בפנינו תביעה רכושית לאיזון משאבים, לרבות חובות.

הצדדים נשאו זל"ז כדמו"י בשנת 1998. לילדים 4 ילדים קטינים. הצדדים התגרשו זמ"ז בגט פיטורין ביום י"ב בשבט תשע"א (17.1.2011).

טענות הבעל
תחילה עבד הבעל עם אביו ואחיו ומאוחר יותר בינואר 2007 החליט בעצה אחת עם הנתבעת להקים עסק לשיווק [מ'] בשם [מ' ה'] שלאחר מכן בינואר 2010 הפך להיות חברה בע"מ.

האישה עבדה במסגרת החברה כפקידה.

הצדדים במהלך חייהם המשותפים, צברו רכוש דל הכולל את המיטלטלין וכן את מניות החברה [מ' ה'] (2009) בע"מ, חברה שממנה מומנה אף כלכלת הבית והנמצאת בגירעון של למעלה מ־ 1,000,000 ש"ח.

לצדדים חשבון בבנק דיסקונט, לצדדים ביטוחי מנהלים או פנסיה וביטוח לאומי המתקבל עבור הילדים בסך 801 ₪.

משכורתו של התובע בסך 9,900 ₪ נטו הופקדה אף היא בח־ן המשותף.

לצדדים הייתה דירת מגורים שנמכרה זה מכבר לשם כיסוי חובות והחזר הלוואות ועל מנת לאפשר לחברה להמשיך לפעול.

התובע יטען כי יש לחלק את הרכוש כולל החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים בין הצדדים.

הוגשה רשימת מיטלטלין.

האישה עבדה כפקידה ולמדה קוסמטיקה.

במסגרת עבודתה של האשה כפקידה בחברה, "חילקה" "וויתרה" על חובות שהיה חייב סוכן שיווק בחברה.

טענות האישה
מיום נישואי הצדדים ועד לתחילת ההליך המשפטי בפני כבוד בית הדין האישה עבדה בעסקים של הבעל לשעבר, שימשה אותו ואת התא המשפחתי ולא צברה נכסי קריירה, לא למדה ואת מיטב שנותיה נתנה לבעלה וביתם.

האישה שימשה בתפקידים זוטרים, תוך ששימשה כמסדרת סחורות, מנקה, פקידה בהנהלת חשבונות וכמסייעת בעבודות שחורות.

כשנתיים לפני תחילת ההליכים מכר הבעל את הדירה המשותפת של הצדדים בסך של 750,000 ₪ טבין ותקילין, כסף זה היה אמור לשמש לרכישת דירה אחרת, גדולה יותר, מפוארת יותר, שכן הדירה שנמכרה הייתה מסוג: בית דו משפחתי עם גינה, חנייה ומספר מפלסים, מפוארת ומצוידת היטב.

הבעל לשעבר, ללא ידיעת אשתו ומבלי להיוועץ בה, כפי שמסתבר בדיעבד הכניס את הכסף של תמורת הדירה לעסקיו ולעסקי אחיו.

הבעל לכל אורך הדרך טען כי אשתו גנבה ממנו סכומי עתק מהעסק ומונה רואה חשבון חוקר וטענות אלו נעלמו ונאלמו.

תוך כדי ניהול הליכים ולאחר שמונה אקטואר, הסתבר לאישה כי הבעל מנסה להלביש עליה חובות בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, בגין הלוואה כביכול שנתן אחיו לעסק של הבעל.

כלל לא ברור כיצד אח נותן הלוואות בלי בטוחות, שני העסקים היו בניהולם של שני הצדדים ואין ספק לאישה כי כפי שהבעל הכניס לעסק את הסך של 750,000 ₪ תמורת מכירת דירתם, כך הכניס אחיו, אם אמת בדבר כספים בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, כאשר הם מנהלים שתי חברות ומושכים כספים מן החברות.

ההתנהלות הפנימית של החברות, משיכות הכספים בידי מנהליה, הרכישות שבוצעו ע"י אותן חברות בידי שני האחים שרוקנו את הקופה, היו בשליטת שני האחים ולא מן הנמנע כי הכסף כולו בצד בלבוש אחר ובשם אחר, כסף בסכומי עתק שנכנס לחברות ויצא מהן בדלת מסתובבת למקומות זרים, לצורך הברחה, כדי לייצר תמונה של חובות ולגרום לכך שבעת גירושין האישה תאבד את חלקה בדירה המשותפת וגם לא תהיה זכאית למוניטין וליכולת ייצור הכנסה של העסק אותו ניהל בעלה משך כל השנים.

ע"כ טענות הצדדים וב"כ.

שני הצדדים קיבלו בקניין שתביעת חלוקת הרכוש והזכויות הכספיות יהיו בהתאם לחוק יחסי ממון.

מועד הקובע נקבע ליום הפירוד 18/07/10.

כידוע, הכלל על פי חוק יחסי ממון, משפקעו נישואי בני הזוג ובהעדר הסכם ממון, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסוימים הקבועים בחוק וכן למעט נכסים אשר הצדדים הסכימו ששווים לא יאוזן ביניהם.

לטענת הבעל, על הצדדים לשאת בחלקים שווים בן ב"דבש" והן "בעוקץ" הקשור לפעילות העסקית של מי מהם, לטענתו הואיל והעסק שרוי בחובות, כפי שנטען על ידו, יש לחייב את האישה לשאת במחצית מהם.

האישה טענה ל"מניפולציה כספית" מצד הבעל זאת באשר תוך כדי ניהול הליכים ולאחר שמונה אקטואר, הסתבר לה כי הבעל מנסה להלביש עליה חובות בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, בגין הלוואה כביכול שנתן אחיו לעסק של הבעל, האישה טענה כי ההתנהלות הפנימית של החברות, משיכות הכספים בידי מנהליה, הרכישות שבוצעו ע"י אותן חברות בידי שני האחים שרוקנו את הקופה, הייתה בשליטת הבעל ואחיו ולא מן הנמנע כי הכסף כולו בצד בלבוש אחר ובשם אחר, כסף בסכומי עתק שנכנס לחברות ויצא מהן בדלת מסתובבת למקומות זרים, לצורך הברחה, וכל זאת בכדי לייצר תמונה של חובות ולגרום לכך שבעת גירושין האישה תאבד את חלקה בדירה המשותפת, ובנוסף אף לא תהיה זכאית למוניטין וליכולת ייצור הכנסה של העסק אותו ניהל בעלה משך כל השנים.

הלכה היא שכשם שזכאי בן זוג ליהנות מן הפרות שנוצרו במהלך החיים המשותפים, כך חייב הוא לשאת גם בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. גישה זו שורשיה בהלכת השיתוף והיא הוחלה בחוק גם ביחס לבני זוג אשר חל לגביהם הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג ־1973 (להלן: "החוק").

כידוע הפסיקה הכירה בקיומה של אחריות משותפת בין הצדדים לחובות משותפים שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים.

ראה לעניין זה: רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (13.12.06 פורסם במאגר "נבו") ע"א 446/69 לוי נ' גולדנברג, פ"ד כד (1) 813.

ברבות השנים גובשו בפסיקה כמה חריגים ביחס לחובות אשר יוחרגו ולא ייכללו באיזון המשאבים.

חובות שנוצרו כתוצאה מפעילות חריגה של אחד מבני הזוג (תמ"ש (י־ם) 2130/07 נ.ק. נ' ל.ק. (לא פורסם, 6.10.2011).

חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שמקורם בהפרת נאמנות כלפי בן הזוג השני; חובות שנוצרו ביחס לרכוש נפרד שאינו נכלל בנכסי האיזון למשל החזקת מאהב או מאהבת, וכדומה ראה (תמ"ש 23591־04־10 נ.כ. נ' ר.כ. (לא פורסם, 2011), פסקאות 18־19).

על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה שהוגדרה כ"מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג.

המקור המשפטי לחיוב בן זוג אחד בחובות בן זוגו מצוי בסעיף 6 לחוק, בגדרו נקבע, כי בעת עריכת איזון משאבים יש להפחית מתוך שווי נכסיו של כל אחד מבני הזוג את שווי החובות המגיעים ממנו.

אכן, משטר איזון המשאבים נועד על מנת להימלט מהצורך, שהיה קיים עת שלט משטר "חזקת השיתוף" ובו נצרך בן הזוג אשר על שמו לא היה רשום נכס להביא ראיות כי הנכס נצבר בתקופת הנישואין ומחציתו שייכת לו. על פי משטר איזון המשאבים אין צורך בכך, כל רכוש חיובי או שלילי (חוב) ככל שנצבר בתקופת הנישואין וככל שאינו מוצא מנכסי האיזון (על פי הוראת סעיף 5 לחוק) ייכלל בנכסי האיזון ללא צורך בהוכחת נסיבות היווצרותו לכאורה.

