ערעור על החלטת בית הדין האזורי חיפה, וזו לשונה:

"[...] כך שלא ברור כי אכן הבעל הרוויח אז סך הולם לתשלום מזונות מעבר לסך 1,000 ש''ח שנפסק.

כן לא ברור האם רמת החיים של הצדדים (מדין עולה עמו ואינה יורדת) הייתה כזו שהצדיקה חיוב גבוה יותר.

לאור כלל הספיקות הנ"ל, לא יהיה ניתן לחייב את הבעל במזונות על העבר מעבר לסך שנפסק.

ועוד נוסיף, כאשר באים לחייב בכל במזונות אשתו, ניתן לחייבו לעבוד יותר ממה שעובד, ולחייבו להשכיר עצמו לעבודה נוספת, ככל שהוא מסוגל, זאת ע"פ שיטות הראשונים (ראה רמ"א אבן העזר סימן ע סעיף ג) משום שכך התחייב הבעל לאשתו בכתובתה (עי' ח"מ ס"ק יב), אך כאשר מדובר על חיוב עבר, אף בזוג שאינם גרושים, לא ניתן לחייב על סמך זה שהיה יכול לעבוד ולהשתכר יותר. כן לא ברור בנסיבות דידן האם הבעל היה יכול להשתכר מעבר למה שהשתכר בפועל באותן תקופות שהוא כן עבר (עי' סימן קנד וסימן ע בעניין בעל עני שלא יכול לפרנס, ועי' פת"ש סימן קנד אודות בעל שלא מסוגל לזון).

לאור האמור, נדחית תביעת האשה לפסיקת מזונות עבר מעבר לסך שכבר נפסק."

ב"כ המערערת טען בין היתר בפרוטוקול בית הדין:

היא חיה היום בעזרת הוריה. האם יכולה לחיות מ־1000 ₪? היא חיה מהלוואות. היא מבקשת כסף בחזרה כל מה שקיבלה מהוריה, נכון שזה לא היה כמו הלוואה מהבנק שצריך להחזיר כל חודש, אבל הם הלוו אבל היא צריכה להחזיר את הכספים שקיבלה מהמשפחה... אנו טוענים שהחיוב הוא קטן אז היו צריכים לבדוק, כיוון שהאדם הוא בר עבודה יש לו כסף לנסוע לאילת. הוא לא הביא שום אישור שאין לו עבודה ולמה אינו מקבל דמי אבטלה. נאמר לו ע"י בית הדין להביא מסמכים לדיון ולא הביא כלום. אכן כתוב בכל הכתובים שהאשה לוותה את הכסף.

מנגד ב"כ אם המשיב טוענת בין היתר בפרוטוקול בית הדין:

הוא בקושי משתכר. הוא היה שומר ומאז שהתלוננה עליו לקחו לא את הנשק ואין לו עבודה. הוא חי אצלי ואין לו פרוטה... אפילו אם הוא ישתכר לא ירוויח יותר מ־4,000 ₪, אין לו כסף לסיגריות ולנסיעות.

לאחר העיון בית הדין דוחה הערעור, מאחר שלא הוכח שהאשה קבלה מאביה מזונות מעבר לנפסק, וגם אם נניח שקיבלה ייתכן שבמתנה קבלה.

עיין רמ"א אבהע"ז סימן ע בהג"ה: "שאם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו שא"צ לשלם רק מזונות שלו ולא של בתו."

וכן משתקף בעליל שלא הייתה שום הלוואה מהעובדה שהאב לא תבע מבתו או מהמשיב מזונות ששילם.

כמו כן לא מן הנמנע שהאשה גלגלה עצמה בסכום שנפסק בגין מזונותיה, שאז לא שייך לחייב המשיב רטרואקטיבית בהגדלת מזונות, היות והצטמצמה במזונות שנקבעו.

עיין תוס' כתובות דף קח שבצמצמה במזונות אף לאחר מתן פס"ד שהבעל פטור מההפרש למרות שפסקו לה בית דין.

עיין תוס' (כתובות קח.) ד"ה הא מני שכתב:

"... ור"ת ... שאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה הייתה מצמצמת אם לא הייתה מוצאת מי שממציא לה מעות אע"ג אע"ג דבפסקו לה ביד מיירי."

לאור האמור יש לדחות הערעור מהנימוקים דלעיל, ומנימוקי בית הדין האזורי שהשתכרות המשיב היא נמוכה, ולא שייך לחייבו רטרואקטיבית למיצוי כושר השתכרות, גם לסוברים שניתן לחייב הבעל לעבוד, שאז יש לומר שגם בהנחה שלוותה מעבר ליכולת הבעל שהבעל פטור מתשלום ההלוואה, היות ולא ניתן הלכתית ללוות מעבר למה שפסקו בית הדין שלא מדעתו של הבעל. וגדולה מזאת כתוב בספר משפט כתוב [זיתון] שאם הבעל היה בעיר ולוותה פטור ממזונות היות וההלוואה הייתה שלא מדעתו.

הרב ציון אלגרבלי

ראיתי את דברי עמיתי הגר"צ אלגרבלי, ואין דעתי כן. מדברי התוס' מוכח בהצטמצמה במזונות אכן הבעל פטור, אך לא זה המקרה כאן. האם לא הצטמצמה אלא ניסתה לפרנס עצמה, ואף שלא הוגשו הוכחות ולא נתבקשו, אבל אין חולק כי היא חיה בסכום גבוה מסכום נמוך זה.

כמו כן מכיוון שיכול הבעל לעבוד ולהשתכר – ולחיות בסכום נמוך שכזה זה לא מעשי – איני רואה סיבה שלא לחייבו במזונות עבר. ומה שכתב עמיתי בשם משפט כתוב אינו שייך, שהרי בסכום זה פשוט שאינה יכולה לחיות, ולא נותרה לה בררה אלא ללוות ולאכול.

על כן נראה לי לקבל את הערעור.

הרב דוד ברוך לאו

לפנינו ערעור על שיעור חיוב המזונות של הבעל לתקופה של שנה בין 4.12 ועד ל־4.13. בית הדין האזורי בפסק דין קודם חייב את הבעל בסך 1,000 ש"ח לחודש דמי מזונות לאשה, ועוד כ־2,200 ש"ח מזונות לשני ילדיו. האשה לא הסתפקה בזה ותבעה הגדלת המזונות אך בית הדין (בפסק דין מיום ב' בסיון תשע"ב (23.5.2012)) כתב שרק אחרי הגירושין ידון בבקשתה להגדלת מזונות לאותה התקופה. לאחר הגירושין, ב־4.13, בית הדין אכן דן בתביעת האשה ופסק שלא מגיע לה מעבר לסך שקיבלה כבר. יש לציין שבמשך כל אותה שנה התגוררה האשה בבית אביה והייתה ניזונת ממנו.

ב"כ האשה הגיש ערעור לבית הדין הגדול. וע"ז כתב הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א שדעתו שאין לקבל הערעור, ואין הבעל מחויב ביותר ממה שחייבוהו, וזאת מחמת ג' טעמים.

הטענות לדחיית הערעור
א) ייתכן שהאשה קיבלה מאביה במתנה את המזונות וממילא נפטר בעלה מלשלם, כמבואר באבה"ע סימן ע ס"ט – "שאם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו שא"צ לשלם רק מזונות שלו ולא של בתו."

ב) עוד כתב שייתכן שהאשה גלגלה עצמה בסכום שנפסק לה כבר וצמצמה עצמה, והביא כסייעתא את דברי התוס' (כתובות קח ד"ה הא מני) וז"ל: "שאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל במזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה הייתה מצמצמת אם לא היתה מוצאת מי שממציא לה מעות אע"ג דבפסקו לה בית דין מיירי."

ג) ועוד צירף לכך את נימוקם של בית הדין האזורי שלא ניתן לחייב את הבעל רטרואקטיבית מפני שלא היה לבעל כושר השתכרות מעבר למה שחייבוהו בית דין ולכך אף כעת לא ניתן לחייבו למפרע על אותו הזמן.

ולענ"ד אין נראה כן. ונבוא לבאר הדברים אחת לאחת.

תחילה נפנה לטענת בית הדין האזורי שטען שלא היה לבעל כושר השתכרות ולכן פטר את הבעל מחיוב מזונות הראויים לאשה.

חובת הבעל במזונות אינה תלויה ביכולת ההשתכרות שלו
נראה לי שיהיה נכון להבין את מהות חיובו של הבעל בצורה אחרת. אמנם נכון הדבר שאין מחייבים את הבעל לשלם יותר מכוח יכולתו לעבוד, ואף חיובו לעבוד במחלוקת שנויה (עי סימן ע' סעיף ג', והיא מחלוקת רבינו תם ורבינו אליהו בכתובות סג) אך כל זה אינו נוגע אלא לתשלום התחייבותו לאשתו, אבל עצם החיוב לזון את אשתו מזונות הראויים לה נשאר על עומדו בכל גווני ואינו קשור כלל ליכולת ההשתכרות של הבעל. למה הדבר דומה – לבעל חוב שלווה ואין לו לשלם, הכי נימא שנפטר מחיובו? ודאי שלא. אלא נשאר חייב עד שימצא נכסים לקיים בהם את החיוב שלו. וכאן כמו כן אף שהבעל אינו יכול לעמוד בהתחייבותו כלפי אשתו אין זה פוטר את עצם חיובו וכשירוויח הבעל כדי חייו וחייה יהיה מוכרח לקיים את חיובו מהעבר כלפי אשתו.

ואף כי הדבר פשוט נראה להביא כמה ראיות לדין זה.

א) הנה ברמב"ם פי"ב מאישות ה"י כתב:

"כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר כאדם שאינו לא חולה ולא גרגרן ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חיטים חיטים ואם שעורים שעורים וכן אורז ודוחן או משאר מינין שנהגו בהן ופוסקין לה פרפרת לאכול בה את הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן."

