ב"ה
בית הדין האזורי תל-אביב - יפו
בפני כבוד הדיינים:
הרב אליהו הישריק
הרב יצחק זר
הרב זבדיה כהן
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 847756/11
תאריך: כ"ז במרחשון התשע"ו
09/11/2015
תובע פלוני
נתבעת פלונית
הנדון: תביעת כתובה
נושא הדיון: תביעת כתובה

פסק דין
בפנינו תביעת כתובה של התובעת, סכום הכתובה 555,000 ₪.

עובדות והליכים
הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך כ' באייר תש"ע (4.5.2010), והתגרשו בתאריך י"ד בסיון תשע"ד (12.6.2014).

מעיון בתיק עולים העבודות כדלהלן:
הבעל פתח תיק תביעת גירושין בתאריך כ"ח באדר ב' תשע"א (3.4.2011) ובתאריך כ"ה בתמוז תשע"ב (15.7.2012) ניתן פסק דין הדוחה את תביעת הגירושין של הבעל מחוסר הוכחות.

בתאריך ז' בתשרי תשע"ד (11.9.2013) ניתן פסק דין של בית הדין הגדול המחייב את האישה בגירושין כאשר תביעת הכתובה תידון לאחר הגט.

בתאריך כ"ה במרחשוון תשע"ד (29.10.2013) פתחה האישה תיק תביעת גירושין וכתובה בבית הדין, הצדדים התגרשו בתאריך י"ד בסיון תשע"ד (12.6.2014) ונקבעו דיונים בתביעת הכתובה לאחר הגט.

בתביעת הכתובה של האישה התקיימו דיונים בתאריכים כ"ג בכסלו תשע"ה (15.12.2014) ו-ג' באדר תשע"ה (22.2.2015) כשבסופם ב"כ הבעל הגיש סיכומים בע"פ וב"כ האישה הגיש סיכומים בכתב בתאריך י"ז באדר תשע"ה (8.3.2015).

טענות הצדדים
לדברי ב"כ הבעל, האישה הפסידה כתובה כיון שהלכה למועדונים מעורבים בלילות ללא בעלה, אף שבקש ממנה שלא ללכת, וכתוצאה מכך היו מריבות, לדבריו היה לה קשר עם גברים זרים ושיחות טלפון עמהם גם בשעות הקטנות של הלילה כך שהאישה תרמה את חלקה לתביעת הגירושין של הבעל, ולמעשה היא רצתה בגירושין מהתחלת התביעה וכל תביעתה לשלום בית בתחילה היה משפה ולחוץ.

מנגד טענו האישה וב"כ כי אמנם הלכה למועדונים ללא בעלה אך זה היה בידיעתו ובהסכמתו וכך היו רגילים עוד טרם החתונה ואף לאחר החתונה הוא הלך עם חברים שלו והיא הלכה עם חברות שלה.

באשר למריבות טענה האישה כי היו ביניהם מריבות כמו כל זוג ולא מעבר לכך.

האישה הכחישה קשר עם גברים זרים אך הודתה כי היו לה שיחות עם חבר טוב בשעות הקטנות של הלילה אך זה היה כדי לעודד אותה כשהיא היתה לבד בבית.

לדבר ב"כ האישה טענות אלו נטענו בתביעת הגירושין הראשונה של הבעל, ונדחו ע"י בית הדין מחוסר ראיות.

דיון
בפסק הדין של בית הדין הגדול מיום 11.9.2015 על פיו התגרשו הצדדים נאמר כדלהלן:
"לאחר העיון נראה ששני הצדדים רוצים בגירושין, ואף המשיבה אצה לה הדרך לתבוע כתובה שאינה עולה בקנה אחד עם הרצון לשלום בית, ואפילו לו יצויר שמדובר בדרישה הנובעת ממבוי סתום לשלום בית, מן הראוי לבקש כתובה ולא תביעה למתן כתובה, וזאת כהיענות לדרישה חד משמעית לגירושין מצד הבעל.

מאחר ומדובר בפירוד ממושך של כשנתיים ובזוגיות שהתרוקנה מתוכנה כאשר כל צד לא מותיר אבן על אבן בתא המשפחתי בריבים ומדנים ובהתנהגות שאינה הולמת יחסים קורקטיים בין שני בני זוג, משכך – האשה חייבת להתגרש.

