בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי באריאל מיום י"ח אייר תשע"ג (28.4.2013) בתיק 465358/3.

הוויכוח בין הצדדים נסוב על דירתם הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים. האשה טענה כי הבעל לפני עשרים שנה – כשנה לאחר רכישתה – חתם על מסמכים להעברת הדירה כולה על שמה כולל חוזה וייפוי-כוח בלתי חוזר, ועל אף שלא נעשה רישום בטאבו הרי שהחוזה בתוקף. מה עוד שחתימת המסמכים נעשתה בגלל שהבעל לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות, והוריה נאלצו לשאת בתשלומים, ועל כן עמדו על כך שהדירה תירשם על שמה.

מאידך גיסא טען הבעל כי חתם על המסמכים בגלל שהיה רדוף בנושים וחשש מהם וחתם על המסמכים ללא כוונה להקנות לה את חלקו. כמו כן טען שרוב הדירה נקנתה במשכנתא ואף הוא השקיע 15,000 דולר.

בית הדין האזורי היטיב להציג את עמדות הצדדים והאריך להראות ששתי הגרסאות לוקות בחסר.

בית הדין האזורי האריך לנתח את הפן ההלכתי בנידון שלפנינו ואין אנו זקוקים להיכנס לכך.

בית הדין בהחלטתו ציין את העובדה כי הבעל המשיך לגור עם האשה בדירה זו 17 שנה גם אחר החתימה על המסמכים.

בית הדין האזורי כתב כדבר פשוט שהבעלות על הדירה שייכת לשניהם על פי הרישום, אלא שהאריך בשאלה, האם גם כיום תקפה התחייבות הבעל להעברת חלקו של הבעל בדירה על שם האשה, והגיעו למסקנה שבנידון שלפנינו לא ניתן להוציא מיד המוחזק, ומאחר שהדירה רשומה על שם שניהם, הרי שניהם בעלים, ולא ניתן להוציא מיד המוחזק על פי אומדנא בעלמא ללא ראיות קבילות.

הצדדים חזרו והעלו בפנינו כל אחד את טיעוניו ועמדתו.

בתקנות הדיון תקנה קל"ה נכתב:

אין לערער אלא על יסוד הנימוקים כדלקמן:

א. טעות בהלכה.

ב. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

ג. פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

בנידון שלפנינו לא עלתה טענה של טעות בהלכה, דהיינו המערערת לא תקפה את הנימוקים ההלכתיים של ההחלטה.

אין טעות בקביעת העובדות, ואין מקום לטענה של טעות בשיקול הדעת, מאחר שההחלטה מבוססת על נימוקים הלכתיים, והנימוקים מוצקים.

בית הדין האזורי ניהל את התיק הזה ביסודיות ולא עלתה טענה של פגם בניהול הדיון.

משכך, ערעור זה נדחה.

בשולי פסק הדין, להלן הערת הדיין הרב נחום גורטלר.

בפסק הדין של בית הדין האזורי נאמר:

אולם מה שיש לדון בדבר חדש: כי אף אם אילו הועבר חלק הבעל על שם האשה ‏בשלימות יש לדון כי הבעל לא הפסיד את כל זכויותיו בדירה. וכבר כתבתי בעיונים במשפט ‏חושן משפט סימן לג, ואני מצטט: "מתנה שהנותן ממשיך להשתמש בה גם אחרי שנתן כמו ‏לפני שנתן. נראה שכל הנדון שהולכים אחר הרישום הוא כגון דירה שנקנתה ע"י הורי הצדדים ‏כאשר הורה אחד נתן יותר מאשר ההורה השני, אולם כאשר אחד מהצדדים במהלך הנישואין ‏הפחית מחלקו ונתן מחלקו לצד שכנגד והנותן עצמו המשיך להחזיק בנכס גם לאחר שנתן, ‏ובמיוחד כשהרישום הוא חצי חצי, הרי שלכל היותר נתן לחברו את הרישום, ותו לא. ושמא ‏תאמר מה תועלת ברישום, ודאי שלרישום זה יש מספר השלכות, כגון לגבי מכירה ירושה ‏ועוד, שלמקבל יש זכויות שאי אפשר למנוע ממנו, וכן ניתן לו זכות השימוש יחד עם הנותן, ‏אבל כיוון שברור שמעולם לא התכוון הנותן ובוודאי לא נתן לצד שכנגד זכות שיש בה כדי ‏למנוע ולגרוע מהנותן את השימוש בכל הנכס, והנותן אף המשיך להחזיק בשימוש בפועל של ‏כל הנכס, גם בעת הנתינה ואחריה, אין למקבל זכות לדרוש חלוקה או גוד או אגוד. ואין לנו ‏להוציא מידי הנותן זכות השימוש בכל הבית, גם אם הנרשם זוכה מן הדין לסוברים כן כפי ‏שהובא לעיל, וכל שכן אם אינו זוכה מן הדין אלא רק מן הספק וכפי שהובא לעיל.‏

דברים אלו קשים ביותר. אם בעל רושם את החלק שלו בדירה ע"ש אשתו, והרישום מורה שנתן לה את חלקו במתנה, מה בכך שהוא ממשיך לגור עם אשתו בדירה – הרי המתנה ניתנה למקרה של גירושין, או למקרה שהבעל ימות, מדוע מתנה זו לא תחשב כמתנה חלוטה במקרים אלו. בוודאי שבמקרים אלו המתנה חלוטה ואין לערער עליה.

כאמור בפסק הדין לעיל, במקרה שלנו מאחר שההתחייבות לא נרשמה במשך 17 שנים, ויש מחלוקת לאיזה מטרה נכתבה ההתחייבות, ולא הוכח שההתחייבות הייתה חלוטה ללא תנאי, ולא הוכח שלא נכתבה אלא להבריח מנושים, על כן אין אנו יכולים להכריע שההתחייבות תקפה ולהוציא מיד המוחזק, שהוא זה שרשום בטאבו שהוא הבעלים עד שיוכח, שהוא חייב את חלקו לאחר. עד כאן מה שנכתב בשולי פסק הדין.

הרב נחום גורטלר

ניתן ביום כ"ה במרחשון התשע"ד (29/10/2013).