ב"ה
בית הדין האזורי אשקלון
בפני כבוד הדיינים:
הרב א. אהרן כץ
הרב ישי בוכריס
הרב אליהו אריאל אדרי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 54447/13‏
תאריך: ד בניסן התשע"ה
24/03/2015
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד צבי מימון
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד אורי זמברג
הנדון: שונות
נושא הדיון: על מי נטל הראיה במחלוקת מי הפר הסכם

פסק דין
בפני ביה"ד תביעה לביטול חלופה ראשונה לחלוקת רכוש וקיום חלופה שנייה.

רקע כללי
הצדדים נישאו כדת משה וישראל. לאחר מס' שנות נישואין היו לאשה טענות קשות כנגד בעלה בעניין התנהלותו הזוגית והמשפחתית, ולאחר מס' ישיבות בבית הדין חתמו הצדדים על הסכם לשלום בית.

בהסכם זה התחייב הבעל להוכיח לאשתו כי הוא אינו מהמר ואינו בוגד באמונה, ואם לא יעמוד בתנאים מסוימים מסכים הוא לחלוקת רכוש שאינה שוויונית כך שהבית יעמוד לרשות האשה, והנגרייה ועוד מס' פריטים ירשמו על שמו.

הבעל לא עמד בהתחייבויותיו והאשה ביקשה לממש את ההסכם לשלום הבית. הבעל התנגד ולדבריו יש כמה נימוקים, חלקם לגופו של עניין וחלקם באשר לתוקף ההסכם, המונעים את מימוש ההסכם.

לאחר משא ומתן ארוך ומייגע הגיעו הצדדים להסכם גירושין, כאשר בחלופה הראשונה חלוקת רכוש שאינה שוויונית, אולם לא כפי המוסכם בהסכם לשלום הבית. חלופה זו עיקרה שהאשה תקבל את הבית הרשום על שם הצדדים, הבעל יקבל את הנגרייה יסדיר את כל הנצרך בנגרייה זו הן בעניין החובות המוטלים עליה והן בעניין הרישום במשרדי העירייה. ובנוסף לנגרייה האשה תשלם סכום של 150,000 ₪ לבעלה וזאת על מנת לצמצם את אי־השוויון בחלוקה. תשלום זה הוטל על האשה לשלם תוך תשעים יום ממועד החתימה על הסכם הגירושין.

הזמן שניתן לאשה נועד לשם השגת הלוואה בנקאית הכרוכה במשכון הבית.

(כאן המקום לומר שאין ספק שהזמן ניתן לשם כך, ועניין זה היה העיקרון שעליו נסוב המשא ומתן בלשכת הדיינים).

עוד נאמר בהסכם כי אם האשה לא תעמוד בתשלום המוטל עליה תוך תשעים יום בעטיה, תבוטל חלופה זו והחלוקה בין השניים תהא חלוקה שוויונית לפי חוק יחסי ממון.

בפועל האשה לא הספיקה בתוך 90 הימים שניתנו לה לשלם את התשלום המוטל עליה והיא עשתה זאת רק לאחר כ־115 יום.

הבעל לא הסכים לקבל את התשלום במועד זה, ותביעתו כעת לממש את החלופה השנייה עליה הוסכם בהסכם הגירושין, דהיינו, חלוקה לפי חוק יחסי ממון.

טענת התובע
כיוון שהאשה לא עמדה בזמן שהוקצב לה לתשלום חובה יש לפעול לפי החלופה השנייה המוזכרת בהסכם הגירושין.

אמנם לטענת האשה היא עשתה ככל יכולתה לקיים את המוטל עליה, והעיכוב נגרם בשל עיקול חדש שהתגלה והיה צורך לפעול לביטולו, אולם לא התברר כי האשה פעלה ללא ליאות למען השגת ההלוואה ואפשר שאם היא לא הייתה מתעכבת כלל, והייתה פועלת בצורה רצינית הייתה משיגה את ההלוואה בזמן שניתן לה לשם כך.

