הצדדים שבפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 92 ברבנות כפר סבא, אלו הם נ"ר לשני הצדדים, ולהם 4 ילדים, מהם 3 קטינים, הצדדים חיים בפירוד מזה כארבע שנים.

בתאריך ז' באלול תשע"א (6.9.2011) הוגשה לביה"ד תביעת האשה לגירושין, ובדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ג בכסלו התשע"ב (19/12/2011) נימקה האשה את בקשתה להתגרש בכך שהיא סובלת מאלימות ומהשפלות. הבעל הסכים להתגרש, שכן לדבריו ספג "השפלות וחוסר תמיכה טוטאלי, כל מה שאמרתי הייתי מקבל תשובות נגד, אני לא רואה שום עתיד". אולם חרף הסכמתם להתגרש הצדדים לא התגרשו שכן האשה עמדה על זכותה לקבל את כתובתה ואת תוספת כתובתה, והבעל התנגד לכך. ב"כ הבעל נימק את התנגדותו של מרשו בכך ש"האשה גירשה את הבעל, הגישה תביעה למזונות ילדים ומשמורת ואחר כך בקשה לצו מניעה, לא היתה מעוניינת בשלום בית, עניין שלום בית הועלה כשעו"ד דחבש נכנס לתמונה, טענת שלום בית לא מסתדר עם התביעה לגירושין". ב"כ האשה, עוה"ד דחבש, הציג לביה"ד תמונה בה הבעל נראה נושק לאשה זרה. הבעל הודה כי "היה שם להט יצרים, במקרה זה יצאה נשיקה גדולה, ישבנו במסעדה". ב"כ הבעל טען מנגד כי התצלומים מתייחסים לחודשים בודדים לאחר שגירשו את הבעל מביתו. לנוכח האמור ביה"ד קבע מועד להוכחות האשה לחייב הבעל בכתובה.

בדיון שהתקיים ביום ג' באייר התשע"ב (25/04/2012) ציין ב"כ האשה שהכתובה הינה על סך 250,000₪. לטענתו האשה הגישה תביעת גירושין מחוסר ברירה, עוד ציין ב"כ האשה כי בדיון שהתקיים בבית המשפט בתאריך 28.7.2011 אמר הבעל "אני לא צדיק גדול היתה אלימות, התמונות שהאשה הציגה אלו תמונות שאני פרסמתי באינטרנט, יצאתי מהבית כי היה לי מאד מאד מאד רע, אין מצב לחזור לשם". ב"כ האשה אף הגיש לביה"ד תלונה שהוגשה ע"י האשה בתאריך 17.12.2010 בגין אלימות הבעל. לדברי הבעל הוא בקשר עם אשה בשם [מ' פ'], הקשר נמשך מזה כשנה "לא גרים יחד, חברים, יש יחסי אישות". לשאלת ב"כ האשה הודה הבעל כי בשנת 2009 נכנס לאתר הכרויות באינטרנט, הבעל טען כי "אני כבר 10 שנים איתה בסכסוכים, ב־5 שנים האחרונות נהיו קשים ומורכבים". הבעל הודה כי מעולם לא טען ואינו טוען כי האשה ניהלה קשרים אסורים. כמו כן הודה הבעל כי למרות שחלפה שנה מיום שביהמ"ש חייב אותו בתשלום מזונות ילדיו הוא שילמם רק פעם אחת.

גם בדיון שהתקיים ביום כ"א בתמוז התשע"ב (11/07/2012) שב ב"כ האשה על טענתו כי למרות שהאשה תבעה גירושין היא זכאית לכתובה שכן האשה "רצתה שלום בית ומאחר והבעל סרב ומסרב והוא לא רוצה לתת גט, נאלצה להגיש תביעת גירושין". האשה פרטה "עד לפני שנה מאד רציתי שלום בית, למרות ששמונה חודשים לפני שעזב, לא קיים יחסי אישות, הרים עלי ידיים, השפיל אותי, השמיץ אותי, שאני לא מכינה אוכל לילדים ולמרות זאת אני מכירה רק אותו, אחרי כל מה שקרה, כל האלימות, היה עם נשים, לא חוזר הביתה, לא רוצה לפרנס ומאחר ואמר שלא רוצה אותי אז הגשתי תביעה לגירושין". לדבריה לא פתחה תיק שלום בית "כי לא רצה אותי, חי עם אחרת, אני מושמצת כל הזמן, אז איך אני יכולה לדרוש כזה דבר הלוואי ויכולתי". לדבריה הבעל "היה אהוב ליבי, אהבתי אותו עד שכאשר עזב – חליתי". לדבריה "טלפונים שיחזור הביתה, כל הזמן ביקשתי, לפני שעזב את הבית פנינו לרב שרעבי, אמר שלא מוכן לבוא להעיד, היינו יחד אצל הרב שרעבי לשלום בית."

ב"כ הבעל הציגה מכתב שנכתב ע"י האשה מיום 8.3.2010 "אל תנסה לחשוב מה מסתתר..., מה שאני כותבת זה מה שאני אומרת, את אומרת בעמוד הראשון, עייפתי מהכל, זה לא פוסח על אף אחד מאתנו, חוסר ריכוז, מחלה שהורסת כל חלקה טובה, את אומרת, אני מוכנה להכל גם אם זה דורש ויתורים, העיקר שהעתיד הקרוב יהיה ברור". ב"כ הבעל "טענה, את אומרת בלשון רבים, אנו הורסים אותם, שנינו לא בסדר, בכלל, אני יודעת שעשיתי הרבה טעויות ולרוב אני לא מדברת לעניין. רק הקב"ה יודע על מה שיצא מפי..., במכתב זה על פני 4 עמודים אני לא רואה זכר לאלימות, לא לבגידות ולא למה שאמרת בתחילת העדות, את מדברת על שבר זוגי ומשפחתי כשאת רואה עצמך לא פחות אשמה ממנו". האשה השיבה כי "כל התקופה הזו, כל הערבים היה יוצא, משגע אותי, לא קם בבוקר, מספר על נשים אחרות ועל זה אני מתפרצת כלפיו". לדברי האשה היא השתמשה במכתבה בלשון רבים "כי אני תמיד לוקחת על עצמי אחריות". האשה טענה כי אמרה לבעלה שהיא רוצה להתגרש רק "אחרי שהראה לי תמונות של בחורות וזה היה לפני שעזב את הבית, אכן אמרתי לו, הוא עזב את הבית ב17.3.2011". ב"כ הבעל שאלה את האשה "את אומרת לו אתה אדם מגעיל, אתה זבל, אבא שלא משלם על הילדים שלו" והאשה השיבה "בן אדם מראה לי תמונות...". ב"כ הבעל השמיעה הקלטה, האשה הודתה שזה קולה, וב"כ הבעל ציינה "הוא מתלונן בקלטת שאת מפריעה לילדים לישון ואת אומרת גם אתה... עוד קצת, שבוע הבא אני מוציאה אותך סופית מהבית". האשה השיבה "אם אני דיברתי לא יפה והתבטאתי במילים שלא כדאי שאוזן תשמע – צריך להבין הסיבה ואי אפשר לשפוט אותי על מה שהעמיד אותי בפינה, אני לא מוכנה שישפטו אותי על מה שהיה בשעת כעסי... ישב על הספה הראה לי תמונות והתחלתי להתפוצץ, הקב"ה עדי, בחיים לא תוציא אותי לא בסדר."

ב"כ הבעל המשיכה לצטט מן ההקלטה "את אומרת, אתה מפריע לי בחיים, לא יכולה לסבול אותך, אתה פשוט בן אדם שלא מתפקד. בן אדם שלא מפרנס הילדים שלו הוא זבל" והאשה השיבה: "8 חודשים הבן אדם לא נוגע בי כשאני חוזרת מהמקווה והוא מראה לי תמונות שלו עם נשים". לבסוף חקרה ב"כ הבעל את האשה לגבי מסמך בין שני עמודים נושא תאריך 10.8.2009 בו כתב הבעל כי הוא מאשר לאשתו להחזיק בכספים שיתקבלו ממכירת דירתם. ב"כ האשה העיר כי "זה תיק בבית משפט."

