הצדדים התגרשו זמ"ז בשנת תשנ"ז (1996) ולהם ילדה בשם ב' ילידת 7/4/1993 שנשארה במשמורת האם.

בהסכם הגירושין, בסעיף (3)ד' נקבע בין השאר: "חינוך הקטינה תהיה ברוח זרם הממלכתי דתי". הסכמה זו נתקבלה כפשרה בין הצדדים, כאשר האב שחזר בתשובה במהלך הנישואין דרש חינוך חרדי, והאם שנשארה חילונית דרשה חינוך חילוני. הם התפשרו שהילדה תקבל חינוך ממלכתי דתי.

ביה"ד אישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פס"ד ביום כ"א כסלו תשנ"ז (2/12/96).

בסעיף ג' להסכם זה נקבע, "שהצדדים מסכימים שלביה"ד הרבני סמכות יחודית לדון בכל הענינים והמחלוקת הנובעים מהסכם זה כולל מזונות הילדה חינוכה וכו'" (עיין שם).

בתאריך כ"א אייר תשנ"ח ( 17/5/98) הוגשה לביה"ד תביעת האב, בה קבל על כך, שהאם רוצה לרשום את הילדה לגן-חובה "תלי", במקוום לזרם החינוך הממלכתי דתי, ואילו הוא מתנגד לכך ומבקש הכרעת ביה"ד בנידון.

לאחר שנשמעו באריכות טענות הצדדים וב"כ, וכן נשמעה ונתקבלו חוות דעת מומחים, בית הדין פסק ביום א' סיון תשנ"ט (16/5/99) בפס"ד ארוך ומנומק, שאין לשנות את מקום חינוכה של הילדה ועליה להמשיך ללמוד בגן ממלכתי דתי.

האם ערערה לבית הדין הגדול על פס"ד זה, והתיק הוחזר אלינו כדי לאפשר לב"כ האם לחקור את הפסיכולוגית שבדקה את הילדה.

ביום כ"ג כסלו תשס"א (20/12/2000) ניתן על ידי בית הדין פסק דין סופי ומנומק שאישר את הפס"ד הקודם, והוא יושם בפועל עד סוף שנת הלימודים תשס"ד.

ביום י"ט תמוז תשס"ד (18/704) האב עתר שוב כנגד האם, שעברה להתגורר מהוד-השרון למושב גן שומרון, ורשמה את הילדה בניגוד לרצונו לבית ספר מהזרם הממלכתי. האב ביקש שהאם תעביר מיד את הבת לבית ספר בזרם הממ"ד באזור מגוריה, בהתאם להסכם שביניהם ובהתאם לפסק הדין העומד בתוקפו.

ביה"ד קבע מועד לדיון, ובינתים ניתן צו הקובע, שלאור הסכם הגירושין ופסק הדין הנ"ל, אסור לאף אחד מהצדדים לשנות את מקום חינוכה של הילדה, ללא הסכמת הצד השני, ועל הילדה ב’ להמשיך להתחנך בבית ספר בזרם ממלכתי דתי כפי שהיה עד כה.

האב תובע גם להעביר את הילדה למשמרתו, זאת לאור הפרת הסכם הגירושין על ידי האם.

ביום 2/8/04 האם פנתה לבית המשפט לעניני משפחה ותבעה שם בשם הילדה, בטענה שהיא מסרבת להמשיך ללמוד בבי"ס ממ"ד, והיא לא היתה צד בהסכם הגירושין שבין הוריה, ולכן היא מבקשת לאפשר לה ללמוד בבית ספר מהזרם הממלכתי.

ביום 26/8/04 דחה בית המשפט את בקשתה, וקבע שהיות ובית הדין הרבני קדם ונתן צו בנידון, וכמו כן קבע תאריך לדיון, לכן הואיל והענין נידון כבר בפני ביה"ד הרבני, אין סמכות לבית המשפט לדון בכך, וזה בהתאם לסיפא של סעיף 5 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, שאין בית המשפט יכול לדון בענין שבית דין הדתי כבר החל לדון בו (עיין שם).

ב"כ האם הגישה לבית המשפט המחוזי, בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וטרם נתקבלה החלטה בנידון.

בינתיים הוגשה בפנינו תביעה נוספת של האב, שהאם הפרה את הצו שניתן והילדה החלה ללמוד בבית ספר "רעות", מהזרם הממלכתי, ולכן מבקש הוא שינתן צו ביצועי להעברת הילדה לבית ספר ממלכתי דתי.