נטל ההוכחה שהיא פעלה כיאות מוטל עליה, וכל עוד שלא הצליחה להוכיח זאת הרי העובדות הן שהיא לא הצליחה לעמוד במוטל עליה והיא לא קיימה את התחייבותה בחלופה 1 ויש לבצע את חלופה 2 – חלוקה שוויונית לפי חוק יחסי ממון.

טענת הנתבעת
ראשית היא עשתה את כל אשר מוטל עליה למען השגת ההלוואה והעיכוב שנגרם הוא בעטיו של התובע שלקח הלוואה על שמו בלבד ומשכן את הבית לצורך הלוואה זו, ועל אף ששילם את כל חובו לא עשה את כל הנדרש מבחינה פרוצדורלית לביטול רישום המשכון.

לטענת האשה לא הייתה לה כל סמכות משפטית לפעול בחשבון התובע והוא היה אמור לעשות זאת. פעולתו הייתה כרוכה בגרירת רגליים, לא פעל לפי הנדרש למרות שבהסכם הגירושין הוסכם שכל צד יעשה את כל הנדרש לשם קבלת ההלוואה בעִתה.

עוד טוענת האשה כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע, זאת משום שנאמר בהסכם בצורה מפורשת שרק אם העיכוב יהא בעטיה של האשה אזי תאומץ חלופה שנייה.

מלשון זו של ההסכם מוכח שמוטל על התובע להוכיח שהעיכוב היה בעטיה.

הסכמת הצדדים
לאחר משא ומתן בין ב"כ הצדדים הוסכם שביה"ד יפסוק בתחילה כשלב ביניים בעניין נטל הראיה, ולאחר פסק דין בנושא זה ידון ביה"ד האם הצד הנצרך הצליח להוכיח את טענותיו.

לצורך החלטה בעניין נטל הראיה ניתנה לצדדים הזדמנות לכתוב את עמדותיהם בכתב, פרט למה שנטען בבית הדין וזאת תוך שלושים יום.

דיון והכרעה
בטרם נדון לגופו של עניין, ננתח את הלשון בהסכם הגירושין, הסעיף שעליו סובב הדיון:
"תשלום זה לידי הבעל או לידי בית הדין במועדו מהווה תנאי יסודי להסכם זה ואי העברתם במועד מבטלת את ההסכם מלכתחילה וההסכם בטל ומבוטל. ככל שהדירה הועברה על שם האשה והאשה לא ביצעה האמור בסעיף 6, מוסכם כי בית הדין הרבני יצווה על ביטול העברת הדירה על שם האשה. במקרה כגון דא, קרי: במקרה בו יבוטל ההסכם בעטיה של האשה כאמור בסעיף 6, יחולו הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ד–1973."
מוסכם על הצדדים שאם יבוטל ההסכם בעטיה של האשה הרי שהחלופה הראשונה בטלה, וכן מוסכם שאם יבוטל ההסכם שלא בעטיה של האשה תיוותר החלופה הראשונה על כנה.

אלא שהם חלוקים בשני עניינים. הראשון, לטענת התובע העיכוב בתשלום היה בעטיה של האשה ולטענת הנתבעת לא היה בעטיה.

השני, לטענת התובע נטל הראיה בשל מי נגרם העיכוב מוטל על האשה, ולדברי הנתבעת נטל הראיה מוטל על התובע.

פסק דין זה נוגע רק למחלוקת השנייה בין הצדדים בעניין נטל הראיה
בשו"ע חושן משפט סימן רמ"א ס"י נאמר:
"האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו, אבל אם אמר ליה על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו."
לכאורה, אם ננתח את הסעיף המדובר בהסכם הגירושין הרי שהבעל הוא המוגדר הנותן והאשה המקבלת, ועליה מוטל התנאי שתשלם סך של 150,000 ₪ תוך 90 יום, וא"כ תנאי זה הוא בקום ועשה וכיוון שכך, על המקבל להביא ראיה שהוא אכן עשה את המוטל עליו.

