ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יצחק שמואל גמזו הרב יצחק אושינסקי הרב ישראל דב רוזנטל |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 989884/1 | |
תאריך: |
ד במרחשון התשע"ה
28/10/2014 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת טו"ר משה יחזקאל | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע טו"ר הרב מרדכי שיינין | |||
הנדון: | גירושין, מזונות, חלוקת רכוש – כריכה | |||
נושא הדיון: | חלוקת רכוש על פי דין תורה; מתנות, חובות וחשבון בנק |
בפנינו תביעת גירושין של האשה.
הבעל טוען כי לאחר שהם שוחחו אתמול, אין מה לעשות.
ב"כ האשה מצהיר כי אם הבעל יגרש בהקדם, האשה מוותרת על כתובתה.
אין תיקים בבית המשפט.
הצדדים פרודים כחודש. ללא ילדים. הצדדים נישאו ביום 25.3.14.
האשה טוענת כי אין כל מקום לתקן את המשפחה.
ב"כ האשה טוען: אין רכוש לחלוקה, רק חובות. ביום החתונה הבעל לקח הלוואה בסך 10,000 ש"ח מהחשבון המשותף לחשבון שלו. הבעל העביר לחשבון הפרטי שלו מהמשותף סך 800 ש"ח. כן לא שילם שכירות 2,550 סה"כ לחלק שלו, כן דמי ארנונה בסך 900 ש"ח. מבוקש השבת הכספים הנ"ל. יש לחייב את הבעל במזונות אשה.
מגיב ב"כ הבעל: אין מקום לחוב מזונות כאשר האשה לא רוצה אותו. הבעל בגיל 21 בתחילת חייו. הצדדים גרו מעל הורי האשה. הבעל מכחיש את האמור בכתב התביעה של האשה. לאחר שראינו שהאשה רוצה להתגרש וזה חסר סיכוי ואף הבעל התייעץ עם רב השכונה בביתר, הבעל מסכים להתגרש. אך זה מותנה שכל המתנות יושבו משני הצדדים. כן מבוקש שכל הנדוניה תושב, מה שהורי הבעל הביאו. כן דורשים לנתק את החשבונות המשותפים. כן האשה לקחה מהחשבון 4,000 ש"ח. באשר לשכר דירה, אבי האשה לא שילם הוצאות החתונה, וזה יקוזז עם הוצאות החתונה שלא שילם. באשר לסך 10,000 ש"ח, אם יוכח שאכן הכסף הלך אליו, הבעל ישיב זאת. כן הבעל תובע פיצוי כספי. לפחות הוצאות הורי הבעל על החתונה.
שני הצדדים מבקשים לדון ע"פ דין תורה.
ב"כ האשה מגיב: מהלילה הראשון הבעל הלך לישון בלי קיום יחסי אישות. גם לאחר שטבלה שוב הוא לא קיים המצווה. הבעל היה זורק דברים, דופק על השולחן.
האשה מצהירה: לא היו יחסי אישות מאז החתונה. הבעל לא רצה לטפל בעצמו.
הבעל מגיב: ביום הראשון לא עשיתי, אך ביום השני עשינו. ביום הראשון באנו מאוחר ולא יכולתי לזוז.
האשה מכחישה.
ממשיך ב"כ האשה: האשה סיפרה זאת למדריכה שלה. הבעל לא הצליח לקיים יחסי אישות. כן הבעל מכריח את אשתו ללכת לאירועים מעורבים. האשה החביאה את הסכינים בבית מרוב פחד.
מגיב ב"כ הבעל: לא היה אירוע מעורב, רק ביקור משפחתי כהודאתה. הבעל לא איים עליה. הכל באוויר, לא שמענו סיפורים.
עד כאן תמצית טענות הצדדים ההדדיות.
ובכן, כל אחד מהצדדים יגיש סיכומים באשר לתביעותיו, ורק אלו שהוצגו בפני בית הדין, וזאת בתוך 21 יום (ימי הפגרה יבואו במניין הימים), ולאחר מכן בית הדין ישקול מתן החלטתו, כולל הפניית הצדדים לפתיחת תיק לסידור גט. הסיכומים לא יעלו על 4 עמודים.
במידה ובית הדין יסבור כי יש מקום לקבלת תגובה, כל חומר של כל צד יועבר לתגובת הצד השני טרם מתן החלטה.
