בקשת צד ג לבטל פסק דין להיתר עגונה בגט זיכוי

ב"ה
בית הדין האזורי צפת
בפני כבוד הדיינים:
הרב אוריאל לביא
הרב חיים בזק
הרב יוסף יגודה
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 861974/3
תאריך: כ"ב בתמוז התשע"ד
20/07/2014
מבקש אלמוני
בא כוח המבקש עו"ד רפאל שטוב
משיבים 1. פלונית
2. פלוני (חסוי)
הנדון: בקשה לביטול פסק דין
נושא הדיון: בקשת צד ג לבטל פסק דין להיתר עגונה בגט זיכוי

פסק דין
ביום י"ב אדר ב' תשע"ד (14/03/2014) ניתן בתיק (רבני צפת) 861974/1 פסק דין להיתר העגונה [פלונית] באמצעות גט זיכוי מבעלה [פלוני (חסוי)], וביום כ' אייר תשע"ד (20/05/2014), ניתנו נימוקים הלכתיים מפורטים לפסק הדין.

כעת בפני בית הדין בקשת עו"ד רפאל שטוב – המבקש בשם אדם שאין לו כל זיקה לעניינם של המשיבים – להורות על ביטול פסק הדין. בנוסף לכך, בבקשתו ציין עו"ד רפאל שטוב את [פלוני (חסוי)] כמבקש ואת עצמו כמייצגו. אולם מאחר שעו"ד רפאל שטוב לא צירף ייפויי־כוח מן החסוי או מן האפוטרופוס לחסוי וכן לא צירף כל אסמכתא אחרת המסמיכה אותו לדבר בשם החסוי, רשמנו בהחלטה זו את פלוני החסוי כמשיב לבקשה. עותק מהבקשה יועבר אל [פלונית] המשיבה 1 ואל עו"ד רן ארנון, האפוטרופוס לדין של [פלוני (חסוי)] המשיב 2.

קודם לפנייתו של עו"ד רפאל שטוב בהליך שלפנינו, הגיש עו"ד רפאל שטוב ערעור לבית הדין הגדול על פסק דיננו, אך בית הדין הגדול החליט ביום ח' תמוז תשע"ד (6.7.2014) כי על המבקש לפנות תחילה אל בית הדין האזורי, ומכאן הבקשה שלפנינו.

בטרם יתייחס בית הדין לבקשה לביטול פסק הדין, עלינו לקבוע בהחלטה מקדמית, האם למבקש, הנעדר ייפוי־כוח כוח מהחסוי או מהאפוטרופוס לדין שהתמנה לנהל את עניינו בפני בית הדין, זכות עמידה כצד לדיון שכבר התקיים בין הצדדים, וכתוצאה מכך יוטל על בית הדין לזמנו לדיון ולשמוע את כל טענותיו כבעל דין לכל דבר ועניין.

ביחס לשאלה מקדמית זו, שהיא שאלה עקרונית כללית, לא מצאנו לנכון לבקש תגובה והתייחסות של הצדדים, והוחלט לדחות את הבקשה על הסף מהטעם שיבואר.

המבקש ציין לתשובת הרשב"ש (סי' מו), ולהלן מדברי הרשב"ש:
מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אעפ"י שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר.

ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אעפ"י שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עיגון. ותדע לך שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא, ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלים. וכן נראה פשוט מכמה מקומות מהמשנה ומהגמרא.

ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שמסור לערוה, וגם בדבר העונות דנפיק מיניה חורבא שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו, וזנו ולא יפרוצו. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות. הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם, וכן בתביעתם לענייני גט אעפ"י שלא תבעתו האשה, דכלהו הוו בעלי דין בדבר... הכי נמי בעינן גט מחשש עגונא ובדבר איסורא כלהו אינשי בעלי דין נינהו וכופין אותו לתת גט זמן כדין האשה שתבעה מבעלה שיכתוב לה גט זמן כשהולך למדינה אחרת, כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה.

הרי מבואר בתשובת הרשב"ש שככל שהדבר נוגע להצלת אשה מעיגון, כל ישראל בעלי דין, "בכל דבר שמסור לערוה", וזאת מפני התוצאה השלילית העלולה לצאת מהותרת האשה בעיגונה, מציאות העלולה להביא למכשול הרבים.

יש לדון האם על יסוד תשובת הרשב"ש יש למבקש דנן מעמד כבעל דין בטענתו שמגמתו להביא לתיקון טעות שמצא בפסק הדין. אך לאחר עיון בבקשה ובהלכה, הוחלט שאין מקום ואין יסוד לתת למבקש מעמד בתיק זה.