נראה שאין הדבר כל כך פשוט, משום שחלק מן התנאי המוטל על האשה הוא שעליה לבצע את תשלום הכסף בתוך 90 יום ואם לא תעשה כך בעטיה, הרי שהפסידה זכותה. תנאי המוטל על האשה לשלם את הסך הנ"ל בזמן הנ"ל, אולם ישנו תנאי לתנאי והוא שאי ביצוע התנאי הראשון בעטיה רק הוא יבטל את החלופה הראשונה. בעניין התנאי השני בעטיו של מי לא התקיים התנאי הראשון תשלום הסך הנ"ל נראה שהוא נידון כתנאי "בשב ואל תעשה", שהרי אין בביטוי בעטיה משמעות של עשיית מעשה אלא משמעות של אי־עשיה. אולם גם ניתוח זה אינו מדויק משום שכדי להוכיח שהדבר לא היה בעטיה של האשה תהא היא זקוקה להביא ראיה על עשיית מעשים בקום ועשה, ואם נטל הראיה מוטל על התובע הוא יוצרך להביא ראיה שהאשה ישבה "בשב ואל תעשה" וא"כ שוב חזר הדין שהטוען שנעשו מעשים עליו נטל הראיה.

ועל כן צ"ע כיצד יש לפרש את התנאי לתנאי – "בעטיה".

נעמיק בהלכה זו ואפשר שמתוך כך יתברר גם נידון דידן. שורש הלכה זו נמצא במס' מקורות כפי שיבואר.

בכתובות יט, ב התברר מה הדין אם עדים הבאים לקיים את חתימתם אמרו תנאי היו דברינו, ופירש שם רש"י בד"ה תנאי: "על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך, ולא ראינו שקיים לו תנאו, וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר."

משמע מדבריו שדווקא כאשר התנאי הוא בקום ועשה אזי יכול המוכר לטעון שהלוקח לא קיים את התנאי, אבל בתנאי שהוא בשוא"ת (שב ואל תעשה) לא בטל המכר, והמוכר צריך להביא ראיה שעבר על התנאי.

כך מבואר גם בריטב"א באותה סוגיא שדווקא אם התנאי בקום ועשה על המקבל להביא ראיה וכך גם בריטב"א בקידושין ס, ב בד"ה "ולאחר", אלא ששם הוסיף ביאור וז"ל:
שכל תנאי שהוא בקום ועשה, בין בקידושין בין בגירושין, על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו, ואם לאו לא הוו קידושין כלל, שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז, או על מנת שתתני לי מאתיים זוז, הרי הוא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא, עד שיהא שם ראיה שנתן או שנתנה, ואם עבר זמן קיום התנאי אינה מקודשת, ואפילו גט אינה צריכה מספק, שעל מנת כן קדשו, שכל זמן שלא יהיה שם ראיה שקיים התנאי שלא יוכל לומר קיימתי וכו'.

ודווקא בתנאי שמחוסר ממנו מעשה, אבל תנאי שהוא בשוא"ת, הרי הוא בחזקתו שלא עשה, ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים.
גם הר"ן בגיטין (דף לה, ב בדפי הרי"ף) כתב:
והמחוור שבדברים אלו דבתנאי שבידה והוא בשוא"ת, לא חיישינן שמא תעבור עליו, אבל אם הוא בקום ועשה חוששים שמא לא תקיימנו, וכל תנאי שהוא תלוי באחרים, בין שיש בו קום עשה בין שהוא בשוא"ת חוששים שמא לא יתקיים, ולפי"ז משמע דהאומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו, אבל אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו.
יעוין גם בשו"ע אבן העזר סוף סימן ל"ח ברמ"א ובב"ש שם.

הסברי האחרונים להלכה שנפסקה בשו"ע
בטעם הדבר שבתנאי שהוא בשב ואל תעשה נטל ההוכחה על הנותן מצינו באחרונים ג' טעמים, ונראה שבדברי הראשונים שלעיל יימצא בית אב לכל אחת מן השיטות.