הרי שפסק הרמב"ם בצורה ברורה שחיוב מזונות הוא כאדם בינוני לפי מנהג המקום. והנה בהמשך בהלכה י"א כתב הרמב"ם:

"במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל אם היה עשיר הכל לפי עושר ואפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו."

מבואר ברמב"ם שכל הדין הנאמר בהלכה י הוא רק בעני שבישראל אבל בעשיר מחויב לתת כפי עושרו. והדבר תימה, שאם בעני עסקינן כיצד כתב הרמב"ם שחייב לתת "סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר", הלוא אין הבעל מן הבינוניים אלא מן העניים וכיצד יוכל לתת לפי מידת הבינוניים. אלא על־כורחך שכוונת הרמב"ם ללמדנו את עיקר חיובו של הבעל שהוא לתת כפי מנהג הבינוניים של אותה העיר, וחיוב זה קיים ועומד בין אם הוא עני או בינוני, ומה שבפועל לא יוכל לתת לא מוריד מעצם חיובו לתת כאדם בינוני. ולכן שפיר כתב הרמב"ם את דינו באדם עני שחייב לתת כאדם בינוני משום שהרמב"ם מדבר על עיקר החיוב מהו וע"ז כתב שכל אדם חייב כאדם בינוני אף עני שבישראל.

ובאמת כן מוכח בב"ש (סימו ע סק"ב) ז"ל:

"אבל כאן איירי כשהוא עני אין מחלקים בזה ומכל מקום חייב ליתן לה לחם שתי סעודות."

ובח"מ סק"ג:

"אלא מיירי באוכלת עמו דאף שהוא אוכל פת חריבה יכבד אשתו יותר מגופו וצריך ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים."

וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם הב"ש והח"מ שעצם החיוב של הבעל לא משתנה על פי יכולת ההשתכרות או התשלומים שלו אלא חיוב המזונות הבסיסי והמינימלי הוא קיים ובלתי משתנה. ואמנם יש והבעל יהיה מחויב אף ביותר מכך כגון אם הוא עשיר וזאת מכוח ההלכה הנפרדת שנקראת "עולה עמו ואינה יורדת", וחיוב נוסף זה אכן משתנה בהתאם לרמת ההשתכרות של הבעל, אך החיוב הבסיסי של הבעל לזון את אשתו באופן ראוי ברמת חיים בסיסית – חיוב זה אינו נתון לשינויים ואינו תלוי ברמת ההכנסות של הבעל.

ב) ובאמת הדברים מפורשים בדברי רבינו ירוחם (הביאו הב"י סימן ע') שכתב שאף עני כזה שאינו יכול לזון את אשתו כלל אין כופין אותו להוציא. וזה לשונו:

"למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב"ח שאין לו."

מבואר להדיא בדבריו שדימהו לב"ח שאין לו ממה לשלם ששם פשוט שאין הוא נפטר מחובו מחמת זה. ואף שדעת הרמב"ם ור"ת אינו כן אלא שכופין להוציאו במקום שאין לו לזונה, יש לומר שדעתם שמכיוון שאין לו לזונה כופים להוציא כיוון שיכולה להשיג מזונות מבעל אחר כמבואר בדברי הכ"מ שם, אבל על עצם דברי רבינו ירוחם שהדבר דומה לב"ח שאין לו ממה לשלם אינם חולקים כלל.

אך אין להביא ראיה מעצם דברי הרמב"ם שבמקום שאין לה ממה לזון שכופין אותו להוציא, ואי נימא שאינו מחויב כלל במקום שאין לו מדוע כופין להוציא. שזה אינו, שאפשר לומר שלעולם כל שאינו יכול לשלם אינו מחויב כלל גם כן, ורק שסו"ס גם היא אינה צריכה להישאר תחתיו במקום שאינו יכול לזון אותה ולכן כופים אותו להוציא. אך עכ"פ מדברי רבינו ירוחם שדעתו שאם אין לו לשלם אין כופין להוציא אלא תישאר תחתיו ויהיה הוא ב"ח כלפיה כמו כל ב"ח שאין לו ממה לשלם מוכח שבכל גווני חייב וכנ"ל.

ג) הנה בגמרא (כתובות קז) איתא: "הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה חייב לשלם". וכן הוא ברמב"ם שם (פי"ב ה"יט): "הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם". וכן נפסק בשו"ע סימן ע'.

ומסתימת דבריהם נראה שמדובר אף באדם שאין לו נכסים ולא הכנסה באותה תקופה, שהרי לא כתבו הרמב"ם והשו"ע תנאי בדבר שהבית דין יבדוק אם היו נכסים לבעל או הכנסה בזמן שהיה מחוץ לביתו, אלא ע"כ בין היו לו נכסים או הכנסה ובין לא היו לו נכסים או הכנסה באותו הזמן מחויב הבעל לשלם לכשיבוא, מפני שעצם חיובו לא נשתנה אף אם לא היו לו נכסים או הכנסה. ובאמת הדבר מבואר בדברי הבית יעקב שם סק"ח שכתב ליישב דברי הרמ"א בסעיף י' שהביא את דברי הרא"ש שמחשבין ומנכים את מעשה הידיים כנגד חיוב המזונות ואילו בסעיף ה' סתם כדברי הרמב"ם שאין מחשבים וכתב לחלק שבסעיף י' איירי שאין לו נכסים כלל ולכן יכול הבעל לטעון שבעל־כורחה הייתה צריכה להיות ניזונית ממעשה ידיה ולכן מחשבים (ולהלן נדבר בעז"ה אם טענה זו שייכא בענייננו) אבל בסעיף ה' איירי שיש לו נכסים והייתה יכולה למכור מנכסיו ממילא ולכן אין לבעל טענה שהייתה ניזונית ממעשה ידיה ולכן אין מחשבים. ועכ"פ מוכח מדבריו שהבין שדין חיוב הבעל לשלם לכשיבוא קיים אף באופן שאין לו נכסים ואין לו ממה לשלם וכנ"ל.

ד) עוד שמעתי מכבוד ידידי הרה"ג הרב דוד לבנון שליט"א אב"ד באשקלון שהביא ראיה מהמשנה בנדרים (לח.). המשנה שם מדברת על מי שמודר הנאה מחבירו אעפ"כ מותר לחבירו לזון את אשתו ובניו. וכך כתוב שם: "וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן."

כלומר, שאינו נחשב שנהנה ממנו במה שזן אשתו ובניו במקומו. ובטעם הדבר כתב הר"ן:

"אפילו כרבנן (כתובות קח. שסוברים שפורע חובו של חבירו חייב) אתיא, דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם ואע"ג דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא."

הנה מבואר בר"ן שבתורת מצוה פרנסם, וצריך להבין איזו מצוה יש במה שמפרנס אותם.

וצריך לומר שמדובר באופן שאין לו לבעל ממה לזון אותם וממילא חל כאן מצוות צדקה, והמפרנס אותם מקיים בזה מצוות צדקה מכיוון שאין להם כל מקור אחר להתפרנס ממנו שאין לבעל יכולת לזון אותם. והנה במשנה איתא "וזן אשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותן", כלומר שאפילו שיש חיוב מזונות על הבעל, מותר למודר הנאה לפרנס בתורת מצוה כמבואר בר"ן, ולפי המבואר הרי איירי באופן שאין לבעל נכסים או הכנסה כלל שלכן מי שמפרנס אותם מקיים בזה מצות צדקה, ובכ"ז מבואר במשנה שיש עדיין חיוב מזונות על הבעל. מוכח מכאן שאין הדבר תלוי אם יש לבעל נכסים או הכנסה כדי שנחייבו לשלם מזונות או לא אלא חיובו קיים בכל אופן.

מתוך ראיות אלו עולה המסקנה הברורה שאף שהבעל אינו יכול לעמוד בתשלומי המזונות אין זו סיבה מספקת לפטור אותו מעצם החיוב. ואף בענייננו הדבר כן, שמה שהבעל לא היה יכול להשתכר ולשלם מעבר לאלף ש"ח לחודש, אין די בזה לפטור אותו מעצם חיובו לשלם מזונות כאדם בינוני.

ומה שכתבו בית הדין האזורי שלא ברור שרמת החיים של הבעל הייתה ברמה גבוהה כדי שנחיל את ההלכה של "עולה עמו ואינה יורדת", לדעתי אין כאן צורך כלל להגיע לדין עולה עמו, אלא פשוט שחייב הבעל ביותר ממה שחייבוהו מדין אדם בינוני, וברור ש־1,000 ש"ח בחודש אינם מספיקים למחיה לאדם בינוני, ומה עוד שהמדובר שאין לאשה דירה משלה והיא צריכה לשלם גם דמי מדור. ופשיטא שיש מקום לחייב הבעל במזונות יותר ממה שפסקו לה בית הדין האזורי.

דין פורע חובו אינו מועיל לבעל להיפטר מחיובו לאשה
עוד טען הרה"ג אלגרבלי שליט"א שמכיוון שהאב פרנסה אינה יכולה עוד לתבוע את בעלה מכוח הדין השנוי בשו"ע סימן ע סעיף ח':

"עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו, הגה"ה, ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה, ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו אפילו הכי אין צריך לשלם (הבעל) לו (לאב) רק מזונות שלו ולא של בתו."

וכן טען לפטור הבעל מחמת שאפשר שדחקה עצמה וצמצמה לחיות בסכום שנקבו לה בית הדין האזורי, וכוונתו מהא דמבואר בשו"ע שם (סעיף יא) שבמקום שדחקה עצמה אין לה שום תביעה על בעלה. והביא מדברי התוס' (כתובות קח.) ד"ה הא מני שכתב:

"שאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאת מי שממציא לה מעות אע"ג דבפסקו לה בי"ד מיירי."

ורצה להוכיח מדברי תוס' שאף במקום שפסקו לה בית דין עכ"ז אמרינו סברא שהייתה דוחקת עצמה.

