ב"ה
בית הדין הרבני האזורי טבריה
בפני כבוד הדיינים:
הרב אוריאל לביא
הרב חיים בזק
הרב יוסף יגודה
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 942965/1‏
תאריך: ל בשבט התשע"ה
19/02/2015
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד מלכה איגרא
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד גרי ספייסר
הנדון: גירושין, וצווי הגבלה גם בטרם פסיקת חיוב גירושין
נושא הדיון: פסיקת גירושין בדרגת מצוה לגרש וצווי הגבלה

פסק דין
בפני בית הדין תביעת האשה לחיוב הבעל בגירושין ובתשלום הכתובה, וכעת עם השלמת שמיעת הטענות והצגת הסיכומים, להלן פסק הדין בתביעות אלו.

הצדדים נשואים שלוש-עשרה וחצי שנים ולהם שני ילדים. כשלוש שנים שהצדדים אינם מתגוררים יחד, וכן יצוין לאירוע שבו הבעל נהג באלימות כנגד האשה, אירוע בגינו נשפט והורשע לתשעה חודשי מאסר.

האשה תובעת להתגרש עקב ההתנהגות האלימה של הבעל כנגדה, וכן טענה על יחס משפיל וכן שהבעל בגד בה וכי במשך תקופה של מספר חודשים היה בקשר זוגי עם אשה אחרת, ואף דרש מאשתו להסכים שיוכל לנהל את הקשר הנ"ל בד בבד עם חיים משותפים עמה. וכן טענה שהבעל עישן סמים בביתם.

להלן מדברי האשה בדיון הראשון כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון:
...הוא היה אלים כלפי קללות והכפשות. בנפרד שנתיים, בשנה האחרונה שהיינו יחד הוא גר אצל הוריו בטבריה בגלל בעיות נפשיות, כשחזר הביתה הוריד הכדורים על דעת עצמו, וגם היה עם אשה אחרת. עישן חשיש בבית לפני הילדים. רצה להביא את החברה שלו לגור אתנו בבית הוא רצה להביא אותה לבית שאני והיא נריב עליו בפניו. היו מכות כל השנים. הוא איים עלי ועל הילדים במוות. ההורים שלי לא ידעו על המריבות והם פעם התקשרו ואז הוא צעק עליהם שאני לא מפרגנת לו דברים ולא מרשה לו אשה חדשה. בהתחלה ההורים שלו תמכו בי וכעת לא. אני אמרתי לו שאני רוצה להתגרש ושכרתי עו"ד, ואז הוא היכה אותי קשות, דחף אותי לקיר והשכיב אותי לרצפה. הוא רצה לצרף מישהי למיטה ואני לא הסכמתי. היה רואה סרטים כחולים והיה רוצה שאני אעשה כמוהם. אני עומדת אחרי מה שכתוב בכתב התביעה.
להלן מדברי הבעל באותו דיון, שנאמרו במענה לדברי האשה:
טעיתי נכנסה בי רוח שטות היה לי דיכאון. הייתי על סף אשפוז דיכאון חמור. ההתנהגות שלי בחצי שנה האחרונה זה לא הייתי אני. היה לי קשר עם בחורה שהעסיקה אותי אבל לא הבאתי אותה הביתה. מעולם לא הכנו ליעוץ נישואין. אני במשך שנה וארבעה חודשים לא נוטל כדורים, אני שבועיים מחוץ לכלא. זה תקופה ארוכה לחשבון נפש אני מבקש שלום בית. למען הילדים.
מעיון בטענות הצדדים עולה שקיימות כמה טענות כבדות משקל שהביאו את האשה למאוס בבעלה, לרבות הקשר שלו עם אשה אחרת, והאירוע האלים בגינו הבעל הורשע וישב בכלא.

עוד בטרם בירור כל טענה וטענה לאשורה, הרי שאותן עובדות שאינן שנויות במחלוקת, מספיקות להצדיק שהאשה מאסה בבעלה ואינה מסכימה לשוב לשלום בית או אף לבחון אפשרות כזו.

אמנם הבעל טען שלמד את הלקח וכעת כבר ינהג אחרת, אך האשה אינה חייבת להאמין שאכן לא ישוב למעשיו הקודמים.

בדיון האחרון הבעל הביע הסכמה להתגרש, והצדדים אף היו קרובים לחתימה על הסכם גירושין הוגן שהוצע על ידי בית הדין, אך ברגע האחרון קרובת משפחה של הבעל שהמתינה בחדר ההמתנה, הסיתה את הבעל שלא להשלים את ההליך בהסכמה שהייתה מקובלת עליו. בעקבות העדר ההסכמה, עלינו להכריע בתביעות שבפנינו.