א. הסמ"ע על השו"ע בחושן משפט סימן רמ"א ס"ק כ"ג כתב שמעמידים הדבר בחזקתו ומסתמא נשאר כמו שהיה מעיקרא ולא השתנה, ועל כן כאשר התנאי הוא בקום ועשה על האשה להביא ראיה שהשתנה המצב, אבל בתנאי שהוא בשב ואל תעשה הרי החזקה היא הפוכה, ומעמידים את המצב על חזקתו שלא נעשה הדבר, עד שתובא ראיה שכן נעשה.

בפשטות הטעם שנקט זהו משום העמד דבר על חזקתו, ואף שאם נדון על הקידושין או המתנה אפשר שהמוחזקות היא לאידך גיסא, וניתן לומר העמד דבר על חזקתו ולא ניתנה המתנה ולא נעשו הקידושין עד שיוכח, אעפי"כ החידוש הוא שאין אנו דנים על הדין הכללי של הקידושין או המתנה אלא רק לגבי התנאי – האם נעשה או לא נעשה.

הקצות במקום הקשה על טעם זה שאף אם נאמר שהוי חזקה הרי אין מוציאים ממון על פי רוב וכ"ש שלא על פי חזקה, יעוין בדבריו.

בקצות החושן סק"ח הביא ביאור אחר שכתב המהרי"ט בשו"ת חלק א' סוף סימן קנ"ב, שחובת ההוכחה הוטלה על מי שקל לו יותר להוכיח את טענתו ועל כן בתנאי שהוא בקום ועשה הוטל על העושה להביא ראיה, שהרי בקל יכול להביא ראיה בקיום התנאי, אולם בתנאי שהוא בשב ואל תעשה מסתבר שלא הטילו את חובת ההוכחה על המקבל משום שייקשה מאוד על המקבל להביא ראיה שלא עשה מעשה מסוים במשך זמן רב וכו', האם ישמור עדים או ראיה לכל אורך הזמן שבו הוא אמור שלא לעשות את המעשה.

לפי ביאור זה הסתפק בעל קצות החושן מה הדין אם מת המקבל ויורשיו עומדים במקומו, במקרה זה גם בתנאי שהוא בקום ועשה אין היורשים יכולים לברר את קיום התנאי וא"כ אפשר שבנידון כזה גם בתנאי שהוא בקום ועשה יוצרך הנותן להביא ראיה.

מספק זה נראה שאף במקרה שהקושי בהבאת הראיה היא נחלת הנותן והמקבל, הנותן יתקשה להביא ראיה שהרי מנין הוא יודע אם המקבל קיים או לא קיים את המעשה שהוא אמור לעשות, והמקבל יתקשה גם הוא משום שהנמצאים בפנינו הם יורשי המקבל ולא המקבל עצמו, במקרה זה אפשר שחובת הראיה הוטלה על הנותן.

בהסבר דברי המהרי"ט הללו נראה שאין כוונתו שזו תקנת חכמים שחובת הראיה מוטלת על הגורם היכול להביא את הראיה ביתר קלות, אלא שאנו אומדים את דעת הצדדים בשעת עריכת ההסכם ביניהם, ומסתבר שהם התכוונו באותה עת להטיל את חובת הראיה על הצד שייקל עליו להביא את הראיה.

ואכן ניתן לדייק מתוך דברי הריטב"א בקידושין ס, ב שכתב כעין זה:
זאת ועוד אחרת שכל תנאי שהוא בקום עשה בין בגירושין בין בקידושין, על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו, ואם לאו לא הוו קידושין כלל, שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז, או על מנת שתתני לי, הרי הוא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא, עד שיהא שם ראיה שנתן או שנתנה, ואם עבר זמן קיום התנאי אינה מקודשת כלל, ואפי' גט אינה צריכה מספק, שעל מנת כן קדשו שכל זמן שלא יהיה שם ראיה שקיים התנאי שלא יוכל לומר קיימתי, דאי לא לעולם לא יקיים ויאמר קיימתי ותהא צריכה ממנו גט, ודווקא בתנאי שמחוסר מעשה, אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה הרי הוא בחזקתו שלא עשה, ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים.
מתחילת דברי הריטב"א משמע כהסבר המהרי"ט, שחובת ההוכחה הוטלה לפי אומד דעת המתנים, ומסתבר שהתכוונו להטיל את חובת ההוכחה על מי שאמור לעשות מעשה, "דאי לא לעולם לא מקיים תנאו ויאמר קיימתי", ואילו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה מסתבר שהתכוונו המתנים להטיל את חובת ההוכחה על הצד השני שהרי יקשה מאוד על בעל התנאי להביא הוכחה שלא עבר על התנאי. (אמנם ניתן לדייק שיש טעם אחר לריטב"א מדוע הטילו עליו את חובת ההוכחה, משום שהמתנה רצונו שיקוים התנאי וכו'.)

