לפנינו תביעת גירושין של האשה. הבעל מסרב כיום לגרש.

בפתח הדיון האחרון האשה טוענת שיש להם הסכם גירושין. הבעל טוען שההסכם לא מקובל עליו, שולף את הסכם מכיסו וקורע את ההסכם בפני בית הדין.

וראו עוד תיאור הדיון האחרון כפי שיובא להלן.

השתלשלות העניינים בתיק
ראשית נציג את תחילת ההליך שבין הצדדים, כפי המשתקף מהאמור בהחלטת בית הדין מיום י"א בתמוז תשע"ד (9.7.2014), בה הוצגו בתחילה טענות הצדדים ההדיות –

בפנינו תביעת גירושין של האשה ומנגד תביעת הבעל לשלום בית.

הצדדים נשואים מחודש נובמבר 2013 ופרודים 7 חודשים. אין ילדים ורכוש משותף.

האשה מפרטת תביעתה: אני אשה מוכה, אני מפחדת ממנו, הוא משפיל אותי ומקלל, הוא ניסה לאנוס אותי. במקרה אחר הוא לקח אותי ליער להרביץ לי, הוא בעט בי, חניקות ובוקסים. לא הגשתי תלונה כי אני פוחדת שהוא ירצח אותי. יש לי גם הקלטות שהוא אומר שהוא ישרוף אותי חיה. תפסתי אותו עם מישהי במועדון בשירותים, הוא הרביץ לי, הוא משך אותי ליד כולם, כלא אותי בבית הוריו במשך שעתיים. שם הוא בעט לי בגב, חנק אותי. הוא היה אלים גם לפני החתונה. נתתי לו הרבה פעמים ניסיונות.

הבעל מגיב: אכן יש בינינו חילוקי דעות וויכוחים, האשה עזבה את הבית והלכה לגור בבתי מלון, כל מה שהיא טוענת עד כה היה לפני הנישואין. לאחר הנישואין, אני עובד בכיבוי אש ושופט כדורגל, אנו כשנתיים יחד. גם כשהיא תפסה אותי עם אחרת זה היה לפני החתונה. הייתי בטיפול פסיכולוגי. אני בקשר עם הוריה. היינו אצל רבנים. היא לא הייתה חייבת להתחתן אתי. עברנו לגור ליד חברות האשה, והיא כל הזמן בחברתן וכולן רווקות. אני מוכן לעשות הכול כדי להציל את המצב. אני מתחייב שיותר לא יקרה כלום.

האשה מגיבה: רציתי לרצות את הוריי, אך הבעל וצועק. אני מפחדת שעם הזמן הוא ירצח אותי. הוא בגד בי לפני הנישואין ואחרי הנישואין. אני לא מוכנה לחיות עמו אף לא שנייה.

הבעל טוען: האשה בקשר עם גברים אחרים. לא הרבצתי לה. רק משכתי אותה ביד. לא יודע לאיזה יער היא מתכוונת.

עד כאן טענות הצדדים ההדדיות.

כך שהאשה העלתה טענות לאלימות קשה מאוד מצד הבעל עד כדי חשש שירצח אותה וכן טענות באשר לבגידותיו.

וכך נאמר בהחלטת בית הדין הנ"ל באשר להתרשמות בית הדין וקביעת המשך ההליך –

ובכן, בית הדין מתרשם כי האשה במצוקה קשה ביחסיה עם הבעל. הבעל בתחילה הודה באלימות קשה לפני הנישואין, אך לאחר מכן חזר בו ומודה באלימות מסוימת. לעומתו האשה טוענת לאלימות קשה כמתואר. כן הבעל טען שהאשה בקשר עם גברים זרים. ניכר כי הבעל מאוס בעיני אשתו, והיא אף מפוחדת ממנו מאוד. הצדדים היו נשואים במגורים יחד רק כחודשיים, והפירוד ארוך יחסית. האשה נחושה להתגרש ובית הדין מתרשם כי אין סיכוי לשלום בין הצדדים.

לאור האמור, בית הדין קובע כי הצדדים יתגרשו.

יש לפתוח תיק לסידור גט.

ככלל, האשה רשאית לפנות למשטרת ישראל או לכל גורם אחר מוסמך ככל שהיא חוששת לחייה.

עד כאן מתוך ההחלטה הנ"ל.

