הצדדים הם זוג שנישאו באתיופיה לפני כחמישים שנה ללא כתובה וללא חופה וקידושין הנהוגים בעם בתפוצות ישראל אלא לפי מנהגי הקהילה היהודית שם. לצדדים שישה ילדים משותפים וכולם בגירים. הבעל בתביעותיו השונות בבית הדין תבע לחייב אשתו בגירושין. לדבריו האשה אינה מתייחסת אליו הרבה שנים, מקללת אותו ללא הרף, מפריעה לו לישון, ולדבריו גם האשה רוצה בגירושין ואינה רוצה בו אך אינה רוצה לפרק המשפחה.


בתביעתו הארוכה העלה את טיעוניו הקשים נגד האשה ואכן התרשם בית הדין כי דבריו, שגם נכתבו על ידו ולא באמצעות בא־כוח משפטי, נאמרו בכנות רבה. הצדדים הופיעו בזמנו לפני אב''ד הרה''ג יקותיאל כהן וקיבלו עליהם לדון בדיין יחיד. לאחר ששמע את טיעוניהם הביאם להסכם גירושין הוגן. הבעל ביקש לברר זכויותיו, וביה''ד בהחלטה מיום י"ב בשבט התשע"א 17/01/2011, החליט שיש לקבוע מועד חדש לדיון לקראת חתימת הסכם הגירושין.

לדיון נוסף לא הגיע הבעל, וביה''ד החליט לסגור התיק.

הבעל פתח את התיק מחדש, הופיע לבדו כאשר האשה הופיעה עם ב''כ ובדיון ביום י''ב סיון תשע''ג 21.5.13 הביעו שני הצדדים רצונם להתגרש, וביה''ד הציע לצדדים להגיע להסכמות לגירושין, והצדדים הסכימו.

ביום כ''ח תשרי תשע''ד 2.10.13 הוזמנו הצדדים לסידור גט לאחר שבית הדין קיבל הודעה ובקשה נלווית לסדור גט כיוון שלצדדים הסכם שאושר בבית המשפט. האשה סירבה להתגרש והצדדים הוזמנו לדיון ליום כ''ח טבת תשע''ד. בדיון זה הופיעו הצדדים והאשה אמרה: אני לא רוצה להתגרש, אני טעיתי, טעות שלי, אני רוצה שלום־בית.

האשה פיטרה את ב''כ שייצגה כראוי ופתחה תיק שלום בית. האשה טענה: אני לא רואה שצריך להתגרש בגיל הזה, לא מוכנה לזה. אני אתמוך בו, גם בילדים שלנו. הוא יצא מהבית לפני כחודשיים, וגרנו תמיד בבית, עכשיו בגלל שאני לא נותנת לו גט, אני לא בגדתי בו ולא עשיתי לו רע, אין יחסי אישות מלפני שנתיים, יש לו, הוא לא רוצה אותי, אמרתי שאני מוכנה עכשיו להיות אתו, והוא אמר אני לא רוצה אותך.

הבעל תיאר את כל מה שהיה בתביעות וההסכמות בארוכה ואמר: בית הדין הגיע למסקנה שאנו לא יכולים לחיות, אח"כ שלחו אותי לייעוץ ושם הגיעו למסקנה שאנו לא יכולים לחיות ביחד, וגם שנינו הגענו כמה פעמים להסכמה, שלא יכולים לחיות ביחד, הדירה שלה כמו ששאפה, ולא מגיע לה להיכנס לזכויות שלי, וזה ניתן לה בדיונים בשנה שעברה, 2013.

עשינו הסכם עם שני עורכי הדין, והיא זכאית לכל מה שאני זכאי, היו ארבעה דיונים בין עורכי דין שלה ושלי, והגענו והסכם הוגש לבית המשפט לענייני משפחה ב־20 יוני ואושר, מה שאני שומע עכשיו זה הזוי, לא רגיל, אין מקום לשלום בית, ואין יחסי אישות קרוב לתשע שנים, כולם יודעים את זה, אנו לא יכולים להיות ביחד, קשה לנו. היא לא רוצה, ואני לא רוצה. יש לנו הסכם גירושין שאושר בבית המשפט.