עם זאת, ככל שמדובר בנכס שלילי, אשר בהתייחס אליו מבקש בן הזוג בעל החוב – אשר מחזיק בידיו את המידע אודות החוב – לכוללו בנכסי האיזון יש מקום, מכוח העיקרון שלא לפגוע בזכות הקניין של בן הזוג האחר, שלא יחויב בחוב שאיננו בר־איזון ואשר אין לו כל מידע אודותיו, ומכח עקרונות תום הלב והנאמנות החלים על בן הזוג בעל החוב כלפי בן זוגו לפעול בשקיפות ובגילוי כל מידע שבידו בהתייחס לחוב – יש בידי בן הזוג האחר הזכות לבחון את מהות החוב ומועד היווצרותו ולבדוק האם אכן יש לכוללו בנכסי האיזון.

בהעדר יכולת לדלות מידע במקרה בו המידע מצוי אצל בן הזוג בעל החוב יוטל החיוב להביא את כל המידע האמור אודות החוב על בן הזוג בעל החוב ובהימנעותו מלעשות כן, לא ייכלל החוב בנכסי האיזון.

משכך, ככלל, בשעה שעולה טענה בדבר קיומם של חובות שיש לכוללם בנכסי האיזון, יש להניח תחילה תשתית ראייתית מספקת בדבר קיומם של החובות, מהותם, ומועד היווצרותם – והנטל בעניין זה מוטל על כתפיו של הטוען לקיומם של החובות במקרה דנן, נטל זה מוטל על הבעל, כאשר המידע בנוגע לחובות ובאשר לכלל התנהלות החברה נמצא בידיו.

לאחר שביה"ד עיין בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהונח בפניו, הגיע ביה"ד למסקנה כי דין התביעה לשיתוף האישה בחוב כלשהו מחובות החברה להידחות, הכול כפי שיפורט להלן.

ביה"ד יציין כי כל התנהלות הבעל בהליך זה הייתה בדרך של ניסיון להטעות את ביה"ד ואף העלים מידע חיוני מביה"ד, הבעל נקט בשיטה שרב הנסתר על הנגלה, הבעל נקט בשיטה הסוברת כי ביה"ד הינו חותמת גומי, הבעל יציין בכותרת הדרישות "חובות" מבלי להוכיח ומבלי להביא ראיות לביסוסן וביה"ד יאשרם, כך סבר הבעל לתומו.

ביה"ד יציין כי פסה"ד היה אמור להינתן זה מכבר, אך מרגע שביה"ד התיישב לכתוב את פסה"ד והתעמק בכלל הראיות עלו פרטים רבים נוספים המעידים על התנהלותו הקלוקלת של הבעל דבר שדרש התייחסות נוספת של ביה"ד בפסק הדין ומשכך חל עיכוב במתן פסה"ד.

הבעל לא הוכיח את מצבו הכלכלי האמתי של העסק, הבעל אשר טען כי החברה נתונה בקשיים ובחובות, לא השכיל להרים את נטל ההוכחה ולא שכנע את ביה"ד כי אכן כך היו פני הדברים. מהתמונה שעולה בפני ביה"ד עולה חוסר ניקיון כפיים מצד הבעל וב"כ וזו בלשון המעטה.

ביה"ד קובע כי הבעל פעל להברחת כספים, מהראיות ומהמסמכים שעלו בפני ביה"ד עולה תמונה של "מניפולציה כספית" מצד הבעל באמצעות החברה והתנהלות עסקית בלתי תקינה של הבעל ואחיו, התנהלות שנכנסה להילוך מוגבר ערב פרוץ ההליכים המשפטיים.

ביה"ד יציין כי כב' השופט ניצן סילמן עוד בהחלטתו בתיק מזונות קטינים מיום 25 לנובמבר 2010 הטיב להתייחס בחריפות להתנהלותו זו של הבעל וזו לשונו כפי שכתב בסעיף 5 להחלטתו:

א. עד לאחרונה היתה הכנסת הנתבע נעה בין 10,000 ש"ח ל־ 13,000 ₪ (בהתאם לזהות הטוען), אליבא הנתבע לאחרונה פוטר ממקום עבודתו.

ב. ראשית – חיוב במזונות אינו נגזר מהכנסה בפועל בלבד, אלא גם מיכולת הכנסה; לא על נקל תתקבל טענה כי דווקא פרוץ הליכים, נשבר מטה לחמו של מאן דהוא ואבדה יכולת השתכרותו; מקל וחומר אמורים הדברים במציאות של עסק או חברה משפחתית (ראה לעניין זה תמ"ש 52480/99 (י־ם 24940/01).

שנית – הטענה בדבר הקריסה הכלכלית עקב פרוץ ההליכים אינה פשוטה – לו אכן עסק ה[מ'] הביא לכליה, על מה ולמה בחרו הצדדים להמיר העסק בחברה העוסקת בשטח זהה?

ג. שלישית – דווקא מדוחות ההכנסה של העסק, ניתן לגלות כי הדברים אינם ברורים ונהירים כנטען; בסוף 2009 עמדו לעסק פיקדונות וני"ע בהיקף של כחצי מיליון ;"האקטיב " כמוגדר בדו"ח עמד על 2.4 מיליון ₪ מנגד, ה"פאסיב" בעסק כלל הלוואות בעלים (!!) היינו כספים אשר יש להחזיר לנותנם־הבעלים והלוואות נוספות; לא ברור מקור ההלוואות הנוספות, סיווגן והפנייתן.

ד. לא ניתן להתעלם מכך כי הוצאות השכר בעסק עמדו ע"ס של כ־ 58,000 ₪ לחודש, והיקף המכירות הגיע עדי 6 מיליון ₪ ; הפער העצום בין האקטיב לפאסיב נבע מהיקף גבוה ביותר של "חובות אבודים", אשר לא ברור כלפי מי הושמטו, ובגין אילו שנים הוכרו כ"אבודים."

ה. מדפי הבנק שצירף הנתבע ניתן לראות כי לכאורה מחברת [נ' הג'] נכנסים ומוצאים כספים, דרך חשבונם המשותף של הצדדים; עוד ניתן לראות כי החריגה ממסגרת האשראי הלכה ופחתה" עכ"ל.

אם לא די בכך הרי שהבעל כשל בלשונו ומפיו יצא כי החברה שהייתה עוסק מורשה התאגדה כחברה בע"מ בסוף שנת 2009 בשל שינוי במחזור הכספי מ־50,000 ₪ בחודש ל־ 500,000 ₪ בחודש, גידול של מאות אחוזים.

בדיון מיום 17 לאוקטובר 2012 פונה ביה"ד בשאלה לבעל:

בית הדין: על שם מי רשומה החברה של ה[מ']?

הבעל: על שמי.

בית הדין: החברה השניה?

הבעל: זה של אחים שלי. חברת [מ' ה'] היתה חברה קטנה עם מחזור של 50,000 ₪ שהפכה להיות חברה גדולה עם מחזור של חצי מיליון ₪. ורו"ח אמר שצריך להפוך את החברה לחברה בע"מ. החברה נסגרה בשנת 2010, אנחנו חתומים ערבות אישית.

לדעת בית הדין צדק השופט סילמן בדבריו כי אין זה סביר והגיוני שהחברה תמשיך ותתאגד כחברה העוסקת באותו תחום שלטענת הבעל אינו רווחי.

כמו כן לדעת בית הדין אין זה סביר והגיוני שחברה עם מחזור עסקי של 500,000 ₪ בחודש שהתאגדה זה עתה בשל גידול במחזור העסקי הספיקה "לקרוס" בפרק זמן כה קצר ממועד ההתאגדות ועד מועד הפירוד כפי שניסה הבעל לטעון.

כב' השופט סילמן ציין בהחלטתו הנ"ל מיום 25 לנובמבר 2010 כי החברה החזיקה ברכוש רב כנזכר בסעיף 5 ג' להחלטה

"דווקא מדוחות ההכנסה של העסק, ניתן לגלות כי הדברים אינם ברורים ונהירים כנטען; בסוף 2009 עמדו לעסק פיקדונות וני"ע בהיקף של כחצי מיליון ;"האקטיב " כמוגדר בדו"ח עמד על 2.4 מיליון ₪ מנגד, ה"פאסיב" בעסק כלל הלוואות בעלים (!!) היינו כספים אשר יש להחזיר לנותנם־הבעלים והלוואות נוספות ; לא ברור מקור ההלוואות הנוספות, סיווגן והפנייתן."

לדעת ביה"ד הבעל פעל להסתיר מעיני ביה"ד במכוון את הרכוש הרב, נכסים בהיקף מיליונים שנצברו בידי החברה ולא העמידם לחלוקה.

בדיון שנערך בתאריך 21 לאפריל 2013 שאל ביה"ד את הבעל "היכן היו 700,000 ₪."

הבעל: קנינו סחורה, קנינו משאית..."

לרכוש זה הנמצא בידי החברה בהיקף של מיליונים קרי סחורה ומשאיות וכו' אין כל זכר לא מצד הבעל וב"כ ולא בחוות דעת מטעם רו"ח נתן שטרנפלד.

אם לא די בכך אף ב"כ הבעל בסיכומיו מבקש מבית הדין לחלק את החובות כך או אחרת ולא טרח להזכיר ו/או לרמוז דבר בסיכומיו ו/או בכתבי טענותיו באשר לרכוש הרב בהם אוחזת החברה ו/או שאחזה החברה נכון למועד הפירוד.

כמו כן הבעל פעל להעלים מביה"ד את כל התקבולים שהתקבלו בחשבון העסקי לאחר היום הקובע ואשר מקורם והתהוותם בעסקאות החברה שהיו עוד קודם היום הקובע.

פירוט החשבון העסקי מיום 01/03/11 מראה על חלק מהפקדות זכות לאחר היום הקובע כדלקמן: 08/03/11 4,179 ₪, 13.03.11 1,300 ₪, 21/03/11 779 ₪, 23/03/11 4,065 ₪, 05/04/11 1,691 ₪, 11/04/11 2,364 ₪. ואין ספק שהיו עוד אך העדיף הבעל להעלימם.

הבעל בחר שלא לשתף פעולה בעניין זה עם רואה החשבון מטעם בית הדין על אף פניותיו.

רו"ח שטרנפלד במכתבו מיום 19 ליוני 2011 התייחס לעניין ההפקדות הנ"ל וזה לשונו:

"יחד עם זאת, הופקדו לחשבון בנק מזרחי טפחות, תקבולים שלא ברור מהיכן מקורם, יתכן מהחברה, אזי יש לראות תקבולים אלו כמשותפים. אבקש על כן, המצאת דפי בנק אוצר החייל מ־ 1/07/10 עד היום וכן הסבר לתקבולים בחשבון זה."

רו"ח שטרנפלד ביקש מהבעל להמציא לו גם דפי בנק וגם הסבר לתקבולים הנ"ל אך הבעל בחר להתעלם מדרישה זאת, לא המציא דפי חשבון ולא המציא הסבר לתקבולים הנ"ל ונראה כי הבעל סבר כי יוכל להתחמק מדרישת בית הדין.

בפועל הפקדות אלו לא הוכנסו לחוות דעתו של מר שטרנפלד ולא חושבו כתקבולים משותפים.

בנוסף החברה רכשה סחורות ומלאי עסקי גדול וזאת לשיטת הבעל שציין כי המחזור העסקי של החברה היה 500,000 ₪ אך הבעל לא הציג רשימת חייבים לעסק ו/או פירוט מה נעשה במלאי שנרכש.

הבעל הגיש ביום 17 לינואר 2011 הודעה לבית הדין אליה צירף תצהיר של סוכן מכירות של החברה מר [א' אס'] שהוגש בהליך נפרד של התנגדות בהוצל"פ מר [א' אס'] מציין בסעיף 5 לתצהיר כי

"ביום 30.06.10 פוטרתי מהעבודה, ללא כל הסבר."

ובס' 7 הצהיר מר [א' אס']:

"מספר שבועות לפני הפיטורים פנה אליי הזוכה (הכוונה לבעל) וביקש שאעשה סבב עם הנהג של החברה ואעבור אצל כל הלקוחות שהיו מטופלים על ידי, כדי לעשות אימות חובות. הוא הסביר לי שהוא בסך הכול רוצה לבדוק כמה כספים חייבים לעסק בגלל שעבר ממסגרת של עוסק מורשה למסגרת של חברה, בלי קשר אליי. הזוכה פיטר אותי לאחר שסיימתי את אימות החובות."

מהתצהיר הנ"ל שהוגש מצד הבעל עולה כי הבעל החזיק רשימת חייבים שהוסתרה מעיני בית הדין, הבעל לא מסר לבית הדין מה סטטוס החובות, האם תשלום החובות נמסר לבעל דרך חשבון כזה או אחר, האם הבעל ביצע דחייה מכוונת של תשלום החובות עד לאחר מועד הקובע/הגירושין או לא.

כב' השופט סילמן אף התייחס לכך בהחלטתו הנ"ל וכך כתב

"כי לא ניתן להתעלם מכך כי הוצאות השכר בעסק עמדו ע"ס של כ־ 58,000 ₪ לחודש, והיקף המכירות הגיע עד 6 מיליון ₪; הפער העצום בין האקטיב לפאסיב נבע מהיקף גבוה ביותר של "חובות אבודים", אשר לא ברור כלפי מי הושמטו, ובגין אילו שנים הוכרו כ"אבודים"."

הבעל בחר שלא לפרט גם בפני בית הדין את התנהלות החברה בקשר "לחובות אבודים" אשר לא ברור למי הושמטו ובגין אילו שנים הוכרו כ"אבודים" ומשכך המסקנה הבלתי נמנעת לאור התמונה הכוללת הינה שגם בדרך זאת בחר הבעל להברחת נכסים.

כאמור כל המידע והידיעה בעניין החובות "האבודים" נמצאים בידי הבעל אשר בחר להעלים מביה"ד ומהאישה, רב הנסתר על הנגלה.

הבעל העלים מעיני ביה"ד ביד מכוונת את דבר הנכסים הנמצאים בידי החברה, בשום שלב משלבי ההליך המשפטי הבעל ו/או ב"כ לא מסרו לבית הדין את הפרטים בגין הנכסים הרבים בהם אוחז הבעל באמצעות החברה שבשליטתו.

לדעת בית הדין התנהלות זאת מחזקת את טענת האישה כי הבעל תכנן מהלך מסודר להדירה מכספי מכירת הדירה ולהבליע את הכספים בתוך "חובות" החברה, וכן להדירה מהזכויות ברכוש וברווחים שצברה החברה ובכך לנשלה מחלקה בכספים שהתקבלו בידי הצדדים מכספי מכירת הדירה ומהרכוש והזכויות שצברה החברה.

הקלות הבלתי נסבלת בה הצליח הבעל להוציא לפועל את תכניותיו הנ"ל מעידה על תמימות האישה ואי מעורבותה בקשר להתנהלות העסקית של הבעל ואחיו.

הבעל בתוכנית מסודרת ובתמיכת אחיו הזרימו כספים לעסק כדי ליצור מיצג של פאסיב (חובות) גבוה ופיקטיבי אל מול האקטיב הגבוה כדי ליצור תמונה של חב' קורסת, זאת במקביל לעובדה כי הייתה העברת כספים בשיטת הדלת המסתובבת כעולה גם מהחלטת כב' השופט סילמן הנ"ל.

כאמור בית הדין רואה התנהלות זאת של הבעל כ"מניפולציה עסקית" שבאה לשרת את האינטרסים העצמיים של הבעל ואחיו שהינם בעלי שותפות עסקית מוסוות. כפי העולה הפעילות בחברה נעשתה כדי למנוע מהאישה רווח או חלוקה ברכוש שצברה החברה בד בבד עם ניסיון להעלים את כספי מכירת הדירה, לאור האמור לעיל אין זה ראוי להשיט על האישה השתתפות בתשלום החובות בו בזמן שהבעל פעל להברחת רכוש מהתא המשפחתי.

החלטת כב' השופט סילמן שהעלתה אור על פסק דין זה התגלגלה לידי בית הדין בטעות ובחוסר שימת לב ומזל של הבעל. החלטה זאת עומדת לרעת הבעל והומצאה לבית הדין ע"י ב"כ הבעל עצמו כנספח לבקשה צדדית שהוגשה לביה"ד כאשר ב"כ הבעל ביקש להציג לבית הדין את העובדה שבית המשפט חייב את הבעל במזונות ילדיו.

ב"כ הבעל לא הציג את ההחלטה הנ"ל כדי לציין בפני בית הדין כי החברה אוחזת ברכוש רב ו/או כי היה מעבר של כספים בין חברת [נ' הג'] לבין החשבון של הבעל והאישה ו/או כי טענות הבעל אינם הגיוניות שהרי הבעל וב"כ טענו ההיפך לכל אורך ההליך.

הבעל לא הציג לבית הדין תשתית עובדתית מספקת ו/או ראויה למצבו האמיתי של העסק, למהות החובות, נסיבות היווצרותם והפעילות העסקית ממנה צמחו.

לדעת בית הדין טענות הבעל וב"כ באשר לקריסת החברה וחובות אשר נוצרו אינן הגיוניות ועומדות בסתירה לראיות ולמסמכים הנמצאים בפני ביה"ד וזאת בלשון המעטה.

הבעל נמנע מלפרט את הפעילות העסקית האמיתית של העסק, מצבו הכלכלי המלא, קיומן של עתודות כספיות, לרבות של אחיו אשר התגלו כדמויות מפתח בעסק כפי שיפורט בהמשך, המשלמות ומעבירות עשרות אלפי שקלים, במידת הצורך וזאת מבלי לקבל ערבויות ראויות, מה שמעיד כי לא מדובר בהלוואות אלא בהזרמת כספים דו כיוונית בין החברה לאחיו של הבעל כחלק מהתנהלות עסקית מכוונת של הבעל ואחיו.