הטענות שאין עליהן מחלוקת מהוות אמתלא מבוררת לכך שהאשה מאסה בבעלה, והן – ההתנהגות האלימה שנהג כנגדה, בגינה נשפט והורשע, וכן הקשר הזוגי שקשר עם אשה אחרת, והדרישה לנהוג עמה בדרך שיש בה סטייה מדרך החיים הזוגית המקובלת, טענות אלו שנטענו על ידי האשה בדיון הראשון, לא הוכחשו על ידי הבעל.

ההתנהגות המתוארות חמורה מאד וראויה לכל גינוי, ומצדיקה את עמדה האשה המסרבת לשוב ולהתגורר עמו ומסרבת לבקשתו לבחון חזרה לשלום בית, אך עלינו לדון האם בנסיבות המתוארות שהבעל מבקש לחזור לשלום בית תוך תיקון הליקויים, ניתן לפסוק חיובו בגירושין.

בשולחן ערוך חלק אבן העזר סי' קנ"ד פסק הרמ"א:
"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא."
ועיין בחזו"א חלק אה"ע סי' ק"ח ס"ק יד שיתכן שבבעל המכה את אשתו, לא רק מחייבים אלא אף כופין את הגירושין.

אמנם הב"י סי' קנ"ד לא הסכים לכפיית גירושין ביחס לבעל שהכה את אשתו, אך אף לדעת הב"י נראה לדייק מדבריו שדוקא לענין לכפות הבעל לתת גט חלק על דעת הכופין את הגירושין, וחלק על ספר האגודה ועל רבינו שמחה שהביא. אבל לענין חיוב הבעל בגירושין, גם הב"י מודה שיש לחייב את הבעל בגט, וכן נראה מדברי הב"י אה"ע בסוף סי' עד, שהביא את תשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, שכתב שמייסרין ומודיעין אותו אם יכה יהיה חייב להוציא וליתן כתובה, והב"י לא כתב הסתייגות בפסיקת חיוב הגירושין בנסיבות אלו, ומשמעות דבריו, שהאמור בב"י בסי' קנ"ד מתייחס רק לכפיית הגירושין.

וכן מצינו לחכמי הספרדים שהסכימו לחיוב גירושין בנסיבות אלו – עיין בפסק דין שכתבנו ביחס לתיק אחר, והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צ"ב, שהבאנו את השיטות השונות בהלכה זו, וגם לדעת הפוסקים שאין כופין גירושין, עכ"פ יש מקום לחיוב הגירושין.

אך כאמור ברמ"א, בלא התראה אין לפסוק כפיית הגירושין.

מקור הדין ביחס להתראה הובא בשלטי גיבורים על המרדכי (מסכת כתובות פרק נערה אות ט') בשם מהר"ם, וכן בתשובת ר' יוסף בן אביתור המובאת בתשובות הגאונים שערי צדק (ח"ד ש"ד סי' מב):
"הוו יודעין שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמים חייבים בית דין להוכיחו על כך ולומר לו הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה ואם שנית באוולתך תצא בכתובתה ומשהין אותה עמו על יד נאמן, ואם שנה באוולתו תצא בכתובתה שכך אמרו חכמים (כתובת סא, א) לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה... אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובתה שתכבדנה ותזוננה כדכתיב בכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון" וכשמקבל עליו התראה משרין אותו על יד נאמן ואם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובתה."
וכן נציין לתשובת בנימין זאב סי' פ"ח שכתב:
"ברור כשמש מזאת התשובה שאם הוא הגורם, ודאי צריך שיתרו בו ראשי הקהל שנים ושלשה פעמים, ואם לא ישוב מדרכו הרעה יגרשנה, דאין אדם דר בכפיפה אחת עם הנחש, ואשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכופין אותו להוציא."
בפסק דין שכתב הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל בפסק דין של ביה"ד הגדול, והתפרסם בספר מנחת אברהם חלק ג' סי' ב', באר את עניינה של ההתראה, וז"ל:
"במכה את אשתו הדין דכופין אותו לגרש, הוא לא בגלל שעכשיו הוא בעל שהכה את אשתו, אלא רק בגלל שהוא בחזקת שיכה אותה להבא וזוהי הסיבה שניתן לכוף לגרש ואין חשש של גט מעושה. ועל כן ההתראה באה כדי שעל ידה יהא אפשר לקבוע שגם להבא הוא מועד להכות, ובלי התראה כזו לא נקבע להיות מועד להכאות."
לפי דרכו, חיוב הגירושין אינו "עונש" על התנהגות אלימה, אלא מפני שחז"ל קבעו שאשה אינה יכולה ואינה מחויבת להמשיך להיות נשואה לבעל אלים. על כן ככל שהדבר נחוץ להגדיר את הבעל כמי שמועד להכות, נחוץ שיַתרו בו ויורו לו להימנע מלהכות כדי שלא יגיעו לגירושין, ואם למרות התראה זו הבעל חזר והכה, קיבל מעמד של בעל אלים המחויב בגירושין.

