חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 284462/9‏


הצדדים שלפנינו נישאו בשנת 2006 ותיקי הגירושין נפתחו לפנינו כבר באותה שנה – בשנת 2006. הבעל הורחק מהבית לתקופות ארוכות כשש–שבע פעמים, במשך השנים הבעל פתח שני תיקי תביעה לגירושין. לאחר מכן תוך כדי הדיונים חזר בו וביקש שלום־בית ובית הדין סגר את התיקים, כיום האשה היא זו שתבעה גירושין.

בשלוש השנים האחרונות גרים הצדדים בנפרד, וגם לפני כן באותן שנות נישואין מועטות כ־4 שנים, רוב הזמן חיו הצדדים בנפרד, אבן הנגף העיקרית העומדת בדרכם היא חלוקת הרכוש, כאשר האשה דורשת מהבעל לקבל את מחצית הבית וכן מבקשת את כתובתה על סך 320,000₪. כך שלענ"ד, למרות שהבעל טוען שמבקש שלום־בית, ייתכן ולמעשה שני הצדדים רוצים בגירושין.

עוד בדיונים הראשונים, טען בפנינו ב"כ הבעל כי האשה מעוניינת רק בכספו של הבעל "הוא לא יכול יותר, כל הדירה הזו שלו, הם חתמו על הסכם ממון הוא קנה בית הוציא 500,000 ש"ח מכיסו, כאשר היא הייתה צריכה לתת 100,000 ש"ח ולא נתנה, לעניות דעתי אין שום תקווה לנישואין אלה, ההסכם נחתם על ידה בנוכחות אביה."

מדובר בדירה ברחוב [...] בנתניה ששוויה כיום 1,490,000 ₪ ובו מתגוררת האשה ושני ילדיהם, הבעל רשם את מחצית הבית על שם האשה, במשך כל השנים שלם הבעל את המשכנתה – האשה לא עבדה ולא השתתפה בתשלומים עבור הבית.

למרות אותו הסכם ממון שצוין לעיל, האשה דרשה מהבעל לקבל את מחצית אותה דירה הרשומה על שמה, ואכן בסוף שנת 2009 חתמו הצדדים על הסכם שלום־בית ולחילופין גירושין, כאשר בהסכם הזה נקבע שבמקרה של פירוד האשה תקבל את מחצית הבית. בתחילת שנת 2010 ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.

כמה ימים לאחר אישור אותו ההסכם ב-16.1.10 פתח הבעל תיק תביעת גירושין ובו ביקש להתגרש לפי תנאי אותו הסכם, כלומר שלום־הבית החזיק ימים ספורים בלבד.

בדיון האחרון שהתנהל בפנינו ביום כ"א טבת תשע"ג 3.1.13 אמר הבעל:

"שתשלם לי פיצויים על כל השנים שלא הייתי בבית, טענה על הדירה שהפסידה, הכול טוב ויפה במנחה יום כיפור יש הפטרת יונה, על מה יונה התלונן, על הקיקיון שבן לילה צמח ובן לילה מת והמוסר השכל, לא השקיעה, לא בדירה, ובוכה על הקיקיון, על מה יש לה לבכות, אני זה ששמתי כל כספי."

הבעל מרגיש מתוסכל על כך שבמשך רוב שנות נישואיהם הקצרים – שנים ספורות בלבד, לא גר כלל עם האשה בבית ונאלץ כיום במסגרת הגירושין לתת לה את מחצית שווי הבית.

יצוין שבמסגרת אותו הסכם שלום־בית ולחילופין גירושין שעליו חתמו הצדדים ושאושר בבית המשפט נכתב במבוא של אותו ההסכם:

"והצדדים מסכימים כי בכל מקרה,למעט הסכמה מפורשת אחרת בכתב, לא יחול כל דין אלא ההוראות הקבועות בהסכם זה והוראות אלו בלבד, הכול בהצאם למותנה ולמוסכם בהסכם זה כדלהלן;"

ובנוסף ישנו סעיף מפורש המתייחס לסופיות ההסכם, וכך נכתב בסעיף זה:

סופיות ההסכם:

28. מלבד האמור בהסכם זה ובכפוף לביצועו כל חוב אשר רשום על שם מי מהצדדים לרבות לבני משפחותיהם, יהיה שייך באופן בלעדי לצד שחוב זה רשום על שמו ו/או שמצוי בהחזקתו ו/או מוחזק בעבורו ולא יחולק בין הצדדים. כן אין ולא תהיה למי מהצדדים כל טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא, רכושית או אחרת, זה כלפי זה, בכל עניין ו/או שאלה הנוגעים במישרין או בעקיפין לקשר שביניהם ולהפסקתו."

