ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יצחק שמואל גמזו
הרב יצחק אושינסקי
הרב ישראל דב רוזנטל
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 899861/1
תאריך: כ"ב בסיון התשע"ה
9.6.2015
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד יוסי נקר
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד תבור גולדמן
הנדון: גירושין
נושא הדיון: דחיית בקשה הדדית לסידור גט בשל הליך תביעת נזיקין בגין סרבנות גט

החלטה
לפנינו תביעת גירושין וכתובה של האשה.

הסוגיה העקרונית שבתיק זה היא, סידור גט בין הצדדים חרף תביעה לפיצויי נזיקין בגין סרבנות גט שהוגשה ע"י האשה כנגד הבעל בבית המשפט. ההליכים שבתיק זה יפורטו להלן.

ביום כ"ט באייר תשע"ה (18.5.2015) התקבלה בקשת הבעל לסידור גט בין הצדדים.

בהחלטת בית הדין מיום א' בסיון תשע"ה (19.5.2015) הבקשה הועברה לתגובת הצד השני.

ביום א' בסיון תשע"ה (19.5.2015) התקבלה תגובת האשה ע"י בא כוחה, בה היא מסכימה לסידור הגט בהקדם, ומציינת (בסעיף 5 לתגובתה) כי על פס"ד בית המשפט שדחה את תביעת הנזיקין בגין סרבנות גט שתבעה האשה, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, וערעור זה טרם נדון.

למעשה, כיום, לאחר דחיית התביעה הנזיקית ע"י בית המשפט לעניני משפחה, וכפי שיתואר להלן, הוסר לכאורה האיום הממשי והמשמעותי מעל הבעל בדמות התביעה הנזיקית, אף שעדיין עומד על הפרק ערעור על החלטה הנ"ל, ובכך תעסוק החלטה זו.

טרם מתן החלטה בבקשה לקביעת מועד לסידור גט, נתאר בקצרה את ההליך עד כה, כולל ציטוט מהחלטת בית הדין מיום ל' בניסן תשע"ג (10.4.2013) שמנעה עד עתה את המשך הליך הגירושין בגין תביעת האשה בבית המשפט לפסיקת פיצויי נזיקין כנגד הבעל בגין סרבנות גט.

למעשה, בהחלטת בית הדין דנן מיום ל' בניסן תשע"ג (10.4.2013) נקבע כי לא יהיה ניתן להמשיך את ההליך בנסיבות בהן תלויה ועומדת תביעת פסיקת פיצוי נזיקין בגין סרבנות גט כנגד הבעל, והחלטת בית הדין הגדול מיום ו' בניסן תשע"ד (6.4.2014) אישרה את החלטת בית הדין דנן הנ"ל. האשה עתרה כנגד ההחלטה הנ"ל אל בית המשפט העלין ביושבו כבג"ץ, אך דיון בגוף העתירה טרם התקיים.

להלן יובאו ציטוטים נבחרים מתוך החלטת בית הדין דנן הנ"ל השייכים למתן ההחלטה העומדת בפנינו כעת –
בפנינו תביעת אשה לגירושין וכתובה.

הצדדים נשואים 14 שנה, להם שני ילדים קטינים. הצדדים פרודים מעל משנה.

בבית המשפט תבע הבעל פירוק שיתוף ומשמורת, והאשה תבעה מזונות ילדים.

בדיון הקודם שהתקיים ביום ו' בכסלו תשע"ג (20.11.2012) האשה טענה כי אין מנוס מגירושין, לטענתה הבעל נאף. הבעל הכחיש, וטען כי הנטענת היא רק הבייביסיטר שלו על הילדים.

... בהחלטת בית הדין מיום הנ"ל נאמר –
לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין מחליט לקבוע דיון בתביעת הכתובה טרם הפניית הצדדים לסידור הגט. הדיון הנ"ל יהיה דיון הוכחות. לאור הדיון הנ"ל בית הדין ישקול פסיקה עקרונית בסוגיית הכתובה או פסיקת סופית באשר לסך הכתובה, בהתאם לחומר שבתיק ובהתאם להליך המתקיים בבית המשפט לחלוקת רכוש או איזון זכויות בין הצדדים.

תביעת פיצויי נזיקין כנגד הבעל

לקראת תום הדיון, מעיר ב"כ הבעל: האשה הגישה תביעה לפסיקת פיצויי נזיקין לבית המשפט לאחר הדיון האחרון בבית הדין, תביעה בסך 30,000 ש''ח.

ב"כ האשה מאשר כי לאחר הסכמת הבעל להתגרש בדיון הקודם, האשה הגישה תביעת פיצויי נזיקין לבית המשפט בגין עיגון שלה, לאור העובדה שהוא הסכים לגרש אך לא מגרש בפועל.

ובכן, בשלב זה בית הדין לא יוציא החלטה לגופה של תביעה. טרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האשה להמציא אסמכתא לבית הדין כי תביעתה לפסיק פיצויי נזיקין נמחקה וכן התחייבות האשה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד.

ונפרט מעט בעניין זה בשילוב ציטוטים של החלטה אחרת שהוציא בית דין זה בתיק אחר:
כדי שהצדדים ייפרדו לדרכם וכל אחד מבני הזוג יוכל להינשא לאחר יש לסדר ביניהם גט כשר כדמו"י. לא די בכך שייערך טקס של מתן גט אלא בית הדין צריך לאשר ב"מעשה בית דין" כי הצדדים נפרדו בגט כשר כדמו"י והריהם מותרים להינשא לעלמא.

