חידושו של הריב"ש
השולחן ערוך (אבן העזר סימן צט סעיף ב) ביאר דין המתנה שנתן לה הבעל שהיא שלה לגמרי והוסיף הרמ"א הסתייגות על פי תשובת הריב"ש, לגבי מתנה של מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. וז"ל:

הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה. וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א).

המתבונן יראה שככלל מתנה שניתנה על ידי הבעל לאשה אינה חוזרת לבעל עם הגירושין והאשה נוטלתה.

ועל זה נאמר הביאור "מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם?" הרמ"א על פי תשובת הריב"ש (סימן ש"א) שהובאה אף בבית יוסף, ציין שיש מתנות שהן חריגות ואין האשה נוטלתם, והם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם, שנתן לה הבעל.

טעם הדבר התבאר בקצרה בחלקת מחוקק (שם ס"ק ז)

בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין, כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם...

דהיינו לגבי תכשיטים העשויים להתנאות יש "אומדנא דמוכח" בדעת הבעל, נותן המתנה, שלא נתן לה במתנה גמורה אלא על על מנת שתתקשט בהם כל עוד היא תחתיו ולא על דעת שתקחם עם תתגרש. דומה שעל דבר זה אין חולק. להלן נביא את דברי המרדכי מה הדין כשנתן לה במתנה גמורה.

נידון דידן נדרש לחידוש נוסף שנמצא אף הוא בדברי הריב"ש הנזכר ועליו מתבססת הכרעת עמיתי אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א. חידושו הוא שאומדנא דמוכח זו שאין הכוונה למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, קיימת אף במתנת תכשיטים שנתן החתן לכלה קודם הנישואין ואף קודם האירוסין וזאת אף שמקובל שאומרים בפרהסיא שהחתן נותן מתנה לכלה דבר פלוני. והוסיף וכתב "ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב."

נרחיב קמעא בענין זה לצורך בירור הנקודה אותה ברצוננו להאיר.

הריב"ש מבסס באריכות את קביעתו במספר שלבים:
א. לאחר שקבל את דעת הגאונים שבעל שנתן מתנה לאשתו המתנה זכתה במתנתה ואינה חוזרת אף בגירושין, הוסיף את ההבחנה שזה בנותן קרקע, או מעות, או אפילו שאר מטלטלין כל שאינן מלבושין או תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן שבהם המתנה אינה מתנה גמורה.
ב. הוסיף וכתב שהבחנה זו נכונה גם אם החתן נתן מתנה זו קודם הנישואין בעודה ארוסה ונישאו. ציין לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קמו:) לגבי סבלונות שחוזרים בין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו. אבל מסוגיה זו כשלעצמה אין הוכחה לגבי אחר הנישואין.
ג. ביסס את טענתו שתכשיטים שניתנו קודם הנישואים אינם הופכים למתנה גמורה אף לאחר הנישואין כיוון שניתנו להתנאות, והמתנה חוזרת בין בעודה בבית אביה, בין אחר שתבא לבית בעלה על פי דברי הרמב"ם דלהלן.

עיקר מקורו הוא מהבנתו בלשון הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כא – כב) וז"ל:

השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כלן חוץ מן המאכל והמשקה.

וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו אינן משתלמין, אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

דהיינו שהכלים המועטים שלח לה, על מנת שתתנאה לפניו, כמבואר בסוף דבריו, ולכן הם חוזרים. כיוון שסברא זו של להתנאות שרירא וקיימת אף אחר נישואין קבע הריב"ש שלעולם, אף לאחר הנישואין, מתנה להתנאות לפניו שניתנה קודם הנישואין חוזרת וחיזק דבריו מכך שהרמב"ם לא נימק, "שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה."

הדיון בהכרעת הריב"ש
בס' בית מאיר (סימן צ"ט סעיף ב) האריך לפקפק בהכרעת הריב"ש. בתחילת דבריו ציטט את תשובת הריב"ש וניתח את ההיגיון והעקרונות המונחים ביסוד שיטת הריב"ש וז"ל:

הנך רואה שלא סמך לחלק בין תכשיטים לשאר מתנות ממה שתכשיטים הם בכלל מה שעליה כבריש דבריו כי זה דאפשר לדחות שזה לא נאמר אלא במה שקנה לה בהיותה תחתיו בסתם מפני שראה מה שצריך לה להתנאות שכל עיקר קנינה אינו אלא מכח אומד דנעשה כמי שהקנה ואמרי' שלא הקנה אדעתא למיפק. אבל מה שנותן לה מתנה בפירוש מהיכי תיתי, שהרי דין זה במקום אחר נאמר בסתם הנותן מתנה לאשתו קנתה והוא סימן פ"ה סעיף ז'. להכי טרח לאתויי ראיה ממהר דהדרו, והשיב לנפשו דלמא התם דוקא בשלא נגמרו הנשואין ודקדק מלשון הרמב"ם שעיקר הטעם שלא למתנה גמורה מכוין ואפילו פירש, כי אם לנוי להתנאות כל זמן שאצלו.

לאחר מכן בהתבסס על דברי הרשב"א בתשובה (בספר אדעתא דרבנן סימן יא ובשו"ת הרשב"א חלק ג סימן צו, הובאו בבית יוסף סימן נ' ובשלחן ערוך שם סעיף ד) חולק על הקביעה של הריב"ש ולדעתו המתנה שקודם הנישואין, חוזרת אם לא כנסה, אבל לאחר שכנסה נגמרה המתנה ואינה חוזרת ואפילו מתנת תכשיטים. עיין שם דבריו באורך, שהוכיח וביאר את עמדתו על פי דעת ראשונים נוספים. וכבר קדם לו בקושיה זו מדברי הרשב"א בשו"ת תורת חיים (מהרח"ש) חלק ד סימן נג' עיין שם שלמרות שנטה לסברת הרשב"א כתב:

אך מ"מ למעשה כיון שהדבר מפורש בדברי הריב"ש ויראה כן דעת הגאון מהרא"ם ז"ל למעשה, יראה ודאי שאין בידינו להוציא מיד הבעל. וכו'

יודגש שבמצוטט לעיל לא הכריע באופן מוחלט כריב"ש אלא מספק, שכתב "יראה ודאי שאין בידינו להוציא מיד הבעל."

הבית מאיר גם דחה את דיוקו של הריב"ש מדברי הרמב"ם ופירש את דברי הרמב"ם באופן שונה. מפאת חשיבותם נצטט דבריו:

ובל' הרמב"ם ז"ל יש לומר לע"ד דלהכי לא כתב הטעם שלא נתן אלא על מנת לכונסה, דאפשר סובר דאומד זה לחוד אינו מספיק אלא לכתב ולא במה שהוציא מתחת ידו. ותו מדקבע הלכה אפילו בכלים מעוטים ששלח להשתמש בבית אביה ולא על דעת שיבאו עמה לבית בעלה דמכל מקום חוזרים, ולזה ודאי אינו מספיק האומד הנ"ל לחוד, הוצרך להוסיף שלא שלחם אלא דרך נוי. ואין ר"ל שיהיו לנוי להתקשט דוקא לפניו, אלא כלומר שכל זמן שלא יגמרו הנשואין אינו גומר ומקני ושולח אך דרך נוי וכבוד להראות חבתו בלבד, ולעולם יש לומר דמודה שאחר נשואין נגמר המתנה. לכן לעניות דעתי דין זה צ"ע.

כאמור במצוטט לעיל, בתוך דבריו ביאר הבית מאיר את הסברא לחלק בין מתנה שקנה לה קודם הנישואין לבין לאחר הנישואין. מתנה שקנה לה סתם, להתנאות בהיותה תחתיו, שראה מה היא צריכה בזה מסתברת האומדנא שעל דעת להתנאות לפניו קנה ואינה מתנה גמורה. לעומת זאת, קודם הנישואין שאין סברא זו, והוא גם מפרש שנותן לה מתנה, לכן יש מקום לומר שאף במתנות שהם להתנאות שנתן קודם הנישואין, כגון, תכשיטים, אם נישאו הרי היא מתנה גמורה ואינה חוזרת.

לאחר כל זה ולמרות שנשאר בצ"ע על חידושו של הריב"ש הוסיף וכתב הבית מאיר שהמנהג הוא על פי הריב"ש:

אמנם במדינות אלו ובזמנינו שכבר הוקבע המנהג ע"פ עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כמותם בלי פקפוק.

הנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן קט) דן בדברי השואל שהשיג על דברי הב"ח זקנו וכתב להצדיק את שיטת זקנו הב"ח, לחלק בדעת הרמב"ם בין מתנה ממנו אליה שחוזרת אם לא נשאו, לבין מתנה ממנה אליו. במהלך דבריו ביקש להסתמך על דברי הריב"ש אבל לא נמנע מלתמוה על שיטת הריב"ש ודיוקו ברמב"ם. נצטט חלק מדבריו:

...הן אמת דמה שחידש הריב"ש דסבלונות שאינן של מאכל הם תמיד רק לנוי וחוזרין ואפילו כשנותן בשעת נשואין... אך גוף דברי הריב"ש שדייק מהרמב"ם מדסיים שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד ולא כתב שלא שלחן אלא ע"מ לכנסה ע"כ דבזה הוה לנוי בעלמא אף לאחר נישואין. באמת לולי שאיני כדאי הייתי אומר דאין מכאן ראיה דבשלמא בתוספת כתובה שאינו מחוייב ליתן שייך לומר דאומדנא היה שלא הוסיף לה רק ע"מ לכנסה אבל הסבלונות שדרך כל הארץ לשלוח להכלה סבלונות ובפרט אותן דברים קטנים שדרכה להשתמש בבית אביה ובאמת אם היו כלים ואינם קיימים א"צ להחזיר. א"כ אי אפשר לומר שלא נתן לה אלא על מנת לכנסה והרי ניתן לה להשתמש בבית אביה וע"כ צריך הרמב"ם לחדש הטעם שלא שלחן אלא לדרך נוי בלבד ולכך חוזרין אבל לעולם כל שנתן לה, אחר החתונה הם שלה... וע"כ דברי הריב"ש לפענ"ד צ"ע. ובפרט שהבית מאיר הוכיח דהרשב"א לא ס"ל כהריב"ש ולפענ"ד גם מהרמב"ם לא מוכח כדבריו.

אמנם בהמשך דבריו הביא סימוכין נוספים לשיטת זקנו הב"ח.

עוד יצוין לדברי בעל ערוך השולחן (חושן משפט סימן צ"ז סעיף ל') וז"ל:

ויראה לי לפי מנהג מדינתינו שדומים לבגדי חול שרוב בני אדם מקנין הבגדים אף היותר יקרים לנשיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין וכן התכשיטין שנושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צוארה מקנה לאשתו במתנה גמורה וכשקנה אותן בעדה הוה כהקנה לה במתנה גמורה ואין בע"ח גובה מהן אף לאחר מיתת הבעל כיון שהן שלה ושל בניה [כנלע"ד דלא כשע"מ]:

הרי לפנינו דברי ערוך השולחן שמעיד שהמנהג במדינתו אינו כדברי הריב"ש.

העולה מכל האמור שאין הכרעת הריב"ש לגבי מתנת תכשיטים שניתנה קודם הנישואין ברורה ואף המנהג אינו מוכרע כדי לקבוע באופן מוחלט שעל הנתבעת שמוחזקת בטבעת להשיב את הטבעת לתובע.

ביאור שיטת השולחן ערוך במתנה קודם הנישואין
אם נקבל את ההבחנה בין מתנה להתנאות, תכשיטים, שניתנה כאשר היו נשואים לבין כשניתנה קודם הנישואין אזי ניתן ליישב אף את הסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך (סימן נ) שהעיר עליה עמיתי אב"ד הרה"ג הרב נהרי שליט"א. עי"ש תירוציו לפי דרכו.

השולחן ערוך בסעיף ג' הביא דברי הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה שמהם דייק הריב"ש שדין סבלונות תכשיטים חוזרים גם לאחר הנישואין מטעם הדין "שלא שלחם אלא דרך נוי". ואילו בסעיף ד' שלאחריו הביא מדברי תשובת הרשב"א שמדבר על תכשיטים ומשווה נתינה ממנו אליה לנתינה ממנה אליו, שמתשובה זו דייק הבית מאיר שהרשב"א חולק על דעתו של הריב"ש ודיוקו ברמב"ם.

וז"ל השולחן ערוך (אבן העזר הלכות קידושין סימן נ) סעיף ג:

השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין ובין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם הוו קיימין, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

ושם בסעיף ד כתב:

המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואח"כ נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה.

אכן הדבר צריך עיון כיצד הביא שתי הלכות אלו שלכאורה סותרות זו את זו.

לכן נראה לומר שמרן הבית יוסף שהביא את תשובת הרשב"א ופסקו להלכה הבין שאין סתירה לדבריו מהרמב"ם וזאת על פי הפרשנות של הבית מאיר בדעת הרמב"ם, לפי פרשנות זו אין סתירה בין פסקי השולחן ערוך.

כפי ביארנו לעיל, במתנה שנתן לה קודם הנישואין כשהנותן גם מפרש שנותן לה מתנה, אף במתנות שהם להתנאות, כגון, תכשיטים, אם נישאו הרי היא מתנה גמורה.

אבל מתנה שקנה לה סתם לאחר הנישואין, שראה מה היא צריכה, בזה מסתברת האומדנא שעל דעת להתנאות לפניו קנה לה, ואינה מתנה גמורה כדין בגדי שבת לדעת הרמב"ם. כך היא ההלכה כפי שבא הדבר לידי ביטוי במקורות השונים בשולחן ערוך שהובאו לעיל וכל הפוסקים מודים בתכשיטין שנקנו לאחר הנישואין שאינה מתנה גמורה אלא להתנאות לפניו.

חיזוק לדברינו ניתן להביא מהלבוש (שם סעיף ג) כשביאר את ההלכה הנזכרת לגבי שלח לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים שקודם הנישואין חוזר, כיוון ש"הוא לא שלח אלא על מנת לכשיכניסנה" עיי"ש.

נוסיף ונציין שמרן ר"י קארו בשולחן ערוך לא הביא את דברי הריב"ש וחידושו שאף תכשיטים שנתן קודם הנישואין אינם מתנה גמורה כי הם להתנאות לפניו למרות שהביאו בבית יוסף בסימן צט'.

יתרה מזו אף הרמ"א שהביא את דברי הריב"ש לא ציין לחידושו שמדובר אף כשנתן קודם הנישואין וניתן לפרש את לשונו באופן מצמצם שמדובר שהבעל עשאן לה לאחר הנישואין ונביא שוב את לשונו:

וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל... (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א).

אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א ציין לדברי הגר"א בביאורו שם, שהמקור לדברי הרמ"א הללו במסכת בבא בתרא לגבי סבלונות ועל פי הרמב"ם שכתב "שלא נתן אלא לנוי ושלא תחזור בו" ומתוך הדברים נראה שהוא מקבל את חידושו של הריב"ש לגבי תכשיטין שניתנו טרם הנישואין, אבל מלשון הרמ"א אין הכרח שמדובר אף בנתן לה טרם הנישואין.

מן הראוי להזכיר גם את דעת המהרי"ק (שו"ת מהרי"ק סימן י אות ח') שביאר שדעת הרי"ף כמהר"ם מתוך תשובת הרי"ף שהביא רבינו מנחם מרקנ"טו, וכתב שאין לחלק בין בגדי חול שבת ויו"ט אלא לגבי אחין שחלקו. אבל כלי זהב ובדולח אינם בכלל בגדי יו"ט כי אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו ואם הוצרך יתפרנס מהם מה שאין כן בבגדים שהן כלין ונפסדים עיי"ש באורך.

בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן עג) התייחס לתשובת המהרי"ק והוסיף עליה ביחס למתנות שהתנו בשעת קידושין שיתן אין בעל חוב גובה מהם ואם כך המנהג, אף אם לא התנו אינו גובה. וז"ל:

מה שהביא מהר"י קולון ז"ל שורש י"א תשובת הרי"ף ז"ל שהביא ה"ר מנחם מרקנטי ז"ל כי כלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו ואם הוצרך יתפרנס מהם וכו' הרי סיים אותה תשובה ואמר אלא א"כ התנו עמו בשעת הקידושין וכו' דמשמע דאם התנו עמו בשעת הקידושין שיתנם אין ב"ח גובה מהם ואין יכול למוכרם והיכא דהמנהג קבוע שיתנו סבלונות קודם הנישואין הוה ליה כאלו התנה כדפי' לעיל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג על מנהגו' אלו דהנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה...

