זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) בתיק 409638/7, אשר בו מחק בית הדין את התביעה שהגיש הבעל־המערער לחלוקת רכוש וסגר את התיק בנימוק שאין לפני בית הדין תביעת גירושין שאפשר לכרוך אליה את חלוקת הרכוש. כמו כן הורה בית הדין לסגור את התביעה לצווי הגבלה אף היא בנימוק שלא קיים פסק דין לחיוב גט, וזו לשון החלטת בית הדין:

"נוכח העובדה שאין בפני ביה"ד תביעת גירושין שניתן לכרוך לה את חלוקת הרכוש – מוחק ביה"ד את התביעה לחלוקת רכוש וסוגר את התיק.

התביעה למתן צווי ההגבלה תיסגר אף היא נוכח העובדה שלא קיים נכון להיום פס"ד לחיוב גט."

הצדדים והשתלשלות ההליכים הדיוניים

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1962, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים.

בשנת 1992 התגלע משבר בחיי הנישואין. הם נפרדו, ובמשך כשני עשורים הם מתדיינים בעשרות הליכים משפטיים שונים, הן בבית הדין הרבני הן בבתי המשפט האזרחיים (שלום, משפחה, מחוזי ועליון).

המשיבה הגישה לבית המשפט בשנת 1992 תביעה לפירוק שיתוף, וזו נמחקה ביום 3.11.1993.

כמו כן ביום 10.6.1993 הגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף בדירה (שאינה דירת המגורים של הצדדים) וגם זו נמחקה בשל חוסר מעש.

בשנת 1994 נתן בית המשפט למערער אפוטרופסות בלעדית ומשמורת ייחודית על כל הילדים. בד בבד הוצא צו הרחקה שאסר על המשיבה להתקרב למקום מגורי ילדיה מחשש לשלומם ובריאותם הנפשית. לאחר החלטה זו עברה המשיבה לגור בדירה שבבעלות הצדדים בתל אביב, והמבקש המשיך לגור עם הילדים בבית המשפחה ברמת השרון.

בשנת 1993 הגיש הבעל תביעת גירושין בלא שכרך בה את נושא הרכוש או כל עניין אחר. בשנת 1998 קיבל בית הדין האזורי את תביעת המבקש וקבע כי "על האישה להיענות לתביעת הבעל ולהתגרש". לעניין הרכוש קבע בית הדין כי "הצדדים יתגוררו כל אחד בדירה בה הוא מתגורר כיום. תביעות בענייני רכוש יוכרעו במקום בו מתנהל הדיון."

בהליך נוסף שהתקיים לפני בית הדין בשנת 2000 שב הוא על קביעה זו: "[...] חוזר בית הדין על פס"ד קודם, לאחר שברור לנו שטענות הבעל נגד האישה אינם פרי דמיונו, אלא יש להן בסיס מוצק, ולכן עליה לקבל גט מיד. ואם אינה מוכנה לחלוקת רכוש כפי שנפסק או שהוצע במקום אחר, ימשיכו להתגורר כל אחד במקום בו מתגורר כיום והרישום בעלות הדירות יישאר כפי שהוא כיום."

בשנת 2000 התיר בית הדין לבעל לשאת אישה על אשתו וזאת לאחר קבלת אישור מכב' הראשון לציון נשיא בית הדין הגדול להיתר הנישואין בפסק הדין מיום 11.1.2000.

ביום 13.3.2002 הטיל בית הדין צווי הגבלה על המשיבה והם אושרו בהחלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 13.11.03.

בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופטת ע' מילר) מיום 21.3.02 בתמ"ש 55634/00 נקבע: "הועלתה במהלך הדיון הצעה על ידי ב"כ הבעל, לפרק את השיתוף בשתי הדירות ולחלק את התמורה בין שני בני הזוג בחלקים שווים. האישה דחתה הצעה זו" (עמ' 10).

על קביעה זו חזר גם בית המשפט המחוזי (השופטת שטופמן) בפסק דין שניתן בעניינם של הצדדים ביום 12.11.02 בתיק ע"מ 1073/02: "עוד מן הראוי לציין כי המערערת (המשיבה כאן – א' א') מתנגדת לפירוק השיתוף בבית המגורים."

ביום כ"ז באב תשע"ב (15.8.2012) הגיש הבעל תביעה נוספת אשר כותרתה "כפייה למתן גט – צווי הגבלה לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים". בסעיף 1 לכתב התביעה ציין הבעל את ההליכים שהתנהלו לפני בית הדין האזורי והגדול לעניין חיוב האישה בגט והטלת הסנקציות. ובסעיף 3 תחת הכותרת "סיום קשרי רכוש משותף בין הצדדים" נאמר בזו הלשון: "בצמוד לכפיית הגט על הנתבעת, בית הדין מתבקש לפסוק שתהיה הפרדת רכוש". המערער פירט את הרכוש – הדירות שבבעלות שני הצדדים וכן פוטנציאל הגדלת שטח הדירה שבה גרה האישה לפי תכנית תמ"א 38. לאחר מכן ביקש המערער מבית הדין שיפסוק שהזכויות בבית שברמת השרון יועברו לבעלותו המלאה ואילו הזכויות בדירה שבצפון תל אביב יועברו במלואם לבעלות האישה.

ביום י"א בכסלו תשע"ג (25.11.2012) וביום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) התקיימו דיונים לפני בית הדין האזורי. ב"כ האישה שלל את סמכות בית הדין לדון בנושא הרכוש, מאחר שלא נעשתה כריכה, שכן עניין הגירושין נפסק מזמן, וכן בשל תביעה לעניין הרכוש שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה. בסופו של יום בית הדין בהחלטה מושא ערעור זה מחק את תביעותיו של הבעל, ומכאן הערעור.

ביום כ"ה בסיון תשע"ד (23.6.2014) שמע בית דין זה את הערעור בדיון בהרכב של שלושה דיינים. במהלך הדיון נודע כי לאחד מדייני ההרכב יש קרבה עם המערער, והדיון הופסק. לבעלי הדין ניתנה האפשרות לבחור בין קביעת מועד חדש לדיון ובין קיום דיון באותו מועד לפני דיין אחד. בעלי הדין קיבלו עליהם בהסכמה סמכות של דיין אחד, והדיון התקיים אפוא לפניי.