וכעין זה בפד"ר חלק ח' עמ' 310, ועיין בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צב עמ' 670-671 במש"כ בזה.

אמנם במקרים קיצוניים שבהם קיים חשש וסיכון לחיי האשה בהיותה במחיצת הבעל, ניתן לחייבו בגירושין גם בלא התראה, וכפי שצוין בכתבי סיכומי הטענות מטעם התובעת (בעמ' 13) אך בנידון שבפנינו, ללא דיון נוסף להוכחות, לא ניתן לקבוע שגם כעת הבעל במצבו הנוכחי עדיין מהווה סיכון לאשה.

על כן בנידון דנן בהיעדר התראה שקדמה להתנהגות האלימה, לא הושלמו התנאים לפסוק חיוב הבעל בגירושין.

וכן ביחס לחיוב הגירושין עקב בגידתו, הגם שהבגידה היא עילה לחיובו בגירושין, כפסיקת הרמ"א אה"ע סי' קנד ס"א בשם ספר האגודה, אך גם ביחס לעילה זו, ככל שהבעל אינו מוחזק בכך וגם מבקש לתקן דרכיו, אין לפסוק חיוב גירושין עקב עילה זו בלא שהתרו בבעל קודם שנכשל.

עיין בספר חכם צבי סי' קלג, שפסק שלא רק ביחס לחיוב הכתובה אלא גם ביחס לחיוב הגירושין גרידא, אם הבעל חוזר בו ממעשיו ומבקש לשוב בתשובה, אין לחייבו בגירושין אלא אם שב לכסלו לאחר התראה. ובסיום דבריו קבע כי "המְעָשה בנ"ד ליתן גט, הוא שלא כדין, ועתיד ליתן את הדין."

וכן בפד"ר חלק ח' עמוד 254–261 פסקו שאין לפסוק חיוב גט עם תשלום הכתובה במי שנכשל ובגד באשתו, אלא לאחר שהתרו בו לשוב מדרכו ולמרות ההתראה אינו חוזר בו, וכתבו:
"לדעת חכם צבי צריך התראה לחייבו בכתובה ולענין כפיה לגט, ורק אחרי שהתרו בו ועבר פעם ושתיים – יש לכופו לגט לדעת האגודה. וברוח הדברים האלה כתב גם הנו"ב מה"ת אה"ע סימן צ' ע"ש, הו"ד בפ"ת שם סק"ה... לאור זה בנידוננו שהבעל טוען שרוצה לשוב ולעזוב את דרכו הנילוזה ויהיה נאמן לאשתו, ולא יוסיף לענותה אין לחייבו ולכופו במתן גט."
וכן בפד"ר חלק א' עמוד 141 העלו ביחס לבעל שבגד באשתו:
"בנידון דידן שלא התרו בבעל, וגם לא הוכח שהוא עומד במרדו ומוחזק לכך, א"כ ברור הדבר שבגלל טענה זו אין לחייבו לתת לה גט."
בפסק הדין הנזכר (פד"ר חלק ח' בעמ' 259), כתבו שגם בטרם פסיקת חיוב הגט לבעל המורד באשתו, יש להתרות בבעל, שאם ימשיך במרדו יחויב בגירושין, וז"ל:
וכן החיוב לגט במורד הוא רק כאשר הבעל אומר שימשיך למרוד בעתיד, אבל אם הבעל אומר שמוכן לשוב בתשובה לחזור אל אשתו ולקיים את כל חובותיו כלפיה ולא ימנע ממנה עונתה, אינו חייב במתן גט, ולכן צריך לאמלוכי ביה לגירסת רש"י אולי יחזור ממרדו, וכאשר הארכנו בעז"ה בפס"ד הנדפס בפס"ד הרבניים כרך ז' (עמוד פ').
בפד"ר חלק ז' עמ' 81-82 המצויין בדבריהם, הביאו מתשובת הגאונים שערי צדק ח"ד סי' ל' ומהחזו"א אה"ע סי' קח ס"ק יג שהורו כן. אלא שבחזו"א הוסיף:
"ואם עמד במרדו אחר התראה, ואח"כ חזר כופין, דאל"כ לעולם יחזור וימרוד."
ועיין בפסק דין שכתבנו ופורסם בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' צג עמ' 684–687 שהארכנו בהבהרת הלכה זו של ההכרח בהתראה בטרם יחויב בגירושין.