כשבוע לפני הנישואין נפתח חשבון משותף, ביום החתונה נטל אבי הבעל הלוואה בסך 10,000 ש"ח מחשבון זה.
אבי הבעל אחראי להשבת החוב הנ"ל.
בהתאם לתנאי ההלוואה, היה על אבי הבעל להשיב מידי חודש סך 326 ש"ח למשך 36 חודשים.
אבי הבעל הפקיד לאחר מכן לחשבון סך 4,930 ש"ח.
מציין עוד סכומים שהועברו לחשבון; מלגת כולל, משכורת האשה ועוד מלגת הבעל.
ביום 20.6.14, משכה האשה סך 4,000 ש"ח.
יומיים לאחר מכן, ביום פתיחת תיק הגירושין ע"י האשה, משכה האשה סך 500 ש"ח.
האשה סירבה לבקשת הבעל להוצאתה מהחשבון המשותף.
האשה הודתה בפני אבי הבעל כי משכה כספים אלו למימון הייצוג בבית הדין.
מבוקש השבת סך 4,500 ש"ח הנ"ל.
בהתאם לשיטת המהרשד"ם, זכאי הבעל להציג תנאים לשם מתן הגט.
בנוסף, תובע הבעל דמי נדוניה בסך 3,910 ש"ח.
בנוסף, תובע הבעל סך 400 ש"ח בגין מכשירי חשמל.
כן תובע סך 7,000 ש"ח בעבור תכשיטים שקנה לאשה.
כן תובע סך 600 ש"ח בעבור מתנות נוספות.
כן תובע מחצית מהוצאות חתונה בסך 14,000 ש"ח.
כן תובע את חלקו של הבעל מהמתנות (נלקח ע"י אבי האשה) בסך 3,500 ש"ח.
סה"כ תובע 33,910 ש"ח.
הבעל פתח חשבון בנק על שמו בלבד.
כן נטל משם הלוואה בסך 10,000 ש"ח. רק לאחר מכן הצטרפה המבקשת לחשבון זה, ולא ידעה מהחוב המופיע בחשבון, כך שחוב זה צריך להשתלם ע"י הבעל לבדו.
המשיב צבר לעצמו חובות נוספים. 1,000 ש"ח לעיריית ביתר.
המשיב נטל הוראת קבע מהחשבון המשותף לחיסכון פרטי בסך 200 ש"ח לחודש. סה"כ עד היום 1,200 ש"ח. יש לחייב את הבעל בזה.
האשה נטלה גמ"ח בסך 700 ש"ח להכניסם לחשבון. בכך כיסתה את משיכותיו לחסכונו. יש לחייב את הבעל בהשבת הגמ"ח.
דמי שכירות בסך 1,650 ש"ח ועוד 50 לחודש עדיין לא שולמו. סה"כ ל־3 חודשים חלקי 2 – 2550 ש"ח לחובת הבעל.
הצדדים גרו בדירת אבי האשה. יש לחייב בדמי שכירות עד להשכרת הדירה בפועל.
ישנו חוב שכירות על סך 8,250 כאשר חלקו של הבעל הוא 4,125 ש״ח. לטענת האשה, הבעל לא הכחיש חוב זה בדיון.
כן רובצים על הדירה חובות מים וארנונה בסך 1,282 ש״ח.
יש לחייב את הבעל במזונות אשה עד לגט.
הצדדים חיו 3 חודשים טרם נפרדו.
האשה מכחישה כי ביום השני לנישואין הצדדים קיימו מצוות עונה.
האשה התלוננה בפני המדריכה על כך שלבעל חוסר כח גברא וחוסר רצון לקיום המצווה.
כן ניתן לשוחח עם המדריך מהישיבה.
הבעל רוצה להתגרש והביא את הגירושין על עצמו.
ניתן לשלוח את הבעל לבדיקה באשר לכוח גברא שלו.
הבעל לא חפץ לקיים את המצווה ומתרחק ממנה.
האשה אימתה את טענותיה בבדיקת פוליגרף. מבקשת לשלוח אף את הבעל לבדיקה כנ״ל.
דורשת דמי מזונות אשה וביגוד בסך 2,200 ש״ח לחודש. וכן מחצית מדור (מחצית שכירות) בסך 823 ש״ח, סה"כ 3,025 ש״ח.
