פסק הדין שלפנינו עניינו, תביעה לביטול חיובי ערב לאחר פטירת החייב.

להלן פרטי המקרה.

בני זוג שהתגרשו חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד בתאריך 2.6.04.

בהסכם הגירושין האישה מוותרת על חלקה בזכויות הבעל ממקום העבודה ובתמורה לכך מתחייב הבעל לשלם לאישה סך 900 ₪ מדי חודש בחודשו עד לאחרית ימיה של האישה (כך בסעי' 8 ב' להסכם, יתבהר להלן).

לצורך הבטחת התשלום נדרש הבעל להעמיד ערב על חיוב זה. כך אכן נעשה וביום 27.6.04 התייצב בביה"ד הערב (ש.י. שהוא התובע בתיק זה) וחתם על כתב ערבות והתחייבות להבטחת התשלום הנ"ל.

בסעיף 3 לכתב הערבות נכתב "והיה [...] ולא ישלם הבעל [...] את הקצבה החודשית לאשתו [...] אני מתחייב לאשה את כל הסכום החודשי הנ"ל כסדרו ומידי חודש בחודשו, עד אחרית ימים ושנים". על המילים "ימים ושנים" מתוח קו מחיקה, ונוסף בכתב יד "ימיו של הבעל", כך שמעתה זה נקרא "עד אחרית ימיו של הבעל". על התיקון חתומים האישה והערב.

זאת אומרת, שבניגוד לאמור בהסכם שהחיוב הוא עד אחרית ימיה של האישה, בכתב הערבות חיובו של הערב הוא עד אחרית ימיו של הבעל. על שינוי זה אין הכחשות.

הבעל המדובר הלך לבית עולמו ביום ט' בתמוז תשע"ד (7.7.2014). הבעל לא עמד בחיובו כלפי האישה עוד לפני פטירתו, ובהתאם לאמור בכתב הערבות התובע נדרש לשלם את הקצבה החודשית הנ"ל. התשלום של התובע נעשה על ידי הוצל"פ.

התיק בהוצל"פ כלפי התובע עדיין פתוח וממשיך להיגבות ממנו, כפי שיבואר. במצב דברים זה פנה התובע לבית הדין כדי שזה יורה על הפסקת התשלום מיום 7.7.14, מועד פטירת הבעל החייב ואילך, ובהתאם לאמור בכתב ההתחייבות. (ביה"ד בהחלטתו מתאריך 2.9.14 הורה על הפסקת תשלומים חדשים מתאריך פטירת החייב ואילך).

תגובת האישה, מגובה במסמך החלטה של הרשם בהוצל"פ, הייתה, שאכן מיום 7.7.14 ואילך לא נצברים חיובים חדשים כנגד התובע ובהתאם לנ"ל. התיק הפתוח בהוצל"פ מתייחס אך ורק לחיובים של המנוח בטרם פטירתו שהלכו ונצברו. גבייתם בפועל היא זו שנעשית גם לאחר פטירתו.

מנגד, לטענת התובע האמור בכתב ההתחייבות שלו אינו מאפשר את חיובו לאחר פטירת חייב המנוח. לדבריו "עד אחרית ימיו של הבעל" ותו לא, בין אם זה מתייחס לחיובים חדשים ובין לחיובים מהעבר. זהו תורף הסכסוך שבפנינו.

כאמור, אין ויכוח על כך שהערב לא יתחייב בחיובים חדשים לאחר פטירת החייב, וכהודאת האישה. כל הוויכוח הוא על חיובים שנוצרו כנגד החייב בטרם פטירתו, האם ניתן לחייב בהם את הערב לאחר פטירת החייב.

בבואנו להכריע בסכסוך הנ"ל, יש להפריד בין הדיון סביב הפרשנות בכתב ההתחייבות על הערב לבין הדיון בדין המהותי של דיני הערבות, בהתייחס לחיובו של ערב לאחר פטירת החייב, תחולתו, היקפו ואופן הגבייה, וככל המפורט להלן.

א) הבירור על פי הדין המהותי:

נברר תחילה את חיובו על פי דין של הערב לאחר פטירת החייב ביחס לחיוב שנוצר בטרם הפטירה ושלא שולם על ידו. כפי שיבואר להלן, חיוב זה הוא לדעתי פשוט ואין עליו עוררין. לא הוצרכתי לבירור שלהלן רק כדי להוציא ממשמעות מסוימת בפוסקים, שיכולה להטעות ולהוביל למסקנה שלאחר פטירת החייב פוקעת התחייבות הערב, וכפי שנשמעו הדברים מפי אחרים.

