בפנינו עומדת תביעת האשה לחיוב בעלה לשעבר (להלן: "הבעל") בתשלום דמי כתובה.

הצדדים נישאו בתאריך 27.12.94. מנישואין אלו נולד לצדדים בן שנולד בשנת 1997.

בתאריך י"ח במרחשוון תשע"א (26.10.2010) הוגשה תביעת גירושין ותשלום דמי כתובה ע"י האישה. על פי הצעת ביה"ד הסכימו הצדדים להתגרש בהסכמה, ובתאריך כ"ה במרחשוון תשע"א (2.11.2010) סודר להם גט פיטורין.

אולם, הסכמה זאת ניתנה בכפוף לכך כי לאחר מתן פס"ד בתביעות הרכושיות שהוגשו ע"י האשה והמתנהלות מחוץ לכותלי ביה"ד, באם תביעות אלו יידחו – הרי שהאשה תהיה רשאית לתבוע את מלוא כתובתה בביה"ד. ואכן תביעותיה של האשה נדחו ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה, ואף ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי ע"י האישה גם הוא נדחה.

ועתה עומדת בפנינו תביעה זו.

טענות הצדדים:
שני הצדדים מודים כי האשה ידעה קודם הנישואין אודות מצבו הרפואי של הבעל, אלא שהם חלוקים האם האשה ידעה את חומרת מחלתו [סכיזופרניה] או לא.

בדיון שהתקיים בתאריך י"ב באלול תשע"ד (7.9.2014), לדברי האשה הבעל עזב את בית הצדדים בחודש יוני 2007. אולם אף שעזב, לא נקט כל הליך משפטי לתבוע גירושין או שלום בית. אולם מנגד כבר אז תבעה האשה מזונות קטין ורכוש מחוץ לכותלי ביה"ד.

בתאריך ב' בתמוז תש"ע (14.6.2010), שלוש שנים אחר שעזב הבעל את בית הצדדים, תבעה האשה גירושין ואת כתובתה ופיצוי.

עזיבת הבעל את הבית:
האשה טו[פלונית] כי הבעל עזב את הבית ומנגד טוען הבעל כי האשה אמרה לו לעזוב.

וז"ל הפרוטוקול בדיון שהתקיים בתאריך י"ב באלול תשע"ד (7.9.2014):

"ב"כ א: מדובר בתביעת אשה שתובעת כתובתה לאחר שנאלצה להגיש תביעת גירושין לביה"ד בשנת 2010. תביעת הגירושין הוגשה 3 שנים לאחר שהבעל עזב את הבית. כשבמהלך אותן 3 שנים היא לא פנתה לביה"ד, אלא קיוותה שהבעל יחזור.

ביה"ד: היה צו הרחקה נגד הבעל?

ב"כ א: לא. מועלות טענות שהבעל לכאורה גורש ע"י האשה. לא הוחלפו מנעולים ולא נעשה שום דבר המונע את חזרת הבעל לביתו. הופענו כאן בשנת 2010, 3 שנים לאחר שהוא עזב את הבית, האשה עמדה בפני ביה"ד ואמרה שהיא מבקשת שהוא יחזור הביתה. גם בתביעת הגירושין היא טענה כך. היא לא יכולה להישאר בלי בעל 3 שנים. ואז התברר שלבעל יש אשה אחרת, והבעל הודיע בריש גלי לביה"ד שהוא לא רוצה לחזור הביתה ואינו רוצה את האשה הזאת."

בדיון שהתקיים ביום י"ח במרחשוון תשע"א (26.10.2010) טענה האישה אף שהיא תובעת את כתובתה, מכל מקום עדיין פניה לשלום, ואם הבעל רוצה לחזור הרי הוא יכול לחזור ובלבד שיעבוד:

"ביה"ד: האם האבא רואה את בנו?

האשה: כן. אני מבקשת את הכתובה שלי לאחר שלש שנים.

ביה"ד: את רוצה לחיות איתו.