דורשת הוצאות חתונה אם הבעל ידרוש זאת. ואף השבת המתנות מכל צד. הוצאות המתנות והחתונה מסתכמים לסך 53,068 ש״ח וכוללים אירוסין, אולם חתונה, צלם, תסרוקת, עיצוב. כל זאת רק אם הבעל יתבע החזר הוצאות חתונה.
כן דורשת הוצאות תביעה בבית הדין בסך 10,000 ש״ח.
"כתב המבי"ט בתשובותיו (ח"א סימן צ"ט): הכלל כי מתנות כשהיא עצמה באה לגבות כתובתה באלמנות או בגירושין, גובה כל המתנות שניתנו לה בין מקרוביה בין מקרוביו... ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם, נראה שהם אם מקרוביה תקח אותם בלי שומא, ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומת כתובתה... אם ניתנו מאת קרוביה לשניהם כמו מתנות שהן תשמיש הבית ג"כ אינו יורש אותם בעלה אלא יורשיה... אחרי כל זה אינו תלוי במנהג חילוק הכתובה בין הבעל והיורשים כשתמות האשה, כי כפי הדין אין לבעל זכות במתנות כמו שנזכר.
מבואר, כי מתנות הניתנות לשימוש משותף והן מיועדות לתשמיש הבית, אם ניתנו ע"י קרובי האשה לשניהם, זכאית האשה לקבלם באלמנות או בגירושין."
"אלא שהמבי"ט בתשובה אחרת פסק לא כן, ואלו דבריו (ח"ב סימן פ'): "וא"כ בנידון דידן קילוס אחד וכיוצא בו שאמרה האשה שנתן לה אביה אינו תכשיט שלה אלא מכלי תשמיש הבית הוא ושלו הוא ויכולים לשומו לו בפרעון כתובתה, והרי הוא דורון לו כמו מלבושים שנותן אבי הכלה לחתן, דכל שאינו תכשיט לה על הסתם הוא מתנה לחתן על הכלה שישתמשו שניהם בו בבית, והרי הוא ככל כלי הבית שהם שלו אם לא שיפרש אביה בפירוש שהוא נותן אותו החפץ לבתו.
וכבר העיר על סתירה זו כנסת הגדולה בסימן צ"ט, וכתב: "אמר המאסף מתוך תשובה זו (התשובה דלעיל) נראה במתנה שמשתמשים לשניים הם מתנות שהם תשמיש הבית. ותמהני דבח"ב סי' פ' כתב דכל שהם מתשמישי הבית אע"פ שניתנו לה מקרובותיה הן שלו ושמין לה בנדונייתה."
"ברור, איפוא, שמספק לא נוכל להוציא מן הבעל. ועיין בהפלאה ובבית יעקב סימן צ"ח שכתבו לדעת העיטור שאם סרחה עליו שמין לה – כשיש הכחשה ביניהם הוא אומר שסרחה והיא מכחישה, אין להוציא מן המוחזק. והוא הדין בנידון דידן, אין להוציא מן הבעל."
"ובאשר לדיון בסתירה שתי תשובות המבי"ט בנידון מתנות שנתנו מצד קרובי האשה, שגם בזה מסתמך פסק הדין נשוא הערעור, שמטעם זה יש לראות הדבר כספק, ויש לזכות את הבעל מספק, מצד שהוא מוחזק. הנה לפנינו תשובת החתם סופר (אבהע"ז, סי' קמט, והובאו דבריו בפתחי תשובה סי' צט), בהם מישב את מה שנראה כסתירה לכאורה – 'דלא קשה מידי וכו', אבל בסימן כטמיירי בדברים המיוחדים לו ולה, כגון טבעת שיכול הוא לשומו על אצבעו וגם היא, ואולי גם מצעות המיטה החשובים שעושים לשניהם ממש וכו', בזה תליא אם קרוביה נותנים, הם שלה, ואינם נישומים'. ולפי דברי האמת הללו, הרי נידון שלנו, שאבי האשה שילם עבור הדירה שתהא רשומה ע"ש שניהם, הרי זה בגדר מתנה 'בדברים המיוחדים לו ולה', דהאדסי' כט של המבי"ט, ושלא כמו 'כלי הבית הנקראים על שם הבעל', אע"פ ששניהם משתמשים בזה, ובזה הרי הכריע המבי"ט שהם שלה באלמנות וגירושין."