כלל גדול בדיני הערבות הוא שהתחייבות הערב פוקעת אם חיובו של החייב עצמו פקע, ולכן אין הערב חייב אם נפרע החוב או שבעל החוב מחל את החוב לחייב (שו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעי' ט'). ולכן גם אם נשמט החוב מחמת שמיטת כספים פקעה גם ערבותו של הערב (שו"ת הרמ"א סי' פ"ט) ¹. הכלל הוא "אם אין חייב אין ערב לחייב" (מעין זה בדברי רבא בכורות מ"ח ע"א). לכאורה, לפי עיקרון זה ניתן היה להגיע למסקנה דומה שכאשר החייב הלך לעולמו וממילא פקע חובו פקעה גם הערבות על החוב, ש"אם אין חייב אין ערב", וכאמור. ואכן למסקנה זו ניתן להגיע, לכאורה, לפי דברי התומים הבאים.

ב) הלכה מפורסמת היא שאדם שמכר שטר חובו לאחר וחזר המלוה (המוכר) ומחל את החוב ללווה, מחילתו מחילה, ואין הקונה יכול לתבוע את החוב שבשטר מהלווה (שו"ע חו"מ סי' ס"ו סעי כ"ג, ומובא לרוב בש"ס כמימרא דשמואל. ואמנם, יכול הקונה לתבוע את הפסדיו מהמוכר, עיי"ש).

לדעת ר"ת, הלכה זו מתבארת בכך, שכל חוב מורכב משני חלקים. האחד זהו שעבוד הגוף של החייב לשלם את החוב לבעל חוב והשני הוא שעבוד נכסים של החייב כלפי הבעל חוב. שעבוד נכסים זה הוא מדין ערבות שנעשים נכסי החייב ערבים לתשלום החוב, וכלשון התלמוד "ניכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה" (בכורות מ"ח ע"ב). מאחר ואת שעבוד הגוף של הלווה כלפי המלווה אין המלווה יכול למכור, הרי שכשהוא מוכר את שטר חובו, אינו מוכר אלא את שעבוד הנכסים של החייב. גם לאחר המכירה שעבוד גופו של החייב (הלווה) הוא כלפי הבעל חוב (המלווה) ולא כלפי הקונה. לכן, יכול המלווה למחול ללווה את השעבוד הזה על אף שכבר מכר את שטר החוב, ומחילתו תהיה מחילה. לפיכך, משנמחל שעבוד הגוף של החייב שוב אי אפשר לממש את החוב על ידי שעבוד הנכסים שאינם אלא ערבים לחוב, שאם אין חייב אין ערבות. (כך מתבארת דעת ר"ת בכל הראשונים, ומכללם ברמב"ן ב"ב ע"ו ע"ב, וברשב"א שם קמ"ז ע"ב ובריטב"א כתובות פ"ה ע"ב, ובר"ן בכתובות שם, והרא"ש כתובות פ"ט סי' י').

על ביאור זה של ר"ת הקשה התומים בסי' ס"ו סקמ"ג, שלפי זה, כיצד ניתן לגבות חוב מנכסי החייב המשועבדים לאחר פטירתו, הרי כיוון שמת החייב פקע שעבוד גופו של החייב, וכיוון שנכסי החייב אינם אלא ערבים לשעבוד גופו, אם אין חייב ערבות מניין. התומים מיישב את קושייתו בחידוש גדול (שאינו מוסכם על רבים מהפוסקים, וכלהלן, ועיין מאמרו של ד"ר איתמר ורהפטיג, תחומין כרך כ"א, ואכמ"ל) ואומר שמי שיורש את נכסי החייב יורש גם את שעבוד הגוף שלו, ונעשה היורש מחויב בשעבוד גופו לפרוע את החוב מנכסי החייב שאותם ירש. אלו הם תורף דברי התומים שמובאים גם בנתיבות משפט סי' ק"ז סק"ג, ונראה שמסכים עמהם.