העולה מהאמור לגבי תכשיטים.
   א. הכרעת ההלכה, תכשיטים לאחר הנישואין אדם מקנה אותם לאשתו באופן מוגבל על דעת שתתקשט בהם לפניו ולכן אם הוצרך יתפרנס מהם ובעל חוב גובה אותם ואם גירשה נוטלם ממנה.
   ב. אם פירש שנותן במתנה גמורה אין בעל חוב גובה. (מרדכי, דרכי משה וסמ"ע).
   ג. לדעת הריב"ש מתנת תכשיטים שנתן לה לפני הנישואין חוזרת לבעל אף לאחר שנשאו אם גירשה כיוון שלא נתן לה אלא על מנת להתנאות לפניו.
   ד. הבית מאיר פקפק על הכרעת הריב"ש מחמת שסותר את דברי הרשב"א. אבל כתב שכבר נהגו כריב"ש וכרמ"א, ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כמותם בלי פקפוק.
   ה. בעל ערוך השולחן העיד שהמנהג במקומו שונה.
   ו. מדברי המבי"ט עולה, אם נתן המתנה מחמת שהתנו בקידושין שיתן לה קנתה ואין בעל חוב גובה ודינה כנכסי מלוג.

לענ"ד, השולחן ערוך ואף הרמ"א לא הביאו במפורש את דינו של הריב"ש, לגבי מתנת תכשיטים שנתן לה לפני הנישואין שהיא חוזרת לבעל אם גירשה לאחר שנשאו. לא מן הנמנע שהם סברו בזה כדעת הבית מאיר והסברו ברשב"א שהובא בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן נ).

שיקולי ההכרעה בנידון דידן
העולה מכל האמור שאין הכרעת הריב"ש לגבי מתנת תכשיטים שניתנה קודם הנישואין ברורה ואף המנהג אינו מוכרע כדי לקבוע באופן מוחלט שעל הנתבעת שמוחזקת בטבעת להשיב את הטבעת לתובע.

אף אם נקבל את הכרעת הבית מאיר, שיש לילך אחר המנהג ומתנת תכשיטים קודם הנישואין חוזרת לבעל אם מתגרשים, הסתפקתי אם נכון יהיה להחיל את המנהג בנידון דידן. הצדדים הנידונים, אינם נוהגים כמנהגים המקובלים עלינו בענייני השידוכים והנישואין ואי אפשר לומר לגביהם "כל השולח ונותן על המנהג נותן" ולהוציא ממון מיד המוחזק. לכן סברתי שלגביהם יש להחיל על מתנות שניתנו בטרם הנישואין, אף על תכשיטים, דיני מתנה רגילים שאינה חוזרת.

חיזוק לעמדה זו קבלתי מדברי התובע בעצמו שבאו בסיומו של פרוטוקול הדיון מיום י"ד בשבט התשע"ה (03/02/2015) בו אמר שאין הוא תובע מתנות אחרות ואף מתנות תכשיטים שקנה לנתבעת קודם הנישואין ואף אחריהם אלא רק את הטבעת הנידונית.

לכאורה, לאחר שהתברר שהטבעת שניתנה בטרם הנישואין, ניתנה בזמן שחיו יחדיו בבית אחד, ולו באופן חלקי (כפי שנטענו טענות הצדדים בדיון האחרון) יש להחיל עליה דין מתנה להתנאות שניתנה בשעת הנישואין שאינה מתנה גמורה. טעם הדבר על פי ההסבר שכתב הבית מאיר "במה שקנה לה בהיותה תחתיו בסתם מפני שראה מה שצריך לה להתנאות שכל עיקר קנינה אינו אלא מכח אומד דנעשה כמי שהקנה ואמרי' שלא הקנה אדעתא למיפק."

אלא שכאמור לעיל התובע אינו טוען טענה זו לגבי שאר מתנות התכשיטים שקנה לנתבעת.

נוסף על כך, אף אם נבקש להחיל עליהם את המנהג שהטבעת חוזרת, במקרה דנן יש מקום לדון בהכחשה בין הצדדים. התובע טוען שנתן את הטבעת לשימוש הנתבעת ולא במתנה גמורה ואילו הנתבעת טוענת שנתן לה את הטבעת במתנה גמורה. אם נכונה טענתה, המרדכי שהובא לעיל פסק שכולם מודים שאם הקנה לה בפירוש במתנה גמורה התכשיטים שלה והדרכי משה והסמ"ע הכריעו כדבריו.

בשאלה הדומה למקרה דנן דן החתם סופר. במקרה שיש הכחשה בין הצדדים אם המתנה ניתנה מחמת השידוך ואם לא נגמר השידוך חוזרת המתנה או שמא ניתנה במתנה גמורה ללא קשר לשידוך.

ואלו דבריו בשו"ת חתם סופר (חלק ג אבן העזר א סימן קכט) והובאו בקצור בפתחי תשובה (שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן נ סק"ד) וזה לשונו הנוגע לענייננו:

אודת משודך שמת והכלה מחזקת בדורונות...אמנם לפי משמעות מעלתו טוענת המשודכת בבריא שהמשודך נתן למתנה מפורשת ואמר בברור שאינו נותן מטעם השידוך רק במתנה גמורה הנה בטענה זו נראה שהמשודכת היא מוחזקת ואין זה ענין לתפיסה שהזכיר מעלתו כי תפיסה שייך במה שתפס שלא ברשות או שבא לידו בתורת פקדון ומחזיק בו דבר אחר אבל מי שהוחזק בדבר מהבעלים בעצמם מרצונם והטענה היא על מה ניתן לידו זה אומר על תנאי כך וכך וזה אומר במתנה גמורה ישבע המוחזק היסת ויפטר ואם שכנגדו טוען שמא יחרים סתם אלא דהכא נ"ל קצת כטוען נגד המנהג והחזקה שהחתן יתן מתנות ויאמר בפירוש שנתנם שלא לשם דורון כלה ועליה להביא ראיה וטוב לבצע הריב.

דהיינו, היות והמשודכת הטוענת במתנה גמורה מוחזקת עדיפה טענתה. אלא שיש ריעותא בטענתה שהיא כנגד המנהג שהחתן יתן במתנה גמורה עוד בטרם נישאו. לכן הכרעת החתם סופר היא שעליה להביא ראיה וטוב לבצוע, דהיינו, לעשות פשרה בין הצדדים.

בנידון דידן לאחר שהתבררו בדיון טענות הצדדים, מכלל דבריהם עלה שלא נאמר במפורש על ידי התובע שהוא נותן את הטבעת במתנה גמורה.

בהתאם למבואר אין הכרעת הריב"ש לגבי מתנת תכשיטים שניתנה קודם הנישואין ברורה ואף המנהג אינו מוכרע בנסיבות מקרה דנן להוציא מחזקת הנתבעת את טבעת ולהחזירה לתובע, כמוסבר לעיל. כך שלא מצאנו בהלכה בסיס מספיק לקביעה, שעל הנתבעת להחזיר את הטבעת.

מסקנת הדברים
למרות האמור, כפי שהבאנו בפתיחת דברינו, נסיבות נתינת הטבעת לנתבעת מורות על כוונת הנותן שלא ניתנה במתנה גמורה אלא כמתנה מותנית. הבעל ציין כבר בעת נתינת הטבעת את חשיבות הטבעת בעיניו מחמת שנתנה בעבר לבת זוגתו שנפטרה, לכן יש לפרש את המתנה כמתנה מותנית לצורך שימוש האשה להתנאות לפניו כל עוד היא עמו. אף אם הנתבעת לא הבינה זאת בתחילה אין זה משנה את כוונת הנותן. אילולא הייתה אמירה זו של התובע המורה על כוונתו, בנסיבות מקרה זה לא היה בהלכה בסיס מספיק לקביעה, שעל הנתבעת להחזיר את הטבעת.