".. ושייך כל כה"ג סברת המבי"ט במה שפסק בסי' כט שמה שניתן לשניהם בדוקא, ונקרא על שם שניהם, כל שניתן ע"י קרובי האשה, כשבא לגרשה נוטלתם בלי שומא, כי על דעת כן נתנו, ששניהם יוכלו ליהנות מזה בתור בעל ואשה, וכל שנפרדת החבילה, אין בכוונת הנותן לזכות את הבעל בכל מאומה, וחוזרת המתנה, והיא רק לאשה."
"מקור הדיון בשאלה זו הוא בסוגית הגמ' בכתובות (דף נ"ד ע"ב): איתמר, אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר אין שמין מה שעליה וכו' הלכתא כוותיה דרב, מאי טעמא כי אקנו לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.
ונחלקו הפוסקים בגרושה שמגרשה מדעתו אם שמין מה שעליה. דעת הרי"ף דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה. הרז"ה חולק וסובר שדין גרושה כאלמנה.
בטור (אבהע"ז סימן צ"ט) פסק כרי"ף והביא בשם בעל העיטור וז"ל: וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה, אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני ע"כ. ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בגדיה שקנה לה, אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם. וכן כתבו הגאונים.
כך גם פסק השו"ע שם אה"ע (צ"ט ע"ב). וכתב חלקת מחוקק (ס"ק ז') שסברת הגאונים היא: דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם. דברי הגאונים מובאים בעיטור ובר"ן, וכלשון הר"ן בכתובות שם: וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק, אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה.
כלומר, סברת אדעתאי למישקל ולמיפק לא יהיב לה שייכת רק בבגדים ובתכשיטים הניתנים לאשה בכדי שתתנאה בהם, אבל סתם מתנה שאינה לנוי, לא חוזרת, משום כך הסיק חלקת – מחוקק (סימן צ"ט ס"ק ע"ז): אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינם ראויים ללבוש ולהתנאות זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין, כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספת שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם". ע"כ.
"נ"ל כאן טעות, אלא כך ראוי להיות, אע"פ שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה. והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה, כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם."
"מבואר בסי' צ"ט סעי' ב' הנותן מתנה לאשתו אעפ"י שהוא מגרשה שלא בדעתו כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו מתנה, ובלבוש כתב דאפילו מצא דבר ערוה נוטלת המתנה, עיין שם בפ"ת ס"ק זה', אולם לולא דמסתפינא יש לדון דבניד"ד יהיה הדין שתחזור המתנה לבעלה, דהרי כל הטעם שמחלקין בין נותן מתנה לאשתו קרקע או מטלטלין לבין נותן לה מלבושים ותכשיטין, מבואר שם בח"מ סי' צט דבגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, משא"כ סתם מתנה וע"ש, והביאור הוא דאם הוא נותן לה מתנה מה שהוא חייב לתת, כגון מלבושים ותכשיטיו אעפ"י שאינו מחוייב לתת בתור מתנה מ"מ כיון שהוא צריך לתת לה את זה, וגם הוא נהנה מזה שהיא מתקשטת לפניו אעפ"י שאינו מחויב בזה במיוחד, אמדינן לדעתיה דכוונתו היתה לתת רק כל זמן שעומדת לפניו שזו היתה מטרת מתנתו, ולא למישקל ולמיפק."
"הרי מבואר באהע"ז סי' צ"ט סעיף ב' הנותן מתנה לאשתו וכו' אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפילו הכי מתנתו שלה, וע"ש בחלקת מחוקק דהטעם משום דמאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחומי ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם, ולכן כל זמן שאינה מורדת מתנתו שלה, וא"כ גם בנידון דידן דאין לאשה דין מורדת, מתנתו שלה. ועי' בפ"ת שהביא מהח"ס סי' קמ"א בשם הלבוש דאפי' בזינתה ג"כ מתנתו שלה."
מתנות שהאשה נותנת לבעל עם האירוסין או עם הנישואין, כיון שהוא הנוהג המקובל למתן מתנות בשעה זו, הן שלו באופן מוחלט, ואינו חייב להחזירם גם אם מגרשה אחר כך. ודינם כדין מתנות, שהאחד נותן לרעהו תוך ידידות, שגם אם נפסקה ידידותם, אין המתנות חוזרות.
אולם מתנות שהאשה נותנת לבעלה תוך זמן הנישואין, שאין בזה נוהג מקובל, אומדן הדעת הוא שלא נתנתם לו אלא על דעת כן שימשיכו לחיות יחד ולא על מנת שתצא ממנו.
