ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שרמן
הרב שלמה דיכובסקי
הרב שלמה בן שמעון
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 2337-22-2
תאריך: ט"ו בטבת תשס"ה
27 בדצמבר 2004
מערער אלמוני
משיבה אלמונית
הנדון: פיצויים לאשה המתגרשת
נושא הדיון: פיצויים לאשה המתגרשת

פסק דין
בפנינו ערעור הבעל על פסק דינו של ביה"ד הרבני בת"א מיום א' באדר תשס"ב בו נפסק:

א. דוחים את תביעת הבעל לקבוע שהאשה מורדת ושהיא האשמה בהפרת שלום הבית.

ב. מקבלים את תביעת האשה ומחייבים את הבעל לתת לה גט.

ג. מחייבים את הבעל לשלם לאשתו בגין כל תביעותיה על העבר, לרבות הפרשי מזונות העבר שלא נגבו עד היום ולא שולמו על ידי המל"ל סך מאה ושלושים אלף 130,000 ₪. סכום זה כולל בתוכו את יתרת החוב הרשומה לחובת הבעל בהוצל"פ, אולם אינו כולל את חוב הבעל למל"ל ועליו להסדיר חוב זה בנפרד. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד לתשלומו בפועל. דין חיוב זה כדין מזונות.

ד. מחייבים את הבעל לשלם לאשתו החל מהיום להשלמת מזונותיה סך אלפים
(2,000) לחודש. הסכום צמוד לתוספת היוקר המשתלמת לשכירים. חיוב זה
יפסק עם סדור הגט בפועל בין הצדדים.

ה. מחייבים את הבעל לשלם לאשתו החל מהיום למזונות שלושת ילדיו (יעקב בנימין, אברהם ישראל, ברוריה חוה סך 900 ₪ לכל ילד עד הגיעו לגיל שמונה עשרה שנה. הסכום צמוד לתוספת היוקר והיא בנוסף לקצבת הילדים שתשולם ישירות לאשה על ידי המל"ל.

בענין תביעות הממוניות של הצדדים, אנו פוסקים:

1. מחייבים את הבעל לשלם לאשה סך שלוש מאות וחמישים אלף 350,000 דולר ארה"ב בגין כל תביעותיה הכספיות לרבות כתובה ופיצויים. הסכום ישולם לפי שער יציג ביום התשלום. במידה והבעל ישלם את יתר חוב לקבלן בעבור דירת הצדדים הנמצאת ברח' גג ירושלים (דירה 4) גוש 0000 חלקות 000, הכוללת מחסן וחניה הצמודים לה, ויעביר את הדירה לבעלות מלאה של האשה כשהיא נקיה מכל שעבוד, וישא בכל הוצאות הרישום בטאבו, כי אז יעמוד חיוב של הבעל לאשה בגין כל יתר התביעות הכספיות על סך 50,000 דולר ארה"ב בלבד.

על הבעל לשלם את חוב הקבלן ולהסיר את השעבודים שעל הדירה לפני מועד סדור הגט וכן לרשום הערת אזהרה לטובת האשה. על הבעל להמציא לביה"ד ולאשה עד למועד סידור הגט את האישורים לכך. כל המסמכים להעברת הזכויות על שם האשה לרשות יפוי כח בלתי חוזר של הבעל להעברת הדירה על שם האשה יופקדו בביה"ד לפני סדור הגט וימסרו לאשה לאחר סידור הגט.

2. בכפוף לתשלום סך 350,000 דולר או לחילופין העברת כל הזכויות בדירה ע"ש האשה ותשלום 50,000 דולר כאמור בסעיף קטן 1 יהיו הבעלות וכל הזכויות במכון "אור ודרך" של הבעל.

3. כל התכולה שבדירה תשאר בבעלות האשה למעט חפצים אישיים של הבעל, וכן ספרי הקודש השייכים לו.

4. עם סידור הגט ובכפוף לביצוע כל חיובי הבעל לפי פס"ד זה יתבטל חיוב הכתובה.

5. כל שאר הרכוש ו/או זכויות כספיות (חסכונות, זכויות סוציאליות וכד') הרשומים על שם אחד הצדדים ישארו לזכותו.

6. כל החיובים הכספיים המוטלים על הבעל לפי פס"ד זה הם ללא קשר עם סידור הגט בפועל, והאשה זכאית לגבותם ממנו גם קודם לסידור הגט.

7. על הבעל לבקש מאשתו מחילה על הצער ועגמת הנפש שגרם לה בדיבור ובמעשה ולחדול מהסתת הילדים נגדה.

מדובר בצדדים שנשאו לפני כ – 29 שנה ונולדו להם תשעה בנים ובנות. פסק דין זה ניתן לאחר תשע וחצי שנים של תביעות ודיונים בבתי הדין האזוריים ובבית הדין הגדול. תביעת האשה למזונות בשנת תשנ"ב, תביעת הבעל לשלום בית ולחלופין מורדת בחודש אב תשנ"ג, כאשר בסוף שנה זו עזב הבעל את הבית ולאחר כמה חודשים נסע לחו"ל ושם בצרפת, להפתעת האשה, הבעל מתחתן עם בחורה בשם שרית אמסלם שעבדה לפני כן בארץ כמזכירתו. מנשואין אלו נולדו למערער שבעה ילדים. בתחילה המשיבה המשיכה לטעון בלהט שהיא רוצה רק שלום בית, וכי על הבעל לעזוב את אשתו השניה שנשא בנגוד להלכה ולחוק, אולם יחד עם זאת ברבות השנים היתה מוכנה לשמוע גם על אפשרות של גרושין אם הבעל יסכים לתנאים הכספיים שלה ולזה הבעל לא היה מוכן ולדבריו אין לו האמצעים לעמוד בדרישותיה.

ביה"ד האזורי בת"א הוציא את פסק דינו לאחר שקיים כמה דיונים בנוכחות הצדדים וב"כ, שמע את טענותיהם גם בע"פ, בענין הגרושין, הרכוש ומזונות הילדים וכן הוגשו סיכומים בכתב.

המערער ביקש את הגרושין והסביר לביה"ד תביעתו להכרזת מורדת נועדה להוכיח שהאשה אשימה בסכסוך ופירוד, דבר שיש לו השלכה לענין הרכוש.

לעומתו המשיבה מוכנה להגיע להסדר גירושין ותובעת לקבל את כל הדירה וכן פיצויים על כל מה שעבר עליה ומבקשת שענין הרכוש יפסק יחד עם ענין הגרושין, ואינה מסכימה להתגרש לפני סיום כל ההליכים. כל הנסיונות להביא את הצדדים לידי הסכמה, בעיקר בעניניהם הממוניים לא עלו יפה, ועל כן נאלץ ביה"ד להוציא פס"ד כולל בענינים הממוניים כפי שפורט לעיל.

