בפנינו ערעור הבעל [לשעבר] וערעור שכנגד של האשה על החלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ב בתמוז תשע"ד 20.7.14 בנושא הרכוש.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 3.9.1973. והתגרשו ביום ג' בסיון תשע"ב (24.5.2012).

ביה"ד האזורי בהחלטתו בדעת הרוב פסק כדלהלן:

א. לגבי הדירה במבשרת ציון, דעת הרוב היא שהדירה תחולק שווה בשווה בין הצדדים למרות שהדירה רשומה ע"ש האשה בלבד. לדעת המיעוט לאשה מגיע 2/3 מהדירה ולבעל 1/3. והלכה כדעת הרוב.

ב. הזכויות הפנסיוניות של האישה יישארו שלה בלבד ואין לאיש חלק בהן. האיש יישאר לבדו בזכויותיו ובחובותיו בחברה שעל שמו.

ג. הרכבים של החברה יישארו בבעלות האיש בלבד. הרכבים הפרטיים יישארו בבעלותו של כל אחד מהצדדים אשר הרכב רשום על שמו.

ד. הצדדים שותפים בכל המיטלטלין בשווה. בהעדר הסכמה על החלוקה, יפנו למגשר מוסכם. לדעת המיעוט כל חפץ שיוכח מי שהביאו או ירש אותו יישאר שלו ולגבי שאר החפצים יחולקו בשווה.

ה. באשר לדמי השימוש בדירה לדעה א' עד הגירושין הבעל פטור מלשלם ומהגירושין ישלם מחצית השכירות. לדעה ב' מיום הגירושין על הבעל לשלם 2/3 משווי השכירות על התקופה שגר בה והאשה תשלם 1/3 מדמי השכירות בתקופה שגרה בה ממועד הגירושין. לדעה ג' על הבעל לשלם מחצית השכירות מתאריך החלטת ביה"ד לחייבו במחצית השכירות עד צאתו מהבית והתקופה שהאשה גרה בבית תקוזז מהחלק שהוא צריך לשלם.

אי לכך לדעת הרוב רק מתקופת הגירושין על הבעל לשלם את מחצית מדמי השימוש בדירה, לדעת מיעוט א' עליו לשלם 2/3 ולדעת מיעוט ב' עליו לשלם מחצית השכירות החל מיום החלטת ביה"ד.

ביה"ד בדעת הרוב מנמק את המסקנות אליו הגיע כך:

בנוגע לדירה כותב ביה"ד בדעה א' :

בנוגע לדירה במבשרת ירושלים הציג הבעל את חוזה המכר שנעשה בין המוכר לקונים, היינו, הבעל והאשה. ומכתב של האשה, כתוב וחתום בכתב ידה, לפיה הדירה שייכת לשניהם בשווה, ורק הרישום הוא על שמה בלבד. גם הציג הבעל מסמך של החברה המשכנת בה נרשם כי הדירה שייכת לבעל ולאשה.

האשה טוענת כי משנת 2001 בוצעה הפרדה רכושית בינה לבין הבעל, במסגרתה השיבה את המניה בעסק הבעל שהייתה בבעלותה לבעל והוא הבטיח לה שבהמשך ירשום את הדירה על שמה, ואכן כך הוא עשה בשנת 2004. ובנוגע למכתב של האשה, בה נכתב ונחתם בכתב ידה, כי הדירה שייכת לשניהם בשווה, ורק הרישום הוא על שמה בלבד. אומרת האשה כי היא הייתה חולה באותה תקופה ולא ניתן להסתמך עליו. הבעל דחה טענה זו מכל וכל וניסה להוכיח כי באותה תקופה האשה הייתה צלולה בדעתה.

הבעל טוען כי הדירה נרשמה על שם האשה בלבד בגלל רצונם להסתיר את הנכס מנושים, והאשה טוענת שבאותה תקופה לא היו לחברה נושים. הבעל האריך בכתב ובעל פה להוכיח כי לחברה שבבעלותו היו הרבה חובות...

לאחר העיון נראה, כי האשה הודתה בכתב ידה ובחתימתה שהדירה שייכת גם לבעל, ולא הוכיחה כי היא כתבה את הודאתה כשהייתה מחוסרת דעה. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. גם כשבוחנים את מסמכי קניית הדירה שהוצגו ע"י הבעל נראה כי אכן הדירה שייכת לשני הצדדים בשווה, ואין זה משנה מה הסיבה שהדירה נרשמה רק על שם האשה.

