ב"ה
בית הדין האזורי פתח תקוה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יגאל לרר
הרב אברהם מאיר שלוש
הרב מנחם האגר
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 298209/4‏
תאריך: י"ט בסיון התשע"ד
17/06/2014
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד שלי פיירשטיין־טייאר, עו"ד ‏שי זילברברג וטו"ר קלמן זילבר
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע טו"ר הרב יהושע זאב זנד
הנדון: מזונות ילדים
נושא הדיון: חיוב אב במדור ילדיו המתגוררים עם האם ועם אחים מאב אחר

פסק דין
בית הדין הגדול פסק ביום י"ח בכסלו תשע"ד (21.11.2013 ) בתיק ‏936295/1‏ כי הסמכות לדון בעניין מזונות הילדים של הצדדים מסורה לבית הדין הרבני מכוח כריכת עניינם בתביעת הגירושין.

בהתאם לכך ביה"ד קיים דיון בתיק המזונות. ביה"ד שמע את הצדדים וב"כ ביחס לצרכי הילדים וביחס ליכולת הכלכלית של האב לשלם את מזונות ילדיו ובחן את ראיותיהם. כמו"כ הגישו הצדדים ע"י ב"כ סיכומים בנידון לביה"ד.

לאחר שמיעת הטענות ועיון בסיכומי הצדדים, החלטת ביה"ד היא כדלהלן.

ז"ל הגמ' (כתובות סה, ב): "אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד שש."

הרי"ף והרא"ש שם הביאו את הגמ', ומשמע ששיטתם היא, שחיוב האב לזון את בניו עד גיל שש, היא תקנה קדומה כפי שמשתמע מהגמ'. וכן כתב הטור, אהע"ז סי' עא, וז"ל: "חייב אדם לזון את בניו ובנותיו עד גיל שש [...] כיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו אם יש להם להתפרנס משלהם."

הרמב"ם, הל' אישות פי"ב הל' יד, פוסק, וז"ל:
"כשם שהאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים."

הרמב"ם לא פסק את חיוב האב לזון את בניו הקטנים עד שיהיו בני שש באופן סתמי וישיר, אלא השווה את חובו של האב לחוב הבעל לזון את אשתו, וכשם שהאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו עד גיל שש.

בספר ארעא דרבנן למהר"י אלגזי, ערך מזונות אות ח־ט, הסיק מכך, ששיטת הרמב"ם היא שכשם שחיוב מזונות הבעל לאשתו הוא מן התורה, כפי שפוסק הרמב"ם, הל' אישות פי"ב הל' ב, וז"ל: "...שלשה מהן מן התורה, ואלו הן, שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה" – כמו"כ חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש מן התורה.

ובפד"ר ח"ז עמ' 142, כתבו הדיינים הגאונים, שכך גם מתבאר מתשובות הרמב"ם (הוצאת אל המקורות סי' קמט ומקיצי נרדמים סי' קצ) שם חייב הרמב"ם את האב לשלם לבתו עבור מזונות העבר, על אף שעמד אחר ופרנס את בתו, וזה האחרון הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יקבל מתשלומי האב. שאם חיוב האב לזון את בניו עד גיל שש הוא מתקנת אושא ומדין צדקה, אם כן למה חייב הרמב"ם את האב לתת לבת מזונות העבר אחרי שמישהו פרנס אותה ואינה זקוקה עוד לכך. וכי ייתכן לחייב צדקה למי שאינו זקוק לכך. ומכאן מוכח שאכן שיטת הרמב"ם היא שמזונות בניו עד גיל שש הוא חיוב מהתורה, ולכן חייב הרמב"ם את האב אף על מזונות העבר על אף שהבת אכלה מכבר וניזונה באותו זמן.

ואף שהר"ן (כתובות כח, ב, ד"ה גמ'), הסיק מלשון הרמב"ם התולה ומשווה מזונות הבנים עד גיל שש במזונות אשתו, שיטה הפוכה מהנאמר לעיל, ודעתו בשיטת הרמב"ם היא שחיוב מזונות הבנים עד גיל שש אינו מצד עצמם, אלא נגררים ונכללים במזונות האם, וז"ל הר"ן: "ומתוך לשונות הללו נראה לי, דכי אמרינן דזן אותם בקטני קטנים דווקא כשאמם קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה...אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן."