אולם מסוף דברי הריטב"א שכתב דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה "הרי הוא בחזקתו שלא עשה" משמע כטעם הראשון שהובא בשם הסמ"ע.

טעם נוסף מצאנו בביאור דין זה בבית מאיר אבן העזר סימן ס"ח סעיף ח' (הובא בפת"ש):
"שבתנאי שבשב ואל תעשה הואיל ובדידיה תליא מילתא שלא לעבור על התנאי, אנן סהדי שלא עבר על התנאי, הואיל והוא חפץ במתנה ומסתמא לא יעבור ויפסיד המתנה, אבל בתנאי בקום ועשה, ליכא אנן סהדי שקיים התנאי, שהרי אפשר שלא עלתה בידו לקיים."
דהיינו, בשב ואל תעשה – הדבר בידו, בקום ועשה אינו בידו שמא יארע אונס ולא יקיים התנאי.

כעין הסבר זה מוכח מהרשב"א בגיטין פג, א בד"ה "בכולהו", שם חילק בתנאים בגט בין קום ועשה לדין תנאי בשב ואל תעשה בסברא זו, שכאשר התנאי בקיום מעשה חוששים שמא תיאנס האשה ולא תקיים התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, ולכן אסורה להנשא קודם קיום התנאי, אבל בתנאי שהוא בשב ואל תעשה מותרת לינשא קודם שכלה זמן התנאי, שאין חוששים שמא תזיד לעבור, דאינה חשודה לקלקל את עצמה.

נפקא־מינה בין הטעמים
חילוק גדול בין הטעמים יש, שהרי לשיטת הבית מאיר סברא זו שייכת דווקא בגיטין או במתנה שיש לאשה המקבלת את הגט או למקבל המתנה עניין בקיום התנאי, שאם לא כן יתבטל הגט ותתבטל המתנה, אולם במקח וממכר שאין ודאות שיש לצד זה או אחר עניין בקיום המכר אין אנן סהדי שקיים את התנאי.

[נ"מ זו אינה נוגעת לענייננו משום שנדון דידן דומה למתנה שהרי ברור שהחלופה הראשונה לחלוקת הרכוש מטיבה מאוד עם האשה ויש לה עניין רב בקיום חלופה זו].

ואכן בר"ן בקידושין מבואר שסברא זו לחלק בין תנאי שהוא בקום ועשה לבין תנאי שהוא בשב ואל תעשה נכונה רק בגיטין ובמתנה ולא בקידושין ומקח וממכר, מוכח שסבירא לי כטעם הבית מאיר, אך הריטב"א בכתובות יט, א והש"ך בסימן רמ"א נקטו שחילוק זה הוא גם בקידושין ובמקח וממכר, מוכח א"כ שסבירא להו כאחד משני הטעמים הראשונים.

(יעוין ברמ"א בסוף סימן ל"ח באבן העזר בקושית הב"ש שם ס"ק ע, ולפי הר"ן שלפנינו והבית מאיר קושייתו מתורצת.)