החזרת המתנות כנ"ל אינו קשור בביצוע הגט בפועל, אלא כל שקשרי האישות שביניהם נותקו, גם אם ביצוע הגט מתעכב בשל איזו סיבה שהיא. וזה גם אם הגירושין באים בגלל מרידת האשה, וכל שכן אם זה עפ"י תביעת הבעל.
"... דאנן סהדי שאין לך שום אשה שתתן לבעלה חצי דירת מגוריה, ולהיות תלויה בו שיגרשנה, ותצטרך לשלם לו דמי דירתה או ישליכנה לרחוב'. ואולם, הבעל, השולט בגירושין, אינו חושש לכך, ולכן נותן מתנה גמורה."
"אלא שלכאורה אין זו דעה מוסכמת אליבא דכו"ע. כי בתשו' מהר"א מזרחי סי' ט"ז שהובאה בחתם סופר (אה"ע א, סי' קמ"א, וצוטטה בפתחי תשובה סי' צ"ט סק"ז) כתב בענין מתנות שנתנה האשה או קרוביה לבעל אפי' אם מגרשה לדעתו בלי שסרחה עליו הכל שלו, ומייתי לה בק"ו דנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה, מכש"כ מתנות שנתנום לחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו. והעיר בזה חתם סופר ולא היה צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים, ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם וה"נ דכוותיה, אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו.
אך נראה שאין מזה סתירה למה שכ' המאירי, כי הדברים אמורים שם במתנות שניתנו לבעל בזמן האירוסין והנישואין, ובזה גם סובבים דבריו של חתם סופר שמסיק על פי הנ"ל: לכן דעתי מה שנוהגים ליתן להחתן חלוק לבן שלובשו בימים נוראים שקוראים קיטע"ל וגם טלית של יו"ט, שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו, שכן הם דבריו של מהר"א מזרחי בנידון, במתנות דחתנא, דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא, אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חיתונה לגמרי. ואנן סהדי, דמשום חיבת חיתון גמר והקנה.
הרי ברור שרק במתנות שבזמן החיתון הדברים אמורים דאי אפשר בלא מתנות, דבזה יש אנן סהדי. אבל לא במה שנותנת האשה לבעלה במשך הנישואין דלא שייך הני טעמי, בפרט כמו בנידון דידן שנתנה לו חצי דירתה, דאנן סהדי שאין לך שום אשה שתתן לבעלה חצי דירת מגוריה, ולהיות תלויה בו שיגרשנה, ותצטרך לשלם לו דמי דירתה או ישליכנה לרחוב. ובזה נראה דתתיישב גם הערת חתם סופר שלא הי' צריך לק"ו. וכן כ' שם דאי מצד הק"ו, הק"ו הנ"ל פריכא הוא כיון שהוא מוציאה שלא לרצונה.
אכן י"ל בכוונת המהר"א מזרחי, דודאי אין לדון בזה ק"ו ממש, כיון שמוציאה שלא לרצונה, ועכ"פ הדבר בידו תלוי, שאם לא ירצה לא יגרשנה.
אלא שכוונתו להשוות וללמוד בק"ו על שעת החיתון שאז מנהג העולם לתת מתנות ואי לא יהיב ליה מידי יתבטל חיתונה לגמרי. בכגון דא עכ"פ אפשר ללמוד בק"ו שודאי ניתן על דעת שלא להחזיר.
אכן אכתי קשה לתאם לזה מש"כ במקור ברוך הנ"ל. שהרי דבריו סובבים גם הם על מה שהאשה נתנה בזמן השידוכים.
ואולי המדובר שם במקום שאין רגילות שהאשה תתן מתנות, רק אבי האשה. (וצע"ק שהדברים סתומים ולא העיר בזה לא באר היטב ואף לא פתחי תשובה על אתר).
עכ"פ דברי המאירי ברורים ומפורשים לפנינו. וכאמור אין הם נסתרים ממש"כ המהר"א מזרחי, כי דבריו מתיחסים רק על מתנות שנותנים בשעת החיתון, וכפי המנהג המקובל. ואינו ענין למה שהאשה נותנת לבעל זמן רב אחר הנישואין. (וק"ו אין כאן כנ"ל, שכן אין יציאתה ממנו בג"פ תלויה ברצונה).
