בפני בית הדין תביעת שלום בית ולחילופין גירושין מטעם הבעל, ותביעת האשה לתשלום הכתובה ותביעות לחלוקת הרכוש ולקביעת משמורת והסדרי ביקורים. כעת לאחר הדיון השני, להלן החלטות בחלק מהנושאים הנדונים, הניתנות על יסוד טענות הצדדים והחומר שבפנינו.

א. תביעת הגירושין – הצדדים נשואים 15 שנה ולהם שתי בנות ומתגוררים תחת אותה קורת גג בקיבוץ פלוני. הבעל הגיש תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין, הבעל מייחס לאשתו קשר זוגי עם אשה, אך האשה מכחישה טענה זו, ובשלב זה טענה זו טרם התבררה.

בהמשך לסעיף א' מההחלטה מיום ג' ניסן תשע"ה (23/03/2015) יאָמר כדלהלן: בדיון הראשון בית הדין התרשם כי אכן מלכתחילה הבעל היה חפץ בחזרה לשלום בית, אך עקב עמדה נחרצת מטעם האשה ששללה שלום בית וביקשה להתגרש, כעת הבעל גם הוא תובע להתגרש וכבר אינו מבקש שלום בית.

למרות שלשני הצדדים אין ספק שדרכיהם נפרדו וכי אין מנוס מגירושין, עדיין שני הצדדים מתגוררים תחת אותה קורת גג ואינם מצליחים להגיע להסכם שיסדיר את הפירוד לדירות נפרדות ולגירושין. כמו כן אין חולק כי בתקופה האחרונה, הבעל יצר קשר עם אשה אחרת.

בנסיבות אלו ששני בני הזוג כבר אינם רוצים זה בזה ומבקשים להתגרש אך נמנעים מכך עקב אילוץ של מגורים תחת אותה קורת גג, הרי שאלו נסיבות המצדיקות את חיוב הגירושין ביחס לבן הזוג המסרב להתגרש.

סביר מאד כי לאחר הסדרת המגורים הנפרדים שני הצדדים יגיעו לבית הדין בהסכמה להתגרש, על כן ביחס לתביעת הגירושין אנו פוסקים כי התביעה לחיוב האשה בגירושין מתקבלת. אך מאחר וטרם הוכשרו התנאים להזמנתה לסידור הגט הלכה למעשה, פסיקה זו נשארת כפסיקה עקרונית בלבד, ובלא הוראה ביצועית לקבל את הגט כבר כעת.

אילו הייתה מוגשת תביעה לגירושין מטעם האשה, בנסיבות הנוכחיות ששני הצדדים כבר אינם רוצים זה את זה והבעל יצר קשר זוגי עם אשה אחרת, גם תביעה זו הייתה מתקבלת.

ההנמקה ההלכתית לפסיקה לחיוב הגירושין – בנסיבות אלו נכון לדון ביחס לבני זוג אלו, את דינו של רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח"ח) הקובע חיוב גירושין בנסיבות ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה.

רבינו ירוחם כתב – "כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

בכמה פסקי דין הביאו את דברי רבינו ירוחם בלא חולק, ודנו בדבריו בלא לפקפק במסקנתו, עיין פד"ר ח"ו עמ' 13, ופד"ר ח"ח עמ' 323, ופד"ר חי"א עמ' 95 ועמ' 255. ונציין כי בפסק דין שכתבנו בתיק אחר, והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פט, פסקנו והבאנו ראיות כי בנסיבות אלו, ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין בלבד, אין נפקא מינה מי מבני הזוג החל בפירוד, ואין מוטל על בית הדין לברר שאלה זו, אלא די בכך שכעת בפנינו שני בני זוג המצויים בפירוד ושוללים שלום בית.

כשם שרבינו ירוחם פסק חיוב גירושין ביחס לבעל, כששניהם אינם רוצים זה בזה. ה"ה להיפך, בנסיבות דומות כשהאשה מסרבת לשלום בית, יש לפסוק חיוב האשה בגירושין.

בנסיבות של חיוב גירושין, אין מקום להציב תנאים להסכמה להתגרש. בן הזוג המחויב בגירושין, זכאי לקבל את המגיע לו עפ"י הדין, אך אינו רשאי לעכב את הגירושין עד שיקבל רכוש שאינו זכאי לו על פי הדין.

גם ביחס לבעל המחוייב בגירושין ומתנה את הסכמתו לתת גט בקבלת רכוש שאינו מגיע לו, בית הדין דוחה את התנאי ומחייבו בגירושין ללא תנאי, ואף לשיטת מהרשד"ם חלק אה"ע סי' מא אין יסוד לעיכוב בתנאי שלא נקל לקיימו, ובוודאי תנאי של קבלת רכוש שאינו זכאי לו, יחשב "אינו נקל לקיים". ומלבד זאת, רבו החולקים על שיטת מהרשד"ם, כפי שהעלנו בפסק דין אחר, עיין בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צא.

ב. התביעה לתשלום הכתובה – כשקיים סכסוך בין בני זוג עקב טענות אודות התנהלות בלתי נאותה של אחד מהם או שניהם, אין הכרח שזו עילה לשלול זכאות האשה לכתובתה, ועדיין בוחנים האם ניתן להביא לחזרתם לשלום בית. אך אם אחד מבני הזוג נוקט יוזמה לפירוד ולגירושין ושולל את האפשרות לחזרה לשלום בית ועקב התנהלות זו הצדדים נאלצים להתגרש, הרי שיוזמה מהסוג הזה משליכה על זכאות האשה לכתובתה. בנידון בדברי רבינו ירוחם הנזכרים לעיל, היוזמה לפירוד ולגירושין החלה מצד האשה, ועל כן נשללה זכאותה לתוספת הכתובה, שהוא הסכום המשמעותי שבשטר הכתובה, משא"כ אם היוזמה החלה מצד הבעל.