למרות פיסקה זו המציינת מפורשות "מלבד האמור בהסכם זה... אין ולא תהיה למי מהצדדים כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא, רכושית או אחרת, זה כלפי זה, בכל עניין ו/או שאלה הנוגעים במישרין או בעקיפין לקשר שביניהם ולהפסקתו" – האשה באמצעות ב"כ דורשת בבית הדין לקבל גט מבעלה וכן את כתובתה על סך 320,000 ₪ כשהיא צמודה למדד.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ט תשרי תש"ע 15/10/12 נאמר בעניין הכתובה:

"ב"ד: האם ויתרה על הכתובה?

ב"כ אשה: לא כתוב בהסכם על ויתור כתובה, האשה דורשת הכתובה.

לשאלת ב"ד אומר עו"ד שלג שבכתובה רשום 320,000 ₪ (מציג/ה מסמך)

בעל: שקרן מדופלם."

לכאורה, פשוט וברור הוא שבסעיף זה שעליו חתמה האשה במסגרת הסכם הגירושין ויתרה האשה על תביעות נוספות הכוללות כתובה שהרי חוב הכתובה נובע מאותו "קשר ביניהם" המצוין בהסכם. אולם כאמור האשה באמצעות ב"כ דורשת את כתובתה.

עמיתי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א ציין את העילות שהעלתה האשה בתביעתה לגירושין: א. פירוד ממושך – למעלה משלוש שנים. ב. אלימות מילולית של הבעל כנגד האשה כאשר הבעל הודה בבית המשפט בחלק מהאישומים והוא נידון עליהם במאסר על תנאי. ג. קשריו של הבעל עם נשים אחרות – רועה זונות.

עמיתי הרחיב וקבע שבנידון דידן אין לחייבו בגט משום עילות א' וג' בלבד, ואני מסכים לדבריו, ובפרט שהפירוד נכפה על הבעל באמצעות צווי הרחקה, אולם חייבו בגט משום עילה ב' דהיינו אלימות מילולית, ויש בכך לדבריו משום אלימות נפשית ודמיה לבעל המכה את אשתו וגם בזה אני מסכים לדבריו.

עמיתי גם קבע שנדון זה דמיא למאיס עלי באמתלא מבוררת. בעניין זה יש לענ"ד קושי מסוים להגדיר את הנדון שבפנינו "מאיס" שהרי "מאיס עלי" היא טענה שנוגעת לדחייה בתחום יחסי אישות והקרבה שבין הבעל לאשה, במקרה שבפנינו האשה מעולם לא טענה טענות כל שהן בנושא דחייה ביחסי האישות וממילא לא טענה על מאיסות, אדרבא, ב"כ האשה טען בכתב התביעה בין העילות שציין לחיוב הבעל בגט שהבעל אינו נותן לה את עונתה.

כמו"כ טענת "מאיס עלי" אינה מתקבלת כאשר דורשת כתובה. בנדוננו הוויכוח הגדול בין הצדדים סובב על תביעת הכתובה, ייתכן ש"נמאס לה מהמצב" וחוששת מהבעל, אך לא טענה בפנינו טענות שמשמעותן העמוקה, שמאוס בעיניה או שמרגישה דחייה בעניין יחסי האישות, בנוסף כאמור תובעת כתובה.

בשו"ע אבה"ע סימן ע"ז ס"ק ב' נפסק "האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי וברמ"א ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה. אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה. (שו"ע) אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל... (וברמ"א בסעיף ג') אבל בנותנת אמתלא לדבריה... כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום ואפי' תפסה צריכה להחזיר..."

בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קל"ח כתב "האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים, וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו שומעין לה להתנהג עמה כפי הדין שנאמר עליה בגמרא.

כלומר בתביעת גט בעילה של מאיסות צריכים לשמוע בטענות האשה קול של דחייה עמוקה מהבעל, שלא נשמעה בתיק שבפנינו.

בפסק דין "סופר" כתבתי בעניין זה:

"ראשית עלינו לברר האם טענת האשה איני חפיצה בו תואמת להגדרה ההלכתית של מאיס עלי או לבעינא ליה ומצערנא ליה.

מטענות האשה כפי שנטענו בעל פה בבית הדין ומדבריה בכתב התביעה אין אנו שומעים טענת מאיס עלי, אלא טענות של לא מרוויח מספיק, שלחתי אותו ללמוד מקצוע אחר ולא נעתר וכיוצא בזה, כאשר "[הבעל] לא עמד בתנאיה היא הגיעה להחלטה שמדובר בגבר שאינו מתאים לה."

בעניין כעין זה דן שו"ת "ציץ אליעזר" כרך ט"ו סימן מ"ו. וזה לשונו:

"ואולי סיבת מאיסותה בו היא זאת מפני שהתבוננה ורואה את עצמה יותר מפותחת ומלומדת ממנו בהיות מורה לכמה מקצועות, והוא רק פקיד... אבל אין כמובן בטענה ובעילה כזאת בכדי להעניק לה דין של מאיס עלי..."

