לאחר עיון מחדש בבקשה המשותפת למתן צו לרישום עיקול על זכויות הבעל לשעבר בחברת חשמל עיין בית הדין בחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג–1963 ובחומר משפטי נוסף וכמו כן בעמדת ההלכה, והגיע למסקנה כי אפשר לאשר בקשה מוסכמת של הצדדים למתן צו לרישום עיקול בזכויות הבעל לשעבר.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן ההחלטה.

1. בתאריך 29.5.2007 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכם גירושין כולל אשר נחתם קודם לכן בין הבעל פלוני (להלן: האיש) לבין האישה פלונית (להלן: האישה). בסעיף ד3 להסכם הגירושין הסכימו ביניהם הצדדים, כי "לשם הבטחת זכויות האישה בחלקה בזכויות הפנסיוניות של הבעל" יוטל צו עיקול על מחצית כספי הפנסיה של הבעל.

2. ב"כ האישה פנתה אל ביהמ"ש לענייני משפחה, כנראה כדי שזה יטיל צו עיקול על כספי הפנסיה של הבעל. בקשה אשר לא ברור מה טיבה ואשר על פניה נראה כי היא אינה בסמכותו של ביהמ"ש. ואכן גם שופט ביהמ"ש לענייני משפחה בהחלטתו מיום 4.4.2013 הפנה את ב"כ האישה אל ביה"ד כדי לבקש ממנו הוצאת צו עיקול על הכספים. ואכן, בתאריך 9.4.2013 הגישה ב"כ האישה בקשה אל בית הדין להטלת עיקול על מחצית מזכויות הפנסיה של האיש העובד בחברת החשמל. בקשה זו מוסכמת ומשותפת גם מצד האיש. בעקבות כך הוציא בית הדין, בתאריך 13.6.2013, צו עיקול זמני לחברת החשמל והחברה המנהלת את קופת הגמל לפנסיה של עובדי חברת החשמל, ובה הורה, כי "ביה"ד נענה לבקשה המוסכמת ומצווה על עיקול הנכסים, כמבוקש... על מחצית מזכויות הבעל שצבר במקום עבודתו בחברת החשמל החל מיום עבודתו ועד ליום 25.07.2000", המהווה מועד הקרע, והוסיף כי "צו זה יישאר בתוקף עד להוראה אחרת מביה"ד."

3. בתגובה להוצאת צו זה, העבירו חברת החשמל וחברת קופת הגמל, בתאריך 3.7.2013, הודעה לבית הדין, באמצעות ב"כ, ובה כתבו:

בנסיבות אלו, לפנים משורת הדין, ובכדי שלא לסרבל את ההליך, מוגשת הודעה זו בשם חברת החשמל ובשם אינפינטי (=קופת הגמל לפנסיה של עובדי חברת החשמל) – באמצעות היחידה המשפטית הארצית של חברת החשמל...

...יובהר כי במסגרת הסכמות אלו הצדדים לא נועצו עם חברת החשמל ו/או עם קופת הפנסיה, באשר להיתכנות הסכמתם, דבר אשר יכול היה מראש לייתר את ההליכים המשפטיים המתוארים להלן.

4. בתאריך 27.8.2013 חזרה חברת החשמל על הודעתה לבית הדין וכתבה:

חברת החשמל חוזרת על עמדותיה כאמור בהודעתה מיום 03.07.2013...

יוזכר כי באת כוחה הקודמת של המבקשת (עוה"ד חגית ברק), הגיעה עם חברת החשמל להסכמות... לפיהן "חברת החשמל ו/או קופת הגמל... תודיע למבקשת 1 על התממשות זכותו של המבקש 2 לקבלת גמלה מהקופה". משום מה כיום המבקשת אינה מסתפקת באותן הסכמות הדדיות.

... חברת החשמל... אין באפשרותה ליישם הסדרים בין בני זוג המנוגדים להסדר החוקי הנוהג (אשר לא השתנה עד היום) וכי ביצוע עיקול בפועל של גמלה אינו אפשרי, משהוא מעורר בעיות הקשות [צ"ל: קשות] הן מבחינה עקרונית (איסור העברת זכויות פנסיה מכוח חוק ומכח תקנון הקופה, פסיקה עדכנית לפיה פיצול זכויות הפנסיה בין בני זוג ייערך בינם לבין עצמם ולא על ידי המחזיק בזכויות) והן מבחנה יישומית...

...חברת החשמל מבצעת צווים שמחייבים אותה לעקל באופן חד פעמי לטובת צד שלישי סכומים נקובים המוחזקים בידה. יחד עם זה, אין אח ורע לדרישת המבקשת להטיל על חברת החשמל נטל בלתי סביר של ביצוע פעולות שוטפות חוזרות ונשנות, של חישוב ידני מדי חודש בחודשו של סכומים המגיעים לצד שלישי מתוך גמלתו של המשיב...

בעקבות הבהרת חברת החשמל הוציא בית הדין החלטה מהתאריך הנ"ל לפיה הוא מקבל את עמדת חברת החשמל.

על החלטה זו הוגשה בקשה נוספת משותפת נשואת הדיון לעיון מחדש בהחלטה זו.

עד כאן תקציר עובדתי וטענת חברת החשמל.

להלן עמדת בית הדין בהתייחס לטענה זו גובשה בעקבות קבלת חו"ד של הלשכה המשפטית של בתי הדין.

א. הגבלות החוק על עיקול כספי הפנסיה
1. עיקר טענתן של חברת החשמל וקופת הגמל לפנסיה אשר בגינן הן ממאנות לרשום את העיקול מתבססת על הוראת סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, לפיו:

26. (א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים... או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה –

(1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול...

וכן על סעיף 25 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005:

(א) זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד...

(ב) זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות לעיקול אלא לפי הוראות שיקבע השר בהסכמת שר המשפטים...

(ג) לא יהיה תוקף להעברה, לשעבוד או לעיקול של זכויות עמית שנעשו בניגוד להוראות לפי סעיף זה.

2. באופן דומה הורה המחוקק על עיקרון זה גם בסעיף 62 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה–1985: "זכות לגמלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא". וכך גם בסעיף 58 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל–1970; סעיף 158 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה–1995; סעיף 13 (ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א–1981; סעיף 8 לחוק הגנת השכר, תשי"ח–1958; ובתקנה 7 (א) (2) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד–1964, בה נקבע כי: "לא יאשר הנציב קופת גמל, אלא אם כן... תקנונה אוסר העברת זכויות עמית או שעבודן לאחר, וכן הפליה בין הזכויות המוקנות לעמיתים."

3. את ההיגיון העומד מאחורי הוראות חוק אלה הטעים המחוקק בדברי ההסבר שנתן להצעות החוק שתיקנו סעיף זה, בה"ח לחוק פיצויי פיטורים (תיקון מס' 3), תשל"ג, חוברת מס' 1043 עמ' 165:

במקרים אשר אירעו בעבר התברר כי במפעלים אשר פשטו את הרגל הצליחו כונסי נכסים, בגלל פרצה בחוק, לשים את ידם על כספים שמעבידים הפקידו למטרת תשלום פיצויי פיטורים ולכאורה הם שייכים לעובדים.

נוצר מצב בלתי נסבל שבו פועל אשר עבד עשרות שנים במפעל, והניח שהפרשות המעביד לקופות מיועדות לו, נמצא סובל כפליים: המפעל שבו עבד פשט את הרגל, וכספים שלכאורה שייכים לו – הוחזרו בפועל למעביד (או לכונס הנכסים שתפס את מקומו). הצעת חוק זו באה לסתום את הפרצה האמורה ולאסור על החזרתם או העברתם של כספים אשר הופקדו למטרת פיצויי פיטורים...

וכן בדברי ההסבר בהצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון מס' 18), תשנ"ח, חוברת מס' 2679 עמ' 192, נכתב:

מוצע להחיל במפורש את ההגנה מפני עיקול או שעבוד גם על כספים ששולמו לקופת גמל לקצבה וזאת כדי להבטיח שמירת הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו.

כך הוסיף והסביר מגמה זו ח"כ יוסי כ"ץ בהסברו להצעת חוק זה אשר קידם (דברי הכנסת, חוברת יד, עמ' 4678):

עד כמה שהדבר מדהים מסתבר שעובד שחוסך כדי להבטיח את זכויות הפנסיה שלו חשוף לאפשרות של הטלת עיקולים על כספי הפנסיה על ידי כך פוגעים לא רק בעובד אלא פוגעים בבני משפחתו... ההיגיון אומר, שאם יש הגנה על פיצויי הפיטורין, קל וחומר שתהיה הגנה על כספים שהופרשו כדי להבטיח את הקצבה של העובד, אחרת יגרם לו ולבני משפחתו נזק בלתי הפיך...

4. בפסיקות בתי המשפט נחלקו בתי המשפט המחוזיים בשאלה האם הוראת סעיפים אלה המונעות עיקול והעברת כספי פנסיה מכוונות דווקא לנושי המעביד או שמא גם לנושי העובד עצמו על חובותיו הוא. בבר"ע 1378/97 עויסאת עסאם נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' (חיפה), כתב השופט ס' ג'ובראן (אז כשופט מחוזי), כי מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק בתיקון מס' 3 עולה לדעתו כי:

מטרת הסעיף למנוע מצב שכספים מופקדים יעוקלו ע"י נושים של המעביד ובכך לא יוותרו כספים לשלם לעובדים כשיסיימו את עבודתם אצלו. זאת ועוד, לוּ רצה המחוקק להגן על הכספים מפני עיקול מצד נושי העובד, (עיקול שאינו אפשרי כאשר הכספים מופקדים, שאז הכסף עדין אינו מגיע לעובד, שזכאי לכספים רק עם פיטוריו) היה קובע שפיצויי פיטורים באשר הם מוגנים מעיקול.

כך סבר גם השופט ד' בר אופיר, בספרו הוצאה לפועל – הליכים והלכות, 2005, עמ' 477, באומרו כי: "המחוקק לא בא להגן על כספי העובד כנגד הנושים שלו". וראה גם דבריו של השופט מ' סובל, ברע"צ (ת"א) 40704-12-09 מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' רחמים סמיה, שכתב, "אינני סובר שלא ניתן לעקל כספי פנסיה... כאשר מגיע החייב לגיל בו זכאי לקבל פנסיה וקרן הפנסיה מעבירה לו קצבאות חודשיות, אזי ניתן להורות על העברת הסכומים לתיק ההוצל"פ."