ביום כ"ח באלול תשס"ד (14/9/04), ביה"ד נתן צו נוסף שכל זמן שביה"ד לא שינה את החלטתו בענין חינוך הילדה, על האם ועל הנוגעים בדבר כולל מנהל בית הספר "רעות" שנאסר עליו לסייע בהפרת צו ביה"ד, לקיים את הצו שניתן. ואם לאו הם עלולים להיתבע על הפרת צו .

כמו כן בית הדין הזמין תסקיר מהמחלקה לשרותים חברתיים.

לרגל דחיפות הענין, ביה"ד קבע דיון בעת פגרת בתי הדין הרבניים, ליום ז' תשרי תשס"ה (22/9/04). הצדדים וב"כ האם הופיעו לדיון זה.

ב"כ האם טענה שמדובר בילדה שבגיל 11.5 שנים, והיא מספיק בוגרת ויודעת מה רצונה, והיא מסרבת להמשיך ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי. כמו כן טענה שהיא לא היתה צד בכל ההסכמים והדיונים שהתקיימו בענינה בפני בית הדין והיא מעונינת לדון בענין חינוכה בפני בית המשפט לעניני משפחה ולא בפני בית הדין הרבני, ולכן אין לביה"ד סמכות לדון בענין, ויש לבטל לאלתר את הצוים שניתנו, מכיון שהם ניתנו ללא סמכות. זאת בהתאם לפסיקת בית משפט העליון (בג"צ 10109/02 בתיק כץ נגד ביה"ד הרבני הגדול פ"ד נז (2) 875), בו נפסק שלקטינה מעמד משפטי בפני עצמה ואינה קשורה להסכמים שנעשו בעניינה ע"י הוריה.

האב טען לאור הפס"ד שניתנו בעבר ולאור הסכם הגירושין הסמכות נתונה לביה"ד הרבני בענין החינוך, ולכן הצו שניתן הוא חוקי ובתוקף.

כמו"כ דרש הבעל לאור הפרת ההסכם והצו ע"י האם, להעביר הילדה אליו, ועד אז לסדר את עניני הביקור, היות והוא גר ברחובות ומתקשה להגיע למושב גן שומרון. בהתאם להסכם הגירושין בו נקבע שאם האם תעבור מאיזור המרכז, יהיה עליה להביא את הילדה לאזור המרכז במועדים שנקבעו לביקורים, כדי לסייע לאב, שיוכל לקחתה משם.

כמו"כ דרש נקיטת סנקציות נגד כל המפרים את הצו שניתן ע"י ביה"ד.

בינתיים התקבל מכתב מב"כ האשה ביום 28/5/04 לבטל את זימונו של מנהל בי"ס ממלכתי לדיון על הפרת צו, היות ולביה"ד אין סמכות להוציא צו נגד צד ג'.

בענין טענת חוסר סמכות מחליט ביה"ד כי היות והתקיים דיון מיוחד בענין חינוכה של הילדה לאחר הגירושין, וזה בנוסף לסמכות יחודית שניתנה ע"י הצדדים בזמן הגירושין. טענות הצדדים וב"כ נשמעו באריכות וניתנו שני פסקי דין ארוכים ומפורטים בנידון כמפורט לעיל. כמו"כ הוגש ערעור על הפס"ד לביה"ד הגדול ולאורך כל הדיונים הן אצלנו והן בביה"ד הגדול לא הוזכרה הטענה של חוסר סמכות מכיון שהילדה לא צד בענין, הרי בהכרח שהורי הילדה שמשמשים לה כאפוטרופסים טבעיים בהתאם לחוק, התכוונו ליצגה לכל אורך הדרך, בפני ביה"ד הרבני.