ראשית יובהר כי בתשובת הרשב"ש הנידון הוא בנסיבות שבהן לא התקיים דיון והליך שיפוטי במתכונת המקובלת ובמעמד שני הצדדים, וזאת מפני שעקב הנסיבות המתוארות בדברי הרשב"ש לא היה ניתן לקיים דיון כזה. על כן, בנסיבות אלו מצא לנכון הרשב"ש לקבוע את קביעתו הנזכרת. אך לאחר שכבר התקיים דיון בהתאם לסדר הדין הראוי לנסיבות, וההליך הושלם בפסק דין, אין ראיה שגם ביחס לנסיבות אלו יקבע הרשב"ש את קביעתו, ואין לך בו אלא חידושו. מסתבר שבאותו נידון נשוא תשובת הרשב"ש אילו כבר התקיים דיון בתביעת האשה כנגד בעלה בטענה שמעגן אותה שלא כדין, והתביעה הייתה נדחית, לא היה הרשב"ש נותן מעמד של בעל דין לאדם אחר המבקש לפתוח מחדש את הדיון, על יסוד הטענה שמגמתו למנוע עיגון ואיסור, מאחר וטענה זו כבר נידונה, והדיון הושלם בפסיקה. בנסיבות אלו לא יתכן שכל אדם יוכל לערער על פסיקה זו ולבקש שבית הדין ישמע את טענותיו על יסוד טענה שהוא בעל דין.

מלבד זאת, דברי הרשב"ש טעונים ביאור. וכי עלה על דעת הרשב"ש שבאותו נידון שעליו נסובה תשובתו, יוכל כל אחד ואחד מאנשי העיר שבה הבעל מתגורר, להגיש כנגדו תביעת גירושין נפרדת יום אחר יום, על יסוד הטענה שברצונו למנוע עיגון?! הדבר ברור שהרשב"ש אינו מתייחס אלא לבית הדין, שהוא בלבד רשאי לכופו להתגרש. דהיינו, מאחר שכפיית הגט אינה יכולה להיעשות אלא באמצעות בית דין – המקיים הליך שיפוטי בין הבעל והאשה – בנסיבות של עיגון כשהאשה אינה כאן, בית הדין רשאי לקבוע שהם בעצמם בעלי הדין.

בתוך דבריו הביא הרשב"ש ראיה מהלכה זו של קבלת עדות על אשה המתקבלת שלא בפני בעל דין. וכן מצינו ביחס להליך של אפרושי מאיסורא, הגם שביסודו אינו מחייב הליך שיפוטי, עיין נתיבות המשפט סי' ג' סק"א, שכתב שאם נחוצה קבלת עדות שדינה להתקבל בפני בעל הדין, אך לא היה ניתן לקבלה בפני בעל הדין, בית הדין הם בעלי הדין, ומקבלים עדות שלא בפני בעל דין. וכן כתב המאירי במסכת בב"ק (קיב, ב) שמשום אפרושי מאיסורא מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. והיינו ביחס להלכות קבלת עדות, מאחר שקבלת עדות אינה אלא בפני בית דין. בשו"ת ראנ"ח (סי' סח) באר הלכה זו, וכתב:
המקובל אצלנו מפי סופרים ומפי ספרים ומהר"ר יצחק אדרבי ז"ל כתבו משם מהר"ר דוד ן' זימרה ושאר גדולי הדור דבעניני אסור אישות לא שייך לומר קבלת עדות שלא בפני בעל דין, שהב"ד עצמם הם בעלי הדין.

וע"ע באבני נזר (אה"ע סי' רלח אות כא).

לתוספת ביאור בהלכה זו יצוין למש"כ החתם סופר (חלק חושן משפט סי' קעז):
שני מיני מצות שכופים עליהם הם, א' חוקים, ב' משפטים. וקיום חוקים ומצות כל ישראל ערבים זה בזה, ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כפי' רמב"ן פרשת תבוא עפ"י ספרי. ומ"ש אשר לא יקים זה ב"ד שלמטה, לאו דוקא ב"ד, אלא כל אדם מישראל קטן וגדול שם הוא אם יש בידו לעשות... דבר זה מוטל על כל ישראל וב"ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי שנתמנו שלוחא דישראל ועי"ז נפטרו כל אחד ואחד מלהשגיח כי העמידו גברי רברבי בחריקוהו

על כן פשיטא שגם בנידון הרשב"ש – אותו בעל, נשוא התשובה, אינו מחויב לעמוד בדינו מול כל אחד ואחד מבני העיר בנפרד, אלא בית הדין בלבד, עקב מעמדם המיוחד המבואר בחת"ס, הם בעלי הדין למנוע עיגון ואיסור.