השלכת הדעות הנ"ל לנידון דידן
לפי טעמו של הבית מאיר אין ספק שבנידון דידן על התובע להביא ראיה, שהרי אם נדון את התנאי כאן כתנאי שהוא בשב ואל תעשה ברור שעליו להביא ראיה, אולם גם אם נדון את התנאי כתנאי שהוא בקום ועשה הרי ברור לחלוטין שאם נאנסה האשה ולא קיימה את התנאי ולא היה הדבר בעטיה הרי שהיא אינה נידונית כאילו עברה על התנאי, ואם כן חזר דין תנאי זה להיות כדין תנאי שהוא בשב ואל תעשה. הנימוק לחלק בין תנאי שהוא בשב ואל תעשה לבין תנאי שהוא בקום ועשה לדעת הבית מאיר הוא שבתנאי בקום ועשה שמא תיאנס ולא תקיים את התנאי ואעפי"כ צריכה היא להפסיד את המתנה משום שהתנאי לא התקיים, אבל אם במקרה שתיאנס לא תיחשב כאילו לא קיימה את התנאי חזר דינו להיות כתנאי בשב ואל תעשה שהוא בידה, ומה שאינו בידה אינה חייבת כלל.

לפי שני הטעמים הראשונים עלינו לנתח היטב את התנאי שבנידון דידן. מצד אחד זהו תנאי בקום ועשה שהרי התנאי הוא שעל האשה להמציא תוך 90 יום סך של 150,000 ₪ ותנאי זה הוא בקום ועשה, אולם מאידך יש תנאי לתנאי והתנאי השני שדווקא אם לא תשיג את הכסף הנ"ל בעטיה אזי נחשב הדבר להפרה, והגדרת בעטיה או שלא בעטיה נוטה לומר שהוא בשב ואל תעשה.

על כל פנים מידי ספק לא יצאנו ואפשר שלדעת הסמ"ע והמהרי"ט על האשה להביא ראיה שאכן אי קיום התנאי היה שלא בעטיה.

ולפי זה ישנה מחלוקת בין האחרונים בנידון דידן על מי להביא ראיה, לדעת הבית מאיר על הבעל להביא ראיה ולדעת הסמ"ע והמהרי"ט אפשר שעל האשה להביא ראיה.

האם האשה מוחזקת בבית
כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה – כאשר ישנו ספק בדין הולכים אחר המוחזק וא"כ צ"ע בנידון דידן מי קרוי המוחזק.

עתה, אין ספק שהבית רשום על שם האשה מאחר וזה היה חלק מן ההסכם שהרישום על שם האשה יעשה באופן מידי עם החתימה על הסכם הגירושין. מנגד אם האשה לא קיימה את התנאי הרי שהבעל והאשה ביחד הם המרא קמא של הבית, וכיוון שיש לנו ספק אפשר שצריך להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו, ששני הצדדים בעלים על הבית.

ב"כ הבעל כתב בסיכומיו מדוע לדעתו אין האשה נקראת מוחזקת ועיקר טענתו היא שכיוון שהספק הוא בעיקר העברת הבעלות אי אפשר לדון את האשה כמוחזקת.

בטור חושן משפט סימן קמ"ו כתב בדין חזקת ג' שנים, שחזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ואעפי"כ כתב שהמערער הבא לטעון נגד המחזק בקרקע ג' שנים בלא טענה – צריך שבועה.

והקשה בבדק הבית שבועה זו למה? ותירץ הש"ך שם בסק"ה שכיוון שהחזיק המחזיק בקרקע ג' שנים נחשב המערער כמוציא, ומשום כך יש לו להישבע שבועת הנוטלים אפילו בטענת שמא של המחזיק. וזאת על פי דעת הרמב"ן והרשב"א שחזקת ג' שנים מלבד ההוכחה שיש בכך בעניין הבעלות על הקרקע יש בזה גם תורת מוחזק ונלמד משור המועד יעוין שם בריש חזקת הבתים.

למדנו שלמרות שהמערער טוען שהמוחזקת של המחזיק בטעות יסודה ואין למחזיק כל טענה במוחזקתו, אעפי"כ תורת מוחזק יש לו והמערער נחשב המוציא מחברו.