ומוסיף אחר כך "שאפי' לדעת הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות ה"ח שפוסק דאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לגרשה.." אין זה כי אם דווקא היכא שטוענת המאיס שלה... אינסטינקטיבי [לא מלאכותי] וכפי שמצינו בתוס' רי"ד בכתובות ד' ס"ד "דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשירה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו... יעוי"ש ולמורדת מסוג זה הוא שנתכוון גם הרמב"ם לפי שאינה כשבויה תבעל לשנאוי לה.. אבל האשה שמביאה על עצמה ברצון, או מסיבה צדדית מלאכותית למאוס בבעלה... על כגון סוג מורדת כזאת מסתבר שגם הרמב"ם יודה שאין כופין אותו לגרשה, ובנידוננו לדעתי סוג המאיס עלי שטוענת האשה הוא מסוג אחרון זה וגם הרמב"ם יודה שאין כופין אותו לגרשה עבור כן" עכ"ל שו"ת "ציץ אליעזר"."

עיינתי גם בפסק הדין שציטט עמיתי מדברי המשפטי שמואל בסימן כ"ב וכך כתב שם וז"ל:

"האשה גוללה טענות על סירובה לחזור אליו, ועל דרישתה לחייבו בגט פיטורין, לדבריה נישאה אליו תחת לחץ ואיומים בהיות ביניהם הבדלי גיל גדולים, כשהוא מבוגר ממנה ב25שנה...כשרואה אותו אוחזה צמרמורת, לא אפגש עם הנקמן הזה אפילו בקבר, מוסיפה לטעון כי בחיי האישות הוא לא היה בסדר, אחרי חקירה אמרה שהוא לא חי אתה באופן נורמלי...הוסיפה כמו שכם בן חמור עם דינה ויענה כפירוש רש"י שלא כדרכה"...

על כן במצטבר הסיק שם במשפטי שמואל "אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האשה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה". כלומר שם כאמור לא היה רק סיפור של אלימות אלא מאיסות של ממש שסבבה סביב חיי אישות שלא כדרכה כפי שהעתקתי מלשונו לעיל, אולם בנדוננו לא שמענו טענות מאיסות דומות.

בנדון דידן בכלל העילות שהועלו מצד האשה בתביעת הגירושין לא נטענו טענות כל שהן על אי-קיום יחסי אישות, או על מאיסות. העילות סבבו סביב הפירוד הממושך שנכפה על הבעל בעקבות צווי ההרחקה שהאשה הוציאה כנגדו בבית המשפט, וכן סביב חששה של האשה מהבעל בגלל האלימות הנפשית שהפגין כלפיה, וכן סביב התכתבויות הבעל ב SMS עם נשים שהציגה בפנינו, אדרבא בכתב התביעה וכעילה לחייב את הבעל בגט כתב ב"כ האשה:

"10. הצדדים אינם חיים כבעל ואישה והם זרים זה לזה והנישואין הינם על הנייר בלבד.

[...]

17.2 הנתבע מורד באשה באישות."

כלומר חלק מעילות התביעה עוסקות סביב שהבעל אינו נותן לאשה את עונתה – חיי אישות, א"כ כיצד ניתן לטעון טענת "מאיס עלי", הרי זו הוכחה שאין הגדרת מאיסות בתיק דידן.

הנה ידועים לי גם שיטות נוספות האם צריכה לומר "מאיס" או שהשמעת תחושת מאיסות בדבריה מספיקה, אין כאן הזמן והמקום להאריך בעניין כי נושא זה רחב מני ים, אולם בסיכום לענ"ד קשה להחיל על האשה בתיק דידן דין של הלכות מורדת של מאיס באמתלא מבוררת וזאת משום הסיבות המצטברות: א. לא טענה טענות על מאיסות ולא נשמעו טענות שמשמעותן דחיה מהבעל. ב. לא טענה טענות הנוגעות לתשמיש. ג. תבעה את כתובתה.

אולם כאמור כפי שכתב עמיתי יש בתיק דידן עילה נוספת לחיוב, שהוא חיוב בגט משום אלימות נפשית של הבעל המתבססת בעיקר על כך שהבעל הודה בבית המשפט בחלק מהאישומים נגדו ובגינן נידון במאסר על תנאי, ודמיא לבעל המכה את אשתו שהרי גם באלימות נפשית יש משום אלימות קשה וכפי שהוכיח עמיתי בטו"ט ממקורות הלכתיים שונים.

בעניין בירור העובדות בנושא זה, האם הייתה אלימות, עיינתי בפרוטוקול הדיון של בית הדין, בו נשאל הבעל על אותם האשמות שעליהן נידון בבית המשפט וכך אמר הבעל בפנינו ביום כ"א טבת תשע"ג 3.1.13:

"בעל: הרי ידוע היום שכל מה שאשה אומרת, אף נציג, אם זה עובדי בית משפט אם זה הרווחה, לא לוקחים סיכון היא טענה שאיימתי עליה ברצח, כל מיני סיסמאות והורחקתי בנדנוד אף, ואני הרחקתי את עצמי.