וכן בפד"ר (כרך ב' עמ' 35) התבארה תשובת הרשב"ש על ידי הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל:
הרי שאף שנידון הרשב"ש הוא בעיקרו ענין שבין אדם לחברו, סכסוך בין בעל ואשתו, וכלל הוא שבריב שבין אדם לחברו אין לביה"ד לדון בלי תביעה, אבל הואיל ויש כאן ענין עיגון, ועיגונה של בת ישראל הוא דבר כללי ולא פרטי, וכל ישראל וביה"ד בראשם חייבים לדאוג לכך שבת ישראל לא תתעגן, כל ישראל וביה"ד הם בעלי דין והם התובעים, והרי זה ממש כאילו תבעה האשה בעלת הדין בעצמה.

לפי דרכו של הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל באותו פסק דין, דברי הרשב"ש מלמדים גם ביחס ל"הקדש עניים", מאחר שבית הדין הוא אביהם של עניים, יש לבית הדין מעמד מיוחד ביחס להקדש כזה, ורק לבית הדין ולא כל אחד מישראל.

ונציין לסעיף קו (2) לתקנות הדיון של בתי הדין שבו נקבע:
בית־הדין רשאי לדון בבקשה לעיכוב יציאת אדם מהארץ מתוך טענת חשש עיגון, גם אם הבקשה שהוגשה שלא על־ידי בעל הדין, אם נראה לבית־הדין שמטרת הבקשה היא למנוע עיגון.

תקנה זו מיוסדת על תשובת הרשב"ש והיא נתנה מעמד לכל אדם המגיש בקשה לעיכוב יציאה מהארץ כנגד הבעל כשמגמתו למנוע עיגון. אמנם אין בתקנה זו כדי ליתן למגיש הבקשה מעמד של "בעל דין", אלא כאמור ברשב"ש, בית הדין מוסמך לעכב יציאה גם בלא בקשה המוגשת באמצעות אחד מבעלי הדין, אך גם ביחס לסעיף זה בתקנות הדיון, הדבר פשוט וברור שלאחר שכבר התקיים דיון בתביעת האשה לעכב יציאת בעלה מהארץ, אם ההליך הסתיים בפסק דין הקובע לדחות את התביעה, לא יתאפשר לאדם אחר לבקש לדון מחדש באותה תביעה, למרות שמגמתו למנוע עיגון.

העולה מדברינו, תשובת הרשב"ש אינה מתייחסת לנסיבות שבהן כבר התקיים הליך שיפוטי בפני בית הדין וניתן פסק דין. בנוסף, אין מעמד של בעל דין לכל אחד ואחד בעלמא המבקש לקיים דיון בבקשה לאכוף גט ולמנוע עיגון, אלא הדבר מוטל על בית הדין.

על כן ככל שהדבר נוגע לשאלה האם לעו"ד רפאל שטוב מעמד כבעל דין המצטרף לדיון, התשובה היא שלילית.

אמנם אפשר כי בנסיבות מיוחדות, יפנה תלמיד חכם לבית הדין להציג השגה או הערה הלכתית המתייחסת לכשרות גט, למרות שתלמיד חכם זה אינו במעמד של בעל דין. עם קבלת פנייה כזו, בית הדין יעיין ויבחן אם יש ממש בהשגתו. רק אם יחליט בית הדין שנמצא ממש בהערה ויש חשש שנמצאה טעות בפסק דינו, בית הדין יפעל בהתאם לסעיף קכח לתקנות הדיון: "חושש בית־הדין שטעה בפסק־דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית־הדין לעכב את ‏ביצוע פסק־הדין עד לבירור."

הנהגה זו מיוסדת על תשובת מהרי"ק סי' לז המתייחסת לחרם רבינו תם (הובא במרדכי סוף גיטין סי' תנה) שלא להוציא לעז על כשרות הגט, וז"ל מהרי"ק:
דבר פשוט הוא דלעניין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנה ר"ת והסכימו עמו גדולי הדור, והיה בה משום מגדר מלתא ותקנתא ודאי דממילא חיילא, ולכל הפחות די בגלוי מלתא בעלמא ואפילו מפי יחיד כ"ש מפי ג'. ואמנם לפי הנלע"ד לא תקן הגאון ר"ת אלא בדרך הוצאת לעז במילתא דלא פסיקא, או שבא לקנטר ולפגום ואומר שהגט פסול. אבל ת"ח שרואה בגט אחד פסול, פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת, דאדרבה מחויב הוא לשאול על זה מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא. וזה דבר פשוט עד כי אין צריך להאריך בו כלל.