האשה: הוא חי עם מישהי.

ביה"ד: מה את רוצה?

האשה: אם הוא ירצה לחיות איתי כמו שצריך, אז שלום! שיעבוד ויעשה עם עצמו, למה לא?

ביה"ד: היא רוצה שתחזור הביתה.

הבעל: לא רוצה, היא לא אמרה את כל האמת, היא ביקשה שאצא מהבית, היא ביקשה שאעבוד ויודעת שאיני מסוגל לעבוד, לא עבדתי בעבודה קבועה אלא מזדמנת, יש לי נכות."

היוצא מדברי הבעל כי הוא מודה כי עזב את הבית ולא רוצה לחזור לאשתו, אלא שטוען כי האישה ביקשה ממנו שיעזוב ולמצוא עבודה והיא יודעת שהוא לא מסוגל לעבוד, מלבד עבודות מזדמנות.

ובהמשך הדיון אף הודה הבעל כי הוא עתה עם אישה אחרת שלא אומרת לו ללכת לעבוד.

"ביה"ד: היא רוצה שתחזור.

הבעל: איני רוצה לחזור, איני רוצה לחיות עם אשה שיודעת את המצב שלי, והוציאה אותי מהבית.

ביה"ד: עם מי אתה חי.

הבעל: חי איתה [עם אישה אחרת ע.מ] שנה וחצי.

ביה"ד: והיא לא אומרת לך לעבוד?

הבעל: לא."

ומנגד טוען הבעל כי האישה גירשה אותו.

"ב"כ ב: האשה הזו סילקה את בעלה. היא צריכה להתגרש ולא לקבל כלום בביה"ד הרבני, מה שקרה עם האדם הזה, שנה וחצי לאחר שהם נפרדו והיא לא התעניינה, פגש מישהי אחרת, עוד לא הבנתי למה הוגשה היום התביעה, והבעל פנה לאשתו שנלך לטיפול זוגי, והיא טו[פלונית] בסעיף 14 שעשתה הכול להחזירו ולא עשתה כלום, והם מעולם לא היו בטיפול זוגי, וכב', היה כסף בבית, הוא הכניס דירה של ירושה ושייכת לו, הוא הכניס את הבית של ההורים והשכירות נכנסה, ...נבקש גירושין בלא כתובה."

אולם מנגד טו[פלונית] האשה כי עוד קודם שעזב הבעל את הבית היא ניסתה לבקש מבעלה ללכת לטיפול.

"ב"כ ב: אמרת שמצבו של הנתבע הידרדר מדחי אל דחי.

ב"כ א: איפה אמרה?

ב"כ ב: בסעיף 12, ואינו מסוגל להעסיק את עצמו בפעילות פרודוקטיבית כלשהי. באיזו תקופה אנחנו מדברים?

האשה: בסוף 2006, תחילת 2007.

ב"כ ב: מה עשית בקשר לזה?

האשה: ביקשתי ממנו ללכת לשיחות, גם המצב שלי התחיל להידרדר, ולכן גם לשיחות זוגיות.

ב"כ ב: מה עשית בקשר למצבו הנפשי?

האשה: אתה מדבר עדיין כשהיינו ביחד, ביקשתי ממנו שילך לטיפול – הוא לא רצה. אמר שאינו מאמין בפסיכולוגים. אני באתי איתך לד"ר שיפר שהיה מנפק לך תרופות. הצעתי לך ללכת לטיפול זוגי, ואמרת לי שאתה לא מאמין בשטויות שלהם.

ב"כ ב: התייעצת עם מישהו? דיברת עם ההורים שלו?

האשה: ההורים שלו לא דיברו איתי בכלל."

הודאת הבעל כי עזב את חדר השינה:
עוד התברר מטענות הבעל כי קודם שעזב את הבית הוא עזב את חדר השינה ואף הודה בזה וז"ל הפרוטוקול:

"ש: מדובר בתביעת הגירושין, ס' 14. את אומרת שגם לפני 2007 אין ביניכם לא תקשורת, לא יחסי אישות ולא יחסי קירבה, גם לפני 2007. זה נכון?