5. לעומתו סבר השופט ע' גרשון בב"ש (חי') 1090/96 אורון נ' אורון, ובעקבותיו גם השופטת מ' שידלובסקי-אור בבר"ע (י-ם) 3024/01 עזר נ' בנק המזרחי – סניף בית וגן, פ"מ תשס"א (2) 619, כי לשון החוק "ברורה ופשוטה, והיא אינה מבחינה בין נושה לנושה", ואינה מבדילה מיהם מבקשי העיקול או השעבוד אם הם נושי המעביד או נושי העובד. מאידך, לדעתה, גם את דברי ההסבר להצעת החוק ניתן לפרש בדרך זו, כבאים "להבטיח את שמירת הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו". ביחס לפסק דינו של השופט ג'ובראן, היא נותנת לו פרשנות מצמצמת המתייחסת למקרה הספציפי שלו, בו כבר הוציא העובד את הכספים מקופת הגמל. גם השופט ניל הנדל (בהיותו שופט המחוזי) סבר כן, בבר"ע (ב"ש) 736/04 יעקב לוסקי נ' מרדכי דקר סבר כן, וכתב:

דעתי הינה שיש לפרש את המילים "לא ניתנים... לעיקול" כפי שהן, ועל כן אין מקום להטיל עיקול על כספי פיצויי פיטורים המופקדים בידי מבטחים, יהא אינטרס המעקל אשר יהא. פרשנות זו משתלבת עם פרשנות תכליתית שמטרתה לוודא שכספי פיטורים מגיעים לחשבון העובד. לעניות דעתי, יש לתת משקל רב לטענה לפיה לו רצה המחוקק להגביל את איסור הטלת העיקול על ידי נושי המעביד בלבד, היה עליו להיכבד ולהוסיף את המילים הבודדות הדרושות בכדי להבהיר כוונה כזו.

6. דרך אמצע המשלבת בין שני העקרונות, של שמירה על כספי הפנסיה של העובד מפני נושי המעביד יחד עם הגנה על כספי פנסיה למחייתו של העובד ובני ביתו מפני נושי העובד עצמו, הציעה כב' השופטת יהודית שטופן, בר"ע (ת"א) 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אויר בע"מ נ' קרן מקפת – מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ. אחר שהיא סוקרת בהרחבה את שתי הגישות בפסיקה היא ממזגת ביניהן ומחלקת בין עיקול על ידי נושי המעביד – שההגנה מפניו צריכה להיות מוחלטת, לבין עיקול על ידי נושי העובד – שההגנה מפניו צריכה להיות יחסית, ובתנאים מסוימים יש להסירה:

לגישתי, פרשנות תכליתית של החוק מביאה לכלל מסקנה כי ראוי שתנתן הגנה מוחלטת מפני עיקול הכספים ע"י נושי המעביד, באופן שיפגע בזכות העובד לקבל את פיצויי הפיטורים וקצבת הפנסיה המגיעה לו. ברם, באשר לעיקול כספים ע"י נושי העובד עצמו, יש ליתן הגנה יחסית. ואבאר.

מקום בו טרם נתגבשו זכויות החייב בכספים אלו, קרי בטרם הגיע המועד שבו זכאי החייב למשוך כספים מקופת הגמל, יש להגן על העובד ולדאוג כי כספים אלה ישרתו אותו בהגיעו לפנסיה כשיגיע המועד לכך ויהיו מוגנים מפני עיקול ע"י נושיו.

אך כשזכותו של החייב נתגבשה וגמלה, אין מדובר עוד בכספי פנסיה הראויים להגנה. החייב יכול לממש את הכספים שנצברו לזכותו, ומכאן שכספים אלה הם כספי החייב וניתן להטיל עליהם עיקול.

אין חולק שעם קבלת הכספים לידיו, זכאים יהיו נושי העובד לעקל את הכספים ולהפרע מהם. לגישתי, משהכספים נותרו בקרן, רק משום שטרם נעשתה הפעולה הטכנית של משיכתם ע"י החייב, אין בכך כדי להתיר לחייב להשתחרר מתשלום חובותיו לנושיו, וסבורה אני כי ניתן להטיל עיקול על הכספים.

פרשנות זו עולה בקנה אחד, הן עם לשון החוק, תכליתו, הפסיקה שהובאה לעיל וההבחנה בדיני עיקול עליה עמד כב' הנשיא א' גורן, בבר"ע 13911/96 אלומנרקיס בית מסחר לפרופילי אלומיניות בע"מ נ' שמש רות ואח' ([פורסם בנבו], 18.2.97) לפיה בניגוד לקופת גמל רגילה בה הכספים עומדים לרשות העמית בכל עת והוצאתו בטרם עת, אפשרית גם אם ההטבות להן זכאי יפגעו, הרי שבקופת גמל לקצבה הזכות לקבלת הכספים טרם התגבשה, והיא מתקיימת רק בהתקיים מקרים המוגדרים בתקנון. זאת ועוד, הכספים שמקבל העמית בקרן אינם פועל יוצא של הכספים שהופרשו, אלא נקבעים לפי נוסחה מוכתבת לקרן.