אמנם יש שדנו שאין הכרח בהתראה ביחס לדבר שאיסורו וחומרתו ידועים לכל, וזאת על יסוד דברי השבות יעקב שהובא בפת"ש סי' קטו ס"ק יב שכתב כן ביחס להתראה לעוברת על דת וה"ה בהתראה לבעל לחייבו בגירושין. אך מלבד שכבר כתב הפת"ש שהנודע ביהודה (שהובא בפת"ש שם סק"ג) חולק על השבות יעקב, להלן מפסק דין בית הדין בירושלים מיום י"ט חשון תשכ"ד בהרכב הדיינים הגאונים הרב אליעזר וולדינברג זצ"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב יוסף קאפח זצ"ל, הובא בספר ציץ אליעזר חלק כב סימן פג, שכתבו שאין הלכה כשבות יעקב, וז"ל:
ואין לומר דבעבירה ידועה, כגון מעשה תרמית וזיוף בכנ"ד, אין צורך להתראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. זה אינו, שהרי דעת רוב הפוסקים שצריכה התראה מפורשת שאם תעבור שוב "תפסיד כתובתה" וכמבואר בתשובת הרא"ש (סוף כלל ל"ב) ובתשובת מהר"ם בשו"ת הרשב"א (סי' תתס"ד) ובמאירי סוטה כ"ה, ובתשובת הרדב"ז ח"א (סי' שפ"ד) ובטור אה"ע סוף סי' קט"ו יעו"ש.

אמנם השבות יעקב ח"ג (סי' קכ"ז) חידש שבעבירה מפורסמת כגון משמשתו נדה אינה צריכה התראה, ושהפוסקים שהצריכוה התראה אזלי לשיטתם דס"ל שצריך להתרות בפירוש על "הפסד כתובתה", משא"כ להריא"ז בשלטי הגבורים שכתב שאין צריך התראה מפורשת על זה כל שהעבירה ידועה לכל, וא"כ הבעל מצי למימר קים לי כהריא"ז, ושכ"כ מהרח"ש סי' נ"ז ע"ש.

אבל... ועוד זאת, מכיון שבטור שו"ע סי' קט"ו סעיף ו' פסקו כהרא"ש שצריכה התראה מפורשת על הפסד כתובתה, וכ"כ מרן בבדק הבית, א"כ בנ"ד אי אפשר לומר קים לי נגד פסק השו"ע, וכמו שכתב כן להדיא בשו"ת שערי רחמים ח"ב סי' כ"ו, וכן מתבאר בתשובת נודע ביהודה תנינא חאה"ע סי' כ"ו שאף במשמשתו נדה צריכה התראה, וכן בשו"ת אור נעלם חלק אה"ע סי' ו' ע"ש.

והנה אף על פי שבשו"ת תרומת הדשן סימן רמ"ב מצדד דאפשר שברגילה לעשות כן אינה צריכה התראה, ובתשובת הבית מאיר שבשו"ת רע"א סי' ק' ס"ל דבשתי פעמים חשיב רגילה, ואם נחשוב שהאשה בנ"ד הויא כרגילה במעשה תרמית וזיוף, וא"כ הרי עליה לצאת בלא כלום. אולם דעת כל האחרונים שאף ברגילה צריכה התראה, וכדמוכח בב"י סי' קט"ו ובדרכי משה, וכ"כ החלקת מחוקק והבית שמואל, וכן העלה בשו"ת שערי רחמים ח"א חאה"ע סי' א', ושאף התה"ד לא כ"כ אלא בכגון נידונו שם שהייתה שם פריצות יתירה ע"ש.
על פי דרכם, ומאחר שדין ההתראה לבעל קודם שיחויב בגט נלמד מהתראה לאשה העוברת על דת, עיין ביאור הגר"א סי' קנד ס"ק יא, גם בדברים שאיסורם ידוע לכל, בטרם יחויב הבעל בגירושין או בכתובה יש להתרות בבעל שאם ישוב על חטאו יחויב בגירושין ובכתובה.

על כן בנידון שבפנינו מאחר שהאירועים שעלו בטענות האשה אירעו בטרם התרו בבעל, וכעת לדברי הבעל הוא חוזר בו ומבקש לתקן דרכיו, לא ניתן לכפות או לחייב גירושין על יסוד עילות אלו.

אמנם מאחר שהאשה נחרצת בעמדתה שלא לשוב ולבחון שלום בית, יש לקבוע את מעמדה של האשה כאשה שמאסה בבעלה באמתלא מבוררת, ועלינו לקבוע האם ניתן לפסוק חיוב גירושין עקב כך שמאסה בו באמתלא מבוררת.