הבעל הציג תמונה חלקית, חד צדדית ולא אמיתית בכל שלבי ההליך המשפטי בכל הקשור לפעילות החברה, למעט התייחסות לקונית ביחס ל"חובות" בהן ציין הבעל את תאריך מתן ההלוואה, המקור המלווה והסכום ותו לא וזאת על מנת לקשור את האישה לחובות החברה.

ההתנהלות הכספית של הבעל כאמור לעיל מעידה בוודאות על אינטרסים רכושיים של משפחת הבעל קרי אחיו ולא עלה שום אינטרס של התא המשפחתי דהיינו הבעל והאשה נהפוך הוא הבעל פעל ביד מכוונת בניגוד לאינטרס של התא המשפחתי בנוגע לאישתו.

כמו כן הבעל לא הציג נתונים ביחס להיקף הלקוחות, תזרים מזומנים, חובות של לקוחות כלפי החברה.

מעמדה של האישה בעסק
הבעל טען בכתב התביעה בס' 3 "האשה עבדה כפקידה ולמדה קוסמטיקה, התובע תחילה עבד עם אביו ואחיו ומאוחר יותר ב־ 01/07 החליט בעצה אחת עם הנתבעת להקים עסק לשיווק [מ'] בשם [מ' ה'] שלאחר מכן ב־ 1/2010, הפך להיות חברה בע"מ"

בס' 4 לתביעתו ציין הבעל כי האישה עבדה כפקידה בחברה ולא טרח לציין מאיזו שנה עבדה האישה בחברה, היכן עבדה האישה לפני כן האם בחברה המשפחתית של הבעל או בחברה אחרת, איזה סוג פקידה הייתה ומה היה גובה משכורתה.

אך הפלא ופלא בס' 14 לסיכומיו עת שמבקש הבעל לקשור את האישה לחובות והתנהלות החברה מציין הבעל כי האישה שימשה כמנהלת חשבונות. "הבעל – אינו חייב לשאת לבדו במשא זה ולהשתעבד להלוואות ולחובות לבדו שעה שאשתו נהנתה, כמוהו ואחראית כמוהו־ בהיותה אף מנהלת חשבונות בעסק ולאור גניבות שגנבה מהעסק."

עיננו רואות כי בבואו של הבעל להטיל על האישה אחריות לחובות טען כי האישה הייתה "מנהלת חשבונות" ולא "פקידה".

מאידך טענה האישה כי מיום נישואי הצדדים בשנת 1998 ועד לתחילת ההליך המשפטי בפני כבוד בית הדין, האישה עבדה בעסקים של הבעל לשעבר, שימשה אותו ואת התא המשפחתי ולא צברה נכסי קריירה, לא למדה ואת מיטב שנותיה נתנה לבעלה וביתם.

בדיון מיום 21 לאפריל 2013 טענה האישה "אני לא התעסקתי בהנהלת חשבונות, אני לא הייתי בכירה, היתה בחורה בשם [ל'] יותר בכירה ממני."

בהמשך טענה ב"כ האישה כי "האשה עבדה שם 13 שנה... ומעבירים אותה מחברה לחברה בלי שהיא יודעת...היא עשתה בעסק מה שצריך כולל ניקיון."

בדיון מיום 17/10/12 טענה ב"כ האישה לפרוטוקול כי:

ב"כ האשה־ האישה נישאה לבעל בגיל צעיר וכל שנות הנישואין עבדה אצלו כפקידונת, כאשר הדיר את רגליה משני העסקים ונתן לה פיצויים לאחר 13 שנה בסך 12,000 ₪. הבעל ואחיו ניהלו שתי חברות "...

"ב"כ האישה: היא לא ידעה, היא הקלידה מפעם לפעם דברים, לא היתה מעורבות עסקית, היא לא עובדת יחידה שם, יש מנהלת חשבונות "...

" בית הדין: האישה הייתה מנהלת חשבונות וראתה את הכספים שנכנסו?

ב"כ האישה: לא. היא היתה פקידה אחת מתוך כמה, היא עבדה בעיקר מול ספקים."

בסיכומים מטעם האישה מציינת ב"כ האישה כי "האישה אמנם עבדה בעסקים של הבעל, אך היא אישה פשוטה ותמיד שימשה בתפקידים זוטרים, עברה מעסק לעסק, (שני העסקים תחת קורת גג אחת ע"י הבעל ואחיו) תוך כך שימשה כמסדרת סחורות, כמנקה, כפקידה בהנהלת חשבונות וכמסייעת בעבודות שחורות."

"האישה מעולם לא שימשה בתפקיד שבו ידה הייתה על הדופק והיא לא הייתה יכולה לדעת מה קורה מבחינה פיננסית בעסקים, היא עשתה את העבודה השחורה ואין בכישוריה לקלוט מעבר לכך ובעלה ניצל זאת לרעה."

בתצהיר התנגדות לביצוע שטר ב־ס' 9 שהעתקו הוגש לביה"ד מצד ב"כ האישה מצהירה האישה "נישאתי לגרוש שלי בתאריך 27/05/1998 והתגרשתי ממנו בתאריך 17/01/2010, במרוצת שנות הנישואין עבדתי בשני עסקים: [נ' הג'] בע"מ ו[מ' ה'] בע"מ־ שני עסקים שבניהול הזוכה והגרוש שלי. פוטרתי אחרי כ־13 שנות עבודה ולא שולמו לי הפיצויים המגיעים לי כחלק ממאבק הגירושין."

לאורך כל ההליך שמרה האישה וב"כ על קו אחיד וגרסה אחידה כי האישה מאז נישואיה לא שימשה בתפקיד בכיר ולא שימשה כמנהלת חשבונות בחברות השונות של משפחת הבעל אלא בתפקידים זוטרים שונים והאשה לא ידעה מה קורה מבחינה פיננסית בעסקים.

עוד יצוין כי מנספח ד' לחוות דעת רואה החשבון נתן שטרנפלד "אישורי פוליסה מנורה" עולה כי תחת הגדרת המקצוע של האישה בפוליסה מצוין "פקידה" לגבי ת. מקצועית "לא" היינו אין תעודה מקצועית.

הטענה כי האשה תשמש "כמנהלת חשבונות" כפי שביקש הבעל לטעון לאחר שינוי גרסאות וזאת ללא כל הכשרה מיוחדת בעסק עם מחזור של 500,000 ש"ח בחודש אינה הגיונית ואינה סבירה.

יותר מתיישבת בעיני בית הדין גרסת האישה כי מאז נישואיהן שימשה בתפקידים פשוטים בחברות השונות השייכות למשפחת הבעל.

גם טענת הבעל כי במסגרת עבודתה של האשה כפקידה בחברה, "חילקה" "וויתרה" על חובות שהיה חייב סוכן שיווק בחברה לא הוכחו, הבעל לא הציג כל ראיה רלבנטית בעניין זה ובית הדין דוחה טענה זאת.

בדיון מיום 17 לאוקטובר 2012 ביה"ד שואל את הבעל:

בית הדין־ על שם מי רשומה החברה של ה[מ']?

הבעל: על שמי...

ביה"ד שואל את הבעל מה הקשר שלו עם חברת [נ' הג'] שבבעלות רשומה של אחיו.

ביה"ד: החברה השנייה?

הבעל: זה של האחים שלי.

בפרוטוקול מיום 21 לאפריל 2013 טען ב"כ הבעל "מדובר בשתי ישויות נפרדות. יש את [מ' ה'] ולאחר מכן הפירמה הפכה לחברה בע"מ משיקולים של מיסוי, כאשר אדם לא רוצה לקבל על עצמו אחריות אישית מוגברת. ספקים לא מוכנים לתת סחורה ללא ערבות אישית. לא היה כאן שום גורם נוסף, היה את [נ' הג'] של אחיו, שנתן כסף. אין לו מניות בעסק והוא לא שותף שם."

בית הדין: הוא עובד בעסק הזה?

ב"כ הבעל: זו טעות. לחברה יש מבנים שהיא משכירה, אבל זה לא אומר שאני שייך לעסק הזה."

ראשית מדברי הבעל עצמו ביה"ד למד כי הבעל הינו הבעלים הרשום של חברת [מ' ה'] ולא האישה.

הבעל בס' 14 לסיכומיו מציין כי "הבעל אף טען בפתח הדיון בביה"ד ובביהמ"ש למשפחה כי משיכת משכורת על ידו או ע"י אשתו מהעסק, הינה משיכה מעסק מת ואינה מראה על השתכרות אמיתי." הבעל מציין כי נמשכה משכורת מחברת [מ' ה'] בגין העסקתה של האישה.

בשום מקום בכתבי הטענות ו/או בפרוטוקולים לא ציין הבעל ולא טען כי האישה עבדה בחב' [נ' הג'] אשר בבעלות אחיו נהפוך הוא כפי שראינו לעיל הבעל טען כי האישה עבדה בחברת [מ' ה'] בתפקיד כזה או אחר וזאת כדי ליצור מיצג שוא בפני ביה"ד של הפרדת חברות.