ועיין בפת"ש על סדר הגט למהר"ם סג"ר סי' רמב שהביא מדברי מהרי"ק וכן מתשובות הרמ"א ומהר"ם לובלין.

אך לפי הוראתם שאין חרם ר"ת ביחס לת"ח הרואה פסול בגט, היינו כשאותו תלמיד חכם פונה לרב המסדר את הגט או לבית הדין שסידר את הגט ושוטח בפניו את השגותיו, כשכל מגמתו להביא לתיקון הליקוי. כן מבואר בספר ערוך השולחן אבן העזר סי' קנד סעיף סד שכתב:
עוד כתבו בסעיף כ"ב שצריך להטיל איסור על כל העומדים בשעת נתינת הגט שלא להוציא לעז על הגט, ומזכירין שר"ת גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הניתן עכ"ל וכן המנהג בכל תפוצות ישראל, ונוסח התקנה נמצא במרדכי סוף גיטין ע"ש. וכל זה אינו רק להוצאת לעז בעלמא, אבל ת"ח שבא לידו הגט או ששמע מהגט ויש לו בו תיוהא ח"ו שישתוק, ואדרבא מחוייב לשאול מהרב המסדר טעמו ונמוקו, ואם אחר הפלפול יסכימו שצריך גט אחר משתדלין להשיג גט אחר. וכל תשובות גדולי ישראל מלאות מעניינים כאלה.

הרי שערוך השולחן קבע שהדרך להשיג על כשרות הגט היא – פנייה ישירה לרב המסדר את הגט ודיון עמו לגופה של הלכה, ורק לאחר שיסכימו שצריך גט נוסף, משתדלים להשיג גט אחר.

וכן עולה ממש"כ בספר נחלת שבעה שטרות סי' מה ס"ק סב:
נחזור לעניינינו ואומר אני דפשוט וברור דעת רבינו תם, דלא כוון להחרים מי שהולך לתומו וירא את השם וחרד על דברו, ורואה איזה פסול בגט ויהיה לבו נוקפו עליו, שישתוק ויתן לפיו מחסום...

ועוד דהא דרשינן פרק קמא דסנהדרין (שם) מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מנין שלא ישתוק, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש. ואם כן לו יהא שכל ישראל תלמידי דרבינו תם ויושבין לפניו, ורבינו תם בעצמו המסדר הגט, ואחד מן התלמידים ראה פסול בגט, אם כן יהא צריך לשתוק, ולא יאמר מאיזה טעם נראה לו שהוא פסול מפני אימת החרם, ואם כן מהו לא תגורו מפני איש, ואם בדבר הקל כל שכן באיסור אשת איש החמור שלא יכניס דבריו. ועוד איך ח"ו יחסום רבינו תם פי התלמידים נגד מה שהתורה נתן להם רשות. על כרחך בודאי לא כיון רבינו תם לזה. וקורא אני עליו לא תגורו מפני א"ש וגחלתו של רבינו תם ז"ל כי לא גזר באלה, רק מי שמכוון ללעז, ולא על מי שמכוון דעתו לשם שמים.

מדברי הנחלת שבעה שהביא ראיה מהסוגיא בפ"ק דסנהדרין, עולה שהדרך להציג השגות על כשרות הגט היא בדרך מו"מ בהלכה בבית המדרש עם הרב המסדר את הגט. כשבמסגרת זו, אפילו תלמיד אינו רשאי להימנע מהצגת השגותיו בפני רבו, ק"ו מי שאינו תלמיד בפני רבו.

עוד יצוין לתשובת הסמ"ע ביחס לנידון הגט מווינא, שהתפרסמה ב"ספר הזיכרון למרן הגרי"י פרנקל זצ"ל" ובה הסמ"ע שלל דיון בכשרות הגט מחוץ לבית המדרש.