במקרה שבפנינו למרות שהתברר שהבעל נרשם לאתר היכרויות (ולדבריו, לאחר זמן קצר מאד מחק את ההרשמה הזו), עדיין אין זו עילה לחיוב גירושין, אלא לעבודה יסודית על חזרה לשלום בית תוך כדי תיקון הליקויים. אך לאחר שעקב כך האשה גמרה בדעתה שהיא נחרצת בהחלטתה להתגרש ובלא שהתקיימה עילה לחיובו בגירושין, הרי שבכך בעיקרו של דבר היוזמה לגירושין יצאה ממנה ולכן אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה. ונציין לפסק דין ארוך שכתבנו בבית דין זה שבו הובהרה הקביעה הנ"ל, והתפרסמה בספר עטרת דבורה ח"א סי' לו, והאמור בפסק הדין הנ"ל משלים את ההנמקה ההלכתית לפסיקה הנוכחית.

נציין כי לאור האמור, לא ראינו צורך להיכנס לבדיקת טענות התובע בעניין קשרים לא ראויים של הנתבעת עם אשה, מכיוון שגם ללא בדיקה זאת, קבענו את שלילת הזכות לתוספת הכתובה שהוא הסכום המשמעותי בשטר הכתובה.

ג. הדירה בקיבוץ פלוני – הצדדים, כחברי קיבוץ פלוני, קיבלו דירה מטעם הקיבוץ ושניהם במעמד שווה של "בר רשות" בנכס. יצוין לסעיף ג' מההחלטה מיום ג' ניסן תשע"ה (23/03/2015), ולסעיף ג' מההחלטה מיום כ"ז ניסן תשע"ה (16/04/2015) ולהחלטה משלימה מיום כ"א אייר תשע"ה (10/05/2015). ויובהר שהגורם המוסמך בקיבוץ הודיע לבית הדין, כי למרות שהדירה שייכת לקיבוץ ולצדדים מעמד של ברי רשות בלבד, מוסדות הקיבוץ אינן מתערבים בסכסוך בין הצדדים, וההכרעה מי מהם ישאר לגור בדירה מסורה לבית הדין.

כעת הזכויות של שני הצדדים בנכס זה הינן זכויות שוות. גם אם מלכתחילה במערכת היחסים מול מוסדות הקיבוץ לבעל היו יותר נקודות זיכוי לקבלת הדירה, יחסית לאשה, עכ"פ החל מהמועד שבו הדירה עברה לרשותם, הם בעלי זכויות שוות, ואין לבעל זכויות עודפות עקב ההתנהלות שקדמה לקבלת הדירה.

כמו כן, אין לאשה זכויות עודפות בנכס, גם אם יתברר שהמימון לשיפוצים בדירה התקבל מכספי ירושה שלה. מאחר והנכס שהושבח היה נכס משותף, ההשבחה אינה מקנה לאשה זכויות עודפות בנכס, אלא לכל היותר, זכות להחזר השקעותיה, ובמסגרת הנוכחית מאחר שטרם הושלמו הדיונים בשאלה זו, בית הדין אינו מחליט דבר בנידון זה, מלבד הקביעה כי למרות ההשקעה בנכס וגם אם טענות האשה יתקבלו בהיבט העובדתי, כעת לצדדים זכויות ממון שוות בנכס.

בנסיבות אלו וכעת עם השלמת הדיון בתביעת הגירושין והפסיקה לחיוב הגירושין, ובהתחשב שאין אחד מהצדדים מסכים לצאת מהדירה, עלינו לבחון האם נכון להותירם במצב הנוכחי עד שאחד מהם ייכָנע ויצא מהדירה, ויתכן ששניהם יעדיפו לסבול שנים ארוכות במצב הנוכחי תחת אותה קורת גג ובלבד שלא לוותר.

ביחס לנסיבות אלו יש לקבוע כדלהלן: כל עוד אין פסיקת חיוב גירושין, יתכן לקבוע כי הצד המעוניין יותר בגירושין, יעשה את המאמץ הנדרש, יתכָבד יעזוב את דירת המגורים וילך לדרכו, אלא אם כן קיימת עילה להורות על הוצאת אחד מהם מהבית, ולהלן נבהיר נקודה זו. אך בנסיבות שבהן קיימת פסיקת חיוב גירושין, אם שני הצדדים מסרבים לצאת מדירת המגורים המשותפת, מוטל על בית הדין לפסוק למי מהצדדים תהיה הזכאות לגור בדירה לאחר הסדרת הגירושין, ובהמשך לפסיקה זו בית הדין יורה ויחייב את ההפרדה כבר כעת ועוד קודם להסדרת הגט, וזאת על מנת לאפשר את סידור הגט המחויב על פי דין.

נקדים ונבסס את ההנמקה ההלכתית לקביעה זו, ולאחר מכן נדון בנידון שבפנינו למי הזכאות למגורים.

נציין לפסק דין שבספר "פסקים וכתבים" מהגרי"א הרצוג ז"ל ח"ז סי' קלט. מתחילה סבר הגרי"א הרצוג ז"ל שחיוב גירושין אינו מחייב את אחד הצדדים במעבר למקום מגורים חילופי, וכתב – "אפילו היה הדין על פי המסיבות שהוא חייב ליתן לה גט, הלא לא היה הדין מחייבו אלא ליתן גט, אבל לא לצאת מן הדירה... כל זמן שאין פסק בית דין מצד דיני ממונות שהיא יכולה לשלול ממנו את זכותו לדירה, לאו כל הימנה להוציאו מפני שהיא רוצה בגט, ואפילו אם הייתה החצר שלה שאז הוא נדחה מפניה, זהו כשאסור כבר על פי הדין שישבו יחד, או כשכבר נתגרשו מבלי סידור בענין, אבל לא לשלול ממנו את זכותו מפני שהיא רוצה בגט", (וכעין זה שם בסי' צב). אך שם בסי' קלט כתב – "מבלי להכנס בעצם הטענות שביניהם, ברור כשמש בצהרים שהיא לא תשוב לחיות אתו חיי אישות, וכמה קשה הדבר להשאיר מצב כזה של בעל ואשה יושבים בבית אחד, זה בחדרו וזו בחדרה, ושניהם מתעגנים, לא תהא כזו בישראל."