אין באמור אינדיקציה כלשהי בנוגע לזכאות האשה לקבלת כתובה ותוספת וביה"ד האזורי ידון בכך לאחר מתן הגט."
דהיינו, חיוב הגט נובע מכך ששני הצדדים רוצים בגירושין, חיוב המביא אותנו לדינו של רבינו ירוחם המחייב את הצדדים בגט מדין מרידה הדדית, עיין במישרים נתיב כג חלק ח דף ס טור ד
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
בדברי רבינו ירוחם הללו נכתב במפורש שבמקום בו הצדדים אינם רוצים זה את זה מקבלת האישה את עיקר כתובתה ללא תוספת כתובה.

טעם הדבר הוא כי בעוד חיוב הגט נובע מטעם שאין זכות לאף צד לעגן את השני הרי שבנושא הכתובה הפטור מתוספת הכתובה נובע מהטענה "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

אך טעם זה הינו רק במקום בו לא הבעל הוא זה שגרם לתביעת הגירושין של האישה אלא האישה היא זו שתבעה את הגירושין מסיבותיה שלה שלא בעטיו של הבעל, אז אנו אומרים שלא כתב לה כתובה על דעת שתצא ממנו, אך במקום בו הבעל גרם לכך שהאישה לא יכולה לחיות אתו ובגללו היא תובעת גירושין, אז ודאי שחייב לתת לה תוספת כתובה שהרי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה.

יסוד הדברים הוא בדברי רבנו תם בתוספות במסכת יבמות דף ס"ה ע"ב:
"פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתיים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא כתב לה, וכו' ורבינו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה."
הרי שלדעת ר"ח בכל מקום בו תובעת האישה גירושין אף שזה מוצדק וכופים אותו לתת גט הבעל פטור מתוספת כתובה דלא כתב לה על דעת להוציאה, ואילו לדעת רבנו תם משלם גם תוספת.

ועיין בפד"ר חלק ח' עמוד 324 (הרבנים הרב אלישיב ז'ולטי ואליהו) כתבו כדלהלן:
"זאת ועוד נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה זה דווקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד והאישה באה מחמת טענה וכל כיוצא בזה שאין בידי הבעל להיפטר מהגורם המביא לידי הגירושין בזה יכול לומר הבעל אדעתא למיפק לא יהיבנא לך משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה והוא הדין כשהבעל מורד באשתו בכהאי גוונא יש לומר דדינו כמגרש ברצונו וחייב בתוספת כתובה."
כך שלמעשה בזוג המורדים זה על זה, לגבי חיוב תוספת הכתובה הדבר תלוי מי הוא הגורם לגירושין, אף שהוא לא התובע של הגירושין, בעוד שלגבי חיוב הגט אין זה משנה מי הוא הגורם לגירושין.

ועיין עוד בעניין זה בפד"ר א' עמודים 216-222.

הכרעה
בנידון זה הבעל פתח תחילה תיק גירושין ותביעתו נדחתה, הצדדים ערערו שניהם לבית הדין הגדול כל אחד מסיבותיו הוא, הבעל בקש לערער על דחיית תביעתו לגירושין, והאישה – על דחיית תביעתה לכתובה בטרם בוצע הגט והצורך בתביעה חדשה, ניתן פסק דין המחייב את האישה בגט, ולאחריו פתחה האישה תיק תביעת גירושין וכתובה.

אין בידי בית הדין הוכחה ברורה האם תביעת הגירושין של האישה הינה כתוצאה מתביעת הבעל ופסק הדין של בית הדין הגדול, או שמא הינה תביעה העומדת בפני עצמה מאז ומעולם ללא קשר לתביעת הבעל.

במקרה כזה שבו בית הדין מסופק בשאלה מי הוא הגורם לגירושין, שאלה שהשלכותיה הישירות הינן על חיוב הכתובה של הבעל, נזקק בית הדין להלכה שמובאת בשולחן ערוך חושן משפט סימן י"ב סעיף ה':
"יש כוח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר."
בנידון זה לאחר שיקול דעת רחב של בית הדין ולאחר התרשמות ישירה של בית הדין מהצדדים עצמם, ובהתחשב בהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין קוצב בית הדין את תשלום הכתובה לסך של 180,000 ₪.