הבעל התנער והכחיש משך כל הדיונים כל קשר בין עסק [מ' ה'] לבין [נ' הג'] שבבעלות של אחיו כפי שטענה האישה.

דע עקא שטענה זאת עומדת בסתירה מוחלטת לעובדה כי האישה קיבלה את הודעת הפיטורים מחברת [נ' הג'] כעולה מהמסמך שהמציא הבעל לידי האקטואר מיום 1/06/10 מאת "[נ' הג'] 91 בע"מ" הנדון: מכתב פיטורין לגב' [פלונית]. האישה לא קיבלה הודעת פיטורים מחברת [מ' ה'] כפי שטען הבעל.

עוד ציין מר שטרנפלד בס' 7 לחוות דעת מיום 11 לאפריל 2011 הערה 2

"ביום 12/08/10 הופקד לחשבון סך של 19,798 ₪ שמקורו ככל הנראה עקב סיום עבודת האישה בחברת [נ' הג'], ואם כן הרי שסך זה הינו חלק מהזכויות המשותפות, שכן האישה עבדה במקום זה עד ליום הקובע."

עיננו רואות כי ראיות אילו מתיישבות עם גרסת האישה כי היה ערבוב ושותפות בין החברות ובין האחים וכי היא שימשה במספר תפקידים הן בחברת [מ' ה'] והן בחברת [נ' הג'].

עוד עולה מהחלטת כב' השופט סילמן מיום 25 לנובמבר 2010 כי הייתה הזרמת כספים דו כיוונית מחשבונם המשותף של הבעל והאשה לחב' [נ' הג'] שבבעלות אחיו של הבעל הכול כמצוין בס' 5 ה' להחלטה:

"מדפי הבנק שצירף הנתבע ניתן לראות כי לכאורה מחברת [נ' הג'] נכנסים ומוצאים כספים, דרך חשבונם המשותף של הצדדים; עוד ניתן לראות כי החריגה ממסגרת האשראי הלכה ופחתה."

אף מכתב ערבות שנחתם לחב' אסם תעשיות מזון שצרף הבעל עצמו עולה כי אחיו של הבעל מר [א' מ'] חתום כערב יחד עם מר [פלוני] הבעל וגב' [פלונית] דבר שיש בו בנוסף להעיד על מעורבות של האח בחברת [מ' ה'] וזאת בנוסף ל"הזרמת הכספים הרבים" ללא קבלת ערבויות מתאימות מצד האחים של הבעל.

גם סכומי העתק והיקף "הלוואות" מצד אחיו של הבעל לחב' (לטענת הבעל) וזאת ללא קבלת ערבויות מתאימות מעידות על ערבוב ועל ניהול החברות במשותף בין האחים כאשר הרישום הינו טכני בלבד וזאת במצטרף לאמור לעיל.

כב' השופט סילמן התייחס בס' 5 ג' בהחלטתו הנ"ל ל"הלוואות" הבעלים ו/או ל"הלוואות" נוספות כי לא ברור מקור ההלוואות הנוספות, סיווגן והפנייתן בזו הלשון:

"דווקא מדוחות ההכנסה של העסק, ניתן לגלות כי הדברים אינם ברורים ונהירים כנטען; בסוף 2009 עמדו לעסק פיקדונות וני"ע בהיקף של כחצי מיליון ;"האקטיב " כמוגדר בדו"ח עמד על 2.4 מיליון ₪ מנגד, ה"פאסיב" בעסק כלל הלוואות בעלים (!!) היינו כספים אשר יש להחזיר לנותנם־הבעלים והלוואות נוספות; לא ברור מקור ההלוואות הנוספות, סיווגן והפנייתן."

ראוי לציין כי ביום 15/12/10 ביה"ד הוציא צו להסרת חיסיון כלפי חב' [נ' הג'] לבקשת האישה בזו הלשון:

"בית הדין נעתר למבוקש ומורה בצו זה על הסרת חסיונו הבנקאי וחיסיונו כלפי צד' ג' לרבות מוסדות פיננסיים וצדדי ג' ללא הגבלה של מר [פלוני] ת.ז. [...] וכן על הסרת חיסיון של שני עסקיו, של הבעל בחברת [נ' הג'] 91 בע"מ, וחברת [מ' ה'] (2009) בע"מ, המופנה לצד ג', לרבות בנקים, רואה חשבון, רשויות המס וצדדי ג'.

צו זה יחול לתקופת הנישואין מתאריך 27.5.2008 ועד לתאריך 18.7.2010."

מיד ובסמוך להוצאת הצו הנ"ל ב"כ הבעל הגיש ביום 15/12/10 בקשה בהולה והתנגד נחרצות לצו הנ"ל שהוצא כנגד חברת [נ' הג'].

בית הדין תמה מדוע ב"כ הבעל הוא שהגיש את הבקשה, מי שהיה צריך לכתחילה להגיש את הבקשה היתה חברת [נ' הג'], שהרי אם לבעל אין אינטרס בחברת [נ' הג'] כך לטענתו מדוע הוא זה שנזעק ראשון.

יצוין כי הבקשה הנ"ל שהגיש הבעל נדחתה וביום 03/01/11 הגישה חב' [נ' הג'] התנגדות לצו הנ"ל בטענה כי אין כל קשר בין הבעל [פלוני] לבין חב' [נ' הג'] והצו בוטל.

משבית הדין התיישב לכתוב את פסק הדין והתעמק בחומר הראיות שנמצא בפניו התבררה לבית הדין התמונה האמיתית, הקשר הישיר בין חברת [נ' הג'] לבין הבעל כאן והתנהלותם העסקית של הבעל ואחיו הכוללת הברחות כספים כפי שאכן צוין בהחלטת כב' השופט סילמן הנ"ל כאמור בס' 5 ה':

"מדפי הבנק שצירף הנתבע ניתן לראות כי לכאורה מחברת [נ' הג'] נכנסים ומוצאים כספים, דרך חשבונם המשותף של הצדדים; עוד ניתן לראות כי החריגה ממסגרת האשראי הלכה ופחתה"

כמו כן חב' הגליל היא שהעסיקה את האישה ופרט זה הוסתר מעיניי בית הדין גם בבקשה שהוגשה מצד חברת [נ' הג'],לא בכדי נזעקו הן הבעל ואין אחיו להגיש בקשות דחופות ובהולות להסרת הצו, זאת באשר ידעו כי הפעלת הצו תחשוף את דרך התנהלותם כאמור בפסק דין זה.

בית הדין קובע כי חברת [מ' ה'] בע"מ הינו בפועל עסק משפחתי משותף של הבעל ואחיו, בניהול והתנהלות משותפת של האחים, אמנם לא ברשומות אך בפועל הכול כאמור לעיל, יעידו על כך בנוסף סכומי העתק שהועברו דרך החברה של הבעל ללא קבלת ערבויות מתאימות מצד האחים המלווים.

בעניין זה אמרה השופטת בן עתו העקרונות המנחים בסוגיית השיתוף בחובות, פורטו, בין השאר, בע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ, פ"ד נד (3) 433, כדלקמן:

,מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו או ידיעתו על קיומו... האם מדובר בחוב אישי... האם המדובר בחובות שנעשו בדרך הרגילה הקשורה בניהולו השוטף של משק הבית או שמא נוצר החוב עקב פעולה חריגה... האם נוצר החוב בקשר עם רכוש השייך לשותפות או שמא הוא קשור לרכוש שלגביו נסתרה דוקא חזקת השיתוף... לאילו נכסים צמחו החובות... מהו גובה החוב המשותף אל מול שווי כלל הנכסים המשותפים."

במקרה דנן ולאור האמור לעיל ביה"ד קובע כי חובות החברה הינם חובות של עסק משפחתי, בו שותפים אחיו של הבעל, מעשי הבעל פעולותיו הכלכליות והעסקיות, לא נועדו לשרת אך ורק את התא המשפחתי של הבעל ואשתו, כי אם את האינטרס של משפחת המוצא שלו, הבעל נקט בהעלמת והברחות כספים באמצעות העסק בשיטה של "מניפולציה כספית" על כן, יש לראות את החובות, "ההלוואות וההתחייבויות" הקשורות בבני משפחתו – ככל שהינם קיימים – כחוב אישי של הבעל, שאינו קשור למערכת החיים המשותפת שלו עם האשה.

לענין זה, ראה גם: תמ"ש (תל אביב) 40700/96 בן יהודה נ' בן יהודה, תק־מש 2000 (2) 52פיסקה 16 לפסה"ד וכן ראה, תמ"ש (תל אביב) 35042/96 ציביאק נ' ציביאק, תק־מש 2002 (4), 96, פיסקה 16 לפסה"ד (להלן: "הלכת ציביאק"), שם נאמר, בין היתר:

"האינטרס של הבעל לא היה רק להגן על שווי מניותיו אלא גם להגן על אינטרסים רכושיים של משפחת המוצא שלו. היה גם רצון של הבעל לסייע לבעלי המניות האחרים, שהחזיקו ב־ 75% מהמניות בחברה, ובעלי מניות אלה היו: אבי הבעל, אם הבעל ואחי הבעל."