בתוך כך ניתנו שתי החלטות בבית המשפט למשפחה. האחת מיום כ"ג בטבת תשע"ד (26.12.2013), ובה נקבע כי אם סוגיית הסמכות לא תוכרע בבית הדין הגדול, לא יתקיים הדיון בתביעה לפירוק השיתוף במועד שנקבע בבית המשפט. והשנייה מיום ט' באלול תשע"ד (4.9.2014), ובה חזר בית המשפט על האמור והורה שיש לדחות את מועד הדיון עד לאחר קבלת החלטת בית הדין הגדול לעניין הסמכות העניינית.

נכון להיום, שלושה מילדי הצדדים נישאו, ואילו שלושה אחרים, שהם פגועים נפשית, חיים ונמצאים עם המערער בביתו. המערער העיד על עצמו שהוא חולה סרטן, ואילו המשיבה צירפה מסמך רפואי ולפיו היא סובלת קשות מבעיות אורתופדיות.

טענות המערער
המערער שלפנינו טוען כי טעה בית הדין קמא במחיקת תביעותיו ובקבעו כי אין לבית הדין סמכות לדון ברכוש. הוא מסתמך בעיקר על כי ביום כ"ז באב תשע"ב (15.8.2012) הגיש תביעה לכפיית גט והטלת צווי הגבלה על האישה, קרי תביעת גירושין, ובה כרך את נושא הרכוש – שתי הדירות של הצדדים בתל אביב וברמת השרון, ואילו האישה הגישה לבית המשפט למשפחה את תביעתה לפירוק השיתוף רק ביום י"א בכסלו תשע"ג (25.11.2012), דהיינו לאחר כשלושה חודשים.

כמו כן נשען המערער על כי בין הצדדים מתנהלים הליכי גירושין בבית הדין החל משנת 1993. המערער טוען כי בית הדין כבר חייב את האישה בגירושין בשנת 2000 ועד עתה לא היה סידור גט, ומשכך מבחינתו לא הסתיים הליך הגירושין. המערער הוסיף וטען שמעולם לא ניתנה החלטה בדבר סגירת התיק, ומכל מקום לא נשלחה לו הודעה על כך בטרם סגירת התיק בהתאם לאמור בתקנה עט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג.

כמו כן בהחלטתו משנת 2000 התייחס בית הדין לנושא הדירות של הצדדים, כשהורה לצדדים בפסק דינו מיום 11.1.2000 שאם האישה אינה מוכנה לחלוקת הרכוש כפי שנפסק או שהוצע במקום אחר ימשיכו להתגורר כל אחד במקום בו מתגורר כיום, והרישום בבעלות הדירות יישאר כפי שהוא כיום.

טענות המשיבה
מנגד טוענת המשיבה באמצעות בא־כוחה כי "המערער מנסה להסוות את חוסר התוחלת של ערעור חסר תום הלב במלל רב ולא רלוונטי, ובאמצעים 'חזותיים'", וכי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית הדין קמא.

לדבריה המערער כלל לא הגיש תביעת גירושין ובוודאי שלא כרך את נושא הרכוש. כל שהגיש המערער לבית הדין האזורי הוא בקשה למתן צו הגבלה לצורך אכיפת הגט – הא ותו לא.

מעולם לא נדון נושא הרכוש בבית הדין הרבני אלא בבית המשפט למשפחה. לא זו אף זו, המערער נתן הסכמתו בבית המשפט המחוזי ביום 26.12.2004 כי יבוצע פירוק שיתוף בשתי הדירות של הצדדים.

עוד טוען ב"כ המשיבה כי מה שהמערער "ברוב חוצפתו ובחוסר תום לב" ציין בבקשה גם את נושא חלוקת הדירות נבע בשל העובדה כי המשיבה הודיעה לו שבכוונתה לחדש את ההליכים הרכושיים בבית המשפט לענייני משפחה.

עוד טען כי טענת המערער כי הגיש תביעת גירושין שקרית, מאחר שפסק הדין לגירושין ניתן לפני שנים רבות – לפני ארבע־עשרה שנה. וכלשונו: "לפיכך טענת המערער כי הגיש תביעת גירושין וכי כרך אליה את עניין הרכוש היא שקרית, שכן אין ולא הייתה תביעת גירושין (פסק דין לגירושין ניתן כארבע־עשרה שנים לפני כן והמערער ביקש וקיבל היתר לשאת אישה שנייה), ולכן גם לא היה אפשר לעשות "כריכה" לבקשה לצווי הגבלה והמערער גם לא ביקש זאת." לטענתו, כל רצונו של המערער הוא לסכל את התביעה לפירוק השיתוף שהגישה האישה לבית המשפט למשפחה.

בית הדין ניסה להביא את הצדדים להסכמות, אולם הניסיון לא צלח. לפיכך הדיון נמשך, ומכאן הצורך לתת פסק דין בערעור זה.

סמכות דיין אחד לדון בערעור
כאמור לעיל, בדיון התברר כי לאחד מחברי ההרכב קרבה למערער, ומשכך היה הצורך לדחות את הדיון או לקבל את הסכמת הצדדים להוסיף ולנהל את הדיון במותב של דיין אחד.

סמכותו של בית הדין הגדול לקיים דיון במותב של דיין אחד הוסדרה בתיקון מס' 25 לחוק הדיינים, תשט"ו–1955. היא מעוגנת היום בסעיף 8 (ב) (3) לחוק, וזה לשונו:

"8. (א)...
(ב) בית הדין הרבני הגדול ידון בשלושה; ואולם בעניין מהעניינים הבאים, שקבע השר בתקנות בהסכמת נשיא בית הדין הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לעניין מסוים:

1) עניינים שלא על ריב;
(2) צווים לעיקול נכסים או לעיכוב יציאה מן הארץ;
(3) כל עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד;
(4) ענייני סדר ומינהל;
(5) עניינים הנדונים במעמד צד אחד."

בהוראת מעבר שנחקקה בתיקון 25 הנ"ל לחוק הדיינים נקבע כי עד להתקנת תקנות בעניין זה יחולו, בשינויים המתאימים, תקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן–1990, שהותקנו לעניין מותב של דיין אחד בבית הדין הרבני האזורי.

