ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב משה טופיק
הרב חגי איזירר
הרב שלמה בן שמעון
דיין, יו"ר
דיין
דיין
תיק מספר: 1-23-2950
תאריך: כ"ח סיון תשס"ד
17.06.2004
מערערת האם
בא כוח המערערת עו"ד שמואל קינן
משיב האב
הנדון: חינוך ילדה
נושא הדיון: חינוך דתי לילדה

פסק דין
ערעור האם על החלטה וצו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר אימץ המלצות של ד"ר מרדכי פרישטיק, לפיהן הבת הקטינה (6) תלמד בבית הספר הממלכתי-דתי "שערי תורה". כן נקבע שם כי כעבור כשנה ייבדק הדבר שנית, תוך כדי בחינת התפתחות הבת.

הורי הקטינה, ילידי רוסיה, נישאו כדמו"י בישראל בשנת תשנ"ד (1993). במהלך חיי הנישואין הם ניהלו אורח חיים חרדי למהדרין. הם התגוררו בעיר החרדית ביתר עלית בדירה משלהם. בשנת תשנ"ז (1997) נולדה הבת. בשנת תשנ"ט (1998) באו בעלי הדין – ההורים והבת הקטינה באמצעות הוריה ואפוטרופסיה הטבעיים – על הסכם גירושין בו הוסדרו, בין היתר, עניני החזקת הבת וביקוריה. לענין החינוך נקבע בסעיף 16 להסכם, כי "הצדדים מקבלים על עצמם את סמכותו הייחודית של כב' ביה"ד הרבני האזורי בירושלים בכל הקשור לחוזה והנובע ממנו... לרבות האפוטרופסות על הבת, החזקתה, חינוכה ומזונותיה". ההסכם קיבל תוקף של פסק דין. ביום ג' שבט תשנ"ט (20.1.99) התגרשו ההורים בבית הדין בירושלים. אין חולק, כי הוראות הסכם הגירושין ביחס לבת שיקפו את טובתה.

המחלוקת הנוכחית החלה למעשה בכתב תביעה שהגיש האב לבית הדין בירושלים ביום י"א שבט תשס"א (4.2.01). בתביעתו מלין האב על אי-קיום ההסכם בענין ביקורי הילדה. כן מבקש הוא שבית הדין יפסוק בענין חינוך דתי לילדה.

בעלי הדין הוזמנו לדיון ליום ד' אדר תשס"א (27.2.01). האשה, שהתגוררה אז בכרמיאל, לא התייצבה, למרות שהוזמנה כדין. בית הדין הורה להעביר לפקידת הסעד את תביעת האב, וציווה עליה להגיש תסקיר וחוות דעת. כן הוציא בית הדין צו זמני בקשר לביקורי הבת.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ"ה אדר תשס"א (20.3.01), הודיעה האם כי היא "חזרה בשאלה" וכי חינוך דתי יבלבל את הילדה ויקשה עליה. האם הצביעה על קשיים כלכליים בקשר ללימודים בגן-דתי. למרות דברים אלו, הצליח בית הדין להביא את הצדדים להסכם כי בשנת הלימודים הבאה, תשס"ב, תעבור הבת לגן ממלכתי-דתי. בית הדין הוציא צו בהתאם להסכמה זו. במקביל הורה בית הדין לפנות לגורמים מתאימים במקום מגורי האם כדי לסייע בעדה בכל הקשור למצבה הכלכלי. נערכה פניה אל רב העיר כרמיאל אשר התבקש לסייע בהסדרת פטור מתשלום שכר לימוד לגן דתי, ובהסדרת מקום מתאים לביקורי האב אצל הבת בבואו מביתר לכרמיאל. תשומת לב הרב הופנתה לחזרת האם בשאלה, והוא התבקש לקרבה בדרכי נועם.

בסמוך לאחר הדיון הנ"ל הגיע לבית הדין תסקיר ביניים של המינהל לשירותי רווחה בעיריית כרמיאל. בית הדין הורה לשלוח לפקידת הסעד את הצו והחלטות הביניים שהתקבלו בדיון.

רב העיר כרמיאל דיווח לבית הדין כי ניסה ליצור קשר עם האם, אך התברר כי העתיקה את מגוריה לעיר חיפה. בית הדין הורה לערוך פניה, כאמור לעיל, לארגון "לב לאחים" בעיר חיפה.

במכתב תשובה שהתקבל מאירגון "לב לאחים" נאמר, בין היתר: "...בתאריך 10.8.01 פנינו טלפונית אל הגב' פלונית, ע"מ לעזור לה לשבץ את בתה במסגרת גן-תורני, כפי שפסק הדין מורה, אך פנייתנו זו נתקלה בסרוב מוחלט מצד האם, שאמרה מפורשות, שהיא רוצה לנתק את בתה מהדת כליל ולהרחיקה מהאב בטענה, שיש לה כעת אב "חדש". הדחיה הזו באה למרות שההצעה ענתה לצרכים רבים ונוחים שלה, כגון: יום לימודים ארוך (עד השעה 4:00 כפי שדרשה), מיקום מאוד נוח של הגן, סמוך ממש למקום מגוריה, שעה שהמסגרת החילונית אליה רשמה מצריכה נסיעה, ועוד."

ביום 16.10.01 חזר האב ופנה לבית הדין בבקשה לכפות על האם את קיום צו בית הדין בקשר לחינוך הבת. כן ביקש להגביר את תדירות הביקורים. בית הדין הורה להעביר את הבקשה לתגובת האם תוך עשרה ימים.

ביום 3.12.01 התקבל בבית הדין מכתב נוסף של האב בו הוא קובל שוב על נושא הביקורים והחינוך, אשר טרם ניתנה לגביהם החלטה מספקת. בית הדין הורה לפנות בדחיפות לד"ר פרישטיק, על מנת שיבדוק את החזקת הילדה, ויסייע בנושא הביקורים. כן הורה בית הדין לקבוע מועד לדיון.

ביום 31.12.01 חזר האב ופנה לבית הדין בתלונה בקשר לסחבת שיוצרת האם.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום י"ח שבט תשס"ב (31.1.02), התייצב עו"ד רון וינשטוק מטעם האם. כן התייצבו האב וד"ר פרישטיק. בקשר לגן דתי טען ב"כ האם, כי היא גרה בשכונת הדר בחיפה, ואין שם גן דתי. ד"ר פרישטיק הודיע כי הוא מציע גן ממלכתי-דתי. בית הדין החליט כי על האם להכניס את הילדה באופן מיידי לגן דתי או ממלכתי דתי, ועל האב לעמוד בקשר עם ד"ר פרישטיק וכן עם עמותת "לב לאחים", על מנת לבצע את העברת הילדה לגן דתי.

ביום ה' אדר תשס"ב (17.2.02), הגיש ד"ר פרישטיק דו"ח לבית הדין, בו צויינו ארבעה גנים אפשריים, כל גן ומעלותיו ומגרעותיו. ד"ר פרישטיק הציע לתת לאם אפשרות בחירה בין גן אמונה לבין גן חב"ד.

ביום א' ניסן תשס"ב (14.3.02), הוציא בית הדין הוציא צו, בו הורה לאשה לרשום את הבת באחד מתוך ארבעת גני הילדים שפורטו.

על החלטה זו הוגש ערעור בבית הדין הרבני הגדול. תוך כדי הליך הערעור, הורינו על קבלת תסקיר פקידת סעד.

בהתאם לכך, התקבל בפנינו תסקירה של גב' חיה גירון מאגף הרווחה של עיריית חיפה, מיום ד' בסיון תשס"ג (4.6.03). התסקיר מדווח על ילדה יפה, חייכנית, נבונה מאד ומתבטאת בבהירות. כן דווח על קשר טוב שבין הבת לשני ההורים, וכי הבת מבקרת בגן חובה "ביחד" (שהוא גן דתי). לבת קשר טוב גם עם בעלה של האם. גם לו היא קוראת אבא, אם כי היא מבחינה ויודעת בבירור מיהו אביה הביולוגי. בסיכום ובהמלצות כותבת הגב' גירון:
"ההורים מתקשים להגיע להסכמה בעניין מסגרת החינוך המתאימה ל(בת) ואשר תשרת את טובתה וממשיכים לנהל מאבקים משפטיים בסוגייה זו. האם אשר חוייבה על ידי בית הדין להעביר את הבת למסגרת דתית אינה מסגירה את התנגדותה לעובדה זו, גם אם היא אינה מפגינה זאת במישרין. אי הסכמה בין ההורים יוצרת מתח רב הבא לידי ביטוי גם בתפקודה של הילדה בבית ובגן כפי שמתארים ההורים וכפי שציינה הגננת.