בדיון הבא שהתקיים ביום י"ד באייר התשע"ג (24/04/2013) עלה נושא כתבי האישום שהוגשו נגד הבעל, ב"כ האשה טען כי "האיש הורשע לאחר שהוגשו נגדו 4 כתבי אישום, בעסקת טיעון נמחקו שניים והוא הודה בשניים, ..., כתוב בהכרעת הנאשם, אני מאשימה אותו". ובהמשך פרט "ב17.12־ התגלע ויכוח ביניהם, סטר אותה בלחיה, כתב האישום השני בדצמבר 2010 סטר לה, כופף את ידה בפני הילד."

בדיון הבא והאחרון שהתקיים ביום כ"ב בטבת התשע"ד (25/12/2013) הציג ב"כ האשה את כתב האישום המתוקן שהוגש נגד הבעל, כתב אישום בו הורשע הבעל על יסוד הודאתו. לדברי ב"כ האשה על הבעל נגזרו חודשיים מאסר על תנאי. ביה"ד שאל את הבעל לגבי אירועי האלימות והבעל טען "דחפתי אותה כדי שלא תיכנס בי" ושהודה רק כי "היו לי 4 האשמות, אפשר לרשום גם 20, ורציתי לקצר הליכים", "נפלה עלי עם כל המשקל שלה עם צעקות, רציתי לעצור אותה והיא דווקא באה". ב"כ האשה הוסיף וחקר את הבעל בנושא תמליל השיחה שהוצג על ידו לביה"ד, הבעל שב והודה כי צולם נושק לאשה זרה, כלשונו "היה מקרה שהיתה נשיקה, היה לי לא נעים, מחקתי אותה, היא העבירה הכל לפייסבוק שלה... לוקחים תמונה של האבא ושמה אותם במחשב של הילדים, זה נורמלי" הבעל הודה שהגב' [מ' פ'] היא "בת זוג שלי היום."

ב"כ האשה מסר לביה"ד כי בבית המשפט הסתיים נושא המזונות, ואילו נושא הרכוש עדיין נמצא בעיצומו, לדבריו "אנו יודעים שאין כפל מבצעים, אמרתי שאם נזכה כאן לא נקבל שם". ב"כ הבעל מסרה שבכוונת הבעל להגיש תביעה להפחתת מזונות. לשאלת ביה"ד ענה ב"כ האשה שהבעל חויב ב"1300 ₪ לכל ילד בגדול זה יצא 5200 ₪ כולל הוצאות מדור ומזונות". בתום הדיון קצב ביה"ד מועדים להגשת סיכומים, צד הבעל יגיש ראשון סיכומיו תוך 30 יום וצד האשה יגיש 30 יום לאחר מכן.

ב"כ האשה צרף לביה"ד את גזר דינו של הבעל כדלקמן:

"גזר דין

הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, הנסיבה המחמירה זה היות המתלוננת בת זוגו.

המדובר במעשים שנעברו בשנת 2010. הנאשם סטר למתלוננת פעמיים וגם דחף אותה.
[...]
אמנם מדובר במעשה אלימות בתוך התא המשפחתי שבמצב הדברים הרגיל מצדיקים ענישה מחמירה ואולם במקרה זה ישנן נסיבות משמעותיות לקולה. ראש ובראשון הוא הודאת הנאשם וחסכון בזמן שיפוטי. כמו כן מדובר במקרה ישן ומאז ועד היום לא התרחשו למיטב ידיעת השלטונות אירועים אלימים בין בני הזוג. נוסף על כך השניים פרודים, וכאמור לא מדובר באלימות ברף הגבוה.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

מאסר על תנאי בן חודשיים והתנאי הוא כי בתקופה בת שנתיים לא יעבור עבירה בה הורשע."

שנינו ביחד בלי לחפש אשם אחד! שנינו לא בסדר בכלל! אני יודעת שאני עושה ושעשיתי הרבה טעויות התנהגותיות ושלרוב אני ממש לא מדברת לעניין – אז תבין כמה שאני במצוקה!!סיכומי ב"כ הבעל התקבלו בביה"ד ביום 28/04/2014.

בסיכומיה טוענת ב"כ הבעל כי "בשלב כלשהו של הנישואין נקלעה המשפחה לחובות ולמשבר כלכלי" משבר, שלטענת ב"כ הבעל, עקב חוסר רגישותה של האשה גלש גם למשבר זוגי. בכדי לפרוע את חובותיהם מכרו בני הזוג את דירתם, והכספים בסך 700,000 ₪ שנשארו בידם לאחר פירעון החובות הופקדו בחשבונה של האישה.

ב"כ הבעל צרפה מכתב שנכתב ע"י האשה בתאריך 8.3.10 ובו האשה כותבת בין היתר:

"די עייפתי מהכל.

הרוב אצלנו במשפחה כבר הרוס.

זה לא פוסח על אף אחד מאתנו וגם לא על אף אחד מהילדים – הרס, עצבות, חוסר וודאות לגבי העתיד הקרוב והרחוק... בכי, עצבנות, חוסר סבלנות, חוסר ריכוז בקיצור מחלה שהורסת כל חלקה טובה בגוף ובנפש.

אני ממש מודאגת!!! ... למה אי אפשר לצחוק??!!!! – כבר המון זמן!
[...]
"תראה איך אנחנו הורסים אותם!

שנינו ביחד בלי לחפש אשם אחד! שנינו לא בסדר בכלל! אני יודעת שאני עושה ושעשיתי הרבה טעויות התנהגותיות ושלרוב אני ממש לא מדברת לעניין – אז תבין כמה שאני במצוקה!!!"

לדברי ב"כ הבעל הצדדים התגוררו יחדיו עד תאריך כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011) ואולם כבר בחודש 2.11 האשה הגישה נגד הבעל תביעה למשמורת הילדים ומזונותיהם, וזאת בזמן בו היא הבריחה "מאות אלפי שקלים ליעד בלתי ידוע". לטענת ב"כ הבעל עצם הגשת התביעה למשמורת מלמדת כי פניה של האשה אינם לשלום. ב"כ הבעל ציטטה בהרחבה מתמליל השיחה שהוזכר לעיל, שיחה בה הטיחה האשה בבעלה כי הוא 'זבל', 'אדם מגעיל' 'אני הולכת מוציאה אותך מהבית סופית' 'לא יכולה לסבול אותך', וטענה כי מדבריה של האשה עולה כי היא הייתה מעוניינת בגירושין.

לטענת ב"כ הבעל האשה הגישה נגד הבעל תביעה לצו מניעה קבוע, והיות והאשה האריכה את חוזה שכירות הדירה על שמה בלבד התחייב הבעל, מבלי להודות בטענות, שלא להיכנס לדירה. לטענת ב"כ הבעל טענות האשה על בגידת הבעל קודם הפירוד לא הוכחו, וכמו כן אין לקבל את טענותיה על כך שלא שילם את מזונות הילדים בעוד שהאשה עצמה מחזיקה בידיה מאות אלפי ₪ של הבעל. לגבי טענותיה של האשה על אלימות מצד הבעל טוענת ב"כ הבעל שמכתב האישום המתוקן השמטו טענות רבות של האשה, דבר המורה על תלונות סרק רבות מצד האשה, כמו כן טוענת ב"כ הבעל כי האשה היא זו שהייתה אלימה כלפי הבעל ואילו הבעל רק נקט בהגנה עצמית. לבסוף טוענת ב"כ הבעל כי גם לדבריה של האשה לפיהם הבעל היה אלים כלפיה הרי שיש לראות בבקשתה לשלום בית, גם לאחר האלימות, משום סברה וקיבלה. לאור כל הנ"ל טוענת ב"כ הבעל כי אין לחייב את מרשה בתשלום הכתובה.

סיכומי ב"כ האשה התקבלו בביה"ד ביום י"ג באייר תשע"ד (13.5.2014).