בנידון דנן, בית הדין לא יוכל לקדם הליך גירושין בין הצדדים, לאור תביעה המונחת לפתחו של הבעל לתשלום פיצויי נזיקין בגין עיגונה של האשה, כטענת האשה – דבר שגורם כי הגט אינו ניתן מתוך רצון טוב לפי גדרי דין תורה.

ידועה הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבנים כי תביעת נזיקין הינה בגדר כפיית גט על הבעל שלא כדין כל עוד שלא נפסקו הפיצויים או הקנס ע"פ החלטת בית הדין, והדבר בגדר "גט מעושה", אשר הינו גט בטל לשיטת רוב הפוסקים.


פה הובאו מקורות הלכתיים להוכחת האמור, וכך נאמר בהמשך הדברים –
הרי שפסיקת נזיקין ע"י בתי המשפט כדי לאלץ את הבעל לגרש את אשתו, מהווה "גורם מכשיל" להמשך הליך הגירושין בין הצדדים, וכך הדין בתביעה מעין זו.

ככלל, בית הדין רואה בהחלטות בית המשפט לחיוב בעל בפיצויי נזיקין (וכן ביחס לחיובה של אשה) התערבות שאינה ראויה מצד בית המשפט בהליך הגירושין אשר נתון לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, אשר הוא זה שמחליט ע"פ גדרי ההלכה והנסיבות שלפניו האם יש מקום לחייב בגט או שמא לאו. עם זאת נדגיש כי לא הפלישה לסמכותו של בית הדין כשלעצמה היא המטרידה אותנו, אלא עצם כשרותו של הגט.

פה הובאו מקורות משפטיים להצדקת האמור, וכך נאמר בהמשך הדברים –
בנסיבות דידן, אף שהבעל מסכים להתגרש, אך תנאו בצידו; קיום דיון בכתובה ופסיקתה טרם מתן הגט. בית הדין אישר מתווה זה בהחלטתו מיום ו' בכסלו תשע"ג (20.11.2012), כך שבית הדין, זה שבסמכותו לקבוע את מועד סידור הגט בפועל, קבע את לוח הזמנים, ולא נוכל לקבל מצב בו הבעל נאלץ לתת גט נגד רצונו או טרם זמנו, בשל תביעה לפסיקת פיצויי נזיקין המונחת לפתחו.

לאור האמור בית הדין קובע כנ"ל – בשלב זה, טרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האשה להמציא אסמכתא לבית הדין כי תביעתה לפסיקת פיצויי נזיקין נמחקה, וכן התחייבות האשה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד, כדי שלא יהיה הדבר בגדר "חרב המתהפכת" מעל ראשו של הבעל, איום אשר לכשעצמו פוגם בכשרות הגט, כמובא בפסיקה ההלכתית, וכפי שיפורט להלן.

לאחר הבאת מקורות נוספים בהלכה לפיהם איום בחיוב כספי הוי כאונס וככפיה על הגט, נאמר בהמשך הדברים באשר לרמת האיום הרובץ על הבעל בנסיבות תיק זה –
ואמנם בית דין דנן התלבט – שהרי תביעת נזיקין זו שהוגשה כנגד הבעל, אין היגיון בצידה, והסבירות נותנת כי אף השופטים הנוטים לפסוק פיצויי נזיקין כנגד סרבני גט בגין עילות עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה וכד' (מכח חוק העונשין או פקודת הנזיקין), לא יראו בנסיבות דידן, בהם הבעל מבקש לבדוק חיובו בכתובה טרם סידור הגט והצדדים עדיין בתחילת ההליך, עילה חוקית לפסיקת פיצויים (וראה לדוגמה תמ"ש 26190-08 מאת השופט בן ציון גרינברגר, סעיף 27, שאין לקבל תביעות אלו בשלבים מוקדמים של ההליך בבית הדין). ברם, מאחר שמצאנו פסיקות מגוונות בתביעות לפיצויי נזיקין שהוגשו לבתי המשפט ברבות השנים, ואף בית המשפט אליו הוגשה תביעה ספציפית זו לא דחה אותה על הסף, לא נוכל לשלול לחלוטין אופציה לפסיקת פיצויים אף בנסיבות דנן. לכן גמלה בליבנו ההחלטה להתייחס לתביעה זו כאיום ממשי כנגד הבעל, על כל המשתמע מכך.
כך שבית הדין דנן חשש לגט מעושה בשל האיום המסוים שעדיין רובץ על הבעל בדמות התביעה הנזיקית, וכך נאמר למעשה בסיכום הדברים –
לאור האמור בית הדין קובע כנ"ל – בשלב זה, טרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האשה להמציא אסמכתא לבית הדין כי תביעתה לפסיקת פיצויי נזיקין נמחקה וכן התחייבות האשה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד, כדי שלא יהיה הדבר בגדר "חרב המתהפכת" מעל ראשו של הבעל, איום אשר לכשעצמו פוגם בכשרות הגט, כמובא בפסיקה ההלכתית, וכפי שצוין לעיל.
עד כאן הובאו ציטוטים מתוך החלטת בית הדין דנן שמנעה עד כה את סידור הגט בין הצדדים בשל התביעה הנזיקית שעמדה על הפרק ומחשש לגט מעושה.

למעשה, בהחלטת בית המשפט לעניני משפחה (פסק דין) מיום י"ב באדר תשע"ה (3.3.2015) נדחתה על הסף תביעת האשה לפיצויי נזיקין בגין סרבנות גט.