בסעיף 1 (3) (א) לתקנות אלו נאמר:

" (3) ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד –
(א) ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדיין אחד ובית הדין אישר שהענין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד."

כאמור, לאחר שבעלי הדין נתנו את הסכמתם המשיך הדיון להתנהל לפניי במותב של דיין אחד. נושא ערעור זה ראוי לפי דין תורה להיות נדון בדיין אחד. לכן פסק דין זה יינתן במותב זה.

השאלות הצריכות בירור והכרעה
לאחר עיון בפרוטוקולי הדיון, בכתבי הצדדים ובחומר שבתיק נראה כי יריעת המחלוקת בערעור נסבה סביב שאלות אלה:

א. האם במקרה דנן תלוי ועומד הליך דיוני של תביעת גירושין בין הצדדים בבית הדין האזורי, הליך שאליו היה יכול המערער לכרוך את נושא הרכוש.

ב. האם סגירת התיקים בבית הדין האזורי לאחר שהאישה חויבה בגט איינה את האפשרות לכרוך את עניין הרכוש בתביעת הגירושין.

ג. האם אפשר לראות במסמך שהגיש המערער ביום כ"ז באב תשע"ב (15.8.2012) תביעת גירושין שאליה נכרך נושא הרכוש – הדירות של הצדדים.

להלן נלבן שאלות משפטיות אלה.

תביעת הגירושין וסיום ההליך
בין הצדדים התנהלו הליכי גירושין החל משנת 1993. בית הדין קיבל את תביעת המערער וקבע בהחלטתו הראשונה (בשנת 1998) כי "על האישה להיענות לתביעת הבעל ולהתגרש", וכי "הצדדים יתגוררו כל אחד בדירה בו הוא מתגורר כיום. ותביעות בענייני הרכוש יוכרעו במקום בו מתנהל הדיון."

בהליך נוסף שהתקיים בשנת 2000 חזר בית הדין וקבע כי על האישה לקבל גט מיד. פסק דין נהפך חלוט, אולם למרות הזמן הרב שחלף מאז לא נאותה המשיבה לקבל גט ולא סודר גט בין הצדדים.

כלל ידוע הוא כי הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק הדין המורה – אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה – על סידור גט. ההליך מסתיים רק במתן הגט למעשה מידי הבעל לידי האשה ובכתיבת מעשה־בית־דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם במלואו ואם תוך ציון הגבלות.

על כך ראו בתיק (רבני גדול) 7938–21–1 (12.2.2006):

"פסק דין לגירושין של בית דין רבני, ואין משנה מה הנוסח של פסק הדין – הצעה, המלצה, חיוב או כפייה – איננו מסיים את הליכי הגירושין. הם מסתיימים רק עם מתן הגט והוצאת "מעשה בית דין". בעניין זה ניתנה גם הנחיה ברורה של נשיא בית הדין הרבני הגדול:

'ז. סיום הליך הגירושין

הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק־דין לגירושין, בין אם פסיקת בית הדין הוכתרה בכותרת "פסק־דין" ובין אם היא הוכתרה בכותרת "החלטה", אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן מעשה־בית־דין שלאחר סידור הגט. כל עוד לא סודר הגט וניתן מעשה־בית־דין כאמור, ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית הדין ימשיך לדון בענין הגירושין ובכל הכרוך בו, עד לאחר סידור הגט ומתן מעשה־בית־דין.

מצא בית הדין לנכון להורות על סידור הגט עוד בטרם הוכרעו כל העניינים הכרוכים בגירושין, יציין בהחלטתו באלו עניינים ימשיך לדון לאחר סידור הגט.'

(הנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול – התשס"ד, חוזר מנהל בתי הדין הרבניים מס' 8, 6,4; ההנחיות מצויות כעת גם ב־http://www.rbc.gov.il/judge/av/index.asp).

ובהמשך הביאו ציטוט מפסק הדין בערעור (רבני גדול) תשלד/17, פד"ר ט, 289, 292 (התשל"ד):

"...פסק הדין בתיק 533/לב היה פס"ד על תביעת הגירושין, ועל הסכם הגירושין שנעשה בין הצדדים. מעשה בית דין הוא פס"ד אחר על מעשה הגירושין עצמם שנעשה כדין. ועיין פתחי תשובה שו"ע אה"ע סי' קנ"ד בסדר הגט סק"ח, בשם הפוסקים שצריך תורת בית דין לסידור הגט, ולמעשה בית דין על הגירושין, עיין שם.

(כידוע שיש בארץ, כגון בתל אביו שני בתי דין נפרדים: האחד, בית דין שדן רק במשפטי גירושין, וב"ד שני שעיקר עיסוקו הוא במעשה הגירושין. בית הדין ברחובות הוא דן גם במשפטי הגירושין, וגם עוסק במעשה הגירושין, דהיינו שהוא פועל בשני המישורים גם יחד).

אולם אלו הם שני פסקי דין שונים, פס"ד במשפט גירושין כולל עצם החיוב לתת גט, או לקבל גט, ענינים הכספיים שבין הצדדים, שאלת הילדים של בני הזוג. ופסק דין שנקרא מעשה בית דין כולל בעיקרו דיני איסור והיתר שהגט נעשה כהלכה, ושהיא אסורה לכהן, ומתי היא מותרת להינשא, ואם היא מותרת לחזור לבעלה הקודם, וכן אם היא אסורה להינשא לגבר מסוים. שני פסקי דין אלו אינם חייבים להיות תואמים זה את זה, אלא הם משלימים אחד לשני."

כך גם נפסק בתיק (אזורי רח') 8570–21–1 ס' ר' נגד ס' י' (כעת ב־http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/9.doc):

"...זאת ועוד. אף שניתן פסק דין לגירושין, טרם סודר הגט. תביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת עד למסירת הגט ומתן "מעשה בית דין". עובדה היא, שהצדדים זומנו לאחר מתן פסק הדין, להמשך הליכי הגירושין. במקרה דנן, פסק־הדין קבע רק כי מצוה על הבעל לתת גט. כל עוד לא ניתן הגט, אמור בית הדין להמשיך ולדון בתביעת הגירושין, הן במישור היישומי של פסק הדין כפי שניתן, והן בבקשות להחמרת נוסח פסק הדין מ"מצוה" ל"חיוב" ואולי אף ל"כפיה". לפיכך, יש לראות – מבחינה מהותית – בכותרת לפסיקת בית הדין, שם נכתב "פסק דין", כ'החלטת ביניים'."