ואם כן נידון שלנו, שהאשה העבירה את חצי הדירה של מגוריהם על שם הבעל, זמן רב אחר הנישואין, אינו ענין למה שהעלה המהר"א מזרחי ובהסתמך עליו – חתם סופר. ויש לדון בו עפמש"כ במאירי, וק"ו ממה שכ' בנידונו, וכנ"ל. שדין מתנה זו להחזירה לאשה, שלא נתנה לו על דעת כן שיוציאנה."
"הלכה זו אמורה בתכשיטים ובמתנות שנותן הבעל לאשתו. מה דינם של מתנות כנ"ל הניתנות ע"י האשה לבעל?
בשו"ת ר' אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן ט"ז הסיק: והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא, ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למשקל איהי לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה, הלכך, לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה. ודברים ק"ו, ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מילתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו להם ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מיניה לא אקני לה, אפ"ה אמרינן דהוו מתנה גמורה ואם מת או גירשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו, במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא א"נ משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות, דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חיתונם לגמרי, ואנן סהדי דמשום חיבת חיתון גמר והקנה.
בתחילתה של תשובה זו הבדיל הרא"ם בין נדוניה – שלפי תקנות הקהלות חוזרת לנותניה אם מתה האשה אחר שנכנסה לחופה (עיין שו"ע אה"ע סימן נ"ב) – לבין מתנות הניתנות לחתן, וכתב: ע"ד המתנות שנוהגים אבי הכלה ואמה לתת לחתן, לפעמים אחר האירוסין מיד ולפעמים אחר הקנינים מיד, ומתה הכלה אחר שנכנסה לחופה בלא וולד של קימא – לע"ד דבר פשוט הוא שהכל הן לחתן וכו', דמלתא דפשיטא היא דלא הדרי ליורשי הכלה, מכיון דיהבינהו ניהליה בסתמא בלא שום תנאה. ולא דמו לנדוניא דיהבינהו בסתמא ואפי' הכי מחזיר חציים ליורשי הכלה, דשאני התם דאיכא מנהגא ידועה וברורה ופשוטה לכל בני מתא וכו', וליכא למימר כיון דלגבי נדוניא חשיבה כתנאה, גבי מתנות נמי חשיב כתנאה וכו', דאיכא למימר, כיון דאין זו ראיה ברורה, היכא דאתנו אתנו, היכא דלא אתנו לא מפקינן ממונא מחזקתיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
מתבאר, כי מתנות הניתנות לחתן הן שלו בודאות – ואינן חוזרות לאחר פירוק הנישואין.
בשו"ת חתם – סופר (אבן העזר ח"א סימן קמ"א) הביא את דברי הרא"ם והוסיף שאף על פי שבאשה מחלקים בין מתנות של בגדים ותכשיטים (שבהם שייך לומר אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה) לבין קרקע ומעות, הרי בבעל כל המתנות שלו, ואלו דבריו: ונראה פשוט מלשון הגאונים הנ"ל וגם מסברא, דבבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף או למלבושים ותכשיטים, דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא נתנה אלא להתקשט לפניה וכו', לכן דעתי מה שנוהגים ליתן לחתן חלוק לבן שלובשו בימים נוראים שקורין קיטעל וגם טלית של יו"ט, שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו.
ובכן, בבעל אין מקום לומר, בשום סוג של מתנה הניתנת לו, אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיבא ליה. וכל מה שניתן לו ע"י צד האשה, נשאר בבעלותו גם אחר הגירושין". ע"כ.
"עכ"פ פשטות דברי חתם סופר הם שבכל מתנות שנתנה היא לו, אף כשמגרשה נגד רצונה אינו צריך להחזיר לה המתנות. ודעת המאירי ומקור ברוך שכתבו שאפילו כשהיא מורדת בו צריך להחזיר לה המתנות שנתנה לו, צ"ע רב.