ב"כ המערער, לסכומים שהגיש בפנינו, מצרף להודעת הערעור שלו את סיכומי המערער שהוגשו מטעמו לבית הדין האזורי וכן קונטרס ארוך שערך המערער עצמו, בו בירור הלכתי מקיף בענין פיצויי גירושין בו מצוים מקורות רבים שעוסקים בענין פיצויי גרושין.

לאחר העיון בדברי הצדדים וב"כ סיכומיהם וכל החומר שהוגש, נושא נכבד שניצב בפנינו בערעור זה הוא ענין מנהג חיוב פיצוי גרושין, שביה"ד האזורי, בפסה"ד נשוא הערעור, נשען עליו, ומכוחו מחייב את המערער לשלם לאשה סכום שהוא חלק נכבד מהסכום הכללי שעומד ע"ס 350,000 דולר.

[יש להניח אף שלא נכתב מפורש, שביה"ד קיבל באופן מלא תביעת האשה לפיצויים ע"ס 100,000 דולר].

ביה"ד כותב מפורש בנימוקי פסה"ד, שבבואו לפסוק בעניני הממון, "עליו לשקול גם את נסיבות הגרושין, כאשר אשה נאלצת להתגרש בגלל התנהגות הבעל, היא זכאית לפיצוי מסוים בנוסף למה שמגיע לה מכח הכתובה ובנוסף לרכוש השייך לה, כך נוהגים בתי הדין בישראל. ראה פד"ר חלק א' עמ' 137-138 ופס"ד של ביה"ד הגדול פד"ר חלק י"ב עמ' 123-124.

יצוין שהקונטרס בענין מנהג פיצויי גרושין, שהוגש מצד המערער, תורם רבות לברור וליבון יסודי, נושא חשוב ומרכזי זה. רבות מן המובאות והמקורות שבקונטרס מובאים בדברינו בברור גדרי המנהג לחיוב פיצויי גרושין. ובאילו נסיבות יכול ביה"ד לחייב מכח זה את הבעל.

לעצם קביעת הנסיבות והתנאים בהם מצינו המנהג לחייב הבעל בפיצויי גירושין יש למצוא את הנסיבות, בהם הפעילו בתי דין את חיוב נתינת פצויי גרושין לאשה. מצינו בתי דין שחייבו נתינת פיצוי גרושין במטרה להגיע לבצוע הגרושין בין הצדדים ולהביא את האשה להסכים לגרושין, למרות שהיא אינה חפצה להפרד מבעלה ואין עילה הלכתית לחייבה להתגרש. כלומר הפיצויים הם חלק מדרכי ביצוע הגירושין. מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצוי גרושין לאשה במטרה שכתוצאה מהגרושין תצא עם זכויות ממוניות הנובעות מחלקה של האשה בצבירת נכסים ורכוש אצל בעלה במשך חייה המשותפים עם בעלה. פיצויים אלו נוגעים לתחום הממוני רכושי שנקבע עם הגירושין. כ"כ מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצויים לאשה כעין תוספת לכתובתה, בעיקר עם ירידת שער המטבע הרשומה בכתובה מאז כתיבתה עד לזמן הגרושין לפי מצב יוקר החיים. זה מתבסס על חובת הבעל לפייס האשה ולהבטיח קיומה בעתיד, וכן לחזק את העקרון שמונח ביסוד הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה.

לסכום מצינו שלושה סוגי פיצוי גירושין:

א. פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין.
ב. פצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, לרבי אליהו חזן זצ"ל אבן העזר ח"ב סי' א', שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאשה אינה רוצה להפרד מבעל נעוריה. כתב הרב תעלומות לב, שאין זה תקנה לאשה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה. לאחר שכל ההשתדלויות, שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר [כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום, שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים]. בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט, ושם בתעלומות לב ח"ב דף ל"ו ע"ג הביא הסכמה של בית הדין שבטרבולוס (לוב) על ענין זה. כתבו הרבנים הסכמה של בית הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת [אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה], וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין ינסו בית הדין לדחות הגרושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

התעלומות לב מביא שם בתשובתו את דברי הריב"ש סי' צ"ח צ"ט שמשתמש במושג פיצוי שיתן הבעל לאשתו, אך לא מדובר כשמוש בפיצוי לחיוב גט אלא פיצוי לאשה שתאפשר לבעל לשאת אשה שניה על פניה, בנגוד למוסכם עמה בחרם ונדוי. אין הריב"ש שם מעלה את ענין הפיצוי בהצעה לבעל ולא כדבר שיש בכוחו של ביה"ד לחייב את הבעל בנגוד לרצונו.

גם הרדב"ז חלק א' סי' שכ"ז, שהובא ע"י התעלומות לב אינו מעלה את ענין פיצוים לאשה במסגרת הסדר גרושין אלא במסגרת פיצוי לאשה שתסכים לאפשר לו לשאת אשה שניה בנגוד לשבועתו. ובזה העלה הרדב"ז הצעה לבעל שכפיוס לאשה יתן לה דברים וזאת בדומה לריב"ש הנ"ל. בפד"ר ט"ו עמודים 211 מובא פס"ד של ביה"ד הרבני בחיפה של הרה"ג הרב ש.י. כהן אבה"ד, הרב מ.א. אוריה והרב חיים ש. שאנן שעוסק בהרחבה בענין הפיצוי גירושין ומביא את דברי הריב"ש והרדב"ז הנ"ל כראיה לשמוש במושג פיצוי גרושין. כאמור הריב"ש והרדב"ז לא עוסקים כלל בפיצויי גרושין וגם לא עוסקים בחיוב פיצויים על הבעל בנגדו לרצונו, כך שאין ללמוד מדבריהם על ענין מנהג פיצוי גירושין למטרת בצוע גט. כידוע, מנהג מחייב ובר כח, רק כאשר קיימים הנתונים והתנאים שע"פ הוא הונהג. בשו"ת משפטי עוזיאל אהע"ז ח"ה סי' צו כתב שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין בארץ ישראל שאין אפשרות לשלום בית, מחמת פשיעתה של האשה, עצה ותושיה לפייס את האשה בקבלת גיטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בי"ד לעשות תקנת האשה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה".

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באשה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש אלא שתעודות רפואיות שהגישה האשה מצביעות שלאשה אין מניעה מלהתעבר, כך שיתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האשה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי וכתב שם הרב על פסק ביה"ד האזורי, וזה לשונו "היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים. קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי – שעוסקות בענין פיצוי גרושין, ח"ו סי' ע"ה ושם סי' ע"ט ושם סי' פ"א. המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט וביה"ד מפעיל את "מנגנון" הפיצוים ע"מ שהאשה תסכים לבצע את הגט.