אמנם לדעתי נראה שאין הדבר כן כלל ועיקר. ואין דברי השו"ע והתוס' נוגעים לנידון דידן.

הנה צריך לדעת שבסוגיא זו קיימים שני מיני תביעות: תביעת המפרנס את הבעל ותביעת האשה את בעלה.

כל דברי השו"ע שהבעל נפטר מחיוב מזונות אינם אמורים אלא כלפי חיובו כנגד המפרנס, ואף דברי התוס' שהובאו דכתוב בהם שלעולם הבעל פטור אף כשפרנס במקום שפסקו הבית דין שחייב לשלם אינם אלא כלפי חיוב הבעל למפרנס. אבל חיוב הבעל כלפי אשתו קיים ועומד שהרי הלכה פסוקה היא שאם לותה ואכלה חייב הבעל לשלם ועי' בתוס' שם (קז.) ד"ה ואם בא שכתב להדיא שדין לותה ואכלה נאמר אחרי שפסקו לה בית דין, וע"כ שיש חילוק בין תביעת המפרנס שממנה נפטר הבעל אף בפסקו בית דין כמש"כ התוספות שהביא הרה"ג אלגרבלי שליט"א ובין תביעת האשה שהבעל נותר חייב לה עכ"פ אחרי תביעתה בבית דין.

וכן מתבאר מדברי הר"ן שם וז"ל (סג. מדפי הרי"ף):

"וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר דכי אמר חנן אבד את מעותיו דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה בכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמ' משום דמבריח ארי בעלמא הוא אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרינן במתנה קיהיב ליה אלא לשם הלואה מיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראיה מדגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך וכו' אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכווין אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל". וממשיך הר"ן: "ולא נראו לי דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומשום הכי נהי דבתורת מתנה לא קא עביד כדמוכחי הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע."

מבואר מדברי הרשב"א והר"ן שכל דברי חנן שאיבד מעותיו נאמרו רק כלפי תביעת המפרנס את הבעל שע"ז אמר חנן שאיבד מעותיו, אבל לא דיברו כלל מתביעת האשה כלפי בעלה. וכמו שכתב הרשב"א "דכי אמר חנן שאיבד מעותיו דווקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה". כלומר, שכל הדין של חנן הוא באופן שהמפרנס מתכוון לשלם את החוב של הבעל ואח"כ רוצה לתובעו בדין ועל זה אמר חנן שאיבד מעותיו בגלל שהוא פורע חובו ומבריח ארי, אבל במקום שמתכוון המפרנס לתת מתנה לאשה או אפילו להלוות לאשה עצמה כגון במפרנס בסתם, ואינו מתכוון כלל לשלם את חובות הבעל אין זה קשור כלל לדינו של חנן, ואף הר"ן לא נחלק עליו ביסוד זה אלא שסובר שאף בסתמא דעתו של המפרנס לפרוע את חובות הבעל. אבל במקום שברור שאין כונת המפרנס לשלם את החוב של הבעל פשיטא שלכו"ע אין שייכות לדינו של חנן, אלא דינה של האשה שחוזרת ותובעת את בעלה כמו שכתב בשו"ע אשה שלותה ואכלה בעלה חייב לשלם.

ואף כי נכון הוא שבמקום שבו המפרנס ירד על דעת לשלם חוב הבעל נפטר הבעל גם מחיובו כלפי אשתו, שהרי זו הייתה מטרת המפרנס לשלם את חוב הבעלוהרי זה כאילו הבעל שלח לאשה. אך נפקא מינה ממה שכתבנו למקום שבו המפרנס ירד שלא ע"ד חוב הבעל אלא ע"ד מתנה או הלוואה לאשה שבכגון דא אע"פ שפשוט שאין המפרנס יכול לתבוע את הבעל כלל אבל עדיין האשה יכולה לתובעו וחוב הבעל כלפיה שריר וקיים. ואמנם ייתכן שבזמן חז"ל היה מציאות שהאב היה מפרנס את בתו ע"מ לתבוע אח"כ את התשלום מבעלה וממילא היה הבעל נפטר מצד דינו של חנן, אך בזמננו ברור הדבר שהאב המפרנס את בתו אינו מעלה בדעתו לשלם את חובות הבעל, אלא מתכוון לזון את בתו כפי שזן את שאר ילדיו מתוך חיבתו ודאגתו לשלומם. ויכולני להעיד שבכל שנותיי בבית הדין מעולם לא נפגשתי בתביעה של אב להחזר הוצאות עבור מזונות בתו, וש"מ שבעיני האב הוא זן את בתו במתנה גמורה ואינו חושב כלל על האפשרות לתבוע את חתנו, ומעתה החוב של הבעל עצמו כלפי אשתו עדיין תקף ומחויב לשלם לה מזונותיה.

ולפיכך בנידון דידן שמודה הרב אלגרבלי שליט"א שאביה פרנסה בתורת מתנה ולא בתורת תשלום חובות הבעל, וכך אכן האומדנא הפשוטה כמשכ"ל, נראה שחיוב הבעל לאשתו נותר על כנו ואינו יכול לפטור עצמו מטענת "הניח מעותיו על קרן הצבי". שכן כאמור טענה זו סובבת ביחס לחיובו של הבעל למפרנס אבל כאן מדין חיובו לאשה קאתינן עלה.

שוב מצאתי שכן הובא באוה"פ בשם ספר מטה לחם (סימן ע' עמוד 74). וזה לשונו שם:

"דאם פירנסה אביה דרך מתנה לה ולא על דעת להשתלם, נמצא דלא כיון אביה לפרוע חוב הבעל כדי שעי"ז יפטר הבעל ממה שתובעתו האשה, א"כ חיוב הבעל במקומו עומד, כמו בפסק לזון בת אשתו חמש שנים ונשאת הבת אח"כ, דנמצא דכבר בא לה עכשיו חיוב המזונות מבעלה ואפ"ה לא נפטר המתחייב הראשון וזה זנה וזה נותן לה דמי מזונות, והדבר מפורש בטור לקמן סימן עא בשם הר"מ, שכתב דאפילו יש להם (לבנים) נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם והביאו הרא"ש (פ"ד דכתובות סי' יד), ושם כתב "דומיא דמזונות האשה", הרי בהדיא דפשיטא ליה דבמזונות האשה עצמה הגם דיש לה ממון להתפרנס אפ"ה איתא לחיובו של הבעל וכו', ומינה דהיכא דלא חזינן דדעת האב היה ע"מ לפרוע כי אם מתנה לדידה דוקא, תוכל היא לתבוע מהבעל וכו'."

והם הם הדברים.

דין דחקה עצמה הוא מדין מחילת האשה
ומה שכתב כבוד הגאון הרב אלגרבלי שליט"א לפטור הבעל מדין דחקה עצמה. הנה הדין מבואר שם סעיף יא:

"הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום."

ובח"מ שם ס"ק מא כתב:

"כלומר שאינה יכולה לתובעו בעד מותר מעשה ידיה דכל כגון זה ויתרה לגבי בעלה."

כלומר שמדין מחילה שנו כאן שפטור הבעל, שבמה שהאשה דחקה עצמה מוכח שמחלה לבעלה על יתרת חיוב המזונות. וא"כ כיצד ניתן לומר שהאשה מחלה בנידוננו והרי עינינו הרואות שתבעה וחזרה ותבעה להגדיל את מזונותיה (כמצוטט בפסק הדין של בית הדין האזורי מיום 1.9.13). ובאמת הדבר מפורש בלשון השו"ע "הרי שלא תבעה וכו' אין לה כלום". ומינה, שאם תבעה שפיר יש לה ואין כאן מחילה. וממילא בנידון דידן נראה שאין מקום לפטור הבעל מחיוב מזונותיו ויש לקבל את הערעור ולחייב הבעל כפי חיוב מזונות של אדם בינוני.

פרנסה אחר בתורת מתנה לא איבדה מזונותיה מבעלה
והנה היה מקום לומר שמכיוון שהאשה הייתה חיה באותו זמן בבית אביה וניזונית ממנו, א"כ שוב אין לאשה שום תביעה כלפי בעלה שהרי לא הייתה צריכה למזונות כלל שאביה פרנסה ונתן לה מדור וממילא בטלה תביעתה להגדלת חיוב המזונות.

אמנם נראה פשוט שאין זו טענה. אלא שחיוב הבעל למזונות קיים ועומד אף באופן שהאשה ניזונית ממקום אחר. ונביא בעזה"י ראיות לזה.

א) המשנה בכתובות (קב:) דנה בעניין מי שנתחייב לזון את בת אשתו ואח"כ היא נישאה, ומבואר במשנה שם:

"הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים וכו' נישאת, הבעל נותן לה מזונות והן נותנים לה דמי מזונות."

כלומר, מדובר על אשה שאביה החורג כבר נתחייב לאמה לפרנסה וממילא אין לה צורך במזונות מבעלה, ובכל זאת מבואר במשנה שבעלה חייב במזונותיה.

ובתוס' שם ד"ה הנושא: "סלקא דעתין דלא מיחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל."

כלומר, תוס' הקשה מה באה המשנה לחדש הרי הלכה פשוטה היא שהבעל חייב במזונות אשתו. והנה לא היה ניחא לו לתוספות לומר שחידוש המשנה הוא שאע"פ שיש לה מזונות מאביה החורג עכ"ז בעלה עדיין מחויב במזונותיה, מוכח זה שלא היה אפילו הוה אמינא לומר שמה שהאשה מקבלת מזונות ממקום אחר יגרום לבעל להפטר מחיובו הוא, ולכן תוספות היה צריך לחדש שהיה מקום לומר שמחמת שמקבלת מזונות ה"ז כאילו התנה עמה שיפטר מהזונות קמ"ל שלא כן אלא עדיין נשאר חייב במזונות. ועכ"פ מוכח מתוס' שבעלמא אף מי שניזונית מאחר פשוט הדבר שאין זה סיבה לפטור את הבעל מחיוב המזונות, שמה בכך שניזונית מאחר סו"ס הבעל חייב לה מזונות מחיובי הנישואין.