ע"פ הערכתי והבנתי המקצועית, (הבת) שרויה כבר היום בקונפליקט בין שני העולמות החילוני והדתי. מסגרת החיים השוטפת שלה והלך הרוחות בבית הינם חילוניים ולימודים במסגרת דתית עלולים להחריף את הקונפליקט נוכח הסגנון חייה היום-יומי ולחדד את הסתירה בין ביה"ס לבית (כמו מצוות "עשה ואל תעשה", שמירת השבת וכדו').

יתכן כי תיאלץ לחיות בשקר בבי"ס על מנת להגן על עצמה מפני יחסם של הסובבים אותה.

כאמור כבר היום (הבת) בת ה-6 מצויה בתווך עקב הקונפליקט בין שני ההורים; עם האב משוחחת על תכנים דתיים ובבית האם נמנעת מלשתפה בתכנים העולים בגן.

להערכתי, על שני ההורים מוטל תפקיד משמעותי וחשוב בשמירה והגנה על בריאותה הנפשית של בתם:

על האב מוטל לשמור ולהשקיע בקשר בינו לבין בתו ועל זיקתה לרוח הדתית.

...

בנוסף אני ממליצה בפניו למצוא עבור הבת מסגרת העשרתית מתאימה בתחום הדתי ועל האם להתחייב לאפשר זאת.

לאור העובדה כי (הבת) נחשפת לשני העולמות (הדתי והחילוני) היא תוכל, בעתיד, כאשר תעמוד בזכות עצמה, לבחור באורח החיים המתאים לה. כיום, על ההורים מוטלת החובה לסייע לה לחיות בהשלמה ולא בסתירה פנימית מתמדת."
הדיון בערעור התקיים בפנינו ביום ז' תמוז תשס"ג (7.7.03). במהלך הדיון אמר ב"כ האם: "הילדה נשארה באותו גן דתי עד לסיום שנת הלימודים. אנחנו רוצים שבשנה הבאה היא תירשם לבית הספר החילוני". לאחר שמיעת הערעור החלטנו, כי הואיל ועתה מדובר על רישום הבת לבית ספר, ויש תסקיר נוסף שלא הובא בפני בית הדין האזורי, דהיינו חומר חדש ונסיבות חדשות, על הצד המעונין לפנות לבית הדין האזורי שישמע את טענות הצדדים ויעיין בחומר החדש שיומצא לפניו, ויפסוק.

ואכן, שני הצדדים פנו לבית הדין האזורי. ראשון פנה האב ביום 23.7.03 וביקש צו המחייב את האם לרשום את הבת באחד מבתי הספר הממלכתיים-דתיים באזור מגוריה: יבנה, ברקאי, בית יוסף, או "שערי תורה" של רשת "שובו". שניה פנתה האם, וביקשה לדחות את הדיון שנקבע לבקשת האב. בבקשתה ציינה כי האם אומנם פעלה בהתאם לצו בית הדין והעבירה את הבת לגן דתי, אך בהיותה שם נתגלו בעיות חמורות בהתנהגות הקטינה. האם מוסיפה, כי על פי תסקירה של גב' חיה גירון, הומלץ על מסגרת חינוכית חילונית לקטינה, תוך מציאת מסגרת העשרתית לקטינה בתחום הדתי בשעות אחר הצוהריים.

במענה לפניות הנ"ל, החליט בית הדין ביום ב' אב תשס"ג (31.7.03), כי כל עוד אין החלטה אחרת, ובשים לב לעובדה ששני בני הזוג היו דתיים והאם חזרה בשאלה, בשלב זה תלמד הבת בבית ספר ממלכתי-דתי. בית הדין הורה לד"ר פרישטיק לבדוק עוד את נושא חינוך הבת. כן פנה בית הדין לפקידת הסעד לבדוק שוב את נושא חינוך הבת, לעקוב אחר חינוכה בבית הספר הממלכתי-דתי, ולהנחות את האם לכבד את חינוך הבת המשותפת גם לאב.

ד"ר פרישטיק כתב ביום כ"ט אב תשס"ג (27.8.03) לבית הדין תסקיר, בו המליץ להעדיף את דרישת האב בקשר לרישום הבת לבית הספר שערי תורה, על פני המלצת פקידת הסעד גב' גירון, שהילדה תלמד בבית ספר חילוני. להלן רוב דבריו:
"כידוע לכב' ביה"ד, מדובר בילדה שגדלה בבית דתי-חרדי. האם, לאחר ההפרדה והגירושין מבעלה שינתה את אורח חייה לאורח חיים חילונים, נישאה בשנית לאדם חילוני, ורוצה לגדל את ביתה (הבת) כילדה חילונית, דבר לו מתנגד בתוקף (האב).

כתוצאה מכך נתונה (הבת) בקונפליקט. הקונפליקט כנראה התחזק עוד יותר בגין העובדה שלפי דרישתו של (האב) למדה הילדה בגן-ילדים דתי, כאשר בית האם מנוהל, כאמור, כבית חילוני. בעקבות כך המליצה פקידת הסעד בתסקירה להעביר את (הבת) לבי"ס חילוני, תוך הגברת סדרי הראיה עם האב, ומתן שעות העשרה בחינוך דתי ל(בת) לאחר שעות הלימוד בבית הספר.

הפתרון של פקידת הסעד, לו מסכימה (האם), לא מקובל על (האב). טענתו היא שהתוצאה של בית חילוני (לטענתו אנטי דתי) ובי"ס חילוני זה תרשים בטוח שבתו תגדל כילדה חילונית לכל דבר, דבר אותו מנסה למנוע. (האב) טוען שהוא רוצה שלבתו תהיה חופש בחירה כשתגדל, וזה עי"כ שתכיר גם את היהדות ואת הדת שבי"ס דתי מנסה להקנות.

כדרך של פשרה מציע (האב) את בי"ס "שערי תורה", בו, לדבריו, רוב אוכלוסיית התלמידים הם חילונים, ממוצא חבר העמים. ביה"ס נמצא בקרבת מקום, יש הסעות, לימודים מ-8.30 עד 15.30, ומה שטוב להורים חילונים אחרים יכול להיות טוב גם לבתו. אם לגבם אין קונפליקט דתי, למה שיהיה לבתו. הרי לא מעט הורים חילונים שולחים את ילדיהם לבי"ס ממ"ד כדי שהילדים ירכשו משהו מהיהדות ומהדת היהודית, וזה לא בהכרח יוצר קונפליקט קשה לילדים. מה גם שמדובר מילדה שגדלה בעבר בבית דתי, עם אב דתי, ולמדה בגן ילדים דתי.

(האם) מתנגדת בתוקף לבי"ס "שערי תורה" בטענה שרמת הלימודים שם נמוכה, הילדים לדבריה באים מבתים במצוקה, תהיה התנקשות בין חינוך עתידי של בתה מהנישואין השניים לבין החינוך של (הבת). (ל(אם) ילדה בת 7 חודשים מהנשואים השניים).

בסיכום:
קיימות בפני כב' בית הדין שתי אפשרויות. האחת לקבל את המלצת פקידת הסעד כמתואר לעיל, השניה – לקבל את דרישתו של (האב) לרישום (הבת) בבי"ס "שערי תורה".

מבחינתי מקובל יותר הפתרון השני מאשר הראשון, ואלה נימוקי:

1. מדובר בילדה שבמקור גדלה בבית חרדי, למדה עד עכשיו בגן ילדים דתי, ואין לדעתי מקום לטלטל את הילדה למסגרת חינוכית השונה מהותית מהמסגרת בה חיה עד כה.

2. הצעתו של (האב) נראית לי כפשרה סבירה. מדובר בבי"ס שגם לדברי האם רוב התלמידים מבית חילוני, דבר העשוי לצמצם את הקונפליקט של (הבת). היא לא תהיה שונה מכל שאר התלמידים הלומדים בבי"ס דתי והבית הוא בית חילוני.