כידוע הסמ"ע ומחבר ספר חכמת מנוח סידרו את הגט מווינא, ולאחר שיצאו ערעורים על הגירושין, כתב הסמ"ע להסיר את כל ההשגות, ובתוך דבריו התייחס להתנהלות הבעייתית של כמה מהמערערים שהוציאו לפרסום ברשות הרבים שהגט אינו גט, וכתב שהדרך הנכונה לברר את ההשגות היא מו"מ בהלכה בין תלמידי החכמים שיפסקו בהלכה זו, וככל שהליך זה יתנהל כראוי וההלכה תתברר, בוודאי ישמעו לקולם כל החכמים שעסקו בשאלה זו, אך לא להוציא קול ברשות הרבים שהגט אינו גט. וז"ל הסמ"ע (שם עמ' שסב):
למה ניתן פתחון פה לבני בליעל העוברים חרם ר"ת וכל הגדולים הבאים אחריו שגזרו שלא להוציא לעז על הגט. ואין לומר שכוונתן היא לשם שמים, וכמו שאומרים שהיה ערמה ומרמה בדבר הגט וכדי לאפרושי מאיסורא עשו כן. דודאי זה אינו, דא"כ היה להן להציע לפני החכמים יודעי דת ודין שהיו ביריד ולישא וליתן עמהן בזה, והן היו מפרישין מאיסורא על פי ראות עיניהן, ובודאי היו שומעין לקולן כל החכמים שהיו אז ביריד להתאסף ולדון מזה... אבל המערערין לא עשו כן רק הוציאו קול בשווקים וברחובות ואמרו שהגט אינו גט.

ובתשובת הנודע ביהודה אודות הגט מקליווא (מהדורת מכון ירושלים חלק אה"ע תשובות נוספות סי' יג), התייחס לתשובת מהרי"ק הנזכרת, וכתב בביאור דבריו, שאותו תלמיד חכם הסובר שנמצא פסול בגט רשאי להביע את השגתו:
היינו לומר שנראה לו שהוא פסול, אבל לא להחליט ולגמור אומר שהוא פסול, ומכ"ש להכריז ברבים כו' בזה ודאי ששלטה בהם חרם ר"ת... וגם יותר מזה, דע"כ לא החמיר ר"ת לחוש לקלא אלא היכא שהמוציא הקול לא נתכוון להכעיס... היה סובר שהוא פסול ומה הו"ל למיעבד, היה צריך להודיע הדבר... אבל אילו שכוונו להכעיס, כי מי הכריחם להכריז.

אמנם להסיר ספק יובהר, ביחס לאותו תלמיד חכם שהעלה השגה על כשרות הגט, גם אם אותו תלמיד חכם מצא לנכון לפסוק ביחס לשאלה ההלכתית העקרונית, ככל שהדבר נוגע לאשה עצמה ולבעלה, שכבר הוסדר ביניהם הגט, הוראה זו אינה מחייבת אותם, מאחר שלא עמדו בפני אותו חכם לדין ולא קיבלו על עצמם את הוראתו, אלא הוראת בית הדין שסידר את הגט, היא ההוראה המחייבת אותם. ונציין את דברי הנודע ביהודה בתשובתו לחכמי פרנקפורט, שהאריך מאוד בבירור כשרות הגט הנזכר (אור הישר סי' ל, ונודע ביהודה מהדורת מכון ירושלים אבן העזר, תשובות נוספות סי' ט). למרות שהנודע ביהודה הסכים שחכמי פרנקפורט הם גדולי הדור, קבע הנודע ביהודה כי "לא חלה הוראתם כלל" ביחס לכשרות אותו גט וביחס למעמדה של אותה אשה, מפני שהאשה לא עמדה לדין בפניהם ולא קיבלה אותם עליה, וכן הבאנו להלן מדברי החזו"א (זרעים, שביעית סי' כג) ממנו עולה שביחס למשיבה, רק פסק דין של בית הדין יכול לחייב אותה.

העולה מדברינו: ביחס לבקשת עו"ד רפאל שטוב להצטרף כצד לדיון ולהשמיע את טענותיו לביטול פסק הדין, הבקשה נדחית על הסף מפני ההיבט העקרוני המבואר לעיל. מלבד זאת מצאנו לנכון להעיר למבקש ביחס לטענות העובדתיות שעלו בבקשתו: אין למבקש הכלים לדעת אודות ההליך שהתנהל בבית הדין לאשורו, ולא היה ממש בטענות הקשורות לפן העובדתי. ואילו ביחס לשאלות המתייחסות להיבט ההלכתי, בהתאם לאמור, ככל שיוצגו לבית הדין השגות והערות הלכתיות ענייניות על ידי תלמידי חכמים שעסקו בבירור ההלכה לגופה, הרי שבלא לתת להם מעמד כצד לדיון, בית הדין יעיין בדבריהם במתכונת שבית הדין ימצא לנכון.