ב) עוד ראיה ממה דאיתא שם במשנה (כתובות קג.):

"אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלינו אין מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנין אותה והיא בבית אביה."

והגמרא שם מבארת שהמשנה עוסקת באלמנה שאינה דרה עם היורשים בלי סיבה מוצדקת שאין נותנים לה מזונות אלא כפי ברכת הבית (כלומר, כפי מה שהיו מוציאים עליה אם הייתה נשארת לגור יחד אתם), אבל במקום שיש לה טעם הגון כגון שהיורשים הם ילדים וגם היא ילדה ואינה יכולה לגור עמם צריכים לתת לה מזונות מושלם גם כשעזבה אותם והלכה לגור בבית אביה. והנה כאן מדובר שנמצאת בבית אביה ומסתמא ניזונית ממנו ואע"פ כן במקום שיש לה טענה טובה חייבים היורשים לזון אותה מזונות שלימים. וממילא יש ראיה למה שכתבנו שאע"פ שאשה ניזונית ממקום אחר עכ"ז לא פקע חיוב המזונות של בעלה.

ג) וכן איתא ברא"ש בכתובות (פ"ד סימן יד) וזה לשונו:

"שמעינן מינה שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם."

כלומר הרא"ש בשם רבינו מאיר משווה דין מזונות הקטנים למזונות האשה וכשם שבמזונות האשה חייב אף אם יש לה ממון ממקום אחר הוא הדין במזונות הקטנים. הרי לפנינו מפורש דעת הרא"ש ורבינו מאיר שהבעל חייב לזון אשתו אף אם יש מקורות אחרים ליזון מהם.

וכן כתב במפורש החת"ס (אבה"ע סימן קלא, הובאו דבריו בפת"ש סימן ע סק"ב) וז"ל:

"ואפילו יש לה כמה אלפים מ"מ היא תובעת מזונות ממנו ואם לא ייתן לה הרי היא מורדת בו ויוצאת ממנו על כורחו."

כלומר, דעת החת"ס שאף אשה שיש לה הון עצמי יכולה לדרוש מבעלה מזונות. ואם כן, אף אנו נאמר, מה בין מתנה מרובה כגון שקיבלה סך גדול המספיק לדמי מזונות לשנה שלימה שבכל זאת אינה מחויבת להשתמש בו ועל הבעל מוטל לפרנסה כמו שכתב החת"ס ובין מתנה מועטת שמקבלת האשה מאביה מידי יום ביומו מזונות כדי קיומה, גם זה כמו כן לא יהיה סיבה לפטור את הבעל מחיובו. ולכן ברור שכל שהאשה תובעת את בעלה בבית דין לשלם לה צרכיה אינו נפטר מהם אף אם מצאה מי שייתן לה בינתיים מזונות ממקום אחר.

ד) אך לכאורה יש להביא ראיה נגד זה. דהנה במשנה בנדרים לח (הובא לעיל) איתא שמותר למודר הנאה לזון אשתו ובניו וכתב הר"ן שאע"פ שנהנה ממנו שאין הוא חייב מעתה במזונות אשתו ובניו עכ"ז מותר כיוון שממילא מתהני עיי"ש. ולכאורה מוכח מדברי הר"ן שע"י מה שזן חבירו את אשתו ובניו שוב נפטר הבעל מעצם החיוב מזונות שלו ודלא כמש"כ.

ונראה שאין כוונת הר"ן לומר שאין האשה יכולה לתבוע בדין את חיוב המזונות שלה אלא כוונתו שבפועל האשה לא תבוא לתבוע כיוון שכבר יש לה מזונות ולמה תתבע. אבל לעולם הבעל מחויב עדיין במזונותיה מחמת החיוב שלו. וכן מצאתי שביאר כן הגאון הרב א' שיינפלד שליט"א (הובא בפד"ר יד עמ' 128). והביא ראיה לזה מדברי ר"ת שמפרש את המשנה שם בבנים שהתחייב להם קודם הנישואים לזונם (שאחרת מדוע חייב לזון בניו שמעל גיל שש) והרי ודאי שמחיוב זה אינו נפטר במה שחבירו פורע שהרי זה חיוב ממוני לכל דבר, וע"כ שכונת המשנה לומר רק שע"י שחבירו זן אותם ממילא לא יצטרכו למזונות ולא יבואו לתבוע אותו אלא ימחלו לו על חיובו אבל לולא המחילה עדיין נשאר בחיובו.

מסקנת הדברים – יש לקבל הערעור
מעתה מתבאר שאין מקום לפטור הבעל מחמת שנזונית ממקום אחר. וחיוב הבעל במקומו עומד לזון אשתו כפי הראוי לאדם בינוני אף אם לא היה ביכולתו לעמוד בזה בשעתו כמבואר לעיל. ולכן נראה לי לקבל את הערעור ולחייב את הבעל במזונות הראויים לה.

הרב א' אהרן כץ

ראיתי מה שכתבו עמיתיי הרה"ג ודעתי היא כפי מה שכתבתי.

דהנה מה שהוכיח עמיתי הרה"ג אהרון כץ שליט"א מלשון הרמב"ם שכתב שבעני שבישראל נותן לה "לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם" ושאר התוספות שמביא הרמב"ם שהעני מחויב ליתן לאשה שזה מוכח שגם עני מחויב לתת כאדם בינוני, נראה שיש לדחות, שאפשר לומר שהרמב"ם איירי בעני כזה שיש לו אפשרות לתת סעודות כאדם בינוני ועדיין נחשב כעני ומדויק מלשון הרמב"ם בהמשך שכתב: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא."

משמע דתרי גוונא עני אבל באמת עני שיש לו לחם אבל אין לו את שאר התוספות כפי שמפרט הרמב"ם באמת אינו מחויב. ויעו' בהפלאה סי' ע' שמבואר בדבריו שכך דעתו בהבנת הרמב"ם.

עוד הביא עמיתי ראיה מר' ירוחם שהביאו הב"י בסי ע' שמוכח מלשונו שחיוב המזונות בעני מוגדר כבעל חוב – יעו' בתשובת מהרי"ט ח"א סי קי"ג שמדבריו שם משמע שמפקפק בדבר האם יש לזה גדר בעל חוב, ולכאורה אפשר לומר שגדר החיוב הוא מדיני האישות ולא כדין בעל חוב. וז"ל המהרי"ט שם:

ועל טענת המזונות שהיא טוענת שאינו יודע להרויח ואביו אמר כי אינו רוצה עוד לפרנסו אלא אם כן תבא אל ביתו, בזה יש לדון מהא דאמרי' התם בס"פ המדיר אמר רב האו' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופליג עלה שמואל עד שכופין אותו יכופוהו לזון ופסק הרי"ף ורבינו חננאל כשמואל. אבל הרא"ש ז"ל כתב שבה"ג פוסקים כרב וכן מסתבר שאשה בושה לבא לבית דין בכל פעם. ומיהו ה"מ דיש לו ואינו רוצה אבל כגון זה שאין ידו משגת איכא למימר שאנוס הוא ומה בידו לעשות ובהא כ"ע מודו שאין כופין. ואיכא למימר נמי דבהא כ"ע מודו שכופין כיון דידעינן דלא מצי קאים בספוקה כלל, דע"כ לא אמר שמואל עד שכופין אותו לכתובה יכופוהו לזון אלא דיש ספק בידו לזון אבל זה הרי אנו יודעים שאינו יכול לזון. וכבר פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות וזה לשונו, ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו חוב עד שתמצא ידו עכ"ל. וכתב הרב המגיד שכן היא סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרב מהר"י קארו ז"ל כתב שם בשם רבינו ירוחם ז"ל שתמהו על הרמב"ם ז"ל למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה להוי כמו ב"ח שאין לו. וכתב ז"ל דיש לתמוה על תמיהת' דמה ענין זה לזה דבב"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שא' מתנאי הנשואין הוא המזונות אם אין לו במה לזון עד כאן דבריו:

[...] והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו, וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעבד עברי או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו הרי אמרו האו' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתוב' וכ"ת שאני הכא דאניס ומזל' גרס, א"כ גם בנפל' לו מומי' גדולי' כגון שנסמא בשתי עיניו או נתקטטו שתי ידיו או שנעשה מוכה שחין ובעל פוליפוס אנוס הוא ונימא מזלה גרס, והרי שנינו בהם כופין אותו להוציא וכדכתב התוס' דליכא למימר באשה נסתחפ' שדך שהבעל אינו שדה של אשתו והיינו טעמא דהאשה היא שדה של בעל לפי שעל ידי כתובה זוכה בה כל זמן שהוא רוצה יוציא ויתן כתוב', ועכשיו שנולדו בה מומין נעשה כאילו נסתחפ' אותה כתובה שכתב לה ואם בא לגרשה יתן לה כתובה שחייב על עצמו. אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל אלא גופה עצמה הקנת לו ע"ת שיזונה עכשיו שאינו זונה יוציא כמי נולדו בו מומין שע"מ כן לא נישאת לו. ותדע דבירושלמי עבי' קל וחומר אם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן וריח הפה שכופין עליו לא בשנולד לאחר שנישאת הוא ואעפ"כ אומרת לו על מנת כן לא נשאתי לך במזונות שהן חיי נפש לא כ"ש.