הסוג האחר של מנהג בית דין ליתן פיצוי גרושין קיים כאשר אשה תובעת פיצויים במסגרת הגירושין. סוג זה של מנהג לפיצויי גרושין מצינו בעיקר בפסקי דין שיצאו מלפני בית הדין הגדול לערעורים שישבו בהם הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגר"י עוזיאל זצ"ל, פסקים אלו ברובם נמצאים בקובץ אוסף ורהפטיג.

בפסק דין ביה"ד הגדול לערעורים של הרבנים הראשיים לישראל והגאון הרב משולם ראטה זצ"ל [מובא בקובץ הנ"ל עמוד קנ"ז מספר תיק 1/24/707] דן בפסק דין של ביה"ד אזורי על פיו חייב ביה"ד את האשה לקבל גט פיטורין מבעלה ועל הבעל לשלם מאה לא"י לאשתו תמורת כל תביעותיה. זאת בתביעת בעל, שפנה מספר שנים שהאשה תחזור הביתה והאשה אינה חוזרת ומעמידה פנים כאילו רוצה בשלום ודורשת דרישות מופרזות ואינה חוזרת לבעלה ומצב זה נמשך שנים כשהבעל שרוי בלא אשה. האשה בערעורה בפני ביה"ד טענה שהאשמות נגדה אינם צודקות וקובלת כנגד פסה"ד שאחרי שלושים שנות נשואין זורקים אותה מביתה כחפץ שאין חפץ בו. בפסק הדין כותב ביה"ד בזה"ל: "בית הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה שחייתה עם בעלה עשרות שנים וילדה וגדלה בנים ובנות, בלי פצויים מתאימים ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו. ובמסקנה כותב שם בית הדין: "במקרה של גרושין, האשה, נוסף לכתובה זכאית לפיצוים מתאימים לרכוש הבעל, לתקופת הנישואין ולמסבותיהם. ביה"ד הגדול דחה את ערעורה על עצם חיוב הגט, אבל קיבל את הקובלנה שלה שאין זורקים אשה לאחר שלושים שנות נשואין בהם חיו יחדיו בלי לפצותה, וביה"ד מבקש מבית הדין האזורי שיקבע את מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו, ניתן לפרש דברי ביה"ד שיש להתחשב בתרומתה של האשה לרכושו של הבעל שנצבר במשך שנות חייהם המשותפים, וביה"ד ע"פ שקול דעתו יקבע את גובה סכום הפיצוי שנתן לחייב את הבעל עם הגרושין. ניתן גם לפרש אחרת שהערכת רכושו באה לקבוע את גובה הפיצויים בהתאם להערכת רכושו ולא ששנות החיים המשותפים יזכו זכויות שיתוף לאשה.

באוסף ורהפטיג הנ"ל מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרה"ר והגאון הרב יעקב קלמנס זצ"ל שם עמודים פ"ג-פ"ה. ביה"ד דן בבני זוג שיסדו מסעדה במרכזה של עיר והמסעדה הכניסה רווחים נאים. ברם החיים המשפחתיים היו מלאים ריב ומחלוקת, ביה"ד האזורי הכיר בעובדה שחיי בני הזוג קשים יחד ופסק שעליהם להתגרש ושעל הבעל לשלם לאשה סך 600 לא"י עבור כתובתה ופיצויה. שני הצדדים הגישו ערעורם לביה"ד הגדול כאשר האישה טוענת א' כנגד עצם חיוב הגט ובנוסף לכך טענה שהסכום של 600 לא"י, הוא נמוך בהתחשבות עם הרווחים הגדולים שהמסעדה מכניסה והיא האשה עמלה רבות ביסודו והתפתחותו של העסק, בפסק דינו דוחה ביה"ד את ערעורה של האשה לגבי הגרושין אבל מקבל את ערעורה לגבי תביעת הממון של האשה ומחייב את הבעל אלף ומאה לא"י ומאה לא"י בכתובתה ופיצויים ושם בנמוקי פסה"ד נאמר בסעיף ב' "ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין מחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת) אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת הפיצויים שעל הבעל לשלם במקרה של גרושין כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ".

באותו קובץ מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים הראשיים זצ"ל הגאון הרב יוסף לוי זצ"ל (עמודים ק-ק"ב), שדן בערעור האשה שעל ביה"ד האזורי לדון במסגרת הגרושין בתביעתה לפיצויים, ביה"ד הגדול החזיר את הדיון בתביעה זו לבית הדין האזורי "לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפצויים שהבעל צריך לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו". ביה"ד האזורי הגדיל חיוב הבעל לתשלום הכתובה והפיצוים בתוספת של 250 לא"י על הסכום הראשון שקבל וזאת על בסיס העובדה שמשכורתו של הבעל כקצין בדרגתו, הוגדלה בלמעלה מ – 150 אחוז בהשוואה למשכורת שקבל בדיון הראשון שהיה בביה"ד. האשה ערערה על פסק זה בחלק הנוגע לגובה הפיצויים בטענה שאין סכום זה הולם למצבו ויכולתו של הבעל בדרגתו הצבאית והיותו מהנדס בהשכלתו המדעית שמאפשרת לו לקבל משרה גבוהה מתאימה גם לעתיד בחיים באזרחיים, ותבעה הגדלת גובה סכום הפיצויים. ביה"ד הגדול קבל את ערעורה ומגדיל את סכום גובה הפיצויים ומנמק זאת שם בסעיף ג' לנמוקים, "ואשר לסיבות עצם הפיצויים וקביעת סכומם מצא ביה"ד הגדול טענת המערערת צודקת ביסודה שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לביה"ד, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם – יש בידם כדי להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך, יש להגדיל את סכום הפיצויים בהתאם להוראה הקודמת של ביה"ד הזה ... לקבוע סכום פיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל.

בפסק דין של ביה"ד הרבני בחיפה פורסם בפסקי דין בתי הדין הרבניים כרך א' עמודים 129-139, שהובא בפסה"ד דנן נשוא הערעור כמקור הלכתי לחיוב הפיצויין, עוסק ג"כ בענין תביעת פיצויים של אשה כאשר יש דרישה של שני הצדדים להתגרש כל אחד מסיבתו. על בסיס מה שנוהגים בתי הדין הרבניים בישראל לקבוע פיצויים לאשה. קביעת גובה הפיצוי מסורה לשקול דעת ביה"ד וכפי שנאמר שם עמוד 137 כותב ביה"ד, "והנה בנוגע לעיקר שאלת הפיצויים, כבר נהגו בביה"ד בישראל לקבוע פיצוים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כך, יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. לאחר שביה"ד בדק את הנסיבות והמצב הכלכלי של הבעל בא ביה"ד לכלל מסקנה שעל הבעל לתת פיצוים וכתובה לאשה בסך של ארבעת אלפי לירות. העולה מפסקי דין הנ"ל שאותם בתי הדין נהגו לחייב הבעל פיצויים כאשר האשה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים אצל הבעל, בטענה שבמסגרת חייה המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים שנרכשו גדל ערכם בתקופת נשואיהם.