מכל מקום, כבר כתב הרמ"א בפירושו דרכי משה על הטור, אהע"ז סי' עא ס"ק (א), לאחר שהביא את דברי הר"ן, וז"ל: "ועיין לקמן סוף סימן זה (בב"י ובדרכי משה הארוך) מתשובת הרא"ש והריב"ש דמשמע דלא סבירא להו כדעת הר"ן."

ויש לציין, שאם חובת האב לזונם מתורת חוב הכלול במזונות אמם כשיטת הר"ן, או חוב מן התורה כדין מזונות אמם כשיטת הרמב"ם, כופין את האב לשלם חוב זה ואינו תלוי אם האב אמיד או לא, וכפי שפוסק הרמב"ם, הל' אישות פי"ב הל' יד, וז"ל: "...ואין כופין אותו לזונם אחר שש", דמשמע מיניה דהאמור לעיל שם "ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו וכו'", נאמר בקטנים עד גיל שש. וכן לא הזכיר שם הרמב"ם שיהיה האב אמיד, דמשמע מיניה אף דלא אמיד.

ואף אם האב אמיד ויכול לספק לבניו מזונות יותר מרווחים, יש לחייבו בהתאם לצרכיהם בלבד, כפי שפוסק השו"ע, אהע"ז סי' עג סעי' ו, וז"ל: "בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד". וכתב שם הח"מ ס"ק ו, שהטעם הוא, "דדוקא גבי אשתו דרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו, אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי, יוצא בזה."

וכ"כ הב"ש שם ס"ק ד, אלא שדייק בח"מ, שהוסיף על מה שכתב שם הב"ש, את המילים "יוצא בזה", שאמנם יוצא ידי חובה בזה שנותן להם כדי צרכן בלבד אף אם הוא אמיד, אבל משמע מיניה דלכתחילה ראוי לתת להם בעין יפה.

וכך גם פסקו הדיינים הגאונים זצ"ל בפד"ר ח"ב עמ' 232, וז"ל: "...אולם במקרה שהאב יש לו הכנסה ברווח ויכול לספק לבתו מזונות יותר מרווחים, יש לחייבו לספק לבתו מזונות בהתאם לכך". וכך גם עולה מפס"ד מבית הדין הגדול, תיק ער/תשי"ז/6, נדפס בפד"ר ח"ב עמ' 3. וכ"כ בתשו' המהרשד"ם, אהע"ז שאלה קצג, בנידון מתן עדיפות לאם להניק את בנה על פני אשה אחרת, וז"ל: "...וכשם שמחייבים אותו בית דין לפרנס לתינוק, כך מחייבים על האופן שהוא יותר טוב."

ועל אף שבפד"ר ח"א עמ' 164, פסקו הדיינים הגאונים זצ"ל בחיוב מזונות ילדו כפי צרכו בלבד וכפי שפסקו השו"ע אהע"ז סי' עג סעי' ו כדלעיל כאן, ובבאה"ט אהע"ז סי' עא ס"ק א, מכל מקום גם הדגישו "בהתאם ליוקר החיים".

מלבד האמור לעיל ביחס לחיוב האב לזון את בניו ובנותיו, יש לדון ביחס לדמי טיפול עבור הטיפול שמטפלת האם בבניו ובנותיו של האב, האם הוא בכלל מלאכות בהן מחויבת האשה לבעלה ופטור האב מלשלם לאם על כך, או שמא לא וחייב האב בתשלום דמי הטיפול.

בשו"ע, אהע"ז סימן פ סעיף ד, פוסק, וז"ל: "...ועומדת ומשמשת בפני בעלה [...] אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו", והוסיף הרמ"א: "וי"א דוקא באינן סמוכין על שולחן בעלה (ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ)."