3. מבחינת אחריות על חינוך הילדה, יש לאב אחריות לא פחות מאשר לאם, למרות שההחזקה היא בידי האם. הפתרון של פקידות הסעד פירושו למעשה שהילדה תגדל הן בבית חילוני והן בביה"ס חילוני – דבר שהוא תרשים ברור שהילדה תתחנך בחינוך חילוני. זכותו של האב לדרוש שבתו הקטנה בת ה-6 לא תעבור טרנספורמציה מבחינת החינוך בו גדלה עד כה.

4. מעבר של (הבת) לבי"ס דתי עשוי לגרום לנתק בין (הבת) לבין אביה, אותו היא אוהבת, ויש לעשות הכל לחזק את הקשר ולא לגרום לנתק.

5. לגבי טענת האם שבעתיד יוצר מצב של שתי בנות אחת דתיה ((הבת)) ואחת חילוניה (בתה מהנישואים השניים), זה עניין עתידי שקשה לנבא אותו וכלל לא בטוח ש(הבת) תבחר בדרך הדת, כך שלא נראה לי שיש להתחשב בטענה זו בקביעת לימודיה של (הבת).

לאור הנ"ל, דעתי היא שעדיף הפתרון השני מאשר מה שהוצע ע"י פקידת הסעד. דעתי היא שרצון טוב מצד שני ההורים, אהבה רבה לבתם (הבת), יצמצם את הקונפליקט של הבת למרות ששני ההורים חיים בעולמות מנוגדים. לדעתי, ספק אם ביה"ס בו רוב ההורים הם חילונים, יגרום לקונפליקט אצל (הבת), אלא ההורים הדוחפים את (הבת) כל אחד לכיוון אחר. הורדת הלחץ של ההורים יצמצם את הלחץ על הבת ותוכל להמשיך להיות ילדה שמחה ועליזה."
בית הדין אימץ את נימוקיו והמלצתו של ד"ר פרישטיק בהחלטה וצו, שהינם נשוא הערעור שבפנינו.

בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית הדין האזורי נדחתה. למרות זאת, רשמה האם את הבת ללימודים בבית ספר חילוני. בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית הדין הרבני הגדול נדחתה גם היא. וכך נכתב בנימוקי הדחיה:
"...לא יתכן שהאם תעשה דין לעצמה ותרשום את הילדה לבית ספר בנגוד להחלטות ביה"ד האזורי, ואח"כ תבוא לטעון שכיון שישנה עובדה קיימת, אין לשנות אותה. החלטות ביה"ד בנושא הן עקביות החל מחודש שבט תשס"ב, והאם ידעה שהיא פועלת בנגוד להחלטות."
משהפרה האם את צו בית הדין האזורי, קיים הוא דיון בבקשה לאכיפת הצו, על פי פקודת בזיון בית משפט. בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום ט' חשון תשס"ד (4.11.03), הודיעה האם כי הבת לומדת בבית הספר הריאלי בחיפה, שהוא בית ספר חילוני. האב דיווח לבית הדין כי בבית הספר "שובו", המורכב בעיקרו מהורים עולי מדינות חבר העמים, רוב ההורים חילונים, ואין כל קונפליקט בין התכנים הדתיים שבית הספר מחנך אליהם, לבין אורח החיים החילוני של משפחות הילדים. האב הוסיף כי נפגש עם גב' גירון שהכינה את התסקיר, ולדעתו אין התסקיר אובייקטיבי. לדבריו, הודיעה לו בתחילה פקידת הסעד כי תשאיר את ההכרעה בידי בית הדין, בלא לתת המלצה קונקרטית. בסופו של דבר המליצה, עקב לחץ שלחצו עליה, שבית הספר יהיה חילוני.

למחרת, ביום י' חשון תשס"ד (5.11.03), ציוה בית הדין בהחלטה מפורטת ומנומקת, כי אם הבת לא תועבר תוך 14 יום לבית הספר "שובו", תיקנס האם ב-200 ₪ בגין כל יום של עיכוב, וכי בית הדין ידון בהעברת ההחזקה על הבת, אם תוגש בקשה מתאימה, כמו גם בנקיטת אמצעי אכיפה נוספים. לנוכח חשיבות נימוקי ההחלטה, הננו מביאים אותה כמעט כלשונה:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, ולאור החומר שבתיק, לפיו האם הפרה צו ביה"ד אשר קבע כי הבת המשותפת תלמד בבי"ס דתי...

...מדובר בזוג הורים שניהלו ביחד לפני הגרושין אורח חיים דתי ולאחר מכן האשה שינתה אורח חייה לחילוניים ועשתה דין לעצמה והעבירה הילדה לבי"ס חילוני בעוד שאבי הילדה ממשיך בעקביות באורח חייו הדתי...

...בתיק מצורף חוו"ד מד"ר פרישטיק לפיו יש להעביר הילדה לבי"ס דתי לטובתה. ויצויין כי גם לפי חוו"ד העו"ס יש לתת לילדה חוגי העשרה דתית והאם מתעלמת עד היום מהמלצת העו"ס בחלק זה, כמו כן יצויין כי בהתחלה פק"ס בתסקיר הראשון לא הביעה עמדה בנושא. והשאיר הכרעת הנושא לשיקול דעתו של ביה"ד, לפתע שינתה עמדתה ללא שינוי בנסיבות והמליצה להעברת הילדה לבי"ס חילוני כאשר האב תוהה שצורה זו אומרת דרשני ואשר לדבריו יתכן מאוד שהשפעות חצוניות הביאו אותה למסקנא זו. ויש חוסר אובייקטיביות בהמלצתה, שלכן זה סותר את מסקנת ד"ר פרישטיק.

יצויין גם כי האב גילה גמישות ופתיחות לנוכח התפתחות זו והציע כי הילדה תלמד בבי"ס "שובו" המאכלס בעיקר תלמידות ממשפחות שלא מוגדרות דתיות ורובם ממשפחות חילוניות יוצאי חבר העמים ובכך יתאפשר לבת שלא לחיות בדילמה בין החינוך שהיא מקבלת למצב השורר בבית ובכך לא יגרם נתק בין האב לילדה אשר עלול להיות כתוצאה מהחינוך השונה מאחר והבת עלולה להיות מנוכרת לאב אשר מתגורר בסביבה דתית וכן תסבול מבידוד חברתי כשתשהה אצלו כפי שקורה כבר כיום שניצני הנתק מתחילים להיות, ואשר לדברי האב זו מטרת האם ודבר זה גורם נזק לילדה.

ולכן ביה"ד מחייב את האם לרשום הילדה לבי"ס "שובו" כפי הצעת האב תוך שבועיים מהיום, אחרת ביה"ד יחליט לקנוס את האם כמתחייב מהפרת צו של ביה"ד, ועל האם לעדכן ביה"ד אם אכן האם קיימה האמור וזאת תוך 14 יום.

ובאם האם תמשיך בסירובה לציית לצו ביה"ד ידון ביה"ד בהעברת הילדה לאב, באם תוגש בקשה מתאימה. וביה"ד קובע עקרונית כי על כל יום שהאם תפר את צו ביה"ד תיקנס בסך 200 ש"ח ליום, כולל אפשרות לאמצעים חוקיים נוספים שינקטו נגד האם, בהתאם."
האם הגישה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 1133/03) ותקפה את החלטות בתי הדין הרבניים. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בבג"ץ, ניתן צו ביניים, אשר לפיו תמשיך הילדה לבקר בבית הספר בו היא מבקרת כיום. בית המשפט הוסיף והורה על הגשת תסקירים משלימים הן על ידי פקידת הסעד החיפנית, גב' חיה גירון, והן על ידי ד"ר מרדכי פרישטיק, היועץ הסוציאלי הארצי של בתי הדין הרבניים. תסקירים משלימים אלו נמצאים בפנינו.

ביום כ"ד ניסן תשס"ד (15.4.04) קיימנו דיון בערעור. ב"כ המערערת טען כי הבת נמצאת היום במצב מעולה, ושינוי מקום חינוכה לבית ספר דתי, יגרום נזק עצום לילדה. לטענתו, בית הספר שהוצע על ידי האב הוא בית ספר של משפחות מצוקה. ב"כ האם הודה כי יש מחסור בטיפוח ערכי היהדות אצל הבת. לשאלתינו אם יש לבת חברות בסביבתה, השיבה האם כי חברות הבת הן בבית הספר, בעוד שהם גרים בשכונת הדר. אף שב"כ האם הביע נכונות לחפש לשנה הבאה בית ספר מתאים שיענה גם על דרישות האב, סירבה האם לשתף פעולה בכיוון זה. לדבריה, המשיב הוא האב הביולוגי בלבד, ומעבר לכך אין לו שום קשר. "אנחנו כמה שנים גרושים, הוא לא גר לידינו הוא לא מכיר אותה. הוא לא מגדל אותה, לא מחנך אותה. אני כבר 3 שנים נשואה לאדם אחר... יש לה עוד אב שמגדל אותה 3 שנים... החינוך הדתי הוא למורת רוחי".

האב השיב כי הסכסוך לא התחיל בשאלת גן הילדים, אם דתי אם חילוני. הסכסוך הוא על עצם הקשר שבין הילדה לבינו. "הקרב על החינוך הוא קרב בתוך מלחמה על הקשר". לדבריו, המערערת מעוניינת לנתק בין הבת לבינו. האב הוסיף: "בגן הילדים הדתי היה מצויין, וגם האם הסכימה לכך. יש כאן מכתב של הגננת. אם הילדה היתה מפסידה גן היא היתה בוכה. גם הילדה אמרה בשיחה עם העו"ס שהיא לא אוהבת את בית הספר... היה פרשת השבוע, הילדה ידעה והגיעה לביתר והיה על מה לדבר. עכשיו בפסח היא לא ידעה את ארבע הקושיות...".

בדברי הגננת של הבת בגן-החובה (הדתי), גב' ריקי גודברג, ראינו התייחסות לתיאורים המופיעים בחוות דעתה של גב' גירון:
"אני, הגננת של (הבת), רוצה להסביר כי (הבת) היתה מאד מרוצה בגן.

היא היתה באה בשמחה והיתה פעילה בכל פעילויות הגן. היתה שרה ורוקדת, מציירת וכותבת תמיד היתה מוקפת בחברות, אהבה לשחק משחקים דמיוניים, ואהבה יצירות מאד. שעת סיפור היתה בשבילה שעת חויה. היא היתה מקשיבה בפה פעור ותמיד שמעו את קולה. היא היתה שואלת שאלות, מספרת על עצמה ומשפחתה, ומעורה בכל הנעשה בגן.

היא כ"כ רצתה להישאר בגן - כשהמטפלת היתה באה לקחתה, היא לא רצתה ללכת והמטפלת היתה צריכה לשכנעה שהגיע הזמן ללכת.

בתחילת השנה היתה (הבת) מקללת ומדברת בצורה לא יפה וזאת למדה בגן החילוני בו היתה, ההורים בגן היו מתלוננים על כך, עבדנו יחד בגן על דיבור נקי, סיפרנו על כך סיפורים וכדו' ואכן בסוף השנה חל שיפור לטובה ו(הבת) השתפרה מאד ולא קללה.

מבחינה ריגשית היו ל(הבת) רגעים בהם היתה עצובה, מדוכאת מכונסת בתוך עצמה, אך רוב הזמן היתה שמחה ועליזה, רוקדת ושרה עם חברותיה, יוצרת יצירות יפות מקשיבה לסיפורים ורוצה תמיד להציג ולענות תשובות. רגעי הכעס והדיכאון נבעו מכך שהיתה רגשנית מאד ופגיעה מאד. כשאמרו לה משהו שלא נראה לה, מיד היתה כועסת ונעלבת ומסתגרת בתוך עצמה. אך זהו מצב טבעי של כל ילד, שלפעמים שמח ופעמים עצוב ומדוכא. לא היה ב(בת) משהו חריג מכולם."
נעבור ונעיין עתה בתסקירים הסוציאליים המשלימים שבפנינו. להלן קטעים נרחבים מתוך חוות הדעת המשלימה של גב' חיה גירון:
"האב:
ממשיך ומבקש ש(הבת) תלמד במסגרת חינוך "פושרנית". לדעתו מסגרת כזו הינה משמעותית לשמירת הקשר בינו לבינה.

בנוסף לנסיבות שהועלו בתסקירי מיום 4.6.2003 האב הוסיף כי:

- בי"ס "פושרני", לדבריו, לא יוצר קשיים בהשתלבות בחברה החילונית.

- אם (הבת) תלמד במסגרת חילונית היא תהיה מנותקת לחלוטין מהמסגרת החברתית בישובו בית"ר עלית כאשר היא מגיעה אליו לביקורים.

- להערכתו, ביה"ס המוצע "שערי תורה" הינו ברמה גבוהה ויחודו בכך שנותן לתלמידים רקע להשתלבות בעולם הדתי ולא מכוון לכך שיהפכו לדתיים.

האם:
חזרה וחיזקה את דבריה כפי שהובאו בתסקירי מיום 4.6.03. בנוסף ציינה כי (הבת) עברה מבחני קבלה לקראת כניסתה לביה"ס ואת השתלבותה של (הבת) בביה"ס "הריאלי" המוכר כמסגרת לימודית וחינוכית המשקיעה בתלמידיה ומאפשרת להם חשיפה למגוון נושאים, כולל חגים. כמו כן ציינה כי (הבת) הולכת בשמחה לבית הספר ונחשבת בין המקובלים בכתה.

(הבת):
(הבת) מבקרת אצל אביה אחת לחודש בממוצע. כמו כן נשמר ביניהם קשר טלפוני אותו יוזם האב.

בפגישתי עמה סיפרה כי בזמן הביקורים אצל האב הם משחקים יחד, יוצאים לגינה, האב מתיר לה לצייר בשבת ובעיקר מספר סיפורי צדיקים.

(הבת) מעורבת מאד בסכסוך בין הוריה בשאלת החינוך, היא התייחסה לנושא הסכסוך כאל "שטות" ותהתה "האם על כזו "שטות" צריך לעשות מלחמה!" בשיחתנו חזרה ואמרה לא פעם "לא טוב שיש קרב". היא הביעה משאלה שיהיה שלום בין ההורים על ידי ויתורים שיעשה כל אחד מהצדדים ומישהו מהם צריך לסלוח. היא ציינה כי היתה רוצה שלאחר שישרור שלום בין ההורים כולם יגורו תחת קורת גג אחת כיון שהפרידה מכל אחד מהם קשה לה.

כפתרון, המותאם לילדה צעירה בגילה, הציעה, שאם המבוגרים לא מוותרים הרי היא תלמד כל שנה בכיתה אחרת. משתמע מכך, כי (הבת) נמצאת במצוקה. כאשר המבוגרים אינם מצליחים להימנע מגרירת הסכסוך לאורך שנים והיא, כילדה צעירה בשנים לוקחת על עצמה לפתור את הסכסוך תוך כדי תשלום מחיר כבד ביותר ותוך "שמירה" על המבוגרים.

ניכר כי היא מוכנה לוותר על רצונותיה כדי שלא לפגוע במי מההורים.

(הבת) במסגרת החינוך הנוכחית:
(הבת) משתפת את 2 ההורים במתרחש בבית הספר וכל אחד מביע את דעתו ומשתדל לספק לה ייעוץ, תוך העברת מסר של הבנה והכלה.

בשיחה שקיימתי עם מחנכת הכתה של (הבת) דיווחה כי להערכתה, ל(בת) טוב במסגרת הכיתה ובית הספר וכי השתלבה במסגרת. היא מאוד בוגרת בניסוחים, משתפת בידע שיש לה במסורת היהודית, מסוגלת להסביר את רצונותיה בבהירות, מאד ממוקדת בדבריה ובשיחות עמה, ילדה חיובית, חמודה מאד, עם בטחון עצמי ופרפקציוניזם, אוהבת להיות במרכז, לרקוד, להופיע מאוד חברותית, מצליחה להתקרב לילדים, מתנדבת לכל משימה ופעילות.

בין (הבת) והמחנכת קיים קשר טוב וחם. להערכת המורה העובדה שמדובר בקבוצת תלמידים קטנה (20 תלמידים בכיתה) מאפשרת ל(בת) להתבלט ולא להיבלע בין הילדים.