בשלב ראשון עוד סברנו כי תביעת הפיצויים עומדת על סך 30,000 ש״ח (כאמור בהחלטת בית הדין דנן מיום ל' בניסן תשע"ג (10.4.2013) המצוטטת לעיל), ברם, מעיון בהחלטת בית המשפט עולה כי התובעת תבעה פסיקת פיצויי נזיקין בסך 5000 ש"ח לחודש. יתכן והסך שהוזכר במסגרת הדיון המצוטט לעיל, נבע מהצטברות סך התביעה הנ״ל עד למועד אותו הדיון.

בהחלטת בית המשפט לעניני משפחה מיום י"ב באדר תשע"ה (3.3.2015) נאמר עוד, כי אין מחלוקת על כך שבית הדין לא חייב את הצדדים להתגרש או המליץ על כך. בפסק דינו מתאר בית המשפט את הפסיקות השונות בתביעות לפסיקת פיצוי בגין סרבנות גט, כולל הגישות השונות החלוקות באיזו רמת החלטה של בית הדין ייפסקו פיצויי נזיקין בבית המשפט. כן מתוארים ומצוטטים פסקי דינים שונים בסוגיה זו. למעשה קבע בית המשפט כך:
"בית הדין לא ראה בתובע סרבן גט. בית הדין קיבל את גישתו של התובע אשר ביקש להכריע בשאלת הכתובה בטרם הסדרת הגט וכו'. לאחר דחיית בקשתה הגישה הנתבעת את תביעת הנזיקין לבית המשפט וכו'. בנסיבות, שעה שהערכאה המוסמכת לא ראתה בתובע כסרבן גט וראתה בבקשתו בשאלת הכתובה בטרם הסדרת הגט כסבירה, אין מקום ליחס לתובע חוסר תום לב ולראות בהתנהגותו כסרבנות גט וכו'. בית הדין ראה בדרישה זו כדרישה סבירה וגם אני אינני מוצא כל פגם בדרישה זו וכו'. אשר על כן, אני דוחה את תביעת הנזיקין."
על פני הדברים נראה עתה לקבוע כי לאחר מתן החלטת בית המשפט הנ"ל, המצב והחשש ההלכתי שנוצר בעקבות תביעת הנזיקין שהוגשה, השתנה. לאור העובדה כי טרם תביעת האשה לפסיקת פיצויי נזיקין בגין סרבנות גט, בית הדין מיוזמתו השהה את סידור הגט בפועל עד לדיון בכתובה (ראה החלטה מיום ו' בכסלו תשע"ג (20.11.2012) בה נאמר "לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין מחליט לקבוע דיון בתביעת הכתובה טרם הפניית הצדדים לסידור הגט. הדיון הנ"ל יהיה דיון הוכחות. לאור הדיון הנ"ל בית הדין ישקול פסיקה עקרונית בסוגיית הכתובה או פסיקת סופית באשר לסך הכתובה, בהתאם לחומר שבתיק ובהתאם להליך המתקיים בבית המשפט לחלוקת רכוש או איזון זכויות בין הצדדים"), ולאור העובדה שלאחר הגשת התביעה הנזיקית, בית הדין מיוזמתו עצר את הליך הגירושין בשל החשש לגט מעושה (ראה החלטה מיום ל' בניסן תשע"ג (10.4.2013) המצוטטת לעיל), וכן לאור העובדה כי הבעל עצמו דורש עתה להתגרש, כאמור בבקשתו, ולאור דחיית התביעה הנזיקית ע"י בית המשפט כמתואר לעיל, נראה כי הסיכוי לקבלת הערעור בבית המשפט המחוזי הוא נמוך, ואף אם יוגש ערעור לבית המשפט העליון לאחר דחיית הערעור במחוזי, הסיכוי כי ההחלטה תבוטל בגלגול שלישי נמוך עוד יותר, ממילא יש לדון האם בכלל קיים עדיין איום על הבעל, במידה כזו העלולה לגרור החלטה לעיכוב הליכי הגירושין בשל חשש לגט מעושה. וראה להלן דיון עניני בשאלה זו בפן העקרוני וכן ביחס לנסיבות דנן.

למעשה השאלה העקרונית העומדת לפנינו כעת, היא, האם איום שהסיכון מתוצאותיו נמוך, עדיין מהווה כאיום לכל דבר ומביא לחשש גט מעושה, או שמא אין לייחס משמעות לאיום זה, שיתכן ואינו מאלץ למעשה את הבעל לגרש את האשה ולתת לה גט.

ונבאר עוד ההיבטים בסוגיה זו בפן ההלכתי.

אונס ממון של איום עתידי
ידוע שאף אונס ממון הוי אונס וכפיה בגט (ראה רמ"א חו"מ, רה, ז; פתחי תשובה אבן העזר סימן קלד; שו"ת זכרון יהודה סימן עג; שו"ת בצלאל אשכנזי סימן טו; וראה האמור בנימוקי הג"ר ציון אלגרבלי, פס"ד בית הדין הגדול תיק 7041-21-1 ומקורותיו שם; כן ראה מאמרו של הרב אוריאל לביא שליט"א, תחומין כרך כו, שם הביא מקורות נוספים לכך שאונס ממון הוי אונס וכפיה בגט, וממקורותיו יובא עוד להלן; כן נפסק אף בשו"ת שבט הלוי, ח"ה, רי, שכתב כי כבר יצאה הלכה לכלל ישראל, שאונס ממון נקרא גם כן אונס).