הרב זבדיה כהן


אני מצטרף.

הרב אליהו הישריק


ראיתי את דברי עמיתי הדיינים ואינני מסכים, ואנמק את דברי:

האישה הודתה בביה"ד שהלכה למועדונים עם חברים וחברות בשעות הלילה ללא בעלה היא טענה להגנתה שכך הם נהגו שנים רבות וגם הבעל הולך למועדונים לבדו. מצב כזה שהבעל הולך לבדו למועדונים אינו ראוי ואינו רצוי אך זה לא מתיר לאשה לעשות כן. וכאשר אישה הולכת למועדוני לילה לבדה הדבר אומר דרשני והדבר יכול לתת לנו אינדיקציה על התנהלותם של הבעל והאישה.

האישה הודתה כי היו לה שיחות ארוכות בשעות הלילה הקטנות עם גבר זר, אך טענה להגנתה כי זה היה חבר טוב, וזאת עשתה מכיוון שהוא היה מעודד אותה כאשר היתה לבד בבית. לבעל היו עוד טענות נגד האישה, אך בזה האישה הודתה ובשאר הדברים היא הכחישה אולם מדברים אלו יש ללמוד על הכלל, ויש ספק גדול אם מגיעה לה כתובה.

ביה"ד הגדול בהחלטתו כתב: "נראה ששני הצדדים רוצים בגירושין ואף האישה אצה לה הדרך לתבוע כתובתה שאינה עולה בקנה אחד עם הרצון לשלו"ב" ובהמשך: "מדובר בפירוד ממושך כאשר כל צד לא מותיר אבן על אבן בתא המשפחתי בריבים ומדנים."

לכן ביה"ד הגדול חייב את האישה בגט מדין רבינו ירוחם מדין מרידה הדדית. ברבינו ירוחם כתוב שנותן לה רק עיקר כתובה, דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה.

האם לאשה כזו מגיעה כתובה?
תוס' הביאו מחלוקת ר' חננאל ור"ת במקרה והאישה תובעת גירושין והאישה צודקת בתביעתה וכופין הבעל ליתן גט האם יש לה כתובה או לא, לדעת ר"ת צריך ליתן לה כתובתה ואילו לדעת ר"ח הבעל פטור מלשלם את תוספת כתובתה. אם כן הדבר תלוי במחלוקת.

ידידי הרה"ג כתב שבמקרה דנן אין ביד ביה"ד הכרעה ברורה האם תביעת הגירושין של האישה הינה כתוצאה מתביעת הבעל או תביעה העומדת בפני עצמה, ולכן כתב שמדין פשרה ישלם הבעל 180,000 ש"ח.

אולם לענ"ד במקרה דנן הבעל פטור מכתובתה מחמת הטענות הבאות:

א. קיי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה: מכיוון שהאישה תבעה לבסוף גירושין ומשכך הרי שעל פניו אין לה לכאורה כתובה. אך היא טוענת שזה בגלל הבעל ולפיכך היא זכאית לכתובה. אנו מסופקים בדבר נכונות טענותיה, ואם כן, מכיוון שהאישה רוצה להוציא את הכתובה מהבעל, אינה יכולה להוציא מספק.

אמנם הבעל טען טענות נגד האישה בתביעתו לחייב את האשה בגט וביה"ד דחה את תביעתו לחיוב גירושין, אולם אפשר עדיין לומר שלמרות שאין חיוב גט אך מעשים כאלו שעושה האישה פוטרים את הבעל מתשלום הכתובה במקרה של גירושין ואף שנדחתה בקשתו לחיוב גט יכול להיות שהוא פטור מכתובתה.

ואכן עיין שו"ת שואל ומשיב מהדורה תנינא חלק ד' סימן קנ"ז וז"ל
"מה שכתב דהוה כמו המוציא מחבירו עליו הראיה דבא להוציאה בלא כתובה ולומר שמקחו מקח טעות, הנה גוף הסברא דזה מקרי המוציא, כיון שבא להוציאה בלא כתובה, זה תימה דאדרבא הוא רוצה לפטור עצמו מהכתובה והיא באת להוציא מידו הכתובה הזה נחשב להוציא וזה הפך הסברא והמושכל וע"ש בכל הסוגיא וביותר ברש"י גבי הא דאמר כלה בבית חמיה וביאר רש"י דראיה זו לא להוציא הוא אלא להחזיק וצריך להביאה ע"ש"
הנה דעת השואל ומשיב שהאשה נקראת מוציאה את סכום הכתובה מהבעל והבעל הוא המחזיק.