מתוך דברי התומים הללו הן מהקושיא והן מהתירוץ נראה שהנחת יסוד של התומים היא שאכן לאחר מיתת החייב פוקעת הערבות, ומכאן הקושיה. ורק כאשר יש יורש לנכסים מתחדש עליו החיוב כחלק מהירושה, כבתירוץ. ומכאן, שאם אין נכסים כלל לחייב ולא הוריש דבר, וממילא פקע שעבוד הגוף תפקע גם הערבות.

אולם, מסקנה זו נסתרת ממקורות ההלכה הבאים ². וקשה להניח שהתומים חולק עליהם ללא אזכור כל שהוא.

ג) בשו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעי' י"ב (ומקורו מדברי הרמב"ם פכ"ו מהלכות מלוה ה"ה וה"ו) איתא שעל אף שאם יש ספק בפירעון החוב אין מקום לתבוע את הערב, וטוענים לערב שהחוב נפרע, מכל מקום אם מת החייב בתוך זמן הפירעון וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו, וכן אם נידו את החייב על סירובו לפרוע את החוב ומת בנידויו, הרי שניתן לתבוע את הערב שהרי החוב בוודאי לא נפרע בחיי החייב, הרי לפנינו מפורש שגם אם מת החייב לא פקעה הערבות, והתומים לא העיר על הלכה זו מאומה. ודוחק להעמיד הלכות אלו כשהחייב הוריש נכסים כדברי התומים הנ"ל, שאם כן יש לפנות לנכסים ולא לערב. כך יש להוכיח מדברי השו"ע בסי' ק"י סעי' ג' באשר לגבייה מהערב כאשר החייב השאיר יתומים קטנים, שמקורם במחלוקת ראשונים גדולה שאין כאן מקומה (שם נחלקו הרמב"ם הרמב"ן והרא"ש בשאלה עקרונית, והתומים היה צריך להיזקק לה אם אכן לדעתו פוקעת הערבות עם פטירת החייב).

הדברים מפורשים יותר בדברי הר"ן כתובות מ"ד ע"ב מדפי הרי"ף, שקדם לתומים בקושייתו על ר"ת.

לאחר שביאר דעת ר"ת כנ"ל, כתב בזו הלשון "ומיהו כשמת הלווה אע"פ ששעבוד גופו פקע שעבוד נכסיו לא פקע, לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא ימצא הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהן, אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה (במחילתו) אף שעבודו של נכסים נפקע". הרי לפנינו בדברי הר"ן מבואר, שגם כשמת הלוה ופקע שעבודו חיוב הערב בעינו עומד, ואדרבה, גם למקרה שכזה נועדה הערבות. וכך מפורש באבן האזל בפ"ב מזכייה ומתנה הי"ד, שפשוט לו, שאם מת הלווה לא פקע שעבוד הערב, שלזה נעשה ערב.

בקצות החושן שם ס"ק כ"ו, האריך לחלוק על התומים (ושנה את מחלוקתו על התומים גם במשובב נתיבות בסי' ק"ז שם) בהתבססו על דברי הר"ן הללו, והיה פשוט לו שגם לדעת התומים אין הערבות פוקעת עם פטירת החייב, ולכן תמה עליו בלשון זו "ומה יענה בערב שמשלם אחר מות הלוה, אלא כיוון שלא קיבל המלוה את חובו אף שפקע החיוב מעל הלוה במיתתו צריך הערב לשלם", וכן כתב בקיצור לשון בסמ"ע שם ס"ק נ"ה, (והאריך בכך בדרישה שם ס"ק כ"ג ששם מצוטטים דברי הר"ן מילה במילה, והמובא שם "כתבו בתוספות" הוא טעות סופר וצ"ל "הר"ן", עיי"ש). ועיין בטבעות החושן על דברי הקצוה"ח הנ"ל שפשיטא ליה, שגם התומים יודה, שגם אם מת הלוה אין הערבות פוקעת, ולא יחלוק על כך התומים כלל.

ד) אולם, פשטות לשון התומים לא משמע הכי, ומצוה ליישב. ונלע"ד כלקמן.

לאור דברי ר"ת הנ"ל מתבאר המושג שעבוד נכסים, ובפרט אם הוא מן התורה "שעבודא דאורייתא" כערבות של הנכסים ³ לתשלום החוב.