בדרך כלל, עצם התביעה הנזיקית היא איום על הצד הסרבן לגרש או להתגרש, ברם, במקרים רבים של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט, הצד שחוייב בפיצוי כבר שילמו, אך עדיין מרחף מעל ראשו איום לתביעה נוספת, הלכך, אף שכבר שילם, עדיין הדבר בגדר כפיה מחמת האיום.

בנוסף, אף שבפועל, פסיקת פיצויי נזיקין כנ"ל אינה תלויה בסידור הגט, שהרי אף אם הצד הסרבן יביע נכונות לגט עדיין יהיה חייב לשלם מה שנפסק עליו בבית המשפט בגין נזקי העבר, עם זאת עדיין הוא חש מאוים, שהרי אם לא יגרש מעתה, ימשיך ויגדל, יוכפל וישולש חיובו הכספי.

וכאמור, ידוע שאף איום באונס ממוני, הוי אונס וכפיה, המובא לעיל בשו"ע חו"מ רה, ז.

ואמנם, הרמ"א שם כתב שיש אומרים שאחד שמאיים על חברו, לא הוי כאונס וככפיה, משום "דעביד איניש דגזים ולא עביד", כלשונו שם בשם המהרי"ק (שורש קפה), ברם, נראה שלא נוכל ללמוד מכך שלשיטתו אין לחוש באיום פסיקת נזיקין כאיום לכל דבר, וזאת משום כמה סיבות:

א. שיטת הרמ"א בשאלה האם איום הוי כחשש אונס וכפיה או לא, מובאת בארבע מקומות שונים ברמ"א, ראה רמ"א שם סימן רה, כן ראה רמ"א חו"מ סימן קעה, יא ובאר היטב שם ס"ק כ שהקשה סתירה בדברי הרמ"א בשאלה זו, כן רמ"א חו"מ רלו, א וכן רמ"א שפח, א, כאשר במחצית מהמקורות הנ"ל כתב הרמ"א שאף איום הוי כאונס ממוני.

ב. שם בסימן רה דיבר הרמ"א על אדם המפחיד את חברו ומאיים שיעשה לו משהו, ועל כך כתב הרמ"א שבדרך כלל אדם מאיים אך לא מבצע, אך בנידון דנן איירי שהצד השני כבר ביצע את האיום, וכבר פנה לערכאות בתביעה לפסיקת פיצויי נזיקין בגין סרבנות גט, כך שאף לרמ"א, ודאי הוי כאונס וככפיה. וראה עוד האמור להלן בעניין זה.

ג. ראה אף האמור בשו"ת לחם רב (סימן רז) בביאור שיטת המהרי"ק שכתב: "דלא אמרו אלא בהפחדה שיעשה עמו דבר שלא כדין, דודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן, וגזים ולא עביד, אבל בנידון דידן ודאי דעביד, דמורי היתרא לנפשיה". וראה עוד במאמרו של הרב אוראיל לביא בתחומין שם, שישנן סברות נוספות לחלק בין דינו של המהרי"ק לנידון המצוי בימינו בתביעות נזיקין, כגון איום של מי שאינו שומר מצוות שלא יירתע מלנהוג כאיומו, וכן שאיום שיש למאיים הנאה ישירה ממנו (כגון בנידון דנן) שאינו נכלל בדינו של המהרי"ק הנ"ל שגזים ולא עביד.

בעניין זה, איום עתידי באונס ממון, ראה גם מש"כ הרב ציון אלגרבלי שליט"א (פס"ד בית הדין הגדול תיק 7041-21-1):
ובר מן דין אפילו נאמר בהתייחס ל-400,000 ש"ח, דהאונס חלף לו, והוא חד פעמי, ולא מפסיד יותר בנתינת הגט, מ"מ מכיון שהאונס מביא שלא מרצונו לתת גט, הו"ל אונס. ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק-הדין בית המשפט לעניני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כרחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק-הדין בית המשפט לעניני משפחה הנ"ל עלולה להיות ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האשה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עשוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר והובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות.
לשיטתו, אף אונס שחלף וכבר אינו תלוי במתן הגט, הוי כפיה המשפיעה ישירות על הגט, וכן האיום העתידי הוי כאונס וכפיה על הגט כיום.