ביסוד תביעת האשה לפיצוים ומנהג בתי הדין לחייב הבעל בפיצוים, מונחת הקביעה שחייה המשותפים של האשה עם בעלה, תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל. ביה"ד אלו נהגו לקבל את הבסיס לתביעה ממונית זו של האשה לא מכח תביעה של בעלות קנינית דוגמת נכסי מילוג או נכסים וזכויות ממוניות שנמצאות אצל הבעל והם בבעלותה של האשה, אלא מכח הטענה המוסרית שלא ניתן להוציא את האשה בלא קבלת זכויות ממוניות שנמצאת אצל הבעל כתוצאה מחייהם המשותפים ותרומתה לקיומם שמירתם ושגשוגם. וכמו שכתב בספר "ויען את אביהם" לרבי אברהם פאלאג'י ח' אה"ז סי' א', "הלא צריך אתה לדעת שיכול להיות שמזלה גרם לו להתעשר", על כן כתנאים להפעלת מנהג פיצויים אלו, קבעו בתי הדין שיש להעריך את רכושו, זכויותיו הכספיות ואף כח השתכרותו, שגדל במסגרת החיים המשותפים עם האשה. ביה"ד בקביעת גובה סך הפיצויים מתחשב במשך שנות הנישואין, אופן השיתוף הישיר והעקיף של האשה בנכסים אלו, ויכולתו הכלכלית של הבעל במועד הגרושין. שקול דעתו של ביה"ד לקביעת מנהג הפיצויים מותנה בבדיקת כל הנתונים הרכושיים כספיים אלו והם מהוים את המסגרת המחייבת של מנהג חיוב פיצוי גירושין. מנהג זה של בתי הדין שתלוי ומסור לשקול דעתו של בית הדין, אין בו לתת לביה"ד להכריע ע"פ שקול דעת שאינו בנוי על בדיקת הנתונים האמורים. הלכה ברורה היא שכאשר בי"ד מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגרושין, שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו ואין לכך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל. ומאחר וחיוב פיצויים זה נוגע לממון חלים עליו כללי המנהג כפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א שבעניני ממון שבין איש לאשה יש לנהוג כפי המנהג כפי שכתב שם בשו"ע "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" וכפי שנתבארה הלכה זו בשו"ע בשו"ת הר"א מזרחי סי' ט"ז (דף ל"ב, טור ב') ובשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' קל"ד וכפי שכתב שם בבאור הגר"א ס"ק מ"ח ד"ה והוא שיהיה דטעם דמנהגא בכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש בריף ב"ר פ"ז ביבמות, לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.

דברים אלו י"ל גם ביחס למנהג בתי דין הנוגע לעניני ממון בין בני זוג. תוקף המנהג שנוהגים ביה"ד נובע מכך שהצדדים קבלו על עצמם שיתנהגו ע"פ מנהג ביה"ד ויראו עצמם מחוייבים לפעול בהתאם לזה שביה"ד יחייבם מכח המנהג. ביה"ד עצמו יכולים ע"פ מנהג לחייב פיצויים כשהם כפופים לתנאים ולאופן הנוהג חיוב פיצויי גירושין.

כפי שמצינו היו בתי דין שחייבו לשלם לאשה פיצויי גרושין והתבססו על הקביעה שקיים מנהג בבתי הדין לחייב, ומכוחו יכול ביה"ד לחייב, במסגרת אותם צורות ומסגרות ועל פי כללי המנהג, במנהגים שעוסקים בעניני ממון. ובזה מתעוררת שאלה עקרונית, כלל נקבע בשו"ע אה"ע סי' סו סעיף י"א בהלכות מנהג. "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". מתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גרושין, מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גרושין לא פעלו על פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו. בקונטרס שצרף המערער בענין מנהג פיצוי גרושין, מובאים פסקי דין הנמצאים בקובצי פסקי הדין הרבניים כדלהלן:

ועיין פד"ר א' ע' 113 בפס"ד שניתן ע"י הגאונים הרב א. גולדשמידט זצ"ל הרב ש.ש. קרליץ זצ"ל הרב י. בבליקי זצ"ל] ביה"ד לא התיחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון, פד"ר ח"ב ע' 46 בתביעת אשה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין וביה"ד לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה.

עיין פד"ר ב' עמוד 46, פד"ר ד' עמוד 131, פד"ר ח"ה עמוד 306, בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"א ולדינברג שליט"א והגר"י חזן זצ"ל שלא התיחסו לתביעת פיצויים, פד"ר ח"ח עמוד 17 וכו'.

וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין, שיסודם ממון. כך שניתן לומר שמנהג זו אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רובם של הדיינים לא מתנהגים ליתן פיצויים לאשה בעת גרושיה, שתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות, על כן אין במנהג זה כח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על פי הדין.

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י.ש. אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גרושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים [זה מתאים לסוג א' של פיצויי גרושין כפי שנבאר לעיל] אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים [זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גרושין כפי שנבאר לעיל] קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

עמדה זו משתקפת מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב [עיין פד"ר ח"ו, ע' 257 פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36 פד"ר ח"ט ע' 65].

לאור האמור בבואינו לבחון על איזה סוג ואילו ונסיבות נשען ביה"ד האזורי בפסה"ד על מנהג בתי הדין לחיוב הבעל בפיצויי גירושין, ניתן לומר מתוך האמור בפסה"ד, שהאשה זכאית לפיצוי מסוים, בנוסף למה שמגיע לה מכח הכתובה, ובנוסף לרכוש השייך לה, כך נוהגים בתי הדין בישראל, וביה"ד מפנה כמקור הלכתי לפד"ר ח"א עמוד 137-138 ופס"ד של ביה"ד הגדול פד"ר חל' י"ב עמ' 123-124.