אולם, בניגוד לערבות של אדם לחוב של חבירו, שמקורה בכוונת התחייבות של הערב, הרי שערבות של נכסים אין מקורה בכוונת מתחייב כל שהיא אלא בהוראה של תורה, שעל מנת להבטיח את תשלום החוב שיעבדה את כל נכסי החייב כערבים לתשלום החוב, ולכן שעבוד נכסים הוא גם בתשלום נזיקין, פדיון הבן וכל התשלומים שאדם חייב בהם, על אף שאין בהם כוונת התחייבות. בערבות של אדם שיש בה כוונת התחייבות של הערב יש להתחשב אף ברצונו של הבעל חוב שדורש את הערבות, ובוודאי שהוא ידרוש ערבות גם על מצב שהחוב יפקע עקב פטירת החייב, והרי כל הערבות נועדה להבטיח את תשלום החוב, כשהחייב לא עושה זאת, וכדברי הר"ן שעיקרה של הערבות היא גם לפטירת החייב. מה שאין כן, בערבות של נכסים אין פה כוונת התחייבות של מאן דהוא אלא החלת ערבות של תורה על הנכסים, ומכאן קושייתו של התומים שבמצב שכזה חוזרים אנו להגדרת הערבות העקרונית, שאם אין חייב אין ערבות. ולפי ביאור זה, אלמלי שנחלקו על התומים גדולי עולם, היו דבריו מסתברים ביותר.

מכל מקום, נוכל לומר, שלכל הדעות, וגם לדעת התומים, אדם שמתחייב בערבות לחוב של אחר תחולתה של הערבות היא גם לעת פטירת החייב.

בנידו"ד, שדרישת האישה לחיובו של הבעל בתשלום החודשי והערבות עליו באה בתמורה לוויתורה של האישה על זכויות הבעל ממקום העבודה, אין ספק, שדרישתה כוללת גם מצב שבו הבעל ילך לעולמו מבלי לעמוד בהתחייבותו בחייו. מכאן, שגם התחייבות הערב שנבעה מדרישת האישה הייתה מתוך כוונה שכזו. לפיכך, נוכל להסיק שלפי עקרונות ההלכה, אין מקום לטענת הערב לשחרר אותו מהחוב שצבר הבעל כלפי האישה בחייו, כיוון שהוא נפטר.

אולם, טענת התובע התבססה לא על רק פי הדין אלא בעיקר על פרשנותו שלו למשפט "עד אחרית ימין של הבעל" המופיע בכתב ההתחייבות, ועל כך הבירור הבא.

ה) פרשנותו של כתב הערבות:

התובע מבקש להרחיב את הצמצום האמור בכתב ההתחייבות "עד אחרית ימיו של הבעל" וטוען שסייג זה מתייחס לא רק לחיובים שיחולו לאחר פטירתו של הבעל אלא גם לחיובים שחלו בטרם פטירתו אבל לא נגבו בפועל. ההיגיון שיכול לעמוד מאחרי פרשנות שכזו הוא משני היבטים.

ראשית, הערב כשנותן את ערבותו יוצא מנקדות הנחה, שגם אם יצטרך לשלם את ערבותו יפנה לחבירו הטוב, שהיה ערב לחובו, ויגבה ממנו את אשר שילם עבורו. לכן, לאחר פטירתו אינו מעונין לשלם את חובו, שכן לא יהיה לו למי לפנות כדי לגבות את ששילם.

שנית, הערבות יוצאת מנקודת הנחה שתחילה ינסו לממש את החיוב מהחייב עצמו ורק לאחר שזה לא יצלח יפנו לערב. הערבות אינה תחליף לחיובו של החייב עצמו אלא ערבות למימושו של החיוב. כך היא ההלכה וכך הוא גם החוק האזרחי (ראה לעיל בדיון בדין המהותי). לכן ייתכן שהערב יתנגד מלכתחילה להתחייב למצב שבו החייב הלך לעולמו ולא יהיה ניתן לפנות אליו כלל.

הגיונות אלו ייתכן שהוכנסו לכתב הערבות בתוספת "עד אחרית ימיו של הבעל". משמעה של תוספת זו היא שלאחר פטירתו לא יהיה לכם עסק איתי, וזה כולל גם חיובים שקדמו לפטירתו.

ולכאורה יש בסיס הלכתי לפרשנות מעין זו.

אחד הכללים המצויים בהלכה בנוגע לפרשנות של שטר הוא, שכל דבר שנכתב ואין צורך בכתיבתו, וגם בלעדיו זו הייתה משמעות השטר, נוכל להסיק שנכתב כדי להוסיף דבר, ובלשון הש"ס "כיוון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי" (בבא בתרא קל"ח ע"ב וערכין י"ט ע"א). ואע"פ שזו דברי רבי עקיבא כך קיי"ל להלכה או מהטעם שהלכה כר"ע מחבירו או שגם חכמים לא נחלקו בדבר, עיין ברשב"ם שם ד"ה שאין צריך, ובמובאות דלהלן. ולכן, מי שמכר בית לחבירו וכתב בשטר "חוץ מהבור שבחצר", מכיוון שגם ללא תוספת זו אין הבור בכלל המכירה, ותוספת זו אינה נצרכת, נפרש את התוספת כבאה לומר, שלא רק את הבור לא מכר לו ושייר אותו לעצמו אלא גם את הדרך לבור לא מכר לו (משנה שם ס"ד ע"א, ונפסק להלכה בשו"ע חו"ס סי' רי"ד סעי' ב'). ועיין גם בשו"ע חו"מ סי' שט"ז סעי' ג', ומקורו משו"ת הרשב"א על בסיס כלל זה. בכלל פרשני זה נעשה שימוש רב בפסיקת הקדמונים לדורותיהם, כשבאו לפרש נוסחים בשטרות. ובכלל הפוסקים שהתבססו על כלל זה הלכה למעשה הם בשו"ת הרי"ף סי' 'י' ובשו"ת הרא"ש כלל פ"ג סי' א' ובריב"ש סי' ר"ז וסי' ת"פ ובמהרי"ק סי' י' וסי' צ"ז ובשו"ת בנימין זאב סי' שנ"ו ובשו"ת דברי ריבות סי' קצ"ו, ובשו"ת תורת חיים ח"ב סי' ר"ז, ועוד רבים. ועל דברי השו"ע סי' ס"א הנ"ל ראה בכנה"ג שם הגב"י אות מ"ז, ואילך, שהרחיב מאוד בכלל זה, ובשער המשפט שם ס"ק ג', ויובא להלן. לפי זה, גם בנידון דידן התוספת של הגבלת הערבות "עד אחרית ימיו של הבעל" היא מיותרת לחלוטין, שהרי גם ללא תוספת זו לא היה עולה על הדעת לחייב את הערב גם לאחר פטירת הבעל, שאם הבעל לא חייב לאחר פטירתו, מהיכן יבוא החיוב לערב.

לכן, לכאורה, יש מקום גדול לומר, לפי הכלל הנ"ל, שתוספת זו נועדה להרחיב את צמצום הערבות, שהערבות לא תחול לאחר פטירת החייב גם ביחס לחיובים שמקורם בחיי החייב, וכטענת התובע – הערב.

ו) אולם, לדעתי על אף כל האמור, יש לדחות פרשנות זו. ריש מילין, על הכלל הנ"ל על אף שהיה מצוי בספרות הפסיקה הקדומה, כתב הרשב"א בתשובה ח"ב סי' ע"ר הובא בבית יוסף חו"מ סי' ס"א סעי' ט"ז "אין לדון בכלל זה בדמיונות (דימוי דבר לדבר) אלא מקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כוח בידינו לדון בו". והב"י לא הביא על כך חולק. ואם כן, אין זה כלל גורף שמטה את הכף בהכרח לפרשנות המרחיבה.

זאת ועוד. דברי הרשב"א הללו נסתרים מדברי עצמו במקום אחר, הובא לעיל בדברי השו"ע בסי' שט"ז, שבעצמו עשה שימוש בכלל זה מעבר לאמור בתלמוד. ונוכל להוסיף, שמכל הפסיקות הנ"ל נראה שלא כדבריו, שהם אכן השתמשו בכלל זה גם למקרים דומים, בדרך דימוי מילתא למילתא.

להבנת דברי הרשב"א שלא יסתרו זה את זה ולא את האמור בפוסקים הנ"ל נאמרו בפוסקים מספר יישובים, ובכולם מופיע העיקרון שיש לצמצם את השימוש בעיקרון הנ"ל בפרשנות של שטר. לענ"ד המכנה המשותף של כולם הוא, שככל שניתן לפרש את מה שהביא את כותבי השטר להוסיפה, מבלי שנצטרך להוסיף משמעויות נוספות שאינם מפורשות בשטר, נעדיף את הפירוש הזה על פני הוספת דברים.