כעין זה כתבו בפד"ר חלק י"א עמודים 253–259, שם פסקו הרב צימבליסט ועמו הרב אזולאי והרב דיכובסקי במקרה בו נרשמה דירה על שם שני בני הזוג, אלא שבפועל הבעל שילם עבורה סכום גדול בהרבה מהאשה. והסיקו שהרישום בטאבו שתי משמעויות לו, הראשונה – קנין (מתנה), השנייה מוחזקות.

באותו נידון הכריע ביה"ד שהאשה נחשבת כמורדת ודינה של מורדת שמחזירה את המתנות שקיבלה מבעלה, אלא שהביאו שיש מחלוקת בין הפוסקים בעניין החזר המתנות האם יש צורך בהכרזה וכמו בעניין הפסד הכתובה, או שמא לגבי המתנות סברא אחרת יש שאדעתא דהכי לא נתן לה ואין צורך בהכרזה ובהתראה על מנת להפסידה את מתנותיה ומשום כך כתבו:
ולפי"ז בנידון דידן שהאשה טרם הוכרזה כמורדת ועדיין לא הפסידה הכתובה, היא אינה חייבת להחזיר לבעלה חצי הדירה שנתן לה במתנה, שהואיל וזה רשום על שמה הרי היא המוחזקת בה ותוכל לומר "קים לי כהני רבוותא, שכל עוד שלא הפסדתי הכתובה איני חייבת להחזיר המתנה", ואין להוציא ממנה.
מבואר שלמרות שהנידון הוא האם מעיקרא המתנה אינה שלה ואין משמעות לרישום בטאבו, או שהפסד המתנה הוא רק מכאן ולהבא, הרי שהרישום בטאבו תורת מוחזק יש בו והתובע נחשב המוציא מחבירו.

כך גם בפד"ר חלק י"ג עמודים 144–149 בפסק דין מהרב שרמן ועימו הרב אבוזגלו והרב פופוביץ'. גם הם נקטו באותה עמדה כי רישום בטאבו תורת קנין ותורת מוחזקות יש בו.

באותו נידון מדובר בבני זוג שנישאו, ולאחר מכן טען הבעל שהרגיש בהתנהגות מוזרה של אשתו אבל לא שיער את חומרת מצבה, ולכן המשיכו לחיות ביחד תקופה מסוימת. לאחר זמן אושפזה ונותחה עקב הריון חוץ רחמי, ובאותה העת שמע מהרופאים פרטים מלאים על מחלה נפשית שיש לאשה, ונודע לו שאף בהיותה רווקה סבלה מתופעות אלו ואף אושפזה מחמת כך מס' פעמים.

הדירה שרכש נרשמה על שם שני הצדדים ולטענתו היה מקח טעות בנישואיו ועל כן הרישום שמהווה מתנה, בטעות יסודו.

לאחר ניתוח המקרה וניתוח הדין כתבו כך:
"הבעל הודה שמיד אחרי החתונה הרגיש שהתנהגותה מוזרה, וכן כחודש אחרי החתונה מצא שהייתה בטיפול פסיכיאטרי אבל לא שיער את חומרת מצבה. לדבריו בחודש נובמבר הפסיק לחיות איתה חיי אישות, אם כן כיצד קנה דירה אחר כך, שלפי דבריו הכל נקנה בכספו, ורושם מחציתה על שמה ? אחרי הנ"ל הוה ליה למידק ולברר, בשלמא לענין ביאה ניתן לומר דלא מוקים איניש אנפשיה, אבל לענין רישום מחצית הדירה הוה ליה למידק. והוי ספק דילמא סבר וקיבל ונתן מתנה גמורה ומספיקא אי אפשר להוציא ממנה כי היא מוחזקת."
גם בפסק דין זה מבואר שלמרות שלצד אחד של הספק הרי הרישום אינו מהווה ראיה, אין זה משפיע לעניין המוחזקות, וכיוון שעתה הדירה רשומה חציה על שם האשה היא מוחזקת בחציה.

יעוין גם בבד קודש חלק ב' סימן מ"ט גם שם מבואר יסוד זה, יוצא אפוא שהאשה עתה נחשבת כמוחזקת בכל הדירה והבעל לשעבר נחשב המוציא.