ידועה מחלוקת הראשונים (הובא בב"י אה"ע סי' עז) אם כופין את הבעל בגירושין כשהאשה אומרת "מאיס עלי", אך להלכה הורה השו"ע בסי' ע"ז סעיף ב' דלא כשיטת הרמב"ם ואין פוסקים כפיית גירושין.

אמנם מצינו שיטה בראשונים שקבעה שאמנם אין פוסקים כפיית גירושין אך מחייבים את הבעל בגירושין. המאירי במסכת כתובות דף סד, א כתב:
"קצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם, יהיב לה גיטא, שחייב. אלא שמכל מקום אין כופין אותו".
ויש לדון האם ניתן לפסוק כשיטה זו, ומהי פסיקת השו"ע, האם אליבא פסקי השו"ע קיים יסוד לחיוב הגירושין בלא כפייה.
דברי השו"ע הנזכרים שכתב: "אם אמרה מאסתיהו... אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל", מורים שאין פסיקת חיוב גירושין. וכך הדין כשנותנת אמתלא לדבריה, וכמו שפסק הרמ"א שם בסעיף ג':
"אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא... ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו."
אילו סבר הרמ"א שפוסקים חיוב גירושין באומרת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת, היה כותב זאת, ולא היה מסתפק בקביעה שאין כופין לגרש ולא אותה להיות אצלו, אלא מסיים שמאחר שאין כופין אותה להיות אצלו, זו עילה לפסיקת חיוב גירושין, ומדלא סיים דבריו בהוראה לחיוב הגירושין, עולה שהרמ"א אינו מסכים לפסוק חיוב גירושין. וכבר כתב כן הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בספר "שורת הדין" ח"ה עמ' רלא בביאור דעת הרמ"א, והוסיף:
"וכבר נהיגי עלמא כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו שיתן גט."
אמנם יש שציינו לפסיקת הרמ"א בשו"ע חלק יו"ד סי' רכח סעיף כ' שכתב אודות משודכת שאינה רוצה להינשא למשודך, וכתב הרמ"א:
"אבל אם האשה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה, האומרת מאיס עלי, חייב להוציא."
אך כבר בארו שם הט"ז וביאור הגר"א דהיינו רק אליבא דשיטת הרמב"ם, אך להלכה לא קי"ל כן, וכן עולה מדברי הש"ך. הרי שנו"כ אלו של השו"ע, לא עלה על דעתם שכוונת הרמ"א ללכת בדרך מחודשת של חיוב גירושין בלא כפיית גירושין, וכשיטה המובאת במאירי. ואכן מעיון במקור דברי הרמ"א, בתשובת מהר"י ווייל סי ' קלז עולה שאין בדבריו הכרעה לחיוב גירושין בלא כפייה, אלא רק הביא את מחלוקת הרמב"ם ור"ת, וקבע שלעניין משודכת שהתחייבה בתקיעת כף להינשא, וטענה "מאיס עלי", מאחר ובאשת איש לכו"ע אין מחייבים אותה להישאר עמו, ה"ה שאין מחייבים את המשודכת להינשא למי שמאוס עליה, עי"ש. אך בעת הדיון בתשובת מהר"י ווייל בשאלת המשודכת לא עלה כל חידוש הלכה לחייב גט בלא כפייה בנשואה. לכן מאחר ובמקור הדברים במהר"י ווייל אין זכר לשיטה כזו, לא ניתן לייחס זאת לרמ"א שרק הביא מדבריו בקצרה.

בספר "שורת הדין" כרך ב' עמ' סד, שהובא בסיכומי טענות התובעת, כתב הרה"ג חגי איזירר שליט"א לבסס פסיקת חיוב גירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ובתוך דבריו אלו, וכן בדבריו בפסק דין של בית הדין הגדול מיום ז' תשרי תשע"ב (05/10/2011) תיק מס' 819158/3, הביא מדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן סי' נה וסי' נו שפסק חיוב מזונות במורדת האומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת. וכן הביא מתשובת ר"ת שקבע הרחקות, ומהם העלה הרה"ג חגי איזירר שליט"א את מסקנתו הנזכרת. אך לאחר העיון בדבריו, דבריו אינם מחוורים.