7. סייג נוסף למגבלה המוטלת על ידי סעיף 62 לחוק על עיקול כספי הפנסיה העמיד נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט ס' אדלר, בע"ע (ארצי) 309/03 סימון לוי נ' עמליה רוזנמן, ולפיו, כאשר העובד עצמו הוא זה שמבקש להטיל את העיקול על כספי הפנסיה הנצברים לזכותו, וזאת כדי להבטיח שכספי הפנסיה יגיעו אליו ולבני משפחתו, כמו למשל מחשש הברחה של המעביד – הרי שאז תכליתו של סעיף 26 דווקא תורה לאפשר את הטלת העיקול על כספים אלה.

ב. הגבלת העיקול על הפנסיה מול זכות בן-הזוג לאיזון הנכסים
1. הוראות החוק המגינות על כספי הפנסיה של העובד מפני עיקול עומדות לכאורה בהתנגשות מול מגמת החוק והפסיקה לכלול את כספי הפנסיה העתידיים כחלק מהנכסים האמורים להיות מאוזנים ומחולקים בין בני הזוג המתגרשים. כבר בהלכת השיתוף יציר הפסיקה קבעו בתי המשפט כי חזקת השיתוף שבה חלה גם על כספי הפנסיה של כל אחד מבני הזוג. ראה: ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה (3) 793; ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602; רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3) 758; ובע"ם 10916/03 צה"ל נ' פלונית, דלהלן. חיזוק לדעתם זו הביאו פסקי דין אלו מדבריו של פרופ' א רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, תש"ן, עמ' 487:

זכויות הפנסיה נחשבות כחלק בלתי נפרד מן התמורה, שהעובד זכאי לה עקב עבודתו... הנה חלק מן השיתוף באותה מידה, שהעבודה ותוצאותיה נחשבות כפרי המאמץ המשותף של בני הזוג... אין טעם ואין הצדקה להוציא מן הכלל חלק מתנאי העבודה או ההשתכרות, יהא אשר יהא המיון המשפטי שלהם לצרכים משפטיים שונים.

הכללתם של כספי הפנסיה במסגרת הרכוש המאוזן בין בני זוג הוכרו גם על ידי המחוקק ונקבעו בסעיף לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973:

5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג...

(ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

בהתאם לכך הסמיך סעיף 11 לחוק יחסי ממון את הערכאה השיפוטית הדנה בעניין להוציא צווים זמניים לשמירת כספים אלה עד להעברת החלק המגיע לבן הזוג:

11. עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני... על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה.

2. בשאלה זו עסק בית המשפט העליון בבע"ם 10916/03 צה"ל – מדינת ישראל נ' פלונית (להלן: צה"ל נ' פלונית). בפסק דין זה נידונו שלוש פרשיות אשר המקרה בהן דומה, ובו דובר בבני זוג שהתגרשו ואשר חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין או שניתן להם פסק דין אשר קבע כי זכויות הפנסיה של הבעל יאוזנו בין שניהם. כדי לממש פסקי דין אלה פנו הצדדים אל צה"ל כדי שיעביר לאישה ישירות את חלקה בגמלה, אך צה"ל כמעבידו של האיש סירב לבצע העברה זו, בטענה כי לפי סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה–1985, "זכות לגמלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא". השופט י' עדיאל בפסק דין ארוך ויסודי שכתב, הסביר כי אחר שלשונו של סעיף 62 לחוק שירות הקבע מונע את העברת הזכות לגמלה לאחר "בכל דרך שהיא", הרי שצה"ל אכן אינו רשאי להעבירן לאדם אחר מאשר העובד אשר זכאי לה. יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט, כי ברור מאידך שאחר שכספים אלה הועברו אל רשותו של האיש, הרי שהאישה זכאית לקבל את חלקה מהם במסגרת איזון הנכסים שביניהם. כפי שכתב השופט עדיאל:

מכאן, שאופייה של הזכות לגמלה כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה, בדומה לזכות הדיירות המוגנת, מונע את החלתה של הלכת השיתוף, בפן הקנייני שלה... התייחס לכך פרופ' דויטש:

"בצדק נדחתה הטענה, שלפיה אין להחיל את חזקת השיתוף על זכויות פנסיוניות מחמת כך שאלו זכויות בלתי עבירות. בן הזוג האחר אינו זכאי אמנם לקבל העברה של הזכות, אולם הוא זכאי לקבל את השווי הכספי של מחצית הזכות, אשר בהקשר הנדון הוא זהה לכך – מחצית הכספים המגיעים לבן הזוג האחר...". (דויטש, בעמ' 644).

בדומה קובע י' גייפמן במאמרו "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים – כנכסים בני-חלוקה או בני-איזון בין בני-זוג" הפרקליט מא (תשנ"ג) 105, 115-117:

"בחינה של תכונות הפנסיה וזכויות הפרישה האחרות מביא למימצא, לפיו זכויות אלה בדרך-כלל אינן ניתנות להעברה... אם כך, במערכת היחסים בין בני-הזוג, בן-הזוג התובע הינו נושה בסכום המתאים לחלקו בנכסים אלה. בהיות זכות זו זכות אובליגטורית, היא פועלת במישור הפנימי בין בני-הזוג אולם לא תועיל כלפי כולי עלמא."