אכן הבסיס ההלכתי המבואר לעיל לגבי המעמד המיוחד של תכשיטים שהם מתנה לצורך שימוש כל עוד נשואים ואינה מתנה גמורה, למרות שאינו חל באופן גורף על מקרה דידן, הוא מסייע בקביעת המעמד של הטבעת הנידונית בנסיבות המיוחדות לה.

על כן יש לפסוק – על הנתבעת להשיב את הטבעת לתובע.

הרב יוסף יגודה

לאחר שנשמעו הצדדים שנית בפני בית הדין, ומתוך דברי האשה עצמה עלה בבירור כי הייתה התניה במתן הטבעת, הרי שמתייתר הצורך בבירור הלכתי ואני מצטרף למסקנת עמיתיי ועל האישה להשיב את הטבעת שבנידון לידי הבעל לשעבר.

הרב יצחק רפפורט

נימוקים נוספים
מאחר והגיע מועד הדיון בתביעת האשה לכתובה ועדיין לא נמסרה החלטת בית הדין, הסכימו עמיתיי לאור אי הבהירות בעמדת הנתבעת לחקור את הצדדים שלא בנוכחות באי כחם אודות מועד ואופן מסירת הטבעת כדי לקבל את הגירסה האמיתית. ב"כ הסכימו לחקירת הצדדים ע"י בית הדין שלא בנוכחותם.

מהחקירה עלה בבירור כי התובע נתן לנתבעת את הטבעת ששימשה את בת זוגתו לשעבר שנפטרה ולאחר שנשברה היא הוחלפה לטבעת זהה בכוונה וזאת לבקשת התובע על מנת שתשמש לו כמזכרת.

בעת מסירת הטבעת אמר התובע שהוא נותן לה זאת לאהבת חייו.

הנתבעת חשבה שכוונתו אליה אולם לאחר כחדשיים (עוד לפני הנישואין) הודתה כי התברר לה שהתכוון לבת זוגו שנפטרה שהייתה אהבת חייו.

התובע טען כי הנתבעת ידעה על כך מראש וסירבה לענוד אותה בגין כך ורק לאחר מכן שוכנעה להסכים לענוד אותה.

עוד טען כי על שאר התכשיטים שקנה הוא מסכים לוותר ואינו מעוניין במלחמות.

לטעמי, הוכח בבירור שלטבעת זו יש ערך סנטימנטלי ויש לנתבעת להשיבה לאלתר.

עוד הוכח מדבריו שהוא מסכים לוותר על יתר התכשיטים, שהמנהג היום לא ברור דיו כדי להכריע כנגד דברי הריב"ש המוסכמים להלכה אליבא דכו"ע.

התובע הגדיר את אי תביעתו לשאר התכשיטים כוויתור ולא שהתכוון לתת מתנה גמורה. מה גם שלא פעם עמדו בעלים במהלך דיונים לגירושין על תביעתם להחזר תכשיטים ולא הסכימו למתן הגט ללא שיקבלו את מבוקשם. הדבר שכיח בעדות מיוצאי בוכרה קווקז ועוד, כך שיש לתת את הדעת על כך בכל תביעה לגופה ולבדוק את נסיבות נתינת המתנה והמנהג וכמו שכבר כתבתי עם סיום נימוקיי לאחר שהראיתי פנים בהלכה כמו שפסק הריב"ש שאינני קובע מסמרות בדין תכשיטים מאחר ואין זה נשוא התביעה שהרי אין חולק שהטבעת הינה בעלת ערך סנטימנטלי ועל הנתבעת להשיבה לכו"ע.

ומאחר והתקבלה הסכמת ידידי ועמיתי הרב יגודה שליט"א לחיוב הנתבעת בהשבת הטבעת לתובע נמצא אפוא שכל המו"מ בינינו הינו הלכתי גרידא ולא למעשה במקרה דנן.

ברם, מאחר ולענ"ד איני יכול לקבל את נימוקי עמיתי שטרח לדחות את דברי הריב"ש מהלכה והואיל ולענ"ד יש לי השגות על נימוקיו אציין בקצירת האומר את השגותיי והבוחר יבחר.

א. במה שכתב בשם הח"מ שהשו"ע פסק באה"ע סימן צ"ט בבגדי שבת ויום טוב שאם האשה מוחזקת בכתובתה אין מוציאין מידה מאחר והשו"ע פסק מחמת הספק כדעת הרמב"ם, לא זכיתי להבין, כל הסתירה כביכול מתייחסת לבגדי שבת ויום טוב ואינה נוגעת לתכשיטים כלל וכלל שבהם אין ספק הן לדעת השו"ע והן לדעת הרמ"א שפסקו את הריב"ש לדינא וכפי שציינו בביאור הגר"א ובבאר הגולה (ראה סימן צ"ט על דברי הרמ"א) זאת ועוד, גם בבגדי שבת ויום טוב פסק מרן הב"י בחו"מ סימן צ"ז כדעת הרמב"ם שבעל חוב מוציא (גובה) מהאשה אף אם היא מוחזקת, הרי לנו להדיא שגם בבגדי שבת ויום טוב פסק מרן שיש להוציא מהמוחזק ק"ו בתכשיטים וכמו שהבאתי לשון המ"מ בביאור שיטת הרמב"ם.

ב. בהמשך דבריו מציין לרעק"א בתשובה שהבאתי ולא מביא שלאחר ניתוח דברי הב"י והרמ"א מגיע הוא למסקנה ברורה שאין חולק בדין תכשיטים שעל האשה להשיבם לבעל עם גירושיה גם אם היא מוחזקת.

ג. בהמשך דבריו מציין למה שהביא הדרכי משה בשם תשובת מהר"ם שבמקרה והבעל הקנה במפורש את התכשיטים לאשה אין חולק שהם שייכים לה. לא זכיתי להבין, דין זה פשוט ביותר שכאשר הבעל מסכים כי נתן את התכשיטים לאשה במתנה גמורה שאין הוא יכול לבקש ממנה חזרה עם הגירושין ושבעל חוב אינו גובה מהם מכיון שנתנם במתנה גמורה. ומה הקשר בין דין זה הפשוט למקרה דנן?

ד. בהמשך דבריו לאחר שהביא דברי הריב"ש, מציין כותרת "המפקפקים בהכרעת הריב"ש" ובין דבריו מציין לדברי הבית מאיר השואל ומשיב ולערוך השולחן. הבה נבחן את הדברים הללו. 1) בבית מאיר אכן תמה על דברי הריב"ש מדברי הרשב"א בתשובה שהביאה הב"י וכמו כן תמה על ראיית הריב"ש מהרמב"ם אולם במסקנתו מסכים להלכה עם פסק הריב"ש מצד המנהג. כלומר כבר אז נשתרש המנהג כדברי הריב"ש וכל תמיהותיו אינם להלכה. 2) בשואל ומשיב העתיק קטע מדבריו המתייחס לתמיהתו על ראית הריב"ש מהרמב"ם אולם המעיין בתוך התשובה יראה נכוחה עד כמה טרח השואל ומשיב בתשובה זו ליישב שיטת הב"ח בתשובה (סימן מ"ט) בה פסק בסכינא חריפתא כדעת הריב"ש כפי שהבין גם בדעת הרמב"ם. והביא ראיה לכך מדברי האו"ז ורבינו קלונימוס. בדבריו שם טרח להשיב לשואל שהשיג על הב"ח מדברי הרשב"א בתשובה, ובין דבריו שם חיזק בכל כחו את שיטת הב"ח שהיא בעצם שיטת הריב"ש וחילק בין חתן הנותן מתנות לכלה לפני הנישואין שם שייך הטעם שכתב הריב"ש "שעל מנת להתנאות בהם בעודה נשואה נתנם לה" ולכן חוזרים גם לאחר הנישואין עם הגירושין לבין כלה או אביה שנתנו מתנות לחתן לפני הנישואין שהמתנות הללו אינן חוזרות עם לאחר הנישואין עם הגירושין מהטעם "איתתא בכל דהו ניחא לה" ובמסקנתו חיזק את שיטת הב"ח להלכה ולמעשה ולא מכח מנהג מדברי התשב"ץ הרשב"א ועוד. כך שלא זכיתי להבין מדוע לציין כי השואל ומשיב מפקפק בדברי הריב"ש וכי אין מסקנה סופית למרות השגתו על ראיית הריב"ש מהרמב"ם? מוצא אני לנכון לצטט את כל דברי השואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן קט) על מנת להביא את עמדתו הברורה להלכה ולמעשה בדעת הרמב"ם והשו"ע ולא מכח מנהג בלבד.