עוד ראו בתיק (רבני גדול) 9848–64–1 (7.8.2008), וז"ל:

"כפי שנאמר בהזדמנויות שונות, הליך הגירושין שבפני בית־הדין אינו מסתיים במתן פסק־דין המאשר את עצם הסכמת הצדדים להתגרש. עדיין יש צורך בביצוע הגט ובמתן "מעשה בית־דין" לאחר הגט. רק עם חתימת "מעשה בית־הדין" מסתיים הליך הגירושין (ראו: ערעור 1־21־7938 (גדול) פלוני נ' פלונית, עמ' 9 ואילך, 12.2.06, ועוד פסקי דין אחרים)."

לאור האמור והמצוטט לעיל, ולמרות שניתן פסק דין בעניינם של הצדדים בשנת 2000 בו נפסק כי על האישה לקבל גט, נראה שכל עוד לא בוצע הגט ולא הוצא מעשה־בית־דין, ההליכים עומדים בעינם, וכל עוד לא בוצע הגט, אין לומר כי ההליכים הדיוניים הגיעו לכלל סיום.

חיזוק וסיוע לדברינו אפשר לראות בחוקים נוספים המעניקים סמכות לבית הדין ליתן החלטות ולהוציא צווים למרות שכבר ניתן פסק דין לגירושין.

כך לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה–1995, רשאי בית הדין להטיל צווי הגבלה על בעל דין אשר לא קיים את אשר נקבע בפסק דין לגירושין.

כמו כן בסמכותו של בית הדין הרבני למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין שניתן על ידו. סמכות זו מעוגנת בסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956. סמכות עיקרית זו קיימת, אם מתעורר צורך במינוי כונס נכסים, אף שכבר ניתן פסק דין בעניינם של הצדדים.

הרי לנו מכנה ורעיון משותף, שכל עוד לא קוים או בוצע האמור בהחלטה או בפסק הדין, לא הגיעו ההליכים הקודמים שנידונו בפסק הדין לסיומם. ולפיכך סמכות בית הדין נמשכת לדון וליתן החלטות נוספות בעניינם של הצדדים עד למועד ביצועו של פסק הדין.

סגירת תיק – אינה ביטול או מחיקת התביעה
אשר לסגירת התיקים בבית הדין האזורי בשל חלוף הזמן – זמן כה רב (ארבע־עשרה שנים) – אין סגירת התיקים מלמדת על מחיקת ההליך או ביטולו, ואין היא מאיינת את יכולת המערער לכרוך בתביעה את עניין הרכוש.

כבר נפסק בבית דין זה כי החלטה על סגירת תיק איננה שוות ערך להחלטה בדבר מחיקת תביעה או ביטול תביעה. החלטה בדבר סגירת תיק היא החלטת־ביניים מינהלית, ומשמעותה מצומצמת – התיק נכנס "להקפאה" בלבד עד למתן החלטה בדבר חידוש ההליכים או עד למחיקה סופית של ההליך.

לעניין זה ראו בתיק (רבני גדול) מס' 1820–23–1 (9.3.2008) (בהרכב הדיינים – הנשיא הרב משה שלמה עמאר, הרב שלמה דיכובסקי והרב ציון בוארון):

"לאחר העיון נראה לנו כי צדק בית הדין האזורי בהחלטתו לחזור ולפתוח את התיק המקורי שנסגר, וכי בית הדין הוא המוסמך לדון בתביעה להחזקת הילדים והסדרי הראייה. החלטה על סגירת תיק איננה שוות ערך להחלטה בדבר מחיקת תביעה או ביטול תביעה. החלטה בדבר סגירת תיק היא החלטת־ביניים מנהלית ומשמעותה מצומצמת: התיק נכנס "להקפאה". התיק יורד בשלב הסגירה ממצבת התיקים הפעילים של בית הדין. בשלב הביניים, התיק יש דרך קבע בארכיב בית הדין והוא ממתין להחלטה נוספת, אם החלטה בדבר חידוש ההליכים ואם החלטה בדבר מחיקה סופית של ההליך. מטעם זה החלטה בדבר סגירת תיק יכולה להינתן ע"י דיין אחד בלבד, לפי לסעיף 8 (ה) וסעיף 8 (ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו–1955. אילו היה מדובר בהחלטה סופית המוחקת את ההליך, מן הדין היה שההחלטה תינתן ע"י שלושה דיינים כדרישת החוק.

ראו: ע"א 756/85 שושנה יעקב נ' ציון יעקב מ (2) 637.

העובדה כי לצורך חידוש ההליך נזקק הבעל להגשת בקשה חדשה ונפרדת, שאף קיבלה מספר סידורי חדש, איננה מאיינת את סמכות בית הדין שנקנתה כדין עוד קודם לכן. ככלל, כל בקשה המוגשת לבית הדין, לרבות בקשות ביניים טעונה פתיחת תיק נפרד ותשלום אגרה (חוץ מאלו שפטורות במפורש עפ"י התקנות מתשלום אגרה). ממילא, מקבלת הבקשה מספר חדש, המתאים להליך."

וכן ראו בתיק (רבני נתניה) 832273/2 (7.12.2011) הדיין הרב אריאל ינאי שליט"א, וז"ל:

"באשר לסגירה מנהלתית של תיק, אכן מדובר בסגירה טכנית ולא בקביעה או בהכרעה מהותית לגופו של תיק או לגופה של תביעה. מדובר בהחלטת ביניים בלבד, משכך, ניתן לפתוח שוב את הפעילות בתיק בהחלטה שיפוטית חדשה ולקבוע לצדדים מועד לדיון."