ב"כ א: איפה היא אמרה את זה?

ש: למרות שעוה"ד שלך אמרה לך מה להגיד, תעני לי: לפני 2007 היו ביניכם יחסי אישות?

האשה: כן.

ש: עד הרגע שהוא עזב את הבית?

ת: לא.

ש: אז עד מתי?

ת: לקראת הסוף לא היה.

ביה"ד: כמה זמן לא היה לדעתך?

ת: כבר הרבה הרבה זמן. הוא עזב את חדר השינה ועבר לסלון או לחדר השני, לא זוכרת בדיוק. אנחנו לא מדברים על הבית ב[ש' א'], אלא על דירה שכורה, שמהחדר שלי הייתה יציאה לסלון ולעוד חדר, ואני כבר ישנתי כשהוא היה מסתובב בבית בלילות.

ביה"ד: כמה זמן לפני שעזב את הבית לא היו ביניכם יחסי אישות?

האשה: כמה חודשים.

ביה"ד: מי עזב את חדר השינה?

הבעל: אני עזבתי, לא זוכר בדיוק מתי, תקופה די ארוכה לא היינו ביחד, והיה בינינו נתק.

ביה"ד: למה עזבת?

הבעל: כי לא הייתה בינינו שום קרבה.

ביה"ד: אז היית צריך לומר לה שתהיה ביניכם קרבה ושתהיו ביחד. למה לא אמרת לה?

הבעל: זה היה נתק מאוד עמוק.

ביה"ד: מה קרה? רבתם?

הבעל: היה נתק תקופה מאוד ארוכה. כמה חודשים, זו תקופה יותר מכמה חודשים, אולי שנה, שנתיים שאני עזבתי את חדר השינה.

ב"כ ב: יש איזשהו אירוע שאתה יכול להיזכר למה זה קרה?

הבעל: לא."

עוד טענה האישה כי היא לא יודעת מדוע עזב הבעל את חדר השינה, ומ"מ אמרה כי קודם שעזב היה מכנה אותה בכל מיני כינויים:

"ביה"ד: ולמה הוא עזב את חדר השינה?

האשה: לא יודעת, היה זורק לי כל מיני דברים על איך שאני נראית. לא כיבד אותי כמו שכיבדו אותי לפני זה.

הבעל: שקר, מעולם לא אמרתי לה דברים, תמיד התנהגתי איתה בכבוד.

ביה"ד: אז למה החלטת לעזוב את חדר השינה?

הבעל: כי נוצר ניכור, לא הייתה אהבה.

האשה: [פלוני], גם היום יש לי אהבה אליו, יש לו דברים טובים. לא סתם התחתנתי איתו, ולא כמו שהציגו אותי כרודפת בצע, אם הייתי רודפת בצע הייתי מתחתנת עם זקן. עם [פלוני] התחתנתי מתוך אהבה, ועשינו ילד, אבל אחרי שההתנהגות שלו פגעה בי, וזה התחיל לפגוע לי עם הילד.

ביה"ד: ואז אמרת לו תעזוב?

האשה: אף פעם לא אמרתי לו תעזוב. כשבן אדם מתחיל להיכנס למערבולת, צריך לתת לו פוש לצאת ממנה, ולא שימשיך להיות בבית. אמרתי לו תלך תצא, לא מעניין לאיפה, תלך להתנדב ותצא כמה שעות מהבית. אבל הוא ישב כל הזמן בבית, הייתי באה הביתה ורואה שהכיור מפוצץ בכלים, לא היה עוזר כלום.

הבעל: היא אמרה לי לצאת מהבית למצוא עבודה ולהביא כסף. אמרתי לה אני אלך להורים שלי ואמצא פתרון. הבית היה לי מגן, וכשיצאתי מהבית הייתי במשבר גדול."