סיכום
ההורים (האב) ו(האם) ניהלו אורח חיים חילוני רוב שנותיהם. הם חזרו בתשובה טרם היכרותם. בתקופת החברות והנישואין ניהלו אורח חיים חרדי. (האב מנהל גם היום אורח חיים חרדי ומתגורר בישוב חרדי).

(הבת) בת ה-7 (ילידת 10.5.1997) נולדה לבית חרדי. הוריה נפרדו כשמלאו לה שנה והיא גודלה על ידי אמה המנהלת מזה מספר שנים אורח חיים חילוני כשהמעבר לחילוניות החל מאז הפרידה מ(האב).

עיקר שנות חייה של (הבת) היא חיה בסביבה ואווירה חילונית, האם, בעלה י' המהווה דמות משמעותית בחיי הילדה, ומסגרות החינוך שלמדה בהן היו חילוניות למעט שנה אחת בה למדה בגן המוגדר כ"פושרני" מבחינה דתית.

להערכתי, האב מטיל "משקל" כבד מאוד על מסגרת החינוך של (הבת) ומייחס חשיבות פחותה לקשר שנבנה ביניהם. האב עצמו, בעברו היה חילוני, כך שעולם המושגים הלא חרדי אינו זר לו לחלוטין והיכרות זו עשויה לאפשר ולסייע לגשר בינו לבין (הבת).

קיים קשר הדוק ויפה בין האב ל(הבת) ואם ימשיך לטפחו סביר להניח שקשר זה לא ייפגם גם אם ינהלו אורח חיים שונה.

(הבת) מצויה בקונפליקט קשה בגלל הסכסוך המתמשך שבין הוריה. היא לקחה על עצמה את תפקיד "המגן והשומר" עליהם, במקום שהם יגנו עליה היא מוכנה "לקרוע" את עצמה עבורם. על ההורים להכיר בעובדה כי בתם המשותפת עלולה "להישחק", מהמאבק הממושך שלהם. מציאות חייה היא במגרת החילונית והדרך היחידה להשאירה "שפויה" היא על ידי כך שכל אחד מההורים יוותר כפי ש(הבת) ציינה.

עליהם לעזור לה "לקחת" ולהפיק את המירב משניהם ומתפיסות העולם השונות שלהם. יש לעזור לה לגשר בין תפיסות העולם ואורח החיים של ההורים.

על האב לכבד את בחירתה של האם כשם שעל האם לכבד את בחירתו של האב, כי כל דרך אחרת עלולה לגרום לה נזקים התפתחותיים ורגשיים בלתי הפיכים.

המלצות:
מומלץ כי האם תתמוך בילדה ותעודד את הקשר שלה עם אביה.

על האם להבין כי יש חשיבות ממעלה ראשונה לטפח את ערכי הדת, על מנת לשמור על הקשר והנושאים המקשרים בין האב לבת. עליה לעשות צעדים להפחתת הקונפליקט על ידי מעשים ו/או מסרים בבית שיהיו ברוח המסורת.

מומלץ כי האב ימשיך לשתף את (הבת) בתכנים הקשורים לרוח הדת והמסורת תוך איפשור לאם לנהל את חיי היום יום של בתם, כולל המסגרות החינוכיות בדרך בה בחרה לנהל את חייה וחיי המשפחה החדשים שבנתה."
להלן קטעים נרחבים מדבריו של ד"ר מרדכי פרישטיק בתסקיר המשלים:
"בפגישה עם הילדה (הבת), בת ה-6, עם אמה ובעלה הנוכחי, התרשמתי כי קיים קשר הדוק בין (הבת) לבין בני הזוג. הילדה מטופחת, אוהבת את אמה ואת בעלה הנוכחי, מתרפקת על ברכיו, ואין ספק שמר ו' הצליח לרכוש את לבה ולאמץ אותה כבתו. למרות זאת, (הבת) בתחושה שהיא חייה בעולם מבולבל, שני אבות, את (האב) היא קוראת האב הראשון ואת מר ו' - האב השני, ובתוך תוכה היתה רוצה שאמה תחזור לאב הראשון. זאת למרות הקשר העמוק שנוצר בינה לבין מר ו'. הבלבול בעולמה של (הבת) מקבל ביטוי גם בשאלת ביה"ס. היא מעורה היטב בויכוח בין שני הוריה. מדובר בילדה חכמה המבינה במה מדובר, ושני ההורים מערבים אותה בנושא. כך שלמרות התרשמותי ממסירות ואהבה שכל המשפחה, כולל (האב), רוחשים לבתם (הבת), כאשר מדובר במאבקים בין שני ההורים, הם לא מצליחים למנוע מעורבותה של (הבת) בנושא, דבר שבהחלט פוגע בילדה. היא אוהבת את שני ההורים ולא רוצה לפגוע באף אחד מהם ונמצאת בין הפטיש לבין הסדן.

לגבי שאלת ביה"ס בו ראוי ש(הבת) תלמד, הבעתי את עמדתי ואת נימוקי בדוח הקודם מ-27.8.03, ועמדה זו לא רק שלא השתנתה אלא אף התחזקה. מיותר לחזור על נימוקי מתסקירי הקודם ואסתפק רק בנימוקים הנוספים שעלו בפגישות שלי עם (הבת).

העותרת, (האם), טוענת בעתירה (סעיף 29): "קיים חשש כבד כי ((הבת) - מ.פ.) לא תצליח למצוא את מקומה במסגרת הדתית, תרגיש זרה בה, ולא תוכל להתחבר עם ילדים אחרים אשר מגיעים ממשפחות עם תפיסת עולם שונה". בתיאוריה אולי זה נכון אך לא במציאות. בשיחות שלי עם (הבת) היא הציגה את קשייה בקליטה החברתית בבי"ס בו היא לומדת, וחוץ מהמחנכת, אותה היא מאוד אוהבת, אין לה כמעט חברות. (הבת) התרעמה על כך שהן קוראות לה בשמות גנאי. ייתכן ולימודים בבי"ס המוצע ע"י (האב), שרוב תלמידיה עולי בריה"מ (מקום ממנו הגיעו הוריה של (הבת)) ושאינם דתיים (כפי שציינתי בדוח הקודם), מתאים יותר ל(הבת) מאשר בי"ס רגיל. (הבת) היא ילדה חמודה ועדינה והקליטה החברתית שלה עשויה להיות חשובה להתפתחותה הרגשית לא פחות מהתפתחותה בלימודים. (האם) ומר ו' מתרעמים על רמת הלימודים בבי"ס ממ"ד, וייתכן שזו דעה קדומה, כי לא מעט מהעלית של המדינה והאקדמיה הם יוצאי בתי ספר ממ"ד.

מעבר לכך, טוען (האב), שהמשך לימודיה של בתו בבי"ס חילוני, כאשר גם הבית הוא חילוני, יגרום לנתק בינו לבין בתו. לדעתי אין להתעלם מטענה זו של (האב). מעבר לכך טוען (האב) שלמרות שהוא אדם חרדי הוא מוכן להיות גמיש, לא לדרוש שביתו תלמד בבי"ס חרדי אלא בבי"ס ממ"ד, הגם שרוב תלמידיה מבתים חילוניים, והוא מבקש שגם גרושתו תהיה גמישה כמוהו. גם אני סבור שסובלנות מצד שני הצדדים היו חוסכים עגמת נפש מ(הבת).

לאור דברים אלו, ולאור נימוקי בתסקירי הקודם מ-27.8.03, אני חוזר וממליץ בפני כב' ביה"מ וביה"ד להעביר את (הבת) מביה"ס הנוכחי לבי"ס "שערי תורה".

מעבר לנושא ביה"ס, אמליץ כי (האב) יעשה יותר מאמצים להפגש עם בתו לעיתים קרובות יותר. כיום, לדברי בני הזוג, נפגש (האב) עם בתו רק פעם בחודש. בפגישה בינו לבין בתו לא חשתי קרבה כמו הקרבה הקיימת בין ב(הבת) לבין מר ו', ואם (האב) רוצה בכנות קשר עם בתו והשפעה על חינוכה, עליו לעשות יותר מאמצים להגיע לחיפה ולהיפגש עם בתו. בשלב זה (הבת) מאד רוצה להיות בקשר קבוע עם אביה, ואם (האב) לא ידע לטפח זאת הוא עלול למצוא עצמו מנותק מכל השפעה חינוכית ורגשית על בתו הזקוקה לו."
בסיומו של הדיון המלצנו לאם להגיע להסכמה בדבר העברת הבת לחינוך ממלכתי-דתי. סוכם כי נמתין חודש לתשובת האם, ולאחר קבלת התשובה נכריע בערעור. ביום 12.5.04 הגיעה תשובתה השלילית של המערערת.

אין לנו איפוא כל מנוס, אלא להכריע בערעור.

ההכרעה בערעור זה, הכרעה קשה היא. אין חולק, כי על בית הדין להכריע בהתאם לטובת הילדה. האם טוענת, כי טובת הילדה להתחנך בחינוך חילוני אשר תואם את אורח החיים שבביתה, ומה גם שנישאה לאיש אחר, חילוני, ונולדה בת, שגם היא עתידה להתחנך בחינוך חילוני. בגישתה של האם תומכת פקידת סעד, גב' חיה גירון, שמונתה על ידי בית הדין. האב טוען, כי טובת הילדה להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי. הוא עצמו חרדי, אך כדי לבסס את הקשר שבין הילדה לבינו, ובהתחשב בעובדה כי האם חילונית, סבור הוא כי מן הדין שהילדה תלמד בחינוך ממלכתי-דתי. הוא אף מצביע על בית ספר מתאים של רשת "שובו", אשר בו מרבית הורי הילדים הינם חילונים, מעולי מדינות חבר העמים, ואין כל קונפליקט בין אורח החיים של ההורים לבין החינוך הדתי המוענק בבית הספר. בגישתו של האב תומך המפקח הסוציאלי הארצי, ד"ר מרדכי פרישטיק, שמונה גם הוא על ידי בית הדין.

את מי מהם נעדיף, ונדון דין אמת לאמיתו? את מי מהם נבכר, ולא נחטא בנפשה ובטובתה של הילדה?

נתחיל במושכלות ראשונים. אכן, בית דין רבני אנו, ודנים אנו בהתאם לתורה הכתובה והמסורה מימות משה רבנו עליו השלום. מצד שני, אין בכוחנו לאכוף את סמכותנו אלא באותה מסגרת מצומצמת שהועמדה לנו על ידי החוק האזרחי. כיון שכך, אין אנו מתערבים באורח החיים הדתי או החילוני של אזרח הבא לדין בפנינו. עם כל רצוננו בתיקון עולם במלכות שדי, פסיקותינו הינן במישור של "בין אדם לחבירו" ולא במישור של "בין אדם למקום". הן אינן באות במטרה להחיל נורמות של חיים דתיים. כך, למשל, בית הדין הרבני לא ייעתר, בדרך כלל, לבקשת אישה החפצה בשלום-בית, להוציא צו האוסר על בעלה להיפגש עם פילגשו. הן פשוט הוא, שהדבר אסור על פי ההלכה, והדבר גם פגום ופסול מבחינה מוסרית. בית הדין יודיע לנוגע בדבר את חומרת האיסור. בית הדין עשוי להשתמש בדברי כיבושין, רכין או קשין, כדי לשכנע את הבעל לא להרוס את ביתו, ולתת ליבו לאהבה את אשתו כשם שנתן לב לרחקה. אך מתן צו אופרטיבי שיכפה נורמה הלכתית דתית, או אף נורמה מוסרית, אינה כיום בכוחו של בית הדין. כך גם, למשל, במסגרת דיון על שלום-בית, כאשר נגלים לבית הדין דרכי החיים של בני הזוג, על מוצאיהם ומבואיהם, אין בית הדין מנסה לכפות אורח חיים דתי, ברמה זו או אחרת. אורח החיים הדתי רלוונטי, רק ככל שיש לכך השפעה על פי הדין, על תביעה קונקרטית של צד, אם לשלום-בית ואם לגירושין.

באשר לסכסוך הקשור בילדים - הלכה היא כי בעניני ילדים דן בית הדין אך ורק בהתאם לטובת הילדים, כפי שהיא נגולה לנגד עיניו בכל מקרה ומקרה. כך גם מצווה החוק בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ובמקומות נוספים. בהתאם לכך, אין בית הדין הרבני מתערב, כאשר בהסכם המוגש לאישור בית הדין, מסכימים ההורים כי ילדם יקבל חינוך ממלכתי, אף אם יתכן כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם השקפתו הדתית של הדיין היושב על מדין. כך גם שופט שהינו בעל השקפת עולם אידיאולוגית חילונית, לא יתערב לבטח בהחלטת הורים לתת לילדיהם אורח חיים דתי.

אימתי מוסמך בית הדין או בית המשפט להתערב? כאשר אין הסכמה בין ההורים. כך מלמד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות:
"24. הסכם בין הורים החיים בנפרד

היו הורי הקטין חיים בנפרד - בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו ובין שעדיין קיימים - רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית-המשפט, ומשאושר, דינו - לכל ענין זולת ערעור - כדין החלטת בית-המשפט.

25. קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים

לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית-המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."
חינוך הילד הוא חלק מתפקידי ההורים, כאפוטרופסים טבעיים של הילד. משכך, זכותם של ההורים לחנך את ילדם בהתאם להשקפת עולמם. זכות זו נתונה לשני ההורים יחדיו, ולכל אחד מן ההורים בנפרד. כיצד ניתן ליישם זכות זו, כאשר קיימת סתירה בין השקפות העולם של שני ההורים? איזה תוכן יש לצקת, לתוך המונח "טובת הקטין" כאשר יש בין ההורים פער דתי, והם חלוקים בקשר לחינוך הדתי או החילוני?

לדעתינו, לא ניתן להשיב מראש תשובה מלאה וממצה לשאלות אלו. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו האינדבידואליות.

גידולם של ילדים וחינוכם הם נושא עדין ומורכב, ואין לומר, כי גורם אחד, ותהא חשיבותו אשר תהא, יהא בו כדי להכריע. רק בבחינת מכלול הנסיבות, יש כדי לאפשר מסקנה, מה באמת דורשת טובת הילד המסוים (ראו: בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה פ"ד לח(1) 673).

השיקולים של מתן חינוך דתי לילדים עשויים להיות, בנסיבות מסוימות, בעלי משקל רב או אפילו דומינאנטי, אך הדברים אמורים, כאשר טובת הילדים נבחנה ונשקלה מכל האספקטים הנוגעים לעניין, והערכאה השיפוטית מגיעה למסקנה, כי בתוך מכלול השיקולים יש לתת משקל מכריע לשיקולים אלה (ראו: שם).

דווקא משום מורכבות הבעיות, אשר לא תמיד לבית המשפט או לבית הדין היכולת להקיפן בעין מקצועית של השפעה בעתיד, נעזרת הערכאה השיפוטית בבדיקות ובחוות-דעת של מומחים לדבר, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי חינוך.

כך אכן נעשה במקרה זה. דא עקא, שהמומחים לדבר, חלוקים בדעותיהם.

אכן, בית הדין או בית המשפט, לפי העניין, לא יתעלמו מעמדותיהם של העובדים הסוציאליים המסייעים לערכאה השיפוטית לגבש את עמדתה. אולם עדיין ההכרעה השיפוטית היא, בסופו של דבר, באחריות בית המשפט או בית הדין, הצריכים לשקול את מכלול הדברים ולראות מה ביניהם הוא לטובת הקטין, על רקע התשתית העובדתית כולה (ראו: בג"ץ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד מו(3) 423, 431)

כך גם מקובל עלינו, כי:-
"מה שנדרש מהדיין והשופט, מכוח תפקידם השיפוטי ויושרם האינטלקטואלי, שבבואם להכריע בטובת הילד במקרה שלפניהם ייתנו את המשקל הראוי לנסיבות העובדתיות שבמקרה המסוים, ושהחלטתם תבוא רק לאחר שביררו את כל הנתונים העובדתיים ושקלו כל נזק אפשרי, שעלול להיגרם לשלומו של הילד מהכרעה זו או אחרת, ושלא ייתנו לשיקולים הערכיים משקל חריג ומוגזם, שאינו סביר, במכלול השיקולים בעת יישום עקרון טובת הילד במקרה אשר לפניהם".
(ביד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד לח(1), 365, 409)

לאור העקרונות שהבאנו לעיל, ולאחר שעיינו, עיין היטב, בחוות הדעת שבפנינו, ובכל החומר שבתיקי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, הגענו למסקנה כי יש להעדיף – מטעמים של טובת הילדה – את עמדתו של ד"ר מרדכי פרישטיק על פני עמדתה של פקידת הסעד גב' חיה גירון. טעמיו ונימוקיו מקובלים עלינו והם גוברים על טעמיה ונימוקיה של גב' גירון.