להרב המופלג מוה' אהרן נ"י ראב"ד ד"ק סטרעליסק בדבר משודך ששלח לחתן איזה מתנות והכלה מתה קודם הקידושין:

הנה אשר תמה מעלתו על זקני הב"ח ז"ל שכתב בתשובה סי' מ"ט בישנות דאם מתה הכלה נראה מדברי הרמב"ם דיש לחלק בין מתנות דשלח החתן להכלה דיש לומר דלא שלח רק בתורת נוי בעלמא להתקשט ולא למתנה אבל מה דשלחה היא לדידיה לא הדרי דלא שייך אצלה דנתנה להחתן להתקשט רק לתורת מתנה דחיבת חיתון א"כ הוה מתנות גמורות בלי שום תנאי ולא שייך בזה לסמוך אאומדנא ולהוציא מיד המוחזק וע"ז תמה מעלתו דחפש ברמב"ם בעניני' אלו ולא מצא רמז רמיזה שיכתוב כן וגם הרשב"א כתב בתשובה והובא בב"י סי' נ' להיפך דכי היכי דהדרי סבלונות ששלח הוא לדידה חוזר כמו כן סבלונות ששלחה היא לדידיה דחוזרין דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה והאומדנא הלז גם מהיא לדידיה נמי והאריך בזה הרשב"א ומנ"ל לב"ח לחלק כן ולחלוק על הרשב"א ואף דאמרו בכתובות דף מ"ז ה"מ מדידיה לדידה ולא להיפך כבר כתב הרשב"א שם דלא קי"ל כר"ן אלא כת"ק דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ע"ש. וביקש מאד מעלתו בהיותו אצלי שאתן עין בזה. ולהיות כי לא נמצא בידי ספר שו"ת ב"ח ע"כ לא יכולתי לתת עין ולב באופן שאותיותיו יחכמונו ופלפלתי עמו ע"פ מה שאפשר לצדד בזכותו. אבל להיות כי אני מיוצאי חלציו וגם ידעתי היטב דרכו בקדש כי על אדני האמת הטבעו יסודותיו היה קשה בעיני מאד עליו ולא נחתי עד כי שאלתי לי ספר הב"ח. והנה טרם יהיה כל שיח מאד אני תמה כפי הנראה לא ראה מעלתו בגוף ספר הב"ח רק באיזה ספר מהקיצורי' כי בפתחי ראיתי שתיכף בפתח דבריו הביא דברי הרשב"א אלו וז"ל כבר פסק הרשב"א על כיוצא בענין זה והביאו בא"ה סי' נו"ן וקבעו להלכה בש"ע דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה ה"נ הדרי מה דשלחה היא לדידיה הנה ראה דברי הרשב"א אלו והדין בש"ע ס"ד שמקורו מדברי הרשב"א אלו ולא נעלם מעיניו הטהורות. וגם מ"ש שמדברי הרמב"ם לא נראה כן ביאור דבריו דבפ"ו מהלכות זכייה משמע מלשונו דדוקא במה דשלח איהו לדידה שייך לומר דשלח לה בתורת קישוט והדרי כדאמרו בב"ב פרק מי שמת מוהרי הדרי אבל מתנות שנתנו לחתן מתנות גמורות הן וליכא למסמך על אומדנא ולהוציא מיד המוחזק ע"ש וכיון להלכה כ"ב שם שכתב שאם הי' קיימין חוזר הכל וגובה אותו בב"ד שהדבר ידוע שלא שלח' אלא דרך נוי בלבד. הנה מדנקט בלשונו שלא שלח' אלא דרך נוי בלבד משמע ליה לזקני הב"ח ז"ל דדוקא באשה שדרכה להתקשט ויש לומר דשלח לה לנוי בעלמא משא"כ באיש שאין דרכו להתקשט הרי מבואר דבריו הקדושי' ואין התחלה לדברי מעלתו. הן אמת דדברי הב"ח אין להם הכרע דבאמת הרמב"ם זה דרכו בקודש להעתיק לשון הש"ס ובש"ס לא נקט רק במה ששלח הוא סבלונות לדידה אבל לא נקט בש"ס מדידה לדידיה וכבר כתב הרשב"א שם בתשובה דבש"ס נקט אורחא דמלתא דדרך החתן לשלוח לכלתו סבלונות וכך גם הרמב"ם העתיק לשון הש"ס אבל אינו מוכרע לחלק בין דידיה לדידה למדידה לדידיה. ולכאורה היה נראה לי ראיה לשיטת הרשב"א דהנה בב"ב דף קמ"ה אמר ר"פ הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא והדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי והקשה הרשב"ם דהא גם גבי סבלונות פסק כן ר"פ ולמה לי תרי זימני ומפרש דמוהרי דממון הוא מה שמקדים באירוסין שיהיה כותב לה בכתובתה כשתנשא לו ולהכי מקרי מוהר ע"ש ולפ"ז זהו גם מדידה לדידיה היא שכיח שתכניס לו נדוניא ושם אין חילוק בין דידה לדידיה כשמתה וא"כ מדוע לא חלק הש"ס בזה וע"כ דגם בסבלונות אין חילוק והדרי דאל"כ היה לו לבאר דלא נטעה שגם בסבלונות אין חילוק כמו במוהר דבמוהר ודאי לא שייך לחלק חלוקו של הב"ח ואף דבימי הש"ס היה רגילות שהחתן ישלח לבית חמיו מ"מ היה לו לבאר מהו הדין באם שלחה היא לו וע"כ דאין חילוק. הן אמת שכפי הנראה מרבינו הרמב"ם שהבין שמוהרי וסבלונות אחת שהרי בפ"ו שם הלכה ח"י לא הזכיר כלל הדין של מוהר רק הדין דקידושין ואף שבעין משפט ציין בדף קמ"ה על מוהרי הדרי מיימוני פ"ו מזכיה הלכה י"ח המעיין יראה דלא מוזכר וסמך על הלכה כ"ב שם לענין הסבלונות וא"כ אין ראיה מזה. וע"ד הפלפול רציתי לומר ראיה להרמב"ם כפי הבנת הב"ח דלא כהרשב"א דהנה מ"ש הרשב"א דלכך לא נקט הש"ס שלחה היא שדרכם היה שישלח החתן ולא הכלה קשה לפ"ז הא לענין הקידושין נחלקו שם ג"כ אי לטבועין נתנו או לא וא"כ היאך יהיה הדין אם קדשה היא אותו דבאדם חשוב מקודשת בהאי הנאה ואם אח"כ מתה מה דינה דלכאורה יש לומר דיחזור לה למ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו דבקדושין לא שייך לומר כסברת הרשב"א דהא מצינו בש"ס נתנה היא לו וע"כ דהיא לדידיה בודאי לקידושין ולמתנה גמורה נתכוין דל"ש שנתנה לו בהלואה וא"כ ה"ה בסבלונות. אך באמת אין ראיה דלפמ"ש הר"ן דבמתנה ע"מ להחזיר באדם חשוב לא מועיל וכ"כ הב"ח סי' ק"ץ וא"כ בקידושין בודאי מכוונה למתנה גמורה דאל"כ לא הי' קידושין אם יצטרך להחזיר כשתמות או שתחזור אם ימות הוא ודו"ק. ואף שיש לדחות די בזה לסתור הראיה. ולפענ"ד היה נראה דמ"ש הרשב"ם דמוהרי היינו מה שמקדים לה ממון שיהיה כותב בכתובה היינו דיצא לו ממ"ש בבראשית רבה על פסוק הרבו עלי מהר ומתן מהר פרא ומתן פרנון ופירש"י דהיינו כתובה דמוהר היא כתובה אבל הרמב"ן פירש שם דמוהר היינו סבלונות ועיין ביפ"ת שם וגם ברמב"ן על פסוק כסף יתן כמוהר הבתולות שפירש ג"כ סבלונות והביא הך דמוהרי הדרי ובאמת שלמ"ד דארוסה אין לה כתובה כמ"ש הרמב"ם ועיין באהע"ז סי' נ"ד וא"כ ע"כ כמוהר הבתולות לאו היינו כתובה ועיין מלמ"ל בהלכות נערה בתולה וא"כ ע"כ מוהרי היינו סבלונות וא"כ אין ראיה כלל וכמ"ש. והנה ראוי להסתפק לשיטת הב"ח דלהרמב"ם מתנות ששלחה הכלה אינן חוזרין אף שמתה היאך הדין בנתן אביה לו פירות כסות וכלים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה והנה בנדוניא דהנעלת ליה בין מעות מזומנים או מטלטלין וסחורות כתב הב"ח שם דודאי צריך להחזיר דזה לא נתנה רק ע"מ שתכנוס ובתורת הלואה לא בתורת מתנה אך יש לעיין אם היה נכלל מתנות עבורן ביחד אם נימא דאגב המתנות שגמר לתת להחתן תיכף נתן הכל או להיפך. ולפענ"ד דזה כוונת הש"ס בכתובות דף מ"ז בכתב לה כסות וכלים ופירות שיבאו מבית אביה לבית בעלה דהיינו שכתב לה שיתן כסות דהיינו מתנות לחתן ופירות וכלים ונחלקו ת"ק ור"נ אי אמרינן דזכה תיכף או לא זכה ולשיטת רש"י מיירי באירוסין. ובזה יש לי ליישב הרבה קושיות של התוס' על רש"י אבל דחוק לפרש כן בדברי הש"ס אבל מ"מ לפענ"ד יש לחלק בין דידיה לדידה כדמחלק הש"ס בדף מ"ז שם ואף דהרשב"א כתב דלא קי"ל כר"נ רק כת"ק לפענ"ד לא ידעתי היכן משמע כן ואדרבא בש"ס אמרו בכמה מקומות דר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וא"כ מהראוי לפסוק כראב"ע וגם כיון דמה דלא זכה לראב"ע הוא משום האומדנא דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה וכל שיש ספק באומדנא דיש לומר דמדידה לדידיה משום אחתוני וא"כ האומדנא גריעא הוא ואין לומר אומדנא ועיין כנה"ג חו"מ סי' ט"ו בהגהת ב"י אות י"ב דכל שאין אומדנא מבורר אין לפסול בשביל אומדנא וא"כ ה"ה בזה דעכ"פ יש לומר דהוה מתנה גמורה כמ"ש הב"ח ואם כן מדידה לדידיה יש לומר דלא שייך אומדנא וא"ל דלא קי"ל כדמסיק הש"ס דפליגי בזה אי מדידה לדידיה אמרינן אומדנא וקי"ל כדאמר הש"ס מעיקרא דפליגי ת"ק ור' נתן אי אמרינן אומדנא דזה אינו דבאמת אי אפשר לומר כן דזה רבות בשנים הקשיתי דאיך אפשר לומר דרבי נתן לא ס"ל כראב"ע דהא בדף נ"ה שם אמרו בהדיא דר"נ ס"ל כראב"ע דאזיל בתר אומדנא והקשיתי כן להרבה חכמים ולא מצאו מענה ואחר זמן רב מצאתי בפ"י שם בסוגיא שהרגיש בזה ועכ"פ אי אפשר לומר שהלכה כן וא"כ שוב יש סיוע להב"ח כפי הבנתו ברמב"ם. אחר שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בריב"ש סי' ש"א שדעתו דמ"ש הרמב"ם שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד היינו לאו דוקא כששלח בעת אירוסין רק אף לאחר הנישואין אלו הסבלונות אינו שולח רק לנוי בלבד והיינו שאינו מתנה כלל דאל"כ היה לו לומר שלא שלח לה רק ע"מ לכנסה וע"כ דאף בעת הנישואין ג"כ נתן לה רק לנוי בלבד ולא למתנה ע"ש. וא"כ לפ"ז צדקו דברי זקני הב"ח שזה דוקא מה שנותן הבעל לאשתו לא להיפך שלא שייך לומר שמה שתכניס האשה לבעל מתנות לא יצטרך להחזיר אף שהכניסה לאחר נישואיה:

והנה דברי הרמב"ם הנ"ל הוקבע כן להלכה בש"ע אהע"ז סי' צ"ט ס"ב בהג"ה ועיין ח"מ וב"ש שם ואף שהבית מאיר מפקפק קצת בדברי הריב"ש עפ"י דברי הרשב"א אלו מ"מ כיון שהרמב"ם לא ס"ל כרשב"א א"כ עכ"פ אין לדחות דברי הריב"ש בזה ובפרט שכן נקבע להלכה וא"כ דברי זקני הב"ח נכונים. הן אמת דמה שחידש הריב"ש דסבלונות שאינן של מאכל הם תמיד רק לנוי וחוזרין ואפילו כשנותן בשעת נשואין וקשה דלפ"ז לשיטת רש"י דחוששין לסבלונות היינו שחוששין שמא קידש בסבלונות כמבואר בסי' מ"ה ואיך אפשר לקדש בזה דהו"ל כחליפין דחזרו תמיד והרי במתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת. מיהו יש לדחות דכל שחוששין שקדשה באלו הסבלונות באמת בקידושין לא הדרי דמלבד דקי"ל דקידושי לא הדרי אף גם דלא שייך לומר שנתן לה לנוי שהרי קדשה בזה ועיין בסי' מ"ה דאם פירש לשם דורון בעלמא אין חוששין לקידושין כלל וצריך להיות לשם קידושין או סתם וא"כ עכ"פ לא הדרי. אך גוף דברי הריב"ש שדייק מהרמב"ם מדסיים שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד ולא כתב שלא שלחן אלא ע"מ לכנסה ע"כ דבזה הוה לנוי בעלמא אף לאחר נישואין באמת לולי שאיני כדאי הייתי אומר דאין מכאן ראיה דבשלמא בתוספת כתובה שאינו מחוייב ליתן שייך לומר דאומדנא היה שלא הוסיף לה רק ע"מ לכנסה אבל הסבלונות שדרך כל הארץ לשלוח להכלה סבלונות ובפרט אותן דברים קטנים שדרכה להשתמש בבית אביה ובאמת אם הי' כלים ואינם קיימים א"צ להחזיר א"כ אי אפשר לומר שלא נתן לה אלא על מנת לכנסה והרי ניתן לה להשתמש בבית אביה וע"כ צריך הרמב"ם לחדש הטעם שלא שלחן אלא לדרך נוי בלבד ולכך חוזרין אבל לעולם כל שנתן לה אחר החתונה הם שלה ובאמת ראיית רבינו הי' דהא המשנה סתם שם דהשולח סבלונות לבית חמיו דנגבין בלא בלו ואם נימא דהוא מטעם אומדנא דראב"ע הא תנאים הרבה חולקים על ראב"ע והרבה אמוראים דאמרו בכתובות דף נ"ה דאין הלכה כראב"ע ור"נ ליט מאן דפסק כר"נ ושם בסוגיא לא הזכירו דבר מראב"ע וע"כ דזה אליבא דכ"ע ומטעם דלא שלחן רק דרך נוי בלבד ובלא"ה נראה דבאמת ק"ל על הך אומדנא דראב"ע דאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה דא"כ ביהודה שהי' מיחדין החתן עם הכלה ואינו יכול לטעון טענת בתולים וא"כ לא שייך האומדנא דאף דבעי חיבת חופה כדמסיק בדף נ"ו אף שאינו חיבת ביאה היינו כיון דחזי לביאה והרי חופת נדה באמת איבעיא ליה אי קני כמבואר בכתובות דף נ"ו ובטוש"ע אהע"ז סי' ס"א וא"כ ביהודה שהיה בא עליה לשם נישואין אף שלא היה חופה כל שבא לשם נשואין מותר כמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין ועיין בש"ע סי' נ"ה וא"כ שוב היה מקום לומר דאף שמתה באירוסין קונה וא"כ שם ששלח סבלונות לבית חמיו וזה היה מנהג בכל הארץ אף בארץ יהודה ושם לא שייך שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה דהא לפעמים היה בא ושמח עמה דזה היה ענין סבלונות ולכך נתן הרמב"ם טעם דלא שלח אלא דרך נוי בלבד וע"כ דברי הריב"ש לפענ"ד צ"ע. ובפרט שהבית מאיר הוכיח דהרשב"א לא ס"ל כהריב"ש ולפענ"ד גם מהרמב"ם לא מוכח כדבריו. עוד נראה לי בישוב קושית הריב"ש הנ"ל דהנה בהא דאמרו שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה הקשו התוס' בדף מ"ז דא"כ כל לוקח בהמה ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנה וכתב הרא"ש הובא בשיטה מקובצת ותורף דבריו כמ"ש בשטה הרבצ"א ז"ל דשם נהנה מהמקח אלא שנטרף אח"כ אנן סהדי דלא היה נמנע מליקח מחשש שמא יתקלקל אבל כאן לא התחיל המקח עדיין ולא נהנה מהמקח כלל כל שמתה קודם הכניסה ע"ש ולפ"ז זהו לענין התוספות דלא נהנה כלל אבל לענין סבלונות דשולח לבית חמיו שתשתמש בבית אביה וכבר נהנה מזה שהרי כשאכל דינר מחל על הכל מפני שמחתו וגם כל שבלה א"צ להחזיר ועיין רשב"ם שם דמפני שמחתו מוחל וא"כ שוב לא שייך אומדנא כלל ולכך הוצרך הרמב"ם לחדש דלא שלחן אלא לנוי וז"ב. ובחידושי אמרתי בזה דהנה במה שחלקו התוס' דהיכא דתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא דהא השני לא היה מרוצה אלא עפ"ז. ולפ"ז צריך ביאור דא"כ גבי ארוסה נמי נימא דהיא לא הייתה מתרצית ע"ז האופן ודעתה לקנות תיכף ועיין מלמ"ל פ"ו מהלכות זכייה שהאריכו בזה הרבנים הגאונים שם בתשובה. אך נראה דהדבר נכון לפמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ס"ה דדוקא היכא שאינו רק טובת אחד מהם בלבד וא"כ כל שתלוי בדעת שניהם השני לא היה מתרצה אם לא רצה להקנות לו תיכף בלי תנאי אבל היכא דהוא טובת שניהם אמרינן כשם שזה חשש לטובתו ולא רצה להקנות לה רק ע"מ לכנסה כמו כן מה שהכניסה לו לא רצה להקנות רק כשישאנה ולא כשימות הוא או שתמות היא וא"כ הוה טובת שניהם התנאי ובכהאי גוונא סמכינן אאומדנא דשניהם לא רצו רק באופן זה וא"כ זהו לענין התוספות אבל בסבלנות שלדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"ח כל שמתה היא אינו מחזיר המתנות שנתנו לו מאבי הכלה א"כ לא שייך לומר לגבי דידיה אומדנא דלא נתן לה רק על מנת לכנסה דהא תלוי בדעת שניהם ודלמא היא לא נתרצית וכאן לא שייך לומר דהיא טובת שניהם דהא לגבי דידה לא שייך אומדנא הלז ואם כן למה תתרצה היא לזה וא"כ לא מהני אומדנא שלו וז"ב. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הב"ח בהבנת הרמב"ם שלכך הוצרך לומר שלא שלח לה רק לדרך נוי בלבד וז"ב. איברא דלפ"ז צריך ביאור דא"כ איך אמרו בדף מ"ו שם ומ"ד לא זכה ע"כ לא אמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה אבל מדידה לדידיה לא דמשום אחתוני הוא והא אחתנו להו והא כאן יקשה כיון דמה שמביאה מבית אביה לבית בעלה לא שייך אומדנא וא"כ איך מצי סבר כראב"ע דא"כ יקשה היאך שייך גבי דידיה אומדנא הא תלוי בדעת שניהם וא"ל דגם לדידה שייך אותו אומדנא דזה אינו דהא מדידה לדידיה לא שייך אומדנא כמ"ש והיא קושיא גדולה ולמה תתרצה היא כשלא יתן לה אלא ע"מ לכנסה. אך נראה דהא בב"ק סוף פרק הגוזל קמא פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה ומשני דהיא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו ולפ"ז יש לומר דזה סברת ר"נ דכיון דהאשה כל כוונתה משום אחתוני והא אתחתן לה ומה אכפת לה שלא יתן לה רק כשישאנה דהא כל עיקר כוונתה היא רק למיתב טן דו ולכך מדידה לדידיה לא מועיל האומדנא דהא איכא דעת אחרת דהיינו של החתן דלא רצה רק תיכף ועיקר כוונתה היא לאחתוני ואולי לא היה מתרצה לאחתוני אם לא תקנה לו תיכף ולא שייך בזה אומדנא משא"כ מדידיה לדידה דלא שייך דעתה דהיא בכל דהו ניחא לה ותקנה אח"כ. ויש להמתיק הדבר עפמ"ש התוס' ביבמה דכל דהוא לא יחוש מה שיהיה אחר מיתתו לא שייך דעת שניהם ע"ש כמו כן יש לומר הסברא דכל שלגבי דידה לא אכפת לה שהוא עיקר משום אחתוני היא והא אתחתן לה וא"כ שייך אצלו אומדנא ולא לגבי דידה ולפ"ז לפמ"ש התוס' דלא קי"ל כר"נ ואמרינן אומדנא בשניהם וכ"כ הרשב"א ולא קי"ל כהך דיחויא דדחי הש"ס רק דפליגו בדראב"ע (ומ"ש למעלה ראיה דקי"ל כהך דיחויא דאל"כ קשיא דר"נ אדר"נ מצאתי בפ"י בדף נ"ה שגרס שם ר' יונתן ולא ר' נתן דר"נ אזיל בתר אומדנא ובדף מ"ז לא אזיל בתר אומדנא הנה הרגיש בקושיתי ונהניתי) א"כ שוב אי אפשר לומר בסבלנות הטעם של האומדנא וכמ"ש. ובזה מיושב היטב קושית תוס' על רש"י דפירש הסוגיא דקאי מן האירוסין דא"כ למה אמר משום אחתוני ומן האירוסין קרי קירוב דעת לבד ולא חיתון ע"ש. ולפמ"ש הכי כוונת הש"ס דלא שייך אומדנא דאשה כל עיקר כוונתה בשביל אחתוני דהיינו למיתב טן דו וא"כ לכך שייך אצלו אומדנא ולגבי דידה ל"ש אומדנא ומ"ש התוס' דהא כתב לה כדי שיבאו מבית אביה לבית בעלה לפענ"ד הכוונה על כסות וכלים שתשתמש בבית בעלה וע"ד דנקט במשנה דבב"ב שיחזרו עמה לבית בעלה ודו"ק. והנה לפי חלוקו של הרא"ש דכל שנהנה מהמקח אף שנטרף אח"כ לא שייך אומדנא קשה על שיטת ר"ת דפירש דהסוגיא קאי כשנשאת דשייך אומדנא ע"מ שתהנה בתו והרי כבר נשאת ונהנית וא"כ למה שייך אומדנא ואולי כיון דלר"ת מיירי בשלא נתן לה עדן הנדוניא והאב מוחזק א"כ לא נהנית מאותן מעות עדיין וא"כ לא רצה ליתן עד שתהנה מאותן מעות. אך באמת ר"ת פסק דיחזיר תוך שנה ראשונה אף שהבעל מוחזק ושם לא שייך האומדנא ואולי מטעם זה חזר בו ר"ת מתקנה זו ולפ"ז כשהשלישה מעות והריווח לזוג לא שייך תקנת ר"ת דכבר אית לה ריווח ביתא והרי נהנית ולא שייך האומדנא ועיין ב"ש סי' נ"ג ס"ק י"א. ובזה מיושב היטב קושית הב"ש ס"ק יו"ד דמ"ש ממתה האשה דצריך ליתן מזונות לבת אשתו ולא אמרינן אומדנא דלא כתב לה רק בחיי אשתו ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר נגמר המקח ונהנה כבר בעת חיי אשתו לא שייך אומדנא וז"ב. ולפמ"ש הנוב"י עוד שם לחלק וגם לחלוקו של המחנה אפרים יש מקום להאריך ולא נפניתי כעת והנה במה שכתב הרשב"א דלכך לא קתני רק שולח סבלונות לבית חמיו ולא להיפך משום דאין דרך הכלה לשלוח סבלונות לחתן רק החתן לבית הכלה לפענ"ד היה מקום לומר לולא פה קדוש הרשב"א ז"ל דסבלונות לא שייך רק מהחתן לכלה אבל הכלה להחתן לא מצינו רק נדוניא ועיין ב"מ דף ע"ד ע"ב האי גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה וע"ש ברש"י ובשיטה מקובצת לכל הפירושים משמע דאף שחמיו נתן לו מעות לקנות תכשיטין נקרא נדוניא והיינו שהבת מה שמכניסה להבעל שתתקשט בהם זה נקרא נדוניא וסבלונות ששולחת לו שילבש החתן ויתקשט לא מצינו. אחר שכתבתי כ"ז האיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת תשב"ץ חלק שני סי' רצ"ב בתיקון ד' בסופו כתב אם אבי הכלה נתן מתנה ונכסים לארוס ומתה הבת ותבעו להחזיר לו מה שנתן לו אחר שמתה בתו זה היה מעשה ודנתי שאין הארוס חייב להחזיר וכמו שאמרו אינשי ערבונא שקלי מיניה ואח"כ מצאתי בתשובה להרשב"א ז"ל ודן שאינו מחזיר ואין לדמות זה לנכסים שנתנו לכלה ועיין בתשובה לר' אלי' מזרחי ז"ל עכ"ל. הנה ראו עיני ושמחו דהסכים שיש לחלק כמ"ש זקני הב"ח ז"ל בין מה שנותן החתן להכלה ובין מה שנותן האב של הכלה להחתן ואף דמ"ש הב"י בשם הרשב"א להיפך משו"ת הרשב"א מ"מ נאמן התשב"ץ בעדותו ואולי חזר בו הרשב"א ואיזה מהם אחרינתא לא ידענו. ומ"ש בשם רא"מ הנה כפי הנראה היא הג"ה מאיזה אחרון שכפי הראות קדם הרבה התשב"ץ להמזרחי ועכ"פ לא ידע מהתשובה של המזרחי אבל אמת הוא שהר"א מזרחי פוסק כן שכן נסתייע ממנו הב"ח ז"ל בתשובותיו ועכ"פ הדין דין אמת. הארכתי בזה לפי שהחכם השואל הנ"ל הנדז הרבה בדבר דהיאך דחה הב"ח דבר מפורש ברשב"א מפני סתימות לשון הרמב"ם שיש לפרש ג"כ שמסכים להרשב"א וגם אני פקפקתי הרבה למעלה ות"ל שזכיתי שדברי זקני הב"ח מבוארים בתשב"ץ. ומובטחני כי זכותו של הב"ח דנפיש טובא יליץ בעדי לטובה דהפכתי בזכותו כראוי לרב גדול כמותו. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ג שהאריך ג"כ להשכים עם הריב"ש והרא"ם הנ"ל דיש חילוק בין מדידה לדידיה למדידיה לדידה והוא כדברי אא"ז הב"ח ז"ל"