האישה טענה כי ניסתה אף להחזיר אותו ופעם אחת אף חזר וישן בבית. וז"ל הפרוטוקול:

"ב"כ ב: שלחת אותו להשיג עבודה, מה עשית כדי להחזיר אותו?

האשה: הוא לא רצה בכלל לחזור.

ב"כ ב: מה עשית כדי להחזיר אותו?

האשה: עירבתי את גיסתי, שהיא עו"ס ופק"ס וביקשתי ממנה שתעשה שיחות. היא הזמינה את שנינו בהתחלה ואח"כ דיברה איתו לבד, אבל לא יצא מזה כלום, כי כנראה הוא לא היה מעוניין. הוא לא הרים את הכפפה.

ביה"ד: וחוץ ממנה מה עשית?

האשה: בדיון שהיינו פה.

ביה"ד: עד שבאתם לפה, הרמת אליו טלפון וביקש ממנו לחזור?

האשה: תמיד שאלתי בשלומו, מה קורה איתו. יום אחד, בא אליי סהרורי, כולו מסובב לגמרי, אמרתי לו שבמצב כזה אתה לא נוהג, ואתה תישן אצלי בבית, התקשרתי לאבא שלו וסיפרתי לו על כך. ישן בלילה, קם בבוקר כמו חדש וחזר לבית הוריו.

גם בפרוטוקול של בית המשפט מתאריך א' באדר תש"ע (15.2.2010) שהוגש לביה"ד, לשאלת ב"כ האישה: "כמה פעמים עד שעזבת את הבית [פלונית] [האשה] הציעה לך שתלכו ליעוץ?" – ענה הבעל: "היו מספר פעמים ש[פלונית] ביקשה לפני שעזבתי את הבית ואני סירבתי. לא רציתי."

אמנם הבעל טען בדיון מתאריך י"ח במרחשוון תשע"א (26.10.2010) שרצה שלום בית באותו יום שהוא עזב והאשה לא רצתה, אבל הוא עצמו אמר כי היא רצתה שאם יעבוד, כלומר כל העניין של יציאה מהבית הוא כדי למצוא עבודה ולא כדי לסלקו, ומלבד זאת האשה גם עכשיו אמרה שיחזור לבית ובלבד שיעזוב את האישה שהוא חי איתה ולזה הבעל לא הסכים.

הכרעה בדבר עזיבת הבעל את הבית:
מטענות הצדדים עולה כי אכן האשה אמרה לבעל ללכת לחפש עבודה ונתנה טעם לדבריה מאחר ומצבו של הבעל הידרדר וזה כלשונה: "כשבן אדם מתחיל להיכנס למערבולת, צריך לתת לו פוש לצאת ממנה, ולא שימשיך להיות בבית. אמרתי לו תלך תצא, לא מעניין לאיפה, תלך להתנדב ותצא כמה שעות מהבית. אבל הוא ישב כל הזמן בבית, הייתי באה הביתה ורואה שהכיור מפוצץ בכלים, לא היה עוזר כלום."

האשה לא אמרה לו לעזוב את הבית, אלא אמרה לו ללכת לחפש עבודה, והבעל פירש זאת שאם לא ימצא עבודה אז הוא לא חוזר הביתה. ואכן זה הייתה תשובתו של הבעל:

"הבעל: היא אמרה לי לצאת מהבית למצוא עבודה ולהביא כסף. אמרתי לה אני אלך להורים שלי ואמצא פתרון. הבית היה לי מגן, וכשיצאתי מהבית הייתי במשבר גדול."

בקשת האישה סבירה מאוד. אדם שמצבו הנפשי בעייתי ויושב כל היום ללא כל חברה ובחוסר מעש, ודאי שיש לעודד אותו לצאת לעבוד ובוודאי אם מדובר באדם שכבר עבד בכל מיני עבודות מזדמנות.