אמנם קיימים בפסיקה עמדות סותרות לכאורה בכל הנוגע לפירוש ההחלטה של בתי הדין הרבניים בדבר "סגירת תיק" המתנהל לפניו. יש שפירשו אותה כהחלטת ביניים, המקפיאה את התיק או מרדימה אותו, באופן שסמכות בית הדין נמשכת (ע"א 275/72 רות בן־נעים נ' רפאל בן־נעים, פ"ד כו (2), 818,; ע"א 756/85 שושנה יעקב נ' ציון יעקב, פ"ד מ (2), 637, 640־641; ע"מ (חי') 114/98 קרבל נ' קרבל). ומנגד היו שפירשוה כמחיקת התביעה או דחייתה, באופן שמפקיע סמכותו הנמשכת של בית הדין (ע"א 438/78 פטריץ נ' פטריץ, פ"ד לג (1) 145, 147־148; וכן ע"א ע"א 203/72 יעקב פלדמן נ' אסתר פלדמן, פ"ד כז (1), 29; ע"א 927/90 לוטפי נ' לוטפי; ע"א 135/80 בכור נ' בכור, פ"ד לו (2) 358, 361־362; ת"א (ת"א) 1828/89 הלל נ' הלל).

כך גם בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (כב' השופט א. רובינשטיין) הצביע על שני זרמים בפסיקה לגבי פירוש החלטה של בתי הדין הרבניים בדבר "סגירת תיק" המתנהל לפניו: יש שראו את החלטת הסגירה כהחלטת ביניים "המקפיאה" את התיק באופן שסמכות בית הדין נמשכת; ויש שראו את ההחלטה כמחיקת התביעה או דחייתה, באופן שמפקיע את סמכותו של בית הדין. בג"ץ קבע כי מחלוקת זו אינה מצדיקה את התערבותו בהחלטות בית הדין האזורי והגדול וכי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. באותו מקרה בג"ץ נדרש לנסיבות המקרה וקבע כי ההחלטה על סגירת התיק היא החלטה טכנית שאיננה נכנסת לגדרי תקנה ע"ט, ואין לראותה כמחיקת התובענה (ראו: בגץ 6984/12 פלונית נ' פלוני ואח' (18.10.2012) ).

בנסיבות המקרה דנן סגירת תיק בית הדין האזורי היא עניין טכני שאינו נכנס לגדריה של תקנה ע"ט, ואין לראותו כמחיקת התובענה או ביטולה. מסקנה זו מתחייבת לנוכח הדיונים והליכים שהתנהלו בין הצדדים כאשר בסופו של דבר הוחלט כי על האישה לקבל גט, אלא שהליך נתינתו לא בוצע בשל עקשנותה וסירובה עד היום.

זאת ועוד: לטענת המערער היתר הנישואין שניתן לו בעבר ואושר ע"י נשיא בית הדין הגדול ביום 11.1.2000 אינו בר ביצוע מאחר שנשים מסרבות להינשא לו כל עוד הוא רשום כנשוי למשיבה, ולו על הנייר בלבד (ראה שורה 13 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 25.11.2012).

מהמורם לעיל יש לקבוע כי טרם הסתיימו הליכי הגירושין שהתנהלו בין הצדדים בבית הדין האזורי, וכי הם בעינם עומדים אף שלמעשה, בשל חלוף השנים, נסגרו התיקים והועברו לארכיון.

כריכת הרכוש להליך הגירושין
סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953, (להלן: חוק השיפוט), ולפיה:

"שיפוט בענייני נישואין וגירושין

1. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים."

ענייני הגירושין שעל פי סעיף 1 לחוק השיפוט הם בסמכותו הייחודית של בית־הדין, כוללים את פירוק קשר הנישואין עצמו (ראו בג"ץ 9611/00 נבאל נ' מרעי). עניינים אחרים הנספחים לגירושין הוכנסו לגדר הוראת הכריכה, המעניקה לבית־הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי.

הוראת הכריכה קבועה בסעיף 3 לחוק השיפוט, וזו לשונה:

"שיפוט אגב גירושין

3. הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין..."

סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב אפוא את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה.

כזה הוא למשל עניינן של דירות המגורים של הצדדים. חלוקת הזכויות בדירות היא מן השאלות, הכרוכות באופן ישיר ואמיץ בנישואי בני הזוג, המתעוררת עקב התערערות יחסי בני הזוג שהביאה להליך הגירושין, ואשר פתרונה דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים (ע"א 139/75 פלדמן נ' פלדמן, פ"ד ל (1) 263, 267).

כדי שבית הדין ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, נדרשת כריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין (ראו בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118). אלא שכריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת ואין מניעה לכרוך אף במהלך הדיון או בכל שלב אחר וכל עוד ההליכים לא הגיעו לסיומם.

ראו דברי הנשיא השופט א. ברק (בדימ') בבג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 13:

"לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על־ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת."

וכן ראו גם בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (29.6.2014) פסקה 28 לחוות דעתה של המשנה לנשיא השופטת נאור:

"כפי שנפסק, כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמאלית מוגדרת (בג"ץ 5679/03 הנזכר לעיל, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). כשם שניתן לכרוך סוגיה מסוימת בתביעת הגירושין עצמה, כך אין מניעה לעשות כן במהלך הדיון בפני בית הדין הרבני, בעוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת (שם; בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז (2) 1 (1982) ). לראיה, לא רק התובע גירושין רשאי לכרוך עניינים נספחים לגירושין בתביעתו, כי אם גם הנתבע (ראו, למשל: עניין גורוביץ, עמוד 18) "

במקרה דנן אפשר לראות בהגשת הבקשה מיום כ"ז באב תשע"ב (15.8.2012) משום כריכת הרכוש לתביעת הגירושין וההליך הדיוני שהתקיים בין הצדדים במהלך השנים.

מאחר שסידור הגט לא בוצע, הרי פסק הדין לגירושין שניתן בשנת 2000 לא סיים את הליך הגירושין שבין הצדדים. משכך, נראה כי כל עוד ההליך בעינו עומד אפשר בכל שלב לכרוך ולהקנות לבית הדין את הסמכות לדון בנושא הרכוש.

עיון בפרוטוקולים של הדיונים לפני בית הדין האזורי ולפני בית דין זה וכן עיון בכתבי בית הדין מטעם המערער מלמדים למעשה על כוונה וגמירות דעת של המערער לכרוך בעצמו את המחלוקות הממוניות ונושא הדירות לפני בית הדין להליך הגירושין.