בסיכומיו טוען ב"כ האשה כי הבעל עזב את דירת הצדדים ביום י"א באדר ב' תשע"א (17.3.2011) וזאת לאחר שהאשה הראתה לילדים תמונות בהן הבעל מתחבק ומתנשק (באורח אינטימי) עם אשה זרה, לטענתו בשל מעשיו של הבעל, מעשים שכללו אלימות קשה שהפעיל בגינה אף הורשע בפלילים, עזיבת הבית ובגידה בה עם נשים אחרות, לא נותרה לאשה ברירה אלא להגיש לביה"ד את תביעתה לגירושין ולתשלום כתובה. לטענת ב"כ האשה מרשתו אף עשתה כל שבידה על מנת לשקם את הנישואין ובכלל זאת פנתה לרבנים. עוד טוען ב"כ האשה כי עובר לעזיבתו של הבעל את הבית הוא נהג להיעלם לשעות ארוכות, ואף דחה את האשה מעליו ולא קיים עמה יחסי אישות תקופה ארוכה. ב"כ האשה ציין כי הבעל נהג להכות את האשה לעיתים תכופות, להשמיץ ולקלל אותה אף בפני הילדים. לטענת ב"כ האשה אין לתת משקל לתמליל ההקלטה אשר הציג הבעל, היות והקלטה זו הינה מתוזמנת ומבושלת, ולמעשה כלל אינה מקורית. ב"כ האשה מבקש כי ביה"ד יחייב את הבעל לגרש את אשתו, יחייבו בתשלום כתובתה ותוספת כתובתה, יפסוק פיצויים לאשה, ויחייב את הבעל בהוצאות משפט בשל חוסר תום הלב בו נהג בפני ביה"ד.

סיכומם של דברים ועיקרי הטענות הנצרכות בנדון שבפנינו
הצדדים שבפנינו נישאו בשנת 1992, לדאבון לב מצבם הכלכלי הורע ובתאריך כ"ה באלול תשס"ט (14.9.2009) מכרו הצדדים את דירתם, על מנת לפרוע חובות שנצברו על שמם, ועברו להתגורר בדירה שכורה. ביום י"א באדר ב' תשע"א (17.3.2011) עזב הבעל את הדירה בה התגורר הצדדים, ומאז הם חיים בנפרד, לבעל יש כיום בת זוג עמה הוא חי. שני הצדדים מסכימים כי אין עוד כל תקווה לקומם את הריסות ביתם וכי עליהם להתגרש, ואולם הצדדים חלוקים בשאלת תשלום הכתובה, האשה עומדת על זכותה לכתובתה והבעל מתנגד לכך. ענייני הרכוש והמזונות נדונו ונפסקו בערכאה המקבילה. הבעל חויב בתשלום מזונות והאשה חויבה להשיב לבעל מחצית מכספי תמורת מכירת הדירה נכון למועד הקרע, הכספים והזכויות שצברו הצדדים עד למועד הקרע יאוזנו אך הזכויות אותם צברה האשה ממקום עבודתה בשלוש וחצי השנים שעובר למתן פסק הדין לא יאוזנו ויוותרו ברשותה.

לטענת ב"כ האשה האשה זכאית לכתובתה שכן היא נאלצת להתגרש מהבעל לאור התנהגותו, לטענתה הבעל נהג בה באלימות פיזית ומילולית, בגד בה עובר לפירוד ובסופו של דבר אף עזב את הבית לפני כשלוש שנים.

ב"כ הבעל טוענת מנגד כי האשה היא זו שיזמה את הפירוד בין הצדדים, הגישה תביעת משמורת עובר לעזיבתו של הבעל את הבית, ואף הבריחה מאות אלפי שקלים שהיו שייכים לבעל והופקדו בחשבונה.

פסיקת ההלכה
מהחומר שהוצג בפני ביה"ד עולה שהבעל הורשע בשני מקרי אלימות כלפי אשתו, מקרים שאירעו במחציתה השניה של שנת 2010. אולם בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"א בתמוז התשע"ב (11/07/2012) אמרה האשה כי "עד לפני שנה מאד רציתי שלום בית, למרות ששמונה חודשים לפני שעזב לא קיים יחסי אישות, הרים עלי ידיים, השפיל אותי, השמיץ אותי שאני לא מכינה אוכל לילדים ולמרות זאת אני מכירה רק אותו, אחרי כל מה שקרה, כל האלימות, היה עם נשים, לא חוזר הביתה, לא רוצה לפרנס. ומאחר ואמר שלא רוצה אותי אז הגשתי תביעה לגירושין". דברים מהם עולה בבירור שהאשה בקשה ורצתה שלום בית גם חודשים ארוכים לאחר שחוותה אלימות מצד הבעל ולאחר שידעה, כדבריה, על קשרים של הבעל עם נשים אחרות. הבעל עזב את הבית בתאריך 17.3.11, ובשלב זה האשה עדיין חפצה בשלום בית, רק כארבעה חודשים לאחר מכן הבשיל בה הרצון להתגרש ורק לאחר חודשיים נוספים היא הגישה בפועל את תביעתה לגירושין וזאת לדבריה (בדיון הנ"ל) משום שהבעל "לא רצה אותי, חי עם אחרת."

בדיון מיום ג' באייר התשע"ב (25/04/2012) הודה הבעל כי הוא בקשר עם אשה בשם [מ' פ'], לדבריו (באותו דיון) הקשר נמשך מזה כשנה, קרי, לדבריו, הקשר החל סמוך ולאחר מועד עזיבתו את הבית. פרט לאמור האשה מצידה לא הציגה כל ראיה שהבעל קיים חיי אישות עם נשים זרות במועד, ואולם האשה הציגה תמונות בהן נראה הבעל נושק לאשה זרה באורח המראה על קרבה רבה, וזאת בלשון הנקייה ביותר שניתן לגייס לתיאור המעשה.

מכל האמור לעיל עולה שהאשה מעמידה את תביעתה לגירושין ולתשלום מלוא הכתובה על טענה אחת מרכזית, והיא העובדה שהבעל עזב את הבית לפני למעלה משלוש שנים וחצי ומאז הוא מצוי בקשר עם אשה זרה, דבר שהבעל מודה בו. אולם מנגד טוען הבעל שהאשה סברה וקבלה את התנהגותו, ושלמעשה האשה היא זו שיזמה את הפירוד בין הצדדים, הגישה תביעת משמורת עובר לעזיבתו את הבית, ואף הבריחה מאות אלפי שקלים שהיו שייכים לו והופקדו בחשבונה.

כדרכנו, נדון בדברים אחד לאחד.

א. בעל המצוי בקשר זוגי עם אשה זרה.
א.א. האם כופים או מחייבים אותו לגרש.
והנה נדון זה של בעל החי חיי אישות עם אשה זרה, ואף מתמיד בכך תקופה ארוכה כבר נדון בהרחבה בפוסקים, וראשיתו בדברי האגודה (פרק הבא על יבמתו) אשר העלה שבכה"ג אף כופים את הבעל לגרש וכל"ה:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר.

ודוקא שיש עדים וכו', גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי בכתב שלחו קרובי האשה תשובה הר"מ ז"ל, הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

אלא שדברים אלה הובאו בבית יוסף (אבה"ע סי' קנד) ומר"ן השו"ע נסתפק בהם והעלה:

"מכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו' לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא הוזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

ואכן בשו"ע השמיט מר"ן את הדין הזה ורק הרמ"א (שם סעי' א) העלה את הדברים במפה וכתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרין שכופין אותו להוציא."

וכן מצינו לרבנו המהריט"ץ בתשובה ( (ישנות) סימן רכט) שגם הוא נסתפק בדין זה ועל כן העלה שאין לכוף את הבעל לגרש אך יש להטיל עליו חיוב לעשות כן, וכל"ה:

"איברא דכיון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמו שכתב הרמב"ן זלה"ה סימן ק"ג על בעל שמכה את אשתו כתב וז"ל גוערין אותו ומייסרין אותו ומודיעין לו שאם יכה שלא כדין חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וכו' עכ"ל. א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש שישוב מדרכו הרעה ולא שב וגם מאבד ממון בצחוק כל כי האי יכולה לתבוע נדונייתא יתר פליטתה שלא יאבדנה בידים כדרכו הרעה. והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה.