נראה שלאחר פסיקת חיוב גירושין ובנסיבות המתאימות לאמור בסי' קלט ששניהם מעוגנים או חמור מכך – כשאחד מהם או שניהם יוצרים קשרים זוגיים חילופיים, עלינו לחרוג מדבריו של הגרי"א הרצוג ז"ל במה שכתב שחיוב הגירושין אינו מחייב לפסוק שאחד מבני הזוג נדחה מפני השני. אלא מאותה עת שבה נקבע חיוב הגט, עוד טרם סידור הגט בפועל חלו על בני הזוג שאר הלכות הנובעות מהגירושין, כפי שנפרט להלן. וה"ה ביחס להלכה הקבועה בשו"ע אבן העזר סי' קי"ט סעיף יא הקובעת למי נותרה זכות המגורים בדירה ומי מבני הזוג נדחה מפני מי.

אמנם הלכה זו במקורה נאמרה בסתמא, ומתייחסת לבני זוג שבאו להתגרש ללא הסכם, כשמיד לאחר הגירושין התעוררה השאלה מי מהם מחויב לעבור למקום אחר. אך היא מתייחסת גם לנסיבות של חיוב גירושין. אם לא הוסדרה בהסכמה הפרדת הזוג למגורים בדירות נפרדות (שלא באותה חצר), עוד קודם הגירושין המחויבים, מוטל על בית הדין לקבוע על מי מוטל לצאת מהבית על מנת לאפשר את מימוש סידור הגט, למרות שבעצם היציאה מהבית נשללת מאחד מבני הזוג הזכות לממש את זכות הקניין ברכושו, באמצעות המגורים בביתו.

להלן נבסס בעז"ה את הקביעה העקרונית הכללית שבנסיבות של חיוב גירושין, מאותה עת שבה נקבע חיוב הגירושין, ועוד בטרם סידור הגט בפועל, חלו על בני הזוג שאר ההלכות הנובעות מהגירושין.

במרדכי במסכת כתובות פרק המדיר – "כתב הר"ם ז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה, מ"מ נפיק ממונא מיניה כאן, דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה אם לא הרשינו לכוף להוציא דאם היינו כופים ה"ל מעושה שלא כדין, מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הלכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה."

דינו של מהר"ם נפסק להלכה ברמ"א אה"ע סי' קנד סעיף כא שכתב – "בכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה". וכתב בביאור הגר"א – "כיון דחייב להוציא וליתן כתובה, נהי דא"י לכופו על הגט, כתובה מ"מ חייב לה."

הלכה זו מוסכמת על רוב הראשונים, ונציין לתשובת התשב"ץ ח"א סי' א' שהביא הב"י אה"ע סי' קל"ד – שכתב בלשון זו – "...מ"מ מוכח מהכא כשכופין אותו לפרוע כתובתה ולפעמים מפני פירעון כתובתה הוא צריך לגרש, והרי הוא כפוי ועומד בגט זה, כיון שלא כפו אותו ממש לגרש, אלא שכדי לפטור עצמו מאונס פירעון כתובתה נתפייס לגרש, לא מיקרי גט מעושה כלל, שהרי האונס בענין אחר היה והגט ברצונו נתנו, שהרי לא היו כופין אותו לגרש... אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן לגרש, כגון פריעת כתובתה דפריעת ב"ח מצוה, ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא בפרק הכותב (פ"ו ע"א), ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש לא הוי גט מעושה. ומיהו מסתברא דה"מ כשכפוהו בדין בדברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה, וכדין כפוהו בפריעתה...", עכ"ל התשב"ץ.

וע"ע בפד"ר כרך א' עמ' 216 (ובספר עזר משפט סי' ד') בפס"ד מביה"ד ת"א, שבו הגאון רבי אליעזר גולדשמידט ז"ל הביא ראשונים ואחרונים שפסקו חיוב הכתובה עם פסיקת חיוב הגט, גם בטרם ניתן הגט.

למעשה זו שיטת כמה מרבותינו הראשונים, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ור"ן, שפרשו שבכל מקום שלא נאמר בגמ' כופין לגרש אלא רק "יוציא ויתן כתובה", היינו מבקשים על הגט וכופין על הכתובה. ולשיטה זו תשלום הכתובה הוא עוד קודם הגירושין, שהרי כופין על זה. וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"א אלף קצב שכופין על תשלום הכתובה כבר עכשיו עוד קודם לגירושין המעוכבים על ידי הבעל.

מהרלב"ח בתשובה סי' לו כתב לבאר שיטה זו: "כל המקומות שאמרו זכרונם לברכה בהם יוציא ויתן כתובה, משום דהתם ראוי הוא לכוף על הכתובה כיון שבעל המאמר האריך ואמר בפי' ויתן כתובה. ובשלמא אם פי' יתן כתובה רוצה לומר דכופין עליה ניחא דהאריך הלשון כל כך, אבל אם פי' מבקשים על הכתובה כמו ביוציא, שפירושו מבקשים, כיון דלא נקט כופין, אם כן מה לו להאריך ויתן כתובה, כי פשיטא שהמוציא אשתו מחמתו ברצונו, שיתן כתובה."

העולה מדברי מהרלב"ח, שלאותם ראשונים שפרשו "יוציא ויתן כתובה" שכופין על הכתובה ומבקשים את הגט, בהכרח שהכפיה לתשלום הכתובה היא עוד קודם למועד הגירושין, המעוכבים לעת עתה.

יש מקום לברר הלכה זו, שכתבו מהר"ם, התשב"ץ ושאר הראשונים, האם חיוב הכתובה בטרם ניתן הגט הוא חיוב חדש, שתקנו כדי לכפותו בכך לתת גט, או שזהו החיוב הרגיל של כתובה, אלא שקבעו את זמן פירעון הכתובה במועד שבו חוייב לתת גט.

מפשטות לשון המרדכי והתשב"ץ ושאר הראשונים, וכן ביאור הגר"א, נראה שחיוב תשלום הכתובה נובע מהחיוב הרגיל של כתובה, שאם לא כן, הראשונים היו מציינים שיש כאן חיוב חדש ומבארים הלכה זו, ומסתימת דבריהם מבואר שאין כאן חיוב חדש.