כך בשו"ת המהרי"ט ח"ב סי קי"ט כתב, שאם התוספת באה לפרש דברים ולא להוסיף חיוב או תנאי, הרי שעל אף שהתוספת מיותרת וגם בלעדיה נפרש את השטר באותו אופן, לא נוכל להסיק שהתוספת באה להוסיף דבר משפטי כל שהוא, ובמקרה שכזה נעדיף לומר, שבאה לפרש גם דברים ברורים ו"שופרא דשטרא הוא."

ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' פ"ז הביא בשם הר"ן, שכתב לחלק כלהלן. אם התוספת ניתנת להתפרש כבאה למנוע טעות של החזקת ממון לבעליו (מחמת ספק) שלא כדין, נעדיף פירוש שכזה על פני הוספת דבר, שכן ייתכן בהחלט שכותב השטר רצה למנוע טעות אפשרית שכזו, ולכן הוסיף את שהוסיף. רק כשהתוספת תתפרש ככזו שבאה למנוע טעות של הוצאת ממון מבעליו שלא כדין, נעדיף לפרש שהתוספת באה להוסיף, וכפי העיקרון הנ"ל, שהרי אין לחשוש שביה"ד שיבוא הספק לפניו יטעה להוציא ממון שלא כדין, ולכן נפרש את הייתור כבא להוסיף דבר, עיי"ש. ובשער המשפט שם על אף שבתחילה תמך יתידותיו על תירוץ זה של הרדב"ז, לבסוף כתב שאין זה עונה על כל הסתירות עיי"ש.

ובשו"ת מהרש"ך ח"א סי ג', כתב שרק דבר שנכתב ללא צורך כלל, שהרי כך הוא הדין הפשוט נפרשו כבא להוסיף אבל דבר שנכתב לצורך אלא שנכפל בשטר מספר פעמים אין בכך כדי להסיק שבא להוסיף דין כל שהוא, ונאמר שנכתב לשופרא דשטרא.

ועיין עוד בשו"ת תורת חיים הנ"ל ובשו"ת מוהריב"ל ח"א סי ק"ו שכתב "והרב סגר לנו הדלת ולא נתן לנו רשות להשתמש בלישני יתירי דשטרא אלא באותם שנאמרו בתלמוד", ןעיי"ש בהמשך דבריו.

ועיין בהרחבה עוד בכנה"ג הגב"י הנ"ל עקרונות נוספים לשימוש בכלל זה. ולעניות דעתי, העיקרון העולה מדברי הפוסקים הנ"ל הוא, שלעולם יש להעדיף את הפרשנות המצמצמת את משמעות התוספת שתישאר כמשמעה על פני הרחבתה מעבר למשמעות הפשוטה שלה, אלא אם כן יש הכרח להסיק שלכך נכתבה, כל אחד לפי דרכו.

ז) בנידו"ד, מסתבר מאוד לומר שהתוספת "עד אחרית ימיו של הבעל" לא נועדה להוסיף דין ולשחרר את הערב מחיובי הבעל שנוצרו בטרם הפטירה. כל כולה של תוספת זו נועדה להוציא ממה שניתן היה להסיק מהכתוב בהסכם הגירושין. בהסכם נכתב, כמצוטט בראש דברנו, שחיובי הבעל הם "עד אחרית ימיה של האישה", והמשמעות הפשוטה של הדברים היא שהתשלומים יימשכו מעזבונו של הבעל גם לאחר פטירתו, כל זמן שהאישה חיה. גם בכתב הערבות עצמו לפני שתוקן בכתב יד היה כתוב "עד אחרית ימים ושנים," שגם בו היה ניתן לפרש אחרית ימים ושנים של האישה, וזה גם לאחר פטירת הבעל ומעיזבונו. אילו זה היה הפירוש, היה הערב מחוייב בתשלום גם לאחר פטירתו של הבעל. כדי להוציא ממשמעות זו, ביקש הערב בזמנו לתקן בכתב יד ולהוסיף "עד אחרית ימי הבעל" כך שחיובו של הערב לא יתייחס לחיובים שיווצרו לאחר פטירתו אבל מאידך, הוא כן יתייחס לכל חיובי הבעל בחייו וגם אם ייגבו לאחר פטירתו, וכאמור, פרשנות זו עדיפה על פני המסקנה שמדובר בייתור לשון שנועד לשחרר את הערב מחיובים נוספים, וככל האמור.