אלא שבפד"ר ח"ב עמ' 5, כתבו הדיינים הגאונים זצ"ל, "שזה דוקא כשהילד בגיל מבוגר קצת, לא כשהוא תינוק בן ארבע הצריך לאמו וכחד גופא דמי (עי' ר"ן סו"פ אע"פ). בגיל שכזה יש לומר שהאם מחויבת לטפל בו ובכלל מלאכת הבית היא אליבא דכולי עלמא כמו שהיא מחויבת להניקו כשהוא זקוק להנקה."

אלא שבתשו' הרשב"ש, סי' קסח, פסק, שבמציאות שאין לאשה מזונות מבעלה ומעשה ידיה שלה, חייב האב במזונות בנו, הנקתו ושכר שימושו."

וע"ע בנידון זה שם בפד"ר ח"ב עמ' 5־8 ופד"ר ח"א עמ' 118.

יש לציין, כי בהתאם להסכם הממון שחתמו עליו הצדדים, מדובר בתיק דידן בבעל אמיד אשר נכסים רבים על שמו כולל כספים רבים בחשבונות בנק על שמו, ומן הסתם נכסים וחשבונות בנק הרשומים על אדם, שלו הם. טענת האב, שכל הרכוש שהיה על שמו אינו שלו אלא של אמו, עליו הראיה להוכיח כן. עד עתה לא הביא האב ראיה לכך, ועצם העברת הכספים על שם אמו בוודאי אינה מהווה ראיה לכך, אדרבה אולי מהווה ראיה שאכן כספים אלו שלו הם והוא חרד עליהם בעקבות תביעת הגירושין שפתחה האשה.

חיוב מדור הילדים
בתיק המונח בפנינו, האשה חולקת את המדור שהיא שוכרת עם שלושת ילדיה מבעלה הראשון ושלושת ילדיה מבעלה השני – הנתבע בתיק.

גובה חיוב המדור המשולם על ידי האב כאשר האם חולקת את המדור עם ילדי האב בלבד, הוא עד 50% מדמי השכירות, והאם נושאת בחיוב דמי השכירות הנותרים.

נמצא, כי במציאות הנוכחית שיש שלושה שותפים לדירה: האם, ילדיה מבעלה הראשון וילדיה מבעלה השני, יש לתת את הדעת איך לחלק את משא חוב השכירות.

יש מקום לומר, שהאם תשלם את ה־50% שמחויבת בהם, ושני האבות (שני הבעלים לשעבר) יתחלקו ב־50% הנותרים, כל אחד 25% מדמי השכירות, שהרי ביחס לכל אחד מהאבות האם בכל מקרה חייבת לשלם 50% מחוב השכירות.

ויש מקום לומר, כיוון שיש כאן יותר מאב אחד אשר עליו לשאת בחוב המדור, גם האם תהנה מכך ולא רק שני האבות, וממילא גם האם תשלם פחות מ־50%, עד כדי חלוקה של שליש לכל אחד מהם (האם, הבעל הראשון והבעל השני), שהרי כל אחד מהם בידו לטעון כלפי השניים האחרים שבסיסית מוטל עליהם לשלם 50% מדמי השכירות, וממילא בשכלול כל החייבים, יגיע חובם במדור לכדי שליש.

מציאות דומה בעקרון, מוצאים אנו בגמ' (ב"ק דף נג, ב) ביחס לדיני נזיקין. אדם ושור שדחפו שור לבור, כולם חייבים. ובתוס' (ב"ק דף ו, א ד"ה לאתויי) מפרש ש"כולם חייבים" היינו האדם הדוחף שלא בכוונה, בעל השור הדוחף וגם בעל הבור. אלא שהתוס' לא מפרש איך מחלקים ביניהם את חיוב הנזק. ומן הסתם כיוון שכולם חייבים, משלשים ביניהם את חיוב הנזק וכל אחד מהם יישא בשליש החיוב.