וכן הבית מאיר בתשובה (שו"ת בית מאיר, מהדורת מכון ירושלים) סי' לט, כתב על דינו של המרדכי – "כל שהדין נותן לכופו על הגט וכתובה, אף שאין בידינו לכופו על הגט, יהיה באיזה אופן שיהיה, ויש בידינו לכופו על תשלומי כתובה, ממילא הוי מטא זמן חיובא תשלומין הכתובה, ואם אין בני חורין תטרוף ממשעבדי. ומה שנסתפק מעלתו... השעבוד לכתובה מימי הנישואין לא חל עד אחר הגירושין. במח"כ לא ניחא לי בסברא כזו. שמיד שהנכסים נשתעבדו, על אופן זה נשתעבדו, שכל אימת שיחול זמן הפירעון ולא יהיה בעל חוב, תטרוף מה שנשתעבד, ומיד שמחוייב בגירושין חל זמן הפירעון", עכ"ל. הרי מפורש בדבריו, שהזמן לפירעון הכתובה חל מיד עם פסיקת חיוב הגירושין.

אמנם בספר אגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' קלז כתב – "מוכרחין לומר להרשב"ץ שהוא חיוב כתובה חדש, לא מהחיוב הידוע שהוא לכשתתאלמן ותתגרש, דמצד חיוב ההוא אין שייך לכופו ליתן הכתובה כשעדין לא גירשה. ודוחק לומר דזה שעשה שתתבע גירושין הוא כבר כגירושין לענין חיוב הכתובה. וכיון דהוא חיוב חדש, אפשר לומר שהוא רק כדי לכפותו בזה, ומנליה דאף כשא"צ לכופו צריך ליתן כתובה, ובודאי אין לומר כלל שיסבור הרשב"ץ והרמב"ן דאין לה כתובה כשמחייבין אותו לגרש ומגרש בלא כפיה. ועוד עצם הדבר דיהיה חיוב כתובה בלא גירושין הוא דבר תמוה, וצע"ג בכוונתם."

והנה בחזו"א אה"ע סי' סט ס"ק יג דן בהלכה זו של המרדכי והרמ"א ובתחילה נטה לומר שזהו חיוב חדש שנועד לכפותו לתת גט, וז"ל – "צ"ע, נהי דחייב לגרשה, מ"מ אין חיוב כתובה אלא אחר הגירושין והשתא אינו חייב לה. ואפשר שהוא רק מדין כפיה... ואי ליתא קמן למכפי' נראה דאין מגבין לה כתובה מנכסיו". אך מיד החזו"א חזר מסברא זו, וכתב – "ובבה"ט ר"ס קנ"ד בשם רד"ך לא כתב כן. ואפשר דתיקון חכמים הוא במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה שחייב בכתובתה מיד."

וז"ל הבאר היטב שהביא החזו"א – "כל היכא דכופין להוציא וליתן כתובה, אם לא יכפוהו להוציא, כגון דליתא קמן, והאשה תובעת גיטה וכתובתה, בית דין יורדין לנכסיו ומגבין לה."

הרי שהחזו"א בתחילת דבריו נטה לומר שזהו חיוב חדש כחלק מאמצעי הכפיה לגירושין, אך בעקבות דברי הרד"ך חזר בו. דברי הרד"ך והחזו"א נעלמו מהאגרות משה, לכן סבר שזהו חיוב חדש כאמצעי כפיה לכופו לתת גט, אך גם האגרות משה עצמו נשאר בצ"ע בביאור הלכה זו.

מאחר שבתשובת הרד"ך מבואר שפסק לחייב בכתובה גם כשהבעל אינו מסרב לתת גט, אלא שהגט מתעכב מטעמים אחרים כגון שהבעל אינו כאן, נראה שבדברי מהר"ם התשב"ץ והרמ"א נקבעה ההלכה שהחל מאותו מועד שניתנה הפסיקה לחיוב הגירושין, גם אם למעשה הגט טרם ניתן, מ"מ בשאר העניינים הכרוכים בגירושין יש לפסוק כאילו כבר ניתן הגט. על כן במקרה שבו האשה זכאית לתשלום הכתובה, בעקבות פסיקה שבה נקבע "יוציא ויתן כתובה", האשה תוכל לגבות כתובתה וגם נדונייתה.

וכן בפד"ר כרך א' עמוד 216 בפסק דין הנזכר מהגאון רבי אליעזר גולדשמידט ז"ל באר הלכה זו כדלהלן – "הרי שכופין לתת כתובה מיד, גם לפני הגט, אף שאין כופין לגרש. כי מכיון שמוטלים עליו שני חיובים, לתת גט מיד ולתת כתובה מיד, אין השהיית ביצוע אחד החיובים – מתן הגט, פוטרת מלבצע מיד את החיוב השני – תשלום הכתובה. לפי זה בנדון דידן שהדין הוא יוציא ויתן כתובה – כופין לשלם מיד הכתובה גם לפני ביצוע הגט."

ואכן מעיון תשובת הרד"ך (בית ב' חדר ז') הנזכרת עולה כי מפורש בדבריו, שהטעם בהלכה זו לחיוב כתובה באותם אלו שנאמר בהם "יוציא ויתן כתובה", אינו מפני שאנו מבקשים לחייבו בכתובה כאחד מאמצעי הכפיה לגרש, אלא בהלכה זו נקבע המועד לביצוע חיוב תשלום הכתובה, והוא מועד חיוב הגירושין, בלא שהוא מותנה בסידור הגט בפועל.