לצדדים נקבע מועד לסידור גט ליום כ"ה באב תשע"ד (21.8.2014), ובפרוטוקול בית הדין לגיטין מאותו יום נאמר –

הצדדים הופיעו לסדור גט. הבעל לא מוכן לגרש ללא הסכם.

התיק הוחזר ע"י בית הדין לגיטין להמשך טיפול בית הדין דנן.

לאור זאת, בהחלטת בית הדין דנן מיום כ"ח באב תשע"ד (24.8.2014) נאמר –

יקבע דיון נוסף.

במידה ועד אז לא תתקבל הודעת הבעל כי הוא מוכן לגרש, בית הדין ישקול להוציא החלטה לחיוב גט על כל המשתמע מכך.

ביום ל' באב תשע"ד (26.8.2014) התקבלה בקשת האשה להקדמת מועד דיון בגין הגעת הצדדים להסכמות והסכמת הבעל לגרש, והעלתה חשש כי הבעל יתחמק אם יחלוף הזמן והדיון לא יתקיים במהרה.

לארור בקשתה, בהחלטת בית הדין מיום 27.8.14 נאמר –

בקשת האשה להקדמת מועד דיון הוקראה.

נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום י"א בתמוז תשע"ד (9.7.2014) נקבע כי הצדדים יתגרשו, ברם, במועד שנקבע לסידור גט ליום כ"ה באב תשע"ד (21.8.2014) הבעל סירב לגרש, המשך הטיפול הופנה לבית דין דנן, ובעקבות זאת נתנה החלטת בית הדין דנן מיום כ"ח באב תשע"ד (24.8.2014) בה נאמר –

יקבע דיון נוסף.

במידה ועד אז לא תתקבל הודעת הבעל כי הוא מוכן לגרש, בית הדין ישקול להוציא החלטה לחיוב גט על כל המשתמע מכך.

ברם, לאור הודעת האשה שבפנינו כי הבעל מוכן כעת לגרש, בית הדין מאפשר לצדדים להופיע לדיון בכל בוקר בשעה 9.00 בבוקר (למעט ימי פגרה), ולאחר שתיבחן סוגיית הכתובה (האם האשה מוותרת על כתובתה) בית הדין ישקול לאשר את הסכמת הצדדים להתגרש ולסדר להם גט עוד באותו היום, ככל שהנסיבות ועומס היומן יאפשרו זאת.

הדיון הקבוע לצדדים לא יבוטל בשלב זה. במידה ויתברר כי הבעל עדיין מסרב לגרש, החלטת בית הדין מיום 24.8.14 תהיה בתוקפה על כל המשתמע ממנה.

עד כאן תיאור הליכים קודמים בתיק.

תיאור הדיון האחרון
כאמור, כיום, הבעל לא מוכן לגרש. האשה מבקשת להתגרש ע"פ הסכם שהצדדים ערכו ביניהם.

טוען הבעל: אני רוצה לקבל את הדברים שלי. אני רוצה לקבל את כל הכספים, חצי מהרכב שרשום על שמה, יש לאשה דירה על שמה ואני רוצה ממנה חצי. כן אני רוצה שיבטלו כל מה שנפסק בהליך כדי שאוכל לצאת לחיים חדשים.

בשלב זה הבעל מוציא מכיסו את הסכם הגירושין שערכו ביניהם הצדדים וקורע אותו בפני בית הדין, כאמור לעיל, בטענה שההסכם לא מקובל עליו.

האשה מגיבה: הרכב היה שלי 3 שנים לפני שהכרנו. הוא מכר את הרכב שלו בגלל מינוס גבוה. הוא לקח את כל הרכוש אליו. אין לי דירה. אם כך, אני רוצה לתבוע מזונות אשה וכתובה. אני אוותר על הכתובה אם הוא יגרש עתה.

הבעל מגיב: אם היא תיתן לי מה שמגיע לי, אני אשלם לה גם מיליון. אני אתן את הגט, אך אני רוצה את מה שמגיע לי עכשיו לפני הגט.

עד כאן תמצית טענות הצדדים ההדדיות בדיון האחרון שהתקיים.

דיון והכרעה
ובכן, בנסיבות תיק זה, בית הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו. ונבאר.

הצדדים נשואים מחודש נובמבר 2013 ופרודים 10 חודשים. אין לצדדים ילדים ורכוש משותף.