עיין גם בטור אבהע"ז סימן ס"ח בענין בעל שלא מצא דם, ואין במה לתלות הרי זו טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח והב"ח שאל
"וא"ת אמאי לא תלינן דטיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע כמו שאמר רבן גמליאל וי"ל כיון שאפשר לברר ע"י כיבוס שמעביר ש"ז וכיון שהיא לא יכולה לברר ועליה מוטל הדבר לברורי, לכן הוא יכול לטעון טענת בתולים."
רואים מכאן ששיטת הב"ח שהאישה צריכה לברר. ועיין למופת הדור ביבי"א חלק ז' אהע"ז סימן י"ב שכתב וז"ל "ואכתי לא איפרק מחלשא, דהתינח לענין כתובה שהוא מוחזק בממון והיא באה להוציא ממנו, עליה להביא ראיה שבתולה היתה אבל לענין איסור אמאי אסרינן לה ומוציאים אותה מבעלה הא איכא ספק ספקא להיתרא". מדבריו נראה ברור שלענין כתובה שהבעל מוחזק בממון והאישה באה להוציא ממנו.

עיין עוד ביבי"א חלק ג' אהע"ז סימן כ"א סעיף י"ז שכתב בדין אשה האוכלת חלב שחייבת כרת וי"א שבחיוב כרת בניה נכרתים ואף שהרא"ש כתב שאינה יוצאת ללא כתובה לדידן יש להסתפק שמא הלכה כרש"י, ר"ח, ערוך, ר"ת, רבינו יונה, רשב"ץ ור"ן דס"ל דבכרת הוא וזרעו נכרתים והו"ל כנדרים שיוצאת בלא כתובה משום דבעוון נדרים בנים מתים קטנים, א"כ הבעל שהוא מוחזק יכול לומר קים לי כוותייהו שגם בזה יש עונש מיתת בנים, ותצא בלא כתובה.

רואים מפורש שלדעת מרן הגאון מופת הדור ר' עובדיה יוסף זצ"ל הבעל נקרא מוחזק בממון ועליה להביא ראיה ולכן הוא פטור מלשלם לה כתובתה.

עיין עוד מה שכתב נשיא ביה"ד הגדול, הראשל"צ הרה"ג הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף שובע שמחות א פרק כג - קצת מדיני כתובות סעיף ט
"אף ששטר כתובה ביד האשה, ועשוי ליגבות בו, לא אמרינן ביה כל העומד ליגבות כגבוי דמי, ויכול הבעל לטעון קים לי, במקרה שיש מחלוקת בפוסקים ככל מוחזק."
ובהערה שם כתב:
"כן כתב מרן החיד"א בברכ"י חו"מ (סי' יב ס"ק טו) שאף שיש לה שטר כתובה מצי הבעל לטעון קים לי, ולא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ודלא כהב"ח. וע"ע בכנה"ג ח"מ (סי' כה הגב"י או' מו). ובשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' ה אות ז). ובמטה שמעון (סימן כה כללי הקי"ל). ובשו"ת נודע ביהודה תנינא (חלק חושן משפט סי' לב), הו"ד בשו"ת יביע אומר חלק ג' (סימן י"ט אות א')."
בעיקר הדין האם כאשר יש ספק בכתובה האם הבעל הוא המוציא מכיוון שיש לאישה שטר כתובה בידה, ושטר העומד לגבות כגבוי דמי, או נאמר שהבעל הוא המוחזק, כיון שהאישה רוצה להוציא את סכום הכתובה מהבעל, אמר ידידי הרה"ג ר' זבדיה כהן שדוקא כשיש מחלוקת הפוסקים אזי נכון הדבר שהאשה היא המוציאה ועליה הראיה, אבל בספק במציאות כמו בנדון דידן, שיש ספק האם תביעת הגירושין של האשה היא מחמת הבעל או מצידה – האשה היא המוחזקת ולא הבעל.