בבית המשפט חזרה האשה על דברים אלו ביתר בהירות, וז"ל:

"טיפלתי בו עד היום שהוא עזב לעניות דעתי חלק מלעזור לו זה להגיד לו פה קח את עצמך בידיים ותמצא עבודה כי אתה משגע את כל המערכת..."

" כי האמנתי ברגע שהוא יצא מהבית אז הוא כן יחפש עבודה וכן ייקח על עצמו אחריות... ולא ישב בבית וישגע את כולנו..."

גם קודם לזה האשה ביקשה מהבעל ללכת לטיפול והבעל סירב לזה, וכך אמר בבית המשפט לענייני משפחה:

"ב"כ האישה כמה פעמים עד שעזיבתה את הבית [פלונית][האישה] הציעה לך שתלכו ליעוץ – ענה הבעל היו מספר פעמים ש[פלונית] ביקשה לפני שעזבתי את הבית ואני סירבתי לא רציתי."

הנה לך כי האישה ביקשה טיפול כמה פעמים ומשסירב הרי היא ניסתה לעזור לו בדרך שהיא מבינה ללכת למצוא עבודה או להתנדב, בתקוה שזה יעזור לו ואכן עצה זו אינה תלושה מהמציאות.

ומלבד זה הבעל חזר והאישה קיבלה אותו אלא שהוא בחר שוב לעזוב את הבית אחר שישן לילה אחד וסיבותיו שמורות עימו.

טענות ב"כ הבעל בסיכומים: "כי ביחסה הקר והמנוכר של האישה כלפי בעלה הביאה לניתוק רגשי ונפשי וזה גרם לבעל לניתוק בין הצדדים" – דברים אלו לא עלו ולא נטענו בדיונים, ועל כן אין לתת לטענות אלו כל משקל. הסיכומים נועדו לסכם את הטענות שנטענו ולא להעלות טענות חדשות שלא נטענו. צדק ב"כ הבעל כי לא היו יחסי אישות שלוש שנים קודם שעזב הבעל את הבית, אבל שכח לציין כי במרביתן של שנים אלו הבעל עזב את חדר השינה.

על כן הטענה כי האישה גרמה לבעל לעזוב את הבית – נדחית.

עזיבת הבעל את חדר השינה:
הבעל עזב את חדר השינה זמן רב קודם שעזב את הבית. על זה אין חולק. הבעל הודה כי עזב את חדר השינה ואף לא ידע להסביר מדוע עשה זאת.

וז"ל הפרוטוקול:

"ב"ד: מי עזב את חדר השינה?

הבעל: אני עזבתי, לא זוכר בדיוק מתי, תקופה די ארוכה לא היינו ביחד, והיה בינינו נתק.

ביה"ד: למה עזבת?

הבעל: כי לא הייתה בינינו שום קרבה.

ביה"ד: אז היית צריך לומר לה שתהיה ביניכם קירבה ושתהיו ביחד. למה לא אמרת לה?

הבעל: זה היה נתק מאוד עמוק.

ביה"ד: מה קרה? רבתם?

הבעל: היה נתק תקופה מאוד ארוכה. כמה חודשים, זו תקופה יותר מכמה חודשים, אולי שנה, שנתיים שאני עזבתי את חדר השינה.

ב"כ ב: יש איזשהו אירוע שאתה יכול להיזכר למה זה קרה?

הבעל: לא."

היוצא הוא כי הבעל עזב את חדר השינה על פי הודאתו עם כל המשתמע מכך.

תביעת הגירושין:
עוד טוען ב"כ הבעל כי מאחר והאשה היא אשר תבעה את הגירושין ואף תבעה פירוק שיתוף בחלק מהנכסים, ומשכך הרי היא שגורמת לפירוק הבית.

טענה זו אכן בדרך כלל תהיה נכונה במקרה אשר בו הנתבע לא גרם לתובע להגיש את תביעת הגירושין, אולם אם תביעת הגירושין באה לעולם בגלל מעשיו או התנהגותו של הנתבע – ודאי שתביעת הגירושין שבאה בעקבות זה לא תגרום להפסד הכתובה. היעלה על הדעת שאשה שתובעת גירושין בגלל שבעלה רועה בשדות זרים תפסיד כתובתה?! בנידון דידן הכרענו כי הבעל הוא שעזב את חדר השינה מבלי כל הסבר, ואח"כ עזב את הבית ורק לאחר מכן הוגשה תביעה לרכוש ולגירושין, ודאי שבכה"ג לא מפסידה האישה את כתובתה.

וכבר הארכנו בפס"ד בתיק מס' 860977/3 (פורסם באתרים המשפטים) ונצטט חלק קצר ממנו הנוגע בנקודה זו:

"עקרון זה שתביעת אשה לגירושין שנובעת ממעשיו הרעים המקולקלים של הבעל אז האשה זכאית בכה"ג לתוספת כתובה כתב גם ה"חזון איש" בהלכות כתובות (סימן סט ס"ק כב) וז"ל:

"דיני תוספת, ממאנת ושניה ואיילונית אף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת כמו שכתב הרי"ף והר"ן ס"פ א"נ, כיון שהיה ראוי לו לחוש ולא התנה עמהן, עע"ד וזינתה והיוצאה משום מומין ונדר אין להן, באה מחמת טענה פלוגתא ר"ח ור"ת בתוספות יבמות ס"ה ב' ומספיקא לא מפקינן מניה, ואלו שכופין אותו להוציא כתובות ע"ז א' לא נתבאר בהדיא בפוסקים, ודעת ב"ש (סי' קנ"ד סק"א) דתליא בפלוגתא ר"ח ור"ת, והאומר א"א אלא כמנהג פרסיים מ"ח א' דאמר יוציא ויתן כתובה נראה דיש להן תוספת וכמו שכתב במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש [לבה"ג דפסק כרב ואפילו לרי"ף דפסק כשמואל מכל מקום אם אי אפשר לכופו לזון כיפינן ליה לגרש כמו שכתב הר"ן] יש לה תוספת וכן במדיר את אשתו ע' א' יש לה תוספת דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהמ"ר בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת ק"י נראה דיש לה דהא אסור לצאת, מיהו באומרת לעלות אפשר דלר"ח לית לה, ובהגהמ"ר כ' דתליא בפלוגתא אבל לא נתבאר שם אם גם באומר למאת תליא בפלוגתא."

הנה לך שכתב החזון איש דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לרצונו.

גם בעל ספר "חוק ומשפט" (סימן קפה) פירש את דברי הטור (באהע"ז סימן קיח) וז"ל הטור (אבהע"ז סימן קי"ח) שכתב וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו', בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לה לא כתב לה וכו'. ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

מלשון הטור מתבאר שכדי להפסיד לאשה כתובתה אין די בתנאי שהאשה היא זו שיוזמת את הגירושין על ידי תביעתה, אלא צריך שהגירושין יצאו ממנה. כלומר שהעילה והגורם לתביעת הגירושין תהיה האשה ולא בעלה. אולם אם הגורם לכך שהאשה נקטה ביוזמת גירושין נעוצה בהתנהגותו של הבעל או מחמתו, אין האשה מפסידה תוספת.

וכך ביאר את דברי הטור הרב חים טולידנו בספרו "חוק ומשפט" (סימן קפ"ה) שנשאל "במי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה וכו'' ובתום עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה שניה". ופסק כי יש לחייב את הבעל בכתובה ותוספת כתובה, מפני שאף אם האשה היא התובעת גירושין לא הפסידה בשל כך את כתובתה מחמת תביעתה.

והביא ראיה לדבריו "ממה שכתב הטור באבהע"ז סימן קיח "מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין, שאין לה מן הדין לגבות וכו'. מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. וכן נדו"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא, מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין. ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה דידן, שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום."

העולה מהבנתו של תשובת "חק ומשפט" בדברי הטור הוא שתנאי בנדון הקובע להפסד תוספת כתובה הוא בגורם הגירושין, ואין זה משנה מי הוא היוזם, כלומר התובע, אלא ה"גורם" קובע.

לפי זה בנידוננו הסיבה לגירושין אלו הם הבעל, בשל עזיבתו את חדר השינה ואח"כ את הבית, הרי שגם אם האשה יזמה את הגשת תביעת הגירושין, אין זה סיבה להפסידה כתובתה ותוספת כתובתה."

מצבו הנפשי של הבעל:
הנה כפי שכתבנו בתחילת דברינו, מדובר בבעל שסובל ממחלת סכיזופרניה. על מחלתו של הבעל גם האישה ידעה, אם כי לטענתה לא ידעה את דרגת המחלה שבא נמצא הבעל, בעוד שב"כ הבעל טוען כי ידעה גם את דרגת המחלה אשר בה נמצא הבעל, ומכל מקום לבית המשפט הוגש תצהיר עדות ע"י ד"ר פישר אשר כתב כי האשה ידעה את מצבו הרפואי לאשורו ואף יידע אותה כי הבעל יצטרך ליטול תרופות כל ימיו. האשה בחרה שלא להעיד את ד"ר פישר ועל כן החליט בית המשפט כי האשה ידעה את מצבו הרפואי וגם את דרגת מחלתו.

בספרות הרפואית נכתב כי הסכיזופרניה היא אחת ממחלות הנפש המוכרות והמפחידות יותר. בהתמודדות עם סכיזופרניה הוא החוויה שהמחלה משתלטת על האדם, והוא כבר לא אותו אדם שהיה קודם. אנשים הסובלים מסכיזופרניה עשויים להיות מוזרים, ביזאריים, עם מחשבות לא הגיוניות, והיא מחולקת בעיקר לשני סוגים: האחת – ההלוצינציות השמיעתיות (כלומר־ האדם שומע קולות או דיבורים שאינם קיימים). לעיתים החולים רואים דברים שאינם קיימים (או שאינם רואים דברים קיימים), או מריחים ריחות ומרגישים טעמים שאחרים אינם מריחים. והשנית – דלוזיות רדיפתיות (רוצים לפגוע בי, קוראים את מחשבותיי וכד'), ודלוזיות גרנדיוזיות (אלוהים מדבר איתי, כולם מסתכלים עלי כל הזמן וכד'). כל אלה גורמים גם לסביבה קושי, וכמובן־ גם לחולה עצמו.

הסימפטומים פוגעים באופן משמעותי בתפקוד החברתי והתעסוקתי של החולה.

עתה יש לנו לברר האם מעשיו של הבעל, קרי עזיבתו את חדר השינה ואח"כ את הבית אכן הושפעו ממחלתו או לא.

ביחס לעובדה שאין הבעל עובד ואף בעבר עבד רק עבודות מזדמנות, זה ודאי מושפע ממחלתו, ומכל מקום לנידון דידן אין כל נפקות, וזאת מאחר והאישה בכל תביעתה לא העלתה טענה כזו כי כסף לא היה חסר בבית. הכסף בא מדמי שכירות של דירה ששייכת לבעל עוד מלפני הנישואין וכן מכספים שהורי הבעל הביאו. נכון הוא כי האישה ביקשה מהבעל שילך לעבוד או ילך להתנדב, אבל זאת עשתה אחר שמצבו של הבעל החמיר, ולטובתו היא ביקשה זאת, וכבר הארכנו בזה למעלה.