ואכן, לאחר שהוכיח דבריו מהמהרי"ק (סימן סג) כתב:
ובנידו"ד שהמדובר בפסיקתא המתייחסת לעבר ולעתיד, יש להחשיב כאילו האונס הראשון קיים. ולכל הדעות נחשב אנוס וצפוי להטלת קנס כספי עליו. ומה גם שהמהרי"ק המפורסם כפוסק בעל שיעור קומה אשר כגובה ארזים גובהו לא רצה להתיר כאשר יש חשש לאונס נוסף, ומה גם שנראה כמ"ש שגם הקנס הראשון בדמי נזיקין נחשב עישוי כאמור.
בעניין זה, ראה אף מש"כ הרב חגי איזירר שליט"א בפס"ק הנ"ל בתוך נימוקיו:
יתכן שגם אם תמחק התביעה כיום עדיין (יתמשך) יחוש הבעל מאוים, שמא תחודש התביעה אם לא ייתן גט. אולם, כיוון שמדובר בתביעה חדשה והתביעה הקודמת נמחקה, ייתכן שהסיכויים לפסיקה כמו הקודמת אינם בטוחים, וייתכן שעפ"י ההלכה אולי יהיה צורך לתת בטחונות נוספים כדי שהבעל לא יחוש מאוים.
ועוד הוסיף שם:
לעומת זאת בפסיקת נזיקין, גם אם הבעל שילם את הסכום (של 400 אלף) הוא חש מאוים מפסיקת נזיקין שעתידה לבוא אם לא ייתן גט... אבל כאשר קיים איום לשלב ב' של התביעה, כולם יודו שבמציל עצמו ע"י תשלום מ"מ בנתינת הגט עדיין יש חשש לאיום והגט פסול.
וסיים נימוקיו באמרו:
מבחינת ההלכה, יש דעות ג"כ שגם אם גביית פיצויי הנזיקין לא נועדו על ידי האשה לכפיית הגט, ולא כוונה לזה כלל מ"מ הבעל חש מאויים וזו נחשבת כפיה הפוסלת את הגט. עיין בכל מה שכתבתו לעיל, ובחווה"ד של חברי הרה"ג, ובמאמרו של הרב לביא בתחומין.
כך שאיום ממוני זה בדמות תביעה נזיקית, ובהתאם למקרה המצוי, ודאי נחשב אונס וכפיה על הגט.

חיוב כספי נמוך, אינו אונס וכפיה
בנידון דידן, סך התביעה המקורי, כמוצהר בדיון ע"י ב"כ האשה, היה בסך 30,000 ש''ח, ויש לבחון, האם סך זה, שבאופן יחסי אינו מאוד גבוה ביחס לתביעות נזיקין בגין סרבנות גט וכן בדרך כלל אינו כה גבוה לאדם מן השורה כשמדובר בהליך גירושין בו מוענקים לעיתים פיצויים בצורות שונות בין צד אחד למשנהו, האם עדיין סך תביעה זה לפיצויי נזיקין יחשב כאונס וכפיה על הגט?

ובכן, בעניין אונס ממוני בסך נמוך, ראה מש"כ בשו"ת צמח צדק (אהע"ז רסב, ג):
.. א"כ, לא יפלא אם אונס ממון חשוב אונס אף בסתם בני אדם, ומכל מקום זה דווקא באונס ממון רב, אבל בממון מועט לא שייך לומר דחשוב אונס.
כן ראה מש"כ רב משה פיינשטין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' קלד) בעניין זה:
אף אם האמת כהמעשה שאומר המערער, הוא גט כשר לכתחילה, מאחר דהערכאות הרי לא כפוהו לאסרו במאסר כדי שיתן גט, אלא שיתן לה סך כסף מזונותיה; וכאשר לא רצה ליתן לה בעד המזונות, נתרצה לגרשה... ונמצא שמה שחייבו הערכאות סך כסף בעד מזונותיה, הוא ממון שלה, שאין כאן אונס כלל כשמגרשה כשתמחול לו החוב ויצא על ידי זה ממאסר, אף שהיא התחילה בגירושין, אף לתורת גיטין. ואין לחוש שמא הערכאות חייבוהו יותר מעט מכפי שהיו מחייבים אותו בבי"ד, דאף אם האמת כן, הוא רק סך מועט שודאי אין זה אונס אף לתורת גיטין.
הרי שכתב מפורשות שחיוב וכפיה על ממון מועט, אינו מוגדר אונס וכפיה בגט.

כן ראה מש"כ בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א סימן ב):
ועוד יש לנו להתבונן שע"כ אין כל הטלת סכום כסף אונס גמור, ובכגון זה לא אמרינן דין פרוטה כדין מאה. הגע בעצמך אם עשיר מופלג יטילו עליו איזה סכום קטן, הלזה תקרא אונס לגרש את אשתו? ואם אדם זה אין כוונתו רק לצערה, או לסחוט כספים ממנה, כלום היה מגרש בשביל שמטילים עליו מזונות שאינו סכום גדול כלל בערך לפי מצבו? הוא היה ממשיך לשלם ולחכות שמא יתהפך לבה עליה ותתרפא מבחילתה הנפשית, אבל מכיון שהוא מגרש לפי שהוא חס על סכום זה שמוציאים ממנו שאיננו פוגע בו הרבה, זה מראה שהוא מתרצה באמת, ויהא שהוא מתרצה מפני שהוא חס על ממונו, אבל כיון שתשלום הממון איננו נוגע בפרנסתו פגיעה קשה, זה מראה שאין נפשו קשורה בנפשה, במדה שהוא טוען, והגט כשר. ואין גט מעושה אלא כשמטילים עליו דבר שאין בכחו לסבול כגון יסורי הגוף או סכום עצום שמהרס אותו, אבל לא סכום שאיננו פוגע בו במדה חמורה. אדרבה בזאת יבחן, אם משום כך הוא מגרש אין זה מגרש מתוך אונס. ואמנם קשה לקבוע בזה שיעורים, אבל בכל מקרה על הבי"ד לבחון ולקבוע את המדה והקצב.
כן ראה מש"כ הרב שלמה דיכובסקי שליט"א (תחומין, כו):
הגדרת המושג 'אונס' אינה זהה בכל מקרה. לדוגמא: אדם הנדרש לתת את ביתו; ואם לא יעשה כן, יגזול ממנו המאנס מאה שקלים – האמנם יש לראות בכך אונס?! הרי מה הם מאה שקלים, לעומת בית? כמו כן, אדם הנדרש לגרש את אשתו; ואם לא יעשה כן, יכוהו מכה קלה – האם זה אונס?
הרי שהיה ניתן לומר שתביעת נזיקין בסך נמוך, כגון בנידון דידן, אינו מוגדרת ככפיה על הגט.