לאשה טענות אלימות קשות כלפי הבעל, כפי המתואר לעיל. הבעל הודה באלימותו כלפי האשה, כאמור לעיל בתוך טענות הצדדים בדיון הראשון שהתקיים, אך טען שזה היה קודם הנישואין. אף בפני בית הדין הבעל נהג באלימות כשקרע את ההסכם של הצדדים בפני בית הדין, ובית הדין לא מתקשה להאמין לטענות האשה באשר לאלימותו של הבעל. אף התנהגותו בפני בית הדין היא כוחנית, קולנית ואגרסיבית. הבעל טוען כי הוא מוכן לגרש את האשה אך מבקש לקבל כספים שונים, ובית הדין לא הבין עד כה מהיכן מקורם, האם בכלל קיימים נכסים וכספים אלו והאם יש לבעל איזה חלק בהם. בית הדין מתרשם כי אין סיכוי לשלום בית בתיק זה ונראה כי הבעל מנסה לסחוט את אשתו בטענות שונות ולעגן אותה עד ש"תיכנע" לכל תכתיביו. בנוסף, הבעל טוען כלפי אשתו כי היא בקשר עם גברים זרים, וראה האמור לעיל בטענות הצדדים בדיון הראשון.

בנוסף, בהחלטת בית הדין הראשונה מיום 9.7.14 המתוארת לעיל, נאמר –

ובכן, בית הדין מתרשם כי האשה במצוקה קשה ביחסיה עם הבעל. הבעל בתחילה הודה באלימות קשה לפני הנישואין, אך לאחר מכן חזר בו ומודה באלימות מסוימת. לעומתו האשה טוענת לאלימות קשה כמתואר. כן הבעל טען שהאשה בקשר עם גברים זרים. ניכר כי הבעל מאוס בעיני אשתו, והיא אף מפוחדת ממנו מאוד. הצדדים היו נשואים במגורים יחד רק כחודשיים, והפירוד ארוך יחסית. האשה נחושה להתגרש ובית הדין מתרשם כי אין סיכוי לשלום בין הצדדים.

כך שכבר אז נאמר כי הבעל מאוס בעיני אשתו מחמת האלימות שהפגין כלפיה והיא מפוחדת ממנו. כן נאמר שם כי להתרשמות בית הדין, אין סיכוי לשלום ביניהם.

התרשמות זו אף התחזקה לאור הדיון השני שהתקיים, ויפורט עוד להלן.

וידוע כי טענת "מאיס עלי" של האשה באמתלא מבוררת היא עילה לחיוב בגט (אף שחלוקים הראשונים האם יכפו בגט בטענה זו), וכך היא אכן עמדת בית הדין דנן, ורבו הפוסקים בשיטה זו (ראה מאמרו של הגר"ח איזירר שליט"א, חבר בית הדין הגדול לשעבר, בקובץ שורת הדין, באשר לכך). בית הדין אכן מתרשם כי הבעל מאוס בעיני אשתו מחמת התנהגותו האלימה הכללית וכן זו שהוא משדר, ונפרט להלן.

האם די ב"רגלים לדבר" לאלימות, לשם הוכחה כי הבעל מאוס בעיני אשתו מחמת אלימותו
יש לברר, האם צריכים אנו להוכחות מוצקות כי אכן הבעל אלים כלפי אשתו כדי לחייבו לגרש בטענת "מאיס עלי" מבוררת (שהרי הוא טוען כי לאחר הנישואין הוא לא היכה אותה ומכחיש את טענותיה ביחס להנ"ל), שהרי כדי לחייב בעל מכה לגרש בעילת "בעל מכה", יש צורך בהוכחה או בהודאתו כי אכן הוא מכה את אשתו, ולא ניתן להסתפק בטענתה של האשה בלבד. ויש לברר, האם אף כדי לחייב גט בטענת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת קיים צורך בבירור גמור כי הבעל מכה את אשתו כדי להסיק שהוא מאוס עליה, או שמא די ברגלים לדבר שאכן כך הוא נוהג כלפיה ובכך להצדיק את מאיסותה.