לאור האמור לעיל ולאור התשתית העובדתית שהונחה בפני ביה"ד, לרבות העמימות ואי מתן פרטים ועובדות ע"י הבעל וב"כ, יש לראות את החובות הקשורים בעסק כחובות אישיים של הבעל, שאינם בני איזון.

הבעל לא רק שלא הניח בפני בית הדין תשתית ראייתית ההיפך הוא הנכון הבעל פעל להסתיר כל פרט נחוץ וכל קצה חוט רלבנטי, מה גם שכל השליטה במסמכים נמצאת בידי הבעל ומשפחתו.

לבחירת הבעל להימנע מלהעיד עדים מסוימים ולהציג ראיות יש השפעה שלילית מכרעת על מהימנות גרסתו. כל הראיות ביחס למצבו של העסק, היו בידיעתו ובשליטתו המוחלטת של הבעל ולמרות זאת, בחר הוא לוותר על הגשת הראיות והמסמכים ונמנע מלהעיד עדים.

גם אם בית הדין היה יוצא מנקודת הנחה כי כל החובות שרירים וקיימים ולא נוצרו אך לצורך ההליך דנן, לא הונחה בפני בית הדין תשתית מלאה ביחס למצבו האמיתי של העסק, לרבות עתודות כספיות של העסק ו/או של הבעל ואחיו. ההיפך הוא הנכון. הבעל פעל להסתיר כל פרט נחוץ וכל קצה חוט רלבנטי. בפרט בולטת היתממות הבעל ביחס לכספים שהתקבלו בידי הצדדים ממכירת הדירה כפי שיפורט להלן.

בנוסף הבעל לא מסר גרסה בנוגע לנסיבות שהביאו לקריסת העסק, לטענתו.

לבחירת הבעל להימנע מלהעיד עדים מסוימים והצגת ראיות לביה"ד, יש השפעה שלילית מכרעת על מהימנות גרסתו. כל הראיות ביחס למצבו של העסק, היו בידיעתו ובשליטתו המוחלטת של הבעל ולמרות זאת, בחר הוא לוותר על הזמנתם לעדות של עדים רלוונטיים רבים מטעמו והסתפק בהגשת מסמכים חלקיים ובמתן תשובות מתחמקות.

בעניין זה אמרה השופטת בן עתו את הדברים הבאים (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 בעמ' 760, מול האותיות ה־ו):

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה."

(ראה גם: ע"א 635/89 אנקונה נ' גוטמן, תק־על 90 (3), 705 וע"א 27/91 קבלו נ' שמעון, פ"ד מט (1) 450).

באופן דומה כותב השופט (בדימוס) יעקב קדמי בספרו את הדברים הבאים (קדמי, עמ' 1650):

"הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע."

טענת הבעל ביחס למצבו המעורער של העסק, הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר הינו, כמובן, בגדר עד מעוניין. בעניין זה נפסק על ידי בית המשפט בעבר, בהסתמך על הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א־1971, כי:

"עדותו של עד מעוניין, דהיינו: מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה שיקול נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה"

(ראה: קדמי, שם, בעמ' 1243־1241, ע"א 231/72 עיזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז (1) 679, 681). בעל דין הינו עד מעונין ועל כן, כאשר ביה"מ מכריע את הדין על סמך עדותו היחידה, מחייב הדבר הנמקה מפורטת.

מן המקובץ עולה, כי הבעל לא הרים את נטל ההוכחה בכל הקשור למצבו הכלכלי של העסק, לרבות מהות החובות והזכויות הקשורים בו. וגם מטעם זה יש לדחות בקשתו להכניס את החובות לאיזון. בית הדין קובע כי אין הצדקה לחייב את האישה לשאת ב"עוקץ", אגב העלמת הבעל את ה"דבש" מפניה.

ביה"ד שוכנע כי אין זה צודק להטיל על האישה להשתתף בחובות הנטענים בכתב התביעה, שעה שמצבת הזכויות הכספיות נותרה עלומה ולאישה אין חלק בה.

יודגש: בנוגע לחובות הקשורים בעסק מפסיד, על בן הזוג הטוען לשיתוף בחובות, להוכיח כי בן הזוג השני ידע אודות חובות אלה והסכים להם. בהקשר לחזקת השיתוף נקבע בנידון כדלקמן:

"...כאשר אחד מבני הזוג מבקש ליטול הלוואות, היוצרות ממילא חובות, לצורך תפעול עסק מפסיד, עליו ליידע על כך את בן הזוג השני ולקבל הסכמתו, אם הוא חפץ שהחובות יוכרו כחובות משותפים" (הלכת ציביאק שנזכרה לעיל).

דברים אלה – כמו גם הרציונל העומד מאחריהם – כוחם יפה, אף ביחס לחובות של בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, כמו הצדדים שבפנינו.

הבעל לא הוכיח שהאשה היתה מודעת לחובות ו/או להלוואות שנלקחו, לרבות מהותם, סכומם, מטרתם והאופן שבו נעשה בהם שימוש להפקת רווחים. דבריו של הבעל בהליך נטענו כטענות בעלמא וביה"ד לא שוכנע באמיתות הדברים. לפיכך, גם מטעם זה, דין תביעתו לשיתוף האשה בחובות – להידחות.

התוצאה, לפיה אין האשה חייבת בחובות הנטענים בתביעה, מתחייבת אף מלשונו של חוק יחסי ממון, ביחס להיקף האחריות בחובות. בכל הקשור לבני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, היקף האחריות לחובות, במערכת היחסים הפנימית ביניהם, הינה לכל היותר עד גובה מחצית ההפרש בין שווי הנכסים שלהם, ולא למעלה מכך – ראה, סעיפים 5 ו־6 לחוק יחסי ממון.

ביחס לבני זוג שחלה עליהם הילכת השיתוף, נקבע בהלכת ציביאק שנזכרה לעיל, כי:

"... בהעדר הוראת חוק מפורשת, יש להגביל את חזקת השיתוף בחובות, יצירת הפסיקה, לשווי חלקו של בן הזוג השני בנכסים המשותפים, שהוכרו מכח חזקת השיתוף. יש לקרוא תנאי מכללא או להשלים חסר מכח עקרון תום הלב, שתוכנו ויתור בן הזוג הראשון על השיתוף, כאשר בן הזוג השני יצר חוב, ללא ידיעת בן הזוג הראשון, ששוויו עולה על מחצית שווי הנכסים החוסים תחת כנפי חזקת השיתוף, גם אם החוב כשלעצמו עונה על הקריטריון של חוב משותף. חזקת השיתוף נועדה לקדם מטרות בדיני המשפחה – להגן על בן הזוג החלש, ולא להפוך את בן הזוג, ללא הסכמה מפורשת מראש, לחייב כספים מעבר לשווי מחצית הנכסים, שיכל היה להפיק מהקמתה של חזקת השיתוף. גם בדיני הירושה אין היורשים אחראים לחובות אלא בנכסים שנטלו מהעיזבון (ראה סעיפים 126־128 לחוק הירושה) " ־פיסקה 14 לפסה"ד.

כאמור, בכל הקשור לבני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, לגישה זו תימוכין בלשון הברורה של החוק. כעולה מגישה זו, האשה אינה חבה בחובות בסכומים העולים על הזכויות המגיעות לה מכח הנישואין. גם מטעם זה, אין מקום לחיוב האשה במחצית החובות, כדרישת הבעל, בפרט במקרה דנן שהבעל לא הותיר כל זכויות זאת באשר פעל להעלמתן והברחתן.

לטענת הבעל במהלך חיי הנישואין קיבל הלוואות מאחיו – לא ידוע מדוע קיבל הלוואות לשם מה, מה מהותן ואין זה סביר כי היקף הלוואות שכזה יינתן ללא כל ערובה מתאימה למלווה, האחים עבדו עם הבעל והיתה זרימת כספים דו כיוונית בין החברות ובין הצדדים ואין זה סביר שהאחים לא דאגו לערובות מתאימות אם אכן היה מדובר בהלוואות כטענת הבעל.

די בכל האמור לקבוע כי כל חובות החברה המפורטים בחוות דעת רו"ח מר שטרנפלד מיום 11 לאפריל 2011 ו־ 7 ליוני 2011 שייכות לבעל ואין להכניסן לאיזון זאת באשר הבעל פעל בחברה לחוד וביחד עם אחיו תוך "מניפולציה כספית" התנהלות של הברחת רכוש וכספים בשיטת דלת מסתובבת הבעל אף ניסה להטעות את ביה"ד, העלים פרטים רבים וחיוניים ויצר מיצגי שווא.

כתוספת בלבד להכרעת בית הדין הנ"ל יציין בית הדין כי רו"ח החשבון שטרנפלד ציין בחוות דעת באשר לחובות שלהלן כי –

"עפ"י המסמכים שבידי לא ניתן ללמוד על החלק שנצבר עד ליום הקובע, אך סביר לומר כי חלק ניכר מהחובות נצבר בתקופת השיתוף."