זאת ועוד, מעבר לאמור במקורות ההלכה הנ"ל, כמדומני, שביחס לכתיבת הסכמים וחוזים בעת החדשה, קשה לראות בתוספות מיותרות המצויים לרוב בהסכמים עכשוויים, ככאלה שבאו להוסיף דין כל שהוא. בהסכמים רבים מאוד הבאים לפתחו של בית הדין ישנם סעיפים רבים שאין צורך בהם. וגם אלמלי שהוכנסו להסכם הייתה מתקבלת תוצאה דומה. הגישה המצויה היום בקרב עורכי הסכמים וחוזים היא לפרט כמה שרק ניתן את ההסכם כדי למנוע ויכוחים עתידיים ואת הצורך להתדיין בעתיד על תנאים כל שהם בהסכם. ולכן לא ניתן להסיק מייתורם של דברים, שכוונת הצדדים הייתה להוסיף דין כל שהוא מעבר למפורש בהסכם. ייתכן ששינוי זה בגישה מקורו בקלות ובזולות שבה ניתן היום לכתוב חוזים, בניגוד לימי קדם, שהוצרכו לצמצם בכתיבה, ולכן השטרות היו בנוסח מצומצם ביותר ורק ההכרחי נכתב.

ייתכן שגישה זו הייתה בבסיס דברי הרשב"א שצוטטו לעיל, שקשה היה עליו לקבל כבר בדורו, שכל דבר מיותר שנכתב, נועד לתוספת דין, שאם כן, לא נמצא ידינו ורגלינו בפרשנות של שטרות, ולכן ביקש לסגור הדלת בעדינו וכלשון המהריב"ל דלעיל.

סוף דבר, אין להעמיס על המשפט "עד אחרית ימיו של הבעל" מעבר למשמעו הפשוט, דהיינו, שחיוב התשלומים לאישה לא ימשיך לאחר פטירת הבעל.

העולה מכל הנ"ל הוא, שלא מצאנו בסיס לטענת התובע (הערב) לא במישור הדיני־הלכתי ולא במישור הפרשני.

ח) על אף כל האמור, שאין ספק בכך שהערב חייב בחוב התשלומים של הבעל לאישה, שאותם צבר הבעל בחייו, ראוי לציין, שמכל מקום, סדר הגבייה לאחר פטירת החייב שונה הוא מלפני פטירתו, וככל האמור להלן.

במקרה בו החייב לא הותיר נכסים כלל, אין ספק שניתן לתבוע את הערב, וככל האמור.

כאשר החייב השאיר נכסים, סדר הגבייה הכללי בדיני ערבות שיש להקדים את תביעת החייב לפני תביעת הערב יחול גם במקרה שכזה. תחילה יש לפעול למימוש התשלום דרך הנכסים או דרך מי שמחזיק בהם, ורק לאחר ניסיון מימוש זה ניתן לפנות לערב.

לדעתי, גם אם נעשה ניסיון למימוש החוב מהחייב עצמו בעודו בחיים, שלא צלח, הרי שעם פטירתו יש לעשות ניסיון מחודש שכזה מול יורשי נכסיו, ורק אם גם זה לא צלח ניתן לפנות לערב. כך למשל, אם לחייב הייתה דירת מגורים שבמסגרת הסדר כל שהוא לא נדרש החייב למכרה כדי לפרוע את חובו, ולכן פנו לערב, הרי שעם פטירתו, ניתן לממש את החוב דרך הדירה ואין ליורשי הנכס עדיפות על פני הערב. על פי ההלכה, לא תתקבל הטענה שהערב יפרע את ערבותו תחילה ולאחר מכן יתבע את עיזבון החייב.

אולם, מאחר ובנידו"ד ההוצל"פ כבר החל בהפעלת הערבות עוד בחיי החייב, נטל ההוכחה שקיימים נכסים שאותם הוריש החייב תהיה מוטלת על הערב כדי להשתחרר מערבותו. אפשר לעשות זאת על ידי הבירור, האם הוצא צו ירושה בעיזבון המנוח, או שנפתח הליך כזה.