אמנם התיקים נסגרו אלא שמבחינה משפטית מהותית, ההליך הוא חי ונושם מה גם שהתנהלו דיונים ובעקבותיהם ניתן פסק דין לגירושין.

זאת ועוד: הצורך ביעילות הדיון מחייב שבית הדין יקנה לעצמו סמכות נכרכת להכריע גם בעניינים מי שבתביעותיו של הבעל (המערער), כדי לפתור סוף־סוף בשלמות את הסכסוך שבין בני הזוג.

אמנם בבג"ץ 426/87 אפרים איזמן נ' בית הדין הרבני האזורי בתל־אביב, פ"ד מב (1) 105, (להלן: בג"ץ איזמן) נקבע, כי כריכה בשלב שכבר ניתן פסק־דין לגירושין המחייב בגט אין בכוחה להקים סמכות לדון בענייני הרכוש, וכדלהלן:

"כריכה בשלב שבו כבר קיים פסק־דין לגירושין, המחייב את הבעל (העותר) לתת גט פיטורין לאשתו (המשיבה) "מיד", אין בכוחה להקים סמכות לדון בענייני הרכוש בבית הדין הרבני. אם רצתה המשיבה, שבית הדין ידון בנושא, לא היה מה שימנע בעדה לכרוך את ענייני הרכוש בתביעתה לגירושין בעת הגשתה או בסמוך להגשתה. משנמנעה מלעשות כן, עומדת היא בחזקתה, שהעדיפה להסדיר עניינים אלה בדרך אחרת, בין במשא ומתן עם בן־זוגה ובין בבית־משפט. אין גם לשכוח, שאין מניעה לבקש את פירוק השיתוף בנכסים דלעיל אחרי הגירושין. האפשרות היחידה להעניק לבית־דין רבני סמכות לדון בענייני הרכוש של בני־זוג בשלב שלאחר פסק הדין לגירושין היא, ששני הצדדים יסכימו לכך."

עם זאת, נראה שגישה זו ראויה לעיון מחדש, ואסביר את עמדתי.

בבג"ץ איזמן אמר בית המשפט את דברו בראי פסיקתו ולאור המתווה המשפטי והנהוג בערכאות האזרחיות. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, פסק־דין הוא רגע סיום ההליך הדיוני אשר קדם לו, ולאחר שנפסק הדין והסתיימה התקופה שניתן לערער בה עליו, פסק הדין נעשה מוחלט ואינו ניתן עוד לשינוי.

הבדל מהותי קיים בין שיטת המשפט האזרחי למשפט העברי במשקל שמעניקה כל אחת מהן לדין הפרוצדורלי לעומת הדין המהותי.

למשל, בבית המשפט האזרחי חל עקרון סופיות הדיון, שמטרתו לשים קץ להליך השיפוטי ולחסוך בזמן ובהוצאות למערכת המשפטית. כמו כן, עקרון סופיות הדיון בא להפחית ככל האפשר את עוצמת העוול שעלול להיגרם לצד השני, שמוצא את עצמו נגרר במשך זמן רב לבתי המשפט ומכלה אגב כך את זמנו, מרצו והונו.

לא כן הדבר במשפט העברי. המשפט העברי מכיר במצבים שניתן לסתור את הדין בכל זמן. גישתו השונה של המשפט העברי נובעת מאופייה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לדון דין אמת. (ראה: א' שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני, עמ' 1297, מהדורה תשע"א–2011).

כללי סדר הדין הנהוגים בבית הדין שונים הם מהנהוגים בערכאות האזרחיות. מקור הסמכות לקביעת תקנות סדרי הדין נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם, כל עוד לא נקבעו הוראות מחייבות בחקיקה אזרחית המופנית אל בתי הדין הרבניים.

לעניין זה ראו דבריו של השופט ברק לעניין זה בבג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל־אביב־יפו, פ"ד מח (2) 491:

"כיצד נקבעים אפוא סדרי הדין של בתי הדין הרבניים?

לדעתי, בהיעדר הסמכה סטטוטורית בעניין זה, הסמכות לקבוע סדרי דין נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם. מקורה של הסמכה זו הוא בסמכותה הטבועה של כל ערכאת שיפוט לקבוע לעצמה סדרי דין (ראה בג"צ 136/54 פולאק נ' הרצוג ואח' [3], בעמ' 165; ראה גם פ' גולדשטיין, "'הסמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י (תשמ"ד־מ"ה) 37, 49; וכן the inherent jurisdiction of the",i.h. jacob 32,23. Current legal probs[1970] "court). עמד על כך השופט ברנזון, תוך התייחסות לבתי הדין הרבניים, בציינו:

"בית־דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך, מוכח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע בעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו... כאשר קיימת מערכת בתי־דין עם היררכיה של ערכאות והמחוקק אינו אומר את דברו בענין סדרי דין, הרי זה בדרך כלל ענין פנימי שלהם מי יקבע אותם וכיצד ייקבעו" (בג"צ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ביה"ד הרבני האזורי בירושלים ואח' [4], בעמ' 114).

וברוח דומה ציין חברי, השופט ד' לוין:
"בתי הדין הדרוזיים, שהוקמו כדין ומקיימים דיוניהם מזה שנים,

אינם פועלים בחלל ריק. משלא הותקנו תקנות סדרי דין על־ידי השר המוסמך, כי אז רשאים היו שופטי בית הדין הדרוזי לקבוע לעצמם את סדרי הדין שנהגו על־פיהם מכוח סמכות טבועה הקנויה להם" (בג"צ 364/85 פח'ר אלדין נ' בית הדין הדרוזי לערעורים ואח' [5], בעמ' 704)."

האמור לעיל מורה אותנו כי הנחיה ז' להנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול בעניין "סיום הליך הגירושין", שצוטט לעיל במובאות הפסיקה של בית הדין הגדול, היא חלק מסדרי הדין של בתי הדין הרבניים. יש לנהוג על פיה ולתת לה נפקות לענייננו (וראו: בגץ 4703/14 עו"ד מיכאל שרון נ' נשיא בית המשפט העליון (30.11.2014).