העתקתי את כל התשובה למען יראה המעיין עד כמה טרח השואל ומשיב לבסס את דברי הריב"ש להלכה למעשה בראיות ברורות שהסכים עמם הב"ח זקנו ועוד פוסקים וזאת גם ללא שהמנהג כן.

ה. מה שהביא בשם ערוך השולחן שגם הוא מפקפק בדברי הריב"ש, לא זכיתי להבין, הרי דברי ערוך השולחן מתייחסים לבעל חוב הגובה תכשיטים ולא לבעל וכפי שציינתי בנימוקיי וגם אם נשווה את הדין של בעל חוב הגובה לדין בעל הנותן תכשיטים לפני הנישואין (וכפי שכתב השער משפט) עדיין לא ברור לי מדוע לציין כי הוא מפקפק על פסק הריב"ש הרי כל דבריו שם הם מכח המנהג הפשוט שפשט במחוז בו התגורר?

ו. בהמשך דבריו טרח ליישב דברי מרן הב"י בשולחנו הטהור אה"ע סימן נ' על פי מה שהביא הבית מאיר את דעת הרשב"א בתשובה. ולענ"ד איני יכול לקבל יישוב זה מכמה נימוקים. הראשון שבהם. הבית מאיר עצמו שידע מדברי מרן הללו בסימן נ' וממה שכתב את שיטת הריב"ש והרמב"ם ולא יישב דברי מרן בשולחנו כפי שהבין ידידי ועמיתי די בנימוק זה כדי להבין שיישוב זה לא יכון בדעת מרן הב"י שכן ברור שהבית מאיר היה טורח להביא יישוב זה לעולם על מנת להבין דעת מרן הב"י להלכה ולמעשה. נימוק שני. יישוב זה בניגוד לדברי הרעק"א שהבאתי בו לאחר שניתח את דברי מרן הב"י והרמ"א העלה למסקנה שבתכשיטים אין חולק שעל האשה להשיבם ולא חילק יחולק זה של ידידי שלדעתי הוא משמעותי ביותר. נימוק שלישי. יישוב זה בניגוד לסברא הפשוטה שהביא השואל ומשיב לחלק בין מתנות שנותן חתן לכלה לבין מתנות שנותנת הכלה לחתן וכמו שפסקו הב"ח ועוד פוסקים כריב"ש ודלא כרשב"א שהביא הבית מאיר אלא כרשב"א בתשובה שהובא בתשב"ץ. נימוק רביעי. יישוב זה בניגוד למה שהביא מרן הב"י דברי הריב"ש בספרו ב"י סימן צ"ט ללא חולק וכפי הכללים הידועים לנו אין סיבה לומר שמרן חזר בו וסובר כרשב"א שהביא הבית מאיר גם אם נכון הדבר שלא הביאו בשולחנו, מ"מ נראה כי היה פשוט לו דין תכשיטים יותר מדין בגדי שבת ויום טוב על כן לא טרח להביאו. נימוק חמישי. יישוב זה בניגוד למה שיישב בשו"ת תורת חיים שהבאתי בנימוקיי את דעת מרן הב"י להלכה. מכל הלין נימוקי לא מתיישב בליבי יישובו של ידידי ועמיתי בדעת מרן הב"י ולכן איני מקבל יישוב זה בפרט שיש יישוב ברור ופשוט אליבא דהבנת השואל ומשיב בדעת הב"ח שראה דברי הרשב"א בתשובה ואת דברי מרן בסימן נ' וחילק באופן ברור ביותר בין חתן הנותן מתנה לכלה הנותנת ועם חילוק זה המבוסס על אדני הפוסקים דברי מרן נדרשים כמין חומר לטעמי.

ז. בהמשך דבריו שוב חזר על כך שמדברי השו"ע והרמ"א נראה שלא הביאו דברי הריב"ש להלכה. לענ"ד ברור ופשוט שאם הגר"א בביאורו מציין במקור דין הרמ"א את דברי הגמרא ב"ב קמ"ה ולדברי הריב"ש וכמו כן היה פשוט לו לגרעק"א כן, וכן נראה שהבינו הח"מ והב"ש שמקור דין הרמ"א הינו הריב"ש, לענ"ד, לא ניתן לחלוק עליהם מכח פקפוק של הבית מאיר בראיית הריב"ש. אציין כי כמו הריב"ש פסקו לדינא, מהרי"ק בשם סה"ת, התשב"ץ, הב"ח, תורת חיים, מהרש"ך, הרא"ם, מהר"א ששון, פרח מטה אהרן, רעק"א, שואל ומשיב, וזו לענ"ד דעת הרמב"ם השו"ע והרמ"א כפי שהבינו גדולי הפוסקים שציינתי בנימוקיי. אינני מוצא סיבה לנטות מדבריהם אא"כ יוכח כי יש מנהג ברור אחרת.

כאמור כל זה מו"מ הלכתי בנוגע לתכשיטים שאינם בעלי ערך סנטימנטלי, אולם בנוגע לפסיקת ההלכה במקרה דנן קיימת הסכמה בין חברי ההרכב שטבעת זו יש לה ערך סנטימנטלי ויש כאן אומדנא ברורה של התובע שלא התכוון לתת לה במתנה גמורה בגלל אמירתו אליה בעת הנתינה אשר על כן על הנתבעת להשיבה לתובע לאלתר.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם אודות הטבעת נשואת הדיון אותה תבע הבעל לשעבר מחליט בית הדין:

על האשה להחזיר לבעל לשעבר את הטבעת.

מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי זיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י' בניסן התשע"ה (30/03/2015).



חזרה לתחילת פסק הדין בתיק 951689/2