לפיכך יש להכריע כי הדירה שייכת לשני הצדדים.

ודעה ג' בפסה"ד מצטרף לדעה א' וכותב:

...ואני מסכים עמו בנושא זה, כי הדירה במבשרת ציון צריכה להתחלק בשווה למרות שהיא רשומה ע"ש האשה, מאחר ונקנתה מכספים משותפים מדירה קודמת שהייתה רשומה ע"ש שניהם.

כמו כן, ישנו חוזה על הדירה ששני הצדדים קונים יחד את הדירה וכן ישנו המסמך עליו חתמה האשה כי הדירה שייכת לשניהם, למרות שהרישום הוא ע"ש האשה. טענות האשה כי מצבה הנפשי והבריאותי לא היו מאוזנים באותו זמן עקב טיפולים רפואיים שקיבלה, אינם מקובלים על ביה"ד מכיוון שנראה כי בשאר הנושאים תפקדה היטב.

לפיכך אני מסכים לדברים שכתב הרב רבינוביץ כי הדירה צריכה להתחלק בשווה ומקבל בסבירות גבוהה את גרסת הבעל שהדירה נרשמה ע"ש האשה עקב חובות ונושים שהיו לבעל בחברה.

בנוגע לזכויות הפנסיה כותב ביה"ד בדעה א':

בנוגע לזכויות הפנסיוניות של האשה, הנה בעיקרון היה נראה לקבל את עמדת הבעל בזה, מכיון שהצדדים נחשבים כשותפים בכל נכסיהם, ואדרבה, מעיקר הדין "מעשה ידי אשה לבעלה", ועל כן יש לבעל בעלות עכ"פ בשותפות עם האשה על הזכויות הפנסיוניות. אולם מעיון בתיק עולה כי יש חשש סביר שההתנהלות הכספית של הבעל בחברות שבבעלותו אינן משקפות את המציאות האמיתית, יעויין בדו"ח חוות דעת מומחה של רו"ח אורי [מ'] מתאריך 04.04.2012, הן אמנם הבעל הגיב על חוות הדעת הנ"ל באמצעות רו"ח [ב'] שנתן תשובות על חלק מן הדברים, אולם כאמור לעיל, התרשמות ביה"ד הן מהדיונים שהתקיימו בביה"ד והן ממה שהעלו בכתובים והן מחוות הדעת הנ"ל כי הדוחות של החברות אינן משקפות את המציאות האמיתית.

ובהמשך מאריך ביה"ד לבאר כי מבחינה ההלכתית זכויות הפנסיה נחשבים כהעדפה שע"י הדחק שמספק אין מוציאים מיד האשה וכותב:

...על כן אין מקום לתביעת הבעל לקבלת חלק מן הזכויות הפנסיוניות של האשה, כי אם בגלל השיתוף של הצדדים בכלל נכסיהם כולל רווחיהם ממקום עבודתם. ומכיון שכאמור לא ברור כמה הרוויח הבעל מן החברות שבבעלותו, ויש חשש סביר כי לא הכל דווח, יש להותיר את האשה בבעלותה על זכויותיה הפנסיוניות. שהרי ברור כי אין מקום לתביעת הבעל לקבל זכויות של האשה בתור שותף רק כשברור שהוא נתן לאשה את זכויותיה מנכסיו כשותפה, וכשיש ספק אם הבעל עשה כן, יש להותיר את האשה בבעלותה ההלכתית על ממונה וזכויותיה.

ודעה ג' מצטרף אליו וכותב:

כמו כן אני מסכים לכך כי זכויות הפנסיה של האשה יישארו לזכותה בלבד, כאשר יש צד גדול לומר כי אכן הבעל לקח הרבה כספים מהחברה והסתיר אותם מהאשה והזכויות נצברו עקב "מעשה ידיה ע"י הדחק" שנשארים שלה גם על פי ההלכה

.טענות המערער
טוען המערער כי עצם העלאת הספק האם הכנסות הבעל דווחו או לא מוכחשות ע"י מכל וכל וטוען שהכל דווח וכמו"כ ביה"ד מתעלם מכך שהצדדים חיו במשך השנים ברמת חיים גבוהה מאוד כאשר משכורתה של האשה הייתה נמוכה ואין ספק שהמימון היה מכספי הבעל, כך שגם אם קביעת ביה"ד שהיו הכנסות שלא דווחו הייתה נכונה הרי שהאשה נהנתה מהם ומשכך יש לראות בהתנהלות הכספית והרכושית חיי שיתוף לכל דבר.