הגם שמרן הראי"ה קוק זצ"ל קבע חיוב מזונות, על יסוד הקביעה שהאשה מעוכבת מחמתו, אך היינו לאחר שמצא לנכון לסמוך על שיטת הרמב"ם ככל שהדבר נוגע לענין פסיקת המזונות, אך אין בדבריו הוראה לפסיקת חיוב גירושין בנסיבות אלו. ולהלן הקטע העיקרי מדבריו עליו ביקשו לבסס את חיוב הגירושין:
אע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם דס"ל כותי' דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה כנ"ד, מ"מ מפני חומר א"א אין אנו נהוגין לכוף לגרש. אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מת"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות.
אילו עלה על דעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל להורות גם ביחס לתביעת הגירושין דרך ביניים של פסיקת חיוב גירושין בלא כפיית גירושין, פשיטא שהיה מאריך להבהיר את חידושו והיה מבסס הלכה זו שאינה מצויה ברוב הראשונים, למעט המאירי, הנזכר לעיל, שאף לא הוזכר בתשובת עזרת כהן. אלא הדבר ברור שמרן הראי"ה קוק זצ"ל, המשיך את דרכם של הראשונים, החל מתשובת הרא"ש כלל מג סי' ח' והמשך בטור סי' עז בשם מהר"ם מרוטנבורג ושאר הפוסקים שבדין מאיס עלי באמתלא מבוררת עשו הבחנה בין דין הממון לדין הגירושין. ככל שהדבר נוגע לדין הממון אנו פוסקים את תקנת הגאונים שהביא הרי"ף בכתובות דף סד. אמנם יסוד דינם של הגאונים נובע מפסיקתם לכפיית הגירושין, אך משום חומר אשת איש הורו הראשונים שאין פוסקים כמותם לעניין כפיית הגט, למרות זאת ניתן לדון כשיטתם לענייני הממון הנגזרים מפסיקת חיוב הגירושין. לכן כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו" וכו', היינו מצד עיקר הדין, שאינו נפסק הלכה למעשה ביחס לתביעת הגירושין אך נפסק הלכה למעשה ביחס לענייני הממון הנגזרים מחיוב הגירושין. ובזה חידש מרן הראי"ה קוק זצ"ל שבכלל דיני הממון הנפסקים, גם "מזונות מעוכבת" יפָסקו ביחס לאשה זו, למרות שאין פסיקת חיוב או כפיית גט מאחר "שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם."

ב"שורת הדין" ח"ב שם, רצה הרה"ג חגי איזירר שליט"א להוכיח חיוב גירושין מפסיקת ר"ת בספר הישר סי' כד (שיובא להלן) שקבע הרחקות בנסיבות אלו, וכתב שאם אין חיוב גירושין ב"מאיס עלי" באמתלא מבוררת, לא היה מקום להורות הרחקות אלו עם כל הקושי הגדול הנובע מהן.

אך כבר הארכנו לדחות את דבריו בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פב, וכן יצוין לאמור שם בסי' פ' בפרק א'. ומדברינו שם עולה כי בנסיבות של "אמתלא מבוררת" וכשבית הדין רואה שהאשה מעוגנת עקב עיכוב הגירושין, קיימת מצווה לתת גט, הגם שאין פסיקת חיוב גירושין, ונבהיר את שורש הדברים.

בשיטה מקובצת עמ"ס כתובות דף סד. כתב:
"כתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה, בי"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. כן כתבו תלמידי רבינו יונה."
הרי לשיטת רבינו יונה בית הדין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה, ואילו לרבינו תם אם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה, בי"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר, אך אין אפילו מצוה לגרש. שהרי מבואר בדבריו שבית הדין מצידו אינו יוזם להודיע לבעל שמצוה עליו לגרשה, כשיטת רבינו יונה. אלא רק "אם יבוא לימלך", נותנים לו עצה לגרש. ואם ר"ת היה סובר שבכל "מאיס עלי" יש עליו מצוה לגרש, לא היו ממתינים עד שהבעל יחפוץ לבוא לשאול ולהימלך.

וכן הובאה שיטת ר"ת בחי' הריטב"א עמ"ס כתובות דף סג: (מובא בשטמ"ק), בלשון זו:
"ור"ת פי'... אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, כיון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני, אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור"
למרות זאת, מצינו בספר תרומת הדשן, חלק פסקים וכתבים סי' נח, שכתב וז"ל:
"מי שנשבע בנקיטת חפץ שלא לגרש את אשתו, אי שרי להתיר לו. נראה דאם הוא גט מצוה, כגון משום דבר ערוה, או אי אמרה מאיס עלי, וכה"ג אין להחמיר."
הרי שתרומת הדשן קבע שגירושין בנסיבות שאשה מאסה בבעלה, הם גירושין שיש בהן מצוה.