להלן לשון הרד"ך. לאחר שהרד"ך דחה הסברא שמטעם קנס אתינן, כתב – "אלא נראה דהיינו טעמייהו דתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל, דכיון שכופין אותו להוציא ולתת כתובה מילתא דפשיטא היא דאי ליתיה קמן או שיתילד אחר זמן תולדה אחרת ולא נוכל לכופו, והאשה תובעת גיטה וכתובתה שבית דין יורדין לנכסיו מיד אחרי תביעתה ומגבין לה כתובתה, הואיל וחכמים חייבוהו לכופו בשוטין להוציא ולתת כתובה, אם לא יכלנו לכופו להוציא יש לנו לכופו בכתובתה, הואיל וכבר הגיע זמן שחייבונו חכמינו ז"ל לכופו לתת כתובה, ומטעם זה גם הוא יהא זריז לקיים מצות חכמים לגרש. ולרווחא דמילתא אומר שיש לנו לומר לענין גביית הכתובה דאשה זו, הואיל ולגירושין קיימא, כגרושה דמיא, וגבייא כתובה גם כי לא נתגרשה. דדמי למה שאמרו פרק המקבל יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, על מי להביא ראיה. סבר רבי חנינא למימר ארעתא בחזקת יתומים קיימא, ועל בעל חוב להביא ראיה. אמר להו ההוא סבא הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה, מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי, ועל היתומים להביא ראיה. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קודם ספק זה קוצץ ואינו נותן דמים, אלמא כיון דלמיקץ קיימא אמרינן ליה אייתי ראיה ושקיל, הכא נמי האי ארעא, כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא, ועל היתומים להביא ראיה, עכ"ל הגמרא. הרי לך דאף על גב דארעא בחזקת יתומים אמרינן כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא, ולא דמי לשטר העומד ליגבות דלאו כגבוי דמי לב"ה, דהכא מיירי בדשוייה ניהליה אפותיקי כדמסיק התם, אבל התם לא ברר לו מאיזה מקום יפרע והוי מחוסר גוביינא. הכא נמי אית לן למימר, האי אתתא מבוררת היא דלגירושין קיימא, וכיון דלגירושין קיימא כגרושה דמיא לענין גביית כתובה, וכופין אותו לתת כתובה גם כי לא גרש", עכ"ל הרד"ך.

ובהמשך התשובה, בחדר י', כתב הרד"ך תוספת ביאור בהלכה זו – "כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה, כבר בארנו שאפילו התוספות ז"ל מודים שאם לא יכפוהו להוציא כגון דליתיה קמן, והאשה תובעת גיטה וכתובתה, שבית דין יורדין לנכסיו ומגבין לה כל דינין אחרי' תביעתו. דמשום דהוא עשה שלא כהוגן לא יהא חוטא נשכר ויתעכב זמן פירעון הכתובה שעליו... מילתא דפשיטא היא שאם לא יכלו לכפותו להוציא, שכופין אותו לתת כתובה, שמשום שלא יכלו לכופו, לא נפטר ממה שהוא חייב לתת. וגם כי הדבר פשיטא, לרווחא דמילתא דנראה שיש עוד להביא לזה ממה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק אף על פי, וזה לשונו – ולדברי הכל כל מה דכייפינן ליה לאפוקי, בין מעיקרא דדינא, כדתנן אלו שכופין אותן להוציא, ומאי דדמי להו, בין מעיקרא דתקנתא, אי מית ליה אתתא מקמי דתיפיק מניה דבעל בגט, בעלה ירית לה, דלא מפקעא ירושה דבעלה אלא בגרושין גמורין עכ"ל. ומדכתב הוא ז"ל לענין ירושה דלא מפקעא ירושה דבעל אלא בגרושין גמורין, ושביק ממאי דהוה עסיק במורדת דקאמר דיהבינן ליה מאי דאייתית מבי נשא, ולגאונים עיקר כתובה מנה ומאתים, ולא השמיענו בו דין זה שכל זמן שלא כפו אותו לגרש וגם הוא לא גרש ולא רוצה לגרש דלא יהבינן ליה מידי עד אחר הגרושין, או לכל הפחות לכתוב בסתם דקודם גרושין הוי דינא, דכל אותן שכופין לגרש דעלייהו קאי, ככל איש ואשתו דעלמא לענין הממון. משמע משמרדה עליו ותבעה גט יהבינן לה מאי דיהבינן לה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואע"פ שלא גרש, הואיל וכופין אותו לגרש לדעתו של הרי"ף ז"ל. ואין לדחות לומר דשאני מורדת דעיקר תקנה שתקנו בה הגאונים הייתה שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, ואם לא תגבה כתובתה גם קודם שיגרש איכא למיחש טובא שיצאו לתרבות רעה, דהא הוא כלל בכלל זה גם שאר הנשים שכופין להוציא מעיקרא דדינא שדין אחד להם וכתב דלא מפקע ירושה אלא בגרושין, דמשמע דדוקא להפקיעה ירושה הוא דבעינן גרושין אבל לשאר מילי לא, אלא גובה כתובתה, וכדכתיבנא. והיינו משום דכל שכופין אותו לגרש גם כי לא יוכל לכופו לגרש, כופין אותו לתת מה שהוא חייב לתת לה אחר הגרושין. ולכך הוצרך הוא ז"ל להוציא ירושה מכלל שאר הדברים ולומר שהבעל יורש כל זמן שלא גרשה. ואפשר דהיינו טעמא דירושה, דהואיל והיא מתה ויורשיה באין לירש בראוי להן לירש, יש לנו ללכת אחר חזקת הבעל שנכסיה בחזקתו לגרש אותה, כל זמן שלא גרשה. אבל בחייה, דהיינו לגבות כתובתה ושאר דיניה, אלימא חזקה דילה הואיל והיא עצמה הבעלת חוב שהבעל הוא מחוייב לה... היכא שהיא תובעת גט נראה דמזמן שתובעת והלאה יש לו לתת כתובה ואין לו משלה כלום גם קודם שיגרש אליבא דכולי עלמא, הואיל ואינה ראויה לעמוד תחתיו, כנלע"ד. וכל שכן אליבא דרשב"ם ז"ל דסבר דאפילו באשתו שמתה מתוך קטטה שהיה בדעתו לגרשה דאין בעלה יורשה כדכתב בפרק מי שמת בעובדא דתורתני וז"ל מהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרינן במסכת גיטין כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות, עד כאן לשונו, דלדעתו היכא דהוי מאותן שכופין אותן להוציא אין בעלה יורשה אם מתה דאין לך מתה מחמת קטטה גדולה מזו וק"ל", עכ"ל הרד"ך.

וע"ע בתשובת נופת צופים סי' צו שכתב בפשיטות שתשלום הכתובה עוד קודם הגירושין, נקבע כדי שלא יהיה חוטא נשכר, אך לא הזכיר מדברי הרד"ך שקדמו בסברא זו.

העולה מדברינו –

בתשובת הרד"ך מבואר שבמקום שפסקו חיוב גירושין, הרי שבאותה עת כבר ניתן לכפות על ביצוע העניינים הממוניים הנובעים מהגירושין.