בשלילת עבירותה של הזכות לגמלה אין כדי לפגוע בזכות השיתוף לגבי הזכות לגמלה ביחסים שבין בני הזוג. במערכת יחסים זו נשמרת זכותו של בן-הזוג לקבלת חלקו בגמלה, אך זכות זו שמורה בידו אך ורק כנגד בן זוגו והיא אינה עומדת לו כנגד החייב בתשלום הגמלה.

להחלטתו זו הצטרפו גם השופטות א' פרוקצ'יה ומ' נאור, כששתיהן מוסיפות ומעירות כי על המחוקק לתת דעתו על מצב זה ולהסדירו.

3. מצב זה יצר בעיה, אשר בה חרף זכותו של בן הזוג לשיתוף וחלוקה בכספי הפנסיה של בן זוגו, לא ניתן על פי הוראות החוקים הפנסיוניים להעביר אליו כספי פנסיה אלה המגיעים לו מבן זוגו. מאידך גיסא גם הפתרון אשר הוצע בפסק דין צה"ל נ' פלונית התברר כלא יעיל ו"יצר מצוקה קשה אצל בני זוג לשעבר... הנאלצות שנים לאחר הגירושין לחדש את הקשר עם בני זוגן כדי לגבות מהם על בסיס חודשי את חלקן בפנסיה" (כדברי דו"ח הוועדה לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, 2010, דלהלן). עקב כך, ובעקבות הביקורת שהועלתה על מצב זה על ידי שופטי בתי המשפט והצעות חוק פרטיות שהוגשו על מנת לתקן את המצב הקיים, מינו שר המשפטים ושר האוצר בתאריך 17.1.2008 ועדה ציבורית לבחינת חלוקת זכויות פנסיה בין בני זוג שנפרדו, בראשותו של השופט ש' שוחט. בתאריך 4.3.2010 הגישה הוועדה את מסקנותיה ובה הציע לבטל את החיקוקים האוסרים על העברת חיסכון פנסיוני לבן הזוג במקרים בהם ניתנו על כך החלטות שיפוטיות. לפי הצעת הוועדה, הגוף המשלם במקרים אלה יהיה זה שיעביר את חלקו של בן הזוג המגיע לו, ובמקרים מסוימים אף יחולק מראש לשם כך התיק הפנסיוני לשני תיקי משנה. בעקבות מסקנותיה הציעה הוועדה נוסח מפורט של תזכיר חוק בנדון. ועדת שרים לעניני חקיקה אישרה את ההצעה, ובעקבותיה התפרסמה בתאריך 5.12.2011 הצעת חוק ממשלתית "לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ב-2011". מאז ועד עתה לא הגיעה ההצעה לידי הצבעה בכנסת בקריאה שניה ושלישית.

ג. הבחנה בין "עיקול" רגיל ל"עיקול זמני"
1. אם נשים לב למובא עד כה, נבחין כי מטרתן של הוראות החיקוק הפנסיוני ובתוכן סעיף 62 לחוק פיצויי פיטורים, היא למנוע את העברתם של כספי הפנסיה של העובד לרשותו של אדם אחר, גם אם מדובר בהעברה לבן זוג גרוש בעקבות החלטה שיפוטית. בכך גם עסקו כל פסקי הדין שהובאו לעיל, כולל פסק דין צה"ל נ' פלונית, אשר מנע העברת כספי הפנסיה לגרושתו של העובד. בפתרון לבעיית העברה זו עסקו גם דו"ח ועדת שוחט והצעת החוק שהונחה בעקבותיה.

2. אולם במקרה שלפנינו, בית הדין הרבני, בהחלטתו ובצו שהוציא ביום 13.6.2013, לא הורה כלל על העברתם של הכספים וגם לא על עיקולם בפועל לשם הוצאתם מרשותו, אלא על עיקול זמני של מחצית מכספי הפנסיה באמצעות "עיקול ברישום", המהווה הקפאה זמנית של המצב. זאת כדי למנוע את הברחתם של הכספים בעת התממשות זכות העובד לקבל את כספי הפנסיה. עיקול זמני זה יוסר על ידי בית הדין רק לאחר שהצדדים יודיעו לבית הדין כי הגיע מועד זכאות האיש לכספי הפנסיה וכי האישה עשתה את הנדרש לשם הבטחת חלקה בכספים אלה. אפשר שהבטחה זו תיעשה באמצעות מינוי כונס נכסים על ידי בית הדין על כספי הפנסיה המגיעים לאישה.

3. בדרך זו לדעתנו יש להבין את לשון סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים לגבי כספי פיצויי הפיטורין ש"אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול", וכן את משמעות לשון סעיף 25 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, לפיו: "זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות לעיקול אלא לפי הוראות שיקבע השר בהסכמת שר המשפטים... לא יהיה תוקף להעברה, לשעבוד או לעיקול של זכויות עמית שנעשו בניגוד להוראות לפי סעיף זה."