ועיינתי בגוף ספר מקור ברוך שם (בסי' י"ז) וראיתי דאיירי התם כשהאשה מאסה בבעל עוד מלפני הנישואין, ופיתוה ונישאת לו, ואחרי מעט ימים חזרה למאיסותה, ויתכן לומר שרק בענין זה כתב מקור ברוך שם שיכולה להחזיק במתנות שנתנה לו בשעת השידוכין, דהוי כאילו חזרה בה לפני הנישואין דקיי"ל באבן העזר סי' נ' סעי' ד' שהמתנות חוזרות, וה"ה בזה שמיד אחרי הנישואין חזרה למאיסותה הוי – לענין זה – כאילו מעולם לא נישאת לו, דאמדינן דעתה שלא נתנה לו על דעת כן (עי' היטב בתשובות חתם סופר הנ"ל ד"ה והנה כללא ותמצא קצת סמך למה שכתבנו), אבל אשה שישבה תחת בעלה שנים רבות ואח"כ מרדה בבעלה, מסתבר שצריכה להחזיר לו המתנות שנתנה לו, וכמו שמצאנו לענין בעל שמרד באשתו ומגרשה שלא לרצונה, שהמתנות שנתן לה הם שלה כמבואר באבן העזר סי' צ"ט ס"ב, וכנ"ל.
אכן בדברי המאירי הנ"ל משמע דאיירי בכל מורדת, ואף אחרי הרבה שנים שחיו ביחד, וזה באמת צ"ע, דלמה יהא כוחה עדיף מכוחו?". ע"כ.
"אכן, חתם – סופר סייג את הדברים וכתב: מ"מ נ"ל, בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואיה וכו', בזה נ"ל שכל המתנות חוזרות לבעל, דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא היה אוהבו, בודאי חוזרת המתנה וכו', ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה, ועומדת להתגרש ממנו פשיטא שעה לא היתה ראויה לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרים המתנות כולם וכו', ונלמוד מהא, דגם גבי בעל שכל המתנות הם שלו אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו, מ"מ היינו דוקא אם לא יתגלה בבירור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה, אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה כיון דבשעת מעשה היה שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא.
מעתה יש לדון בנידון דידן, לטענת האשה שהבעל חסר כוח גברא וכי מעולם לא באו במגע. האשה הציגה גם אישור רפואי שעודנה בתולה. מאידך גיסא הכחיש הבעל את דבריה וטען: קיימתי עמה יחסים בקושי, לא נהניתי מזה בכלל, כי היה עלי לכפות עליה לקיים יחסים. לא היו יחסים מלאים וכו', עם נשים אחרות קיימתי יחסים מלפני החתונה. הבעל אף הציג אישור רפואי מד"ר א' לוונטל מומחה למחלות פנימיות האומר: לאור הבדיקות הריני לקבוע כי מר א' בריא לחלוטין מבחינת אפשרות לקיים יחסי מין, ומסוגל לקיים יחסי מין ואינו אימפוטנט וכן מסוגל להפרות אשה וכו'.
אם נקבל את דבריה של האשה, בודאי שייכים כאן דברי חתם – סופר, שאם לא היה ראוי לביאה מראשית הנישואין, אין מתנה מעיקרא, והרי זה כמי שנתן מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא שאינו אוהבו."
"... אלא שכאמור אין בנידוננו טענת מרידה, רק טענת כוח גברא, ולגבי הוצאת ממון אין האשה נאמנת בטענתה, וממילא אין לראותו כאינו ראוי לביאה מעיקרו ואינו חייב להחזיר את המתנות."
"ובענין המתנות והתכשיטין שנתנו זה לזו וזו לזה, הרמ"א בסוף סימן צט כתב דתכשיטי האשה חוזרים לבעל וכו', באמת הכל תלוי באמדן דעתו וכו', אך מכל מקום נראה שהלכה זו נאמרה בזמן שמנהג העולם שכל הכסף היה ברשות הבעל ועיני האשה היו תלויות בבעלה וכו', ובזה אמרו שלא נתן לה על מנת שתטלם כשתתגרש, אבל במה שנתן לה לרגל ימים מיוחדים וכו', ודאי דעתו ליתנם מתנה גמורה שאינה חוזרת לעולם. ונראה עוד דבזמנינו שנהוג שהחתן וכלה כאילו "מחליפים" מתנות ותכשיטים, הוא נותן לה צמיד והיא נותנת לו שעון וכד' וכו', דין מתנתו כדין מתנתה; או ששניהם צריכים להחזיר זה לזה או שכל אחד מהם מחזיק במה שבידו, ובודאי לא מסתבר שתכשיטיה חוזרים לבעל ושלו נשארים בידו, ונמצא שורת הדין לוקה, דאומדנא ברורה ופשוטה הוא וכו'."
הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד | הרב יצחק אושינסקי | הרב ישראל דב רוזנטל |