מסקנתי זו בנויה גם על נוסח ההתחייבות של הערב המצוטטת בראש דברנו בזה הלשון "והיה.. ולא ישלם הבעל.. את הקצבה החודשית לאשתו.. אני מתחייב לאשה את כל הסכום החודשי הנ"ל כסדרו ומדי חודש בחודשו", הוי אומר, רציפות התשלומים היא חלק מהתחייבותו של הערב, כפי שהיה חיובו של הבעל החייב.

לא הרחבתי בפרט זה, על אף חשיבותו לדין הצדק, מאחר ונושא זה לא עלה בכתב התביעה.

לאור כל האמור ביה"ד קובע כלהלן:

א. הערבות של התובע לא תחול על חובות שמקורם בחיוב תשלומים שנוצרו לאחר פטירת הבעל החייב, גם אם ישנם כאלה.

ב. בכל הנוגע לחיובים של הבעל החייב שמקורם בתשלומים שהיה עליו לשלמם בעודו בחייו, הערבות בעינה עומדת גם לאחר פטירת החייב, ופטירת החייב אינה מפקיעה את חיוב הערב.

ג. על אף האמור בסעיף ב', אם קיימים נכסים מכל סוג שהוא שהחייב הוריש (עיזבון החייב), יש להקדים את מימוש החוב לאישה דרך נכסים אלו, לפני מימושו דרך הערב התובע.

נטל ההוכחה שקיימים נכסים שכאלו מוטל על התובע. עד להוכחה שקיימים נכסים שכאלו, אפשר להמשיך ולממש את הערבות.

הרב ציון לוז־אילוז

לאחר העיון בתביעה ובתגובה אליה ובמסמכים שהומצאו לביה"ד מההוצל"פ, ביה"ד קובע כלהלן:

א. הערבות של התובע לא תחול על חובות שמקורם בחיוב תשלומים שנוצרו לאחר פטירת הבעל החייב, גם אם ישנם כאלה.

ב. בכל הנוגע לחיובים של הבעל החייב שמקורם בתשלומים שהיה עליו לשלמם בעודו בחייו, הערבות בעינה עומדת גם לאחר פטירת החייב, ופטירת החייב אינה מפקיעה את חיוב הערב.

ג. על אף האמור בסעיף ב', אם קיימים נכסים מכל סוג שהוא שהחייב הוריש (עיזבון החייב), יש להקדים את מימוש החוב לאישה דרך נכסים אלו, לפני מימושו דרך הערב התובע.

נטל ההוכחה שאכן קיימים נכסים שכאלו מוטל על התובע. עד להוכחה שקיימים נכסים שכאלו, אפשר להמשיך ולממש את הערבות.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה בתשרי התשע"ה (19/10/2014).



הערות:
1. ועיי"ש שהאריך להוכיח דין זה, שהיה מקום לומר שחובו של הערב אינו חוב של הלוואה, ולא תחול בו שמיטה. ואגב אורחא אימא שיש לי מקום לעיון לדעת הרא"ש שאף ששמיטת כספים אינה משמטת אלא בסופה, אבל כבר מתחילת השמיטה אין המלווה רשאי ליגוש את הלווה ולתובעו לפרוע את חובו, האם יוכל לתבוע את הערב,ולפי העיקרון הנ"ל שכל חיובי הערב הם מחמת חיובי הלווה, הרי שכשם שאינו רשאי לפנות לתבוע את הלווה, כך אינו רשאי לתבוע את הערב, שאם תביעת לווה אין כאן תביעת הערב מנין תבוא. ולכאורה יש להוכיח ממת הלווה בתוך זמן הפירעון, שתוך זמן הפירעון דומה לשנת השמיטה לדעת הרא"ש ואכמ"ל.

2. ואין מסקנה זו נסתרת מהדיון המופיע בפוסקים, הובא לעיל מהשו"ע סי' ק"י, אודות התביעה מהערב לפני מימוש החוב מיורשי החייב, שהרי שם מדובר כשהחייב הוריש נכסים, וגם לדעת התומים יש שעבוד הגוף על היורשים לשלם את החוב, כמבואר. כל דברינו הם רק כשאין נכסים לחייב שמת. נפ"מ נוספת תהיה בגר חייב, שמת ללא יורשים, מבלי לפרוע את חובו, ולא מצאתי לכך התייחסות מפורשת.

3. להגדרת שעבוד הנכסים נאמרו מספר ביאורים בראשונים ובאחרונים ובדעת ר"ת זו מתחדשת הגדרה נוספת שלפיה כותב התומים את דבריו.