4. לצורך הבהרת העניין יש להתעכב מעט על מטרתה ותכליתה של פעולת העיקול. העיקול הנעשה על פי חוק מהווה למעשה פעולה של עיכוב נכסים, וזו נעשית לשם אחת משתי מטרות שונות:

א. "עיקול" המהווה שלב בגביית החוב בו נתפסים נכסים לשם הפקעתם מרשות החייב והעברתם לרשות הזוכה, וזאת על פי הוראות פרקים ב–ד בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967. לפי הוראות אלה "רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מטלטלין (ומקרקעין) של החייב ומכירתם או על מימושם בדרך אחרת" (סעיפים 21 (א) ו-34 (א) לחוק ההוצאה לפועל).

ב. "עיקול זמני" המהווה תפיסה זמנית של הנכסים עד לבירור המשפט, וזאת כאשר "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין", כגון הברחת הכספים או איבודם, כהוראת סעיף 89 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד–1984, תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד–1984, וסעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז–1956.

5. על מהותו של העיקול עמד השופט ד' לוין בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, פ"ד מג (2) 864:

18. אין בדין הישראלי הגדרה מפורשת למונח "עיקול", אולם ניתן להגדירו כפעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו (ראה ספרו הנ"ל של השופט בר-אופיר, בעמ' 94).

הדברים באים לידי ביטוי בהיר במיוחד בפסק-דינו של השופט גולדברג בע"א 743/81 [3], בעמ' 17:

"...גם אם אין עיקול מקרקעין מקנה למעקל זכויות בנכס שעוקל, ו'העיקול רק מהווה מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה לפועל על נכס פלוני שבית-המשפט או הוצאה-לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם...' (בר"ע 178/70, בעמ' 132), אין עוד בידי בעל הנכס המעוקל – אל (צ"ל: על) אף זכות הבעלות שיש לו בנכס – לעשות בו עסקה, שאינה מתיישבת עם מהותו של סעד העיקול ושתסכל את מטרתו."

את הדברים האמורים על בעל הנכס אפשר כמובן להשליך, כלשונם, גם על "המחזיק בנכס" במקרה דוגמת המקרה שלנו, של הטלת עיקול על נכסי החייב שבידי צד שלישי. בכל מקרה –

"פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פירעון החוב על-ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים". (בר-אופיר, בספרו הנ"ל, בעמ' 94).

ה"מחסום המשפטי" ננעל אפוא על כספי השטר הנדון מרגע שהגיע צו העיקול אל משרדי המערער, שהרי אין ספק, כי העברת הכספים לידי החייבים עצמם היא היא הפעולה שצו העיקול בא למנוע, ומכאן "שאינה מתיישבת עם מהותו של סעד העיקול ושתסכל את מטרתו", כדברי השופט גולדברג בע"א 743/81 [3] הנ"ל, בעמ' 17.

וכך הגדיר את העיקול הזמני, א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2013), עמ' 553:

המנוח "עיקול" מוגדר כפעולה משפטית... הבאה להגביל את סחירות הנכס ואת יכולת המימוש בו, כדי שהתובע או הזוכה יוכל להיפרע מחוב המגיע לו... העיקול מהווה מחסום משפטי, שמטרתו למנוע מבעל הזכויות או מהמחזיק מלסכל את פירעון החוב לנושה.

6. פועל היוצא מכך, כי לעיקול על פי החוק ישנן שתי תכליות אפשריות, או שהוא שלב מקדים בהליך גביית החוב ומימושו, אשר "מהווה מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה לפועל על נכס פלוני שבית-המשפט או הוצאה-לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם" (כדבריו של השופט י' קיסטר, בבר"ע 178/70 חיים ו-חנה בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"ם, פ"ד כה (2) 121, ההדגשות לא במקור). או שהעיקול מהווה רק "מחסום משפטי" זמני המוטל עד לבירור המשפט והבא למנוע מהנתבע לנצל פרק זמן זה לשם סיכול אפשרות ביצוע פסק הדין.

7. גם במשפט העברי, אשר ממנו שאב המשפט הישראלי את הביטוי המשפטי "עיקול", קיימים שתי תכליות אלה, שלב ראשוני במימוש פירעון החוב ושלב נוסף של עיקול כ"סעד זמני."

8. בהליך גביית החוב, מבחין השולחן ערוך בין ה'עיקול' המהווה 'עיכוב' של הנכס לאחר שבית הדין פסק לחייב את הנתבע בתשלום, והנעשה כאמצעי מקדים לשם גביית החוב, ובין פעולת הגביה בפועל. כדברי השולחן ערוך חו"מ סימן ק"ד סעיף ד:

לא מקרי גבייה, אלא א"כ שמו בית דין המטלטלין ונתנום בידו. אבל אם סגרו בית דין חנותו של לוה בעד בעל חוב מאוחר, אין זו גבייה, ובעל חוב המוקדם גובה מאותם המטלטלים.

ועל כך הוסיף הרמ"א:

הגה: בית דין שעיקלו מעות של ראובן שביד שמעון, מכח שחייב ללוי, ושמעון עבר ונתן לראובן (עיין לעיל סימן פו סעיף ה).