עיון בפסה"ד שבפד"ר ח"א הנ"ל, מלמד שחיוב הפיצויים לא שייך לסוג א' של פיצויי גרושין כנ"ל, משום שבפס"ד זה מדובר בנסיבות שהאשה והבעל חפצים בגירושין וכל חיוב הפיצויים לא נועד לקבל הסכמת האשה לקבל גט בנגוד לרצונה. וכפי שהוכחנו לעיל מתוך פסק דין זה שבי"ד זה חייב את הבעל בפיצויים כאשר האשה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים אצל הבעל בטענה שבמסגרת החיים המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים וגידול בערכם בתקופת הנישואין. היינו שביה"ד נהג לחייב פיצויי גרושין מהסוג השני, פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי וכל זאת מכח שכבר נהגו בתי הדין בישראל לחייב פיצויים אלו. וכפי שכתב בזה"ל: "ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג עי' באהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. לפי"ז במקרה דנן זכות האשה לפיצויים שמורה לה ועל ביה"ד לברר מידת הפיצויים בזה" ונראה שביה"ד זה בהרכב הרבנים היו"ר הרב א.ע. רודנר זצ"ל הגרי"ז רוזנטל שליט"א והגמ"ב חמוי זצ"ל המשיך את המנהג שנהגו בעיקר בית הדין הגדול לערעורים בתקופה שלפני קום המדינה לדון ולפסוק בתביעת פיצויים של אשה מנסיבות רכושיות ממוניות. אולם כפי שהוכח לעיל שלאורך עשרות שנים מאז קום המדינה רבים מבתי הדין הרבניים ודיינים גדולים וחשובים לא נהגו בפועל לחייב בתביעות פיצוי גרושין המיוסדות על טענות ממוניות רכושיות שאינם מבוססות על הדין וההלכה. על כן אין לראות במנהג זה שהוא מנהג פשוט בכל המדינה, כפי שנפסק בשו"ע שם, וביה"ד לא יכול לחייב הבעל בפיצויי גרושין מסוג זה על בסיס מנהג שאינו פשוט וברור בין כל בתי הדין והדיינים.

גם פסק הדין של ביה"ד הגדול מפד"ר ח' י"ב שם, שהובא בפסה"ד נשוא הערעור, אינו יכול להוות בסיס לחיוב תביעות פיצוי גרושין מסוג ב' הנ"ל. אמנם הרכב זה של ביה"ד הגדול ביסס החלטתו לחייב את הבעל ליתן לה מחצית רכושו או משווי הקרוב לזה על מה, שלדבריו נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויים נוסף על הכתובה. וברור שבנה את שיקול דעתו לקבל תביעת אשה לפיצויים מכח הזכויות הממוניות שמבקשת האשה לקבל מחצית רכוש בעלה עקב החיים המשותפים עם בעלה. הדברים צ"ע, לאור העובדה כפי שהוכח לעיל שהרכבים חשובים אחרים בבית הדין הגדול לא נהגו לקבל תביעת פיצוי גרושין בנסיבות ומטעמים אלו, וכן גם סברו רבים מבתי הדין האזוריים, לא ניתן מכח מנהג להוציא ממון מהבעל כאשר המנהג אינו פשוט בכל בתי הדין ורבים לא נהגו כמוהו.

עצם העובדה שהרכב זה בבית הגדין הגדול נהג לחייב פיצוי גרושין מסוג זה אינה משנה את המצב שקיים עד היום שרבים מבתי הדין אינם נוהגים לחיוב פיצויים אלו. וכן קבע מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כפי שהובא לעיל, שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

לאור כל האמור לא ניתן לקבל תביעת האשה לחייב הבעל ב – 100,000 דולר מכח מנהג פיצויי גרושין מסוג זה.

נראה שיש לדון ולקבל את תביעת האשה לפיצוי גרושין, שכן הנסיבות שבנדון שבפנינו נתן לחייב הבעל בפיצוי גרושין סוג א' כמבואר לעיל. כפי שעולה מהחומר שבתיק האשה תבעה במשך שנים שהוא רוצה רק בשלום בית וכי על הבעל לעזוב את אשתו השניה שנשא בנגוד להלכה והחוק, אולם ברבות השנים הסכימה מחוסר ברירה לשמוע על אפשרות לקבל ג"פ בתנאי שיסכים לתנאים הכספים שהיא דורשת שביניהם תביעתה לפיצויים. בפסה"ד נשוא הערעור הוכיח ביה"ד וקבע באופן חד משמעי שמעשיו החמורים של המערער שנטש את המשיבה ותשעת ילדיהם, עוזב לחו"ל ונושא את מזכירתו, אשה שניה על אשתו תוך הפרת שבועה בתקיעת כף ומרידה באשתו בזה שאינו חוזר אליה ומתעלם מכל חיוביו כלפי אשתו וילדיו במשך שנים רבות והוא האשם בהרס משפחתו. ומכח זה ביה"ד חייב אותו בג"פ. ביה"ד דחה מכל וכל את תביעת הבעל לקבוע שהמשיבה מורדת והיא אשמה בהפרת שלום הבית. בנסיבות אלו נהגו בתי הדין להטיל חיוב פיצויים על הבעל ע"מ שהאשה תסכים לקבל גיטה, עפ"ז השאלה שניצבת בפנינו הוא לא עצם חיוב הפיצויים אלא מה גובה הפיצוי שניתן לחייב הבעל ע"מ שיתן הגט לאשתו וימלא בזה את חיוב הגט שהטילו עליו ביה"ד וכן להסיר ממנו עוון נורא של הפרת שבועה חמורה בתקיעת כף, שעובר בזה ששידך וקידש ונשא אשה אחרת על אשתו.

יש לציין את דברי ביה"ד האזורי בפסק דינו, שידועה בציבור היא ודאי יותר ממשודכת, אפילו אם נקבל את טענת הבעל שלא נשא את גב' שרה לאשה כדמו"י. על כן בעצם המצב כיום שהוא חי בריש גלי עם האשה השניה ונולדו להם ילדים יש הפרה חמורה על שבועתו.

בנוסף לכך אם נקבל את טענתו שלא נשא האשה השניה כדמו"י רובץ עליו עון על שחי עם אשה בלא חופה וקדושין. כמו"כ י"ל שבכל פעם ופעם שיצא המערער מארץ ישראל בנגוד לרשותה והסכמתה של אשתו הראשונה הוא עובר על שבועה חמורה כפי שנשבע בכתובה שלא יצא מארץ ישראל כי אם ברשותה והסכמתה. על כן חובת ביה"ד להציל הבעל מהמצב האסורי החמור שהוא נמצא בו מהסיבות שמנינו וזאת ע"י ביצוע הגט.

סכום ה – 100,000 דולר שמבקשת האשה כפיצויים בתמורה להסכמתה לקבל ג"פ מבעלה בא על רקע המציאות הקשה ורבת הסבל שעברו האשה וילדיה מזה כעשר שנים מאז שהבעל נתן עיניו באחרת, נשא אותה לאשה וחי עמה בריש גלי, נטש את אשתו וילדיו הפסיק למלא חובותיו כלפיהם והפיל על כתפי האשה את כל עול המשפחה גידול וחינוך הילדים. האשה והילדים מתגוררים בדירה שאינה בבעלות האשה ועד היום קיים חשש שבנסיבות מסויימות הם עלולים להיות מפונים ממנה.

מבדיקת ביה"ד האזורי על מדת היכולת הכלכלית, רכושו והכנסותיו של הבעל עולה, שמכון הוצאת הספרים "אור ודרך" היא בבעלותו. המכון מתנהל באמצעות עמותה שמנהלת ג"כ ת"ת וכולל ולה מאזן שנתי של מליון וחצי ₪ ולעמותה יש כחמישים עובדים.