אשה: אבל הודית.

בעל: יש פרוטוקול שאמרתי שירחיקו אותי כי אני מבין הרגישות.

ב"ד: כלומר אתה אומר שכל האישומים פיקטיביים

בעל: אענה גם על נושא זה, כל מה שטוענים בנושא זה, הרשויות לא לוקחים סיכון, לפני חודשיים הגב' ואביה התלוננו עלי...

בעל: יש שני פרו', השופט שחרר אותי לחלוטין, לא צו הרחקה, לא מעצר בית, שחרר לחלוטין...

אשה: לגבי כתבי האישום יש פה שני כתבי אישום ויש גזר דין מיום 24.5.2010 נגזר עליו חצי שנה מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

בעל: על אחד אני מודה, עו"ד שלי אמר לי להודות כי אין לי סיכוי."

כלומר הבעל הכחיש בפנינו ולא הודה בבית הדין שאכן איים מעולם על האשה.

מנגד, האשה צירפה לתיק את כתבי האישום שהוגשו נגד הבעל ושעניינם עבירות איומים של הבעל כלפי אשתו. ואכן הבעל הורשע כאמור על פי הודאתו בכך שביום 18.1.08 איים על אשתו בין היתר כי ישליכה מהקומה השישית בבניין. כמו כן הבעל הורשע על פי הודאתו כי גם ביום 21.11.08 איים על האשה כי 'ישפד אותה וישבור את פרצופה'. בגין עברות אלו הוטלו על הבעל 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס.

אולם לאחר העיון בכל מקרה, גם אם נקבל את ההודאות שלו בבית המשפט כראיה מלאה, אנו כבית דין קשה לנו עפ"י ההלכה לחייב היום בגט את הבעל, בגין הודאות שלו בבית המשפט בשנת 2008 בדבר איומים שאיים בעבר על האשה, וזאת משום שאחרי מועד זה – לאחר שנת 2008 פנו הצדדים למספר ניסיונות לשלום־בית וחזרו לגור יחד, ולאחר זמן אף חתמו על הסכם שלום־בית ולחילופין גירושין, הרי שבכהאי גוונא יש עפ"י ההלכה, מצד האשה מחילה גמורה על אותם מעשים, וכיצד זה ניתן לחייבו כיום בגט על אותם מעשים שנעשו קודם לאותה מחילה.

הראיות שהוגשו על ידי האשה וב"כ המתייחסות לתקופה מאוחרת יותר – שנת 2011, עוסקות במסמכים מלשכת הרווחה, המתארות את הבעל כאחד שמתפרץ ומאיים עליהם ואינו נשמע להוראותיהם, ובגינן נותק הקשר עמו, אמנם הם לא עוסקות בצורה ישירה ביחסים בבית בין הבעל לאשתו, אולם יש בהם בכדי ללמד בצורה עקיפה על דפוס התנהגות של הבעל שהוא קצר רוח הנוטה להתפרץ בקלות וכפי הנראה התפרץ גם בבית, יצוין שאף בבית הדין התפרץ מספר פעמים.

הבעל מצטייר בעינינו, מצד אחד כאדם נורמטיבי ששירת שנים רבות בצבא קבע וקיבל משכורת גבוהה, 18,000 ₪ בחודש (כיום הוא בפנסיה ומשתכר 11,000 וכמו"כ משכיר דירה ומקבל 2,500 ₪ וכן מקבל קצבת נכה צהל על סך 700 ש"ח) ופרנס את הבית בכבוד. בפנינו אף לא הובא מידע כלשהו שהבעל הואשם בפלילים או הסתבך עם החוק מלבד בעניינים שנגעו ליחסים בינו לבין אשתו, אולם מצד שני נוכחנו לראות מהמסמכים של לשכת הרווחה ומהחומר שבתיק, שהבעל מסתבך בקלות עם הסובבים אותו בגלל אופי התנהגותו ולשונו המשתלחת.

סוף דבר, אין ספק שלבעל יש לשון משתלחת ואף בבית הדין התפרץ מספר פעמים, ואף בלשכת הרווחה התנהג בפראות והתפרץ כלפי עובדת הרווחה, כל זה מוכיח את טענות האשה שכפי הנראה גם בבית נהג להתפרץ ולאיים, ומדובר כפי הנראה בדפוס התנהגות קבוע של הבעל, שבגינן הורחק פעם אחר פעם מהבית ע"י בית המשפט, ועל כן עליו ליתן גט לאשתו.

בעניין תביעת האשה לקבל כתובתה: ככלל כל אשה התובעת גירושין לכאורה, מפסידה את תוספת כתובתה וכפי שכתב הר"ן (על הרי"ף במסכת כתובות סוף פרק אלמנה ניזונית) "ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דווקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתה למיקם קמיה."

