הנידון שבפנינו מתייחס לנכס שהיה בזמנו ביתו של הגאון הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, אב"ד טבריה ורב לעדת הספרדים בטבריה. הנכס מצוי ברח' אהל יעקב בטבריה ורשום בלשכת רישום המקרקעין בגוש 15002 חלקה 28, להלן "הנכס".

כמה שנים לאחר פטירת הגרי"ח זריהן זצ"ל הוקם בנכס בית הכנסת "אהל יעקב ולאה" על שם הרב והרבנית נ"ע, אך עד היום טרם הוסדר רישום הנכס בטאבו. בית הדין בהחלטתו מיום א' אב תשמ"ו (6.8.86), מינה את ר' עמנואל שטרית כאפוטרופוס על הקדש הרב זריהן זצ"ל.

הדיון בתיק שבפנינו החל בבקשה שהגיש ר' עמנואל שטרית לאפשר לו לייפות את כוחם של ארבעה בני משפחה, להלן "המבקשים", לפעול כבאי־כוחו בכל הקשור לאפוטרופסות על הנכס. התקיימו שלושה דיונים. לאחר הדיון הראשון הוחלט כי הרב שמחה בונם וורנר הוא בעל דין בנדון, והתבקש להשיב לבקשה בשם יורשי אביו המנוח, הגאון הרב אשר זאב וורנר זצ"ל.

הרב שמחה בונם וורנר ביקש לקבוע את זכותם של יורשי אביו המנוח בנכס, וביקש לשלול את זכותו של ר' עמנואל שטרית בנכס זה. לטענתו, אין להכריז כי הנכס הוא הקדש, ואין ליתן צו לרישומו ככזה – שלא כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול ביום כ"ב חשון תשע"ג (07/11/2012), החלטה שעוכב תוקפה. כמו כן, הרב שמחה בונם וורנר ביקש לבטל את ההחלטה הנזכרת מיום א' אב תשמ"ו (6.8.86).

עוד יצוין כי לאחרונה ר' עמנואל שטרית העבירו לבית הדין חומר הכולל עותק מכמה מסמכים, ובהחלטת בית הדין מיום כ"ד אב תשע"ד (20/08/2014) הרב שמחה בונם וורנר התבקש להגיב על החומר הנ"ל, וכעת בפני בית הדין תגובתו המפורטת, ועותק ממנה יועבר לעיון המבקשים.

לאחר עיון בתגובה ובחומר שבפנינו הוחלט כי אין הכרח לזמן דיון נוסף לשמיעת הטענות הנוספות שעלו בתגובה, אלא יינָתן פסק דין על יסוד הדיונים שכבר התקיימו והחומר שבפנינו.

הצוואה ויפוי־הכוח שהוצגו בפני בית הדין
הוצגו בפנינו כמה מסמכים. שניים מהמסמכים העיקריים הרלוונטיים לפסק דין זה הם שטר הצוואה של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל ויפוי־כוח שנחתם בטרם הוסדרה הצוואה.

הרב יעקב חי זריהן זצ"ל נלב"ע ביום כ"א אב תשי"ג, וכשנתיים וחצי קודם לכן, ביום ג' שבט תשי"א, חתם על שטר צוואה. צוואה זו אושרה וקיבלה תוקף חוקי בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי בצפת ביום כ' חשון תשי"ד (29.10.53).

בראש הצוואה נכתב:

"היות ואין אדם יודע את עתו, אמרתי לכתוב את רצוני האחרון בתור צואה שהאפוטרופסים שלי יוציאו לפועל אחרי אריכות ימי ושנותי."

בסעיף ג' לצוואה נכתב:

"היות והבית שבניתי בקרית שמואל עם המגרש השייך אליו מכרתי במכירה גמורה ומוחלטת להרב אשר זאב וורנר שליט"א ראב"ד עיה"ק טבריה ונתתי כבר יפוי כח בלתי חוזר להעביר לו כל הרכוש הנ"ל, והיות והרב הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה לנצח את שמי ושם אשתי לאה תחי', אני מצוה למסור למטרת בית המדרש הנ"ל כל הספרים שלי ושני ספרי התורה שיש לי אחת בקרית שמואל ואחת בבית הכנסת בעיר העתיקה להיות מוקדש לתורה ולתפלה בבית מדרש וישיבה הנ"ל."

בסעיף ה' לצוואה נכתב:

"כל הנשאר אחרי אריכות ימים של אשתי עובר הכל לידי האפוטרופוסים שלי וימכרו מה שצריכים למכור והכסף עם יתר הכספים שישארו יהיה בידם לעשות בזה כפי שיקבע הרב אשר זאב וורנר כי מסרתי לו בע"פ מה לעשות בזה והוא נאמן אצלי. באחרונה אני מודיע כי האפוטרופסים שלי הם הרב אשר זאב וורנר והרב מאיר ועקנין וחכם יוסף שטרית כולם מטבריא ואם יתפטר מי שהוא מהם אז הנשאר יש לו זכות לבחור באחר במקום המתפטר או להמשיך לבדו בעבודה הנ"ל, ואני פוטר אותם מלתת אחריות כי הם נאמנים אצלי בהחלט."