קביעת מצבו הכלכלי רכושי של המערער, העילות לתביעת האשה לפצותה ע"מ שתקבל את הג"פ, ומצבו האיסורי בו נמצא המערער, מהוים את הנסיבות שנותנים ביד ביה"ד את שקול דעתו לקביעת גובה סכום הפצוי שניתן לחייב הבעל. בקונטרס שצרף המערער, שדן בנושא חיוב פיצוי גירושין מובאים דברי פוסקים שדנים בחיוב פיצוים ומעלים בשקול דעתם סיבות לחיוב בצורך לבצוע הגט ע"מ להציל הבעל מאסורים ולזכותו במצות. ונציין כמה מהם.

בשו"ת תעלומות לב להר' אליהו חז"ל זצ"ל (הובא דבריו לעיל, כדוגמא לחיוב פיצויים ע"מ לבצע גירושין הוא עסוק בנסיבות דומות לנדון דנן שרצונו של הבעל בגרושין אינו מבוסס על עילות שמצדיקות חיוב גרושין על האשה והאשה אינה רוצה להפרד. וקביעת חיוב פיצוי לאשה ע"מ שתסכים להתגרש כפי שכתב בסכום התשובה שם. (אה"ע סי' א') וזאת במטרה להפסיק את המצב שהאשה אשה גלמודה והוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עבירה כלומר שנתינת הגט פעל גם לטובתו להצילו מהרהורי עבירה ולהצילה והיותה גלמודה.

ושם בתשובתו מביא שנצטרפו עליו רבנים דייני העיר טראבלס וכתבו וחתמו בפנקס בי"ד הצדק הסכמתם שכאשר הבעל מסרב לרצון האשה לשלום בית ורוצה בגט בלא נמוק צודק והאשה מסרבת לקבל הגט, כתבו שם בזה"ל:

"והבי"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח באשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי ללא אשה יזדקקו הבי"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכום כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודין בעין. עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה ד"מ אם כתובתה מאה ועשרים בין הכל יתן לה מאה וארבעים וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס".

כלומר הבסיס לשקול הדעת של התעלומי לב וחברי ביה"ד לחיוב הבעל בפיצוי ופיוס לאשה שיש בזה, טובת האיש שלא יהיה באסור, וטובת האשה שלא תהיה אלמנה חיה.

בשו"ת גבעת פנחס להפלאה סימן ב' בבעל ששהה עשר שנים ולא ילדה לו אשתו שכאשר האשה אינה רוצה בגרושין שיש לחייב הבעל לפצות את האשה שתסכים לגרושין. שע"י זה יוכל לקיים מצוות פו"ר, דאז משערין את הערך הפיצוי לפי עשרו בעת קיום מצות פו"ר ושעור זה יהיה מחויב לתת לה לרצותה. ע"פ זה הדברים ק"ו אם לקיום מצוה פו"ר קובעין את ערך הפיצוי ע"פ עושרו. ק"ו בנדון דנן שסיבת חיוב הפיצוי היא להצילו מאיסורים חמורים של הפרת שבועה ותקיעת כף שעובר בהם בכל שעה שיש לחייבו שעור פיצוי שמתאים לעושרו ורכושו, שכן ע"מ להנצל מאסורים דאורייתא משלם אדם כל ממונו ע"מ להנצל מהם. (עיין שו"ע או"ח סי' תרנ"ו סעיף א' ברמ"א).

גם מהמובא שם בשם ספר "פדה את אברהם" לר' אברהם פלאג'י (בן הגר"ח פלאגי) כפי שהביא בקונטרס שצורף לערעור, שברור הדברים הם דברי הג"ר יוסף פלאגי (בנו) ששיתף בהם את חכמי ישיבת בית הלל לבקש למצוא את בסיס לפיצוי שהבעל צריך ליתן פיצוי לאשה ע"מ שהוא יוכל לקיים מצות פו"ר שהוא מצוה בה. וכן דן שם שסיבת הפיצוי שחיוב ליתן לאשה משום בושתה של האשה מעצם הגירושין.

מדברי הפוסקים הנ"ל נראה שהמרכיב העיקרי בשקול דעת בי"ד לחייב הבעל ליתן פיצוי לאשה לביצוע הגט נובע מסיבות ששייכות לבעל בתחום המצות שהוא מצוה בהם ומסיבות שקשורות לאשה שבגינם תקבל את הפיצוי לשם בצוע הגט.

וכפי שכתבנו לעיל שהמנהג לחייב פיצוי גירושין למטרת ביצוע הגרושין בנסיבות האמורות קיים ומקובל, וניתן ע"פ לחייב פיצויים על הבעל כדי שהאשה תסכים ג"כ לקבל ג"פ, אע"פ שלא חייבת בזה כמבואר.

[בקונטרס פיצוי גרושין, שצרף המערער לערעורו, מובא פס"ד של ביה"ד הרבני בחיפה, מובא בפד"ר ט"ו של כב' הדיינים הרב ש.י. כהן שליט"א הרה"ר וראב"ד דחיפה, הרב מרדכי א. אוריה שליט"א והרב חיים שלמה שאנן שליט"א אב"ד נתניה כיום). עמודים 211-233 שדן בתוך דבריו בעיקרון זכות תביעת פיצויים של האשה ושם עמוד 215 הביא דברי הפוסקים הנ"ל ועוד פוסקים שכשם שהם חייבו לבעל לתת פיצוים לאשה כן גם בנדון שבפניו פסק יש לחייב הבעל במתן פיצויים לאשה בנוסף לכל ההערות והקושיות שהעיר בקונטרס על פסק דין זה.

יש להקשות שדברי הפוסקים הנ"ל מדברים על מנהג לחייב פיצויים בנסיבות השייכות לסוג א' שהעלנו לעיל. היינו, פיצויים הקשורים לבצוע הגרושין, ובנדון שהיה בפני הרב ש.י. כהן שליט"א הגרושין כבר בוצעו הגרושין ותביעת האשה לפיצויים התבססה על הסוג השני היינו לפיצוים הקשורים לתחום הממוני רכוש, והסוג השלישי הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה וצדק הרב ח.ש. שאנן שליט"א בדעת מעוט שהתנגד לחיוב הבעל במסגרת פיצויים שמנהג חיוב פיצויים המתבסס על נסיבות הקשורות לתחום הממוני רכושי יש לראותו כחריג במסגרת בתי הדין.