בדברי הרד"ך מצינו שתי סברות בהלכה זו:

א. "כיון דלגירושין קיימא, כגרושה דמיא לענין גביית הכתובה", וכן הוכיח מדברי הרי"ף והרשב"ם שרק נחלקו לעניין ירושה, אך ביחס לזכותה של האשה, לא נחלקו שהיא כבר זוכה בכל הזכויות הנובעות מהגירושין. והיינו כסברה הנזכרת.

ב. "דמשום דהוא עשה שלא כהוגן, לא יהא חוטא נשכר, ויתעכב זמן פירעון הכתובה שעליו... מילתא דפשיטא היא שאם לא יכלו לכפותו להוציא, שכופין אותו לתת כתובה, שמשום שלא יכלו לכופו, לא נפטר ממה שהוא חייב לתת."

ויש להוסיף בזה שבהתאם לאמור, עלה בידינו תוספת ביאור בדינא דמתיבתא שהביא הרי"ף במסכת כתובות דף סג: והטור באה"ע סי' עז והרמ"א סעיף ג'.

בדינא דמתיבתא כפי שהובא ברי"ף, קיימת תקנה לכפות על הגירושין וכן הסדרת ענייני הממון. אך הרמ"א נקט כשיטת מהר"ם שיש לנהוג כדינא דמתיבתא רק לענין הממון. ומצינו באחרונים שנחלקו האם לבצע את חלוקת הרכוש ולתת לאשה את רכושה, נכסי מלוג ונכסי צ"ב, עוד קודם הגט. הט"ז בסי' עז סק"ז והב"ש ס"ק כז כתבו שאין להוציא מהבעל אלא דוקא לאחר הגירושין. לעומת זאת, הפת"ש סק"ז הביא מרע"א ושבות יעקב שהאשה רשאית לקבל מהבעל את רכושה עוד קודם לסידור הגט, וכן האריך להוכיח בתשובת הגאון רבי חיים מוולאז'ין ז"ל שבספר חוט המשולש ח"א סי' ב', והביא שכן מפורש בתשובת מהר"ם. ונראה שמהר"ם לשיטתו, סבר שלאחר שבדינא דמתיבתא נקבע חיוב הבעל בגירושין, כתוצאה מכך האשה זכאית לקבל את רכושה עם פסיקת חיוב הגירושין, וזאת, עוד קודם לסידור הגט בפועל. ומאחר שלמעשה לעניין הממון אנו פוסקים כדינא דמתיבתא, יש להורות על חלוקת הרכוש עוד קודם לגירושין, והתחדש בהלכה זו, שלמרות שדיני הממון נגררים מחיוב הגירושין, עכ"פ למעשה נפסקו דיני הממון גם בהיעדר חיוב הגירושין. לעומת זאת, סברו הט"ז והב"ש שמאחר ולמעשה איננו מחייבים את הבעל בגירושין כמפורש בשו"ע וברמ"א, נסיבות אלו שונות מהנסיבות של בעל שהורו לו הלכה למעשה "יוציא ויתן כתובה", ואין מקום להורות על הוצאת הרכוש בהיעדר הוראה המחייב את הבעל בגירושין. עכ"פ חזינן שאליבא דהשבות יעקב הרע"א והגאון רבי חיים מוולאז'ין ז"ל, בתשובת מהר"ם התבאר היסוד האמור לעיל, שעם פסיקת חיוב הגירושין, נוהגים למעשה כל ההלכות הקובעות את חלוקת הרכוש, למרות שהגט טרם סודר.

נחזור לנידון דנן – בהתאם לכל האמור נראה, שה"ה ביחס להוראה בשאלה מי נדחה מפני מי, יש לדונם כאילו הם כבר זוג לאחר גירושין, וזאת החל מהמועד שבו בית הדין קבע את ההוראה לחיוב הגירושין. ולכן גם בהיעדר הסכם, אין מנוס ומוטל על בית הדין כבר כעת עוד טרם סידור הגט, להורות ביחס ליציאת אחד מהם מהדירה. גם לענין זה, וכמו לשאר ענייני הממון, מיד לאחר פסיקת חיוב הגירושין, "כגרושה דמיא" כלשון הרד"ך. וכן קיים כאן הטעם השני הנזכר. אם בן הזוג המחוייב לעזוב את הבית הוא הבעל המעכב את מתן הגט, הרי שקיימת כאן הסברא שאין להימנע מההוראה הנ"ל עם פסיקת חיוב הגירושין, כדי "שלא יהיה חוטא נשכר", ובכך נוכל לזרז את ההליך לקראת סידור הגט המחוייב. ובהכרח לומר כן, שאם לא כן בן הזוג המחויב בגירושין יוכל לעכב את סידור הגט ללא גבול, או לחילופין יוכל לאכוף על הצד השני את עזיבת הבית עם כל הקושי הכרוך בכך, גם כשאינו מחויב בכך.

אמנם יסוד ההלכה המחייבת את הפירוד בין הגרוש וגרושתו, נובע מאיסור מגורי גרוש וגרושתו בחצר אחת, ואיסור זה אינו אלא החל ממועד הגירושין. ופשיטא שבטרם ניתן הגט, אין איסור מגורים משותפים, גם לאחר שבית הדין פסק חיוב גירושין. אף על פי כן, מאחר ולאחר הגירושין רק לאחד מבני הזוג קיימת זכות מגורים במדור, הרי שביחס לזכות זו, עם פסיקת חיוב הגירושין יש להורות על זכות זו גם בהיעדר גירושין, מהטעמים המבוארים לעיל.

ניתן להוסיף שיקול נוסף, שהוא שיקול מהותי העומד בפני עצמו אך מקבל חיזוק בצירוף לאמור לעיל. מאחר ובפנינו שני בני זוג השותפים במדור, שותפות המיוסדת על היותם נשואים. ומוסכם כי שותפות זו הגיעה לקיצה עם הגירושין, ולאחר הגירושין חלוקת הרכוש נעשית בהתאם לכללי חלוקת שותפות. לכן יש לקבוע שסיום השותפות אינו בעת מתן הגט בלבד, אלא אף קודם לכן, במועד שבו בית הדין פסק את חיוב הגירושין, מאחר ובמועד זה השותפות מסתיימת. וזאת מפני שבמקרה זה של שיתוף בדירת מגורים של בני זוג, השותפות אינה נובעת מהסכם שותפות כתוב, המאפשר לדעת את גבולות השיתוף. אלא גבול השיתוף נקבע מתוך אומדנא ברורה, שהסכם השיתוף הבלתי כתוב קובע שעם הגירושין השותפות מסתיימת. נראה כי אותה אומדנא ברורה קיימת ביחס לזוג שבית הדין פסק ביחס אליהם חיוב גירושין, וכי מועד פסיקה זו, הוא מועד סיום השותפות ביניהם.