הכלל העולה מדברנו שאם הוא שנצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה כמבואר ואם לא נצטרע אלא שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אעפ"י שלא נכוף אותו לגרש כסברת הרמב"ן זלה"ה נכוף אותו ליתן כתובה וזה ימים ושנים כתבתי פסק ארוך על ענין אומרת מאיס עלי דהוגד לי שמורי הרב כמה"רר משה בסודיה זלה"ה פסק כהרמב"ם זלה"ה במקומות הללו דאתרי דהרמב"ם זלה"ה נינהו ועבדינן עובדא כוותיה ואמרו שהסכימו עמו בעלי הוראה שבזמנו הלכך הגם שלא נכוף אותו לגרש ונחוש לדברי הרמב"ן זלה"ה וסיעתו מכל מקום נכוף אותו לתת לה כתובתה והיא יושבת עמו ומשמשתו כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה."

אך הנה מצאנו חברים גם לרבנו הרמ"א שפסק שכופים, ובהם הגר"א מטרלא בספר דבר אליהו (סימן עג) שכתב:

"דהא מבואר ביבמות (דף ס"ה) דאמר רב אמי שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ואף דקיי"ל כרבא דאמר נושא אדם כמה נשים והוא דמצי למיקם דסיפוקייהו, כתב ע"ז הריטב"א ז"ל דהיכי שהמנהג שלא לישא רק אשה אחת אף רבא מודה דיוציא ויתן כתובה, דע"מ כן נשאה, וא"כ מכש"כ היכי דמכניס צרתה בזנות דאומדן דעת דמוכח טובא דע"ד כן לא נשאת לו. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א סימן תרצ"ג, הובא ברמ"א אה"ע סימן קנ"ד ס"ג, איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא כי עי"ז אינו זנה לפעמים ופורש ממנה מתשמיש. וא"כ ברועה זונות שעי"ז מבטל עונת אשתו בודאי כופין אותו להוציא."

ושם העלה לדייק כן גם מדברי הגר"א (סי' קנד סקס"ה), וכן העלה גם המהריק"ש בערך לחם (סי' קנד) וכתב שלראשונים אנו שומעים וכופים את הבעל לגרשה כדברי האגודה, ובדרך זו דרך גם רבנו ערוך השולחן (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז), הוסיף על טעמי האגודה, והעלה:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה יש אומרים שכופין אותו להוציא וכו'. ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי, בכה"ג מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

ובספר עטרת דבורה (סי' צ) הביא גם את הרב יד אהרן (סי' קנד הגהב"י אות כב) לרבי אהרן אלפאנדרי שאחר שהביא את דברי התשב"ץ (ח"ב סי' ח) העלה:

"ואילו היה רואה רבינו המחבר ז"ל דברי הרשב"ץ אלו, אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו'."

ומ"מ בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (ח"ב סי' פט) העלה שעל פי דברי מר"ן השו"ע והרמ"א בסי' קנד' סעי' כא' גם ברועה זונות אין לכוף את הבעל אלא אך לומר לו שחכמים חייבוהו להוציא ושאם לא יוציא מותר לקרותו עבריין, וכ"כ גם בספר תפארת יעקב (סי' קנד, שני האחרונים הובאו בשו"ת עטרת דבורה). וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בירושלים (פד"ר ח"א עמ' 141) בהרכב הרבנים הגאונים הגר"י עדס, הגר"ב ז'ולטי והגרי"ש אלישיב זצ"ל כי "למעשה אין כופין ברועה זונות לגרש כיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים, אבל מכל מקום יש לחייבו לתת גט". וכן פסקו בסכינא חריפתא גם חברי ביה"ד הגדול (חי"ב עמ' 24) בהרכב הרבנים הגאונים מו"ר הגר"ש ישראלי, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו זצ"ל, שדנו בבעל רועה זונות והעלו לחייבו לגרש את אשתו. וכן העלה גם הגר"ש קרליץ בעטרת שלמה (סי' מד) ש"כיון שיש מחלוקת בזה אי אפשר לכוף מצד ספק". וכן ראיתי לחברי ביה"ד ברחובות (תיק מספר 8249־21־1) בהרכב הרה"ג הרב נחום גורטלר, הרב יהודה שחור, והרב ציון אשכנזי שהעלו ש"אפשר דגם מרן יודה דחיוב איכא, ולכל הפחות ודאי שיש מצוה דלא גרע מכל טענת מ"ע עם טענה מבוררת, דודאי מצוה איכא."

והגם שמצינו להרב מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מה) שהעלה שעל פי האגודה כאשר הבעל רועה זונות יש לכוף אותו לגרש את אשתו, וע"ש דכתב דזה דווקא אם יש עדים כשרים שהעידו על כך בבי"ד בדרישה וחקירה אך ציין שאם אין עדים ורק הוא מודה אין אדם משים עצמו רשע ושרק אם שני רבנים מפורסמים יסכימו לכך יש לכוף אותו גם על סמך הודאתו בלבד, מ"מ הוא ז"ל נמשך בפסקיו אחר רבנו הרמ"א ואין בדבריו תשובה לדברי מר"ן הב"י. וכן אין להוכיח מדברי הקול מבשר (ח"א סי' נ) שהביא את דברי האגודה בסתם, ששם לא ירד לדין הכפיה אלא לדין חיוב המזונות, והסיק "ואם כופין אותו להוציא וחייב לגרשה וליתן כתובתה, ממילא כל זמן שאינו מגרשה חייב בכתובתה" ולא בא אלא לדון בחיוב המזונות ומי יימר לן שלו היה נזקק לדין הכפיה היה מכריע שיש לכוף והרי לשם חיוב המזונות די לנו בכך שהבעל חייב לגרש וליתן כתובה כפי שרבנו הקול מבשר פירש בדבריו. וכמו כן גם מדברי הרב חשב האפוד (סי' לב) אין להוכיח שכופים להוציא שגם הוא ציין שמר"ן הב"י "ושאר הפוסקים" לא "סמכו עצמם לעשות מעשה" על פי דברי האגודה. ומה שהעלה שם בנד"ד לכוף היה רק בצירוף עילות נוספות שכן שם עסק בבעל שחיסר מאשתו שאר כסות ועונה "ומאיים אותה באקדח ורועה זונות ומכה ומחרף אותה דבכל אחת מהן יש סברות הפוסקים דכופין להוציא, כ"ש בהיצמדם יחד דפשיטא ודאי דהדין נותן לכופו" וכן מה שהביא שם מספר עיני כל חי היה במקום שצורפו עוד עילות לכפיה.

ועל כן נראה דהיות והדבר נתון במחלוקת הפוסקים אין לנו לכוף את הבעל לגרש, דכל אשר יאמר לכם יוסף תעשו־ נקוט בידנו, ואתכא דמר"ן השו"ע סמכינן והיות ומר"ן הב"י הכריע שלא לכוף בכה"ג, והדבר לא פלט ממחלוקת הפוסקים, אף אנו לא נכוף, ומ"מ חיובא לגרש וודאי רמיא עליה כדברי מר"ן הגרי"ש אלישיב ומו"ר הגר"ש ישראלי ודעימיהו.

ועוד, וגם הוא עיקר, דאחר העיון בכל החומר שבתיק, כאמור באורך לעיל, נראה דבנד"ד האשה הנצבת בפנינו אינה באה לביה"ד בטענת מאיס עלי ואינה מבקשת את גירושיה אלא מחוסר ברירה ולאור התנהגותו של הבעל. האשה טענה בדיונים, והנני נוטה לקבל את דבריה במלואם, ככתבם וכלשונם, כי לא פתחה תיק שלום בית אך משום שהבעל "לא רצה אותי, חי עם אחרת, אני מושמצת כל הזמן, אז איך אני יכולה לדרוש כזה דבר הלוואי ויכולתי". וכמו כן ברור הוא דבנדון שלפנינו בו הבעל אדוק באשה זרה אחת אין לתת משקל מכריע גם לסברת הערוך השולחן שיש לחוש לסכנה, שכן חשש זה מקבל משנה תוקף דווקא באדם שמסרך דרכיו עם נשים שונות ורבות, מקום בו ריבוי הנשים מרבה גם את הסיכוי לריבוי מחלות ונזקים, חשש שכמעט ולא קיים במי שמסרך את דרכו אך אם אשה אחת.