ברם, נראה שנידון דנן בתיק זה לא שייך לכל הדיון הנ"ל באשר לסך איום נמוך, וזאת משום שתי סיבות:

א. אף סך תביעה של 30,000 ש''ח אינו כה נמוך כדי לקבוע שאינו מוגדר כאונס על האדם המצוי.

ב. כל הדיון הינו תיאורטי ביחס לנידון דידן, שהרי, אף אם סברנו עד עתה כי התביעה הנזיקין בגין סרבנות גט עמדה על סך 30,000 ש''ח, עתה, מעיון בהחלטת בית המשפט עולה כי התובעת עתרה לפסיקת פיצוי נזיקי בסך 5,000 ש"ח לחודש. כאמור לעיל, יתכן והסך שהוזכר במסגרת הדיון המצוטט לעיל, נבע מהצטברות סך התביעה הנ״ל עד למועד הדיון.

כך שלכל הדעות, בנידון דנן עסקינן בסך תביעה גבוה, שמוגדר כאונס ממון ע"פ הדין בהתאם לסך התביעה.

לשם סידור גט, יש לוודא שהאונס יסולק לגמרי
עתה נדגיש דבר נוסף; אף שהסיכוי לקבלת הערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה (שדחתה על הסף את תביעת הנזיקין בגין סרבנות גט) אינו גבוה, עדיין בית הדין סבור כי הבעל מאוים והוי עדיין גט כפוי. ונבאר. התביעה הנזיקית של האשה כבר נדחתה ע"י בית המשפט לענייני משפחה, כפי המצוין לעיל, בנימוק כי הבעל לא סרבן גט במהותו, משום שבית הדין הוא זה שהחליט כי בשלב זה הצדדים לא יתגרשו עד לבירור תביעת הכתובה. ואמנם, האשה הגישה ערעור על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, ברם, נראה כי הסיכוי לשינוי החלטה זו, בהתאם לנימוק שהובא, אינו גבוה. כל שכן שהסיכוי לקבלת התביעה בגלגול השלישי לאחר דחייתה ע"י שתי הערכאות הראשונות, הינו נמוך עוד יותר. לאור האמור, ניתן לומר די בבירור שהאיום המוטל על הבעל לגרש, אינו גבוה. אך למרות זאת, נראה כי איום זה, אף שחלש הוא, עדיין מוגדר ככפיה על המגרש.

עיקרון זה כבר כתבנו בהחלטת בית הדין דנן מיום ל' בניסן תשע"ג (10.4.2013) המצוטטת לעיל שם נאמר כך –
ואמנם בית דין דנן התלבט – שהרי תביעת נזיקין זו שהוגשה כנגד הבעל, אין היגיון בצידה, והסבירות נותנת כי אף השופטים הנוטים לפסוק פיצויי נזיקין כנגד סרבני גט בגין עילות וכו' לא יראו בנסיבות דידן, בהם הבעל מבקש לבדוק חיובו בכתובה טרם סידור הגט והצדדים עדיין בתחילת ההליך, עילה חוקית לפסיקת פיצויים וכו'. ברם, מאחר שמצאנו פסיקות מגוונות בתביעות לפיצויי נזיקין שהוגשו לבתי המשפט ברבות השנים, ואף בית המשפט אליו הוגשה תביעה ספציפית זו לא דחה אותה על הסף, לא נוכל לשלול לחלוטין אופציה לפסיקת פיצויים אף בנסיבות דנן. לכן גמלה בליבנו ההחלטה להתייחס לתביעה זו כאיום ממשי כנגד הבעל, על כל המשתמע מכך.
כך שכבר אז נתנו דעתנו לסיכויים הנמוכים לקבלת התביעה, ואף על פי כן נקבע כי –
לא נוכל לשלול לחלוטין אופציה לפסיקת פיצויים אף בנסיבות דנן. לכן גמלה בליבנו ההחלטה להתייחס לתביעה זו כאיום ממשי כנגד הבעל, על כל המשתמע מכך.
ונפרט בפן ההלכתי באשר לאונס שלא הוסר לגמרי, ועדיין רובץ אונס כלשהו על המגרש.

בעניין אונס שלא סולק עד תומו, בדברי הראשונים והאחרונים מפורש כי אם "סיפק בידם לעשות" את האונס, הרי זה אונס, "עד שיתברר לנו שנשתנה העניין, כלומר שאין ביד האנס לאנסו כאשר בתחילה. דאי אין לתלות ולומר מחמת האונס הראשון עשה, כיון שנשתנה העניין, חשיב כדברים שבלב אם באנו לתלות ולומר שעוד ירא פן יאנסו פעם אחרת, כיון שסבה הראשונה הלכה לה. ואע"ג דאפשר לומר דעדיין יש כח ביד האנס לאונסו, מ"מ כיון שתשש כחו בקצת, אין לנו לבדות מלבנו אונס אחר כדי לבטל המעשה הנעשה בפנינו דחשיב כדברים שבלב" (כמובא במהרי"ק). ולדעת הבית אפרים מש"כ מהרי"ק שתשש כוחו של האנס, כלומר שהאנס בעצמו הודיע שאין בכוונתו לאנסו יותר. ויש שהבינו "תשש כוחו" כפשוטו, וכתבו – "בעינן שיסתלק האונס מכל וכל, ולא יהיה כח בידו לאנסו כלל, וכל שמתיירא פן יחזרו לאנסו הוי אונס."