נראה שזהו הביאור בדינא דמתיבתא לדעת מהר"ם אליבא דהשבות יעקב הרע"א והגאון רבי חיים מוולאז'ין ז"ל, שפסקו שהאשה מקבלת את נכסיה, נכסי מלוג ונכסי צ"ב, עוד קודם לגירושין, והיינו מפני הטעם המבואר, שבמועד שנפסק בבית הדין דינא דמתיבתא, למעשה נקבע סיום השותפות למרות היעדר הגירושין ולמרות היעדר פסיקת חיוב גירושין, אלא בהתאם למבואר בתשובת הר"ן סי' יג (הובא בב"י סי' עז) "האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד, והפסידה כל שיש לה על הבעל". בהמשך לקביעה זו, דינא דמתיבתא, אליבא דמהר"ם והרמ"א, קובע שבאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת, מאחר שבטלו תנאי האישות ביניהם, מצד האחד האשה כבר אינה זכאית לזכויות הנובעות מהנישואין כגון מזונות וכתובה, אך גם השותפות ביניהם בטלה, וכל אחד מהשותפים רשאי לקבל את חלקו ברכוש המשותף.

בהתאם לכך, גם ביחס למדור, החֵל ממועד פסיקת חיוב גירושין, וה"ה גם בהיעדר חיוב הגירושין אלא לאחר פסיקה שיש להחיל על הצדדים דינא דמתיבתא, אין יותר חובה להמשך השותפות במדור וכל אחד מהשותפים, וכל אחד מבני הזוג רשאי לקבל את חלקו במדור.

בנוסף יצוין, בנידון זה הצדדים קיבלו בקנין שחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים יוסדרו בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, וזאת בהתאם למקובל אצלנו בבית הדין בפתיחת כל דיון שבו בית הדין קנה סמכות לדון בתביעה לחלוקת הרכוש ואיזון משאבים, ובחוברת "כנס הדיינים התש"ע" עמ' 45-62 הובהרו היסודות בהלכה לנוהג זה. מאחר שעפ"י סעיף 5א (א) (2) לחוק יחסי ממון, לאחר שחלפו מעל תשעה חודשים שהצדדים בפירוד, ניתן לפסוק איזון משאבים גם בהיעדר הסכמה, גם בנידון זה ניתן להורות על הפרדה ופירוק השותפות במגורים בדירה, גם בהיעדר הסכמה ובטרם הצדדים התגרשו.

מסקנת הדברים: מאחר ופסקנו לחייב את הצדדים בגירושין, ושני בני הזוג אינם מצליחים להגיע להסכם שבו יקבעו מי מהם עוזב את המגורים בדירה, מוטל על בית הדין לפסוק כבר כעת בשאלה זו, ובהתאם לפסיקה שתינתן להורות לאחד מהם לצאת מהדירה על מנת לאפשר את הסדרת הגירושין.

קביעת זהותו של בן הזוג המחויב לצאת מהדירה: מאחר שלא ניתן לחלק את הבית לשני בתים והחלוקה אינה יכולה להיות חלוקה בעין, הרי שאם אחד מהם תובע "גוד או אגוד", דהיינו – קנה אתה ואם אינך מעוניין לרכוש, אני אקנה – שומעים לו. אך בנידון זה שניהם תובעים להישאר לגור במדור ולרכוש את זכותו של הצד השני בנכס. מבחינה עקרונית לשניהם זכות שווה בנכס במעמד של "בר רשות". בנסיבות אלו אין מנוס אלא להעדיף את אחד מהם עפ"י שיקול דעת בית הדין שיקבע למי קיימת עדיפות, וגם עדיפות קלה שיש לאחד מהם, הגם שהוא טעם שלא היה יכול לעמוד בפני עצמו, עכ"פ יש בו להטות את הכף לטובת אחד מהם, עיין מש"כ בספר עטרת דבורה חלק ח"ב חו"מ סי' לב.

בגמ' ובשו"ע נפסק שבנסיבות שזכות שני בני הזוג שווה בבית המגורים, האשה תידחה מפני האיש. הטעם המבואר בגמ' הוא – "טלטולא דגברא קשה מדאיתתא", דהיינו מפני שלאשה קל יותר להתארגן ולעבור למקום אחר, וכמו שבאר בפירוש הרד"ק לספר ישעיהו פרק כב באר שכתב – "ואמרו טלטולא דגברא קשה מדאתתא, וזה לפי שהאשה תמצא יותר מרחמים בגלותה מן האיש". וכעין זה במהרש"א חידושי אגדות למסכת סנהדרין דף כו, א. וכן בשו"ת נפת צופים חלק אה"ע סי' לא.

ועיין בפסק דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' לב שבו הבהרנו סברא זו של "טלטולא דגברא קשה מדאיתתא", ביחס למציאות הנהוגה בימינו ועי"ש במה שהבאנו מתשובת מהר"ם חביב. אך בנידון דנן ששני הצדדים חברי קיבוץ, והקיבוץ מחויב להסדיר מדור חילופי לבן הזוג שיצא מהדירה, ואם הילדים ישארו עמו יוסדר מדור עבורם, אין יסוד להעדיף אחד מהם. (יצוין כי בנידון זה המדור החילופי אינו מסייע לאחד הצדדים לוותר על מגורים במדור הנוכחי).

הנצי"ב בספרו מרומי שדה על מסכת קידושין דף לא. הביא את ההלכה הנזכרת שמפני סברת "טלטולי דגברא קשה מדאיתתא" היא נדחית מפניו, וכתב על זה – "ולכאורה אמאי, ומה אכפת לה שאצלו קשה ממנה. ונראה שהוא עפ"י גמ' דסנהדרין דף לב,ב צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה, כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה כו', טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה כו'. הרי אע"ג שאינו עומק הדין להיות ככה, מ"מ כיון שזכות שניהם שווה ואחד מוכרח להידחות, הוי בכלל צדק של פשרה לתפוס הרע במיעוטו. וה"נ כיון שאליה קל יותר הטלטול, יש מדת הצדק שהיא תדחה מפניו."