עוד טוען המערער כי הנימוק המרכזי עליו נשען ביה"ד בהחלטתו הוא:

התרשמות ביה"ד הן מהדיונים שהתקיימו בביה"ד והן ממה שהעלו בכתובים והן מחוות הדעת הנ"ל כי הדוחות של החברות אינן משקפות את המציאות האמתית.

וביה"ד מקצר במקום שהיה לו להאריך והיה עליו לבאר על סמך מה בדיוק התרשם שאכן היו העלמות ודווח לא אמתי.

לטענתו חוו"ד רו"ח [מ'] מתבססת בעיקרה על מסמך עבודה לא חתום שמסרה לו האשה ושעל כך כותב רו"ח [ב'] בחוו"ד הנגדית שאין להסתמך על מסמך מסוג זה.

עוד טוען המערער שלא היה בין הצדדים הסכם לחלוקת רכוש וכן בהתאם לפסיקת בג"ץ הנטל לסתירת חזקת השיתוף מוטל על המבקש ועליו להביא ראיות כבידות משקל ואין די "בהתרשמות" גרידא.

בנוגע לדמי שימוש, טוען המערער כי ביה"ד התעלם מפס"ד קודם שכתב בתאריך 11.3.13 שהחיוב בדמי שימוש יהיה החל מחודשיים לאחר הגירושין ולא מיום הגירושין כפי שנכתב בפס"ד זה.

עוד טוען המערער כי נושא דמי השימוש כבר הוכרע בפסה"ד מיום 25.8.13 ומיום 5.11.13 ושם נקבע כי תשלום דמי השימוש יעשה בדרך של מגורים מקבילים של המשיבה בדירה כנגד התקופה שבה התגורר המערער בדירה המשותפת.

הערעור שכנגד
לגבי הדירה האשה מבקשת שהדירה כולה תהיה שלה ולא חציה כפי שפסק ביה"ד בדעת הרוב.

לגבי המיטלטלין מבקשת האשה כי כל המיטלטלין שקבלה במתנה או בירושה או שרכשה לאחר שנת 2001 לאחר שבוצעה הפרדה רכושית לטענתה, יהיו שלה כדעת המיעוט.

האשה דורשת סך 50,000 דולר אותם לקח האיש ממקום מסתור בדירה וביה"ד לא התייחס לכך בפסה"ד.

לגבי דמי שימוש דורשת האשה לחייב את האיש מחודש מאי 2011 מאז שתקף אותה והוציא אותה מהדירה לטענתה.

לגרסת האשה בשנת 2001 התבצעה בין הצדדים הפרדה רכושית ופיזית .

לטענתה סוכם ביניהם אז שהדירה תירשם על שמה וזאת תמורת החזרת המניה בחברה שרשומה על שמה ובנוסף ויתורה על 85,000 דולר שהעבירה אליו בשנת 1999 ועל סך 140,000 דולר שנשארו ביד האיש ממכירת הדירה ברח' פוליטי וכמו"כ התחייבה להמשיך לשלם את כל החובות שנטלה לטובת הצדדים בסך של כמליון ש"ח.

לטענתה לאיש היו חשבונות בנק בחו"ל אליהם הבריח כספים משותפים במיליוני שקלים ללא ידיעתה וללא דווח.

לטענתה לא היה שיתוף בין הצדדים מאז שנת 2001 ולא מגיע לאיש חלק לא בדירה ולא בזכויות הפנסיה שעל שמה.

לטענתה המסמך שנכתב על ידה בשת 2004 ובו ישנה הודאה שהדירה שייכת לשניהם נכתב בהיותה באמצע טיפולים כימותרפיים והייתה באותה העת חסרת דעה ופסולת דין.

מצבה הבריאותי באותה העת הוכח ע"י עדותה של הרופאה שטיפלה בה באותה תקופה ומסרה עדות בביה"ד.

לטענתה הקניות הרבות שנעשו בכרטיס האשראי שלה באותה העת נעשו ע"י אחותה, לה מסרה את כרטיס האשראי ולא כטענת המערער שרוצה להוכיח מכך שהייתה בצלילות הדעת.

הכרעה
לאחר שמיעת הצדדים והעיון בחומר הרב שבתיק מחליט ביה"ד:

בנוגע לדירה מקובלת עלינו מסקנת דעת הרוב שהדירה שייכת לצדדים בשווה וזאת בהסתמך על הודאת האשה בכתב ידה מתאריך 19.12.04 בה היא כותבת:

הריני לאשר כי הדירה הנ"ל נרכשה על ידי שנינו אולם הוחלט על ידינו כי הרישום במינהל, בחברה המשכנת ובספרי המקרקעין יהיה על שמי בלבד למרות שהדירה שייכת לשנינו.

למעשה הדירה נרכשה קודם לכן ונחתם הסכם מכר בתאריך 9.12.04 ובו נכתבו שני הצדדים כרוכשים של הנכס, ונראה משום כך שאין צורך להזדקק לשאלה האם הודאת האשה נחשבת להקנאה והאם זהו סוג של קנין אודיתא וכו' או סוג של התחייבות להקנות, די לנו בכך שהאשה הודתה והצהירה כי הרישום הינו פיקטיבי וממילא אין ליחס לרישום שום משמעות קניינית, והדירה שייכת לשניהם מכת חוזה המכר.

בנוגע לטענת האשה כי הייתה פסולת דין בעת חתימתה על המסמך, האשה לא הרימה את נטל ההוכחה לכך ומשכך יש להסתמך על המסמך כפי שהוא.

גם בנוגע לזכויות הפנסיה של האשה מקובלת עלינו דעת הרוב כי אין לאיש חלק בהם.

מהבחינה ההלכתית ביה"ד האזורי נימק בהרחבה שיש לראות במעש"י ההעדפה ע"י הדחק שהאשה נחשבת מוחזקת בהם.

בנוסף יש מקום לדון ולומר בנסיבות נידוננו [ובפרט בזמננו כשהמדובר בזוג המתנהל בשוויון מגדרי מלא ומנהל ענייניו והוצאותיו באופן עצמאי בכל ההיבטים] כאשר כל אחד פנה ופונה לדרכו בהשתכרותו מבלי מעורבות צד אחד בהשתכרות השני, בעוד שכל צד מתבצר בכספו, ללא נתינה ישירה מאחד למשנהו, שהאשה נחשבת כאומרת איני ניזונית ואיני עושה, בהעדר תלות אחד במשנהו, ובהעדר דרישה או תביעה לקבלת כספים מאחד למשנהו כשייכים לו, וזאת בשים לב להשתכרותה הגבוהה שלא הייתה זקוקה ותלויה בבעלה, וכן יש לראות בהתנהלות הצדדים כאמור שלא שייך לומר תקנו מעשי ידיה משום איבה ובפרט אם יוסבר שהמכוון באיבה הוא איבה דמזונות מאחר וכל צד מנהל באופן עצמאי ודומיננטי מזונות והוצאות, כמו כן יש לדון מתוך הנחה ורגל"ד ברוח ואווירת הזמן על רקע "הלכת השיתוף" או חוק יחסי ממון המקנה זכויות ברכוש אפילו בכספים הרשומים ע"ש הצד שכנגד שהאשה לא הייתה מוכנה לתת משכורתה הרשומה על שמה לבעל בלעדית, שאז דינה כאינה עושה שלדעת כמה פוסקים פקע חיוב מזונות מהבעל, וכתוצאה מכך יש לומר שמעש"י שייכים לאשה, כמו כן יש לדון שיש להחשיבה כלא זנה הבעל בהעדר תלות הדדית כאמור שלדעת כמה פוסקים מעשי ידיה שייכים לה, וכן יש גם מקום לומר שמאחר והמשיב לא דרש מעש"י רבות בשנים שמחל לה על זכות מעש"י בעבר ובאשר לעתיד בזכויות פנסיה מאחר והמדובר בפנסיה תקציבית יש מקום לומר שלא נחשבת כמעש"י ויש להגדירה כזכות סוציאלית מהעדר אפשרות להמשיך בעבודה. ומשכך ובצרוף כל האמור יישארו לבעלותו של כל צד הזכויות הפנסיוניות.

באשר לטענת המערער לשיתוף מכוח "הלכת השיתוף" וטענתו כי לא ברור ממה התרשם ביה"ד כי היו הברחות והעלמות כספים, מלבד חוו"ד רו"ח [מ'] המצורפת לתיק נראה שביה"ד הסתמך גם על הודאת האיש בביהמ"ש במסגרת תביעתו בסך 4,000,000 ש"ח בעיזבון אביו שם הוא מודה שהיו לו חשבונות בחו"ל, השקעות, חלקן בשותפות עם אביו, שמקורם בהשתכרויות שלו ובהשתכרות האשה וזאת ללא ידיעת האשה. ונצטט מפרוטוקול הדיון שם:

ש.ת. העברתי כספים לחו"ל כשעבדתי אצל אבא בשנים מסוימות. העברות בוצעו עד שנת 94.