מסתבר שתרומת הדשן לא סתם דבריו בניגוד לשיטת ר"ת שהוסכמה על דעת הראשונים בדור שאחר ר"ת, אלא נראה שגם אליבא דשיטת ר"ת, במאיס עלי יתכן שבית הדין יורה שמצווה לגרש, וזאת בנסיבות בהן על יסוד הפסיקה הקובעת "אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו", הצדדים נותרו במצב של פירוד ממושך, בלא שלום בית ובלא גירושין. בנסיבות אלו מאחר שאין פתרון להחזירם לשלום בית מפני שהאשה מאסה בבעלה, וסירובה לשוב אליו מיוסד על הפסיקה שניתנה לה, ומנגד לא עלה ביד בית הדין להסדיר הסכם גירושין הוגן, מאחר שהבעל הביע סירובו לכך, הרי שבכך האשה מעוגנת ללא כל פתרון. על כן כשהבעל מסרב לקיים מצוה זו לתת גט, קיימת הצדקה להורות שיינָקטו ביחס אליו הרחקות.

בדברינו אלו נשללה ראייתו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א מדינו של רבינו תם. מהוראת ר"ת לנקוט הרחקות, אין ראיה שסבר ר"ת שיש לפסוק את חיובו בגירושין, אלא ההרחקות נקבעו כתוצאה מכך שהבעל אינו מקיים את המצוה המוטלת עליו שלא לעגן את אשתו. גם אם זו מצוה אך בלא חיוב, עדיין ג"כ קיימת עילה לנקוט בהרחקות ביחס לבעל המעגן את אשתו.

עוד יצוין לדברי התשב"ץ בתשובתו ח"א סי' א', הובא בב"י אה"ע סי' קלד, שבתוך דבריו כתב בלשון זו:
"ואפשר גם כן שיהי' רצונו באומרו בכח אני נותן אותו, חובה הוא עלי לצאת ידי שמים, מכיון שאי אפשר להתקיים הזווג בינינו, לגרש, כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בנות ישראל"
אמנם דברי התשב"ץ נכתבו כפרשנות אפשרית לדברי אותו הבעל נשוא התשובה, אך מתשובת התשב"ץ עולה בבירור שהתשב"ץ הסכים שאכן זו קביעה נכונה, שאם אי אפשר שהזיווג יתקיים, חובה על הבעל לצאת ידי שמים ולתת גט, "כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בנות ישראל". לולי סבר התשב"ץ שזוהי קביעה נכונה, לא היה מוצא לנכון לפרש כן את דברי הבעל הנזכרים בתשובתו, והדברים תואמים למבואר לעיל.

ביחס להבחנה בין "חיוב" גירושין ובין "מצוה" לגרש, יובהר כי יסוד המצוה לגרשה, הוא כמבואר בתשב"ץ, שחובה עליו לצאת ידי שמים למנוע עיגון, מאחר שאי אפשר שיתקיים הזיווג. ואין זו פסיקת חיוב גירושין שהיא פסיקה שבה תביעת הגירושין מתקבלת, מפני שהתבררה עילה המבוארת בהלכות הגירושין, ולכן קיימת חובה מצד הבעל כלפי אשתו, התובעת שיתן לה גט. משא"כ כשפוסקים שמצוה לגרשה, אין הפסיקה נובעת מכך שהתביעה לגופה התקבלה, אלא היא נקבעת על יסוד ההוראה לבעל שבנסיבות הללו שהאשה מעוגנת, מצוה עליו לתת גט. והגם שאין פוסקים חיוב גירושין בלא התראה כמבואר לעיל, אך ככל שהדבר נוגע לפסיקת "מצוה לגרש", פסיקה זו יכולה להינתן גם בהיעדר התראה קודם שנעשו המעשים שבגינן האשה מאסה בו, וכן הוא ביחס לחיוב עוברת על דת בגירושין, ממנו נלמד עניין ההתראה, עיין רמ"א אה"ע סי' קטו סעיף ד' במש"כ "ואינה יכולה לעכב" וכו' ובב"ש ס"ק יט ובפת"ש ס"ק יד.

נוסיף עוד אודות הנידון שבפנינו, ביחס לאזכור תשובת התשב"ץ ח"ב סי' ח' בסיכומי האשה, בשלב זה של הדיונים, ובטרם התקיימו דיונים להוכחות כל טענה וטענה שעלתה בכתבי טענות האשה ובדיון, ובטרם התקיים בירור על אודות מצבו הנפשי של הבעל בעת שגרו יחד ומצבו הנפשי כעת, לא ניתן לקבוע כי הנסיבות שבפנינו תואמות, או דומות במידה כזו או אחרת, לנסיבות המתוארות בתשובת התשב"ץ ח"ב סי' ח'.

נראה שבנסיבות הנוכחיות לא נכון להתיש את הצדדים במערכת ארוכה וסבוכה של דיונים להוכחת כל טענה וטענה ולבירור ההיבט הנפשי המיוחס לבעל והנזכר בכתבי טענות האשה, כשכבר כעת ניתן להורות הוראה מעשית כדלהלן במסקנת פסק הדין.