אמנם ככל שהדבר נוגע להערה עניינית לגופם של הנימוקים ההלכתיים של פסק הדין נשוא ההחלטה הנוכחית, נחזור ונבהיר, פסק הדין ניתן לאחר שהתנהל בירור הלכתי יסודי וממושך, ולאחר שאחד מגדולי הדור, הנזכר בפסק הדין, בירר יחד עמנו הלכה זו ותמך במסקנות פסק הדין, בעל פה ובכתב, וכן תלמידי חכמים רבים, גדולים וחשובים, נתנו את תמיכתם ועידודם, ולא מצאנו השגה נכונה על אחד מיסודות פסק הדין. בנוסף, זה מספר חודשים מתקיים מו"מ כדרכה של תורה בהלכה חמורה זו, כשפנו לבית הדין כמה תלמידי חכמים מופלגים בעלי הוראה, והציגו את הסכמותיהם או את השגותיהם, חלקם בכתב וחלקם בעל פה. כל פנייה מסוג זה התקבלה בסבר פנים יפות, ככל שהשגות אלו הוצגו בדרך המכבדת את אותם תלמידי חכמים ואת בית הדין. בית הדין עיין בכל דבריהם והשיב להשגות תשובות ראויות ונכונות, לפי שיקול דעת בית הדין, כך שגם לאחר שכבר ניתן פסק הדין, לא מצאנו טעות הלכתית בפסק הדין על חלקיו השונים.

נהגנו כאמור, על פי דרכו של מהרי"ק וסייעתו והוראת ערוך השלחן, וכפי שהתבאר לעיל. אמנם בהתאם למבואר, ומאחר שאותם תלמידי חכמים אינם צד לדיון, המו"מ ההלכתי הנזכר אינו חלק אינטגרלי מההליך בתיק זה, ואין הכרח שחוות הדעת השונות של אותם תלמידי חכמים והמענה שניתן להם ייכנסו לתיק.

נחזור לבקשה שבפנינו: מאחר שהחלק ההלכתי בבקשה דנן אינו במתכונת הנזכרת, לא מצאנו לנכון במסגרת הנוכחית להיכנס ולהתייחס להיבט ההלכתי של פסק הדין.

הבקשה נדחית אפוא על הסף והתיק ייסגר.

בשולי הדברים נתייחס לדברי המבקש בסעיפים האחרונים של כתב הערעור, שמצא לנכון לייחס לבית הדין השקפת עולם שאינה הולמת את דרך התורה. אנו דוחים את דבריו על הסף. יֵדע המבקש כי בעת שבית הדין יושב על מדין, אין נשקל שום שיקול זר שאינו מעוגן בתורת ישראל. המבקש בפנייתו לבית הדין הגדול, בחר להשמיץ את בית הדין ולייחס לבית הדין השקפת עולם המנוגדת לדרכה של תורה, וזאת ללא יסוד במציאות. דרך זו של ביזוי והוצאת שם רע על דייני בית הדין שבה נקטו המבקש דנן ואחרים, גובלת באיסורים חמורים וראויה לגינוי. כידוע, במסכת סנהדרין (דף צט, ב) נאמר: "אפיקורוס, רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו זה המבזה תלמיד חכם". ובמסכת שבת (דף קיט, ב): "א"ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא'. מאי עד לאין מרפא, אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו."

וכן ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ו הלכה יא) כתב: "עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן... וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה."

ובספר שבות יעקב חלק ג סי' צט (הובא בפת"ש חו"מ סי' יז ס"ק יא): "כבר הזהירו חכמים ז"ל דאסור לשמוע בזילותא דצורבא מרבנן ולהיות שותק... ואין לך אפרושי גדול מזה דהרי הוא כאפיקורס המבזה חבירו בפני ת"ח מכ"ש המבזה ת"ח עצמו."

כאמור, המקום לבירור פסיקה זו של היתר העגונה, הוא בבית המדרש בלבד באמצעות גדולי תורה ותלמידי חכמים מובהקים בעלי הוראה הלנים בעומקה של הלכה. לא ייתכן לתקוף את פסק הדין באמצעות עיתונאים ואחרים שאינם בעלי הלכה, וכפי שקבע הסמ"ע בתשובתו הנזכרת. על התוקפים והמלעיזים תחול גערתו של רבי יהושע (בבא מציעא נט, ב): "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם". ובמסכת בבא מציעא (דף פג, ב) בסוגיא של אותו כובס שקרא לרבי אלעזר ב"ר שמעון חומץ בן יין, אמר: "מדחציף כולי האי, שמע מינה רשיעא הוא". הרי על־ידי שהכובס דיבר בחוצפה נגד ר"א בר"ש, אף שאותו כובס חזר על דברי רבי יהושע בן קרחה ולא הוסיף מדיליה כלום, הייתה זו הוכחה שרשע הוא. מסוגיא זו אנו למדים כי גם התנסחויות ביקורתיות המותרות לתלמידי חכמים בעת עיסוקם בבירור הלכה, עדיין אסורות להמון העם.