שלושה ימים קודם לחתימת הצוואה הנזכרת, ביום כ"ט טבת תשי"א (7.1.51), חתם הרב יעקב חי זריהן זצ"ל בפני נוטריון על יפוי־כוח בלתי חוזר להגאון הרב אשר זאב וורנר זצ"ל, ובו נכתב:

"הואיל ואני הח"מ יעקב בן חי חביבי זריהן מטבריה הנני הבעל הרשום על חלקת אדמה מירי בשכונת קרית שמואל בטבריה והידועה בתור חלקה מספר 56 [...] הואיל והסכמתי מרצוני הטוב ובנפש חפיצה למכור את החלקה הנ"ל וכל מה שנמצא עליה וקשור אליה להרב אשר זאב וורנר בסכום שהוסכם ביננו, והואיל ואת התמורה קבלתי עד סוף פרוטה אחרונה, לפיכך אני הח"מ ממנה בזאת את ה"ה חכם מאיר וועקנין והחכם יוסף שטרית, שניהם ביחד או כל אחד מהם לחוד להופיע בשמי במשרדי ספרי האחוזה... לעשות את כל הפעולות הדרושות לשם העברת חלקת האדמה הנ"ל ומה שנמצא עליה וכל הזכויות הקשורות אליה לשם הקונה הרב אשר זאב וורנר [...] אני מצהיר כי מסרתי לרשותו ולהחזקתו המוחלטת של הרב אשר זאב וורנר הוא או מי שיבוא במקומו את חלקת האדמה הנ"ל [...] כל מה שנזכר ביפוי כח זה חל עלי ועל יורשי אחרי."

יפוי־הכוח קיבל אישור נוטריוני כחוק.

שני מסמכים אלו עומדים ביסוד טענות הצדדים. על סמך יפוי־הכוח והצוואה ביקש הרב שמחה בונם וורנר לקבוע את זכותם של יורשי אביו הגאון רבי אשר זאב וורנר זצ"ל בנכס.

שלש החלטות קודמות של בית הדין
בפני בית הדין שלוש החלטות של בית הדין בעניין הנכס הנזכר:

א. צוואתו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל אושרה וקיבלה תוקף חוקי בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי בצפת ביום כ' חשון תשי"ד (29.10.53). בפסק דין זה נכתב כדלהלן:

"אנו החתומים מטה בית הדין דפה צפת מאשרים בזה ששטר צוואה זה של המנוח הרב יעקב חי זריהן ז"ל שנפטר בטבריה בכ"ב אב תשי"ג (3.8.53) נחתם על ידי הרב המצווה המנוח הנ"ל מרצונו הטוב והגמור. והיות והרב המנוח הנ"ל לא חזר משטר צוואה זה ולא הוסיף כל שנויים, אי לכך שטר צוואה זה הנזכר לעיל הוא סופי ומוחלט ויש לכל האמור בו תוקף חוקי."

ב. החלטת בית הדין מיום כ"ט תשרי תשכ"ד בתיק תשכד/32 הנושאת את הכותרת "צו למינוי מנהל הקדש". בצו נכתב:

"היות ובצואתו של המנוח הרה"ג הגרי"ח זריהן זצ"ל, מינה אפוטרופסים על ביתו ורכושו, ומכיון שאחד האפוטרופסים ה"ה הגרא"ז וורנר זצ"ל נלב"ע, ובהתאם לסעיף ק' מהצוואה הנזכרת מינו האפוטרופסים את מר ציון בהלול נ"י במקומו של הרב האפוטרופוס המנוח הנ"ל. לזה החליט בית הדין בישיבתו מיום הנ"ל לאשר את המינוי הזה."

והחתומים על צו זה הם הדיינים נ"ע: הגאון הרב רפאל קוק זצ"ל, הגאון הרב משה הכהן זצ"ל והגאון הרב שמואל שפירא זצ"ל.

ג. בהמשך להחלטה זו, ביום א' אב תשמ"ו (6.8.86), ניתנה החלטה נוספת של בית הדין ובה נכתב:

"בתאריך כ"ט תשרי תשכ"ד ניתן על ידינו צו למינוי מנהל הקדש על רכושו של הרב זריהן זצ"ל (תיק מס' תשכד/32). לבקשתו של הרב יוסף מ' שטרית להשתחרר מן האפוטרופסות על ההקדש הנ"ל, אנו נענים למבוקשו, וממנים בזה במקומו את בנו ר' עמנואל שטרית שיהיה מעתה האפוטרופוס במקום אביו, על ביתו ורכושו של הקדש הרב זריהן זצ"ל."