־סונול ישראל 2485 ₪ דרישת חוב מיום 20/1/11.

־[מ'] השלום בעולם בע"מ 6,751 ₪ דרישת חוב מיום 24/11/10

־גורי בע"מ 14,617 ₪ דרישת חוב מיום 26/10/10

־טופגאם תעשיות [מ'] בע"מ 7,536 ₪ דרישת חוב מיום 2/11/10.

־חוב למיטב תעשיות דרישת חוב מיום 5,322 ₪ מיום 11/10/10.

־תשלום לחב' קוקה קולה ע"י הבעל 24,391 ₪ לפי מסמך הסדר החוב עולה כי מדובר בהסדר חוב של החברה מיום 25/10/10 צורפה קבלה.

גם אם ביה"ד היה יוצא מנקודת הנחה כי אכן כל החובות הנ"ל דרישתן לאחר היום הקובע, בעניין זה ביה"ד לא פועל על פי סבירות ועל הבעל חלה חובת ההוכחה זאת באשר ביקש הוא להחיל את החובות על האישה בבחינת המוציא מחברו עליו להביא ראיה, ולא יהיה הדבר אלא כספק ומספק אין מוציאים ממון מהמוחזק. בנוסף הבעל לא המציא כל ראיה על תשלום בפועל לסונול, [מ'] השלום, גורי, טופגאם ומיטב תעשיות אשר על כן גם מנימוק זה ביה"ד קובע כי החובות הנ"ל אינם ברי איזון.

יש לציין כי ממסמך הדרישה לגבי מיטב תעשיות עולה כי החוב במקור היה 1,621 ₪ שצמח לסכום של 5,322 ₪ בגין חילול המחאה קרי אי כיבודה וגם מטעם זה בית הדין קובע כי חוב זה אינו בר איזון.

־עיריית כרמיאל 286 ₪ דרישת חוב מיום 26/1/11.

באשר לחוב בגין דו"ח חניה הרי שחוב זה אינו בר איזון זאת באשר אין האישה צריכה לשאת בשיתוף בדו"ח חניה בגין מחדלי הבעל בנוסף הבעל לא המציא אישור תשלום בפועל גם כאן לא פרט הבעל את נסיבות קבלת הדו"ח ולא צוין מס' הרכב בגוף מכתב הדרישה.

־חוב למע"מ (קרן) 25,549 ₪

כאמור במכתבו של רו"ח שטרנפלד מיום 19 ליוני 2011 "לעניין חוב למע"מ צורפו דוחות שהוגשו, ללא כל אישור תשלום" הבעל לא הציג כל תשלום בפועל ובנוסף מדובר בשובר שמולא ע"י החברה עצמה אין בכך הוכחה כי אכן זהו הסכום לתשלום אשר על כן גם מנימוק זה בית הדין קובע כי החוב הנ"ל אינו ברי איזון.

־תשלום הלוואה לבנק אוצר החייל 56,000 ₪ מהסכם ההלוואה עולה כי מטרת ההלוואה הייתה לטובת העסק ולכן אין לחייב את האישה.

בית הדין מקבל את טענת האישה כי היא לא הבינה את מהות הצעדים העסקיים של הבעל, האישה לא שימשה כמנהלת חשבונות בחברה כפי שביקש הבעל לטעון נהפוך האישה עבדה בתפקידים זוטרים ללא ידיעה והתערבות בנעשה בעסק.

בית הדין רואה את התנהלות הבעל "כמניפולציה עסקית" שוכנענו כי אף שהאישה ידעה אודות ההלוואה הספציפית וחתמה, היא לא הייתה מודעת למהות העובדות והפרטים הקשורים ביוזמה העסקית, העובדה כי האישה נהגה כלפי בעלה ברצון טוב, ומילאה אחר דרישתו לחתום על מסמכי הלוואה, אין הדבר צריך לעמוד לה לרועץ עת כשבעלה פעל ופועל בה בידיים לא נקיות ומבריח רכוש וכספים מהאיזון.

בית הדין לא יתן יד לחיוב האישה בחובות החברה בשעה שהבעל אוחז והבריח כספים ורכוש רב.

אשר על כן גם מנימוק זה בית הדין קובע כי החוב הנ"ל אינו בר איזון.

"חובות" לאחיו של הבעל
־חוב לחברת [נ' הג'] בע"מ חברה בבעלות אחיו של הבעל – 484,647 ₪.

־חוב ל[א' מ'] – אחיו של הבעל 928,500 ₪.

־חוב ל[א' ג'] – אחיו של הבעל 125,000 ₪.

כאמור לעיל ביה"ד פסק כי אין מדובר בהלוואות אלא בפעילות עסקית מכוונת ומשותפת של הבעל ואחיו גם כב' השופט סילמן הביעה תמיהה על התנהלות זאת תוך שהוא מציין כי לא ידוע מקור ההלוואות, סיווגן והפנייתן כמצויין בהחלטת כב' השופט סילמן הנ"ל בס' 5 ג':

"דווקא מדוחות ההכנסה של העסק, ניתן לגלות כי הדברים אינם ברורים ונהירים כנטען; בסוף 2009 עמדו לעסק פקדונות וני"ע בהיקף של כחצי מיליון ;"האקטיב" כמוגדר בדו"ח עמד על 2.4 מיליון ₪ מנגד, ה"פאסיב" בעסק כלל הלוואות בעלים (!!) היינו כספים אשר יש להחזיר לנותנם־הבעלים והלוואות נוספות; לא ברור מקור ההלוואות הנוספות, סיווגן והפנייתן."

כאמור לעיל ביה"ד קבע כי הבעל נקט במניפולציה כספית וזאת בשיתוף עם אחיו. התמונה העולה שלא מדובר בהלוואות אלא בפעילות עסקית רגילה במסגרת הברחת והעלמת כספים מצד הבעל ואחיו.

נוסיף ונציין כי מדובר בדרישות חוב של צד שלישי וצד ג' תובע את הכספים בערכאה אחרת, בית הדין רואה זאת כניסיון למסע "דיג" בין הערכאות מצד הבעל אך הבעל לא יעלה דבר בחכתו שכן בית הדין אינו סובל התנהלות קלוקלת מסוג זה.

עניין הדירה
ביום 30 לאוקטובר 2008 נחתם חוזה מכר למכירת דירה בת 5 חדרים + שני חדרי שירותים ברח' [...], עכו שהייתה בבעלות הבעל והאישה (להלן: "הסכם המכר " להלן: "הדירה").

האישה טענה כי הדירה שנמכרה הייתה מסוג: בית דו משפחתי עם גינה, חנייה ומספר מפלסים, מפוארת ומצוידת היטב. טענה זאת לא נסתרה מצד הבעל וביה"ד מקבל כי אכן מדובר בדירה המתוארת.

האישה טענה כי כשנתיים לפני תחילת ההליכים מכר הבעל את הדירה המשותפת של הצדדים בסך של 750,000 ₪ טבין ותקילין, כסף זה היה אמור לשמש לרכישת דירה אחרת, גדולה יותר, מפוארת יותר, שכן הדירה שנמכרה הייתה מסוג: בית דו משפחתי עם גינה, חנייה ומספר מפלסים, מפוארת ומצוידת היטב.

הבעל טען כי לצדדים הייתה דירת מגורים שנמכרה זה מכבר לשם כיסוי חובות והחזר הלוואות ועל מנת לאפשר לחברה להמשיך לפעול.

מהסכם המכר עולה כי דירת הצדדים נמכרה ביום 30/10/08 בסכום של 750,000 ₪.

מהסכם המכר עולה כי במועד המכר רבץ על הדירה חוב משכנתא בסך 47,861.09 ₪ לטובת בנק טפחות.

מהסכם המכר עולה כי התמורה הכוללת בסך 750,000 ₪ תשולם במועדים כדלקמן:

80,000 ₪ עם חתימת החוזה ביום 30/10/08.

658,000 ₪ יועברו עד ליום 14/3/09.

12,000 ₪ ישולם במעמד וכנגד מסירת חזקה בדירה. לציין כי מועד העברת החזקה נקבע ליום 15/11/09.

בחוות דעתו של מר שטרנפלד התייחס לעסקת המכר כדלקמן:

"לפי בקשת כב' בית הדין נתבקשתי להתייחס לעסקת מכר הדירה של הצדדים, ולהלן הפרטים הידועים לי על סמך המסמכים שהועברו לידי:

ביום 30/10/08 חתמו הצדדים על הסכם מכירת הדירה תמורת סך כולל של 750,00 ₪.

ביום 16/11/08 מופיעה בכרטסת הנהלת חשבונות של העסק השקעת בעלים בסך 80,000 ₪ שמקורה בתמורה שנתקבלה מהמכירה.

ביום 2/3/09 מופיעה בכרטסת הנהלת חשבונות של העסק השקעת בעלים בסך 300,000 ₪ שמקורה בתמורה שנתקבלה מהמכירה.