מאחר שהלכה זו תוכל להתברר עם חברי בית הדין בבית המדרש בלבד, בלא בירור כזה ובנסיבות הנוכחיות שבית הדין עומד על דעתו שלא יצא מכשול מתחת ידו חלילה, אסור להוציא לעז שהותרה אשת איש לעלמא, מפני חוות דעת הלכתית כזו או אחרת.

כידוע אין רוב ומיעוט אלא במושב בית דין כשהרוב והמיעוט נשאו ונתנו יחד, כמבואר בב"י חו"מ סי' יג מתשובות הרשב"א ובספר גט פשוט כללים סי' א'. ונציין לדברי החזו"א (זרעים, שביעית סי' כג) במש"כ:
"רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה ואפילו החולקים עליו הם הרבים, כל זמן שלא היה מושב בית דין ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה, והיינו דאמרו (יבמות י"ד א) במקומו של ר"א היו כורתים עצים."

פשיטא שביחס לאותה עגונה, שעניינה נידון בבית הדין האזורי, שהוא בעל הסמכות ההלכתית והחוקית, בית דין זה בלבד יחשב הרב שלה, ולכן הוראתו בלבד מחייבת אותה, וכמו שהובא לעיל מדברי הנודע ביהודה.

על כן לאחר שלא מצאנו טעות הלכתית בפסק הדין, ואין מעמד לרוב דעות כאמור (גם אילו היו בנמצא בעת שניתן פסק הדין או לאחריו תלמידי חכמים רבים החולקים), היה על בית הדין בצפת לילך בדרכם של גדולי הדורות שיצאו מגדרם כדי למצוא היתר לעגונה. נציין לאחד מגדולי חכמי צפת בכל הדורות, המבי"ט, שקבע שלאחר שנמצא היתר לעגונה, יראת השמים של הדיינים מחייבת אותם שלא להתעלם מהיתר זה.

המרדכי מסכת יבמות פרק האשה בתרא (סי' צב) הביא מתשובת רבי אליעזר מוורדון:
בתשובת ה"ר אליעזר מורדו"ן דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמר אסורה לעולם, ש"מ דלאו לעולם קאמר, וכן נראה שתלו רבותינו ע"ה על חכמי הדור ויראי שמים שיתכוונו וישכילו על ענין המאורע.

כידוע, הבית יוסף אה"ע סי' יז דחה שיטה זו מהלכה, ובתשובה (שו"ת בית יוסף דין מים שאין להם סוף סי' א) העיר על הביטוי שכתב ר"א מוורדון "חכמי הדור ויראי שמים", וכתב הב"י: "אין טעם ליראת אלהים במקום הזה כי הירא ורך הלבב, אף במקום שאמרו להתיר ירא וחרד."

אך המבי"ט בתשובה (חלק א סי' קפז) השיב למרן הב"י ובאר את ההתנסחות הנזכרת בתשובת ר"א מוורדון: "הנה דבריו בראיה גדולה מן הגמרא שאמרו דהקלו משום תקנות עגונות, והקולא היא למצוא צדדין להיתר, ויש בזה יראת אלקים שלא תצאנה בנות ישראל העגונות לתרבות רעה."

ומרן הבית יוסף השיב לדבריו (שו"ת בית יוסף דין מים שאין להם סוף סי' א):
מה שכתב "יש בזה יראת אלקים שלא תצאנה בנות ישראל העגונות לתרבות רעה, דבר פשוט הוא שלא מפני חששה זו יבקשו יראי ה' צדדין להקל במקום שלא נמצא היתר."

יסוד מחלוקתם הוא האם דינו של רבי אליעזר מוורדון הוא נכון להלכה או נדחה מהלכה. אליבא דשיטת מרן הבית יוסף, מאחר שדינו נדחה מהלכה, פשיטא שאי אפשר להקל בניגוד להלכה רק מפני תקנת עגונות. אך המבי"ט, שבאותו נידון מצא היתר נכון וראוי על פי ההלכה, לפי דרכו אין להחמיר, אלא אדרבה יראת האלוקים מחייבת את בית הדין שלא להותיר אישה בעגינותה כדי "שלא תצאנה בנות ישראל העגונות לתרבות רעה".

