ב"ה
בית הדין האזורי תל-אביב - יפו
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אליהו הישריק הרב יצחק זר הרב זבדיה כהן |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 847756/11 | |
תאריך: |
כ"ז במרחשון התשע"ו
09/11/2015 | |||
תובע |
פלוני
| |||
נתבעת |
פלונית
| |||
הנדון: | תביעת כתובה | |||
נושא הדיון: | תביעת כתובה |
"לאחר העיון נראה ששני הצדדים רוצים בגירושין, ואף המשיבה אצה לה הדרך לתבוע כתובה שאינה עולה בקנה אחד עם הרצון לשלום בית, ואפילו לו יצויר שמדובר בדרישה הנובעת ממבוי סתום לשלום בית, מן הראוי לבקש כתובה ולא תביעה למתן כתובה, וזאת כהיענות לדרישה חד משמעית לגירושין מצד הבעל.דהיינו, חיוב הגט נובע מכך ששני הצדדים רוצים בגירושין, חיוב המביא אותנו לדינו של רבינו ירוחם המחייב את הצדדים בגט מדין מרידה הדדית, עיין במישרים נתיב כג חלק ח דף ס טור ד
מאחר ומדובר בפירוד ממושך של כשנתיים ובזוגיות שהתרוקנה מתוכנה כאשר כל צד לא מותיר אבן על אבן בתא המשפחתי בריבים ומדנים ובהתנהגות שאינה הולמת יחסים קורקטיים בין שני בני זוג, משכך – האשה חייבת להתגרש.
אין באמור אינדיקציה כלשהי בנוגע לזכאות האשה לקבלת כתובה ותוספת וביה"ד האזורי ידון בכך לאחר מתן הגט."
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."בדברי רבינו ירוחם הללו נכתב במפורש שבמקום בו הצדדים אינם רוצים זה את זה מקבלת האישה את עיקר כתובתה ללא תוספת כתובה.
"פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתיים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא כתב לה, וכו' ורבינו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה."הרי שלדעת ר"ח בכל מקום בו תובעת האישה גירושין אף שזה מוצדק וכופים אותו לתת גט הבעל פטור מתוספת כתובה דלא כתב לה על דעת להוציאה, ואילו לדעת רבנו תם משלם גם תוספת.
"זאת ועוד נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה זה דווקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד והאישה באה מחמת טענה וכל כיוצא בזה שאין בידי הבעל להיפטר מהגורם המביא לידי הגירושין בזה יכול לומר הבעל אדעתא למיפק לא יהיבנא לך משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה והוא הדין כשהבעל מורד באשתו בכהאי גוונא יש לומר דדינו כמגרש ברצונו וחייב בתוספת כתובה."כך שלמעשה בזוג המורדים זה על זה, לגבי חיוב תוספת הכתובה הדבר תלוי מי הוא הגורם לגירושין, אף שהוא לא התובע של הגירושין, בעוד שלגבי חיוב הגט אין זה משנה מי הוא הגורם לגירושין.
"יש כוח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר."בנידון זה לאחר שיקול דעת רחב של בית הדין ולאחר התרשמות ישירה של בית הדין מהצדדים עצמם, ובהתחשב בהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין קוצב בית הדין את תשלום הכתובה לסך של 180,000 ₪.
"מה שכתב דהוה כמו המוציא מחבירו עליו הראיה דבא להוציאה בלא כתובה ולומר שמקחו מקח טעות, הנה גוף הסברא דזה מקרי המוציא, כיון שבא להוציאה בלא כתובה, זה תימה דאדרבא הוא רוצה לפטור עצמו מהכתובה והיא באת להוציא מידו הכתובה הזה נחשב להוציא וזה הפך הסברא והמושכל וע"ש בכל הסוגיא וביותר ברש"י גבי הא דאמר כלה בבית חמיה וביאר רש"י דראיה זו לא להוציא הוא אלא להחזיק וצריך להביאה ע"ש"הנה דעת השואל ומשיב שהאשה נקראת מוציאה את סכום הכתובה מהבעל והבעל הוא המחזיק.
"וא"ת אמאי לא תלינן דטיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע כמו שאמר רבן גמליאל וי"ל כיון שאפשר לברר ע"י כיבוס שמעביר ש"ז וכיון שהיא לא יכולה לברר ועליה מוטל הדבר לברורי, לכן הוא יכול לטעון טענת בתולים."רואים מכאן ששיטת הב"ח שהאישה צריכה לברר. ועיין למופת הדור ביבי"א חלק ז' אהע"ז סימן י"ב שכתב וז"ל "ואכתי לא איפרק מחלשא, דהתינח לענין כתובה שהוא מוחזק בממון והיא באה להוציא ממנו, עליה להביא ראיה שבתולה היתה אבל לענין איסור אמאי אסרינן לה ומוציאים אותה מבעלה הא איכא ספק ספקא להיתרא". מדבריו נראה ברור שלענין כתובה שהבעל מוחזק בממון והאישה באה להוציא ממנו.