ראוי להוסיף, כפי שהבאנו לעיל, כי ד"ר פרישטיק מעורב בסכסוך שבין בעלי הדין כבר מסיומה של שנת 2001. הרבה לפני מעורבותה של גב' גירון. הוא מכיר זמן רב ממנה את הנפשות הפועלות, ואת יחסי הגומלין. גישתו מאוזנת ושקולה. הוא השכיל לנתח את הבעיות המורכבות מאד בפרשה זו. הוא נתן דעתו כראוי לקונפליקט אשר עשוי להיגרם לילדה אשר מתחנכת בבית ספר דתי, כאשר האם המשמורנית, וכן יתר בני משפחתה, הינם חילוניים. הפתרון שהוצע על ידו, הינו מידתי, ומאזן נכונה בין הצרכים השונים והמתנגשים של הילדה אשר בה, בנפשה ובגופה, אנו דנים. אנו מעריכים את עבודתה המקצועית של הגב' גירון, אך עם כל הכבוד וההערכה, טעמי גישתה נשקלו כראוי על ידי ד"ר פרישטיק, ונמצאו טעמים שיש להעדיפם על פני טעמיה.

ברצוננו לשים דגש על נקודות אחדות.

ראשית, התרשמנו כי נכונה טענת האב, כי מטרתה העיקרית של האם היא להרחיק את הבת מן האב. התרשמנו כי האם מחנכת את הבת לראות בבעלה, מר ו', כאביה. כאילו יש לבת "אב חדש". דרך זו אינה נראית לנו. בדבריה בפנינו ציינה האם כי המשיב הוא האב הביולוגי בלבד. כביכול, ב"תרומת זרע" עסקינן. כבר במכתב שהתקבל מאירגון "לב לאחים" לתיק בית הדין האזורי, צוטטה האם שאמרה מפורשות, בשיחה שהתקיימה עמה ביום 10.8.01, שהיא רוצה לנתק את בתה מהדת כליל ולהרחיקה מהאב בטענה, שיש לה כעת אב "חדש". גישה זו פוגעת בטובת הילדה. אי-הכרת האם בצורך של הילדה להיות בקשר שלם ונכון עם אביה, מעורר ספקות קשים ביותר באשר ליכולת של האם להחזיק לכל הפחות ב"משמורת הרוחנית" של הילדה. נכון כי זה שנים שהאב אינו גר ליד בתו, אך זאת מאחר והאם היא שהרחיקה את מקום מגוריה. כזכור, ההורים גרו יחדיו בעיר החרדית ביתר עלית. לאחר הגירושין גרה האם בירושלים. אחר כך הצפינה לעיר כרמיאל, ומשם העתיקה מגוריה לחיפה. האב גר עד היום בביתר. העתקת מקום המגורים של הבת, באופן שהקשה בעליל על סדרי הקשר שבין הבת לבין האב, לא היו לטובת הבת. מתוך החומר שבתיקי בית הדין, אנו מתרשמים שהאב חפץ היה בהידוק הקשר, אך המרחק הגיאוגרפי היה בעוכריו. לא אחת התלונן האב על קשיים בביקורים. הוא התרעם על אכזבות הנגרמות לו במימוש הביקורים לאחר נסיעות ארוכות. במבט רטרוספקטיבי, הרחקת מקום המגורים יתכן ונעשתה במחשבה תחילה. יש רגלים לדבר כי האם מעונינת היתה להתיש את האב בכל הקשור לקשריו עם הבת. על רקע התרשמותנו זו, יש טעם רב לשבח במתן משקל מוגבר לאלמנטים שיכולים לחזק את הקשר שבין הבת לבין האב. החינוך הדתי, במינון המצומצם הקיים בבית הספר שהוצע על ידי ד"ר פרישטיק, עשוי לחזק את הקשר הנפשי שבין הבת לבין האב. בנסיבות של מקרה זה, יש להעדיף זאת על פני סיכון לנזק אפשרי כתוצאה מאורח חיים חילוני בבית האם. כדי למנוע ככל האפשר נזק שכזה, מן הראוי, כי האם תקבל מפקידת הסעד הדרכה ראויה, כיצד עליה – כאם וכמשמורנית על הילדה – להתנהג. כיצד עליה להתמודד עם העובדה כי הבת תלמד במסגרת של חינוך דתי.

שנית, שוכנענו כי אכן משפחות רבות של ילדי בית הספר שהוצע, הינן משפחות חילוניות. אין כל מחלוקת עובדתית בפנינו בנקודה זה. מקובל עלינו כי הצוות החינוכי של בית הספר ערוך ויודע להתמודד עם קונפליקטים אפשריים בין החינוך בבית הספר לבין אורח החיים החילוני בבית התלמיד. לענין זה יפים דבריו של השופט זמיר בת.מ.א 3421/87 יחזקאלי נ' יחזקאלי (הובאו בע"א 238/88 יחזקאלי נ' יחזקאלי פ"ד מ"ג (2) 467 בעמ' 469):
"העובדה שהיא לומדת בבית ספר ממלכתי-דתי, וידוע הדבר שבית ספר כזה אינו מקנה חינוך דתי קיצוני, מאפשרת לה ותאפשר לה גם בעתיד להבין ולמצוא את הדרך הנכונה ואת שביל הביניים, כדי שתוכל להלך בהם נכונה ולנהוג יחד עם האם ויחד עם האב, עם כל אחד בנפרד, בדרך שהתווה לה כל הורה".
שלישית, התרשמנו מאד מנכונותו של האב, שהינו חרדי, להתחשב בצרכיה של הילדה, אשר חיה וגדלה בבית חילוני. התרשמנו גם מסובלנותו כלפי העובדה שהבת אינה מודעת לאיסורי שבת. שוכנענו, כי מניעיו כנים ואמיתיים. אין מדובר ברצון להתנגח עם האם במלחמה לשמה על גבה של הבת הקטינה. תופעת "מלחמת דת" על גבם של קטינים מוכרת לנו, לצערינו. ישנם בעלי דין הסבורים כי מי שירים לנגד עינינו את דגל הקנאות הדתית, כאלמנט במחלוקת על עניני ילדים, ניטה באופן טבעי לטובתו. זו אינה דרכנו. מעריכים אנו דווקא את דרכו המיושבת והסובלנית של האב, במאבקו להגשים את רצונו לחנך את בתו בדרך הקרובה לדרכו מחד גיסא, והתחשבותו בצרכיה האחרים של הבת, מאידך גיסא.

רביעית, ההצעה כי האב, אשר מתגורר בביתר, ידאג לחוגי העשרה ביהדות לבת המתגוררת בחיפה, ובכך יגשר על פני הפער שבין אורח החיים החילוני בבית הילדה ודרך החינוך החילונית בבית הספר, אינה נראית בעינינו כלל ועיקר. לא רק שהיא קשה עד למאד ליישום ולפיקוח – היא נראית בעינינו כמעט בלתי אפשרית - אלא שגם אין בה די כדי להוות איזון נכון לערכים המתנגשים.