המורם מכל הנ"ל.
א. ישנה מחלוקת בין האחרונים בטעם הדבר שבתנאי שהוא בשב ואל תעשה על הנותן להביא ראיה.

לדעת הבית מאיר בנידון דידן על הבעל לשעבר מוטל נטל הראיה.

לדעת הסמ"ע והמהרי"ט ספק אם תנאי דידן נחשב כתנאי בקום ועשה או שנחשב כתנאי בשב ואל תעשה וממילא יש ספק על מי מוטל נטל הראיה בקיום התנאי או בביטולו.

ב. האשה מוחזקת בבית ועל כן גם בעניין נטל הראיה מוחזקות האשה מכריעה ועל הבעל לשעבר להביא ראיה שהאשה לא קיימה את התנאי ועיכוב התשלום היה בעטיה.

ג. עם זאת ביה"ד קובע בזה שעל האשה להמציא את כל הראיות שברשותה, שעשתה את שנידרשה על מנת להשיג את ההלוואה בזמן. עליה להמציא לביה"ד תכתובות בינה לבין הבנק (אם קיימות) וכן אם קיימים רישומים של מסרונים או רישום של שיחות טלפון שביצעה וכדומה.

אין בהוראה זו בכדי להטיל על האשה את נטל הראיה אלא נועד להקל בלבד על הבעל לשעבר להמציא ראיות שבקל יכולה האשה להביאם.

(–) דיין א'


מצטרף למסקנת עמיתי שליט"א, אולם לדעתי לכל הדעות בנדון דידן חובת ההוכחה מוטלת על התובע מוודאי ולא מספק.

משמעות סעיף 6 על תיקוניו היא שההסכם יתבטל לא כתוצאה מכך שלא שולם סך של 150,000 ₪ במועד, אלא כתוצאה מכך שסך זה לא שולם "בעטיה של האשה".

עולה אם כן שההסכם בתוקף אלא אם כן גרמה האשה לביטולו "בעטיה" – קרי באשמתה.

פירוש דברי הסמ"ע בסימן רמ"א סקכ"ג הוא שיש לחלק בין ראיה ביחס לתנאי המקיים את המעשה לבין ראיה על תנאי המבטל את המעשה וזו כונתו "דלעולם מוקמינן מסתמא שנשאר הדבר כמו שהיה מתחילה". וכ"כ להדיא בתוספות רי"ד גיטין פ"ב א' ד"ה פי' המורה.

כך הדבר גם בנדון דידן, הסכם הגירושין חל והתנאי נועד לביטולו ומשכך חובת ההוכחה על התובע.

לשיטת המהרי"ט חובת ההוכחה הוטלה על המקבל רק באופן שיכול הוא להביא ראיה לקיום התנאי, דהיינו, בקום ועשה, אך בשב ואל תעשה, כיון שאין המקבל יכול לברר שלא עשה חובת ההוכחה על הטוען שלא התבטל התנאי.

מבואר שהעדיפות לענין ההוכחה היא למקבל וכל שאין יכול המקבל להוכיח חזרה חובת הראיה לנותן.

בנדון דידן לשון הסכם הגירושין אינה מתייחסת לחובת ההוכחה, אלא לעובדה שהסכום של 150,000 ₪ לא שולם "בעטיה של האשה".

הוכחת אי אשמה היא דבר שכמעט אי אפשר לבררו שכן תצטרך האשה לשעבר להביא דין וחשבון על כל רגע ורגע מהתקופה בת תשעים היום. חזר אם כך הדבר להיות מוטל על התובע ועליו להוכיח שהיה באפשרותה לבצע את התנאי והתרשלה מלעשות כן.

כאמור, אני סבור שיש לפסוק שחובת ההוכחה להתרשלות היא על התובע.

(–) דיין ב'


מצטרף למסקנות.

(–) דיין ג'


הוחלט כאמור.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' בניסן התשע"ה (24/03/2015).


הרב א' אהרן כץ – אב"ד
הרב ישי בוכריס הרב אליהו אריאל אדרי