הטור באבן העזר סי' קי"ח כתב:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה...ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו...לעניין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיא אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת.."

הטור כתב את העקרונות הכללים לגביית הכתובה, שאם הגירושין יצאו ממנה מפסידה כתובה אך אם יצאו ממנו משלם הכתובה.

בנדון דידן האשה תובעת להתגרש אולם עילותיה הם שמעשי הבעל והחשש שלה ממנו הם שגרמו לה להגיש את תביעתה, אם כך לכאורה, מדוע שתפסיד כתובתה.

לעיל התייחסנו בהרחבה לעילות השונות, והגענו לכלל מסקנה שההוכחות לעילה העיקרית לחיוב בגט העוסקת באלימות הנפשית של הבעל מתייחסת לתקופת חיי הצדדים בשנת 2008 כאשר לאחר מכן חזרו הצדדים לשלום־בית ועפ"י ההלכה יש בזה משום מחילה, אולם למרות זאת הערכנו בסבירות גבוהה שגם לאחר מכן התנהג הבעל באלימות נפשית, ועל כן עליו ליתן גט לאשתו במצטבר עם הנימוקים הנוספים שהועלו כמו הפירוד הממושך וחסר התוחלת במצב זה. בנוסף, הבעל בעצמו פעם אחר פעם בכתבי התביעה דרש גט מאשתו, וייתכן שגם היום בתוככי לבו רוצה בכך וכדברי ב"כ האשה, רק טוען בבית הדין שרוצה שלום־בית כטקטיקה בכדי להפטר מחיוב הכתובה, בנוסף הבעל נהג להתכתב עם נשים אחרות, מכל הנ"ל יש לקבוע שחייב ליתן גט לאשתו.

אולם מנגד לענ"ד אין לחייבו בכתובה, וזאת משום שהוכחות האשה המתייחסות לתקופה האחרונה – התקופה שלאחר שלוה"ב, עפ"י ההלכה אינם מוצקות, אמנם אמרה בפנינו במהלך דיון ההוכחות שבעלה איים עליה והתבטא בחריפות אולם הוא הכחיש. גם הציטוטים בתסקיר לשכת הרווחה הם ציטוטים מפי האשה בלבד, ומדובר במילה מול מילה, ואין לנו כל הוכחה נוספת או אחרת התומכת בגרסתה, ועל כן מאחר שהאשה היא התובעת גירושין וכבר ציטטנו לעיל שכאשר האשה תובעת להתגרש בפשיטות מפסידה הכתובה, בנוסף, בהסכם הגירושין שהצדדים חתמו ביניהם בבית המשפט ויתרה האשה על כל תביעה עתידית כנגד הבעל הכוללות גם את הכתובה, כמו"כ באבהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' ברמ"א נפסק "איש המכה אשתו עבירה הויא בידו כמכה חברו ואם רגיל בכך... י"א שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים..." ובביאור הגר"א שם "דלא גרע מעוברת על דת", בנידון דידן החיוב העיקרי בגט הוא מחמת אלימות נפשית שאינה פחותה מאלימות פיזית. אולם גם באלימות פיזית נפסק ברמ"א שיש להתרות בו תחילת שיפסיד את אשתו ויחויב בכתובה, ובתיק דידן לא הייתה התראה, עלכן אין לחייב את הבעל בתוספת הכתובה.

לאור כל האמור לעיל:

א. הבעל חייב ליתן גט לאשתו.

ב. הבעל פטור מתשלום תוספת הכתובה לאשתו.

הרב אברהם שינדלר

ראיתי את דברי עמיתי כב' הדיין הגר"א שינדלר שליט"א המצטרף למסקנתי שיש לחייב את הבעל בגט, אך בכל זאת סובר כי יש לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, הן בשל סיבות הנוגעות להליכי הממון שהתנהלו בין הצדדים והן בשל סיבות הילכתיות "משום שהוכחות האשה אינם... מוצקות", וכן משום שהאשה היא התובעת גירושין וכאשר האשה תובעת להתגרש "בפשיטות מפסידה הכתובה".

והנה בכל הנוגע להליכי הרכוש שהתנהלו בין הצדדים כבר מילתי אמורה שהיות וההליכים לא התנהלו בפנינו, והיות והצדדים עצמם מסרו לבית הדין כי לאחר שביום 31.12.09 נחתם ביניהם "הסכם שלום־בית וחלופת גירושין" הם שבו להתדיין בנושאי הממון בבית המשפט הרי שבית הדין ייתן את החלטתו אך לאחר שתובהר לו התמונה הרכושית במלואה.