על החתום הדיינים: הגאון הרב אברהם דוב אוירבך שליט"א, הגאון הרב ציון בוארון שליט"א והגאון הרב שלמה עמאר שליט"א.

יודגש, בהחלטה השנייה הנזכרת ציין בית הדין את מעמדו של הגאון רבי אשר זאב וורנר זצ"ל כאפוטרופוס בלבד, ולא ניתן לו מעמד אחר בנכס, לבד ממעמד של אפוטרופוס.

כאמור, בשתי ההחלטות האחרונות, משנת תשכ"ד ומשנת תשמ"ו, קבע בית הדין שהנכס במעמד של הקדש, ובשל כך החליט למנות אפוטרופסים לניהול ההקדש.

בהתאם לכך ולאחר שבזמנו ניתנו ההחלטות הנ"ל בלא שהתעורר ספק בהיבט העובדתי או ההלכתי ביחס למעמדו של הנכס כהקדש, על כן גם כעת עלינו לקבל את הקבוע בהחלטות אלו ככתבן וכלשונן. אין לקבל טענות בעלמא על טעות שנפלה בהחלטות בית הדין, כמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות פ"ו ה"ה – "ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר, אלא מחזיקין אותן שהן בקיאין ולא יטעו", וע"ע בתשב"ץ ח"א סי' א' (ד"ה ואחר שהוכחתי, מהדורת מכון ירושלים עמ' ל'). יתירה מזו, גם כעת לאחר שבית הדין עיין בכל החומר שבפנינו ולאחר שמיעת טענות הצדדים, בהתאם למבואר להלן, אין יסוד לטענה שנפלה טעות בהחלטת בית הדין משנת תשכ"ד שקבעה שהנכס במעמד של הקדש, וכן בהחלטה משנת תשמ"ו שהתבססה על קודמתה.

דיון
אין חולק כי הנכס היה רכושו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, ופרק זמן מסוים לאחר שנלב"ע, המקום הפך להיות בית כנסת "אהל יעקב ולאה" המנציח את הרב והרבנית, וזאת בהתאם לצוואתו. גם אין חולק כי צוואה זו אושרה וקוימה בבית הדין בהסכמת כל הנוגעים בדבר.

אמנם אפשר לקבוע כי ניסוח הצוואה ויפוי־הכוח ייחשב כקניין אודיתא שהיה בכוחו להקנות את הנכס לרב אשר זאב וורנר זצ"ל, אך למרות זאת, הן הרב יעקב חי זריהן זצ"ל והן הרב אשר זאב וורנר זצ"ל, שניהם כאחד הסכימו שהנכס נמסר ונועד למטרה ברורה ומוגדרת – בית כנסת ובית מדרש. הדברים מפורשים בסעיף ג' לצוואה, שבה נכתב: "הרב הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה לנצח את שמי ושם אשתי לאה תחי'". ההחלטה למסור את הרכוש לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה כנזכר בצוואה אכן התממשה והתקיימה הלכה למעשה. וכן גם בדיונים שהתקיימו צוין כי הרב אשר זאב וורנר זצ"ל אכן הסכים שהמקום ישמש כבית כנסת, ובזה אין מחלוקת בין הצדדים. נסיבות אלו מוכיחות כי לא היה זה קניין ללא תנאי, אלא הקנאת הנכס הוסדרה כדי שהקונה יעביר את הנכס לציבור לצורך בית כנסת ובית מדרש במועד מתאים לפי שיקול דעתו.

בנסיבות אלו עלינו לקבוע כי לאחר שבהתאם לצוואתו המפורשת של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל המקום אכן נמסר לציבור לצורך בית הכנסת, אמנם בפרק זמן מסוים הנכס אכן היה בבעלותו של הרב אשר זאב וורנר זצ"ל, אך מיד לאחר העברתו לצבור לצורך בית כנסת, פעולה שנעשתה ללא ספק על פי רצונם של שני הרבנים זצ"ל, הנכס כבר אינו נכס פרטי. בהתאם לכך מתפרשות שתי ההחלטות של בית הדין בטבריה הנזכרות, שבהן לא צוין כי לרב אשר זאב וורנר זצ"ל או ליורשיו זכויות ממון בנכס.

קביעה זו מיוסדת על ההלכה הפסוקה שלאחר שאדם מתחייב להעביר את רכושו לרשות הציבור לצמיתות כדי שישמש כבית הכנסת, פקעה זכותו במקום זה, וכפי שיבואר.