בסימן סימן פ"ו סעיף ה' מורה השולחן ערוך את דינו של מי שהמרה 'צו עיקול' על נכסי נתבע שבידי אדם אחר המחזיק בהם, שבעקבות כך מוטלת עליו האחריות להחזרת אותם כספים:

ירד (=החייב) לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות צווי בית דין, ועכבו בית דין ממונו שביד אחר ועבר על מצותן והחזירו למסרב, אם לא ימצא ממה לגבות, חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב.

הרי"א וולף (פולין 1829) בספר שער משפט על שולחן ערוך, שם ס"ק ג, חוזר ומבהיר בזה הלשון "דהעיקול לא חשיב כגבה דלא אמרינן שהנפקד זכה בשבילו", העיקול כשלעצמו עדיין אינו מקנה כל זכות ממונית לזוכה שעבורו הנכס עוקל, והוא אינו אלא שלב מקדים לגביה והקנאתו לזוכה. כאמור, 'עיקול' זה נעשה רק לאחר שניתן פסק דין המחייב תשלום (ראה שו"ת הרשב"א ח"ה סי' קע, וסי' תתקח; ושו"ת הריב"ש קט).

9. בצד הליך זה קיים במשפט העברי גם הליך עיקול מקדים, המהווה מעיין "סעד עזר זמני" עד אשר המשפט יתברר. הליך זה מוזכר לראשונה בשם רב נטרונאי גאון, כמובא בספר התרומות שער טז ח"ג אות א, וכן בפסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא פרק א אות ה, ובשו"ת הרא"ש כלל צז סי' ד:

מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין, ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר.

בעקבות דבריהם הביא השולחן ערוך חושן, חו"מ סי' ע"ג סע' י, אפשרות זו של "עיקול זמני" אף קודם לבירור הדין ולנתינת פסק דין המחייב תשלום. ועל כך הוסיף הרמ"א בהגהותיו:

הגה: והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' סד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי (תרומת הדשן סימן פה). ואם הנתבע מעיר אחרת, ונראה לבית דין שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע... אבל אם נראה לבית דין שהנתבע ציית לו דינו בעירו, ולא גברא אלמא הוא, לא יעכבו לו מעותיו.

וראה סמ"ע שם ס"ג לב. ראה עוד בעניין זה: בספר משפטיך ליעקב, לרב צ"י בן-יעקב, ח"א סי' כ, ובמאמרו "עיקול נכסים ועיכוב יציאה", תחומין טו (תשנ"ה), עמ' 227-195; וכן פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, תשע"א ח"ג עמ' 1243-1239; ובפסק דינו של השופט מ' דרורי, ת"א (י-ם) 3386/01 יוסף פז נ' לילית מפעלי תמרוקים ואירוסלים 1973 בע"מ.

10. משום כך, לדעתנו, ברור כי המחוקק בקבעו שזכויות הפנסיה אינן ניתנות "להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול", התכוון דווקא לעיקול רגיל המהווה חלק מהליך ההפקעה וההעברה של הכספים, ולא ל"עיקול זמני" אשר רק מקפיא את המצב הקיים באופן זמני ואינו מהווה הליך העברה של כספי הפנסיה לאדם אחר. כיוון זה משתלב גם עם מגמת החוק, כפי שהוגדרה בדברי ההסבר להצעה לתיקון מס' 3 לחוק פיצויי פיטורין, הבאה "לסתום את הפרצה האמורה ולאסור על החזרתם או העברתם של כספים אשר הופקדו למטרת פיצויי פיטורים". ויותר מכך, בדרך זו נשמרת תכליתו של החוק, כמובא בתיקון מס' 18 דלעיל, שהגבלה זו באה "להבטיח שמירת הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו". אין לך שילוב מתאים ונכון יותר עם לשון החוק ועם תכליתו, כמו ההבחנה בין "עיקול" רגיל המהווה חלק מגביית הכספים והעברתם לאדם אחר, שהוא אינו אפשרי בכספים אלה, לבין "עיקול זמני", אשר לא רק אפשרי אלא אף רצוי ומומלץ במקרים אלה, כדי להבטיח את זכויותיהם של מי שהיו באותה העת בני ביתו – אשתו לשעבר, אשר על פי עקרונות ואיזון הנכסים, הזכויות בכספים אלה הם חלק מהשיתוף בין בני הזוג המגיעים לה (ראה: א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה (תשנ"ג), עמ' 152-143).

במקרה דנן, נכונים שבעתיים דבריו של השופט אדלר, ע"ע (ארצי) 309/03 שהובאו לעיל:

במקרה שלפנינו, אם נקבל את העמדה כי לאור הוראת סעיף 26 לחוק לא ניתן כלל להטיל עיקול על כספי החברה המופקדים בקרן, ללא כל חריגים לקביעה זאת, נחטיא את התכלית הניצבת בבסיס ההוראה. לטעמנו, יתכנו מקרים... בהם דווקא הטלת העיקול – ולא מניעת הטלתו – תוביל להגשמת המטרה של הבטחת תשלום כספי הפיצויים המגיעים לעובד.