ובכן, כידוע בפוסקים, האשה לא חייבת לטעון בפירוש את המילים "מאיס עלי", אלא ככל שניכר לבית הדין באמתלא מבוררת כי הבעל מאוס בעיני אשתו, חל דין זה (והדבר תלוי במראה עיני בית הדין, כאמור ברמ"א אבן העזר סימן עז סעיף ג). ברם, בית הדין חייב להתרשם כי אכן הבעל מאוס בעיניה, שאם לא כן, קיים חשש שמא נתנה עיניה באחר. ונראה לכאורה שאין צורך בהוכחות מוצקות לכך שהתנהגותו של הבעל ממאיסה אותו בעיני אשתו, אלא די לכאורה ברגלים לדבר להתנהגותו ובכך להצדיק את המאיסות, שהרי אז בית הדין כבר מתרשם כי עילת הריחוק של האשה מבעלה אינה משום שנתנה עיניה באחר, ואז נכנס המצב בגדר דין "מאיס עלי."

והטיב לבאר את הענין הג"ר אליהו הישריק שליט"א, דיין בית הדין ת"א יפו (ודיין בפועל בבית הדין הגדול), בנימוקיו לפס"ד בתיק מספר 190175/15. ונצטט מתוך דבריו משם, לשם הצדקת האמור לעיל.

וכך כתב –

האם אכן לפנינו מאיס עלי ב"אמתלא ברורה"?

אנו נדרשים למידת ההוכחה שצריכה האישה הטוענת טענת מאיס עלי להביא לביה"ד כדי שההגדרה אכן תהיה במעמד של "אמתלא ברורה". מה הכוונה "ברורה".

בנוסף, יש לדון מהי דרגת חומרתה של אותה התנהגות, האם זו צריכה להיות התנהגות שהיא עצמה יכולה להוות עילת גירושין או ששאלת המניע למאיסות תלויה בחיים בשטח ואפילו אם אין בטענה כשלעצמה עילת גירושין כמשמעותה על פי ההלכה באבן העזר.

ידועה ההלכה שהציב רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בשו"ת חוט המשולש סי' ב:

"שהעיקר הוא מאיס עלי הוא אף היכא דאינה יכולה לברר האמתלא ואף בלי רגלים לדבר"

בתשובתו הנ"ל ביסס את הדברים על דברי הרשב"א בסי' תקעב שכתב:

"ואם יש ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עליה אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאיס וכו', אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב."

ובסוף דבריו שם מסיק:

"דברור מדעת כל הפוסקים הראשונים ז"ל שע"פ דינא דגמרא לא בעינן רגלים לדבר בטענת מאיס עלי."

הרמ"א באבהע"ז סי' עז סעיף ג' נתן בידינו את הגדרה:

"בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת, אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם."

לגבי דרגת הבירור על טענת האישה מצינו דעות בזה. הב"ח, בקיצור דיני מורדת אות ב' כתב:

"אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון הייתה נשארת תחתיו לולא זה הדבר שהיא טוענת ואומרת שמאיס עלה והיא טוענת בברי שכך הוא אע"פ שאינה יכולה לברר כלל אפילו ע"י עד אחד וכו'."

מאידך מדברי הבית שמואל בקיצור דיני מורדת אות ג' עולה כי אמנם יש צורך בבירור של שני עדים אך הוא עצמו סייג זאת וכתב:

"אם אינה יכולה לברר דבריה ע"פ עדים אז הוי טענה שאינה ברורה דהיינו אם אין נראה רמאות אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה."

כלומר, גם לשיטת הב"ש אף שדרוש בירור על טענת האישה, קנה המידה אינו בהכרח דווקא שני עדים, משום שתכליתו של הבירור אינו כבכל דיני הראיות, שהוכחת העובדות היא דרישה אבסולוטית ובלא זה אין מקום להעלאת הטענה של התובעת, אלא קנה המידה בנושא מאיס עלי באמתלה ברורה הוא "אין נראה רמאות", כלומר ביה"ד צריך להגיע למצב בו יהא משוכנע כי המניע לטענת "מאיס עלי" של האישה מקורו בכנות ולא נטען מתוך מרמה. היה וביה"ד נראה לו כי אין רמאות בטענת האישה, בכך נשללה האפשרות כי בפנינו "תכסיס" מצד האישה ודי בכך כדי לקבל טענת האישה כי בעלה מאוס עליה כטענה מהימנה.

אם נחדד הדברים, הצורך בבירור על טענת מאיס עלי אינו משום הדרישה להוכחה פוזיטיבית־חיובית של העובדה, אלא כל הליך הבירור נועד לשלילה של האפשרות למניע אחר לטענת מאיס עלי והצגת הטענה במרמה. משאך הוכח חלק זה כי התביעה והטענה של מאיס עלי הייתה בכנות וממניע ענייני, די בכך. ומששוכנע ביה"ד על פי הבנתו כי אכן אין לתלות את טענת האישה במניעים אחרים שוב דינה של טענת מאיס עלי להתקבל.