כאשר האדם דחף בכוונה כתבו התוס' שבעל הבור פטור, שהרי לא גרע משורף טלית חברו בכוונה באש חברו, שבעל האש פטור. אלא שאם האדם דחף בכוונה שור לבור בסיוע שור אחר, אמנם בעל הבור פטור אבל בעל השור הדוחף חייב יחד עם האדם הדוחף.

אלא שבנידון זה כתב הקצות החושן, סי' תי ס"ק ב, וז"ל:
"וראוי לספק, אדם ושור שדחפו שור אחר לבור, והיה האדם בכוונה, באיזה אופן ישלמו. דודאי, אם לא היה השור, אלא האדם לבדו דחפו, היה בעל הבור פטור והאדם חייב כיוון שהיה בכוונה. ואם לא היה האדם, אלא שור דוחף שור אחר לבור, היו שניהם חייבים בשוה, השור והבור. והשתא דהזיקו שלושתן, השור הבור והאדם בכוונה, היכי נדייני. אי נימא האדם בכוונה ישלם חציו ובעל השור חציו ובעל הבור יפטור לגמרי, הא בעל השור יטען אנא שותפאי אית לי והוא בעל הבור דלענין בעל השור הוי ליה בעל הבור שותף בהיזק. ואי נימא האדם שני חלקים ובעל הבור שליש, האדם יטען אנא שותפאי אית לי והוא בעל השור דהאדם והשור שהזיקו משלמין שניהם בשוה. ונראה דכזה ישלם, האדם חציו, והשור והבור חציו, דהאדם לית ליה שותף אלא השור, ומחציתו השני שור רביע ובור רביע. ולפי"ז "שלושתן חייבין" היינו דכולן חייבין אבל אין משלשין ביניהם..."

נמצא, דווקא במציאות שמדבר עליה הקצוה"ח, שביחס לאדם בכוונה בעל הבור פטור, וחיוב בעל הבור הוא רק ביחס לבעל השור, חייב הקצה"ח את האדם בחצי ואת בעל השור ובעל הבור בחצי השני כל אחד רביע, ו"כולן חייבין" פירושו שאמנם כולן חייבים אבל לא משלשין ביחס של שליש לכל אחד אלא כאמור האדם המזיק בכוונה חצי, ובעל השור ובעל הבור כל אחד רביע.

בהתאם לאמור, בנידון דידן שכל אחד מהדיירים בדירה השכורה – האם, ילדי הבעל הראשון (ע"י אביהם) וילדי הבעל השני (ע"י אביהם) – חיובם הוא ברור, גם ביחס לעצמם וגם ביחס לאחרים, אם כן גם הקצה"ח יודה שיש לשלש ביניהם את חיוב שכר הדירה, ולא יוכלו שני האבות של ששת ילדי האשה לטעון שהאם תשלם את חלקה בסך 50% מחיוב השכ"ד והם, האבות, ישלמו כל אחד 25%, ויחד 50%, שהוא בעצם חלקם בהשתתפות מגורי ילדיהם. שי"ל ש־50% להשתתפות האב ביחס לתשלום 50% ע"י האם נקבע כאשר מדובר על אב אחד עבור ילדיו השותף לאם, וכאשר יש יותר מאב אחד כפי המציאות בתיק המונח בפנינו ישלם כל אחד בהתאם לחלקו היחסי בדירה, כל אחד שליש.

וכך גם פוסק הרמב"ם בנידון חיובי נזיקין (הל' חובל ומזיק פ"ו הל' טז) וז"ל: "אדם ושור שדחפו בהמה...לבור...שלשתן חייבין...ומשלשין ביניהם."

בהתאם לאמור יש לחייב את האב בשליש דמי השכירות.

הרב יגאל לרר


אני מצטרף לדעת יו"ר ההרכב הגאון רבי יגאל לרר שליט"א לחייב את האב בשליש מדמי המדור. להלן נימוקיי.

הערכת ושומת גובה חיוב מדור הילדים על האב כשהם אצל האם – שהוא חלק מחיוב המזונות, כנפסק בשו"ע אהע"ז סימן ע"ג סעיף ו' – נקבעת על פי הנוהג ועל פי אומדנא והשערה, מדין קיבלו עלייהו או דין תקנת הציבור וטובת הילדים.