במקרה שלפנינו על אף שניתן פס"ד לגירושין, עדיין הליכי גירושין לא הסתיימו, שכן במשפט העברי הליך גירושין מסתיים אך ורק במתן הגט בפועל ובכתיבת מעשה־בית־דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל. לאור פרשנות ופסיקת בית הדין הגדול הליך הגירושין שבענייננו בעינו עומד.

אף שהנחיה זו לא הוסדרה עלי כתב בתקנות הדיון הנהוגות בבתי הדין, היא חלק בלתי נפרד של סדרי הדין שלנו. כדברי השופט ברק (שם בהמשך הדברים):

"הנה כי כן, לבתי הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין הנוהגים בהם. בעשותם שימוש בסמכות זו, הותקנו תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2298).

עיון בתקנות אלה מראה, כי מבחינת תוכנן הן ביטוי להלכות המשפט העברי (ראה שוחטמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 11). עם זאת, מבחינת הסמכות להתקינן הן מהוות הגשמת הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין. אכן, בצד סדרי הדין שהותקנו בעבר מכוח הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים, ממשיכה לעמוד סמכותם הטבועה של בתי הדין להסדיר אותם ענייני דיון אשר לא הוסדרו בתקנות הדין [...]. סמכות טבועה זו מקורה בעצם היות בית־דין רבני (כמו כל ערכאת שיפוט אחרת) מוסד שיפוטי שהוקם בחוק, אשר נועד להכריע בסכסוכים, ואשר לשם ביצוע תפקידו מוענקות לו סמכויות שהן טבעיות לעצם ביצוע תפקיד וטבועות בצורך לנהל דיון שיפוטי." (ההדגשות הוספו).

משקבענו כי הליך הגירושין לא הסתיים, ברור שניתן לכרוך אליו את נושא הרכוש.

כריכת הרכוש בתביעת הגירושין מוסדרת בסעיף 3 לחוק השיפוט. לפי פסיקת בית המשפט העליון כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת ואין מניעה לכרוך אף במהלך הדיון, ולדעתנו אף בכל שלב אחר וכל עוד ההליכים לא הגיעו לסיומם. כל עוד לא סודר הגט, תביעת הגירושין תלויה ועומדת, אף אם ניתן פסק דין המורה על מתן הגט או קבלתו.

בית המשפט העליון בבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הגדול ואח' (מפי כב' השופט מ' אלון) כבר הכריע ואמר כי הפרשנות למונח "תביעת גירושין" נתונה לבית הדין הרבני לו מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין, וז"ל:

"העובדה, שבסעיף 3 האמור מדובר ב" תביעת גירושין", אין בה כדי לשנות במאומה ממסקנתנו זו. המחוקק לא הגדיר את המונח "תביעת גירושין", ובדין, שהרי אמת המידה לקביעה, מה כלול ומה אינו כלול במונח זה, צריכה שתיהא על־פי הדין וסדרי הדין של אותה מערכת משפטית, שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין." (ההדגשות הוספו).

לאור האמור מתחייבת המסקנה שאפשר לכרוך את נושא הרכוש בכל שלב של ההליך הדיוני ואף לאחר שניתן פסק דין בתביעת הגירושין, ובלבד שטרם סודר הגט בפועל וטרם נכתב מעשה־בית־דין.

בבחינת למעלה מן הצורך נציין כי נסיבות המקרה ושיקוליו של בית המשפט בפרשת איזמן שונות מהמקרה שלפנינו. בפרשת איזמן בית המשפט הצביע בין היתר על עצם העובדה, "שאם רצתה המשיבה, שבית הדין הרבני ידון בנושא, לא היה מה שימנע בעדה לכרוך את ענייני הרכוש בתביעתה לגירושין בעת הגשתה או בסמוך להגשתה. משנמנעה מלעשות כן, עומדת היא בחזקתה, שהעדיפה להסדיר עניינים אלה בדרך אחרת, בין במשא ומתן עם בן־זוגה ובין בבית־משפט."

בענייננו אמנם האישה לא כרכה את נושא הרכוש לתביעת הגירושין, אולם מנגד באופן גורף דחתה וסירבה לפרק את השיתוף בדירות הצדדים במסגרת הדיונים בערכאות האזרחיות. על כך ניתן ללמוד מעצם עובדה כי המשיבה הגישה לבית המשפט תביעה לפירוק שיתוף כבר בשנת 1992, וזו נמחקה בשל חוסר מעש בתאריך 3.11.1993.

כך גם מהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מיום 21.3.02 (תמ"ש 55634/00 – השופטת ע. מילר) בה נקבע: "הועלתה במהלך הדיון הצעה על ידי ב"כ הבעל, לפרק את השיתוף בשתי הדירות ולחלק את התמורה בין שני בני הזוג בחלקים שווים. האישה דחתה הצעה זו" (עמ' 10).

וכן מפסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן בעניינם של הצדדים ביום 12.11.02 שם חזר בית המשפט על הקביעה: "עוד מן הראוי לציין, כי המערערת מתנגדת לפירוק השיתוף בבית המגורים" (ע"מ 1073/02 – השופטת שטופמן).

טעמים של יעילות הדיון מחייבים אפוא שבית הדין יקנה לעצמו סמכות נכרכת להכריע גם בעניינים אלה שבתביעותיו של הבעל (המערער), כדי לפתור בשלמות ולהביא לסיום את הסכסוך התהומי ורב השנים שבין בני הזוג.

התביעה מיום 15.8.2012 וכותרתה – כותרת המסמך אינה מכריעה
די היה באמור לעיל כדי לקבוע כי לבית הדין נתונה הסמכות לדון בנושא הרכוש. עם זאת, ושוב בבחינת למעלה מן הצורך, במקרה דנן אפשר לראות בכתב בית הדין שהגיש המערער ביום 15.8.2012 משום תביעת גירושין "חדשה" שאליה כרך את נושא הרכוש, ומשכך לבית הדין נתונה הסמכות לדון ברכוש – בדירות הצדדים ובנושא הגירושין.