בית הדין שאל את האשה: יש לכם הסכם גירושין שאת חתמת עליו?

האשה: אני לא יודעת לחתום, היה לי עו"ד נכון, אני חתמתי, לא ידעתי, גם על הבית אמרו לי, אני חתמתי בטעות, ואני לא רוצה להתגרש. עד יום מותי אני לא אתגרש.

הנה מהדברים שהובאו באריכות הוכח בפנינו שאין מקום לתביעת השלום של האשה המתעתעת בבעל, ואדרבה – תביעת הבעל הוכחה, והאשה אינה רוצה בבעל ורוצה את כספו ואינה רוצה אותו. ולאור זאת העלנו כי האשה חייבת להתגרש ואם לא תתגרש, ביה''ד צריך אף לכפות עליה כפי החוק וכפי ההלכה ומהטעמים דלהלן.

1. ברור שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם. הבעל מאס באשה וזכותו לגרשה.

2. הצדדים נישאו באתיופיה בטקס קידושין שאינם כדת וההלכה. נצטט מפס''ד שניתן בביה''ד האזורי באר שבע בפני כבוד הדיינים: הרב אליהו אברג'יל, הרב צבי בירנבאום והרב ציון לוז (אילוז) בתיק מספר: 4591־12־2 כ"ג סיון תשס"ח 26.6.08 הנדון: היתר נישואין לזוג שנישא באתיופיה ונביא כאן ציטוטים מלשונם.

כל כותבי קורות העדה האתיופית היהודים מסכימים דאין שם קידושין לא דאורייתא ולא דרבנן. עיין שו"ת יביע אומר, חלק ח' אהע"ז סימן י"א אות ח, דאין עושין הן מעשה קידושין באמירה ונתינה כדמו"י, ואין כאן קידושי ביאה שהרי צריך לומר לה בפני שני עדים "הרי את מקודשת לי" בביאה זו, כמבואר בהרמב"ם פרק ג' מהלכות אישות הלכה ה' ובטור ושו"ע סימן ל"ג סעיף א', הרי שאין נישואיהם על פי דין תורה ואין כאן קידושין, עיין שם.

ועיין עוד בספר נדחי ישראל להגר"ד שלוש שליט"א עמוד 64 שכן האריך להוכיח דאין להם קידושין כלל. וכן בספר גירושין ונישואין אצל יהדות אתיופיה לאור ההלכה מאת הרב מנחם ולדמן שליט"א עמוד 20 והלאה, דהוכיח בבירור דאין לאתיופים קידושין לא דאורייתא ולא דרבנן, ובעקבות נימוקיהם התירו לבעל לשאת על אשתו.

3. יש להעיר כי העובדה שבית הדין הרבני מורה לסדר לבני הזוג גט לחומרא אינה מעידה שנישואיהם היו תקפים הלכתית. דרישת הרבנות לסדר גט לחומרא אינה באה אלא למען הסר ספק וכדי לצאת ידי כל השיטות, גם הרחוקות והמחמירות ביותר, החוששות לתוקפם של קידושי בני הזוג, במקום שהדבר אפשרי, ודינם של זוגות שנשאו באתיופיה אינו שונה מדינם של מי שנישאו בנישואין אזרחיים, שגם לגביהם דורשים בתי הדין הרבניים גט לחומרא.

לאור האמור לעיל בית הדין פוסק כדלקמן:
א. בית הדין דוחה את תביעת האשה לשלום־בית.

ב. האשה חייבת להתגרש באופן מידי והפסידה את מזונותיה.

ג. המזכירות תזמין את הצדדים לסידור גט לחומרא.

ד. אם האשה לא תתגרש במועד שיקבע, זכאי הבעל לפתוח תיק לדיון בצווי הגבלה על האשה או בהיתר נישואין.

ניתן ביום כ"ה בסיון התשע"ד (23/06/2014).