ש.ת. העברתי את הכספים מחשבוני האישי. מדובר בכספים פרטיים שלי.

ש.ת. היו לי מקורות הכנסה אחרים ונוספים, ומהם העברתי כספים לחו"ל בעיקר השקעות, וחלקן בשותפות עם אבי.

ש.ת. עשיתי עבורו הרבה, הרבה, הרבה כסף בהשקעות המשותפות.

ש.ת. הכסף להשקעות במקורו היה מכספים שלי, שמקורם בהשתכרויות שלי, בהשתכרות אשתי, ובעיסקאות משותפות שעשיתי עם אבי.

ש.ת. אין לי מסמכים לגבי השקעות אלה.

ש.ת. בחו"ל היו לי מספר חשבונות, כולם על שמי.

ש.ת. לאבי היו בחו"ל חשבונות על שמו. בחשבון אחד או שניים של אבא הייתי מורשה חתימה.

ש.ת. על שמי בלבד היו שלושה חשבונות בחו"ל, בהונג קונג, בצריך ובפרנקפורט. אין לי שום מסמך או תיעוד לגבי חשבונות אלה.

ש.ת. החשבון בהונג קונג נפתח בסוף שנות ה – 70, ומספר שנים אחר כך שני האחרים.

ש.ת. החשבונות האלה לא פעילים.

ש.ת. בסביבות שנת 94 הם הפכו ללא פעילים. הם נסגרו.

ש.ת. לא קרה כלום, אבל החלטתי לסגור אותם.

ש.ת. כל התקופה הזו הייתי תושב ואזרח ישראל.

ש. האם היה לי היתר להחזיק מט"ח בחו"ל?

נראה ברור שאף שלא ידוע לנו מהו היקף ההברחות, עצם התנהלות זו של העלמת כספים מידיעת האשה לא ניתן להגדירה "כמאמץ משותף" כפי ש"הלכת השיתוף" מחייבת וזאת בנוסף לעובדה שמלבד הדירות שנרשמו על שם שני הצדדים בשאר הנושאים הרכושיים הייתה הפרדה מוחלטת בין הצדדים כאשר לכל אחד היה חשבון בנק משלו ללא אפשרות גישה לצד השני.

בנוגע למטלטלים, מקובלת עלינו דעת המיעוט דעה ג' מאחר שהסקנו שאין לראות בחיי הצדדים חיי שיתוף, לכן אותם חפצים שברור שהאשה קנתה או קיבלה בירושה, שייכים לה וכן חפצים שהבעל הביא שבזה האשה הודתה, שייכים לו. שאר החפצים והמיטלטלין יחולקו בשווה ובאם תהיינה חילוקי דעות, מציע ביה"ד שיפנו למגשר מוסכם שיחליט על אופן חלוקת המיטלטלין, בהתאם לאמור לעיל.

לגבי הרכבים, כל אחד יקבל לבעלותו את הרכב הרשום על שמו. הרכבים שע"ש החברה ישאירו כפי שהם.

בנוגע לדמי שימוש, המערער מציין להחלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ח באדר תשע"ג (10.3.2013) בה חייב ביה"ד את הבעל בדמי שימוש החל מחודשיים לאחר הגירושין ולא מיום הגירושין כפי שנכתב בהחלטה נשואת הערעור, וכן החלטה מאוחרת יותר מתאריך 5.11.13 בה כותב ביה"ד האזורי "כי לאור העובדה שהבעל לשעבר פינה את הדירה בתאריך כ"ז בתשרי תשע"ד 1.10.13 והאשה מתגוררת בה אין לחייבו בשכר דירה בו חויב בהחלטת ביה"ד מיום 10.3.13."

וטוען א"כ מדוע ביה"ד בהחלטתו חייב את הבעל בדמי שימוש מזמן הגירושין והתעלם מהחלטותיו הקודמות.

מוחלט בעניין זה להפנות את הטענה לביה"ד האזורי למתן הבהרה.

כמו"כ טענת האשה כי הבעל לקח סך של 50,000 דולר מהדירה וביה"ד האזורי התעלם מטענה זו בפסה"ד הדברים מופנים לביה"ד האזורי למתן הבהרה.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז במרחשון תשע"ו (30/10/2015).