במסכת מגילה ריש פרק בני העיר (דף כו, א) נידונה השאלה האם אפשר למכור בית כנסת, כשהדיון מתייחס לשאלת קדושת בית הכנסת וכן לשאלת הבעלות על בית הכנסת. והתבאר בגמרא החילוק בין בית הכנסת של כפרים לבית הכנסת של כרכים. בית כנסת דכרכים אי אפשר למכרו, "כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים". אבל בית הכנסת דכפרים אפשר למכור (במגבלות מסוימות). עיין רש"י ד"ה 'אבל' שכתב: "אבל של כרכין הוו להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדן בעלים להם". ורבינו יהונתן מלוניל עמ"ס מגילה (שם), כתב:

"לא שנו חכמים מכירת בית הכנסת אלא בשל כפרים, שאינן רגילין בני העולם לבא להתפלל בתוכה, אלא בני הכפר לבדו והם לבד הם הבעלים, משום הכי יכולים להמלך למכרו אם יעלו הדמים. אבל בשל כרכים הוו להו בתי כנסיות דרבים שהרי מארבע רוחות העולם באין שם לסחורה ונכנסין להתפלל שם וכולם הם בעלי בית הכנסת שעל מנת כן נבנה בית הכנסת זה, שאינו שלהם לבדם, שיהיו הסוחרים והבאים לדון יהיה להם חלק בבית הכנסת על כן אין כח בבני הכרך למכור דבר שאינו שלהם."

וכן בספר אור זרוע ח"ב סי' שפה:

"אבל של כרכין... כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם בית הכנסת שכן המנהג כשבונין בית הכנסת בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך בית הכנסת, הילכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם."

ובשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סי' טז כתב: "בהדיא משמע בראשונים דזכו בהו ממש והוי שלהם, מ"מ כמו שותפים". ועיין בפד"ר כרך ז' עמ' 207–212, ולענייננו, אין הבדל בין בית כנסת של כרכים או של כפרים וגם בית כנסת של כפרים הוא בבעלות משותפת של בני אותו יישוב, וכן נציין לפסק דין שכתבנו בבית הדין בצפת לפני תשע־עשרה שנה, והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב חו"מ סי' נו, ובו הארכנו להוכיח ממקורות רבים שבית הכנסת של כפרים הוא רכוש בני העיר השותפים בנכס זה, וכבר אינו רכוש המקדיש את בית הכנסת.

לכן גם אם בתחילה הנכס היה בבעלות פרטית, הרי שממועד הקדשתו לצורך בית הכנסת אף בטרם מסירתו לרבים, אין אפשרות לבעליו לשנות את ייעודו, והנכס הפך לרכוש הציבור.

המרדכי במסכת מגילה בפרק בני העיר כתב:

"נשאל לרבינו מאיר על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ביהכ"נ, ואחר הזמן נתרצו הקהל לבנות עליה, והיו הנוצרים מעכבים על ידו, ועכשיו אומר הקהל נבנה עליה בית התלמוד, וראובן השיב אדעתא דהכי לא נתתיו. והשיב דודאי ראובן לא מצי הדר ביה דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ... ראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו שיהיה נדר דנעשה נדר, כ"ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי מיהדר ביה."

וע"ע בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סי' רמב במה שהוסיף ביאור בדברי המרדכי.

ובשולחן ערוך או"ח סי' קנג סעיף ח' פסק:

"בנו בית סתם, והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת, דינו כבהכ"נ אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו."

ובסעיף יד נפסק:

"ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בהכ"נ, ולא רצו עובדי כוכבים להניחן לבנות בהכ"נ, והקהל אומרים לבנות עליו בית לת"ת, וראובן אומר אדעתא דהכי לא נדרי, לא מצי ראובן הדר ביה."

ובארו המג"א ס"ק לד והמשנה ברורה ס"ק פא דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ, וכדאמרינן בפיך זו צדקה. ובמשנה ברורה ס"ק מט כתב:

"יחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים",

ובשער הציון ס"ק מז כתב:

"משמע מלשון זה דאפילו לא אמר בהדיא, הרי עלי מקום לבנות בית הכנסת, רק שבנה סתמא הבנין לשם בית הכנסת, הרי הוא גם כן בכלל נדר, וכן משמע בב"ח, ודלא כעולת תמיד שמשמע שם היפוך זה."

ובשער הציון ס"ק מח הוסיף:

"נראה לי הטעם בפשיטות, דבבנין בית הכנסת כיון דסתמא הוא לצורך רבים, ממילא הוא כנדר אף שלא אמר בפירוש בפה. מה שאין כן בספר תורה אין מהעשיה ראיה דלרבים הוא, דיהא על ידי זה כנדר, אבל אם אמר בפיו, מטפחת זו אני מנדב לקדושת ספר תורה, לא גרע מדבר מצוה בעלמא שאמר שיעשה, שמחויב לקים דבריו."

ובספר אור זרוע ח"ב סי' שפה כתב:

"יחיד שבנה ביהכ"נ בכפר או בכרך ונתנו לבני העיר להתפלל ונתנו לגמרי לרשות הקהל שגם יש להם רשות לחזק בדק הבית או להוסיף על הבנין, ואין לא הוא ולא יורשיו יכולין למחות בידם, הרי היא של קהל, ויש לו מכר ע"פ ז' טובי העיר. אבל אם נתנו להם להתפלל שאין כח בידו למחות בידם שלא יבואו לתוכו להתפלל, אלא ששייר לעצמו שאין רשאים לחזק הבדק או להוסיף על הבנין כי אם הוא או יורשיו, אין לו מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או ע"פ הקהל וע"פ יורשיו."