הגדרה זו לגבי הבירור תואמת גם את דברי הרמ"א שהובאו לעיל בענין מהות המאיסות אם היא אכן טענה שהביאה וגרמה את המאיסות כדברי האישה או לא. מכוח זה חידש הרמ"א כי אין צורך באמתלא מבוררת דווקא, אלא "כל שיש אמתלה ואין בזה רמאות" ומי המוסמך לקבוע דבר זה ובאיזה קנה מידה? על כך ממשיך הרמ"א ואומר: "והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם."

הווה אומר: הצורך בהוכחה אינו לגופו אלא כדי שביה"ד יהיה משוכנע כי אין כאן רמאות ובכך מיצה הליך הבירור את עצמו. מהאי טעמא גם הקובע אם להשתכנע בחומרת המאיסות הוא ראות עיני בית הדין.

וכדברים האלו הסיקו וכתבו הרכב ביה"ד הרבני בתל אביב בתיק 2944/לו (הרבנים: ח.ג. צימבליסט, ע. אזולאי וש. דיכובסקי), פורסם בפד"ר חלק יא עמ' 193:

"ובכן, כל הצורך בהוכחה למאיסות הוא אך ורק כדי להשתכנע באמיתות הדבר ושאכן מאיסות ממשית לפנינו ולא מדומה, אבל כל שאנו משוכנעים אין צורך בהוכחות."

וראה לענין הגדרה זו דברי החזון איש (אבן העזר סי' סט אות טז) בפירושו לדברי הבית שמואל שפסק דאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה ליתא לדינא דמתיבתא. וכתב על כך החזון איש:

"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס... אינה מפסדת בתביעתה."

כלומר, כל ששוכנעו הדיינים שהבעל מאוס עליה אין תביעת הכתובה מקלקלת את טענתה. והיינו כפי המבואר לעיל שעיקר ההוכחה מכוונת רק כדי שיהיה ביה"ד משוכנע כי תביעתה אכן כנה ולא ממניעים אחרים. הא כל ששוכנע ביה"ד בכך דינה כאומרת מאיס עלי לכל דבר וענין.

נראה דהבסיס לכל הנ"ל הם דברי התוס' בכתובות סג' ב' ד"ה אבל שכתבו:

"דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה."

והנה על פי כל הדברים הנ"ל נראה, דאמנם הבאנו לעיל כי אין בתוצאות בדיקת פוליגרף בכדי להוות הוכחה כעדים, משום כל המגבלות שבבדיקה זו ותוצאותיה. אך נראה פשוט שכל זה נכון לאותם מקומות שאנו זקוקים להוכחה חיובית בדרגת בירור שני עדים. בזה אנו אומרים שלמרות הסבירות שיש בבדיקת פוליגרף אנו עדיין לא נוכל לקבלה כתחליף לעדות שני עדים.

אכן לגבי בירור מידת האמתלא שבפי האישה, ודאי שתוצאות בדיקת פוליגרף מהוות לפחות "רגלים לדבר" ואף יותר מכך. בעיקר, אמורים הדברים כאשר בפנינו תוצאות בדיקה כפולה של שני הצדדים הנוגעים בדבר, ותוצאות הבדיקה מורות על צד אחד כדובר אמת ועל צד ב' כדובר שקר. במקרה כזה, בכדי לדחות את סבירות התוצאות נצטרך לומר שחלה טעות בשתי הבדיקות מקצה לקצה, וזה דבר לא סביר כלל ורחוק מן ההיגיון.

הווה אומר: לגבי שאלת נכונות ה"אמתלא" תועיל בהחלט פוליגרף כדי לאושש את טענת האישה שתהווה בכך "אמתלא ברורה".

שכן, לפי קנה המידה של מהות הראיה בזה כפי שהתבאר לעיל, אנו זקוקים להוכחה אך ורק כדי לשלול את החשש שתביעת האישה היא ממניעים אחרים, ולזה בהחלט שיש בידינו הוכחה של סבירות רבה שדי בה כדי לשכנע את ביה"ד בכדי להוציא ולבטל חששות של מניעים זרים מאחורי טענת האישה בשעה שאל מול פנינו מונחות שתי בדיקות המשלימות זו את זו ונותנות תמונה ברורה על רקע תלונת האישה. ועל כך נאמר (דברי הרמ"א) "כל שיש אמתלא ואין בזה רמאות... והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם."