לענייננו יפים הדברים, שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 4238/03 בלה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפיסקה 5 לפסק הדין:

"בית הדין הרבני רוכש סמכות לדון בענייני חינוך ילדים ומשמורתם בשתי דרכים. האחת, אם הנושאים נכרכו בתביעת הגירושין של אחד הצדדים, לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. האחרת, מכוח הסכמתם של הצדדים, לפי סעיף 9 לאותו חוק. לעניין הדרך הראשונה, קרי כריכה, עלינו להבדיל בין נושא המשמורת לתחום החינוך. משמורת ילדים היא עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין ועל כן נתון לסמכות בית הדין, אלא אם ערכאה מוסמכת אחרת דנה בעניין קודם לכן (למשל, בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457). לפיכך, היה והוגשה תביעת גירושין לבית הדין טרם הגשתה של תביעה בעניין משמורת לבית המשפט, תהיה הסמכות הבלעדית לדון בנושא המשמורת לבית הדין. עניין החינוך לעומתו איננו עניין הכרוך בתביעת הגירושין מעצם טיבו וטבעו, אלא נדרשת לגביו כריכה מפורשת (בג"ץ 181/68 פלורסהיים נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה, פ"ד כב(2) 723; בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ(3) 321, 334). יחד עם זאת חשוב לציין, כי השאלה האם נושא החינוך ניתן כלל לכריכה בתביעת הגירושין הושארה בצריך עיון (בג"ץ 5507/95 הנ"ל, בעמ' 332).

הדרך הנוספת לפיה קונה בית הדין סמכות הינה, כאמור, הסכמת הצדדים. משניתנה הסכמה, נתונה סמכות השיפוט באופן ייחודי לבית הדין (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 397 להלן - פרשת נגר). בפרשת נגר אף נקבע כי ההסכמה יכולה להיות מפורשת או מכללא. כך למשל, עצם ההתדיינות בפני בית הדין תיחשב כהסכמה. לגבי הסכמת בני זוג בשם ילדיהם נאמר שם כי "אף זו הלכה פסוקה, שהסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, הניתנת על-ידי האפוטרופסים הטבעיים בעניין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות על ילדם, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם..." (שם, 386). מן המקובץ למדים אנו שלצורך בדיקת טענות העותרים עלינו לבחון האם בעניין משמורת הילדים היה הליך קודם בבית המשפט אשר הקנה לו את סמכות הדיון. לצורך בדיקת הטענה בדבר סמכות בית הדין לדון בסוגיית חינוך הילדים עלינו לבדוק האם הנושא נכרך במפורש בתביעת הגירושין או האם ניתנה הסכמת הצדדים כי בית הדין ידון בעניין."

הסכם הגירושין ופסקי הדין שניתנו לאחר הגירושין – לאחר שבית הדין דן ופסק לגופו של ענין הקטינה וחינוכה - מיושמים למעשה מזה כמה שנים ללא עוררין, והוא פס"ד חלוט.

הסמכות לביטולו של הפס"ד או לשינויו נתונה לערכאה שנתנה את הפס"ד שהיא ביה"ד הרבני. כאן אין מדובר באישור גרידא שניתן להסכם בעניינה של הילדה. מדובר בדיון מהותי ופרונטלי שהתקיים בעניינה של הבת בבית הדין הרבני, ועל כן היא עצמה נתפסת לסמכותו של בית הדין. ראו והשוו: בגץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פיסקה 10 לפסק הדין. ראו גם: ע"א 289/82 מיכל דאובה ו-3 אח' נ' אליעזר דאובה פ"ד לו(4), 625.

תשובה נוספת לטענה בדבר האישיות המשפטית הנפרדת שיש לקטינה, ניתנה לאחרונה בבג"ץ בגץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים:

"טענה נוספת עליה מבססת העותרת את הכפירה בסמכות בית הדין הרבני, היא שהקטינים הם בעלי אישיות משפטית נפרדת ואין לפגוע באינטרסים שלהם על-ידי התנהגותם המשפטית של אפוטרופסיהם הטבעיים, במיוחד כאשר אלה נתונים במאבק משפטי אשר יכול שיביאם להתעלם מטובת הקטינים. העדר כל דיון משפטי בעניין הקטינים, מוסיפה העותרת וטוענת, מחזק את המסקנה כי הקטינים אינם כפופים לסמכותו של בית הדין הרבני שנבחר כערכאה דיונית על-ידי אחד הצדדים מתוך אינטרסים צרים וללא כל התייחסות ל"טובת הילד". העותרת מבקשת לבסס טענותיה אלה על פסק הדין בבג"ץ 2898/03 הנזכר לעיל ובג"ץ 10109/02 כץ נ' כץ, פ"ד נז(2), 875).