הנה התמונה העולה בפנינו היא שמדובר במשפחה שחיה יחד כבר משנת 1997. לצדדים נולדו ילדים. האישה עבדה, ועיקר עול הבית היה על כתפיה. מנגד, הבעל עבד רק עבודות מזדמנות בגלל מחלתו, אם כי גם הוא תרם את חלקו בפן הכלכלי, הן מדמי שכירות שהתקבלו מבית השייך לבעל עוד קודם שנישאו והן הורי הבעל הזרימו כספים לצדדים ביודעם את מצבו של הבן [הבעל]. בדיוני ביה"ד לא עלתה כל טענה ע"י אחד מצדדים כי לבעל שיקול דעת מוטעה, גם לא הוגש כל מסמך שיכול להעיד על תופעות כאלה בחיי המשפחה. הבעל אף מחזיק רישיון נהיגה. גם לא הועלו כל טענות על משברים מיוחדים שהיו לצדדים, ואף אם נרמזו ע"י האישה כי היו תופעות אלו או אחרות, הרי שהם לא גרמו למשבר בחיי הנישואין והצדדים צלחו משברים אלו. בהופעתו של הבעל בדיוני ביה"ד, התרשמות ביה"ד הייתה כי מדובר בבעל אשר מדבר לעניין, משיב לגופם של דברים. ואת עלית על כולנה – הבעל הודה כי היום הוא חי עם אשה אחרת בשלווה והשקט וטוען שאף לא מבקשת ממנו ללכת לעבוד.

על כן המסקנה המתבקשת היא, כי אין כל קשר בין עזיבת הבעל את חדר השינה ואח"כ את בית הצדדים לבין מחלתו.

מסקנה דדינא:
א) הבעל עזב את חדר השינה.

ב) אח"כ עזב את בית הצדדים.

ג) האשה מעולם לא גירשה את בעלה. האשה הסבירה מדוע אמרה לבעלה ללכת לעבוד.

ד) גם אחר שעזב את הבית, חזר הבעל ללון לילה אחד בבית ושוב עזב את הבית ובפעם זו האשה לא אמרה לו דבר.

ה) גם עתה האשה מוכנה כי יחזור לבית אם יעזוב את האשה איתה הוא חי.

ו) הבעל גם היום מסרב לעזוב את האשה אשר חי איתה ולחזור לבית.

ז) אין קשר בין עזיבת הבעל את חדר השינה ואת הבית לבין מחלתו.

על כן דינו של הבעל הוא כדין מורד וחייב בתשלום כתובה ותוספת כתובה.

גובה הכתובה:
הכתובה אשר הוגשה בפנינו היא בסכום של 500,000 ₪. בנידון דידן קשה לחייב בסכום זה בהתחשב בנסיבות המיוחדות בתיק זה. מדובר בבעל חולה אשר לא עובד ואשר גם לא יוכל לעבוד בעתיד, כל ימיו יהיה נתון לחסדי הוריו אשר עזרו בעבר וכנראה יעזרו גם בעתיד. עיקר הכנסתו מקצבת המל"ל, כך שקשה לומר שהייתה כוונתו להתחייב סכום זה (ועיין תוס' בכתובות בריש פרק אע"פ שכתב לתירוץ קמא שהחיוב חל אף שאין לו נכסים וזאת בגלל שגופו משתעבד, זה איירי באדם שיכול לעבוד ולא בחולה וודאי שמחלתו הייתה קודם שנישאו הצדדים והאישה ידעה מזה).

אולם מנגד לא ניתן להתעלם מהיותו של הבעל מורד. האישה עבדה כל ימיה ונשאה בעול הבית ועול הילדים לבדה. הבעל עבר לגור עם אשה זרה, ולבעל יש דירה הרשומה על שמו לבד. עוד קודם שנשאו הצדדים וא"כ היה לו נכס בשעת הנישואין שנשתעבד לדמי הכתובה על כן יש לבעל מהיכן לשלם, אף שאינו עובד.

על כן מחליט ביה"ד להעמיד את גובה הכתובה או על סך 360,000 ₪ או שליש משווי הדירה הרשומה על שם הבעל. הבעל ישלם את הסכום הנמוך מבין שניהם.

הנלענ"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות. אמן.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

אנו מצטרפים לפסק הדין,



נפסק כאמור לעיל.

ניתן ביום כ"ב בשבט התשע"ה (11/02/2015).