אבקש להעיר על פסק דינו של הרב ש. י. כהן שליט"א הנ"ל ושאר העוסקים בנושא פיצוי גרושין כפי שהובאו בקונטרס הנ"ל שלא עמדו על ההבחנה היסודית באילו נסיבות נקבע המנהג לחיוב הפיצוי וכל מנהג שמכוחו ניתן לחייב תלוי בנסיבות המיוחדות שהנהיגו אותו ולכן אין לערב את ענין הפיצוים שנהגו לחייב בנסיבות שיש להביא לבצוע גרושין, לענין פיצויים שנהגו בתי דין מסויימים, לחייב מכח נסיבות ממוניות רכושיות שקיימות בין איש לאשה שנתהוו במהלך הנשואין.

למסקנת דברינו השאלה שניצבת בפנינו מהו שיקול הדעת שנתון ביד בי"ד לקביעת גובה הפיצויים שיחויב המערער לשלם והאם הסכום הכללי שקבע ביה"ד האזורי אינו חורג משקול דעת הראוי. התשובה לכך תלויה בשאר התביעות הממוניות רכושיות של האשה שביה"ד האזורי קיבל אותם.

דברינו התייחסו לחלק תביעת הפיצויים של האשה שעומדת ע"ס 100,000 דולר. כפי שעולה מסכומי האשה בתביעותיה הממוניות היא טוענת שמאחר והאשה השקיעה בהקמת המפעל "אור ודרך" ממיטב כוחותיה ועבדה עם בעלה 12 שנה בהקמת המכון ובפיתוחו יש לה חלק בשווי ובמוניטין לפחות ב – 250,000 דולר. לא נראה שביה"ד האזורי בפס"ד קבל תביעתה זו של האשה, ואין תביעה זו כלולה בסך הכולל של 350,000 דולר. לא שמענו שע"פ ההלכה אשה שעובדת עם בעלה במפעל או בעסק שלו, הופכת להיות שותפה מלאה וזוכה בקניני בעלות באותו מפעל אלא א"כ התנו זאת ביניהם הבעל והאשה במפורש שעבודתה והשקעתה במפעל יש לראותה כשותפה מלאה במפעל או בעסק. אע"פ שבלשון פסה"ד נאמר שמחייבים את הבעל לשלם סך שלוש מאות וחמישים אלף 350,000 דולר ארה"ב בגין כל תביעותיה הכספיות. לרבות כתובה ופיצויים. כלומר שפרט לתביעת כתובתה לאחר הצמדה ופיצויים. סכום זה כולל גם תביעה זו של חלק במכון אור ודרך. לא נראה שביה"ד פסק ע"פ החוק האזרחי של הלכת השתוף או חוק יחסי ממון בין בני הזוג, דאז הסכום הכללי שחייב ביה"ד היה צריך להיות גבוה בהרבה מהסכום שנפסק. לאור דברים אלו לא יצאנו מידי הספק. האם ביה"ד קבל תביעה זו של האשה.

גם לענין תביעת הכתובה של האשה כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן, לא ברור האם ביה"ד קבל תביעה זו במלואה והצמיד את סכום הכתובה או שמא נוהג כרוב בתי הדין שאינם מצמידים למדד או לדולר כתובות שנשתנה ערך המטבע הכתובה בהם.

על כן גם לגבי חיוב הכתובה לא ברור כמה חלקה בסכום הכללי שחייב המערער.

ביה"ד, בפסה"ד נשוא הערעור קשר את ענין תביעת האשה בדירת המגורים שגרים בהם האשה והילדים, לענין שאר התביעות הממוניות של האשה, ופסה"ד הסופי לסכום הכללי ע"ס 350,000 דולר מרכיד בתוכו את מימון תביעת האשה בענין הדירה.

האשה תובעת שהדירה בה היא מתגוררת תשאר כולה רשומה על שמה והמערער מצוה לפעול לרכישתה ורישומה ע"ש.

עובדתית הדירה כיום אינה רשומה ע"ש אף אחד מהצדדים ונשארה עדין רשומה ע"ש הקבלן. הצדדים שלמו לקבלן עבור רכישת הדירה את סכום שוויה אז פחות 40,000 דולר שנשארו ביד הבעל עד שיוסדרו. התנאים לאפשר לרשום בטבו את הדירה ע"ש שניהם. ברשותו של הקבלן נמצאים היום סכומים שחלקם שייך לאשה, אותם כספים שקבלה האשה תמורת חלקה בדירות הקודמות שהיו רשומות גם על שמה ויש להניח שחלק זה אינו מגיע לסכום מחצית מהנמצא ביד הקבלן, שכן הדירה הנוכחית בה גרה האשה נמצאת באיזור מגורים יקר שנקרא "גוש 80" וודאי שהיו צריכים להוסיף הרבה כספים מעבר לכספים שהיו ברשותם מהדירות הקודמות. במדה והמערער יפעל כפי שפסק ביה"ד שמידה והבעל ישלם את יתרת החוב לקבלן ויעביר את הדירה של האשה כשהיא נקיה מכל שעבוד וישא בכל הוצאות הרישום על פי פסיקה זו ביה"ד האזורי רואה שבזה שהאשה חזרה בבעלות על הדירה מתמלאים כל תביעותיה הממוניות הנ"ל, פרט ל – 50,000 דולר שיהיה חיוב לתת לה כהשלמה לס"ה תביעותיה. לפי"ז ברור שהסכום הכולל ע"ס 350,000 דולר שחייב ביה"ד בגין כל תביעותיה הכספיות נקבע לא רק עבור תביעותיה הכספיות אלא גם עבור תביעתה הרכושית שנוגעת לדירה והחשש שיש לה שהסבוכים שנוצרו סביב לרכישת הדירה וקביעת הבעלות עליה עלולים להשאירה ללא קורת גג לראשה. על כן לאור זאת ולאור כל האמור איני מוצא מקום להתערב בשלב זה בפסיקתו של בשיה"ד אולם אבקש לקבוע שבמידה והמערער יצליח להעביר את הדירה ע"ש האשה כפי שפסק ביה"ד והאשה תסרב לסדור הגט עד שתקבל לידה גם את 50,000 דולר.

לענין ערעורי הבעל אודות פסקי הדין בענין מזונות העבר של האשה והילדים ובענין מזונות העתיד של האשה והילדים לא מצאנו בחומר שהגיש לנו ב"כ המערער, טענות לא במישור העובדתי, ולא במישור ההלכתי שיצדיקו את התערבותינו.

הקונטרס הארוך שצרף המערער לענין פטור ממזונות אשה מכוחו הוא טעון שלא ניתן לחייבו מזונות האשה אינו נוגע כלל לבנדון שבפנינו.

צדק ביה"ד האזורי בפס"ד שדחה את תביעת הבעל לקבוע שהאשה מורדת ושהיא האשמה בהפרת שלום הבית. התנהגותו של הבעל בזה שמרד באשתו ובגד בה, ועבר לגור עם אשה אחרת והוליד ממנה ילדים – היא הסיבה להרס המשפחה.