כפי שכבר נאמר, החזקת הילדים הוא נושא הכרוך בעצם טיבו בהליך הגירושין ומשנכרך נושא זה על-ידי הבעל בתביעת הגירושין, ואין חולק על כנות הכריכה, בית הדין הרבני קנה סמכות, מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, לדון בתביעה. עם זאת, כפי שנקבע בפסקי הדין בבג"ץ 2898/03 ובבג"ץ 10109/02 הנזכרים לעיל, עצם הקניית הסמכות לבית הדין הרבני אינה יכולה לפגוע בזכויות הקטינים, שלהם אישיות משפטית עצמאית, ואינה יכולה לכפוף אותם להסכם שנעשה על-ידי הוריהם בעניין הגירושים, בו הוסדרו, אגב כך, גם עניינים הנוגעים לקטינים, בכלל זה נושא ההחזקה, בלא שטובת הילדים נבחנה, כנושא אשר עומד בפני עצמו בנפרד מסוגיות הגירושין. במקרה שלפנינו אין מדובר בהסכם בין ההורים, אלא בכריכת חד צדדית של אחד הצדדים (הבעל) את נושא החזקת הילדים בתביעת הגירושין, מה שהקנה לבית הדין הרבני (בשונה מבג"ץ 2898/03 ובג"ץ 1019/02) סמכות ראשונית לדון בהחזקת הילדים. בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין. להיפך, העובדה שבית הדין כבר סיים לדון בנושא הגירושין, פותחת את הפתח בפני דיון ענייני שיתמקד בטובתם של הילדים בלבד, בלא לערב בעניין זה שיקולים הנוגעים להסדרת ענייני הגירושין שבין ההורים. בכך, כמובן, אין כדי לשלול את זכותם של הקטינים להיות מיוצגים בפני בית הדין הרבני, בנפרד מהוריהם. אם מי מהצדדים יבקש זאת, לא תהא מניעה מלהעלות את הנושא בפני בית הדין, אשר ישקול את הדרך בה יישמר האינטרס העצמאי של הילדים, לרבות האפשרות של מינוי אפוטרופוס לדין שייצג את הילדים בפני בית הדין הרבני."

כאמור, אין כל ספק ספקא, כי בעניינו התקיים דיון נפרד וענייני בטובתה של הקטינה.

לאור האמור, ברור הוא כי הסמכות היא לבית הדין. הצוים שניתנו הם חוקיים, וניתנו במעמד צד אחד, כסעד זמני עד לבירור הענין, כדי לשמור על מצב החוקי והעובדתי שקיים מזה כמה שנים.

ביה"ד מוחה על דרכה של האם שהחליטה לעשות דין לעצמה ולהפר את ההסכם באופן חד צדדי מבלי לקבל גושפנקא חוקית למעשיה.

בענין מתן צו נגד מנהל בי"ס הממלכתי הרי בסמכותו של ביה"ד הרבני לדאוג שצוים ופס"ד שניתנו על ידו, יכובדו ויבוצעו בפועל, על ידי כל מי שכפוף להוראות החוק.

כפיפותו של צד שלישי, אשר אינו חלק מן הדיון בבית הדין, לצווים שניתנו על ידי בית הדין בענין הצדדים שבפניו, נידונה ארוכות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 055682769-21-1. וכך אמר שם בית הדין הגדול:

"סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, קובע:
"לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים"
משמע, דין הוא, שכל הדברים האמורים בפרשנותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יחולו על בית הדין הרבני, בדונו בענין שבשיפוטו. בית הדין הדן בפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג אשר נכרך בתביעת גירושין, דן בענין שבשיפוטו. כשם ש"זרים" להליך שיפוטי בבית המשפט האזרחי, מחוייבים לכיבוד הצווים שניתנו בגדרו של אותו הליך, כך "זרים" להליך שיפוטי בבית הדין הרבני, מחוייבים לכיבוד הצווים שניתנו בגדר ההליך שבפני בית הדין הרבני.

תוצאת האמור לעיל היא, שבית הדין הרבני מוסמך להוציא צו מניעה נגד בן זוג אשר בו נאסר עליו לאפשר לצד שלישי שימוש במקרקעין שהינם נשוא הדיון בבית הדין, במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. בית הדין יכול גם להורות כי כל אדם אשר מתן הצו הגיע לידיעתו יעשה כל שניתן לעשות באופן סביר לקיום הצו. הפרת הצו האמור, אם על ידי בעל-הדין ואם על ידי מי שבא מכוחו או מסייע להפרתו, יכולה לגרור סנקציות פליליות – כמו הפרתו של כל צו שיפוטי - או אזרחיות, בדרך של הליכי בזיון בית משפט, אשר יינקטו על ידי בית הדין הרבני.