סוף דבר הכל נשמע, בהא נחתינן ובהא סלקינן שהבעל הניצב בפנינו חייב לגרש את אשתו.

א.ב. האם בנד"ד זכאית האשה לתוספת כתובתה.
והנה אחר שהעלינו שבעל רועה זונות יש לחייבו לגרש את אשתו מוטל עלינו לברר את הנגזר מחיוב זה לגבי חיובו של הבעל בתשלום תוספת הכתובה. דהנה ידועים הם דברי התוספות (יבמות סה, ב ד"ה כי) הדן בחיובו של הבעל בתוספת הכתובה במקום בו כופים אותו לגרש, וכל"ה:

"פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה, ודייק מהא דאמר בריש אף על פי (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה, והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (שם ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה. ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה [ככתובה] וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אף על פי שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם,,,, כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו,,, והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אף על פי (כתובות דף נו. ושם) דשמא לא כתב אלא ע"מ חיבת ביאה, ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין... ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ואם אין יכול לבעול מחמת שרחמה צר כתב דאם המתין ג' שנים דימתין עוד שנה ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך באין יכול ליבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך."

וכבר העלה העלה מר"ן הב"י (סי' קנד) שמחלוקת זו של ר"ח, ר"ת וריצב"א שייכת גם במקום שאין כופים את הבעל לגרש ואך מחייבים אותו לכך, וכפי שהביא:

"מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך נ"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום נפיק ממונא מיניה (ד) כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא רבינו תם כתב בריש פרק אף על פי (בתוספות שאנץ והו"ד בהגהות מרדכי שם סוף סי' רפט) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי (כתובות נד:) ורבינו חננאל כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אף על פי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל."

וכ"כ גם רבנו הכנה"ג (סי' עו הגה"ט אות י) בדין מי שהדיר את אשתו מתשמיש באופן שעל פי ההלכה חייב להוציאה:

"כשהוא מגרשה נותן לה נדונייא מנה מאתים אבל תוספת נ"ל שלא יתן דכיון דאיכא פלוגתא בנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה דקתני בה יוציא ויתן כתובה אם נותן תוספת או לא הכא נמי דקתני יוציא ויתן כתובה שייכא הך פלוגתא, ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובביאור מצאתי להרב ב"י בסימן קנ"ד כתב בשם רבינו ברוך דכל היכא דתני יוציא ויתן כתובה איכא פלוגתא דרבוותא אי גביא תוספת או לא ומספיקא לא מפקינן ממונא. אבל מצאתי בתשובה כ"י למהר"א די בוטון ז"ל שו"ת לחם רב סימן נ"ח כתב דבנדון הזה דהוא פשע והדיר מתשמיש לכ"ע משלם לה גם התוספת והחיוב שנתחייב יתר על סכי כתובה."

והמעיין בתשובת הלחם רב (שם) יראה דאיהו כללא כייל לן על פי התוספות דכל אימת שהכפיה לא באה מחמתה זכאית היא לתשלום כל כתובתה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:

"ומ"מ בנד"ד אפילו ר"ח מודה דאית לה תוספת דכיון דהוא פשע והדירה מתשמיש המיטה חייב תוספת ויותר מזה נראה מדברי התוס' בסוף פרק הבא על יבמתו דדוקא הכפיה שבאה מחמתה הוא דלית לה תוספת אבל אם לא באה מחמתה כגון שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אית לה תוספת."

ובאמת דבאופן דומה כתב מדנפשיה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר כרך ח עמ' 278, וראה גם עמ' 324) שכאשר עילת האשה לגירושין הינה מעשיו הרעים של הבעל, שאז אף אם היו כופים אותו לא הייתה מפסידה את כתובתה ותוספתה, וכלשונו:

"במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצא בזה דאין בידו להפטר מגורם זה דכהאי גוונא יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתיצב על דרך טוב בכהאי גוונא לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."

והנה כד דייקינן פורטא בדברי התוס' דלעיל נראה דהביאו עוד סייג לדברי ר"ח, והוא אשר כתב הריצב"א דבעל שאין לו כח למרק ביאתו מתחייב בתוספת כתובתה אף שכופים אותו לגרש, ואף שיד ה' נגעה בו וכפיה זאת לא באה מחמת מעשיו הרעים אלא מכורח מצבו הבריאותי, "דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך" ועל דעת כן נשאה והתחייב לה בתוספת הכתובה. וכפי שכתב רבנו ר' עקיבא איגר (שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן נא) בכגון זה בבעל שאין לו גבורת אנשים שחייב בתוספת הכתובה שכן:

"כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק ע"ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי' לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

ועיין גם בדברי רבנו האור שמח (אישות יב, יא) שדרך בדרך זו והחילה אף על בעל שכפו אותו לגרש משום שהיה עני ביותר ולא עמד בפרנסת אשתו וחייבו בתשלום כתובתה כולה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."

הרי לנו שאת דברי ר"ח דכל אימת שאין הכפיה מחמתה חייב הבעל בתשלום כתובתה כולה העמידו רבותנו הפוסקים לא רק במקום שמעשיו של הבעל הביאו עליו את כפייתו או חיובו (כרועה זונות) אלא אף במקום שהבעל עצמו לא עשה דבר ואף אינו אשם בדבר אך החיים במחיצתו פוגעים בעיקרי האישות (מניעת עונה או מניעת מזונות) ועל כן "ראויה לה להיות נפקעת ממנו", כלשון הרע"ק. ועל כן, לכאורה, לכו"ע כאשר הכפיה אינה באה מחמת האשה או אף אם באה היא מחמת האשה אך נובעת היא מעקרי האישות, כגון בעל שאין לו כוח גברא, או חמור מכך היא נובעת ממעשיו הרעים של הבעל, אין האשה מפסידה את זכותה לתוספת כתובתה.

אלא דכל זה לכאורה נסתר מדברי הב"ש בריש סי' קנד' (סק"א) שדימה את כל האמור בסעיף שם שכופים להוציא כמי שנולד לו ריח הפה, בורסקי ודומיהם לדין אשה הבאה מחמת טענת בעינא חוטרא לידה שאין לה תוספת, ופשטות דבריו שם, ובפרט הא דלא החריג במפורש את דין רועה זונות המוזכר ברמ"א שם, מורים שלדעתו דעת עליון גם רועה זונות פטור מתשלום הכתובה. וראיתי שכן העיר גם מו"ר הגר"ש ישראלי על דברי הגרי"ש אלישיב (פד"ר ח שם). ועיין שם שתמך יתדותיו על דין האומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת דדינינן לה בדינא דמתיבתא (סי' עז סעי' ג) ומפסידה את תוספת כתובתה.

ואולם לאחר בקשת המח"ר ממו"ר, ונשיקת עפרות קודשו והקידה וההשתחוויה כראוי לתלמיד הדן לפני רבו הגדול, בהא דדימה נדון זה לדינא דמתיבתא לא ניחא לן, וכבר כתבתי במספר פסקי דין שעל כורחנו להגדיר ולהגביל את המקרים בהם אשה העוזבת את בית בעלה מחמת מעשיו הרעים נחשבת למורדת, ולומר שלא בכל מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים נידונה כמורדת המפסידה כתובתה, שכן הדבר ברור שאשה שבעלה מהווה, חלילה, סיכון לחייה אינה מצווה להישאר עמו, ולו תעזוב אותו וודאי לא יהיה לה דין של מורדת המפסידה כתובתה. למעלה מכך, מדברי רב פלטוי גאון המובאים בהגהות אשרי (כתובות יג, ה):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."

עולה ברור שדי בכך שהבעל אדם קשה המרגיל קטטה בכדי להצדיק את עזיבתה של האשה את הבית ולקבוע כי אין בעזיבתה זו בכדי להפסידה את כתובתה. ועל כן כתבתי שנראה שעלינו לחלק בין מקום שמעשיו הרעים של הבעל אינם נוגעים ישירות ליחסיו עם אשתו אלא שהאשה אינה מעוניינת להמשיך לחיות עם אדם שמעשיו עם הבריות מקולקלים לבין מקום שמעשיו הרעים של הבעל מופנים כלפי אשתו ומתקיימים בה רח"ל דברי ירמיהו במגילת איכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ". שאז וודאי צודקת האשה בתביעתה להתגרש ממנו ואינה מפסידה מאום מכתובתה.

והבאתי שכך ראיתי שכתב לחלק הגאון רבנו עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ה אבה"ע סי' סה) שאחר שהביא את דברי המהרי"ו כתב לחלק וז"ל:

"הדברים מבוארים שעיקר הטענה היא בדברים שאינם בינו לבינה, שמשתכר שאינו מן היישוב ומאבד ממונו שזה גורם למחסור בבית, אך אין כאן ענין הכאות וקללות ומריבות שאלו יש בהן ענין עינוי גוף ונפש, וגם כי הטענה שם היא רק על פי דבריה אין עדים מעידים על זה,... דוק מינה בנד"ד שעיקר האמתלא היא בדברים שיש בהם עינוי גוף ונפש ממש, וגם כי יש כמה עדים מעידים על התנהגותו האכזרית הזאת... פשוט שאף מהרי"ו אזיל ומודה ששפיר מקרי אמתלא ואין מקום לדונה כדין מורדת על אשר עזבה את הבית."

דברים אשר עולים בקנה אחד עם כל שהבאנו לעיל בדברי הר"ח והריצב"א שכאשר הגירושין אינן נובעים מחמתה אינה מפסידה את תוספת כתובתה. אלא שכאמור לעיל דברים אלה לכאורה עומדים בסתירה לדברי הב"ש. והן אמת דכבר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל נרגש בדבר והוא עצמו העיר (שם) במוסגר על דבריו:

"[ולפ"ז צ"ל מה ששנינו במשנה כתובות דף ע"ז ואלו שכופין להוציא,,, המקמץ והמצרף נחושת וכו'. וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ד, וע"ז כ' הב"ש כן הדין בכל הני אין לה תוספת כתובה. דמשמע דקאי גם על מקבץ צואת כלבים, בורסקי, מחתך נחושת מעיקרו, דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל]."

ונראה שכוונתו לומר שהיות ואין לבעל כל אפשרות השתכרות אחרת נחשבת כפיית הגירושין לכפיה מחמתה, שכן הבעל על כורחו עוסק במלאכה זו, ועל כן מפסידה האשה את תוספת כתובתה. אלא דעדיין קצת קשה שכן מר"ן הגרי"ש עושה אוקימתא בדברי הב"ש, ומעמידם רק באופן הנ"ל, דבר שאין לו רמז בדברי הב"ש עצמו, ועוד שלדברי מרן הגרי"ש אלישיב אנו נצטרך להוסיף ולומר שהב"ש לא כיון בדבריו שם גם לרועה זונות, וזאת למרות שגם לכך אין כל רמז בכתוב.

ואחר העיון נראה שהב"ש אזיל לשיטתו בהמשך הסימן (שם סקי"ט וסק"כ) בדין הבאה מחמת טענה שאין לו גבורת אנשים שם כתב שכאשר אינו מגרשה מעצמו אלא כופים אותו לכך:

"ותוספת כתובה, כתב הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ה) שהביא הטור, והרשב"א בתשובה (הובא בב"י) דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למישקל ולמיפק לא הוסיף לה, ואפילו אם תפסה מוציאים ממנה. מיהו בתוספות (יבמות סה, ב) מבואר... אבל הטעם דלא הוסיף לה למשקל ולמיפק לא שייך דידע דנישאת לו מתחילה לכך."

וכאשר מגרשה מעצמו כתב:

"ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו, כי דווקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה וכו'."

הא קמן דהב"ש נסמך בדבריו על הרא"ש והרשב"א שאינם מחלקים בין טעמי הכפיה, ולשיטתם כל אימת שכופים את הבעל והוא אינו מגרש מרצונו אין האשה זכאית לתוספת כתובתה, וזאת למרות שטענת האשה טענה טובה היא היורדת לעיקרי ושורשי האישות, ושלא ככל דברינו לעיל שכאשר הכפיה לא באה מחמת האשה זכאית היא גם לתוספת כתובתה.

אלא דאכתי יש לומר שרבותנו הרא"ש והרשב"א אינם חולקים על הדברים שדלינו מהתוספות לעיל אלא במקום שהבעל לא פשע, ורק אז אמרינן שלמרות שהכפיה לא באה מחמת האשה היא אינה זכאית לתוספת כתובתה, אך במקום שהבעל הגדיל לעשות ופשע נגד האשה אף שכופים אותו אנו מחייבים אותו בתשלום תוספת הכתובה, ולא יצא חוטא נשכר.

ובאמת דכן העלו כבר חברי ביה"ד הרבני בת"א (פד"ר ח"א עמ' 201) בהרכב הגר"א גולדשמיט, הגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי שגם לדעת הרא"ש יש לחלק בין מקום שכופים את הבעל לגרש מפני שאין לו יכולת לזון את אשתו, שאז מפסידה האשה את תוספת כתובתה שכן "סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב." לבין מקום שהבעל יכול לזון את אשתו אך אינו רוצה לזון שאז:

"דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגרושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת... ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.
...
אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ"ה ע"א:,,, פירש רבינו חננאל,,, וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת,,, דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו,,, ויפטר מתוספת,,, דפשיטא ליה דאית לה תוספת,,,.

וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סימן ז' (מובא בטור אה"ע סימן קנ"ד): ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה,,, לקח אשה אחרת בקדושין כמנהג הארץ הזאת,,, ואין בידו לפרנס את שתיהן,,, ואם יגרשנה מה יתן לה,,, תשובה,,, ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע.

הרי שאף שהאשה תובעת את הגרושין, מכיון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא"ש חולק על הריצב"א כנ"ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על ידי שלקח את השניה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב"א עליו לשלם התוספת."

וע"ש שהביאו עוד סימוכין לדבריהם מתשובת הר"י מיגא"ש (סימן קנ), תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד הגהות ב"י כ"ה), והרי דבריהם עולים, ב"ה, כדברינו שכאשר הגירושין נובעים ממעשיו של הבעל ותלויים הם בקולרו כו"ע יודו שחייב הוא בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת. ורק כאשר הגירושין אינם נובעים ממעשיו של הבעל אלא מכורח הנסיבות חולקים רבותינו הראשונים לדעת ר"ת יש לה תוספת, לדעת הריצב"א אם הדברים נוגעים לעיקר האישות יש לה תוספת, ולדעת הרא"ש אין לה תוספת.

ומ"מ ברור הוא דבנד"ד בבעל שהינו רועה זונות והגירושין תלויים בקולרו כו"ע מודים שהבעל חייב בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת.

א.ג. האם בנד"ד מוטל עלינו להתרות בבעל קודם שנחיל עליו את האמור לעיל
והנה אחר שהראנו באורך כי רועה זונות חייב לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה כולה, עיקר ותוספת, נותר לנו לברר האם בנדון זה, התלוי במעשיו של הבעל, מוטל עלינו להתרות בו כי במעשיו אלה מביא הוא את עצמו לחיוב בגירושין ובכתובה מלאה, שאין עונשין אא"כ מזהירים, או שמא אין צורך בכך וגם ללא התראה ניתן לחייבו בגירושין ובתשלום הכתובה.

ובאמת דכבר נחלקו בדין זה רבותנו הפוסקים, דהנה כבר איתבדרו בפסקי הדין דבריו של רבנו החכם צבי (סימן קלג) שפסק בסכינא חריפתא דבעינן התראה הן לגבי חיובו של הבעל בגט והן לגבי חיובו בתשלום הכתובה, וכלשונו הטהור:

"ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א... ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ומטעם שכתב בעל האגוד' דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרי' מיניה מ"מ אפי' לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפי' לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסיד' כתובת' בעיא התראה כדמסקי' בפ' ארוסה, והדברים ק"ו ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובת' שנינו בכל מקום אעפ"כ צריכה התרא' הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל עאכ"ו דצריך התראה, ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קל מממונא וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה."

וכן נראה גם מהנו"ב (תניינא סי' צ) שדן בבעל שנעלם מאשתו יב' שנה וחי עם אשה אחרת ועתה אשתו הראשונה דורשת את גיטה ופסק שללא התראה אין לכופו להוציאה.

אך לעומתו מצאנו גם מי שסובר שאין צורך כלל בהתראה לא להפסד כתובה ובוודאי שלא לחיובו של הבעל בגט, וכפי שכתב בדבר אליהו (הובא לעיל):

"ומה שמבואר באחרונים דלענין כתובה צריך התראה לענ"ד זה אינו, כי באשה דוקא בדת יהודית הוא דצריכה התראה להפסיד כתובתה, אבל בדת משה אינה צריכה התראה, וכש"כ באיש דהיא לא פשעה כלל, לכן אף בלא התראה צריך ליתן לה כתובה, ושטר העומד לגבות ע"י מעשה בי"ד כגבוי דמי היכי דהוא מודה כמבואר בתוספות."

והגם שיש מקום לדון בדבריו שכבר הכריעו הפוסקים (ב"ש סי' קטו סקי"ז ועוד) שבעינן התראה גם בעוברת על דת משה, ועוד דגם באיש מצינו התראה שכ"כ רבנו הרמ"א באיש המכה את אשתו (סי' קנד סעי' ג) ש"י"א שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים" וציין הגר"א (סקי"א) דלא גרע מעוברת על דת, מ"מ כבר העלה מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26) שגם לדרכו של רבנו החכם צבי אין להצריך התראה אלא בזנות על דרך המקרה מה שאין כן במקום בו הבעל שונה באיוולתו ומתמיד לשגות בה מעשה יום יום שאז לא נצרכת כל התראה, וכלשונו:

"ואם כי ה״חכם צבי״ (סי׳ קל״ג) מעלה, שמסתבר שבכגון דא צריך התראה, נראה, שאין זה אלא בזנות על דרך מקרה, ולא כן בנידון דידן, שמתמיד באיולתו. וגם אחר שהאשה עזבתו ועברה לבית הוריה — דבר שיכול לההשב כהתראה, ואף יותר מזה, —המשיך בדרכו הנילוזה, ובמקום לפייס את אשתו, ולהבטיח שלא יחזור על התנהגותו ולהוכיח זאת בפועל,חזר על קיאו, ועור הצדיק את עצמו בזה, כי על כן שרוי הוא בלי אשה, כאילו עובדא זו שהוא עצמו גרם לה, מאשרת את דרכו להיות שונה בחטא. על פי כל האמור נראה שיש מקום לחייב בג״פ."

דברים שהתבהרו והתלבנו עוד בפסק דין שיצא תחת ידו של מר"ן הראשל"צ ורבה הראשי של ירושלים הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' יד):

"ומ"מ י"ל דלא אמרו להצריך התראה אלא במקום שיש איזה סיכוי שעי"כ יחזור וישנה מעשיו הרעים ע"כ אין לנו להחפז לכופו לגרש עד שיתרו בו תחילה אולי יחזור בו אבל במקרה כזה שברור לנו שההתראה לא תועיל מאומה נר' דלכ"ע א"צ להתרות בו ובזה גרע נד"ד מרוע"ז רגיל שכיון שקבע דירתו בבית אשה זרה מזה שנים רבות וגם הרתה לו ונקשרו קשר אמיץ כ"כ ובד בבד עזב את ביתו ואשת נעוריו... ונראה היה מדבריו בביה"ד שאין לו אפילו הו"א לעזוב את חברתו וכל כה"ג נראה שאין שום מקום להתראות... וגם הח"צ ז"ל יודה בזה שאין צריך התראה דמה תועלת יש בהתראה זו בנדון זה"

וכיהודה ועוד לקרא נראה לי אני הקטן שיש לבסס דברים אלה גם על פי המבואר בתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז) שדן בעוברת על דת שמשמשתו נדה והעלה שבאיסור כזה שידוע לכול אין צריך התראה, וכל"ה:

"ונלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכא התראה מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל האנשים, אפי' שהיא עם הארץ גמור מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד יזהר בנדתה, שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה דהא מבואר בפוסקים דאין זו התראה גמורה דהרי א"צ התראה בשעת מעשה כמ"ש בהגהו' מרדכי ומיימוני ותשובת הרשב"א סי' תק"ס אף על גב דשם בתשובה משמע דגם במשמשת נדה בעי התראה היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסדה כתובתה וכל שלא אמר כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש שם ס"ק י"ז וכ"כ בתשובת מהר"ח שבתי סי' נ"ז ע"ש דבריו באורך בראיות ע"ז הרי דהתראה בזו רק הודעה שנזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר."

והרי החכם צבי למד את דין ההתראה מדין עוברת על דת, ומשנמצאנו למדים שישנם מקרים בהם האיסור כה ברור עד שההתראה באשה העוברת עליהם מתייתרת הרי שגם במקרים בהם הבעל הוא העובר על האיסור והאיסור הינו ברור וידוע לכול ההתראה בו מתייתרת, ועל כן גם בנד"ד נאמר שהיות וחיים משותפים עם אשה זרה לאורך שנים הינה דבר ש'איסורו' ברור אין בו ספק לאיש הרי ששוב א"צ להתרות בו ואף ללא התראה חייב לגרשה ולשלם כתובתה.

א.ד. טענת הבעל שחי עם אחרת רק מפאת הפירוד עם אשתו.
ועתה הבוא נבוא לטענתו של הבעל שהקשר שלו עם האשה הזרה החל רק לאחר שהוא נפרד מאשתו, ועל פי טענתו, גם נאלץ לעזוב את ביתו. דהנה טענה זו, לכאורה, יש לה מקום שתשמע, שהרי אם נאמר שהאשה הינה מורדת בבעלה וכלל אינה חפצה בו ובחיים עמו, נפלו כל הטעמים שבגינם אנו מחייבים בעל שהינו רועה זונות לגרש את אשתו, שכן אשה זו איבדה את זכאותה למזונות ועונה ועל כן לא שייכים בה לא החשש של רועה זונות יאבד הון ולא יהיה בידו לפרנסה, כמו גם לא החשש שיגרע מעונתה, ובוודאי שאין כל חששה שתסתכן בחיים עמו, שהרי למעשה היא אינה חייה עימו, וראה גם בפד"ר ח"א (דלעיל) שעל פי טעמים אלו לא חייבו בעל רועה זונות לגרש את אשתו.

אלא שטענה זו אין לה מקום שתשמע בנדון שבפנינו. הבעל כלל לא הוכיח בפנינו כי האשה מרדה בו, אדרבה הוא הודה בפנינו כמו גם בפני הערכאה המקבילה כי הוא מעד מידי פעם בפעם וכי הוא "לא היה צדיק גדול", כהגדרתו, ואף ניהל קשרים שאינם ראויים עם נשים זרות. לטענת האשה, טענה שלא הוכחשה, גם תמליל השיחה שהוצג בפני ביה"ד בא בעקבות מעשיו של הבעל בכלל וקשריו עם נשים זרות בפרט, ועל כן לענ"ד יש בה אך בכדי לבסס בליבנו עוד את טענותיה של האשה על מעשיו הנלוזים של הבעל.