ובשו"ע או"ח שם בסעיף ז' פסק הרמ"א הלכה זו, וכתב:
"יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לקהל, דינה כבהכ"נ של קהל, אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו."
ובשו"ת בית שלמה או"ח סי' כ' כתב בדברי הרמ"א: "מבואר דכל שלא נתנה בפירוש לקהל, אין דינה כבית הכנסת של קהל."

אך אם המקום נמסר בפירוש לקהל, פקעה זכותו של המקדיש, וכמ"ש בספר זרע אברהם למוהר"ר אברהם יצחקי ז"ל או"ח סי' ז' ביחס לדברי האו"ז: "הרי לך בהדיא דאף לפי' זה אם נתנו לבני העיר לגמרי, דהרי הוא של הקהל, ואין ליחיד רשות בו כלל."

וכן בספר ערוך השולחן סי' קנג סעיף כד כתב:

"יחיד שבנה בהכ"נ ומסרה לציבור, דינה ככל בתי כנסיות שבעיר שאין ליחיד שום דיעה במכירתו. אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לו מכר כי אם ע"פ שניהם והיינו ע"פ דעת הציבור וע"פ דעתו או דעת יורשיו כשמת. ואם קודם מיתתו נתן כל כחו לציבור, א"צ דעת יורשיו."

ובתשב"ץ ח"ד חלק חוט המשולש ח"א סי' ז' מבואר שגדר החילוק הוא בין נידון שהמקום נמסר לרבים לצמיתות, לעומת נידון שהמקום ניתן בהגבלת זמן עקב צורך כזה או אחר. בתשובת חוט המשולש כתב בלשון זו:

"לעניין שאלתכם מה יהי' בקרקע המשכן אם חל עליו דין הקדש וכו'. כי הנראה לנו בזה לפי הדין אחר אשר אתם מעידים שיעקב הנזכר כשהוציא המקום ההוא לשם בית הכנסת לא הקדישה לרבים לצמיתות, רק עשאה להיות לו בה יד ושם להתפלל הוא בה עם סיעתו, ולהיות הוא הש"ץ המתכנסים בתוכה. נמצא שאין על המקום ההוא דין בית הכנסת של רבים לדון אותה כדין בית הכנסת של כפרים או של כרכים כדאיתא התם בפרק בני העיר (כ"ו ע"א), רק היא בית הכנסת של יחיד דיכול הוא לעשות בשלו מה שירצה למכרה לכל מילי, למשתי ביה שכרא או למשתי בי' חמרא כדאיתא התם (שם ע"ב), ואין צריך להעלות בדמיו מקדושה קלה לקדושה חמורה כדין ב"ה של רבים."

ובהמשך דבריו הביא מתשובת זקנו התשב"ץ שכתב: "אין לזה דין קדושה עד שיקנה הצבור או יקדישהו הקונה לצמיתות לדורותיו, שזה אינו בית הכנסת של רבים כל זמן שהוא ממון יחיד", עכ"ל, ומדבריו ועוד פוסקים, העלה בתשובת חוט המשולש:

"הנה מבואר מכל דברי הפוסקים ז"ל שבית הכנסת של יחיד אין עליו דין בית הכנסת, ויכול למוכרו ולעשות בו מה שירצה ולסתרו ולשנותו כחפצו ורצונו ואין מי שיעכב על ידו, ואין להאריך בזה, דמבואר וברור הוא כביעתא בכותחא. וא"כ בנדון דידן אין המקום ההוא מוקדש עד שיקדישנו בעליו לצמיתות לדורותיו. ואין לטעון עליו שהוא הקדש מצד הצבור שהם מתפללים בו היום כמה שנים, אחר שהם מודים שלא ירדו למקום ההוא רק דרך שאלה, ואינם טוענים עתה שיעקב הקדישו לצבור או מכרו להם, וא"כ אין כאן חזקה דהא קיימא לן דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה."

המבואר מכל האמור, שאם המקום הוקדש בפירוש לרבים, לבית הכנסת ובית מדרש, ובלא כל הגבלת זמן או הגבלה אחרת, אין דינו כבית כנסת של יחיד.

העולה מדברינו: מאחר שהן הרב יעקב חי זריהן זצ"ל והן הרב אשר זאב וורנר זצ"ל שניהם היו בדעה אחידה ומוסכמת שהנכס יועבר לציבור ליעוד של בית הכנסת, ואכן רצונם זה התממש הלכה למעשה ואין ידועה כל הגבלה שהותירה למקדיש זכויות בנכס, על כן דינו של המקדיש כאדם הנודר רכושו לצדקה שאינו רשאי לחזור בו, ומיד לאחר שהנכס הוקדש, פקעה זכותו של המקדיש, וגם בנידון זה הנכס כעת בבעלות הציבור בלבד.