יסוד כוחו של בית דין בזה הוא מההלכה הפסוקה בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ה:
"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר".

ובסמ"ע ס"ק י"ב כתב:
"והרא"ש סיים שם בתשובה כלל ס"ז סימן ו' וכתב ז"ל ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא אומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים ע"פ פשרה עכ"ל והביאו הד"מ ור"ל שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בע"כ דבעלי דינים."

ההנחה העומדת מאחורי הכלל הנהוג בבתי הדין כי על האשה לשאת בחמישים אחוז מהמדור, במקרה שישנם שלושה ילדים ויותר, יכולה שתתפרש באופנים שונים. אפשר שחובה חלוט וכל הנדון לתשלום הוא על יתר השכירות מלבד החצי של האישה ואפשר שחוב הילדים חלוט עד כדי מחצית והחוב המוטל על האשה אינו אלא ביחס לחוב האב כלפי ילדיו. אך מכיוון שהדבר תלוי באומדן דעת בית הדין. נראה לי, כי בנדון דידן, בו ישנם שלושה חייבים שווים בשכירות הדירה – שהרי האם חייבת כלפי כל אחד מהאבות בחלקים שווים וכן כל אב חייב כלפי השני בחלקים שווים – יש לשלש ביניהם את חיוב דמי השכירות..

הרב מנחם הגר


לעניות דעתי ק'לה כמות שהיא (כתובות יז, א) אין לחייב את האב יותר מרבע בהוצאות המדור, ואפרש שיחתי.

הנה הדבר ברור שכל אחד מהאבות חייב לדאוג למדור ילדיו כדי שיוכלו לדור בכבוד הראוי, אך באותה מידה גם ברור שאף לא אחד מהם חייב במדור האם, והאם לבדה היא זו שצריכה לדאוג למדורה.

והנה אילו היה צד ג' לוקח על עצמו את חיוב מדור הילדים, או מעמיד לרשותם דירת מגורים, ודאי שלא ניתן היה לחייב את האב ברכיב המדור, שהרי חיוב המדור נקבע בהתאם לצרכי הילדים והוצאות מדורם ככל שהיו הוצאות כאלו, אך כאשר לילדים יש מדור ואין האם מוציאה הוצאות על המדור ודאי שאין מקום לחייב את האב כלל במדור הילדים.

ודון מינה ואוקי באתרין. דאף שברור הוא כי אילו היו ילדי השני מתגוררים בבית אימם לבדם, ללא ילדי האב הראשון דודאי שאביהם היה מחויב במחצית דמי המדור, אך עתה כאשר ילדי האב הראשון מתגוררים עמהם יחד במדור, ואף האב הראשון נושא בהוצאות המדור אין מקום לחייב את האב השני בכל מחצית דמי המדור.

הן אמת, שאף האב הראשון מצי לטעון כן כדי להיפטר מחיוב מדור ילדיו, שהרי יכול לומר שכאשר האב השני נושא בהוצאות מדור ילדיו, ממילא אף ילדיו שלו מתגוררים במדור המתקבל מהאב השני ואין לחייבו כלל בהוצאות מדורם. ואכן מקום יש בראש לטענת שני האבות, ולפיכך שני האבות יתחלקו ביניהם בהוצאות המדור באופן שכל אחד מהם יישא רק ברבע מהוצאות המדור.

ובלכתך בדרך הזו, נמצא שלאחר שהאם תישא בחיוב מחצית המדור עבורה, יתחלקו שני האבות ביתרת מחצית השכירות וכל אחד משניהם ישלם רק רבע מהשכירות, שהרי ילדי האב הראשון אינם זקוקים להוצאת המדור יותר מרבע עלות השכירות מאחר שהרבע הנוסף משולם על ידי האב השני, ואין בית הדין יכול לחייב את אביהם בהוצאות מדור מעבר למה שצריכים הילדים בפועל שהוא רק רבע מעלות השכירות, כאשר צד ג' משלם את הרבע הנוסף.