[...] ועוד אפילו תימא דדמי לבעל חוב ב"ח כי האי גוונה כיוצא בו הוא דנהי דלמזונות דעד השתא חשיב כב"ה שהעני שכבר נתחייב בהם, אבל לגבי מזונות דמכאן ולהבא יכולה שתאמר איני רוצה שתהיה בעל חוב שלי בהם כיון שאין לך במה לפרוע. הא למה זה דומה למי שהשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרים לשנה בדינר לחדש לפרוע בכל חדש וחדש והרי הוא עני שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא, וכי לא יוכל לומר לו צא מביתי שעל מנת כן לא השכרתי לך, ולמה תתחייב במה שאין אתה יכול לפרוע ואם היית ב"ח אחר פשיא שאינו יכול להוציאנו מבית דירה שלו שהוא דר בה עד י"ב חדשים דומיא דכסו' דתנן בערכין מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש דדרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך. אבל אצל ביתו נראה דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לי אלא על מנת שיפרע לו חדש בחדש. ותו לפי דבריו דכי היכי דבב"ח לא כייפינן ליה אף בבעל לא כייפינן ליה להוציא מטעם דרב דאמר האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, דמה ענין יציאה אצל מזונות יהא כב"ח ייכופוהו לזון כמות שהוא חייב ואי מטעם דלא מצי קאים עמיה בכל זמנא בדינא ודיינא כייפי' ליה אלא מעתה ב"ח שחייב לחבירו ק"ק זוז לפרוע לו בכל יום זוז אחד ואומר איני נותן וכפוהו לפרוע כל חובו בבת אחת משום דלא מציא ראשי בדינא ודיינא עמיה. הא אין עליך לומר אלא אשה שאני שלא נשאת אלא ע"מ שיזון ויפרנס בשופי ומתו שיושם במשפט כל בני ישראל הכשרים, אף אתה אומר אם עני הוא ואין ידו משגת שעל מנת כן לא נשאת ויפטרנה בגט.

לאור האמור אני נשאר בדעתי כפי שכתבתי, והלכה כדעת הרוב.

הרב ציון אלגרבלי

ראיתי את דברי חברי ועל כן אבקש להרחיב במסקנתי לקבל את הערעור.

לפנינו מקרה של אדם שחויב בבית הדין האזורי לשלם לאשתו מזונות בסך 1,000 ₪ לחודש, בנוסף ל־2,200 ₪ עבור שני ילדיו. האשה טענה שסכום זה אינו מספיק למזונותיה, וביקשה מבית הדין האזורי להגדיל את חיובו לשיעור מזונות של "אדם בינוני", בית הדין דחה את הדיון בטענתה לאחר הגט, ובינתיים ניזונה האשה על ידי אביה, ובסופו של דבר נדחתה טענתה על ידי בית הדין האזורי.

כעת מערערת האשה על ההחלטה, לטענתה הכסף ניתן לה על ידי אביה בתורת הלוואה, ולכן זכותה לתבוע כסף זה מבעלה גם למפרע. הבעל טוען שאין לו אפשרות לעמוד בסכום מזונות גבוה יותר.

הגר"צ אלגרבלי הסכים לפסק הדין של בית הדין האזורי מכמה טענות, בעוד הגר"א כץ החליט לקבל את הערעור. הוויכוח ביניהם נסוב סביב שלוש נקודות עיקריות: א. האם לאדם עני שאין ביכולתו לפרנס את אשתו כאדם בינוני, מוטל חיוב ממוני לעשות כן אלא שהוא אינו יכול לשלם את חובו או שחוב המזונות הוא מתנאי האישות ביניהם, וכל עוד הבעל עושה כפי יכולתו אין לה תביעה ממונית כלפיו. ב. האם שייכת כאן סברת התוס' בכתובות קח א שהאשה יכולה לצמצם את עצמה. ג. בהנחה שאכן חל על הבעל חיוב ממוני כבע"ח, האם באופן שהאשה ניזונה על ידי אביה, יש לה זכות לתבוע מבעלה את דמי המזונות שנתן לה אביה.

דין לוותה ואכלה
בכדי להבין את הדיון שלפנינו יש להקדים את עיקרי הדברים שעליהם בנויה ההלכה בעניינים אלו. עיקר הסוגיא בנויה על שני מקורות שלכאורה סותרים זה לזה:

דברי המשנה בכתובות קז ב:

מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול. א"ר דוסא בן הרכינס: כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי.

וכנגד זה דברי הברייתא שם:

כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות, אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה, שהרי בעלה חייב במזונות, אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים, לותה ואכלה עמדה ומיאנה. טעמא דמיאנה, הא לא מיאנה יהבינן לה.

דברים אלו לכאורה סותרים זה את זה, וע"ז נאמרו כמה תירוצים בראשונים.

הרי"ף (סג, ב בדפיו) כתב על דברי הגמ' בביאור הברייתא הנ"ל:

ושמעינן מהא דאפילו חנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי, הני מילי פרנס, אבל לותה ואכלה מוציאין ממנו.

והרא"ש (סי' ה) כתב:

והתוספות כתבו דווקא אם לוותה אחר שפסקו לה ב"ד מזונות. משום דקשיא להו ההיא דלעיל ואם אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כדפרישית לעיל (סי' ב), ומפרשי' דמתניתין דחנן דאמר אבד מעותיו משום דפרנס מעצמו, הא אם לותה משלם, מיירי כשפסקו לה בית דין תחלה. ופשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא כשפסקו לה ב"ד, ועוד וכו'. הלכך נראה דאם לוותה בעדים, אף בלא פסק דין חייב לפרוע, ומוציאין מן הבעל מה שהלוה לה מדרבי נתן.

והר"ן (שם) כתב בשם הרשב"א:

וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר [דף לג ב] דכי אמר חנן אבד את מעותיו דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמ' [שם] משום דמבריח ארי בעלמא הוא אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה. והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרי' במתנה קא יהיב ליה אלא לשם הלואה מיורד [ב"מ דף קא א] לשדה חברו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראיה וכו' אלו דבריו ז"ל.

כלומר, ישנם כאן שלושה תירוצים לשאלה הנ"ל: הרי"ף והרא"ש מתרצים, שיש לחלק בין פרנס מדעתו לבין לוותה ואכלה. התוס' מתרצים שגם בלוותה ואכלה אינו חייב אלא אם לוותה אחרי שפסקו לה בית דין. והרשב"א מתרץ שלא פטר חנן את הבעל אלא במקרה שמפרש שמחמת מזונות של הבעל הוא נותן לה, אבל אם זן אותה בסתם, מסתמא על דעת הלוואה נתן לה, ולכן הבעל חייב לשלם.

ובשו"ע סי' ע ס"ח פסק בפירוש כדברי הרי"ף והרא"ש, וז"ל:

הלך בעלה, ולותה ואכלה, חייב לשלם. עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חייב לשלם לו, והרי זה איבד מעותיו.

ובבית שמואל שם ס"ק כה כתב:

וזנה משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל, לא כהרשב"א.

בגדר חיוב מזונות
בעניין חיוב מזונות נחלקו כאמור הגר"צ אלגרבלי והגר"א כץ האם חיוב המזונות הוא חיוב מדיני האישות של הבעל כלפי האשה או שהוא כעין חיוב ממוני רגיל. והנה לאחר העיון בדבריהם נראה שיש כאן מחלוקת קיצונית, דהיינו שלדעת הגר"צ אלגרבלי חיוב המזונות אינו אלא התחייבות מדיני האישות, ונפק"מ לכך שאדם עני ביותר שאין לו שום אפשרות לזון את אשתו כפי חיוב המזונות המוטל עליו אינו חייב כלל לזונה ביותר ממה שיש בידו, ובמקרה כזה אפילו אם האשה לוותה ואכלה והבעל העשיר אחר כך, אין הוא חייב בהחזר הלוואתה. לעומת זאת הגר"א כץ נוקט שחיוב מזונות הוא חיוב ממוני לכל דבר, ולדעתו ברור שבמקרה הנ"ל הבעל חייב להחזיר את ההלוואה שלקחה האשה. אלא שהוא מוסיף וטוען שאפילו אם האשה קיבלה את המזונות במתנה מאדם אחר, כך שבפועל לא היה לה צורך במזונות, מכל מקום החיוב שלה כלפי בעלה אינו פוקע משום כך, וזכותה לתבוע ממנו החזר של דמי המזונות שהתחייב לה. לדעתו מה שאמרו שאדם אחר שזן מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי אינו אלא כלפי התביעה שלו כנגד הבעל, אבל האשה אינה מפסידה משום כך את זכותה.

והנה עיקר החקירה בעניין מזונות לכאורה תלויה במחלוקת מפורשת בין הפוסקים, במקרה שהאשה צמצמה ולא אכלה כפי המזונות שחייב לה בעלה, שהרמ"א בסי' ע ס"ג פסק (על פי דברי הטור): "צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של בעל."

ולכאורה טעמו שחיוב מזונות אינו חיוב ממוני רגיל, אלא חיוב הבעל לזון את אשתו כפי צורכה, וממילא כאשר היא צמצמה והסתפקה בפחות, אע"פ שאינה חייבת לעשות זאת, הבעל אינו חייב להשלים לה.

ועכ"פ מדברי הרמ"א יש לכאורה ראיה ברורה נגד מ"ש הגר"א כץ שאפילו בקיבלה מתנה מאדם אחר יכולה לתבוע מזונות מבעלה, ומסברא לא נראה שקיבלה מתנה עדיפה מצמצמה את עצמה והסתפקה בפחות.