אמנם בין הצדדים התגלו חילוקי דעות ביחס לזהותו של בעל הנכס בתקופה החל מהחתימה על יפוי־הכוח הנזכר ועד למועד העברתו לציבור, אך אין נפקא מינה בהכרעה בשאלה זו. אין חולק שכל הנוגעים בדבר החליטו להעביר את הנכס לציבור כבית כנסת ובית מדרש, ופרק זמן מסוים לאחר פטירת הרב יעקב חי זריהן זצ"ל הנכס אכן הועבר לציבור במתכונת המתוארת, בהתאם להסכמתם זו, וכמו כן במשך חמישים השנים שחלפו ממועד הקמת בית הכנסת לא נשמעה התנגדות. בנסיבות אלו ובהתאם למבואר לעיל, די בכך כדי לייתר את ההכרעה בשאלת הבעלות על הנכס בתקופה שקדמה להעברתו לרשות הציבור.

לעניין פסק דין זה, אין חילוק בין המבנה של בית הכנסת עצמו לשטח הקרקע השייך לבית הכנסת, מאחר שהנכס במלואו נמסר לאותה מטרה, וכפי המפורש בצוואה:

"היות והבית שבניתי בקרית שמואל עם המגרש השייך אליו מכרתי במכירה גמורה ומוחלטת להרב אשר זאב וורנר שליט"א [...] והיות והרב הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה."

ויצוין לתשובת זרע אברהם הנזכרת שכתב:

"ואם כוונתו לערער על חלק מהקרקע הנשאר פנוי, שרצונו למוכרו [...] גם בזה דבריו לא מעלין ולא מורידין, דכיון דמתחילה קנו כל הקרקע לבנות עליו בית הכנסת ואח"כ הקדישוהו לרבים, גם הקרקע הנשארת פנויה הכל נעשה הקדש לרבים ויד רבים שולטת בו והוא אינו שליט בו כלל [...] דמכי אמר קרקע זו לבית הכנסת נעשה נדר ואין בידו לשנותה. ומינה לנ"ד דכיון שמתחילה הקדישו זה הקרקע, גם הנשאר פנוי הרי זכו בו רבים ויד רבים שולטת בו."

אמנם מסתבר שבשנת תשי"ג לא הייתה שכונת קרית שמואל בטבריה בגדר "כרך" כמשמעו בשו"ע שם סעיף ז', אלא כ"כפר", ועל כן בית הכנסת בבעלות בני העיר כדין בית הכנסת של כפרים, ואינו כבית כנסת של כרכים, אך בכל מקרה, אין הוא בבעלות פרטית של המקדיש או יורשיו.

בהתאם לאמור, החל מהמועד שהנכס נמסר לרבים והפך להיות בית הכנסת, אין כל נפקות ליפוי־הכוח הבלתי חוזר שניתן לרב אשר זאב וורנר זצ"ל, וזאת מאחר שהן החותם על יפוי־הכוח והן הזוכה ביפוי־הכוח הסכימו שהנכס יועבר לרבים לצמיתות וללא כל מגבלה.

מעמדו של יפוי־הכוח הבלתי חוזר
לעיל הובא נוסח יפוי־הכוח הבלתי חוזר. איננו יודעים מדוע הרב יעקב חי זריהן זצ"ל מצא לנכון להסדיר את אשר הועיד לנכס באמצעות יפוי־הכוח שניתן לרב אשר זאב וורנר זצ"ל, ולא בדרך אחרת, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, לכן, יפוי־הכוח הוא מסמך בר־תוקף, ואין מקום לרוקן מתוכן את תוקפו החוקי.

הגם שהיה מקום לדון בתוקפו של מסמך זה עפ"י ההלכה, בנסיבות שהן החותם על המסמך, שהוא המשלח, והן השליח שקבל את יפוי־הכוח, כבר נלב"ע, ואין כאן המקום להאריך בשאלה זו, מכיוון שעפ"י האמור, ההכרעה בשאלה זו אינה נחוצה לפסק דין זה. למרות זאת, גם ביחס ליפוי־כח זה אנו מוצאים לנכון לפרש את כוונת מייפה הכוח בהתאם ועפ"י האמור בצוואה, שנערכה ונחתמה בסמוך לאישור יפוי־הכוח, וכדלהלן: הרב יעקב חי זריהן זצ"ל הסדיר את יפוי־הכוח במגמה אחת ברורה, והיא שהרב אשר זאב וורנר זצ"ל יעביר את הנכס לציבור לצורך בית הכנסת במועד ובזמן הראוי. אין ספק שלא הייתה כוונת הרב יעקב חי זריהן זצ"ל שהנכס יישאר כרכושו הפרטי של הרב אשר זאב וורנר ויורשיו אחריו, ויעשו בו כרצונם, כפי שכל אדם הרוכש נכס, רשאי לעשות בו לפי שיקול דעתו. וכן עולה מהמציאות בשטח, שהנכס אכן עבר לציבור כבית כנסת, והיינו מפני שמלכתחילה זו הייתה כוונת הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, מייפה הכוח.