למעלה מכך גם לו היינו מקבלים את טענות הבעל כי אשתו היא זו שיזמה את הפירוד בין הצדדים, הגישה תביעת משמורת עובר לעזיבתו את הבית, ואף הבריחה מאות אלפי שקלים שהיו שייכים לו והופקדו בחשבונה לא היה בכך בכדי לפטור את הבעל מכל חיוביו כלפיה. האשה הגישה את תביעתה לגירושין אך בתאריך 6.9.11, כמחצית השנה לאחר שהבעל עזב את דירת הצדדים. בדיון שהתקיים בפנינו ביום ג' באייר התשע"ב (25/04/2012) הודה הבעל כי הוא בקשר עם אשה בשם [מ' פ'], הקשר נמשך מזה כשנה "לא גרים יחד, חברים, יש יחסי אישות". נמצא שקשריו של הבעל עם הגב' הנ"ל החלו כבר בחודש4־5.11 סמוך למועד בו עזב הוא את דירת הצדדים, קרי הבעל לא רק שלא ביקש מעולם בפנינו שלום בית, אלא שלמעשה בסביבות מועד עזיבתו את ביתו זו אשתו הוא כבר קשר קשרים עם אשה זרה.

במצב עניינים שכזה כאשר גם הבעל עצמו חפץ בגירושין וכלל אינו קורא לשלום לאשתו, פשוט וברור הדבר שאין להחיל על האשה דין מורדת, שכן מורדת מעצם הגדרתה הינה אשה המונעת מהבעל את מבוקשו לשלום ולחיים כדרך כל בני זוג נשואים, וכאשר הבעל מצוי במערכת יחסים עם אשה זרה אין כל מקום להחיל על אשתו את דיני המורדת ובוודאי ובוודאי שלא להתרות בה כי תפסיד את כתובתה. דמות ראיה לקביעה זו מצויה גם בדבריו המפורשים של רבנו הרמ"א (אהע"ז סי' פ סעי' יח) כלש"ה:

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלי רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה."

דברים שהובאו בב"י (סי' עז) ומקורם בתשובת הרשב"א (תשובות שנדפסו עם ספר אדעתא דרבנן למהרש"א אלפנדרי, סי' יג) מהם עולה ברור שגם כאשר האשה עוזבת את ביתה ללא הצדקה אינה נקראת מורדת עד אשר הבעל עצמו יראה לה פנים להשיבה אליו והיא תתן לו כתף סוררת, וכל זמן שלא הראה לה פנים אין לדונה כמורדת, ואין להפסידה את מזונותיה וכתובתה.

וראה עוד בפסק דין מאת הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל (פד"ר יב עמ' 25) בשבתו בביה"ד הגדול שהעלה שגם לו יוכח שהבעל סרך את דרכיו עם אשה זרה רק לאחר שנפרד מאשתו אין בכך בכדי לפוטרו מתשלום כתובתה:

"ואפילו אם התברר שרק לאחר שהיא עזבה אותו הוא עשה מעשים כאלו, אשר אין להם שום הצדקה הלכתית, מוסרית וחברתית, אין הבעל יכול להעמיד פני מסכן בטענה שאין לו אשה, וע״כ עשה מה שעשה. אם ההלכה אוסרת דרכים נלוזות כאלו, טבעי הוא שגם בני אדם יראו בה דרך רעה ההופכת את העושה לבוגד."

ועיין גם בספר "משפטיך ליעקב" (ח"ג עמ' 519) שהעלה כדברינו:

"זאת ועוד – הבעל כיום תבע גירושין. לאמור – הבעל אינו חפץ בחזרת אשתו אליו, ואף הגדיל לעשות ומקיים קשר קבוע עם אשה זרה, ודאי דאין להכריזה כמורדת, עיין במש"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל, מובא בפד"ר כרך ו עמ' 22־23. והיה עם סמוך לעזיבתה חפץ היה הבעל בחזרתה, מדוע לא תבע את האשה בבי"ד בתביעת שלום בית. דזה ברור דהכרזת וקביעת מורדת הוא רק כאשר הבעל תובע להכריז על האשה כמורדת (עיין פד"ר כרך ו עמ' 267 ד"ה והנה הדבר פשוט), וכאן בשעה שתבע להכריזה כמורדת, כבר לא חפץ בה ובחזרתה, וא"כ מהיכי תיתי לדונה כמורדת."

וכן העלה גם בתשובה נוספת (חלק ה סי' מו) שבעל שחי עם אשה אחרת יש לחייבו בגט גם ללא התראה שכן הדיונים בביה"ד הם עצמם התראה, וכתב לדחות את טענות הבעל שמעשה של האשה הם שגרמו לו לעזוב את הבית ולחבק חיק נוכריה:

"הבעל הקדים נעשה לנשמע ובטרם העלה את טענותיו כנגד האשה עשה דין לעצמו ובנה לו חיים כפולים על כן אנו דוחים בשתי ידיים את העילות שכתב בכתב התשובה לתביעת האשה וקובעים כי הרס חיי המשפחה נבעו מהחיים הכפולים והאשה הזרה שעמה הקים משפחה חדשה."

ולא למותר לציין כי גם לו היה ספק בליבנו באשר למי הסער הגדול הזה, ומי הוא האשם בפירוק הבית ובחורבנו לא היה בכך כדי לגרום לאשה להפסיד את כתובתה, דהנה הרמ"א (אבה"ע סי' קנד סעי' א) כתב שאשה שידעה במומים גדולים של בעלה קודם שנשאת לו אינה יכולה לכוף את בעלה לגרשה דאמרינן דסברה וקיבלה, וכתב עליו הב"ש (שם סק"ב) דלכמה פוסקים אפילו הייתה יודעת במומים יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, ועל כן העלה שאפילו לרמ"א שכתב שאין כופין להוציא מ"מ אם אינה רוצה לדור עמו לא הפסידה כתובתה שכן יכולה לומר קי"ל כהני פוסקים שאני יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל וכו'. אך ה"בית מאיר" (שם ס"א) תמה על הב"ש וכתב דהבעל הוא המוחזק וא"כ הוא שיכול לומר קי"ל. וכתבו על זה חברי ביה"ד הגדול (פד"ר ח"ג עמ' 164) בהרכב הדיינים הגאונים הגר"י עדס והגר"י בן מנחם והגר"ב ז'ולטי זצ"ל:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה. אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט ע"ש. וכן משמע מדברי שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד."

ונראה לי דמות ראיה לכך בנד"ד מדברי הרמ"א (סימן קנד סעיף ג) ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת ע"ש, ומשמע שכל עוד לא הוכח שהיא האשמה מוטל על הבעל לשלם את כתובתה במלואה.

ביה"ד דוחה גם את טענתה של ב"כ הבעל כי האשה נטלה כספים שלא כדין מבעלה, נושא זה נדון בערכאה המקבילה ונפסק שם, ובפנינו לא הוצגה כל גנבה שנעשתה, חלילה, ע"י האשה, אדרבא מהחומר שהוצג בפנינו עולה שהבעל הסכים בכתב ידו להעברת כספי מכירת הדירה לידיה של רעייתו, ולו נפסק בביהמ"ש כי עליה להשיב לו סכומים מסיומים הרי חזקה עליה שהיא תעשה כן.

כמו כן ביה"ד אינו מקבל את טענת ב"כ הבעל שהאשה סברה וקיבלה את הבעל על בעיותיו והנהנגותיו הלא נאותות. מהחומר שהוצג לעיל עולה כי האשה בקשה שלו"ב, וניתן לומר שהיא אף סברה וקיבלה את מעשיו הלא נאותים של הבעל, רק עד אשר התברר לה שהבעל מקיים קשר קבוע ורציף עם אשה זרה, ובשעה שהתברר לה שהבעל מנהל קשר כזה היא הגישה את תביעתה לגירושין באופן שמעלה בבירור שהיא מעולם לא הסכינה עם התנהגות שכזו וכמובן שגם לא סברה וקיבלה אותה.

סוף דבר
א. בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. הבעל חייב בתשלום מלא כתובתה של האשה, עיקר ותוספת.

ג. במידה והאשה זכתה על פי חוק יחסי ממון בחלק מזכויותיו הסוציאליות (פנסיה, גמל ודומיהם) של הבעל הרי שזכויות אלה יקוזזו מסך הכתובה.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב יעקב זמיר – ראב"ד

מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב אברהם שינדלר

ניתן ביום ח' בשבט התשע"ה (28/01/2015).