ואולם בנוגע לקביעתו של עמיתי כב' הגר"א שינדלר שליט"א כי הוכחות האשה אינן מוצקות, בזאת לא כך עמדי, והגם שאיני ראוי ואיני הגון ואיני כדאי לחלוק על מי שגדול, בכל זאת זו חובתי ואעשנה. הן אמת שבשנת 2008 הבעל הודה והורשע באיומים חריפים על אשתו ושבסוף שנת 2009 הצדדים חזרו לחיות בשלום־בית, ואולם שלום־בית זה לא האריך ימים וכבר ביום 8.12.10 הגיש הבעל לבית הדין תביעת גירושין. כמובא בדבריי לעיל ביום 12/4/2010 (לאחר תקופת שלום־הבית) החליטה כבוד השופטת יעל קלוגמן כי: "יש מסוכנות ברורה מהמשיב כלפי המבקשת ויש הכרח להפריד את המגורים בניהם." והוציאה נגד הבעל צו הגנה לתקופה מירבית של 6 חודשים. בתסקיר מאותה עת נקבע כי "הדינאמיקה הזוגית הנה אלימה." וכי "באשר לטיפול בגבר, בשלב זה ניתנה הוראה ע"י משרד הרווחה, להפסיק טיפולו על רקע דפוסי התנהגותו מול גורמים מטפלים." דבר המצטרף לקביעת השופטת ומעיד כאלף עדים על כך שהבעל הוא האחראי ל"דינאמיקה הזוגית האלימה". גם במכתב מיחידת הסיוע שליד ביהמ"ש לענייני משפחה כ"ס מיום 27.10.10 ולאחר מפגש עם שני הצדדים צוין כי הסכסוך בין הצדדים "הולך ומסלים ככל שחולף הזמן. עוצמות קונפליקט כה גבוהות אינן מאפשרות דיון, דו שיח והגעה להסכמות אף לא בפגישות נפרדות." טון זה אף הוחרף בתסקיר מיום 17/11/10 בו, לאחר מפגש עם הבעל ושיחה עם העו"ס המטפלת בו ומלווה אותו, צוין כי "הדינאמיקה הזוגית הנה אלימה במיוחד. זה מעלה תהיות רבות באשר לסיכון בו נמצאת האשה והילדים מצדו של מר [פלוני] אשר מסרב לקבל טיפול." ולבסוף בתסקיר מיום 13.6.11 הומלץ כי הצדדים ימשיכו להתגורר בנפרד שכן חזרה לחיים תחת קורת גג אחת עלולה "להוות קרקע להתפרצויות קונפליקטים ועד יצירת אווירת איומים ואלימות במשפחה " תוך שבתסקיר מצוינות התבטאויות של הבעל כלפי אשתו דוגמת "אין לי מה להפסיד", "אתאבד על הבית הזה וילכו כמה ראשים", "אני מכיר גברים שרוצחים את נשותיהם", ונכתב כי "חזרה כיום לחיים משותפים תחת קורת גג אחת, עלולים ליצור רגרסיה בתהליך הפרידה, ומחדש לעורר בשלמה חלקים רגשיים ופגיעים של אבדן הקשר עד כדי התפרצות מחדש של דפוסי תוקפנות ואיומים מחדש, לאובדנות ופגיעה באשה." ואחרון הגדיל התסקיר מיום 29/8/11 בו נכתב כי הבעל השליט טרור במרכז הקשר וכי "הבעל מתנהג באלימות מילולית כלפי אנשי מקצוע. יוצר אוירה תוקפנית עד מאיימת במרכז הקשר."

דברים אלה מורים כאלף עדים על המערכת הזוגית המאיימת והאלימה אליה נקלעה האשה, על ה"מסוכנות הברורה" של הבעל כלפיה, כלשון השופטת, ואף על ההסלמה באלימות ובתוקפנות לאורך השנים האחרונות.

כמו כן לאור דברים אלה יש לתת משקל רב לדבריה של האשה בדיון שהתקיים ביום כ"ט בתשרי התשע"ג (15/10/2012) כי "אין שום כימיה, מריבות לאורך כל השנים, התעללות כל השנים, אני צריכה ללכת לישון רעבה כי אסור לי לנגוע במקרר באוכל שהוא קנה, אני צריכה להתקלח בחושך כי הוא משלם החשמל, רדף אחרי עם משור חשמלי, לשבור דלתות, להשליך חפצים, לשפוך מיץ על הרצפה ולומר עכשיו תנקי, בשביל זה את טובה". כמו גם לדבריה בדיון מיום כ"א בטבת התשע"ג (03/01/2013) כי הבעל איים עליה "אם לא תסתדרי איתי תראי ממני הרבה סבל בחיים... אני רוצה להוסיף, מעבר לאלימות של כל השנים, אשבור לך הפרצוף, ארצח אותך, אשפד אותך, את הקישקע אוציא לך."