וכן בספר שער משפט סי' קע"א סק"ד ובתשובתו שבספר נחלת אבות סי' ל"א, באר הלכה זו כפי הסברא המבוארת בספר מרומי שדה, וכתב שבנסיבות שבהן כח שני בני הזוג שווה, ולכאורה לא ניתן להוציא אחד מהם מהבית כתוצאה מהגירושין, אך בהיעדר אפשרות להימנע מהכרעה, אין מנוס אלא להעדיף אחד מהם על יסוד שיקול מסויים שבכוחו להביא להכרעת הכף להעדפת אותו צד. הכרעה זו, יש ותיעשה גם באמצעות שיקול קל, כגון הסברא שנאמרה בגמרא (כתובות כח.) "טלטולי דגברא קשין מדאיתתא", שהיא "סברא מועטת" ו"טעם קלוש" כפי שהוגדרה בדברי השער משפט. ולפי דרכו ה"ה בכל מקרה לגופו ביחס לכל שיקול אחר המתקבל בעיני בית הדין ומשקלו כבד יותר.

כאמור ביחס לחלוקת שותפות, קיימת הלכה (חו"מ סי' קעא) המאפשרת לטעון גוד או איגוד, דהיינו שהשותף הטוען כן מציע לצד השני לרכוש ואם השני אינו רוכש הוא זכאי לרכוש בהתאם לאותה הצעה. אך הלכה זו אינה מתייחסת להליך התמחרות, כששני הצדדים מבקשים לרכוש, עיין חזו"א ב"ב סי' ט' סק"ח ובמש"כ בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' לב עמ' 858 שהארכנו להבהיר הלכה זו. אך בנסיבות הנוכחיות שיש לשני הצדדים זכות של "בר רשות", וזכות זו היא בעלת ערך כספי עבור שני הצדדים, על כן מי מהצדדים שיסכים לשלם יותר עבור זכות זו, יועדף על פני השני. עוד יצוין שהחזו"א (שם) נשאר בצ"ע שמא גם הליך התמחרות יכנס למסגרת התקנה של גוד או איגוד, ע"ש.

על כן גם אם הליך זה אינו במסגרת ההלכה של גוד או איגוד, וכמבואר ברמ"ה שהביא החזו"א, אך מאחר ובשותפות הנוכחית נשללה האפשרות שישארו שותפים, ואנו מחפשים עדיפות שתהיה לצד אחד, על כן הדרך למצוא את זהותו של הצד המועדף, תהיה באמצעות הליך התמחרות בין שני הצדדים עבור קבלת זכות המגורים בנכס, והמרבה במחיר יזכה.

מסקנה: יזומן מועד קרוב לדיון לביצוע הליך התמחרות בין הצדדים, והמרבה במחיר יזכה בזכות המגורים בנכס. הצד השני יחויב לעזוב את המגורים בדירה בפרק זמן שייקבע על ידי בית הדין, ועם עזיבתו יזומן מועד לסידור הגט.

האמור לעיל נקבע בהיעדר הסכמה, אך ככל שהצדדים יגיעו להסכמה המקובלת על שניהם, ויסכימו על מתכונת אחרת לקביעת זהותו של הצד שיישאר לגור בדירה, ההסכמה תאושר.

ד. משמורת הילדים והסדרי הראיה – תסקיר לשכת הרווחה ממליץ על משמורת משותפת, והאב ביקש לאשר את מסקנותיו. תגובת האם לתסקיר התקבלה לאחר הדיון. עותק יועבר לאב וללשכת הרווחה. האם מתנגדת למסקנות התסקיר ומנמקת את התנגדותה. בהתאם לכך יזומן מועד לדיון בנושא התסקיר ולדיון זה תוזמן גם העו"ס עורכת התסקיר. נציין כי בפי האם טענות חמורות כנגד האב, אך נושא זה מטופל על ידי משטרת ישראל ולשכת הרווחה, ולכן בשלב זה בית הדין יימנע ממתן החלטות כל שהן לשינוי המצב הקיים כמבוקש על ידי האם, אלא אם תתקבל המלצה לכך מטעם לשכת הרווחה שבדקה את התלונות ושהיא אמונה על הדאגה לשלומן ולביטחונן של הבנות הקטינות.

כמו כן נדחית על הסף טענת האם כי יש לפסול את התסקיר בגין היות אחות האב עובדת בכירה באותה מועצה אזורית. טענה זו אינה במקומה ובלתי סביר שקשר כזה יגרום להטיית תסקיר מקצועי של עובדות סוציאליות מוסמכות. אם היה מקום לחשש כזה, היה על המבקשת להעלותו בטרם עריכת התסקיר ולא כעת, לאחר שהתקבלו המלצות שאינן מקובלות על דעתה.

ה. איזון המשאבים – לאור בקשת הנתבעת למתן ארכה לתגובתה לדו"ח האקטוארי, הוחלט כי שני הצדדים יגישו את תגובותיהם לדו"ח עד ליום כ"ב אלול תשע"ה (6.9.2015). בנוסף, על הנתבעת להגיש במרוכז את כל טענותיה בנושא כספי הירושה, לרבות בנושא השיפוצים, הרכישות והחסכונות שנעשו לדבריה מכספים אלו, ולצרף כל מסמך או ראיה אחרת לטענותיה, ולנמק מהי העילה המשפטית העומדת ביסוד בקשתה. בית הדין לא יתייחס לטענות של הנתבעת שלא יכללו בכתב הטענות שיוגש, גם אם אלו נטענו במסגרת דיון או כתבי בית דין שהגישה בעבר. החומר יוגש עד ליום כ"ב אלול תשע"ה (6.9.2015) ולאחר מכן תתבקש תגובת התובע.

אנו מאשרים לפרסם החלטה זו באמצעות הנהלת בתי הדין ובלבד שיושמטו כל הפרטים המזהים.

ניתן ביום כ"ז בתמוז התשע"ה (14/07/2015).