ביום 21/06/10 מופיעה בכרטסת הנהלת חשבונות של העסק השקעת בעלים בסך 345,000₪ שמקורה בתמורה שנתקבלה מהמכירה."

מר שטרנפלד מסכם בחוות דעתו כדלקמן:

"ראוי להדגיש, כי קיימת אי בהירות בין התאריכים הקבועים בהסכם המכירה, לבין התאריכים בהם נרשמו התקבולים, וכן קיימת אי בהירות באשר לסכומים עצמם, שכן אין התאמה מלאה בין סכום התמורה לסכומים שנרשמו בכרטסת ההשקעות."

בית הדין וזאת פעם נוספת ופעם אחר פעם רואה בחומרה רבה את ניסיון הבעל להטעות את בית הדין כאשר הבעל מציג בפני בית הדין מצגי שוא שאינם עומדים במבחן המציאות ו/או במבחן הסבירות וזאת בלשון המעטה.

כעולה מהסכם המכר עד למועד 14/3/09 הועבר לידי בני הזוג סכום נוסף של 658,000 ₪ ביה"ד קובע כי אין זה סביר שהבעל יעביר סכום של 300,000 ₪ לעסק ביום 2/3/09 (לטענת הבעל) ולא את כל הסכום בשעה שהבעל טען כי מכירת הדירה נעשתה לצורך "הצלת העסק" הנמצא ב"קריסה" ביה"ד תמה מדוע הבעל לא העביר את הסכום של 358,000 ₪ הנוספים מיד ובסמוך.

בעזות פנים הבעל מציג בפני ביה"ד כי הסכום של 345,000 ₪ "ממכירת הדירה" שהחזיק בידו מיום 14/3/09 הועבר כהשקעת בעלים ביום 21/06/10 ₪ היינו כשנה ושלושה חודשים לאחר שהסכום נמסר לידי הצדדים ובסמוך למועד בו פתח הבעל בהליכים משפטיים כנגד האישה ביום 18/07/10.

התנהלות זאת של הבעל שוללת מכל וכול את טענותיו כי הדירה נמכרה לצורך הצלת העסק וכיסוי חובות ביה"ד קובע כי התנהלות זאת מצד הבעל מעידה כי פעל גם בעניין זה להברחת הכספים מהאישה.

אם לא די בכך הרי שבנוסף הבעל ביקש להציג לביה"ד כי אחיו הלוו לו סכומים כאלה ואחרים לצורך העסק מהם נתקבלו לאחר 14/03/09 לדוג' הלוואה ממר [א' מ'] 49,000 ₪ מיום 17/02/09. הלוואות מחברת [נ' הג'] בע"מ 55,000 ₪ מיום 19/04/09, 20,000 ₪ מיום 14/05/09 ₪, 50,000 ₪ מיום 16/09/09, 52,000 ₪ מיום 23/09/09.

"הלוואות" אילו לטענת הבעל נלקחו בו בזמן שהצדדים אוחזים בסכום של 370,000 ₪ מיום 14/3/09 ואשר הבעל העבירם לחברה רק ביום 21/06/10 כ"הלוואת בעלים", ביה"ד קובע כי גרסה זאת אינה סבירה ואינה הגיונית.

בנוסף הצדדים קיבלו סכום של 12,000 ₪ עם מועד החזקה בדירה וגם סכום זה נעלם במכוון מעיני האישה וביה"ד.

משכך הבעל לא רק שלא הוכיח כי כספי המכר הועברו כהשקעת בעלים לחברה אלא שהבעל ניסה להטעות את ביה"ד בעניין זה.

ביה"ד מקבל את גרסת האישה כי הדירה נמכרה לצורך רכישת דירה גדולה יותר.

לדעת ביה"ד הבעל הבריח את הכספים ממכירת הדירה והעלימם מעיניי האישה.

הבעל בכתב תביעתו טען כי "הצדדים במהלך חייהם המשותפים, צברו רכוש דל הכולל את המיטלטלין וכן את מניות החברה [מ' ה'] (2009) בע"מ, חברה שממנה מומנה אף כלכלת הבית והנמצאת בגרעון של למעלה מ־ 1,000,000 ש"ח. "

הזוג אחז בשנת 2008 בסכום של 700,000 ₪.

גם כאן ניסה הבעל להציג מיצג מטעה כלפי ביה"ד, הבעל מגדיר דירה שערכה 750,000 ₪ בניכויי משכנתא של כ־ 47,861 ₪ כרכוש דל.

לאור האמור כפי שהוכח שהבעל לא השתמש בכספי מכירת הדירה לצורך החברה והעלימם על הבעל להעביר לאישה סכום של 351,069 ₪ שזה חלקה ממכירת הדירה (הדירה נמכרה בסכום כולל של 750,000 ₪ קוזזה משכנתא בסך 47,861 ₪ והיתרה לכל צד הינה 351,069 ₪).

איזון זכויות
בשים לב למניפולציה הכספית בה נקט הבעל ובשים לב להברחת הרכוש מצד הבעל ורכוש האקטיב של החברה הנמצא בשליטתו נכון ליום מועד הקרע וממשיך עד היום כגון משאיות וסחורות למיניהם בשווי של הון רב וכן בשים לב להותרת האישה בלא כלום כאמור בפס"ד זה ביה"ד קובע כי על הבעל להעביר לאישה סך של 57,809 ₪ בהתאם לאפשרות א' בחוו"ד של מר רו"ח מר שטרנפלד מיום 11 לאפריל 2011 ובית הדין מבטל את חוות הדעת של רו"ח מר שטרנפלד מיום 23/06/2011.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

מצטרף לפסק הדין הואיל ואין לראות את החובות כמשותפים.

הרב אייל יוסף

מצטרף אני למסקנת האב"ד שהחובות בעסק ככל שיהיו שייכים לבעל וע"כ יש לחלק את התשלום שהתקבל עבור הדירה שנמכרה שווה בשווה.

ודאי שנכון הדבר ע"פ עיקר הדין שהרי העסק רשום על שם הבעל והוא הבעלים שלו, ודאי כל כסף שייקח מהקופה המשותפת של בני הזוג יחשב כהלוואה שלוה מהאשה ויצטרך לפורעה.

אלא גם ע"פ חוק יחסי ממון, המגדירם כשותפים יש מקום להפריד במקרה שלפנינו בין חובות העסק לכספי הדירה.

האב"ד הוכיח באריכות, קביעה זו על פי פרשנות החוק במשפט האזרחי וברצוני להוכיח שקביעה זו נכונה גם על פי ההלכה.

השו"ע בחו"מ סימן עז סעיף ב פסק "שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות השני משועבד אע"פ שלא היה עימו בקנין בשעת ההלואה ודווקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות או שיתברר הדבר בעדים אז דינם כשנים שלוו מאחד."

מקור הדין הינו מדברי הרמב"ן (בביאור הטור על סעיף זה) שהסביר שכשהוא מודה נחשב שהשותף הלווה פעל בשליחות שותפו וע"כ שניהם משועבדים לפרעון החוב, אבל עם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות אין הוצאות השותף מזיקו כלום.

מדברי הרמב"ן מבואר שכדי לחייב שותף לפרוע חוב שותפות יש צורך שידע מההלואה ובכך יש אומדנא שממנה את שותפו ללוות בשליחותו ורק באופן זה הוא מתחייב.

אולם במקום שמכחיש ששותפו לווה לצורך שניהם או שאין עדים לא ניתן לחייב את השותף לפרוע את החוב.

הרמ"א על השו"ע מחמיר יותר וכותב "אם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה אין צריך לשלם."

כלומר לא מספיקה ידיעה של השותף מההלוואה אלא יש צורך בעדות עדים ממש כדי לחייבו בהחזר ההלואה.

ועיין בדברי הסמ"ע הש"ך והט"ז שם שהאריכו בביאור דברי הרמ"א הנ"ל.

מדברים אלו יש ללמוד שנטל ההוכחה רובץ על הבעל וכל עוד ללא הוכח שהאשה ידעה מהכנסת כספי הדירה לעסק או שיש עדות לכך לא ניתן לחייבה בהוצאות אלו וכן ולא בחובות הנוספים בעסק.

וכיון שבנידוננו לא הוכחו נתונים אלו כפי שפירט האב"ד בפסק דינו לא ניתן לחייבה בחובות העסק ועל הבעל לשלם את חלקה בדירה.

הרב דוד בר שלטון

מסקנות
א. כל חובות החברה המפורטים בחוו"ד רו"ח מר שטרנפלד מיום 11 לאפריל 2011 ו־23 ליוני 2011 שייכות לבעל, חובות אלה אינן בני איזון ואין להכניסן לאיזון.

ב. על הבעל להעביר לאישה סכום של 351,069 ₪ חלקה ממכירת הדירה.

ג. על הבעל להעביר לאישה סך של 57,809 ₪ בהתאם לאפשרות א' בחוו"ד של מר רו"ח מר שטרנפלד מיום 11 לאפריל 2011.

אפשר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים

ניתן ביום י"ב במרחשון התשע"ה (05/11/2014).