מדברי מרן הבית יוסף, בתגובתו הנזכרת לדברי המבי"ט, עולה שאילו באותו נידון היה מסכים שההיתר נכון עפ"י הדין, לא היה נחלק עליו בקביעה זו שיראת אלוקים מחייבת "למצוא צדדין להיתר", שלא להחמיר ושלא להותיר את האישה בעגינותה.

עוד יצוין לדרכו של הגינת ורדים בעת שעסק בהיתר עגונות, כפי שהובהרה בתשובתו בחלק אבן העזר כלל ג סי' כ' (הובא בספר ויקרא אברהם אה"ע סי' ב' ובספר יביע אומר כרך ז' אה"ע סי' טז):
אם באנו לחקור ולבדוק אחר סברות גאוני עולם שיש בנדון זה לצאת ידי חובתם כאשר כן נעשה בכל משפטי התורה, לרדוף דרך ישרה ולנטות אחרי רבים שלא ישאר שום פקפוק בכל דבר ודבר, הנה מעולם ועד עולם לא יצא התר לעגונה מפי מורה, רק... אחת לשבעה שבועים ויובל. ובעונותינו הרבים מקרים רעים מצויים טובא, ותשארנה בנותיו של אברהם אבינו אלמנות צרורות חיות ואין חונן ואין מרחם עליהם ברעב ובצמא ובחוסר כל. ותו דיש לחוש שמא תצאנה לתרבות רעה כי הרבה עניות עושה ובחרות ושחרות עושה. ואם אמרנו נבוא העיר ללכת אחרי סברות המקילין הנה חומר הענין מעכב על ידינו. על כן אין לנו ללכת רק בדרך שכבשוה ראשונים לנטות אחר איזו סברא ישרה, אף על פי שאינה מסכמת עם הגדולים אשר ממי תורתם אנו שותים. ודכוותה אשכחן בתלמוד אפילו בשאר דיני התורה שבשעת הדחק התירו לסמוך על סברת יחיד אף על פי שאינה הלכה ואמרו כדאי הוא רבי שמעון לסמוך וכו', ובענינא דידן אמרו בגמ' שמשיאין ע"פ בת קול והקילו משום עיגון, ופירש רש"י שאם לא תסמוך על הקול לא תמצא אחר ותשאר עגונה.

פסק הדין דנן הוא בירור הלכה חמורה בלבד, ואינו נובע מתפיסת עולם השקפתית מחוץ לעולמה של תורה, כמו שטעה המבקש, אלא כולו מיוסד על בירור הלכה כמאמרה עפ"י דרכם של פוסקי הדורות, דוגמת המבי"ט והגינת ורדים, ביחס להיתר עגונה. אין לנו להיגרר אחר תפיסות בדויות שיצאו לרשות הרבים בימים אלו, והטוענות שכביכול על בית הדין לשקול את האיזון הנכון בין טובת האינדבידואל מול טובת כלל ישראל, תפיסה הזרה לעולמה של תורה. אין לו לבית הדין אלא לעסוק בבירור ההלכה על פי הדרך המסורה מדורי דורות ובלא להוסיף שיקולים זרים מעין אלו. בנסיבות שלא נמצא היתר ראוי על פי ההלכה, כבר קבע הריב"ש (סי' שס, ד"ה ואומר, הובא בב"י אה"ע סי' יג) שאין לסטות מפסיקה כהלכה, למרות התוצאות הקשות שיש לפסיקה זו ביחס ליחיד הנפגע אישית מהפסיקה. משא"כ לאחר שנמצאה הדרך הראויה על פי ההלכה להיתר העגונה, אין להימנע מהיתרה, עקב ההשלכות השליליות בהותרת האשה בעגינותה, כמבואר במבי"ט ובגינת ורדים.

לכן מאחר ובנידון זה נמצא היתר נכון וראוי על פי ההלכה, ונעשה בעצה אחת עם אחד מגדולי הדור שהצטרף להתיר, ובהסכמת תלמידי חכמים מובהקים נוספים, לא מצאנו מקום להימנע מהיתרה של עגונה זו.

אנו מאשרים לפרסם החלטה זו באמצעות הנהלת בתי הדין הרבניים, לאחר השמטת פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ב בתמוז התשע"ד (20/07/2014).

הרב אוריאל לביא – אב"דהרב חיים בזק הרב יוסף יגודה