הצד המעונין בדבר, יכול להביא את עובדת מתן הצו לידיעת כל צד שלישי אשר התנהגותו עלולה להביא להפרת הצו, ורשאי הוא גם לבקש סעד מבית הדין לענין זה.

צד שלישי שנפגע ממתן צו המניעה, רשאי לפנות לבית הדין ולבקש לצמצם את תחולתו מנימוקים רלבנטיים.

בדבריו שם, הסתמך בית הדין הרבני הגדול על פסיקתו של השופט ברק (כתוארו אז), בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ו-2 אח' פ"ד לד(4), 232. בין היתר אומר שם השופט ברק (עמ' 241):

"...לעיתים קרובות רצוי הוא לאפשר לזכאי לכוון את חיציו לא רק כלפי החייב עצמו, אלא גם כלפי ה"זרים" המביאים לידי הפרת הצו על-ידי החייב, הרחבת המסגרת תביא בעקבותיה להגברת אמצעי האכיפה. זאת ועוד: בכך ניתן יהא למנוע עקיפת הצו בדרך של קנוניות בין החייב לבין "זרים" וביצירת פיקציות של אנשי קש אשר באופן פיקטיבי ינתקו את הקשר בין החייב לבין הפרת הצו ובכך יביאו לסיכולם של צווי בתי-המשפט.

אך מעבר לצדדים עצמם, יש בהטלת האחריות על "זר" כדי לשרת את המטרה של כיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי. בין שני אינטרסים אלה קיים קשר הדוק, ויהיה זה אך מלאכותי ליצור ניתוק גמור ביניהם."

הוא הדין והיא המידה לענייננו. נאסר על מנהל בית הספר לסייע לאם בהפרת צווי בית הדין. היה והוא יאפשר לבת ללמור בבית הספר יביא הדבר לפגיעה חמורה ביישומם של צווי בית הדין ובאמור הציבור במערכת המשפטית. על פי הדין במדינת ישראל נתפס מנהל בית הספר בסמכותו של בית הדין הרבני, כל עוד מדובר בפעולה או מחדל המביא להפרת צו של בית הדין הרבני.

לאור כל האמור, ביה"ד מחליט:

א) הסמכות לדון בענין חינוכה של הילדה היתה והינה נתונה לביה"ד הרבני שכבר דן ופסק בעבר בפועל בנידון.

ב) הצוים שנתנו בנידון הם חוקיים ועומדים בתוקפם עד לבירור הענין על ידי ביה"ד, ועד שיבדקו כל ההיבטים בנושא, כולל על ידי גורמים מקצועיים ותינתן החלטה סופית בענין התביעה לשינוי חינוך הילדה.

ג) בדיון הקרוב, ביה"ד ידון בתביעת האב לנקיטת סנקציות נגד כל מפירי הצו, וכפי שצוין כבר בהחלטה מיום כ"ח באלול תשס"ד (14/9/04), מי שלא יופיע לדיון שנקבע, ביה"ד עלול לדון ולהחליט בנידון גם שלא בפניו.

ד) על האם להביא את הילדה לדיון הקרוב, וביה"ד ישמע אותה ללא נוכחות הצדדים וב"כ. האם תדאג כי הבת תגיע עם מלווה נוסף/ת, וככל האפשר תשהה מחוץ לכותלי בית הדין – עם קשר טלפון נייד – עד לשעה בו יבקש בית הדין לשוחח עם הילדה.

ה) לאור רגישות הענין, בנוסף לתסקיר שביה"ד ביקש מפקידת הסעד, ביה"ד ממנה את ד"ר מרדכי פרישטיק- היועץ הסוציאלי הארצי של בתי הדין הרבניים, כדי שיבדוק ויבחן את הענין על כל הבטיו, על כל הנוגעים בדבר לשתף עמו פעולה. בתום בדיקתו עליו לשלוח לבית הדין את חוות דעתו בהקדם.

ו) העתק החלטה זו יועבר לצדדים, למנהל בית הספר "רעות", לעו"ס ולפקידת הסעד, וכן לד"ר פרישטיק.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשס"ה (14.10.2004).

(-) שמואל פופוביץ - אב"ד          (-) משה אוחנונה - דיין          (-) דוד מלכא - דיין