ונפרט עוד. ראה מש"כ בספר עטרת דבורה (לרב אוריאל לביא שליט"א, אב"ד צפת-טבריה) ח"א סוף סי' עו, בעניין אונס שלא הוסר לגמרי –
עיין בתשב"ץ ח"א סי' א' (עמ' ח' במהדורת מכון ירושלים) ומדבריו עולה שכל שיש ביד האנס לבצע את איומו עדיין נקרא אונס. ובתשובות הריב"ש החדשות סי' לב בתשובת רבי יוחנן ב"ר מתתיהו כתב, וז"ל – "תמיד נקרא אנוס כל שהיה פעם אחת אונס בדבר, ותמיד היה ביד המאנס הראשון לעשות האונס אם לא יעשה בקשתו, ואע"פ שאינו עושה לו שום אונס ורמז אונס, ואפ"ה קרינן באונס כל המעשה ואיכא מודעא רבה."

וכן כתב רב חסדאי קרשקש שהובא בתשובות הריב"ש החדשות סי' כז – "דבר פשוט הוא... כל שסיפק בידם לעשות העיכוב, אונס גמור מקרי, דאיכא למימר דמחמת יראה הוא דעבד. דמשנה שלימה שנינו (גיטין נה:) לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, דתלינן דמחמת יראה עשה נחת רוח לסקריקון, וכ"ש כאן שהתחילו לעשותו ע"י גוים. והיינו מעשה דפרדיסא (ב"ב דף מ:) דבהפחדה בטל, כיון שסיפק בידם לעשות אע"פ שלא עשו דבר, וכ"ש כאן שהתחילו לעשות האונס שדינו כגט המעושה."
כך שכל עוד האיום "על הפרק", עדיין מוגדר המצב כאונס.

וביחס לשאלת הדרך לביטול האונס, כתב שם –
הלכה זו התבררה בדברי מהרי"ק שרש סג הובא בבית יוסף סי' קלד. וז"ל מהרי"ק – "ואשר שאלת, היכא שיאנסו אחד ליתן גט ויהיה מאחד שאין כופין להוציא כו' ואח"כ נתפייס ליתן גט אם מחמת ממון אם מחמת יראה כו'. ומכירים אנו שמגרש לאונסו, במה יודע שנסתלק האונס כו'. לע"ד נ"ל דודאי עומד הוא בחזקתו הראשונה, עד שיתברר לנו שנשתנה העניין, כלומר שאין ביד האנס לאנסו כאשר בתחילה. דאי אין לתלות ולומר מחמת האונס הראשון עשה, כיון שנשתנה העניין, חשיב כדברים שבלב אם באנו לתלות ולומר שעוד ירא פן יאנסו פעם אחרת, כיון שסבה הראשונה הלכה לה. ואע"ג דאפשר לומר דעדיין יש כח ביד האנס לאונסו, מ"מ כיון שתשש כחו בקצת, אין לנו לבדות מלבנו אונס אחר כדי לבטל המעשה הנעשה בפנינו דחשיב כדברים שבלב כדפירשתי", עכ"ל.

הרי מבואר בדברי מהרי"ק, שגם אם הבעל יבוא לבית הדין ויאמר שנותן את הגט מרצונו, אין לסדר את הגט אלא לאחר שיתברר שאין ביד האנס לאונסו, דהיינו שהבעל כבר אינו מאויים שינקטו כנגדו פעם נוספת באמצעי הכפיה, וכי "סיבה הראשונה הלכה לה", כלשון מהרי"ק.
ועוד שם בהמשך הדברים באשר לכך –
ועיין בתשובת בית אפרים סי' עב והעולה מדבריו שהדרך לבטל את האיום שלא יחשב כאונס היא שאותו אדם שאיים עליו, הוא בעצמו יודיע לו שאין עליו כל איום או אונס. בכה"ג אין לחוש לגט מעושה, אמנם אם האנס ירצה לחזור לאונסו, יש בכוחו לחזור ולאנסו, אך אין חוששין שיחזור בו מדיבורו האחרון, והיינו מש"כ מהרי"ק שתשש כוחו של האנס, כלומר שהאנס בעצמו הודיע שאין בכוונתו לאנסו יותר. ולפי דרכו, בנידון שלפנינו, די בכך שיבוטל ההליך בבית המשפט, האשה תביא למחיקת התביעה ובית המשפט יבטל את פסק דינו ויחליט שלא יינקטו אמצעים אלו בעתיד.
ועוד הוסיף באשר לאונס "מוחלש", כדוגמת נידון דנן, בו הסיכוי לקבלת הערעור אינו גבוה –
ועיין בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סי' טו שכתב "ולדברי הפוסקים ז"ל דסגי בהפחדה ובהגזמה לעולם הויא אונס עד שיחליש כוחו מכל וכל". וכן בספר מכתב מאליהו שער ז' סי' כא פרש את המהרי"ק דאף הוא ס"ל דבעינן שיסור מעליו האונס מכל וכל ולא תהיה יכולת כלל ביד האנס לחזור ולאנסו.