אולם עיינתי בפוסקים ולא נראה כדבריו, אלא כמו שכתבתי בתחילה:

הגמ' במסכת יבמות דף לח עמוד ב אומרת
"קסברי ב"ש: שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ומנא תימרא? דתנן: מתו בעליהן עד שלא שתו - ב"ש אומרים: נוטלות כתובתן ואינן שותות, וב"ה אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובתן; או שותות? והביא האיש את אשתו אמר רחמנא, וליכא! אלא, מתוך שלא שותות - לא נוטלות כתובתן; והא הכא דספק הוא, ספק זנאי ספק לא זנאי, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי! אלא ש"מ: שטר העומד לגבות כגבוי דמי."
יוצא דלבית שמאי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי ובית הלל חולקים ואומרים שלא גובה כתובתה כאשר הדבר ספק אם זינתה ואין ספק מוציא מידי ודאי, שהוא מוחזק בכסף הכתובה וכך פסק הרמב"ם בפ"ב הלכות סוטה הל' ז' כבית הלל, שהבעל מוחזק והאשה לא גובה כתובתה, וכן דעת השולחן ערוך.

עיין גם בכתובות עג:
"המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - תצא שלא בכתובה...

ומאי שנא כתובה דלא בעיא? דאמר אי אפשי באשה נדרנית, אי הכי, גט נמי לא תיבעי!...

רבא אמר: תנא ספוקי מספקא ליה, גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא."
באר הרי"ד בספרו "המכריע" סי' לד:
"פירוש לא קים ליה לתנא סתם דעת הבריות אם הם מתרצי' באשה נדרנית ואם לאו הלכך גבי ממונא אזלינן לקולא למי שהוא מוחזק בממון וגבי איסורא לחומרא והיא צריכה גט."
מוכח שבספק במציאות גם כן אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, כי כאן הספק הוא מציאותי – מהי דעת בני אדם.

ועוד, עיין בבבא בתרא קלב
"תנן התם: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה...

בעי רבא: בבריא היאך? מי אמרינן: בשכיב מרע הוא דידעה דלית ליה וקמחלה, אבל בבריא סברה הדר קני, או דלמא השתא מיהת לית ליה? תיקו."
הסבירו הראשונים את צדדי הספק שבשכ"מ מחלה כי ידעה שעומד למות ולא יהיו לו עוד נכסים, ולכן השתיקה שלה מתפרשת כמחילה, אבל בבריא אפשר שמה ששותקת הוא מפני שסוברת שבעלה יקנה עוד נכסים, ולעולם לא מחלה. הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה פ"ו הל"ט והשו"ע אה"ע קו סעיף א'פסקו שבספק זה הבעל הוא המוחזק ופטור מכתובתה, למרות שכאן הספק הוא במציאות מהי דעת האשה, האם מוחלת או לא מוחלת.

ועוד, עיין שו"ע סימן קנד סעיף ז' שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד סעיף ז "
"אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה."
הרב רב פעלים כתב שאם הבעל מכחיש אינו נותן כתובה מפני שהוא מוחזק בכסף והאשה רוצה להוציא ממנו ממון. אם כן, אע"פ שבוודאי התחייב לה כתובה, ויש ספק במציאות, האם יש לו גבורת אנשים או לא, בכל זאת פסק מרן שאין לה כתובה, והבעל הוא המוחזק.

ב. ועוד, שהרי גם על הצד שנאמר שהאישה תבעה גירושין בגלל שהבעל תבע גירושין, הרי גם בזה הדבר תלוי במחלוקת ר"ת ור"ח ולדעת ר"ת יש לה כתובה ולדעת ר"ח אין לה כתובה, והש"ך פסק כר"ח. וכיוון שכן יש ספק בדין, ומספק לא יוציאו כסף מהבעל.