על כן אין מקום שיֵעָשה כעת שימוש ביפוי־הכוח בניגוד לכוונת מייפה הכוח. ובנוסף, ללא ספק שכיום, רישום הנכס כהקדש המצוי בפיקוח בית דין, המפקח על הנכס ועל פעילות האפוטרופסים, יביא למילוי רצונו הטהור וצוואתו של הגאון הרב יעקב חי זריהן זצ"ל.

עוד נציין כי מסקנתנו זו שהנכס הוקדש כבית הכנסת בעקבות צוואתו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל ועל יסוד הקבוע בצוואה, מקבלת חיזוק מתוך מש"כ ספר אוצרות יוסף להרב יוסף חיים ילוז זצ"ל מחכמי טבריה (בנו של הגאון רבי אליהו ילוז זצ"ל, שהיה רבה של טבריה לפני הגאון רבי יעקב חי זריהן זצ"ל) בחלק הספר "טוב רואי". בכותבו דברי הערכה על חכמי טבריה בשנים שקדמו להוצאת הספר לאור, כתב על הרב יעקב חי זריהן זצ"ל כדלהלן:

"הרב יעקב חי זריהן היה ראב"ד מקודש משנת תרפ"ט עד יומו האחרון. בחיים חיותו הקדיש את ביתו וספריו הקדושים קודש לה' לעדת הספרדים. דירתו הטובה היקרה והגדולה והרחבה והמפוארת והמשוכללת והמסודרת יקרת הערך[...] ביתו עשה אותו ישיבה ובית כנסת בית יעקב ואהל יעקב הקדש לה' במקום בנים להיות לו לזכר עולמים לעדת הספרדים הי"ו ומינה אפוטרופוס על ממונו אפוטרופוס ישר ונאמן הרה"ג בתורה ויר"ה טהורה יראתו קודמת לחכמתו ותורתו אומנותו ספרא דדיינא ספרא רבא ויקירא מזכיר משרד הרבנות הראשית כקש"ת כמוהר"ר יוסף שטרית הי"ו ויחשל"א בן לאותו צדיק הרה"ג מעוז ומגדול הדהמ"ץ חבר בית דין הצדק שהיה עמו משרת בקדש בבדה"ץ כקש"ת כמוהר"ר מכלוף שטרית זלה"ה ואמר לו בחיים חיותו אתה תהיה על ביתי אלה תולדות יעקב יוסף הי"ו."

וכן בספר תולדות הרב יחז"ה שכתב הרב יוסף משה שטרית הנזכר על הרב יעקב זריהן ציין בעמ' מז שביתו של הרב הוקדש לבית הכנסת וכי היה לו סיפוק גדול מכך.

אמנם אין לקטעי הספרים הנזכרים כוח ומעמד של שני עדים, ואין ניתן להוציא ממון על פיהם, מאחר והכותבים כבר נלב"ע ולא הופיעו לעדות בבית הדין, למרות זאת מצאנו לנכון לציין לדבריהם, מאחר שיש בהם חיזוק למסקנה שהגענו אליה על יסוד המסמכים הנזכרים, שהנכס הוקדש לצבור לצורך בית הכנסת ובית מדרש על יסוד צוואתו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל.

מסקנת הדברים, מעמדו של הנכס במלואו הוא כנכס שהוקדש לציבור להקדש דתי של בית כנסת ובית מדרש. הקדש זה נעשה על יסוד צוואתו של הגאון רבי יעקב חי זריהן זצ"ל, וכיום אין ליורשי הגאון הרב אשר זאב וורנר זצ"ל זכויות ממון בנכס הנידון, ואין מקום שכיום יֵעָשה שימוש כלשהו ביפוי־הכוח הנזכר.


אשר למעמדם של האפוטרופסים יובהר – בכל מקרה שמתמנה בו אפוטרופוס להקדש, וגם בנידון זה, אין הנכס בבעלותו של האפוטרופוס, אלא האפוטרופוס הוא שליח בית הדין לנהל את ההקדש, ועליו לדווח לבית הדין על פעולותיו, וכן לקבל אישור מראש לכל פעולה חריגה כגון תוספת בנייה או הנצחת אדם נוסף בנכס. עד היום האפוטרופסים לא הונחו לפעול כאמור, אך בהמשך למינוי אפוטרופסים מחדש להקדש זה – מינוי שייעשה בהחלטה נפרדת – יוטל עליהם לפעול כמתחייב.