לדאבון לבנו ברבות השנים לימדתנו המציאות המרה כי אין להקל ראש באיומים שכאלה, "מילים יכולות להרוג" מורגל היום בפי הבריות, וגם אם לא הכול יסכימו עם כך הרי שלכל הפחות יש לקבוע ולומר שמילים שכאלה יכולות וצריכות להתריע מפני הגרוע מכל. לא מעט נשים וילדים שילמו בחייהם במקרים בהם יש לומר כי הכתובת הייתה על הקיר, חרוטה באותיות קידוש לבנה בנפשן הפצועה של נשים שסבלו "רק" (במרכאות כפולות) מאלימות מילולית ומלשון משתלחת.

לא נביא ולא בן נביא אנוכי וודאי שאינני מתיימר לומר, וחלילה לא לקבוע, כי הבעל שלפנינו אכן מתעתד להוציא לפועל את איומיו. אמת ייתכן כי במקרה זה הבעל לא מעלה בדעתו לממש את איומיו, אך כל זה אסור שיביא את הדיין או השופט להקל ראש בחומרת האיומים כשלעצמם ובהשלכותיהם על נפשה של האשה. לענ"ד בהצטרף כל האמור לעיל מתגלה בפנינו תמונה קשה של אשה החוששת בצדק רב מחיים משותפים עם בעלה, את קובעת כוס התרעלה (ישעיהו נא, כב) היא כבר שתתה מידו, ועל כן היא בוחלת בו באמתלא שאין ברורה הימנה. חובתנו היא להבהיר בצורה הבהירה והחדה ביותר כי איומים בחומרה ובתדירות שכזו הם דבר חמור וכי אשה שתתבע להתגרש בגין איומים שכאלה תזכה ליחס הראוי מבית הדין ולא תאבד כי הוא זה מזכויותיה, הכול כפי שהורונו רבותינו הפוסקים וכמובא באורך לעיל.

ועל כן אני על משמרתי אעמודה ואשוב ואומר כי לענ"ד במקרה זה יש לקבוע:

א. הבעל חייב לגרש את אשתו, ואם לא יעשה כן ישקול בית הדין ויחליט בכפייתו לגרש.

ב. במקרה זה תביעת האשה לגירושין אינה שוללת ממנה את זכאותה לכתובה, ובית הדין יתייחס לתשלום הכתובה ויכריע בו באופן סופי לאחר שתוצג לפניו תמצית ההליכים הרכושיים שהתקיימו ומתקיימים בין הצדדים ובהתחשב בהסכמים שנחתמו בין הצדדים.

וצורנו יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, אמן.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

הנה, פסק דין זה שנכתב ע"י עמיתי הגרי"י בן מנחם שליט"א, נמסר לי על ידו לעיון מיד עם הדפסתו. לאחר העיון בפסק הדין הצטרפתי למסקנות פסק הדין.

אולם לאחר מכן הוסיף עמיתנו הגר"א שינדלר שליט"א בשולי פסק הדין את דעתו בנושא. הוא מסכים לחיוב הבעל בגט אבל לדעתו, אין לחייבו בכתובה.

הרב בן מנחם השיב על דברי הרב שינדלר וחיזק את פסק דינו.

משכך, שבתי ועיינתי שוב בכל פסק הדין ועיינתי בתוספות הנ"ל שהוסיפו עמיתיי.

והנה, גם לאחר העיון השני בפסק הדין ובעיון בתוספות הנ"ל, אני נותר בהצטרפותי למסקנות פסק הדין. ולהלן הערותיי לדברי הרב שינדלר:

א. מה שכתב הרב בראש דבריו:

"הצדדים שבפנינו נישאו בשנת 2006 ותיקי הגירושין נפתחו בפנינו כבר באותה שנה, בשנת 2006..."

על זה יש להשיב. הנה, בתחילת פסק הדין נכתב:

"...התביעה הראשונה בעניינם הוגשה לבית הדין ביום 16.10.06, חודשים ספורים לאחר הנישואין. הבעל תבע שלום־בית והסדרי ראיה... וביום 7.2.08 הוגשה לבית הדין תביעתו של הבעל לגירושין..."

כלומר, שתביעת הגירושין נפתחה רק לאחר שנתיים מיום הנישואין ולא באותה שנה שנישאו.

ב. בהמשך שם [בסוף העמוד] כתב:

"הבעל מרגיש מתוסכל על כך שבמשך רוב שנות נישואיהם הקצרים, שנים ספורות בלבד, לא גר כלל עם האשה בבית ונאלץ כיום במסגרת הגירושין לתת לה את מחצית שווי הבית."

הנה, אחר שהרב הסכים למסקנת פסק הדין שהבעל חייב לתת גט לאשתו מהעילה של אלימות נפשית. א"כ אין לבעל לבוא בטענה על תסכולו אלא על עצמו בלבד כיוון שהוא גרם לכך שתקופת הנישואין הייתה שנים ספורות בלבד. ושהאשה תקבל מחצית הדירה שנתן לה במתנה.