עד כה עסקנו בהיבט של "טובת הילד". רצוננו להאיר את הנושא גם מנקודת המבט של "זכויות הילד". היבט "זכויות הילד" בהקשר לחינוך דתי, נדון ארוכות בפרשת ע"א 2266/93 פלוני, קטין נ' פלוני מט (1) 221. בפרשה זו, בעת נישואי ההורים היו השניים יהודים. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. כעבור כמה שנים מעת הנישואין הצטרפה האם לכת משיחית נוצרית. בין בני הזוג פרץ סכסוך. המשיב פנה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, ובה כרך גם את משמורת הילדים ומזונות האישה. מזונות הילדים וחינוכם לא נכרכו בתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני, ונדונו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע שהילדים יוסיפו לקבל חינוך יהודי, וכי אמם תימנע מלחשוף אותם לתורתה של הכת הנוצרית. האם ערערה על כך לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסק, כי מחד גיסא מעורבת זכותם של הילדים לחופש הדת והמצפון, שהיא מזכויות היסוד של הפרט, ומאידך גיסא מעורבת זכותם של הילדים מתחום הדין הדן ביחסי הורים-ילדים, שעניינו קבלת חינוך דתי מהוריהם. מול זכויות אלה עומדת זכותם של ההורים לחופש הדת וזכותם לחנך את ילדיהם. היקף זכויותיהם של הילדים מצומצם מזה של המבוגרים. חופש הדת והמצפון של ילדים מצומצם מלכתחילה מזה של מבוגרים בשל מעורבותו של גורם נוסף - ההורים, שהם בעלי זכויות חינוך ומשמורת.

חופש הדת מקנה להורים חופש מלא בבחירת דתו הראשונה של ילדם, אולם משעשו כן, אין הבחירה המלאה נתונה בידם, וכל שינוי דת כרוך גם בפגיעה באינטרס לגיטימי של הילד. לכן נדרשת התערבות המדינה, בדמות הגנת בית המשפט. סעיף 13א(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות מבטא את איזון האינטרסים בין הילד להוריו. אולם, איזון זה משתנה משמגיע הקטין לגיל עשר - עתה חופש הדת של ההורים מצומצם לגמרי בכל הנוגע להמרת דת, והבחירה היא כל כולה של הילד. הגיונן של ההוראות האחרונות מכתיב כי גם על מצב שבו האם אינה מבקשת להמיר את דתם של ילדיה, אלא אך לחשוף אותם לתורתה, צריכה להיות בידי בית המשפט אפשרות פיקוח (קל וחומר במצב שבו אין ההורים מאוחדים בגישתם), על-מנת להגן על האינטרס של הילד. זכותם של ילדים היא כי דתם לא תומר שלא על דעתם. מאחר שאין הם מסוגלים עדיין לגבש דעה, הרי שתפקיד המדינה הוא להגן על זכותם שלא תומר דתם, ולהגן עליהם מפני ניסיונות מסוג זה. תפקידה האמור של המדינה מוגבר כשמדובר במשפחה במשבר, קרי כאשר ההורים אינם מאוחדים בדעתם. באותו מקרה, הילדים נולדו וחונכו כיהודים. במשפחתם ובסביבתם הטבעית הם מוקפים ביהודים. הילדים לא הביעו כל רצון להצטרף לכת של אמם. זכותם של הילדים גוברת על זכותה של האם לחנכם חינוך דתי נוצרי. הנשיא שמגר, שכתב את חוות הדעת המרכזית בפסק הדין בפרשה זו, הגיע למסקנה כי ניתן לפצל בין "המשמורת הפיזית" לבין "המשמורת הרוחנית". אף שפיזית נמצאים הילדים בידי האם, ניתן לקבוע כי "המשמורת הרוחנית" תהיה בידי האב.

נקיש את האמור באותה פרשה לנסיבות המקרה דנן – תוך עריכת כל ההבחנות הראויות, ואכן ישנן כאלו. הורי הילדה נישאו מתוך מגמה חד משמעית להשתית את ביתם על אורח חיים חרדי. כשהם התגרשו הם היו חרדים. הם הסכימו שנושא החינוך ידון בבית הדין הדתי. האם היא זו ששינתה את אורחות חייה, והיא המבקשת "להמיר" את אורח החיים הדתי-חרדי של הבת לאורח חיים חילוני. הבת עצמה, שהינה כבת שבע שנים, אינה מסוגלת להביע דעה באשר לאפשרות המועדפת עליה. דבריה של הבת נשמעו הן על ידי ד"ר פרישטיק והן על ידי גב' גירון. האזנו אליהם ברוב קשב. היא מתייחסת לנושא הסכסוך כאל "שטות" והיא תוהה "האם על שטות כזו צריך לעשות מלחמה?". היא מוכנה לויתורים. היא מוכנה ללמוד שנה אחת בבית ספר דתי ושנה אחרת בבית ספר חילוני. ההורים אינם מוכנים לכך, ובצדק. אין מקום להחליף בית ספר מדי שנה. אולם, בעוד שהאב מוכן לפשרה ואינו דורש שהבת תלמד בבית ספר חרדי, המתאים לאורח חייו, מתעקשת האם לתת לבת חינוך בבית ספר חילוני דווקא. זכות הבת, שנולדה לתוך אורח חרדי, לקבל חינוך דתי, גוברת על זכות האם, אשר שינתה אורחות חייה, ומבקשת עתה לתת לבת חינוך חילוני.

על אף שהאם היתה מודעת היטב למחלוקת בדבר מסגרת החינוך בה יש לחנך את הבת, ותוך כדי מהלך הדיונים בבית הדין – ובניגוד לצו של בית הדין – היא עשתה דין לעצמה, ורשמה את הבת למסגרת חינוך חילונית. בכך היא פעלה בניגוד לחוק, אשר דורש הסכמת שני ההורים באשר לחינוך, או הכרעה של בית הדין או בית המשפט כאשר יש מחלוקת. "נטילת החוק לידיים" בהקשר לילדים, משמעה חוסר מודעות באשר לטובת הילד. עשיית דין עצמית בהקשר זה הינה פסולה במיוחד. משמעה, קביעת עובדות בשטח אשר הזהירות והרגישות יפים להם. היא עלולה להביא לפגיעה קשה ולעתים אנושה בקשר שיש בין הילד לבין ההורה הלא-משמורן. לא ניתן להסכין עם כך.

המסקנה העולה היא, איפוא, כי אף שהמשמורת הפיזית היא בידי האם, יש להעביר את המשמורת הרוחנית לידי האב. זוהי משמעות ההחלטה של בית הדין האזורי, אשר אימץ את המלצות ד"ר פרישטיק, לפיהן הילדה תלמד בבית הספר "שערי תורה" במסגרת החינוך של רשת "שובו".

טרם נכלה דברינו, הננו פונים אל האם בקריאה, להתעלות מעל פני הרצונות והמאוויים האישיים שלה, ולדבוק במילוי הצרכים החיוניים של הבת. כבר נפסקה הלכה כי הבת אצל אמה לעולם, והוסברה ההלכה "דמאלפה לה צניעות ודרך ארץ" (ב"ח לטואה"ע סוף סימן פ"ב). הלכה זו קיימת כל עוד דואגת האם לטובתה של הבת. כחלק מחובת החינוך המוטלת על האם, עליה לדאוג לכך שהבת תשמור על קשר הדוק עם האב. במקרה זה עוברת הדרך לכך בחינוך הדתי. דרכה של הבת שהיא קרובה לאם, דביקה בה, מושפעת ממנה ורואה בה דוגמא ומופת. לא טובה היא ההנהגה אשר בה מעבירים לבת מסר שלילי, באשר לקשר שלה עם אביה. אם טובה תחנך את בתה לכבד את אורח החיים של האב. אם טובה תתחשב בצורך להתפשר באשר להשקפת העולם שלה, כאשר הדבר מתנגש עם צרכיה של הבת, במיוחד כשאין מדובר בדבר שהנשמה תלויה בו. במקרה דנן האב התפשר. כך נאה וכך יאה. ראוי שגם האם תלך בדרך זו. עליה לגלות רוחב לב ונדיבות. מקווים אנו, כי דברינו היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.

הערעור נדחה.

לאור העובדה כי אנו עומדים בסיום שנת הלימודים, וכדי לזרז את מיצוי ההליכים בטרם פתיחת שנת הלימודים הבאה, תמציא המזכירות את פסק הדין לבעלי הדין באמצעות הפקס', ותוודא טלפונית את ההמצאה.

ניתן לפרסם פסק דין זה ללא שמות הצדדים.

ניתן, ביום כ"ח סיון תשס"ד (17.06.2004).

(-) משה טופיק - דיין, יו"ר          (-) שלמה בן שמעון - דיין          (-) חגי איזירר - דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן

המזכיר הראשי