אולם בפתחי תשובה שם ס"ק א כתב:

עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע"ח וסי' פ' שכתב דאין זה מוסכם להלכה, דממה שאמרו בס"פ אף ע"פ מותר מזונות לבעל, אין ראיה, כי שם לא מיירי בצמצמה, אלא שניתותרו ממילא, כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ"כ כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים, וכמו שפירש"י שם בהדיא, ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל, שהרי אין הבעל חייב ליתן לה יותר ממה שצריכה היא. אבל בצמצמה וסבלה רעבון ודוחק יכולה לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה. וכן מפורש בתוס' נזיר דף כ"ד ע"ב בד"ה שקימצה, דאם צמצמה מפיה ולא אכלה כדי שובע הוא דידה, אלא דאם יש מותר מחמת שהוזלו המזונות הוא לבעל, וכן מפורש בר"ן נדרים דף פ"ח ע"א ע"ש. ולכן פסק הלכה למעשה שאין להוציא מיד האשה. והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל, וכתב דלא משום דהאשה יכולה לומר קים לי אתינן עלה, דא"כ באם גם עתה היא רוצה מזונות הרי הבעל מוחזק ויכול לומר להיפך קים לי וצא והתפרנס ממותר המעות שבידך, אלא דבאמת דין זה ברור ולית ביה ספיקא כלל ע"ש באריכות, וכ"כ בספרו דגול מרבבה בסי' זה.

והפשטות בדעתם של הנודע ביהודה ותלמידו התשובה מאהבה היא שחיוב המזונות הוא חיוב ממוני רגיל כפי מה שהאשה צריכה, ולכן אם היא צריכה כשיעור אדם בינוני אלא שצמצמה את עצמה והסתפקה בפחות, המזונות שייכים לה.

אמנם גם לדבריהם אין ראיה ליסודו של הגר"א כץ, שהרי הם מדברים במקרה שהאשה צמצמה את עצמה בכוונה, ובמקרה כזה יש לומר שיש למזונות שהותירה כעין דין של ממון שלה, וכאילו קיבלה את המזונות וחסכה אותם לעצמה. מה שאין כן במקרה שקיבלה מתנה מאדם אחר, ייתכן שיש לדמותו לאשה שאינה צריכה מזונות כשיעור שקבעו חכמים, שלכו"ע אינה מקבלת מבעלה יותר ממה שצריכה, ואשה זו אינה צריכה כלום, שהרי היא קיבלה מזונות במתנה.

ומה שהוכיח הגר"א כץ כדבריו מהא דאם יש לה אדם אחר שיכול לזון אותה שמ"מ בעלה אינו נפטר מחיוב המזונות, לכאורה אינו דומה כלל לנדון דידן, שכן במקרים אלו יש לה צורך במזונות, אלא שיש אדם אחר שחייב לתת לה כסף והיא יכולה לקנות בכסף הזה מזונות, וא"כ אין זה אלא כמו אשה שיש לה הרבה נכסים, שוודאי לא עולה על הדעת שבעלה נפטר ממזונותיה, וזכותה לתבוע ממנו שיזון אותה, ואת הכסף שאותו אדם חייב לתת לה תשמור לעצמה. מה שאין כן במקרה של תביעה של מזונות לשעבר, במקרה שהיה אדם שזן אותה בפועל, אין לנו מקור מכך לומר שבעלה חייב לה מעות כנגד חיוב המזונות, ויש לדמות מקרה זה לאשה שאינה צריכה כלל מזונות או לכל הפחות לאשה שצמצמה והותירה.

ועיקר טענתו של הגר"א כץ – שכל דברי הפוסקים שהזן את אשת חבירו מעצמו הניח מעותיו על קרן הצבי, הכול מדובר כלפי זכות התביעה של אותו אדם, ואילו האשה עצמה יכולה לתבוע מבעלה – הוא דוחק גדול מאוד, והפשטות הגמורה בדברי הפוסקים היא שגם היא אינה יכולה לתבוע ממנו את מזונותיה.

ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"א והר"ן לדבריו, הנה כאמור הרשב"א כתב:

אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה.

וא"כ מדבריו ודאי שאין שום ראיה, שכן הוא סובר שגם המפרנס בסתם נותן על דעת הלוואה, מה שאין כן במקרה שנתן במתנה בזה לא דיבר הרשב"א כלל. ואדרבה מדבריו מבואר שאם היה נותן במתנה לא הייתה זכות תביעה, וא"כ לדברי הגר"א כץ היה לו להוסיף שאמנם הוא לא יכול לתבוע במקרה כזה אבל היא יכולה לתבוע, ואם כי כמובן שיש לדחות שהרשב"א לא התייחס לשאלה הזו, אבל ודאי שאין ראיה הפוכה מדבריו.

וכן הר"ן שחולק על הרשב"א כתב:

ולא נראו לי דנהי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין, אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה, שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, אלא סתמא אדעתא דבעל נחית. ומשום הכי נהי דבתורת מתנה [לא] קא עביד, כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל, אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד, וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע.

וא"כ גם דבריו סובבים סביב דברי הרשב"א, שמסתמא הזן אינו נותן את כספו במתנה, אלא שהוא חולק וסובר שמסתמא אין כוונתו להלוות לאשה, אלא לפרוע את חובו של הבעל, ולכן גם בסתמא איבד את מעותיו. וא"כ מניין לנו איך יהיה הדין במקרה שהזן אכן כן התכוון לתת בתורת מתנה. ואדרבה בדבריו נראה קצת יותר לדקדק מכך שהוא לא מתייחס לזה שאם המפרנס נותן בתורת מתנה האשה תוכל אח"כ לתבוע את בעלה, ובניגוד לנותן בסתם שאינה יכולה לתבוע לדעתו. וכמובן, גם דקדוק זה אינו מחייב, אבל מ"מ כך היא הפשטות בדבריו שבמקרה שנתן בתורת מתנה הבעל פטור לגמרי, ועכ"פ בוודאי שאין להביא ראיה להיפך.

ומה שהביא ראיה הח"מ ס"ק מא על דברי השו"ע בסעיף יא:

הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, (מא) אין לה כלום.

ועל זה כתב הח"מ:

כלומר שאינה יכולה לתבעו בעד מותר מעשה ידיה, דכל כגון זה ויתרה לגבי בעלה.

ומשמע מדבריו שמדין מחילה אינה יכולה לתבוע, וממילא במקרה שאינה מוחלת, יכולה לתבוע. נראה שגם אין ראיה כלל, שהרי הדיון כאן אינו על אשה שהסתפקה בפחות מהראוי לה [שעל זה דן הרמ"א לעיל בס"ג וכמו שהובאו דבריו לעיל], אלא הדיון הוא על אשה שדחקה את עצמה ועבדה ביום ובלילה, ובכסף שהרוויחה קנתה לעצמה מזונות, שבלא מחילתה ודאי שמה שהרוויחה שייך לה מכיוון שבעלה אינו זן אותה, וממילא דינה כאשה שמכרה מנכסיה כדי לזון את עצמה, שוודאי יכולה לתבוע מבעלה שיחזיר לה את המגיע לה [אלמלא הסברא שמסתמא מחלה לבעלה], ודינה כאשה שלוותה ואכלה, אלא שהיא לווה מעצמה. אבל אין להביא מכאן ראיה כלל לנדון דידן שאין לה צורך במזונות מכיוון שמקבלת אותם במתנה מאדם אחר.

וגם מ"ש הגר"א כץ שמסתמא היה שינוי ברגילות בדברים אלו בין זמן חז"ל לזמננו, קשה מאוד לומר דברים כאלו בלי שום מקור.

ואמנם כפי שציין הגר"א כץ באוצה"פ מובא כדבריו בשם ספר מטה לחם, ובהמשך הביאו כן גם בשם שו"ת השיב משה, והוא גם מעיד שהמנהג בבתי דין היה להגבות לאשה מזונות במקרים כאלו, אולם כאמור הדברים נראים סותרים לפשטות דברי כל הפוסקים. ולכן צ"ע אם ניתן להוציא ממון על פי דבריהם.

לסיכום: באופן שהאשה קיבלה מזונות במתנה מאביה או אדם אחר, צ"ע אם יש בכוחה לתבוע את בעלה שישלם לה את דמי המזונות שהיו מגיעים לה, ולכאורה קשה להוציא ממון על סמך טענה כזו.

לוותה ואכלה באדם עני
אלא שעדיין יש לדון בחלק השני של השאלה, כיצד יהיה הדין בלוותה ואכלה, שבאשה שהלך בעלה למדינת הים הדין פשוט שחוזרת וגובה מבעלה, אלא שכאן הואיל ומדובר באדם עני, טוען הגר"צ אלגרבלי שאין לחייבו לזון כאדם בינוני.

והנה עיקר הדברים סובבים סביב פסק הרמב"ם (אישות פי"ב י–יא):

כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר וכו'. במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל אם היה עשיר הכל לפי עשרו, אפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.

ועל דברים אלו דנו הגר"צ אלגרבלי והגר"א כץ, האם החיוב לזון כמו "אדם בינוני" הוא חיוב מוחלט, כבע"ח שחייב כסף למלווה שלו, ולפ"ז גם אדם שאין לו אפשרות לשלם פשוט שאינו נפטר מחובו או שהחיוב מותנה בכך שיש לו אפשרות לפרנס אותה מנכסיו, ולכל היותר ניתן לתובעו שימצא עבודה ויפרנס [לשיטות הראשונים שיש חיוב כזה] או שהואיל ואינו ממלא את צרכיה ניתן לחייבו לגרש.