וכן יש לומר איפכא כלפי האב השני, שלא ניתן לחייבו ביותר מרבע השכירות כיוון שהאב הראשון משלם כנגדו את רבע השכירות הנותר, ואין ילדי השני זקוקים ליותר מרבע מהוצאת המדור, לפי שהרבע הנותר משולם עבור ילדי הראשון, באופן שחיוב כל אחד מהאבות עומד על רבע מהוצאות השכירות ולא יותר, שהרי רק רבע זה הוא הוצאות המדור של ילדיו, ואין יכולת לחייב את האב עבור המדור יותר מהוצאות שהיו בפועל לאם עבור מדור הילדים.

וראיה הנזכרת מחיוב האדם ובעל השור והבור בנזקי השור המת איני מכיר, שהרי פסק מרן בשולחנו הטהור (חושן משפט סימן תי סעיף לד) אם אדם ושור דחפו שור אחר לבור והיה אדם [...] בכוונה בעל הבור פטור ע"ש. ואף שבקצות החושן יצא לדון בדבר חדש, הא איהו גופיה סיים שמדברי התוספות לא נראה כך וצריך עיון ע"ש. ומרן הרי פסק כדעת התוספות ושלא כדברי קצות החושן. וכן הסכים החזון איש (בבא קמא סימן ה אות ה) ופליג על הקצות ע"ש.

ובלאו הכי בנדון זה של אדם שדחף לבור את שור חברו בעזרת שור אחר, אשכחנא ארבע מחלוקות בדבר. שלדעת השולחן ערוך בעל הבור פטור לגמרי ורק האדם ובעל השור חייבים. והקצות החושן כתב לחדש שהאדם חייב מחצה ובעל השור ובעל הבור כל אחד רבע. ולעומתם כתב הרב ערוך השולחן (סעיף מג) דבכהאי גוונא רק האדם חייב ולא בעל השור ע"ש. ודעת תורת חיים והנצי"ב במרומי שדה (שם) שכולם חייבים ומשלשים בחלקים שווים. וכן משמע ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה טז) שלא חילק אם האדם היה בכוונה או שלא בכוונה.

ועל כל פנים, עד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא לגבי תשלום הנזק שנגרם על ידי האדם והשור יחד, אבל מה דמות יערוך זה לעניין חיוב האב במדור ילדיו, שהרי חיוב אב במדור אינו תשלום נזק אלא החזר הוצאות מדור הוא, וברור שהחזר זה כפוף להוצאות המדור ככל שהיו בפועל אם היו, אך ברור הדבר שכאשר לא היו כלל הוצאות מדור אין מקום לחייב את האב במדור ילדיו.

ומאחר והאם הוציאה על מדור כל הילדים בסך הכול מחצית משכר הדירה שהוא רבע עבור כל אחד מהאבות, ונמצא שרק רבע זה הוא הוצאות המדור ואין יכולת לחייב את אביהם ביותר מרבע השכירות כאשר צד ג' משלם את הרבע הנוסף, וכמבואר.

סוף דבר משנה ראשונה לא זזה ממקומה, והאב חייב בהוצאות המדור בפועל, שהן רבע מדמי השכירות הכוללת בלבד.

הרב אברהם מאיר שלוש


החלטה
1. ביה"ד מחייב את האב לשלם לאם ילדיו עבור מזונות שלושת ילדיהם, [...], סך 1,250 ₪ עבור כל ילד, סה"כ 3,750 ₪ לחודש, עד הגיעם לגיל שמונה־עשרה שנה, צמוד למדד יוקר המחיה אשר יעודכן כל שלושה חודשים מבלי לחשב את הפרשי ההצמדה למפרע.

2. האב חייב במדור ילדיו בשליש מדמי השכירות. החלטה זו ניתנת ברוב דעות.

3. האב חייב בהוצאות חינוך ילדיו ובמחצית מההוצאות הרפואיות.

ניתן ביום י"ט בסיון התשע"ד (17/06/2014).


הרב יגאל לררהרב מנחם האגר הרב אברהם מאיר שלוש