בנסיבות אלו לכו"ע אין הבעל רשאי להפקיד גיטה וכתובה ולהיפטר ממזונותיה. וכאמור כל דברי הקונטרס הנ"ל אינם שייכים כלל לנדונינו.
(-)אברהם שרמן

קראתי בעיון את דבריו של כבוד עמיתי הגר"א שרמן שליט"א. אני מסכים למסקנתו שיש לדחות את הערעור, אם כי יש לי השגות על הניתוח ההלכתי והעובדתי שבתיק.

א. הנידון בתיק זה, אינו מוגדר כ"פיצויי גרושין". בית הדין האזורי קבע במפורש שההסדרים הממוניים שבפסק דינו, אינם מותנים בגרושין, ויחולו בכל מקרה בין אם יתן הבעל גט, ובין אם לא יתן. על כן, אין מקום לראות בהסדרים אלו עניין של פיצויי גרושין.

ב. החלטת בית הדין נובעת מתוך ההשקפה, שיש לספק לאשה ולילדיה את כל צרכיהם, למרות ובגלל שהבעל זנח אותה ואת הילדים, ונשא אשה אחרת שלא ברשות בית דין. ברור, שאין להפסיד לאשה קורת גג ומזונות, משום שהבעל חזק באחרת והוליד ממנה ילדים נוספים.

ג. גם לאחר הגרושין זכאית האשה לקורת גג. ברור לחלוטין, שאשה נבגדת שציפתה במשך שנים שבעלה יחזור אליה, זכאית לדרוש שבמחיר הסכמתה לגרושין, תקבל לפחות קורת גג מתאימה, ושתנאי המגורים שלה לא יורעו. יצויין, כי הדירה בה מתגוררת האשה וילדיה מזה שנים רבות, אינה רשומה על שמות הצדדים, עקב מניפולציות שנעשו בשעתו עם הקבלן. .

ד. על פי דין, יש לכפות את הבעל לגרש את אשתו השניה. אני חייב להדגיש, שאף אחד מאיתנו – כולל בא כוחו של הבעל והבעל עצמו – אינו מאמין לטענה כי מדובר "בידועה בציבור". אדם במעמדו של הבעל לא יעשה זאת, ולא יוליד ילדים מידועה בציבור. יש להניח, שגם אותה אשה לא הייתה מסכימה לחיות עם "ידוע בציבור". על כן, זכאית האשה החוקית להסכים לקבל גט ולשחרר בכך את חדר"ג והשבועה שנשבע הבעל, תמורת קבלת פיצוי כספי מתאים.

ה. אני סבור, כפי שכתבתי בעבר, שיש מקום לפסוק פיצויי גרושין, גם לצורך איזון הנכסים, כאשר הדבר אינו אפשרי לפי ההלכה. וכפי שכתבו רבותנו הרבנים הראשיים לישראל, הגרא"י הרצוג, והגרב"צ עוזיאל זצ"ל.

כאמור גם כבוד עמיתי הגיע למסקנה שפסק דינו של ביה הדין האזורי שריר וקיים, ואני מסכים לכך.
(-) שלמה דיכובסקי

תיק זה נמשך הרבה שנים עד שבית הדין האזורי פסק ביום א' באדר תשס"ב שבו כמה סעיפים.

סעיף א' דוחים את תביעת הבעל לקבוע שהאשה מורדת ושהיא אשמה הפרת שלום בית.

ב. מקבלים את תביעת האשה ומחייבים את הבעל לתת לה גט.

ג.מחייבים את הבעל לשלם לאשתו בגין כל תביעותיה על העבר, לרבות הפרשי מזונות העבר שלא נגבו עד היום, ולא שולמו על ידי המל"ל סך מאה ושלושים אלף ₪ וכו'.
ולתביעת האשה לפיצוי וכו' מחייבים את הבעל סך של 350,000 דולר (שלוש מאות וחמשים דולר) ובמידה, והבעל ישלם את יתרת החוב לקבלן וישא בכל ההוצאות כולל טאבו יחוייב רק סך חמישים אלף דולר.

לא אאריך בכל הנושא ההלכתי בכל פרט ופרט אך האשה שמקבלת את הדירה כולה על שמה לדעתי זה מספיק פיצוי כאשר כל הדירה עוברת על שמה, כי לא נראה לי כי אין כל אשמה באשה למצב שנוצר. מתוך התיק האיזורי בתחילת הדרך היתה עקשנות רק מצד האשה.

ועל כן נראה לי כי הבעל ידאג לכך שהדירה תעבור על שם האשה כשהיא מנוקה מכל שעבוד ומסיים, ובכך יהיה פיצוי מתאים לאשה. יחד עם זאת יוצא הבעל ידי חובת מדור לילדים עד הגיעם לגיל שמונה עשרה שנה.

במידה ואין אפשרות מעשית להעביר הדירה על שם האשה מסיבות שונות על הבעל לרכוש דירה אחרת בשיווי של מאתים אלף דולר והדירה תרשם על שם האשה בלבד. וזה כולל כל תביעת האשה מכל סוג שהוא. והילדים עד הגיעם לגיל שמונה עשרה יגורו בדירה עם אמם ובכך יוצא הבעל חובת מדור לילדים.

בנושא מזונות הילדים, מאחר ויש מדור לילדים כנ"ל יעמוד סכום המזונות על סך שש מאות ₪ לכל ילד עד הגיעם לגיל שמונה עשרה שנה צמוד לתוספת היוקר בנוסף לקצבת הילדים שתשולם לאשה על ידי ביטוח לאומי.
(-)שלמה בן שמעון

לאחר שנשאנו ונתנו רבות בקביעה הסופית של חיוב המערער, הגענו למסקנה כדלהלן:

א. על המערער לעשות כל הדרוש בכדי שהמשיבה וילדיה יגורו בדירת המגורים הנוכחית. לשם כך, עליו לשאת בכל התשלומים ובכל החיובים הכרוכים בהעברת הדירה על שם המשיבה.

ב. במידה ולא יעשה את הדרוש כאמור בסעיף א' והדירה הנ"ל לא תעבור ע"ש המשיבה תוך 90 יום, אז חייב המערערת לשלם למשיבה סכום כספי השווה ל – 250,000 דולר (בשקלים ע"פ שער יציג) סכום זה ינתן לה לצורך רכישת דירה אחרת כולל מדור לילדים.

ביה"ד קובע את מזונות הילדים לסך של שבע מאות ₪ לחודש עבור כל ילד עד הגיעם לגיל שמונה עשרה שנה.

ג. המערער חייב לתת גט למשיבה, בכל עת שהמשיבה תדרוש זאת, עליו לתת הגט ללא כל תנאי.

ד. מעבר לאמור לעיל לא יהיו לצדדים כל תביעות אחרות זל"ז.


ניתן ביום ט"ו בטבת תשס"ה (27.12.2004)

(-)שלמה דיכובסקי   (-)שלמה בן שמעון   (-)אברהם שרמן

העתק מתאים למקור.

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי