הסכם הגירושין הקצרצר, שקבל תוקף פס"ד, בתאריך כ"א בשבט תשנ"ח. הסכם זה מכיל שורות ספורות בלבד, וזה כל מה שנאמר בו:

"מוסכם בין הצדדים:
- אחזקת הילדים ברשות הבעל.
חלוקת הרכוש כדלהלן:
- הדירה ברשות האשה.
- חובות הדירה באחריות הבעל, כולל הבנקים, בנק הפועלים ברמות ומזרחי.
- אין תביעת מזונות.
מפגש הילדים עם האשה עפ"י תיאום עם צד ג' (כגון סבתא)".

עד כאן ההסכם ה"טלגרפי" שבין הצדדים.

הצדדים התגרשו, ולאחר הגט מכרה האשה את הדירה לצד ג'. ביה"ד התחבט מאוד בפרשנות המשפט: "הדירה ברשות האשה", וקבע כי קנין הגוף נשאר לבעל, וקנין פירות בלבד ניתן לאשה. על כן, בשים לב לכתובה ולעסק שבועה, קבעו כי לאשה יש %70 ולבעל %30. שני הצדדים מערערים על כך.

אני מסכים עם ביה"ד האזורי שנוסח ההסכם בעייתי, והמונח "ברשות", יכול להתפרש כמתן רשות בלבד, ולא כקנין.

אי אפשר להתעלם מן העובדה שההסכם נערך ע"י הצדדים עצמם, שכפי הנראה, הם חסרי ידע משפטי. על כן, יש לפרשו בדרך שאדם מן השוק מפרש מושגים אלו, ולא בדרך של פרשנות משפטית.

למונח "רשות", יש במילון (מילון "ספיר" - המילון המעודכן ביותר כיום) 4 הגדרות: 1. היתר, רשיון הסכמה של הסמכות, כגון רשות כניסה. 2. זכות לחופש פעולה. ההיפך: חובה. 3. תחום בעלות, קנין. רשות היחיד ... רשות הרבים. 4. שם של סוג פיוט לשליח ציבור.

הגדרה מס' 4 לא שייכת לנדוננו. הגדרה מס' 1 היתה יכולה לבוא בחשבון, אילו היה הנוסח: "ניתנת רשות לאשה לשימוש בדירה". הנוסח: "הדירה ברשות האשה", אינו תואם להגדרה זו. הגדרה מס' 2: רשות - חובה, אינה שייכת לענינינו. הגדרה מס' 3: תחום בעלות, קנין-מתיישבת יפה: הדירה תהיה בתחום הבעלות של האשה.

אוסיף ואומר: אילו היתה הכוונה למתן רשות לאשה להשתמש בדירה, אזי היה צריך לציין במפורש, כי הבעלות על הדירה לא תשתנה, או להגביל את הבעלות לימי חייה של האשה, או לקבוע הגבלה של זמן, כגון: עד שתנשא לאחר. מתן רשות בלתי מוגבלת בזמן ובמקום, אינה מלמדת על הרשאה בלבד, אלא על הקנאה: "רשות - מלשון קנין".

נקודה נוספת: בפרוטוקול מיום כ"א בשבט תשנ"ח נאמר: "שני הצדדים מקבלים בקאג'ס על הסכם הגירושין". וזאת, לאחר שהאשה ויתרה על כתובתה בקנין. משמעות הדברים היא, כי בכל סעיפי ההסכם נעשה קנין, אין מקום לקנין בקביעת אחזקת הילדים. גם לא בענין המזונות - הילדים בידי הבעל.

חובות הדירה לבנקים שנטל הבעל על עצמו, אינם בני קנין. הבעל והאשה הם הלוים, הבנקים הם המלוים. הלוה אינו יכול להקנות את החוב ללוה השני, וזכותו של הבנק - הנושה להפרע משניהם. הקנין הממשי הוא רק לפי הדירה. מתן רשות למגורים, אינו מצריך קנין. רק הקנאת בעלות מחייבת קנין.

קיצורם של דברים: אני נוטה לקבל את פרשנות האשה, ולקבוע כי הבעל הקנה לה את חלקו בדירה.

(-)שלמה דיכובסקי

קראתי מה שכתב הגר"ש דיכובסקי שליט"א, ואני מסכים שיש לילך אחר לשון בני אדם, אבל אני מסופק אם בלשון בני אדם מתפרש "הדירה ברשות האשה" שקבלה מתנה.

הנה מה שאין כאן ניסוח אני מקנה לאשה את חלקי בדירה שזה לשון מתנה. יש אולי לומר שכיון שקבלו בקנין זה משפר הלשון, ועוד אם נאמר שהקנין לא חל שוב, יש לומר שכל ההסכם בטל לכן יש לקבל שמועיל הקנין, אכן בפירוש "הדירה ברשות האשה", מאחר שמדובר בדירה שהיתה רשומה על שם שניהם והם שותפין ושותף שאומר או כותב השותפות ברשותך יש לפרשו שתוכל להשתמש רק אתה, עכ"פ אם הדבר לא ברור, קשה להוציא הדירה מחזקת מרא קמא, ולכן לענ"ד יש לדחות את הערעור, עכ"פ מספק.

ולכן הדירה חציה שייכת לאיש וחציה לאשה, אבל גם לאשה יש זכות לגור בחלק הבעל כל ימי חייה, ובאם תשיג קונה שיהיה מוכן לקנות את הדירה יכול הקונה לגור כל ימי חיי האשה ולאחר פטירתה יחולק הדירה בין הלוקח לבין הבעל.

(-)זלמן נחמיה גולדברג


בפנינו נשמעו והוגשו ערעורם של שני הצדדים על פסקי הדין של ביה"ד האזורי ירושלים מיום י"ב באב תשנ"ט, י"ז בכסלו תש"ס וי"ט אדר ב' תש"ס. מדובר בצדדים שהיו בני זוג נשואים זל"ז ולהם חמישה ילדים קטינים.

בכ"א בשבט תשנ"ח הגישו הצדדים לביה"ד קמא הסכם גירושין בכתב יד שנחתם על ידיהם יומיים קודם לכן בי"ט בשבט תשנ"ח, ובקשו לאשרו בתוקף כפס"ד. וכן בקשו לסדר להם ג"פ.

נוסח ההסכם כדלהלן:

הסכם גירושין

בין פלוני ת.ז. ....
פלונית ת.ז. ...
מרח' מ' 00רושלים.
מוסכם בין הצדדים: אחזקת הילדים ברשות הבעל.
חלוקת הרכוש כדלהלן: הדירה ברשות האשה. חובות הדירה באחריות הבעל כולל בבנקים בנק הפועלים ברמות ומזרחי. אין תביעת מזונות.
מפגש הילדים עם האשה עפ"י תאום עם צד ג' (כגון סבתא).

וע"ז באנו ע"ח
פלוני פלונית

כמוסכם בין הצדדים ההסכם אושר ע"י דיין יחיד והצדדים קבלו בקאג'ס על הסכם הגירושין הנ"ל, וכן האשה ויתרה על כתובתה בקנין.

לאחר הגירושין מכרה האשה את הדירה לבני זוג בשם ד' ו-ר' ש' כאשר היו שני הסכמי מכירה. באחד נמכרה הדירה בסכום של 170,000 דולר, ובשני נקבע מחיר הדירה ל- 205,000 דולר. המערער הבעל הודיע לביה"ד שהוא מתנגד למכירה זו, שכן הוא לא הסכים לוותר על בעלותו במחצית הדירה הרשומה על שמו. הוא טען שבהסכם הגירושין הוא לא העביר לאשה לבעלותה את מחצית חלקו בדירה, והנאמר בהסכם הגירושין ש"הדירה ברשות האשה", כוונת הדברים שהיא יכולה להשאר פיזית בדירה ע"מ להתגורר בה, ותו לא.

לעומתו, טענה המערערת (האשה) שבהסכם הגירושין המערער העביר לה את בעלותו, ואת כל זכויותיו בדירה, וכל הדירה שייכת לה ולכן זכותה למכור הדירה לקונים הנ"ל.

לאחר שמיעת הצדדים, הוציא ביה"ד קמא ביום י"ג מנחם אב תשנ"ט, את פסק דינו הראשון נשוא הערעור. בפס"ד זה קבע ביה"ד פה אחד, "כי מספק לא ניתן להפקיע את זכות קנין הגוף שיש למר אהרן אליהו במחצית הדירה. קביעה זו מתבססת על נמוקיהם של כל אחד מחברי ביה"ד, שצורפו לפסה"ד. שם ציינו את דברי המהרי"טץ החדשות סי' י' שכתב, דלשון "רשות" לא נחשב לשון מתנה וכיון שלשון זו יכולה להתפרש לכמה פנים אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה. ואין האשה יכולה מכח האמור בהסכם הגירושין הנ"ל לזכות בבעלות מלאה במחצית חלקו של המערער.

דעתם של חברי ביה"ד קמא נחלקה במה זכתה האשה בחלקו של הבעל מכח הסכם הגירושין, והלשון ש"הדירה ברשות האשה" לדעת הרוב האשה זכתה בזכות קנין פירות במחצית הרשומה ע"ש הבעל. מסקנת דעת הרוב שיש לזכות את האשה ב - 70 אחוז במחצית

הרשומה בבעלות המערער, ו- 30 אחוז ישאר בבעלות המערער. הרוב בנמוקיו לקביעת 70 האחוז שפסק ליתן לאשה בחלקו של האיש, קבע שהאשה זכאית לכתובתה, למרות שבשעת אשור ההסכם נאמר מפורשות שהאשה ויתרה בקנין על כתובתה. וזאת מהנמוק שהם קבלו את דברי האשה שכל ויתורה על כתובתה הוא תמורת קבלת בעלות מוחלטת על חלקו של הבעל, ומאחר שבפועל ביה"ד לא נתן לה בעלות אלא רק זכות פירות או זכות מדור לכל ימי חייה, על דעת כן לא ויתרה, ולכן הם פסקו שיש לראות ויתור זה כמחילה בטעות ולאשה מגיע כתובתה. ולאחר התפשרות על גובה סכום הכתובה וסכום ההצמדה שיש להצמיד את סכום ההתחייבות שנקוב בכתובה עצמה "לאור האינפלציה שהיתה מהתקופה שנישאו, ונתנו לה בגבית כתובתה בעלות על חלק מחלקו של האיש בדירה.

ידידי ומכובדי הגר"צ אלגרבלי שליט"א, בנמוקיו הוסיף טעם נוסף, ליתן לאשה בחלקו של המערער, משום חיוב שבועה דרבנן שיש לחייב המערער, כדין ההלכה בשו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ד', בפועל שטוען, שנים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי אלא אחד וכו', וכיון שיש לפשר על השבועה יש לחייב המערער ליתן לאשה מחלקו בדירה, שסה"כ יהיה לה 70 אחוז. (להלן אציין את התסייגותו של כבוד ידידי ומכובדי הגר"י אליעזרוב שליט"א מענין השבועה הנ"ל). כ"כ ע"פ דעת הרוב נפסקה הלכה שיש לאשר ולהשאיר בתוקף את מכירת הדירה ע"י האשה, לבני הזוג שני, ולאפשר להם להכנס לדירה.

לדעת המיעוט, כיון שהנתינה של המערער לאשה נעשתה על בסיס שטר הסכם הגירושין, הוא מעניק לה רק זכויות מדור, משום שיד בעל השטר על התחתונה. על כן אם האשה רוצה להוציא מיד הבעל יתר על כן, עליה הראיה. על כן אין לה זכויות בעלות להשכיר או למכור את הדירה.

בשתי נקודות חלוק דעת המעוט על דעת הרוב:

א. שע"פ הסכם הגירושין לאשה יש רק זכות מדור ולא זכות קנין פירות כללית, ואין ליתן לאשה כל בעלות בחלקו של המערער בדירה.

ב. שאין תוקף לעסקת המכירה בין האשה לקונים.

בעקבות פסה"ד הנ"ל תבע המערער שכבעל זכות בגוף הדירה יאפשרו לו מדין בר מיצרא לקנות את זכויות האשה בדירה ולא לאשר את מכירת הדירה לקונה. על תביעה זו מוציא ביה"ד קמא ביום ז' בכסלו תש"ס פס"ד נוסף בחתימת דייני הרוב, בו נפסק כדלהלן:

1. ביה"ד דוחה טענת ב"כ הבעל לשעבר לאפשר לו לקנות עדיפות ראשונה בזכויותיה של האשה בדירה מכח טענת בר מיצרא. נימוקים יצורפו לכך בהמשך.

2. ביה"ד מחליט כי זכויותיה של האשה עוברות לקונה באופן שמחצית הדירה השייך לאשה עוברת לבעלותו, לעומת זאת במחצית השניה של הדירה יהיה לו זכות מגורים לכל ימי חייה של האשה, כאשר הבעלות נשארת לבעל לשעבר בקנין הגוף בלבד.

3. היות והפס"ד הזה לא תואם לאמור בהסכם שנחתם בין האשה לקונה, על הצדדים להגיע לידי הסכם חדש בענין התמורה המגיע לאשה בגין זכויותיה מכח פס"ד זה.

על שני פסקי הדין הנ"ל הוגשו ערעורים ע"י שני הצדדים. תחילה הגישה האשה (המערערת) ערעורה, שע"פ הסכם הגירושין שבינה לבין המשיב (המערער) ניתנה לה הדירה במלואה, ולא רק זכות מדור או קנין פירות. בחזוק לטענה זו צירפה את החלטתו של הדיין כבוד הדיין הגר"ש פישר שליט"א מיום ג' באדר תשנ"ח, שנתבקש ע"י המערערת להבהיר את משמעות הלשון "הדירה עוברת לרשום האשה", שכתוב בהסכם הגירושין, ואושר

כפס"ד ע"י הדיין. והוא מבהיר בזה"ל. "בהמשך לבקשת ולהחליטת ביה"ד הנ"ל זכויות הבעל בדירה עוברות לאשה".

הבהרה זו נצטרפה לפניית האשה בפני כבוד הגר' ח.י. רבינוביץ שליט"א שביקשה לפרט פרוט מוחלט לסעיף ההסכם "הדירה עוברת לרשות האשה" דהיינו זכות הבעלות על הדירה מועברת. וכבוד הרב שליט"א בהחלטת בי"ד כותב: "נענים למבוקש והדירה עוברת לרשות האשה".כ"כ טוענת המערערת שלאור זאת לא מגיע למשיב את 30 האחוזים מחלקו, על כן מבקשת המערערת שצו העקול שהוטל על הדירה יוסר ע"י ביה"ד ע"מ שמכירת הדירה לקונה תתבצע ותושלם ע"פ הסכם המכירה שלהם.

המשיב הגיש ערעורים נגדים על פסקי הדין שהוצאו ע"י ביה"ד קמא. ראשית טען המשיב (המערער) שיש לדחות טענת המערערת, שיש לראות ולפרש את האמור בהסכם הגירושין "הדירה ברשות האשה" כהעברת בעלות וכל זכויותיו של הבעל בחלקו בדירה, לאשה, כפי שאמנם קבע ביה"ד פה אחד בנמוקיו לפסה"ד שניתן בי"ב באב תשנ"ט. כ"כ טען המשיב וערער על החלטת דעת הרוב שפסק על דרך פשרה, ליתן לאשה 70 אחוז בבעלות על מחצית חלקו ולהשאיר לו רק 30 אחוז, כאשר פסיקה זו נשענת על קביעת הרוב, שהאשה זכאית לקבל את כתובתה למרות שהיא מחלה עליה, משום שיש לראות את מחילת הכתובה כמחילה בטעות. וכנגד קביעה זו טוען המשיב, והמערער, שאין לראות את מחילת הכתובה מחילה בטעות שכן המחילה היתה מוחלטת והספק שנוצר האם נתקיימו תנאי המחילה ובזה לא אמרינן שיש לאשה חזקת זכות לקבל כתובתה. כ"כ טען המשיב כנגד קביעתו של כבוד הגר"צ אלגרבלי שליט"א שהיה מקום לחייב שבועה דרבנן וביה"ד מפשר על שבועה זו וניתן לאשה זכות ממונית בחלקו. כנגד זה טוען המשיב ומעלה את טענותיו של כבוד הגר"י אליעזרוב שליט"א שאין לקבוע שיש חיוב שבועה דרבנן בנדון שבפנינו. למעשה טוען המשיב בפנינו שיש לקבל את דעת כבוד הגרח"י רבינוביץ שליט"א שלמערערת יש מכח הסכם הגירושין, רק זכות מדור בלבד. ואין היא רשאית למכור את זכותה זו לאחרים. ובודאי שאין היא זכאית למכור את חלקו וזכויותיו בדירה לקונה אחר ובמידה והאשה לא תשתמש בזכות המדור שיש לה בחלקו. ותדור בה, יש לפרק את השותפות מדין גוד או אגוד ולו יש זכות מדין בר מצרא לקנות תחילה את חלקה בדירה. המשיב וב"כ צרפו בסיכומיהם נמוקים הלכתיים לתגובתם לערעור ולערעורם הנגדי. לאחר שקוני הדירה מר א. ש' ואשתו כצד ג' קבלו ע"ע סמכות ביה"ד לפסוק בערעורים, ולאחר שמיעת הצדדים וב"כ, ועיון בסכומי הצדדים ובכל החמור שבתיק, ובפסקי הדין של ביה"ד קמא ובנמוקי כבוד הדיינים הרה"ג שליט"א נ"ל שיש לדחות את ערעורה של האשה ולקבל את ערעוריו של המשיב, ויש להכריע ולפסוק כדעת היחיד בביה"ד קמא.

מוסכם על הכל שלשון הסכם הגירושין, בו נאמר לענין חלוקת הרכוש, "הדירה ברשות האשה", אין בו כל משמעות ודאית שהדירה כולה היא בבעלותה של האשה. כפי שמוכח מלשון הרישא של ההסכם בו נאמר שהוסכם בין הצדדים "אחזקת הילדים ברשות הבעל", וודאי שהבטוי "רשות" שהשתמשו בו הצדדים לענין אחזקת ילדים לא שייך לפרשו במשמעות של בעלות. ופרוש הביטוי רשות מתפרש "אצל", וכך יש לפרש את הבטוי ברשות, ביחס לדירה, שפרושו שהדירה תהיה אצל האשה. ודבר זה יכול להתפרש לכמה פנים. ניתן לפרשו שהדירה תשאר אצל האשה לשמושה כמדור בלבד. ניתן גם לפרש שהדירה תשאר אצל האשה וברשותה להשתמש בזה למטרות נוספות, כלומר קנין פירות. וניתן גם לפרש שהדירה מתוך שהוא בבעלותה אצלה וברשותה כבעלים עליה, וכאמור אין בלשון זה כל הוראה חד משמעית שהסכם הגירושין בין הצדדים קובע שהבעל הסכים נתן והקנה לאשה את מחצית חלקו בדירה כך שתהיה בעלים עליה. כ"כ י"ל שהסכם זה קבל תוקף מחייב כפס"ד, כתוצאה מקנין אגב סודר שקבלו הצדדים. על האמור בו, כפי שמצוין בפרוטוקול, "שני הצדדים קבלו בקאג'ס על הסכם הגירושין", א"כ ההקנאות וההתחיבויות של הצדדים בקנין זה נעשו על האמור בהסכם הגירושין. לפי"ז נראה לומר שאפילו אם נקבל את טענת המשיבה המערערת שבשעת כתיבת הסכם הגירושין יומים


לפני קבלת הקנין עליו בביה"ד גילו הצדדים את דעתם בע"פ, שכוונתם והסכמתם בחלוקת הדירה שהבעל נותן לאשה את חלקו כמתנה לבעלותה המוחלטת, מאחר שבשעת מעשה הקנין הם הקנו והתחייבו ע"פ הכתוב והאמור בהסכם הגירושין בלבד, בלי להזכיר במפורש את מחשבתם וכוונתם לבטוי "ברשות האשה" שחשבו בשעה שכתוב את ההסכם. וי"ל דחלות הקנין הוא על הנוסח שבהסכם ובנוסח ההסכם אין כל לשון מתנה ונתינת בעלות, ויש לראות את קנין הסודר, קשור לנוסח ההסכם וחלותו כפופה לנאמר בו.

וכן כתב בשו"ת תמורת שי סי' רכ"ג, וז"ל:

"מעשה בבחור אחד שהוציא שטר על ראובן, שנתחייב לזונו ולפרנסו, ופרנסו ראובן כל ימי חיי אשתו, שהיתה אם הבחור, ואחר מותה אינו רוצה, וטוען שלא נתחייב רק כל זמן שתהא אשתו עמו. ובאו ע"ח שקודם שנכתב השטר קיבל עליו ראובן לזונו ולפרנסו ולהשיאו אשה. נ"ל כיון שבדברים שבע"פ לא מתחייב ומהשטר אין מוכח, דהא בחו"מ סימן סמ"ו (סעיף ג') מבואר די"ל דלא נתחייב רק שנה אחת א"כ אין השטר מחייבו יותר, אא"תל דסתמא השטר נכתב ע"ד תנאי שבע"פ, דהא בש"ך חו"מ ס"ס נ"א כתב דכ"פ ס"ל בשטרות הלכה כר"מ דע"ח כרתו עיי"ש ולר"מ צריך שיהא מוכח מתוכו כמ"ש תוס' בפ"ב דגיטין ד' כ"ב בד"ה מאן חכמים ובדף כ"ד ע"ב, וכ"כ הש"ך חו"מ בס' מ"ב (ס"ק א') דגם בשטרות בענין לר"מ מוכח מתוכו, ועיי"ש בקצו"ח סי' מ"ב ס"ק א' ואפילו יודה ראובן שכשחתם על השטר כסבור דיתחייב עד שישאו אשה מ"מ כיון דמהשטר אין מוכח לא מהני וכמ"ש נה"מ בסי' מ"ה סק"ב כל שאין מן השטר ראיה לאו שם שטר עליו, ואין קנין בשטר כזה כמ"ש בתומים בס"ס ס"ח...".

ע"פ דברים אלו, אף אם נקבל את דברי הרה"ג דעת הרוב, (שלענ"ד, אין כל הוכחה והכרח כפי שנבאר להלן), שקבעו שנסיבות הענין מראים יותר כפרשנות האשה ושיש להניח שהאשה צודקת בדבריה והנסיבות מראות שכשכתבו את הסכם הגירושין מחשבתם היתה בלשון "רשות האשה" כנתינה וקבלה של בעלות, ואף אם הבעל היה מודה שכשכתבו ההסכם דברו ביניהם על נתינת חלקו של הבעל לבעלותה של האשה, פסק התשורת שי הנ"ל שכיון שהקנין שעשו בביה"ד נעשה על דעת האמור בלשון ההסכם, ובלשון ההסכם לא נאמר מפורש שהבעל נותן כמתנה גמורה ומעביר את בעלותו בחלקו בדירה לטובת האשה, והלשון הוא לשון סתמית שיכולה להתפרש לכמה פנים, יש לומר דחלות הקנין כפוף ללשון שבהסכם. ומהדין שיד בעל השטר על התחתונה. י"ל שקנין חל על הלשון המצומצם ביותר דהיינו על זכות מדור בלבד. ולא על זכות קנין פירות, או זכות בעלות.

בתמורת שי שם הביא שחכם אחד הקשה על דבריו מהלכה שכתב הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' כ"ז סעיף א':

"וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו".

א"כ כאשר יש עדות, שבע"פ נאמרו תנאי ההתחייבות אע"פ שכתבו את השטר בסתם בלא להזכיר את תנאי ההסכמה י"ל שהשטר נכתב על דעת התנאים בע"פ בדברו ביניהם. וכן לכאורה, יש מקום לומר שגם בנדון דידן אם נקבל את טענתה של האשה כפי שכתבו דעת הרוב, שבע"פ דברו שתנאי ההסכם, שהבעל נותן את בעלותו לאשה, י"ל שגם אם בפועל כתבו בלשון סתמית שאינה מציינת במפורש את ההסכמה שדברו בע"פ י"ל שהשטר נכתב ע"ד התנאים שדברו. על זה יש להשיב. שכתב בשו"ת מהרי"ל סי' ל"ז (הביא דבריו, בספר משפט שלום, על דברי הרמ"א הנ"ל ס"ק י"ב) "וז"ל:

"... ואם כן הוא שהאפוטרופסים אומרים כן שהתנתה האשה בתחלה ובשעת הלואה לא התנו וגם לא מחלה בפר' תנאה אז יש לדקדק, אם היו עסוקין באותו ענין בשעת התנאי עד שעת הלואה אז לא בטל התנאי, ואדעתא דהכי קבלו המעות, אבל אם הפסיקו בין תנאם להלואה ואח"כ הלוו סתם נראה דהוי דינא כי ההיא דתוספתא דקדושין פ"ב הי"א ורבותינו הפוסקים".

ובספר פתחי חושן "קנינים", פר' כ' סעיף ג' הערה ג', הביא בשם הנה"מ סוף הסימן ס"ק י"ט (ולא מצאתי דבריו שם, א.ש.) דדוקא כשהיו עסוקים באותו ענין אבל אם נתפרדו ואח"כ חזרו וכתבו ולא הזכירות התנאי, התנאי בטל.

ובכנסת הגדולה חו"מ ר"ז טור ס"ק י' כתב וז"ל:

אם בשעה שקנו לא הזכיר תנאו אפי' שהיו מפשירין ביניהם קודם זמן זה כיון שלא הזכירו בשעת הקנין אמור מחל תנאו, הרדב"ז ח"א סי' קנ"ט".

א"כ בנדון דנן אף אם נקבל גירסת האשה, שבי"ט בשבט, תאריך כתיבת הסכם הגירושין הם דברי ביניהם והתנו ההסכמה להעברת הבעל את בעלותו במחצית הדירה לאשה, ובשעת אשור ההסכם בפני דיין ביה"ד וקבלת בקנין שנעשו בכ"א בשבט, היינו יומיים לאחר בהסכמה בע"פ ביניהם, כשבאותם יומיים הם נפרדו זמ"ז, ודאי אין לראותם כעסוקים באותו ענין, ממילא דברי הרמ"א הנ"ל אינם מתאימים לנדונינו. וכ"כ הרי בשעת מעשה הקנין וההתחייבות על האמור בהסכם הגירושין, לא הזכירו הצדדים כלל את גרסת האשה, שהקנין וההסכמה נעשים על דעת שהבעל מקנה ונותן את חלקו בדירה לאשה במתנה, אדרבא ע"פ עדותו של כבוד הגרי"ח רבינוביץ שליט"א, שבפניו וע"י נעשה הקנין ואשור ההסכם, שהוא לא רצה להכנס לאופי הבעלות בדירה. על כן י"ל שחלות הקנין הוא רק הלשון של הסכם הגירושין והתחייבותו של המערער (הבעל לשעבר) היא בהתאם לאמור בלשון השטר.

כל דברינו אלו נאמרו לשיטת דעת הרוב שמוצאים אומדנא דמוכח לקבל גירסת המשיבה (האשה) אולם בכל החומר שבתיק ניתן לומר לכל היותר שהמשיבה המערערת כך היתה דעתה, ואין זה מלמד באומדנא דמוכח שזו היתה דעתו של המערער בשעת מעשה קנין שעשה על האמור בהסכם, ודעתו היתה להקנות לאשה ויתן לה במתנה את מחצית חלקו. אדרבא מתוך סעיף ההסכם בו קבל על עצמו לשלם את כל החובות שרובצים על הדירה נראה שלא התכוין ליתן לאשה בעלות על הדירה ובנוסף לכך גם ישלם את כל החובות שמוטלים עליה. כולל המשכנתא. וזאת בשעה שהוא וחמשת ילדי בניה"ז נשארים אצלו.

לא מדובר כאן באדם עשיר שפרנסתו ומדורו מצויים ברווח שיכול להרשות לעצמו ליתן מנות שוות ערך רב כל כך, ועוד להוסיף על כך שכל החובות שמוטלים על נכס זה בסכומים ניכרים ביותר. צדק הגרי"ח רבינוביץ שליט"א בנימוקיו שהאומדנא שאדם נותן מתנה בעין יפה נותן, לא מתאימה כלל לנדון שבפנינו, כשמדובר בהסכם שנחתם מתוך משטמה וריב בין הצדדים. מה גם שהסכם הגירושין, אין לראותו כשטר מתנה אלא כחוזה עסקא בין הבעל לאשה מה יתן ומה יקבל כל אחד מהצדדים עקב ההסכמה להתגרש. לאור האמור נראה שנסיבות הענין אינם נותנים כל אומדנא דמוכח לקבל גרסת האשה ובודאי שאין לקבל את גירסתה מה היתה דעתו ועמדתו של הבעל (המערער).

דעת הרוב בנמוקי פס"ד מיום י"ב באב תשנ"ט קבעו שיש ליתן לאשה את כתובתה בהצמדת סכום הכתובה ע"פ המדד, ולגבותה ע"י נתינת חלק מחלקו של הבעל בדירה לבעלותה, וזאת למרות שבשעת אשור הסכם הגרושין בביה"ד האשה מחלה על כתובתה, וזאת משום שיש לראות מחילת כתובה זו כמחילה בטעות שעל דעת שלא תקבל בעלות על חלקו של הבעל לא היתה מוחלת. על כך טען ב"כ המערער שמעיון בפרוטוקול מיום אשור

ההסכם עולה כי המערערת מחלה על כתובתה בקנין. וכבוד הדיין הגרח"י רבינוביץ שאישר את ההסכם אינו זוכר אם המחילה נעשתה ללא תמורה או בתמורה לזכות המגורים. ואמר שהוא לא זוכר דו שיח בענין הכתובה שהדירה היתה תמורת הכתובה. עפ"ז טוען ב"כ המערער שאין ספק שהאשה מחלה על כתובתה בקנין והשאלה היחידה בפניה ניצב ביה"ד האם המחילה ניתנה בתמורה לזכויות המערער בחלקו כפי שטוענת המערערת האשה, או תמורת הזכות שנתן לה בעלה לשעבר להתגורר כל ימי חייה בדירה וספק זה לא ניתן לבררו. בפנינו ספק במחילת כתובה, מכיון שהחיוב ברור והמחילה אינה ברורה, י"א שיד בעל השטר על התחתונה, או י"ל שעצם המחילה אינו מוטלת בספק. כפי שמובא בפרוטוקול ביה"ד שהאשה מותרת על כתובתה בקנין והספק הוא עבור איזה תמורה היא ויתרה.

בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול של כבוד הרבנים הגאונים הגרי"ש אלישיב שליט"א, הגרמ"ח עבודי זצ"ל והראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א (מובא בפד"ר ח"ו עמודים 97-108) מובאים דברי מרן הגרי"ש אלישיב שדן בשאלה דומה בויתור על כתובה שנתעורר ספק מהי התמורה שקיבלה עבור זה והביא את הנאמר בשו"ע חו"מ, ס' צ"א סעיף ט',

"אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו, והרי הפירות מונחים ברה"ר, והחנוני תובע הדינר, והלוקח אומר נתתי לך והשלכת לתוך כיסך, הלוקח נשבע בתק"ח ובנקי"ח ונוטל הפירות".

(והטעם, כיון שהחנוני מודה לו שהפירות הללו הניחם ברה"ר, בשביל לוקח זה וקנאן, אלא שטוען שעדיין לא נתן לו המעות עבורן, הרי החנוני כאילו בא להוציא מיד הבעה"ב, לכן נשבע הבעה"ב ונפטר מהדינר ונוטל הפירות שמודה לו החנוני שקנאן - סמ"ע).

ובריטב"א בשבועות מ"ח ע"ד כתב וז"ל:

"אבל אם הפירות כבר מופשלין ומונחין לאחוריו של בעהב"י כולם מודים שהממעה ... כי מה שכופר זה על הדינר כופר בכל גמור הוא".

ונראה לפרש דברי מרן הרב שליט"א, שהביא הלכה זו של חנוני ובעה"ב לומר, היות ששניהם מודים שהחנווני נתן את הפירות והספק מכח טענותיהם האם החנוני קבל את התשלום הרי שיש לראות את החנוני כמי מוציא מיד בעה"ב לכן את השבועה להחזיק, מטילים על בעה"ב. כך י"ל גם בנדון שבפניו שויתור על כתובה ודאי שהיה א"כ אין כבר חזקת חיוב כתובה על הבעל, והספק נשאר רק האם תנאי הויתור נתקיימו אם לאו, והאשה שמבקשת לקבל את התמורה לויתור היא מוציאה ומספק אינה יכולה להוציא.

והוסיף שם מרן הרב שליט"א והביא ראיה נוספת לדבריו אלו, מדברי הרשב"א (בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקע"ב) וז"ל:

"עוד השיב, באחד שמכר קרקע לחבירו ובאו שנים ואמרו כי תנאי היה בשעת המכירה וקנין, שאם יחזיר לו המעות מכאן ועד ג' שנים שיהא המכר בטל, והלה מביא עדים שמכרו בלא תנאי, שאין בזה דמיון להא דאמרינן בכתובות פרק האשה אין נאמנים ולא בגבינן ביה, דתרי ותרי נינהו, ואוקי ממונה בחזקת מאריה, דשאני הכא שלדברי כלם לוקח ירד והמוכר החזיקו בכסף בשטר ובחזקה, אלא שזה מביא עדים שיש לו להסתלק מחמת תנאי וזה מביא עדים שהמכירה לחלוטין, הרי קרקע בחזקת לוקח זה, שהוא עכשיו בידו. ואין אומרים בזה אוקי ממונא בחזקת מארי קמא כמו שאמור בב"מ פרק השואל (ק' א') ....".

פרש הרב שמדברי הרשב"א ג"כ יש להסיק שבמקום שהמכירה אינה מוטלת בספק והסתירה בין העדיות היא האם היה תנאי למכירה אם לאו, רואים את לוקח כמוחזק וכן י"ל גם לגבי כתובה שמאחר שקיימת ודאות שהאשה ויתרה על כתובתה והספק אם יש לחייב לקיים את התנאי והאם בכלל היה קיים תנאי, יש לראות את הבעל כמוחזק בכספי הכתובה שנמחלה ומספק לא ניתן להוציאה מידו.

וכן הביא מרן הרב שליט"א את דברי הרע"א (בשו"ת רע"א סי' קכ"ט) שכתב בזה"ל:

"... גם אף אם מתחילה החיוב ברור ואח"ז מחל חתנו החיוב ע"ת זה, מ"מ אינו דומה לההוא דמהרי"ק, דהתם הספק בעיקר המחילה כמה ומה מחל, אבל הכא המחילה ידועה אלא שהספק אם בזה נתקיים התנאי או לא היה צריך לברר הטוען שעבר על תנאו וכמ"ש בשו"ת ראנ"ח סי' ע"ז בנותן מתנה על תנאי ויש ספק בפירוש התנאי צריך רק לקיים הפחות שיש לפרש בכוונת התנאי ובמתנה קיים".

הנלמד מדברי הרע"א שבמקום שהמחילה ידועה והספק אם נתקיים התנאי אם לאו. יש צורך לברר רק את ספק קיום התנאי ואין זה מבטל את הודאות שהמחילה קיימת. כך י"ל גם בנדון דנן שמחילת הכתובה היא ברורה והספק שקיים הוא האם התנאי למחילה נתקיים אם לאו, היינו אם בקבלת זכות מדור בלבד נתקיים התנאי למחילת הכתובה או רק אם האשה תקבל את כל זכויות הבעל בדירה כולל בעלות. ומאחר ואין בידינו לברר ספק זה, המחילה על הכתובה נשארת בתוקפה, והמערער מוחזק בכספו ואין להוציא ממנו ולהגבות האשה מנכסיו של המערער את כתובתה, כפי שכתבו דעת הרוב בנמוקיהם.

אף אם נקבל את עמדת דעת הרוב להגבות כתובתה, עדין צ"ע קביעתם לגובה הכתובה שצריך לשלם, שכן בנמוקיהם כתבו שיש להתפשר ולהצמיד את סכום הכתובה שנרשם במועד נתינתה. המערער בסכומי טענותיו צרף דברי דיין ת"ח (שלא נקב בשמו), שטען שאין לחייב יותר ממה שכתוב בכתובה עצמה, דהיינו עשר מליון שקל ישן, שהם עשרת אלפים שקל חדש, כי כידוע אותה תקופה (שנת תשמ"ו) היה אינפלציה שהמחירים היו עולים הרבה וכשהיו מדברים אז על איזה סכום היו מחשבים גם שהערך של הכסף יורד כסדר ואחר כך קובעים סכום, ואם כן זה שערך הכסף ירד היום, מאז כבר נלקח מלכתחילה בחשבון ורק בגלל זה כתבו הסכום של עשר מליון שקלים שאז היה סכום ענק. ואם כן אין זה יכול להיות סיבה להעלות את החיוב של הכתובה. ונ"ל שיש צדק רב בטענה זו ובצרוף השאלה העקרונית ששנויה בוכוח נוקב ועדין לא הוכרע האם יש להצמיד סכומי הכתובה בלא שההצמדה רשומה בכתובה עצמה. יש להוסיף שאם החליט הרוב בביה"ד שמחילת כתובה בטלה, לפני שפסק, היה עליו ליתן למערער זכות לטעון על פסיקה זו ולאפשר לו להתגונן שלא יוציא ממנו ממון שלדעתו לא ניתן להוציאו וודאי שלא להכריח אותו לשלם כתובה באופן של ירידה לנכסיו, היינו לקבוע שלאשה יש חלק ובעלות במחצית הדירה שרשומה בטאבו על שמו.

בסוף דברי אודות ענין חיוב הכתובה אבקש לציין על השוני והסתירה שקיימת בפסקי הדין של דעת הרוב, שכן בפסקי דין שיצאו מתחת ידם בז' כסלו תש"ס וי"ב אדר ב' תש"ס, לא הוזכר כלל ענין גבית הכתובה בנתינת בעלות לאשה במחצית חלקו של הבעל בדירה והשאירו את בעלותו בגוף בכל מחצית זו. ולכאורה יש כאן חזרה מפסק הדין מי"ב באב תשנ"ט. בכל אופן בפסקי הדין בז' בכסלו תש"ס וי"ב באדר ב' תש"ס לא פסקו להגבות הכתובה מחלקו של הבעל.

לאור כל האמור אין להגבות האשה את כתובתה כפי שפסקו דעת הרוב בפסה"ד שיצא בי"ב באב תשנ"ט.

הרוב בפס"ד שיצא בז' בכסלו תש"ס פסקו שמכירת האשה את הדירה, לקונה, כולל חלקו של הבעל, בתוקף וקבעו בלשון זה:

"ביה"ד מחליט כי זכויותיה של האשה עוברות לקונה, באופן שמחצית הדירה השייך לאשה עוברת לבעלותו, ולעומת זאת במחצית השניה של הדירה יהיה לו זכות מגורים לכל ימי חייה של האשה כאשר הבעלות נשארת לבעל לשעבר בקנין הגוף בלבד".

והוסיפו שם בסעיף ד':

"היות והפס"ד הזה לא תואם לאמור בהסכם שנחתם בין האשה לקונה, על הצדדים להגיע לידי הסכם חדש בענין התמורה המגיעה לאשה בגין זכויותיה מכח פס"ד זה".

לפני שאכנס לדון בקביעתם העקרונית שלאשה יש הזכות למכור הדירה ואישרו את מכירת הדירה למשפ' ש' הקונים, כפי שמשתקף משני פסק הדין שמיום י"ב באב תשנ"ט ומיום ז' בכסלו תש"ס וי"ט באדר ב' תש"ס, אבקש להעיר על השוני והסתירה שקיימת בין פסקי הדין. בעוד שבפסה"ד מי"ב באב תשנ"ט ע"פ דעת הרוב יש לאשה בעלות של 70% בגוף מחצית חלקו של הבעל (כפרעון כתובה ופשרה על השבועה), ולמערער (הבעל לשעבר), יש 30% בעלות במחצית הרשומה על שמו. בפסה"ד מיום ז' בכסלו תש"ס קבעו (ע"פ דעת הרוב) שלקונים יש רק זכות מגורים במחצית הרשומה ע"ש המערער ולמערער קנין הגוף בלבד. כלומר שלאשה (המשיבה) היה במחצית חלקו של הבעל רק זכות מגורים לכל ימי חייה ורק זכות זו היא מכרה לקונים. וכפי שציינתי לעיל יש לראות את פסקי הדין האחרונים שמחייבים ומפסק הדין שמי"ב באב תשנ"ט חזרו בהם.

בכל אופן, ביה"ד ע"פ דעת הרוב, חזרו על קביעה זו גם בפסק הדין שיצא בי"ט באדר ב' תש"ס "שלקונה יש זכות וקנין מגורים בחלקו של הבעל".

כאמור לא ברורה לי קביעתו העקרונית של דעת הרוב, הגר"י אליעזרוב שליט"א בנמוקיו קובע שמאחר והבעל אמר שכוונתו באמור בהסכם "הדירה ברשות האשה" שיהיה לה זכות מגורים בלעדית לכל ימי חייה עם כל השימושים של הדירה, וא"כ ודאי שבזה נתן לה קנין גמור לפחות עבור מדור ושימוש בלעדי לכל ימי חייה, אשר בלשון הגמ' נקרא קנין פירות לכל חייה. מכח זה כותב הרב שליט"א יש לאשה זכות מכירה במחצית הדירה שרשומה ע"ש הבעל מצד זכות פירות שניתן לה בהסכם הגרושין, ללא שום תנאי הקבלה וממלא זכות המכירה קיימת.

וביסס דבריו על דברי הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' רמ"ח סעיף ז' שכתב:

ואין כל הדברים אלו אמורים אלא שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני, אבל אם אמר אחריך לי או יורשו אם מכרן הראשון ומת, הנותן או יורשיו מוציאין מיד הלוקח, ואפי' לא אמר ואחריך לי או ליורשי, רק אמר נכסי נתונים לך כל ימי חייך, אין לו בהן רק פירות ואם מכרן, הנותן או יורשיו, מוציאין מיד הלקוח"...

מכח דברים אלו קבע הרב שליט"א בזה"ל:

"והנה בנידון דנן הוי כה"ג שנתן לה זכות השמוש בפירות לכל ימי חייה וממילא נשאר אחריך לעצמי וזה גם לדבריו של הבעל, וממילא יוצא שיש לה זכות מכירה על הפירות שיש לה כל ימי חייה, וכמ"ש הרמ"א דלאחר שימות המקבל, אז הנותן או יורשיו מוציאין מיד הלקוח ואין יכול להוציא בחייו ולומר שזה זכות שנתן למקבל לבד שהוא ישתמש בפירות ולא שיתן לאחר ומשום דכיון שיש לו זכות השמוש בלבד ואין לאחר עמו דבר, הרי זה קנין פירות, ברור שניתן למכרו לאחר. ולפיכך גם אם ננקוט כדברי הבעל שזהו רק זכות מדור ושימוש לכל חייו הרי זכות זו ניתנת למוכרה לאחר וכמ"ש וכן משמע ברור מדברי הערוך השלחן סי' רמ"ח סעיף י"א וז"ל: "... ואילו לא אמר ואחריך לי או ליורשי רק שאמר נכסי נתונים לך כל ימי חייך, אין לו בהם רק פירות ואם מכרן, הנותן או יורשיו מוציאין מיד הלוקח מיד כשמת המקבל". ומשמע להביא דכל ימי חייו של המקבל המכירה קיימת".

לענ"ד, אין ללמוד מדברי הרמ"א הנ"ל לנדון שבפנינו. שכן הרמ"א מדבר במי שנתן בנתינה מוחלטת לכל ימי חיי מקבל המתנה, והנתינה כוללת כל צורת הפקת תועלת ממנה, בין זכות מדור ובין זכות מכירה לאחרים למדור לכל ימי חיי מקבל המתנה או שמוש אחר בנכס, ויש פה נתינה והקנאת כל פירות הדבר כמתנה לזמן וכך מוכח מהמקור לדברי הרמ"א, שהם דברי הריב"ש (בשו"ת ריב"ש סי' ת"ע), שדן בשאלה של אדם שכתב בצואתו שהוא מניח אלמנתו, אם הבנים, רשאה ושלטאה, בכל נכסיו כל ימי חייה. וכתב ע"ז שם בזה"ל:

ובנדון זה הדבר ברור שלא היתה יכולה האלמנה למכור גוף הנכסים, שהרי לא הניחם לה אלא להיות רשאה ושלטאה בהן בחייה, ואפילו באומר נכסי לך כל ימי חייך דמשמע שהם שלו לגמרי במתנה, מאחר שאמר נכסי לך, אפי' הכי כיון שפירש כל ימי חייך אינו יכול למכור ואין לו אלא פירות בלבד"...

הרי דהריב"ש מדבר שהנתינה לאלמנה היתה להיות רשאה ושלטאה בנכסים בלא כל הגבלה של שמוש בין למדור בין שליטה בנכס למוכרו לאחרים לתקופת ימי חייה, וכדוגמת נתינה זו הוסיף וכתב שם הריב"ש בלשונו:

"ואפילו באומר נכסי לך כל ימי חייך שמשמע שהם שלו לגמרי כמתנה".

ולשון זה ציטט הרמ"א את ההלכה באומר נכסי נתונים לך כל ימי חייך שזו נתינת קנין פירות. ועל זה כתב העורך השולחן שם בסעיף י"א:

"שבאומר נכסי נתונים לך כל ימי חייך אין לו בהם רק פירות ואם מכרן הנותן או יורשו מוציאין מיד הלוקח מיד כשמת המקבל"

דמשמע שהמכירה לזמן חלה ובחיי המקבל לא יכולים הנותן או יורשיו להוציא מיד הקונה. אולם בנדון דנן טוען המערער שכשנתן לאשה בהסכם גרושין שהדירה תהיה ברשות האשה כוונתו שנתן לה רק זכות לדור בה בפועל כל ימי חייה והדגיש שלא נתן לה רשות לשמושים והפקת תועלת אחרת מהדירה כגון למכור את הדירה לאחרים. ואמנם מיד שהאשה החלה בהליכי מכירת הדירה למשפ' ש' הוא התנגד ותבע את המשיבה, המערערת, בביה"ד על הפרת הסכם ופעל למניעת מכירת חלקו בדירה והעברתה לבעלות של אחרים. בלשון אחר, המערער הודה בנתינת קנין פירות חלקי שמצטמצם בזכות מדור אישי של האשה, וכך הוא פרש את הלשון בהסכם הגרושין "הדירה ברשות האשה" כאשר לשון זו כשלעצמה ניתן לפרשה באופן מצומצם שהדירה ברשות האשה ע"מ להתגורר בה. אין כל משמעות ברורה ומוכרחת בלשון "ברשות האשה" לפרשה כנתינת קנין פירות לשמוש רחב שמקיף שכולל זכות למכירת הדירה לאחרים לכל ימי חייה. אמנם ניתן לפרש לשון סמית זו "ברשות האשה" כנתינת רשות ושליטה בה גם למכירתה לאחרים. אך כאמור אין פרשנות זו מוכרחת מעצם הלשון. על כן גם ביחס לזה יש לומר את הכלל של יד בעל השטר על התחתונה, והמערער מוחזק בזכויותיו בדירה שאין להוציא ממנו מספק מכח "לשון סתמית" ואין לפרש שהסכם הגרושין הוא שמקנה לאשה גם זכות למכירת הדירה לאחרים, דבר שלא נכתב במפורש בהסכם, ובאומדנא בלבד לא ניתן להוציא ממון וזכויות שכאמור נאמר הכלל של יד בעל השטר על התחתונה.

וכפי שכתב בשו"ת הריב"ש סי' ת"פ וז"ל:

"ומה שאמרו משום ביד בעל השטר על התחתונה גם זה אינו, דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאפשר לדונו לצד זה או לצד זה ואין מתברר מתוך השטר למה נתכוון ואפשר זה כמו זה ובכל ענין השטר נשאר בחזקו כי ההיא במסכת מנחות (דף ק"ח ע"ד) בית בבתי אני מוכר לך, מראהו גרוע, נפל מראהו נפל, עבד בעבדי אני מוכר לך, מראהו קטן, מת מראהו מת. ובכגון ההיא דפרק בית כור (ב"ב ק"ז ע"ב פ"ז מ"ד) חצי שדה אני מוכר לך דאמרינן עלה בגמרא לוקח נוטל כחוש וכו'".

כך בנדון דנן יש לפרש את הלשון "הדירה ברשות האשה" שהיא לשון מסופקת בשלושה צדדי ספק, האם נאמר בה, שכל הדירה כולל חלקו של המערער עובר לבעלות האשה, כפי שטוענת המערערת המשיבה, או אם נאמר בה שלאשה יש רק זכות מדור בלבד, כפי שטוען המערער (המשיב), או שנאמר בה זכות קנין פירות כללי שכולל גם זכות מדור אישי וגם זכות למכור לאחרים הדירה לשמושם ומגורם או כל זכות הפקת תועלת מהדירה, כפי שפרשו וטען הגר"י אליעזרוב שליט"א בנמוקיו כנ"ל. וכפי שכתב הריב"ש הנ"ל והראיות שהביא מדברי חז"ל במנחות ובב"ב, שמכח הכלל שיד בעל השטר על התחתונה יש לפסוק בפרוש המצמצם ביותר היינו לקבל את טענת המערער שבהסכם הגרושין הוא קבל בקנין ונתן למערערת המשיבה רק זכות מדור בלבד.

לא ברורה לי פסיקתו של כבוד הגר"י אליעזרוב שליט"א (שהיא פסיקת הרוב) שדחה את תביעתה ופרשנותה של האשה שלשון "הדירה ברשות האשה" הוא קבלת בעלות על הדירה, מכח שלשון זו משתמעת לשתי פנים, וקשה לקבוע באופן חד משמעי את פרשנות השטר, ואמרינן דיד בעל השטר על התחתונה, לכן אין להוציא מהרישום בטאבו שמחצית הדירה רשומה ע"ש הבעל. ואילו ביחס לטענת המערער ופרשנותו את לשון ההסכם "הדירה ברשות האשה" שהוא נתן לה רק זכות מדור אישי לה, הוא קבל ופרש בלשון מרחיבה יותר שהנתינה היתה לא רק לזכות מגורים בלעדית לאשה לכל ימי חייה, אלא גם לשאר שמושים כולל זכות למכור לאחרים את הזכויות הללו לכל ימי חייה. ומכח פרשנות זו קבע שמכירת הדירה ע"י האשה לקונים, משפ' שני, יש לה תוקף. ולכאורה גם ביחס לספק זה, בלשון "ברשות האשה", האם יש כאן נתינה מצומצמת של רשות מדור אישי, או נתינה מורחבת של קנין פירות גם למכירה לאחרים, היה עליו לנקוט ע"פ הכלל של יד בעל השטר על התחתונה ולפרש את הלשון באופן המצומצם יותר היינו זכות מדור אישי בלבד. כפי שהביא הריב"ש שם בשם דברי הגמ' במנחות ובב"ב.

לאור האמור, יש לקבל את ערעורו של המערער המשיב ויש לבטל את המכירה והעיסקה שבין המערערת המשיבה לקונים, כפי שכתב כבוד הגרח"י רבינוביץ שליט"א (דעת המעוט) בפס"ד, שהסכם הגרושין מעניק לאשה רק זכויות מדור ואין לזה זכויות בעלות להשכיר או למכור את הדירה. כ"כ אין לקבל קביעת דעת הרוב בפסק דינם מיום ז' בכסלו תש"ס שבאופן עקרוני המכירה והעסקה שבין האשה לקונה בתוקף, ולקונה יש זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה של האשה. מה גם שבפסק דין זה בסעיף ד' קובעים דעת הרוב שלהסכם שנחתם בין האשה לקונה אין תוקף מלא ועליהם להגיע לידי הסכם חדש בענין התמורה המגיעה לאשה בגין זכויותיה.

ברצוני להתיחס לתגובתם של הקונה ואשתו, שהצטרפו לדיונים בנושא הערעורים וקבלו עליהם סמכות ביה"ד (גם כבוררים) שיפסק בערעור, ושלח תגובתו והערותיו ההלכתיות לסכומי המערער וב"כ, וכן לטענות ונמוקי ביה"ד. בתוך דבריו הפנה את ביה"ד לעובדה שמיד לאחר אשור הסכם הגירושין לבצוע הגט ניתנו בפסקי דין שפרשו את הלשון, "הדירה ברשות האשה" כהעברת בעלות.

ביום ג' באדר תשנ"ח פנתה המערערת (המשיבה) לכבוד הגרח"י רבינוביץ שליט"א ובקשה להבהיר את הנאמר בהסכם "הדירה ברשות האשה" שהכוונה שזכות הבעלות על הדירה עוברת אליה. והוא החליט להענות למבוקש ולפרש כפי שבקשה. בכ"ח באדר תשנ"ח בקשה הבהרה זו מכבוד הגר"ש פישר שליט"א והוא הצטרף והבהיר שיש לראות בלשון זה שזכויות הבעל בדירה עוברות לאשה. והוסיף הקונה, שעל סמך הבהרה ופסיקה זו, שהוצגו בפניו בשעת קנית הדירה לראיה, שהדירה שייכת לאשה, סמך דעתו לבצוע הקניה, על כן לא ברור לו מדוע ביה"ד האזורי ובפרט הגרח"י רבינוביץ שליט"א חזרו ודנו והתפלפלו והגיעו למסקנה שונה מפסקי הדין שנתנו הגרי"ח רבינוביץ והגר"ש פישר שליט"א.

על טענה זו יש להשיב שהגרח"י רבינוביץ נתן את ההבהרה ללשון שבהסכם הגירושין ע"פ בקשת המשיבה במעמד צד אחד ובלא ששמע את המערער. ולאחר ששמע את המערער טענותיו וכונותיו לאמור בהסכם הגירושין שהוא עצמו כתבו, הגיע למסקנה שונה ופסק את פסק דינו שביטל את הבהרתו והחלטתו הראשונה. גם הבהרתו של כבוד הגר"ש פישר שליט"א ניתנה במעמד צד אחד ע"פ בקשת האשה בלבד. כאשר הוא לא שמע את עמדת המערער, ולא נתן לו את זכותו להעלות את טענותיו ועמדתו וכוונתיו בשעה שעשה את קנין הקאג'ס על הסכם הגירושין שנעשה בין שני הצדדים, ופסק דין שניתן בהסכם בין הצדדים ע"פ שמיעת צד אחד בלבד, אינו יכול לחייב את הצד שלא נשמע כלל. וברור שאילו הגר"ש פישר שליט"א היה שומע את שני הצדדים ומברר טענותיהם היה מגיע ג"כ למסקנה שמכח הדין של יד בעל השטר על התחתונה לא ניתן לקבל את טענותיה של המשיבה שבהסכם הגירושין המערער העביר ונתן לה את כל זכויותיו כולל בעלות על חלקו בדירה.

למסקנה יש להחליט כדלהלן:

א. ערעורה של האשה המשיבה נדחה.

ב. יש לקבל את ערעורו של המערער (המשיב) על דעת הרוב בפסקי הדין של ביה"ד האזורי נשואי הערעור.

ג. המערערת המשיבה זכאית למדור בדירה בחלקו של המערער כל ימי חייה. במדה והיא לא תרצה להשתמש בזכותה זו (כפי שעולה מהחומר שבתיק אין היא חפצה כלל בזכות זו, ואולי גם לא מסוגלת להשתמש בזכות זו לאור מצבה הרפואי), על הצדדים לפרק את השותפות בדירה בגוד או אגוד, ובאם ירצו הצדדים למוכרה, יש ליתן זכות ראשונה לקונה משפ' שני.

(-)אברהם שרמן

חזרתי ועיינתי בדברי כבוד עמיתי הגר"א שרמן שליט"א, ואינני מסכים להם.

יש לזכור, כי הצדדים אינם יודעי ספר, ואין להם מושג בהלכה או בחוק. את לשונם, יש למדוד לפי לשון בני אדם ולפי סגנון הדיבור הרווח ברחוב. המונח "ברשות", במשמעותו ב"שפת השוק", סובל פירושים שונים. כאשר מדובר בילדים, הכוונה היא למשמורת, שהרי ילדים אינם נתונים לקנין. כאשר מדובר בדירה, הכוונה היא קנין, ולא רשות לשימוש.

אינני חושב שניתן להבין את המשמעות של המלה הכתובה, במנותק מן האדם שאמרה. מתוך ידיעה אישית של "שפת הרחוב", אני משוכנע שהאמור: "הדירה ברשות האשה", לא בא לתת לה זכות שימוש בלבד, אלא להקנות לה בעלות בדירה. לכן, גם אם הייתי מסתפק בביטוי זה, בשפתם של אנשים מדרגה אחרת, אינני מסתפק בכוונה של אנשים מן הסוג של הצדדים בתיק.

היות ואין לי ספק, אינני זקוק להתפשר, בדרך כזו או אחרת. לדידי, ברור, שמדובר בהקנאה גמורה.

אוסיף ואומר: המחלוקת ביני לבין כבוד עמיתי שליט"א, איננה מחלוקת הלכתית, אלא מחלוקת עובדתית. אני סבור, שקודם כל צריך לקבוע את העובדות, ורק אח"כ את ההלכה. ה"תשורת שי", שהביא כבוד עמיתי, עוסק במצב של "ותהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". במקום כזה, קובע לשון השטר, ולא כוונת הצדדים. אולם, כאשר מדובר בשתי שפות: שפת הרחוב ושפת מלומדים, יש לקרוא את האמור בשטר, בהתאם לשפה שאותה דוברים הצדדים.

אמרתי לעיל, כי לאנשים אלו סגנון דיבור ומטבע לשון משלהם, ובשפתם - שפת הרחוב - הדירה ברשות האשה" - זו בעלות. אם נרצה לקרוא את השטר בלשון מלומדים, הרי המשפט: "חובות הדירה באחריות הבעל", שאמור בהמשך ההסכם - אין משמעותו, כי על הבעל בלבד מוטלים החובות. המונח "אחריות", יכול להתפרש כערבות של הבעל: "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו", ולא כהתנערות מחיוב האשה.

גם המשפט: "אין תביעת מזונות", אינו שוה כלום, מבחינה משפטית. אין בו ויתור, וגם לא יועיל ויתור. נכון, ש"הילדים ברשות הבעל", אבל עדיין יש לאשה הוצאות לאירוח בחופשות או הוצאות מזדמנות אחרות. ואעפ"כ, פעלו הצדדים לישום ההסכם כולו לפי שפתם ולפי הבנתם הפשוטה. למה נוציא מן הכלל את המשפט "הדירה ברשות האשה", ונפרש אותו בלבד בלשון למדנית ומשפטית?

כבוד עמיתי שליט"א, מציין שאין מחלוקת עובדתית בכוונת הצדדים: "דעת הרוב ... שנסיבות הענין מראות יותר כפרשנות האשה ... והנסיבות מראות שכשכתבו את הסכם הגירושין, מחשבתם היתה בלשון רשות האשה, כנתינה וקבלה של בעלות".

אם זו היתה כוונת הצדדים, וזו לשונם, מדוע נתלה בהם לשון משפטית, שאינה מתיישבת עם דעתם?

אני מוכן להרחיק לכת יותר ולומר, כי מבחינה משפטית, אין ההסכם נחשב לשטר קנין, אלא להסכמה בלבד. גם אילו היה כתוב בהסכם: "הדירה שייכת לאשה" - ואז, לא היתה מחלוקת על המשמעות, הרי לשון זו, אין משמעותה קנין. וגם אז, היה ניתן לטעון שמבחינה משפטית, אין כאן כל הקנאה, אלא הצהרה בלבד.

הייתי נוטה, אפוא, לומר, כי תוקפו של ההסכם הוא מכוח מעשה הקנין שנעשה בו. מעשה הקנין נעשה, לפי כוונתם האמיתית של הצדדים בשעת מעשה. הם הקנו אחד לשני, את מה שבאמת חשבו להקנות: את הבעלות בדירה, ולא את הנוסח המשפטי המעורפל.

לדעתי, "ההסכם" עצמו בלשונו הלא מחייבת, אינו בר-קנין, כי אין כאן התחייבות ברורה, למעט לשונות סתומים. הקנין נעשה על כוונתם האמיתי בשעת מעשה, ולא על נוסח חסר-משמעות. לכן, יש להתייחס לקנין, ולא להסכם. ציינתי ג"כ, כי אם היתה הכוונה למתן רשות מגורים בלבד - חסרים כאן אלמנטים חשובים ביותר: עד מתי ניתנת הרשות - האם לכל חייה של האשה, או עד שתנשא, ואולי רשות עולמית שניתנת למכירה? כמו"כ, חסרה הגדרה לזכויות הבעל בדירה באותה תקופה. אולם, אם נפרש את המונח "ברשות" - בעלות - לא חסר דבר. מדובר בבעלות מוחלטת ותו לא. אין צורך בפירוט ובפירושים.

כאמור, אני עומד על דעתי, כפי שכתבתי לעיל.

(-)שלמה דיכובסקי

בתיק זה נחלקו הדעות בין חברי ביה"ד. לאחר שיקלול הדעות השונות, יש לקבוע ברוב דעות כי דירת המגורים, שייכת לשני הצדדים בחלקים שוים. אולם למערערת זכות מגורים בחלקו של המשיב לכל ימי חייה, והיא יכולה למכור זכות זאת לאחרים.

הקונה יוכל לגור בדירה רק כל ימי חייה של המערערת.

לאחר מכן תחולק הדירה בין הקונה ובין המשיב, או יורשיהם.

ניתן ביום ג' תמוז תשס"א (24/06/2001)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר
(-) הרב זלמן נ. גולדברג,
(-) הרב אברהם שרמן,

העתק נאמן ומתאים למקור
הרב עזריאל אבן -חן
המזכיר הראשי