מקרה דומה לנידון שלפנינו מצינו בתשובת שיבת ציון סי' צו בו היבם סרב לחלוץ והיבמה הביאה לפסק דין מערכאות לתופסו במאסר. בנסיבות אלו כתב בתשובת שיבת ציון שאם בטרם בוצע פסק הדין, היבם מבקש לחלוץ, אין לסדר חליצה מפני שהיבם נידון כאנוס. וז"ל – "אם יאמר היבם עתה שהוא רוצה לחלוץ לה מרצונו הטוב ויבטל כל המודעות וכל הדבורים אשר יהיו לגרוע כח החליצה, גם זה אינו מועיל, דהא גם זה הוא באונס ועדיין האונס במקומו דהא אנסוהו לזה בעונש תפיסה אם לא יחלוץ לה. ודבר זה מפורש בתשובת הריב"ש סימן תפ"ב... ועיין במהרי"ק שורש ס"ג שכתב שאף שנתפייס ליתן הגט לא מהני כל זמן שלא נשתנה העניין ונתברר לנו שאין ביד האונס לאונסו כבתחלה עכ"ל מהרי"ק, וגם הב"י בסימן קל"ד הביאו. ומעתה גם בנ"ד כל זמן שהאונס במקומו קשה למצוא היתר לחליצה זו", עכ"ל.

ועיין בפת"ש סי' קסה סק"י בסופו שהביא תשובה זו.

מצינו שנים מגדולי האחרונים שדנו באריכות בשאלה זו, הגאון בעל בית אפרים (בתשובות בית אפרים מהדורה תניינא אה"ע סי' ע – עב) נחלק עם הגאון משכנות יעקב (בתשובותיו חלק אה"ע סי' לח – מא) בעובדא שהיה חשש גט מעושה שלא כדין במקרה שהבעל התחייב בערכאות שאם לא יתן גט ישלם קנס. המשכנות יעקב בסי' לח כתב שיש להחמיר אף כשהבעל בא ואומר שמגרש מרצונו הטוב.

וז"ל המשכנות יעקב בסי' לח – "ואשר אומרים לו קודם כתיבת הגט שיסורו מעליו כל המכריחים, קשה מאד לסמוך על זה כל זמן שלא עשו מעשה בפועל לבטל ההכרח ועדיין חושש הוא פן יחזרו לאונסו כבתחילה, כאשר מבואר כל זאת באריכות בתשובת מהרי"ק דלא סגי לידע משנסתלק האונס, רק כשידענו שתשש כוחו של המאנס ואין בידו לאנסו כלל, ואכתי לא סמכא דעתיה אולי לא יתרצו השני בוררים לבטל הקאמפראמיס ואולי לא יעלה בידם אחר שנכתב בערכאותיהם ואולי ימחו בידם מהצד השני כמובן."

ובסי' לט ס"ק יב חזר המשכנות יעקב על דבריו, וז"ל – "כבר כתבנו מדברי כל הראשונים דבעינן שיסתלק האונס מכל וכל, ולא יהיה כח בידו לאנסו כלל, וכל שמתיירא פן יחזרו לאנסו הוי אונס. והא ודאי לא סמכא דעתיה שהנבררים יבטלו כל מעשיהם ויפסידו שכר אשר לקחו מזה, וכסבור הוא שאומרים לו פטומי מילי בעלמא כדרך כל המגרשים שאומרים להם כן, ובפרט שטרחו והביאו העניין בערכאות לחיזוק לא יחשב לו שיסתרו כל הבנין, וזה דבר מובן."

וע"ע במשכנות יעקב סי' מ' שהוסיף לחזק דבריו והביא גם משו"ת מהרי"ט צהלון סי' מ' "שאין שום תקנה ע"י ריצוי ופיתוי ולא בנתינת מעות עד שיתברר שלא נשאר שום חשש האונס, וכל שיש לתלות באונס הראשון תלינן באונס ולחומרא."
הרי שהגדרת העניין בפוסקים היא "עד שיחליש כוחו מכל וכל" וכן "דבעינן שיסור מעליו האונס מכל וכל ולא תהיה יכולת כלל ביד האנס לחזור ולאנסו" וכן "רק כשידענו שתשש כוחו של המאנס ואין בידו לאנסו כלל" וכן "דבעינן שיסתלק האונס מכל וכל, ולא יהיה כח בידו לאנסו כלל, וכל שמתיירא פן יחזרו לאנסו הוי אונס" וכן "עד שיתברר שלא נשאר שום חשש האונס", בהתאם להגדרות הפוסקים שהובאו וצוטטו לעיל, כך שבנסיבות דנן, בהם לא סר עדיין האונס לגמרי, ועדיין קיים איזה חשש למגרש בדמות הערעור שמוגש לבית המשפט המחוזי על דחיית התביעה לפיצויי נזיקין בבית המשפט לעניני משפחה, הוי עדיין בגדר חשש גט מעושה, ובית הדין לא יסדר גט בנסיבות אלו.

לאור כל הנ"ל, אף שהוגשה עתה בקשת הבעל לסידור גט, בית הדין קובע כי לאור האיום המשפטי שעדיין רובץ על הבעל כאמור לעיל, והתביעה לפסיקת פיצויי נזיקין בגין סרבנות גט שהוגשה ע"י האשה לא הוסרה ולא נמחקה (כולל התחייבות שלא לתבוע בעתיד), לא ייפתח תיק לסידור גט משום החשש לגט מעושה.

ניתן ביום כ"ב בסיון התשע"ה (9.6.2015).


הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד
הרב יצחק אושינסקי הרב ישראל דב רוזנטל