והנה הגר"צ אלגרבלי הביא מקור לדבריו שחיוב הבעל כלפי אשתו אינו דומה לחוב של בע"ח מדברי המהרי"ט (ח"א סי' קיג) וז"ל הנוגע לעניינינו:

ועל טענת המזונות שהיא טוענת שאינו יודע להרויח ואביו אמר כי אינו רוצה עוד לפרנסו אלא אם כן תבא אל ביתו בזה יש לדון מהא דאמרי' התם בס"פ המדיר אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופליג עלה שמואל עד שכופין אותו /להוציא/ יכופוהו לזון ופסק הרי"ף ורבינו חננאל כשמואל, אבל הרא"ש ז"ל כתב שבה"ג פוסקים כרב וכן מסתבר שאשה בושה לבא לבית דין בכל פעם. ומיהו ה"מ דיש לו ואינו רוצה, אבל כגון זה שאין ידו משגת איכא למימר שאנוס הוא ומה בידו לעשות ובהא כ"ע מודו שאין כופין ואיכא למימר נמי דבהא כ"ע מודו שכופין כיון דידעינן דלא מצי קאים בספוקה כלל דע"כ לא אמר שמואל עד שכופין אותו לכתובה יכופוהו לזון אלא דיש ספק בידו לזון אבל זה הרי אנו יודעי' שאינו יכול לזון וכבר פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות וזה לשונו ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכ' לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו חוב עד שתמצא ידו עכ"ל וכתב הרב המגיד שכן היא סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרב מהר"י קארו ז"ל כתב שם בשם רבינו ירוחם ז"ל שתמהו על הרמב"ם ז"ל למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה להוי כמו ב"ח שאין לו. וכתב ז"ל דיש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה, דבב"ח אין תקנה בדבר, מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שא' מתנאי הנשואין הוא המזונות אם אין לו במה לזון עד כאן דבריו.

והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעבד עברי או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו, הרי אמרו האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו'.

ועוד אפילו תימא דדמי לבעל חוב ב"ח כי האי גוונא כיוצא בו הוא דנהי דלמזונות דעד השתא חשיב כב"ח שהעני שכבר נתחייב בהם אבל לגבי מזונות דמכאן ולהבא יכולה שתאמר איני רוצה שתהיה בעל חוב שלי בהם כיון שאין לך במה לפרוע. הא למה זה דומה למי שהשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרים לשנה בדינר לחדש לפרוע בכל חדש וחדש והרי הוא עני שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא וכי לא יוכל לומר לו צא מביתי שעל מנת כן לא השכרתי לך ולמה תתחייב במה שאין אתה יכול לפרוע ואם היית ב"ח אחר פשיטא שאינו יכול להוציאנו מבית דירה שלו שהוא דר בה עד י"ב חדשים דומיא דכסו' דתנן בערכין מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש דדרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך. אבל אצל ביתו נרא' דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לו אלא על מנת שיפרע לו חדש בחדש.

והנה המעיין בדבריו יראה להדיא שכל המשא ומתן שלו אינו אלא בשאלה האם ניתן לכפות את הבעל לגרש, ולעניין זה הוא דן, האם האשה אינה אלא כבע"ח רגיל, וא"כ כאשר הבעל אנוס אין לה תביעה כלפיו או שאולי היא עדיפה מבע"ח מהטעמים שכתב או משום שהיא הרי דורשת ממנו שישחרר אותה ולא שיפרע את מה שאין לו [או במילים אחרות: לבע"ח אין פתרון לבעיה שאין לו, אבל כאן יש פתרון לבעיה] או משום שיש לדמותה למשכיר בית שאין לשוכר לשלם, כלפי הזמן הבא, שוודאי המשכיר יכול לומר על דעת כן לא השכרתי לך.

אבל פשוט וברור לכאורה שא"א ללמוד מדבריו שאין לאשה זכות של בע"ח רגיל.

מאידך גיסא, הראיה שהביא הגר"א כץ מלשונו של ר' ירוחם: "למה כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו ממה לזונה, דאם אין לו אין כופין כמו בע"ח שאין לו" אינה ראיה לענ"ד, שהרי עיקר דבריו אינם אלא לדון שאין לכפות לגרש, וע"ז הביא ראיה מבע"ח שאם אין לו אין כופים אותו לשלם, אבל מה"ת ללמוד מדבריו מה היא הגדרת החיוב של הבעל לאשתו, וכי אין אפשרות לומר שבאמת אין לו דין של בע"ח רגיל, ומ"מ יש ללמוד שכשם שבע"ח אין כופים כשאין לו ה"ה לבעל.

אולם הראיה הראשונה שהביא מדברי הב"ש נראית נכונה לכאורה. ואמנם מדברי הרמב"ם עצמו אין להביא ראיה, וכמו שכבר דחה הגר"צ אלגרבלי, שאפש"ל שמדובר באופן שהוא אמנם עני אבל יש לו אפשרות לתת לאשה כאדם בינוני, אלא שהוא עצמו אינו אוכל כאדם בינוני, אלא מסתפק בפת חריבה, וע"ז אמר הרמב"ם שמ"מ יש לו חיוב לתת לאשתו כאדם בינוני. אבל אין לנו ראיה לכך שכשאין לו שום אפשרות לתת לה כאדם בינוני, שמ"מ יש עליו חיוב ממוני לעשות זאת.

אלא שהגר"א כהן הביא לעניין זה את דברי הב"ש שם ס"ק ב, וז"ל:

כמה מזונות וכו'. כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילים בהם לבין אם אין רגילים בהם, משום בסעיף א' איירי ביש לו, אז יש לחלק כהנ"ל, אבל כאן איירי כשהוא עני אין מחלקים בזה, ומ"מ חייב ליתן לה לחם ב' סעודות וכו', דין זה נלמד ממתני' המשר' את אשתו ע"י שליש נשמע דאיירי כשאינה אוכלת עמו, ואפשר אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה, ובלבד שיתן לה לחם.

ומבואר מדבריו שאף בעני שאין לו אפשרות לזון כאדם בינוני, מ"מ חייב ליתן לאשתו כאדם בינוני. ואמנם בהפלאה שם ס"ק ה כתב וז"ל:

כתב הב"ש כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילין בו, משום דבסעיף א' מיירי ביש לו אבל כאן מיירי כשהוא עני. ודבריו אינם מובנים דהא ודאי לא מיירי הכא בעני גמור שאין לו כלל, דא"כ בלחם סגי שאין כופין אותו להוציא כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק ז'. אלא ע"כ מיירי ביש לו אלא שלפי עניו מספיק את עצמו בפחות משיעורא דמתני', ואפ"ה כיון שאוכלת בפני עצמה צריך ליתן לה כשיעורא דמתני', א"כ פשיטא ברגילה בבית אביה ביותר מזה צריך ליתן לה כפי כבודה.

דהיינו שההפלאה מקשה על הב"ש שאם מדובר בעני שאין לו שום אפשרות לתת לה כאדם בינוני, לעניין מה כתב הרמב"ם שהוא חייב לה, הרי אין לו אפשרות לתת, ואם נאמר שכוונת הרמב"ם היא לעניין שכופים אותו להוציא, הרי גם זה אינו נכון, שהרי לדעת הב"ש עצמו אין חיוב להוציא אלא למי שאין לו אפילו לחם.

והגר"א כהן למעשה מיישב את שאלת ההפלאה, שכוונת הב"ש היא שיש כאן חיוב עקרוני של הבעל לאשתו, לעניין זה שאם תלווה האשה מאדם אחר ואחר כך יעשיר הבעל, תוכל לגבות ממנו את מה שלוותה.

ואמנם בפד"ר ח"ח עמ' 309 בפסק דין של הגר"ח צימבליסט שליט"א, העלה הצעה אחרת ליישב את דברי הב"ש, וזאת ע"פ דבריו שם, שאע"פ שלדעת הב"ש אין כופים לגרש אלא כאשר אינו נותן לה אלא לחם בלבד, מ"מ חיוב לגרש יש גם באופן כזה. וזו גם כוונת הב"ש כאן, שאפילו אם הוא עני, מ"מ יש עליו חיוב לגרש אם אינו יכול לתת לה מזונות כאדם בינוני.

ואמנם הפשטות בדברי הב"ש קרובה יותר לפירושו של הגר"א כהן.

אלא שגם אם נאמר כך, עדיין יש לדון שאולי ההפלאה חולק, והואיל והבעל מוחזק הרי הוא יכול לומר קים לי כדעתו, ובפרט שגם בדעת הב"ש הדברים אינם ברורים לגמרי.

אמנם למעשה נראה שאין לנו מקור מדברי ההפלאה, שהרי ייתכן שאין הוא חולק על עיקר הדין, אלא שלא נוח לו לפרש כך את דברי הרמב"ם והשו"ע, משום שהמקרה הזה של לוותה ואכלה כלל אינו מוזכר בדברים כאן, ומה"ת לפרש בכוונתם שאם הוא עני חייב לתת לה כאדם בינוני לעניין זה שאם לוותה ואכלה שיתחייב לפרוע, והפשטות בדבריהם לדעתו היא שמדובר לעניין חיוב ממש לשלם עכשיו, וזה הכריח שמדובר בעני שיש לו אלא שהוא עצמו מסתפק בפחות.

ובאמת גם מצד הסברא נראה שהואיל ולמדנו שאפילו אם הוא עצמו מסתפק בפחות הדין הוא שאם אוכלת לעצמה עליו לתת לה כאדם בינוני, מה"ת נאמר שכשאין לו לשלם פוקע לגמרי חיוב זה, ובוודאי שהפשטות הגמורה היא שהחיוב עומד בעינו, אלא שהוא אנוס ואינו יכול לקיים את חיובו. וממילא אם לוותה ואכלה ואחר כך העשיר עליו לשלם את חיובו.

ויתר־על־כן, נראה, שאפילו אם נאמר שחיוב הבעל במזונות אינו אלא חיוב לזון ולא חיוב ממוני רגיל, מכל מקום מאחר שאם היה לו ממה לזונה היה עליו חיוב לזון, הרי כשהיא לוותה ואכלה והוא העשיר אחר כך, הרי למעשה יש לו אפשרות לזון אותה, ואף על פי שאנחנו איננו יכולים לחייב אותו ללוות ולזון, מ"מ אם היא מצאה דרך להשיג את המזונות שצריכה מה"ת לומר שיש לו דין של עני, והרי בפועל יש לו יכולת לזון את אשתו.