ג. ועוד נראה לומר, מתי אנו אומרים שבתביעת גירושין של אישה אינה מפסידה כתובתה? – במקרה שהבעל מצער את האישה, הוא אלים, מכה אותה או נרקומן וכדו', שאנו אומרים שהבעל אשם בהרס המשפחה והוא נתן אצבע בין שיניה ואף שהיא מבקשת גט – זהו בעטיו של הבעל ואנו רואים כאילו הבעל תבע גירושין אולם כאן רוצים לומר שתביעת האישה לגט באה בעקבות בקשת הבעל לגט ובזה לא שייך לתת לאשה כתובתה אף שגם הבעל פתח תיק לגירושין הרי האישה באה לבסוף לבי"ד פתחה תיק גירושין ואמרה שהיא רוצה להתגרש וכיון שכן היא מורדת בבעלה ואין לה כתובה, שהרי לא טענה עליו שהוא היה אלים או טענה אחרת שהוא גרם להרס הבית אלא להיפך הוא טען טענות קשות נגדה.

ד. יש לציין כי כאן מדובר בכתובה בסכום של 555000 שזהו מספר שכותבים נגד עין הרע וידועה פסיקתו של הרב דיכובסקי שכתב שבמקרה כזה יש לגבות בין 60,000 ל-120,000₪ וזהו הסכום המקסימלי שיש לחייב ולא מדין פשרה. אמנם בזמנו כתבתי לחלוק על דעתו של הרב דיכובסקי, אולם מכל מקום לדעתו אין לגבות את כל סכום הכתובה אלא רק את הסכום הנ"ל ורבים פוסקים כדבריו ואם כן יש סברא שלא לחייב יותר.

בעיקר דינו של הרא"ש בתשובה בכלל קז סימן ו', שנפסק בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ה' והוזכר ע"י ידידי הרה"ג, נראה לומר שדינו שעושים פשרה כעין דין אמור דוקא אם הדיין רואה שהנתבע טוען טענות שיש בהן צד רמאות, שזו לשון הרא"ש בתשובה הנזכרת:
"והא דאמרינן בפרק שבועת העדות (ל:): מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר: הואיל ועדים מעידין בפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל: מדבר שקר תרחק; אלמא, שיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה שלא לדונו; ובפרק קמא דסנהדרין משמע, שזכות תחשב לו, שהוא משרה שכינה בישראל, אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו. ותירץ רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל, דההיא דשבועות העדות מיירי כשהתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ויפסיד הרמאי ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו. והא דפרקא קמא דסנהדרין (ז) מיירי שהנתבע טוען ברמאות, ואם יסתלק הדיין מפני שהוא טוען ברמאות, נמצא שהוא משתכר ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדין, וישאר הגזל בידו; אלא מה יעשו הדיינים, יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו. כדאמרינן בריש סנהדרין (ב:): אמר ר' חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה, כדאיתא בפרק שבועות העדות, ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת. כההיא דפרק חזקת הבתים (נח): ההוא גברא דשמע לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא, הך אתתא עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד, כי קא שכיב אמר: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מיניהו; אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו וחבוטו ליה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכון, כולהו אזיל, ההוא דבריה הוא לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דדא הוא, בריה הוא. אלמא, כל דינא דלא איפשר לברורי, לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו, אלא ידון הדיין לפי מה שעיניו רואות, אומד דעתו בסברא מועטת, שנראה לו שאותו שהיה בנו היתה יראתו תקועה בלבו וחלק כבוד לאביו, ונתן לו כל הנכסים"
לכן דוקא במקרה כזה, שהנתבע רמאי עושים פשרה כעין דין ולא בכל מקרה של ספק, שאז חוזרים לכלל הידוע שהמוציא מחברו עליו הראיה.

מכל הטעמים שכתבתי נראה שהאישה זכאית רק לעיקר כתובה כמו שכתב רבנו ירוחם, שבמורדים זה על זה האישה זכאית לעיקר כתובה בלבד.

הרב יצחק זר


לאור האמור לדעת הרוב כי הבעל חייב לשלם לאישה כתובה בסך 180,000 ₪, לדעת המיעוט הבעל פטור מתשלום כתובה, נפסק כדעת הרוב.

בית הדין פוסק:
הבעל חייב לשלם לאשתו עבור כתובתה סך של 180,000 ₪ עד 18 תשלומים החל מ-45 יום מהיום.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ז במרחשון התשע"ו (09/11/2015).


הרב אליהו הישריק
הרב יצחק זרהרב זבדיה כהן