ג. בהמשך נכתב:

"למרות פיסקה זו המציינת מפורשות "מלבד האמור בהסכם זה... אין ולא תהיה למי מהצדדים כל טענה... בכל עניין ו/או שאלה הנוגעים במישרין או בעקיפין לקשר שביניהם ולהפסקתו"...לכאורה, פשוט וברור הוא שבסעיף זה שעליו חתמה האשה במסגרת הסכם הגירושין ויתרה האשה על תביעות נוספות הכוללות כתובה שהרי חוב הכתובה נובע מאותו "קשר ביניהם"..."

הנה ידוע, בדרך כלל, כאשר אשה מוחלת על כתובתה, כותבים בפירוש בהסכם הגירושין פיסקה "האשה ויתרה על כתובתה" ואילו בהסכם זה לא נכתבה פיסקה זו א"כ הרי שהבעל נותר בחזקת חיובו בכתובה.

והפיסקה הנ"ל שנכתבה בהסכם יש לומר שמתייחסת רק לענייני ממון ורכוש שכידוע רק עניינים אלה הם בסמכותו של בית המשפט לאשרם ולא את נושא הגירושין והכתובה שהם בסמכותו הבלעדית של בית הדין.

ד. מה שהביא שם [עמוד 33] את דברי שו"ת ציץ אליעזר שכתב: "אבל האשה שמביאה על עצמה ברצון, או מסיבה צדדית מלאכותית למאוס בבעלה... על כגון סוג מורדת כזאת מסתבר שגם הרמב"ם יודה שאין כופין אותו לגרשה..."

אין הנידון דומה לראיה. כי בנידון דידן האשה לא הביאה "על עצמה ברצון, או מסיבה צדדית מלאכותית למאוס בבעלה" כלשונו של בעל ציץ אליעזר, שהרי בנידון דידן הוסכם גם על הרב שהבעל חייב לגרש את אשתו מהעילה של אלימות נפשית א"כ הוא הביא על עצמו שהאשה תמאס בו.

ה. גם מה שכתב שם, בסוף העמוד, "העילות סבבו סביב הפירוד הממושך שנכפה על הבעל בעקבות צווי ההרחקה שהאשה הוציאה כנגדו בבית המשפט..."

איך אפשר לומר שהפירוד נכפה על הבעל, כאשר כאמור, במעשיו הוא היה הגורם לפירוד.

ו. מה שכתב עוד שם {עמוד 35]:

"... גם אם נקבל את ההודאות שלו בבית המשפט כראיה מלאה... אחרי מועד זה – לאחר שנת 2008 פנו הצדדים למספר ניסיונות לשלום־בית וחזרו לגור יחד, ולאחר זמן אף חתמו על הסכם שלום־בית ולחילופין גירושין, הרי שבכהאי גוונא יש עפ"י ההלכה, מצד האשה מחילה גמורה על אותם מעשים..."

הנה על זה יש לומר כי ההיגיון אומר שכל מחילתה של האשה הייתה רק בתנאי שהבעל ישפר את מעשיו וישכון שלום אמתי ביניהם. הרי ידוע לכל באי שערי בתי הדין כי בהרבה מקרים כל ההסכמה של אחד הצדדים לעשות ניסיון לשלום־בית איננה כנה ונועדה אך ורק להשיג הישגים ממוניים ורכושיים וכדומה. ובמקרים הללו ודאי שמחילת האשה היא מחילה בטעות.

לאור כל האמור, הסכמתי בעינה עומדת וכאמור, אני מצטרף למסקנות פסק הדין הנ"ל של עמיתי הגרי"י בן מנחם שליט"א.

הרב יעקב זמיר – ראב"ד

מסקנות להלכה
כאמור בפסק הדין דלעיל הרכב בית הדין כולו סבור כי הבעל חייב לגרש את אשתו אך חלוק בנושא הכתובה. לדעת הרוב, האשה לא הפסידה את כתובתה אך בית הדין ייתן החלטה סופית בדבר לאחר שיוצגו בפניו ההליכים הרכושיים שהתנהלו בערכאה המקבילה, ולדעת המיעוט הבעל פטור מתשלום תוספת הכתובה לאשתו.

לאור הנ"ל בית הדין פוסק:

א. הבעל חייב לגרש את אשתו, ואם לא יעשה כן ישקול בית הדין ויחליט בכפייתו לגרש.

ב. במקרה זה תביעת האשה לגירושין אינה שוללת ממנה את זכאותה לכתובה, ובית הדין יתייחס לתשלום הכתובה ויכריע בו באופן סופי לאחר שתוצג לפניו תמצית ההליכים הרכושיים שהתקיימו ומתקיימים בין הצדדים ובהתחשב בהסכמים שנחתמו בין הצדדים. [סעיף זה ניתן ברוב דעות.]

ג. קובעים מועד לסידור גט ליום י"ד באייר התשע"ד (14.5.14), שעה 9:15.

ניתן ביום ט' בניסן התשע"ד ‏(09/04/2014)‏.



חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 284462/9‏