כאמור לעיל, ביום 15.8.2012 הגיש המערער לבית הדין האזורי תביעה נוספת אשר כותרתה "כפייה למתן גט – צווי הגבלה לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים", כאשר בסעיף 1 לכתב התביעה ציין הבעל את ההליכים שהתנהלו לפני בית הדין האזורי והגדול בעניין חיוב האישה בגט והטלת סנקציות. בסעיף 3 לתביעה תחת הכותרת "סיום קשרי רכוש משותף בין הצדדים" ביקש המערער שבית הדין יפסוק שתהיה הפרדת רכוש באופן שהזכויות בבית שברמת השרון יועברו לבעלותו המלאה ואילו הזכויות בדירה שבצפון תל אביב יועברו במלואם לבעלות האישה.

לטענת המערער יש לראות בתביעה זו תביעת גירושין שאליה כרך את נושא הרכוש, ואילו לטענת ב"כ המשיבה יש לראות בכתב זה בקשה למתן צו הגבלה ולא תביעת גירושין, ומשכך אי אפשר לכרוך אליה את עניין הרכוש.

לאחר עיון במסמך אני סבור כי בנוסף לקביעה המשפטית לעיל כי הליך הגירושין לא הסתיים יש לראות בבקשה זו משום תביעת גירושין אליה נכרך נושא הרכוש, ומשכך נתונה הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינם של הצדדים וברכושם, וזאת משום הנימוקים דלהלן.

ערב הגשת המסמך על ידי המערער לא היו תלויים ועומדים הליכים בעניין הרכוש או פירוק השיתוף בבית המשפט למשפחה. ההליכים שהיו בעבר הסתיימו במחיקתם ובלא כל הוראות אופרטיביות נוספות.

כך בפסקה ט (2) לפסק הדין של בית המשפט העליון בעניינם של הצדדים מיום 9.4.2006 (בע"מ 9881/05) נאמר כי "בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מיום 21.3.02 (תמ"ש 55634/00 ־ השופטת ע' מילר) נקבע "הועלתה במהלך הדיון הצעה על ידי ב"כ הבעל, לפרק את השיתוף בשתי הדירות ולחלק את התמורה בין שני בני הזוג בחלקים שווים. האישה דחתה הצעה זו" (עמ' 10). על קביעה זו חזר גם בית המשפט המחוזי בפסק דין שניתן בעניינם של הצדדים ביום 12.11.02: "עוד מן הראוי לציין, כי המערערת (המשיבה כאן – א' א') מתנגדת לפירוק השיתוף בבית המגורים" (ע"מ 1073/02 ־ השופטת שטופמן)."

כפי שעלה מטענות וכתבי הצדדים, מעת מתן פסק הדין הנ"ל ועד ליום 15.8.2012, לא נקט מי מהם כל הליך בנוגע לרכוש ולפירוק השיתוף.

עיון בתוכנו של המסמך מיום 15.8.2012 מעלה כי יש לראות בו כתב תביעת גירושין כרוכה. בסעיף 1 לתביעה גולל המערער את ההליכים הדיוניים שהיו בבית הדין הרבני (האזורי והגדול) החל משנת תשנ"ד וכן את סירובה של האישה לקבל את גיטה.

בסעיף 2 לתביעה ביסס המערער את עתירתו לבית הדין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 ואף הדגיש: "כי בית הדין הרבני מתבקש לשפוט במכלול העניינים הכרוכים בתביעת הגירושין: אישי וכלכלי."

כמו כן בסעיף 3 תחת הכותרת "סיום קשרי רכוש משותף בין הצדדים", נאמר בזה הלשון: "בצמוד לכפיית הגט על הנתבעת, בית הדין מתבקש לפסוק שתהיה הפרדת רכוש...", והמערער פירט את הרכוש – הדירות שבבעלות שני הצדדים וכן את פוטנציאל הגדלת שטח הדירה בה גרה האישה לפי תכנית תמ"א 38. בסיפת הסעיף ביקש מבית הדין שיפסוק שהזכויות בבית ברמת השרון יועברו לבעלותו המלאה ואילו הזכויות בדירה שבצפון תל אביב יועברו במלואם לבעלות האישה.

הגם כי כותרת התביעה היא "כפייה למתן גט וכפייתו – צווי הגבלה", אין לראות בכך חיסרון או פגם כלשהו. ככלל, כותרת המסמך אינה קובעת את מהותו. נכון, שכותרת המסמך יכולה ללמד על מהות המסמך או התובענה והסעד המבוקש, אולם התוכן והמהות לא ייגזרו מהכותרת בלבד. כלל ידוע הוא בענף המשפט ואף הלכה מושרשת היא, "כי כותרתו של מסמך אינה מכריעה לגבי תוקפו המחייב" (ראה: עא 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בניין ופיתוח 1994 בע"מ; תמש (נצ') 4941–02 ס' מ' א' נ' ס' מ' ע' א').

בענייננו המסמך שהגיש המערער לבית הדין האזורי כלל את כל התנאים היסודיים והחיוניים לתביעת גירושין וכריכת נושא הרכוש בכנות וכדין. משכך, גם משום כך יש להורות כי נתונה לבית הדין הסמכות לדון ברכוש ובמכלול עניינם של הצדדים.

בקשה לכפייה והטלת צווי הגבלה מצויה בגדרי תביעת גירושין, שהרי בכלל מאתיים – מנה. תכלית מהותית אחת להן – להביא את הצדדים לסיום קשר הנישואין בגט פיטורין. חיזוק למסקנתנו זו אפשר ללמוד מפירוט תקציר העובדות וההליכים שציין המערער בסעיף 1 לבקשה. לכן יש לראות בבקשה משום תביעת גירושין שאליה כרך המערער את עניין הרכוש, כדי שבית הדין ייתן הכרעה סופית והחלטית במכלול עניינם של הצדדים.

הכרעה
לאור האמור הערעור מתקבל.

סמכות השיפוט בנושאי הרכוש קנתה את מקומה ושביתתה בבית הדין הרבני.
אני מורה על החזרת התיק לבית הדין האזורי כדי לדון במכלול ענייניהם של הצדדים.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעל הדין.

ניתן ביום כ"ח באייר התשע"ה (17/05/2015).

הרב אליהו אברג'יל – דיין