ההיבט החוקי של סמכות בית הדין
סימן 53 לדבר המלך במועצתו, 1922–1947, קובע:

"לבתי־הדין הרבניים של העדה היהודית יהא שיפוט יחיד בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית־דין רבני לפי דיני ישראל."

חוק הנאמנות, התשל"ט–1979, המסדיר את נושא ההקדשות במדינת ישראל, לא שינה מצב זה, וסעיף 41 (א) בו קובע: "לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו." על כך יש להוסיף כי על פי פסיקת בית המשפט העליון אין חוק הנאמנות חל על הקדש דתי שנוסד לפני בית הדין הדתי בטרם חקיקת חוק הנאמנות.

כאמור בפסק הדין של בית הדין האזורי בצפת מיום כ' חשון תשי"ד (29.10.53), צוואת המנוח הרב יעקב חי זריהן זצ"ל הנזכרת שבה הנכס נועד להיות הקדש בית כנסת ובית מדרש, אושרה וקיבלה תוקף חוקי בפני בית הדין הרבני בצפת בהסכמת כל הנוגעים בדבר, הרי שבכך נוסד ההקדש בפני בית הדין.

נוסיף ונבהיר קביעה זו. מאחר וכאמור, הן הרב יעקב חי זריהן זצ"ל והן הרב אשר זאב וורנר זצ"ל שניהם היו בדעה אחידה ומוסכמת שהנכס נמסר ליעד ברור – הקמת בית הכנסת, והדבר הובהר בצוואה, ושניהם, שהיו גדולי תורה יושבי על מדין, ודאי היו מודעים למשמעות ההלכתית שבהעברת הנכס לציבור כבית כנסת ובית מדרש, כפי שהתבאר לעיל – על כן בהכרח שהצוואה מתפרשת בהתאם לכך. על כן ובהמשך לכל האמור לעיל, אנו קובעים שבצוואה זו הוראת המצווה, הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, להקדיש את הנכס, וכאמור, הקדש זה נוסד בפני בית הדין, שהוא בית הדין האזורי בצפת שאישר את הצוואה ונתן לה תוקף חוקי, ובכך בית הדין הוסמך להכריז על הנכס כ"הקדש", והקדש זה יישאר בפיקוח בית הדין.

עוד יצוין, שאין ספק שהגאון הרב יעקב חי זריהן זצ"ל שהיה אב"ד בטבריה, העדיף שלאחר שהמקום יקבל מעמד של "הקדש", בית הדין האזורי יפקח על הקדש זה, ולא ערכאות אזרחיות שאינן פועלות במסגרת דין תורה.

בנסיבות אלו, ובהמשך לקביעות בית הדין בטבריה, בשתי החלטותיו הנזכרות, שכבר התייחס לנכס כהקדש, התייחסות נכונה וצודקת, מן ההכרח להסדיר את רישום ההקדש בלשכה לרישום המקרקעין באמצעות צו לרישום הנכס כהקדש שייקרא "הקדש אהל יעקב ולאה".

בנוסף, ייקבע מועד לדיון במעמד המבקשים ובמעמד נציגות ממתפללי בית הכנסת וזאת כדי לשמוע את טענות המבקשים ונציגי בית הכנסת ביחס לזהותם של האפוטרופסים. עוד יצוין כי בפנינו עמדתו של הרב שמחה בונם וורנר ביחס לזהות האפוטרופסים, וכן כל אדם שיש לו עניין בקביעת האפוטרופסים רשאי להגיש בקשה מנומקת בנושא.

כמו כן המבקשים יבהירו על איזה יסוד היה מקום שבחלק מהנכס יונצח את שמו של הרב שטרית, כשהמקום בכללו הוא הקדש, שנועד להנציח את הרב יעקב חי זריהן ואת הרבנית בלבד, כפי המפורש בצוואה. הבהרה זו תוגש בכתב בתוך שלושים יום.

בהתאם לאמור אנו פוסקים:

ניתן בזאת צו ללשכת רישום המקרקעין בנצרת לרשום את הנכס המצוי בגוש 15002 חלקה 28, שהיה בבעלותו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, כהקדש שייקרא "הקדש אהל יעקב ולאה".

מזכירות בית הדין תעביר עותק מפסק הדין ללשכה לרישום המקרקעין בנצרת, וכן תקבע מועד קרוב לדיון במעמד המבקשים ובמעמד נציגות של שלושה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת. אחד מהם יהיה הגבאי, והשניים האחרים יקָבעו על ידי האפוטרופוס ר' עמנואל שטרית, שיעביר את שמות שלושתם לבית הדין לצורך זימונם לדיון.

לאחר הדיון הבא, בית הדין ימנה אפוטרופסים חדשים להקדש.

פסק הדין מותר לפרסום.

ניתן ביום ח' באלול התשע"ד (03/09/2014).

הרב אוריאל לביא – אב"ד

הרב חיים בזק

הרב יוסף יגודה

---

---