מסקנת הדברים ביחס לעילת "מאיס עלי"
מקרה דנן עומד בכללי ההלכה להחלת דין "מאיס עלי באמתלה ברורה". קיימת לפיכך עילת גירושין.

יש בפנינו אימות ברמה הנדרשת על פי ההלכה על עובדת היותה של האמתלא הנטענת המניע למאיסות הבעל בעיני האישה. אימות שביה"ד יכול בהחלט לסמוך עליו כדי להבין שבפנינו טענת מאיסות שאין בה מניעים זרים.

בנוסף, קיים בפנינו אימות העובדות למצב זה של מאיס עלי כפי שנקבעו לגבי אימות העובדות של עוברת על דת לעיל על בסיס "הודאת בעל דין."

עד כאן מתוך האמור בדברי הג"ר אליהו הישריק שליט"א בפס"ד הנ"ל.

ביחס לנידון דידן
ובכן, כפי האמור, בנסיבות דנן, בית הדין אכן התרשם כי הבעל אלים כלפי אשתו, ויש יותר מרגלים לדבר שאכן כך הוא המצב. ראשית, הודאתו של הבעל כי הוא היה אלים כלפי אשתו טרם הנישואין, כפי שהודה בדיון הראשון שהתקיים וכמתואר ומצוטט לעיל. בשלב מסוים אף טען "להגנתו" – "לא הרבצתי לה, רק משכתי אותה ביד"..., כפי המובא בתיאור הדיון הראשון. שנית, התנהגותו האגרסיבית בפני בית הדין מוכיחה כנ"ל. הבעל מדבר בתוקפנות, בקולניות, כלפי האשה וכלפי הדיינים. בנוסף, אף העובדה כי הוא שלף מכיסו את הסכם הגירושין המקורי שבין הצדדים וקרע אותו לעיני האשה והדיינים זו אלימות שאין דומה לה, והוי יותר מרגלים לדבר כי אכן בפנינו עומד אדם אלים כפי טענות האשה. אף טענותיה הקשות והמצמררות (ככל שטענותיה מדויקות באמת) המתוארות בציטוט מתוך הדיון הראשון, מורות על מאיסות עזה כלפי הבעל, ואין לך מאיסות יותר מכך שהאשה חוששת לחייה שמא הבעל ירצח אותה, כפי טענתה בדיון הראשון בבית הדין.

לאור כל האמור, בית הדין לא ייתן ידו לעיגון האשה ומחליט כי הבעל חייב לגרש את אשתו מדין טענת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת.

כן נצרף לכך את העובדה כי הבעל טוען שאשתו בקשר עם גברים אחרים (כפי שטען בדיון הראשון), וממילא ייתכן וע"פ דין היא בכלל אסורה עליו.

כאמור, בית הדין מתרשם כי הבעל מעלה תביעות רכושיות שונות רק כדי לעכב את הגט ולהמשיך לצער ולעגן עוד את האשה, ולכן בית הדין לא ייתן לעכב את הגט מחמת טענותיו אלו, שבשלב זה לא נמצא להם כל בסיס או הצדקה לעיכוב ההליך בגינם. ברם, בית הדין יואיל לדון בתביעותיו של הבעל הרכושיות רק לאחר מתן הגט ובכפוף לפתיחת תיק מתאים.

יש לפתוח לסידור גט.

אם הבעל יסרב לגרש במועד הראשון שייקבע, האשה תהיה רשאית לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה כנגד הבעל לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995.

כן ייקבע דיון נוסף בתביעת האשה לכתובה וכן למזונות אשה, בכפוף לפתיחת תיק מתאים ולאחר פתיחת התיקים.

במידה והבעל יגרש במועד הראשון שייקבע, בית הדין ישקול לראות בכך גירושין לאלתר, ולקבוע כי ויתור האשה על כתובתה אם הבעל יגרש לאלתר יחולו אף על זאת. בכך יתייתר אף הצורך בקיום דיון, ככל שייקבע, לדון במזונות האשה ובכתובתה.

ניתן ביום ג' במרחשון התשע"ה (27/10/2014).