שוב ראיתי שהדברים מפורשים בסמ"ע בחו"מ סי' צז ס"ק נז. שעל דברי השו"ע שם שמלוה קודם למזונות אשתו לגביה, כתב וז"ל:

עיין פרישה [סעיף מ"א], שם כתבתי והוכחתי דאפילו למאן דאמר [כתובות מ"ז ע"ב] שארה דכתיב בתורה [שמות כ"א י'] פירושו מזונותיה וכו', נמצא שגם הן דאורייתא, אפ"ה המלוה המאוחר לנשואיה הוא קודם לה, מפני שהתורה לא חייבתו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו, ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו, משא"כ זה שאין לו, ואף המזונות ל' יום שנותנין לו הוא משל המלוה, ומשל המלוה ציותה התורה לפרנסו ל' יום לו ולא לה, אלא שמדרבנן חייב להשתדל לה מזונות אף שאין לו, וכמ"ש בכתובה אנא אפלח ואיזון וכו'. [ו]מ"מ אף שחייב לה מדרבנן וגם שטר כתובתה בידה, מ"מ לא עדיף שטרה כשטר שביד המלוה, שהמלוה [ה]לוה לו וחייב לשלם לו מן התורה כדכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא העבוט, משא"כ אשה שלא [ה]לותה לו שיעור חיוב מזונותיה, אלא שחז"ל תיקנו לה מזונותיה תחת מעשה ידיה [שם מ"ז ע"ב], ואין זו הלואה שחייבתו עליה התורה.

ונראה להדיא מדבריו שגם בעל שאין לו חייב עכ"פ מדרבנן לזון את אשתו, אלא שמכיוון שזה רק חוב מדרבנן חובו של המלווה שהוא מדאורייתא עדיף עליו, אבל אם אין לו מלווה אחר, אזי ברור שמוטל עליו חיוב ממוני לתת לה את דמי מזונותיה אף על פי שאין לו ממה לשלם.

ויותר מזה הדברים מבוארים בדברי הסמ"ע בהמשך:

ואף שלותה גם היא בשטר על מזונותיה ואותו שטר הוא מוקדם לשטר שלוה בו בעלה, מ"מ המלוה ש[ה]לוה לה אין לו שום שעבוד על הבעל כי אם עליה. ואף שהיא באתה עתה לגבות מהבעל והבעל חייב ליתן לה מזונות מדרבנן [ולא מדאורייתא כיון שלא אכלה עמו] ממה שיש בידו, מ"מ כיון דבשעה שבאתה לגבות כבר לוה בעל מבעל חובו ונתחייב לו בשטר, משו"ה הוא מוקדם. והיינו דוקא מה שלוה הבעל בשטר, דסמכה דעת המלוה על שעבודו אפילו על מטלטלים כשכתב לו דאקני [או דאקני אחריותו טעות סופר היא כמ"ש בסימן קי"ב [סעיף א' בהג"ה]], אבל כשלוה בעל פה, דאז אין סמיכת מלוה דהבעל אפילו על קרקעות דהא אם מכרם אינו יכול לטרוף מהלקוחות, משו"ה אין לו קדימה בהן מהאשה במזונותיה, והרי בעל חוב והיא באין כאחד לתובעו לשלם להן, משו"ה שניהן שוין.

הרי להדיא שבלוותה ואכלה הבעל חייב לשלם כשאין לו אלא שבדיני קדימה מלווה בשטר קודם לחיוב זה ומלווה ע"פ אינו קודם, אבל החיוב עצמו ודאי קיים.

לסיכום: נראה בבירור שיש לסמוך על דברי הב"ש וכפי שביארם הגר"א כהן, וכן מבואר להדיא בסמ"ע, שגם בעני שאין לו שום אפשרות לתת לאשתו מזונות כאדם בינוני, מ"מ החיוב העקרוני לשלם לה מזונות אלו קיים, ודינו כבע"ח שאין לו לשלם את חובו. ולכן אם לוותה ואכלה באופן שמחייבים בכה"ג בהלך למדינת הים, חייב לפרוע לה או למלווה שלה את מה שאכלה.

יכולה לצמצם
ומה שהביא הגר"צ אלגרבלי מדברי התוס' בכתובות קח א ד"ה אי, שיש לבעל טענה שהאשה צמצמה את עצמה אינה ראיה לענ"ד. שכן התוס' שם דנו בדברי הגמרא שם, שלפי חנן כשם שהפורע חובו של חבירו פטור מלשלם כך גם מותר למי שהדיר את חבירו שלא יהנה ממנו לפרוע את חובו, משום שאין הוא נחשב כמהנה אותו באופן ישיר אלא כעין גרמא. וע"ז כתבו:

ורבינו תם מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו, ומשום הכי פטור, דאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות, שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות, אף על גב דבפסקו לה ב"ד מיירי, דאי לאו הכי לא הוי מיחייב לכ"ע, שאף לאשה עצמה לא היה מיחייב בלא פסק ב"ד, מכ"מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא.

והנה עולה בבירור מדבריהם שכל הדברים הללו לא נאמרו אלא כדי לבאר את דברי חנן, שלכן הבעל פטור מלשלם לפורע את חובו, משום שיכול לומר לו שאלמלא היה זן את אשתו היא הייתה מצטמצמת ומסתפקת בפחות, ולכן אין לו הנאה זה שזן אותה [משא"כ פורע חוב ממוני של חבירו ל"ש טענה זו], וכמו כן אין הוא נחשב כמהנה אותו לעניין דין מודר הנאה.

אבל ברור ופשוט לכאורה שכ"ז באופן שבו סובר חנן שהבעל פטור מלשלם, אבל אין ללמוד מכאן כלל למקרה שלוותה ואכלה, שבזה מודה חנן שהבעל חייב לשלם.

לסיכום: במקרה שהאשה לוותה ואכלה, הבעל חייב לשלם את מה שלוותה, ואין לו שום טענה שהייתה יכולה להצטמצם ולזון בפחות, מכיוון שזכותה לקבל את המגיע לה, וכל הטענה שהייתה יכולה להצטמצם אינה שייכת אלא במקרה שעמד אחד ופירנס אותה מעצמו.

לוותה ואכלה
אלא שהדבר שעוד נותר לנו לברר האם במקרה שלפנינו מוגדרת האשה כלוותה ואכלה, ואם כן הבעל חייב לפרוע את חובה או שהאב נחשב כעמד ופירנס מעצמו, שאז הבעל פטור מלשלם.

והנה על דברי השו"ע הנ"ל שעמד אחד ופרנס מעצמו, כתב הרמ"א: "ואין חילוק בין אביה, לאחר, שפרנסה."

הרי בבירור שאף שהמפרנס היה אביה, מ"מ אם לא הלווה לה בפירוש אין הוא יכול לתבוע את מה שנתן לה מהבעל.

אלא שב"כ האשה טוען בזאת הלשון: "היא חיה מהלוואות, נכון שזה לא היה כמו הלוואה מהבנק שצריך להחזיר כל חודש, אבל הם הלוו, אבל היא צריכה להחזיר את הכספים שקיבלה מהמשפחה". ולפי דבריו ברור שהבעל חייב לשלם את ההלוואות הללו.

אמנם לדברים אלו אין ראיות, ובפירוש כתבו הפוסקים על דברי השו"ע הנ"ל שלוותה ואכלה חייב, שהיינו דווקא אם לוותה בעדים, וז"ל הח"מ ס"ק כו:

בטור כתב אם לותה בעדים משמע אבל שלא בעדים יכול הבעל לומר איני מאמין שלותה וכ"כ הרא"ש אם לותה בעדים וכ"כ במרדכי.

וכעי"ז בב"ש ס"ק כב:

כתב הרא"ש והמרדכי והג"א והטור דוקא אם לותה בעדים.

אמנם במנחת פיתים שם הביא את דברי הבית מאיר בס"ה, שכתב שכל זה במקרה שאינה תובעת את בעלה שיזון אותה, אבל אשה שתבעה את בעלה שיזון אותה, אף על פי שאין לה עדים על ההלוואה, הרי היא נאמנת לומר שלוותה ואכלה.

ואם כן, במקרה שלפנינו שהאשה הגישה תביעה לבית הדין להגדלת המזונות ודאי יש להחשיבה כתובעת, ואם כן בסתם יש לדונה כלוותה ואכלה שבעלה חייב לשלם את דמי מזונותיה.

ומ"ש הגר"צ אלגרבלי כותב בפסק דינו: "וכן משתקף בעליל שלא הייתה שום הלוואה מהעובדא שהאב לא תבע מבתו או מהמשיב מזונות ששילם." – לכאורה אינה ראיה כלל, שהרי הוא יודע שהיא תובעת בבית הדין וממתין עד שתתברר טענתה. וגם אם לא יתבע אותה לעולם, ודאי שזכותו למחול לה על החוב, אבל אין בכך בכדי לקלקל את חיובו של הבעל כרגע. ונראה ברור שגם אם אבא היה יודע שבתו לא תוכל לתבוע את המזונות הוא היה נותן לה אותם במתנה, מכל מקום זכותו להלוות לה לצורך זה שהיא תוכל לחזור ולתבוע אותם אחר כך מבעלה.

גם יש לצרף לכל זה את טענת הגר"א כץ שהבעל חייב לפרוע לאשתו בכל מקרה, וכמו שכתבו במטה לחם ובשו"ת השיב משה.

לסיכום: נראה שיש לקבל את הערעור, ולחייב את הבעל בדמי מזונות אשתו כ"אדם בינוני" במשך התקופה שהייתה ניזונית על ידי אביה. ולכן אם יוכח בבית הדין שכעת יש ביכולתו לפרוע את חובו עליו לשלם, וגם אם לא יהיה הדבר מוטל עליו כחוב עד שיוכל לפרוע.

הרב דוד ברוך לאו

לסיכום:
לדעת הרוב יש לקבל את הערעור ולחייב את הבעל במזונות האשה כמידת אדם בינוני שזהו מעל לסכום של 1,000 ₪.

ובית הדין האזורי יקבע את גובה הסכום בהתאם לאמור.

ניתן ביום י"ב בסיון התשע"ד(10/06/2014).