ביחס לטענות הבעל בסיכומיו, יוער כי הבעל בדחותו כעת את כל טענות האשה, הרחיק לכת לחזור בו מדבריו בדיון. מדברי הצדדים בדיון בבית הדין נוכחנו כי קיימת הסכמה שאירעו אירועים בעייתיים כמתואר בפרוטוקול המצוטט לעיל, והמצדיקים טענת "מאיס עלי", ובוודאי בעקבות מעשיו האלימים שבגינם נשפט ונכלא.

סיכומו של דבר, בית הדין אינו מוצא לנכון לקיים דיון להוכחות ביחס לכל טענה שעלתה בדיון, מפני המגמה למנוע התמשכות ההליכים לפרק זמן ארוך, כשלא ברור שפסק הדין הסופי יהיה שונה לאחר השלמת ההליך הארוך. לכן בנידון שבפנינו, על יסוד טענות הצדדים והחומר שבתיק, ולאחר שכשלו המאמצים להביאם להסכם גירושין, ולאחר שלא מצאנו הצדקה לחזרת הבעל מההסכם ההוגן שהוצע בדיון האחרון, ניתן לקבוע שבנסיבות הנוכחיות מצוה על הבעל לתת גט ושלא לעגן את אשתו לפרק זמן נוסף.

הגם שאין אנו פוסקים חיוב גירושין, אך אם הבעל יעמוד בסירובו להתגרש יהיה מקום לנהוג כפסיקת רבינו תם בתשובה בספר הישר סי' כד שננקטים ביחס לבעל הרחקות שאין בהן כפייה לגירושין. הלכה זו נפסקה במהרי"ק שהביא הב"י אה"ע סי' קל"ד ובלבוש סי' קל"ד ס"י, שהורו שניתן לפסוק הרחקות דרבינו תם גם בהעדר פסיקת חיוב גירושין.

מקורות הלכתיים נוספים לפסיקת הרחקות דר"ת גם בהעדר חיוב גירושין, כתבנו בפסק דין אחר שהתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' פ', ועיי"ש סי' פ"א פ"ב. פסק הדין הנ"ל אושר בבית הדין הגדול בהחלטה (בתיק 022553515-21-1) מיום כ"ב כסלו תשנ"ח (21.12.97), שניתנה ע"י הרה"ג הרב משה טופיק שליט"א והרה"ג הרב ח"ג צימבליסט שליט"א והרה"ג הרב ז"נ גולדברג שליט"א.

בהתאם לאמור – אנו פוסקים שמצוה על הבעל לתת גט לאשתו, וגם בנידון זה יפים דברי התשב"ץ הנזכרים לעיל: "כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בת ישראל", ויזומן מועד קרוב לסידור הגט.

אם בדיון הבא, הבעל יעמוד בסירובו להתגרש, יפָתח תיק לצווי הגבלה ויזומן מועד לדיון לבחינת צווי ההגבלה הקבועים בחוק שיוטלו על הבעל ושאין בהן כפיית גירושין אך הם במסגרת ההלכתית של "הרחקות דרבינו תם". וכן תוכל האשה לבקש שיזומן דיון להוכחות לחיוב וכפית גט.


הרב אוריאל לביא – אב"דהרב חיים בזק


אני מצטרף למסקנות למעט הסתייגות אחת וכדלהלן.

נראה שהפרשנות הפשוטה בדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן סי' נו שהובאו לעיל היא כפי ביאורו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א. דהיינו, לאחר שפירש מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהיכן שיש טענות חשובות ומכריעות מצד האשה שהבעל מאוס בעיניה, דעת הרמב"ם רש"י והרשב"ם מובנת מאוד, אבל מחמת חומר אשת איש אין כופין אותו להוציא. הוסיף וכתב "אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מת"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות..." משמע שיש מקום שבית הדין יקבע שיש חיוב גט כשאין הדבר כרוך בכפייה. מזה הסיק את המסקנה שיש לחייבו במזונות מכיוון שהוא מעכב אותה מלהנשא. לפיכך יש מקום לקביעה שיש חיוב על הבעל לגרש את אשתו.

למעשה בנידון זה אין נפקא מינה מהאמור שהרי יש הסכמה של כל חברי בית הדין שניתן להטיל צווי הגבלה על הבעל אם יסרב לקיים את החלטת בית הדין.

הרב יוסף יגודה


נפסק כאמור לעיל.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ל' בשבט התשע"ה (19/02/2015).

הרב אוריאל לביא – אב"דהרב חיים בזק הרב יוסף יגודה