11. באופן דומה לדרך הפתרון שאנו מציעים, העלה המלומד י' גייפמן, במאמרו על זכויות פנסיה ונכסי פרישה, דלעיל, עמ' 121, הצעה לפתור בעיה זו באמצעות הטלת צו מניעה או צו מכח סעיף 11 לחוק יחסי ממון:

צו מניעה האוסר על הנתבע לבצע דיספוזיציה בזכויות, גם הוא אינו מקנה זכויות מהותיות בנכס... מטרתו העיקרית של צו מניעה, שהינו צו in personam, הינה שמירה על המצב הקיים. הוא הדין בהקשר לסעד הניתן מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון, על-פיו בית-המשפט רשאי לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני-הזוג. השימוש בסעדים אלה עשוי להתבקש במצבים אשר בהם לא ניתן לעקל את זכויות הפנסיה והפרישה מכוח הוראת חוקים סוציאליים.

ד. סיכום והכרעה
1. נחזור עתה לטענות חברת החשמל וקופת הפנסיה, לפיהן עיקול כספי הפנסיה מנוגד "להסדר החוקי הנוהג... מכוח חוק ומכח תקנון הקופה, פסיקה עדכנית לפיה פיצול זכויות הפנסיה בין בני זוג ייערך בינם לבין עצמם ולא על ידי המחזיק בזכויות". כפי הראנו לעיל, הבחנתם זו אינה נכונה, וכי המחוקק ופסקי הדין שהובאו בנדון לא מנעו אלא את העברתם של כספי הפנסיה לאדם אחר במקום לעובד. אולם במקרה שלפנינו, כאמור, צו בית הדין לא הורה על העברת הכספים אלא על הקפאת המצב באופן זמני, עד להבטחת זכויותיה של האישה על פי חוק, על פי הדרך שהתווה בית המשפט העליון בפס"ד צה"ל נ' פלונית. הראנו גם, כי פרשנות זו של לשון החוק המבחינה בין "עיקול" רגיל שמטרתו העברת הכספים שאינה אפשרית לבין "עיקול זמני" שהוא אפשרי ואף רצוי, משתלבת עם תכליתו של החוק ומגמתו של המחוקק לשמור על "הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו". דרך זו משתלבת גם עם המגמה לאפשר לבני הזוג המתגרשים לפנות כל אחד לדרכו הוא, מבלי שיהיה צריך להמשיך להישמר ולעקוב במשך שנים אחר מצב זכויות הפנסיה של הגרוש, אשר ממנו נפרד, שמא הגיע מועד התגבשותם ומימושם. כיוון פרשנות תכליתי זה נכון גם על פי הצעתו של ביהמ"ש המחוזי ב בר"ע (ת"א) 2662/04 גל קור נ' קרן מקפת, דלעיל, לפיה כאשר מדובר בנושי המעביד, "יש ליתן [לזכויות הפנסיה] הגנה יחסית". במיוחד נכונים הדברים במקרה שלפנינו, כאשר העובד עצמו – האיש, הוא זה אשר מגיש אל בית הדין הרבני בקשה משותפת יחד עם האישה להוציא את צו העיקול הזמני, וזאת מתוך אינטרס אישי של טובת "העובד ובני משפחתו", תוך שהוא מנסה להסביר לחברת החשמל את הצורך שלו בכך, כדבריו לפרוטוקול הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה (מיום 4.4.2013, עמ' 3 שורה 9-8): "אבי עבד לפני הרבה שנים בחברת החשמל וניסיתי להפעיל קשריי אפילו באמצעות זה והסברתי את המקרה של התיק, ועמדת חב' החשמל אז ממש כמו עמדתם היום, הם לא ירשמו את העיקול."

2. לגבי טענת חברת החשמל וקופת הפנסיה, לפיה "אין אח ורע לדרישת המבקשת להטיל על חברת החשמל נטל בלתי סביר של ביצוע פעולות שוטפות חוזרות ונשנות, של חישוב ידני מדי חודש בחודשו של סכומים המגיעים לצד שלישי מתוך גמלתו של המשיב", טענה זו אינה מובנת ואינה מתקבל. ראשית, אם אלו הוראות צו הערכאה השיפוטית המוסמכת, אזי על חברת החשמל וקופת הפנסיה לבצע אותן כלשונן, גם אם לשיטתן הדבר מטיל עליהם נטל של עבודה רבה. אם רצונן בכך, הן יכולות לחזור לפנות אל בית הדין ולבקש כי יקל מעליהן חלק מהנטל, ובית הדין ישקול את הדבר. שנית, חברת החשמל וקופת הפנסיה כלל לא נדרשו לערוך "חישוב ידני מדי חודש בחודשו", אלא רק להטיל 'רישום בעיקול' ולחסום את אפשרות העברת כספי הפנסיה בהגיע מועד התגבשותם. זאת עד להסדרת העניין בין בני הזוג ולנתינת החלטה המסירה את העיקול, ואזי אז יהיו רשאים להעביר את כל כספי הפנסיה לידי העובד.

לאור הנימוקים האמורים מחליט בית הדין כדלהלן:

א. לפי סעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956, בית הדין מורה לחברת החשמל לישראל בע"מ ולקופת הגמל המרכזית לקצבה של עובדי חברת החשמל להטיל עיקול ברישום על מחצית מזכויותיו של האיש המגיעות לו החל מיום עבודתו ועד ליום 25.7.2000.

ב. צו זה יישאר בתוקף עד להוראה אחרת מבית הדין.

מותר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום כ"ג בניסן התשע"ד (23/04/2014).