"אף ששטר כתובה ביד האשה, ועשוי ליגבות בו, לא אמרינן ביה כל העומד ליגבות כגבוי דמי, ויכול הבעל לטעון קים לי, במקרה שיש מחלוקת בפוסקים ככל מוחזק."ובהערה שם כתב:
"כן כתב מרן החיד"א בברכ"י חו"מ (סי' יב ס"ק טו) שאף שיש לה שטר כתובה מצי הבעל לטעון קים לי, ולא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ודלא כהב"ח. וע"ע בכנה"ג ח"מ (סי' כה הגב"י או' מו). ובשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' ה אות ז). ובמטה שמעון (סימן כה כללי הקי"ל). ובשו"ת נודע ביהודה תנינא (חלק חושן משפט סי' לב), הו"ד בשו"ת יביע אומר חלק ג' (סימן י"ט אות א')."בעיקר הדין האם כאשר יש ספק בכתובה האם הבעל הוא המוציא מכיוון שיש לאישה שטר כתובה בידה, ושטר העומד לגבות כגבוי דמי, או נאמר שהבעל הוא המוחזק, כיון שהאישה רוצה להוציא את סכום הכתובה מהבעל, אמר ידידי הרה"ג ר' זבדיה כהן שדוקא כשיש מחלוקת הפוסקים אזי נכון הדבר שהאשה היא המוציאה ועליה הראיה, אבל בספק במציאות כמו בנדון דידן, שיש ספק האם תביעת הגירושין של האשה היא מחמת הבעל או מצידה – האשה היא המוחזקת ולא הבעל.
"קסברי ב"ש: שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ומנא תימרא? דתנן: מתו בעליהן עד שלא שתו - ב"ש אומרים: נוטלות כתובתן ואינן שותות, וב"ה אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובתן; או שותות? והביא האיש את אשתו אמר רחמנא, וליכא! אלא, מתוך שלא שותות - לא נוטלות כתובתן; והא הכא דספק הוא, ספק זנאי ספק לא זנאי, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי! אלא ש"מ: שטר העומד לגבות כגבוי דמי."יוצא דלבית שמאי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי ובית הלל חולקים ואומרים שלא גובה כתובתה כאשר הדבר ספק אם זינתה ואין ספק מוציא מידי ודאי, שהוא מוחזק בכסף הכתובה וכך פסק הרמב"ם בפ"ב הלכות סוטה הל' ז' כבית הלל, שהבעל מוחזק והאשה לא גובה כתובתה, וכן דעת השולחן ערוך.
"המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - תצא שלא בכתובה...באר הרי"ד בספרו "המכריע" סי' לד:
ומאי שנא כתובה דלא בעיא? דאמר אי אפשי באשה נדרנית, אי הכי, גט נמי לא תיבעי!...
רבא אמר: תנא ספוקי מספקא ליה, גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא."
"פירוש לא קים ליה לתנא סתם דעת הבריות אם הם מתרצי' באשה נדרנית ואם לאו הלכך גבי ממונא אזלינן לקולא למי שהוא מוחזק בממון וגבי איסורא לחומרא והיא צריכה גט."מוכח שבספק במציאות גם כן אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, כי כאן הספק הוא מציאותי – מהי דעת בני אדם.
"תנן התם: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה...הסבירו הראשונים את צדדי הספק שבשכ"מ מחלה כי ידעה שעומד למות ולא יהיו לו עוד נכסים, ולכן השתיקה שלה מתפרשת כמחילה, אבל בבריא אפשר שמה ששותקת הוא מפני שסוברת שבעלה יקנה עוד נכסים, ולעולם לא מחלה. הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה פ"ו הל"ט והשו"ע אה"ע קו סעיף א'פסקו שבספק זה הבעל הוא המוחזק ופטור מכתובתה, למרות שכאן הספק הוא במציאות מהי דעת האשה, האם מוחלת או לא מוחלת.
בעי רבא: בבריא היאך? מי אמרינן: בשכיב מרע הוא דידעה דלית ליה וקמחלה, אבל בבריא סברה הדר קני, או דלמא השתא מיהת לית ליה? תיקו."
"אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה."הרב רב פעלים כתב שאם הבעל מכחיש אינו נותן כתובה מפני שהוא מוחזק בכסף והאשה רוצה להוציא ממנו ממון. אם כן, אע"פ שבוודאי התחייב לה כתובה, ויש ספק במציאות, האם יש לו גבורת אנשים או לא, בכל זאת פסק מרן שאין לה כתובה, והבעל הוא המוחזק.
"והא דאמרינן בפרק שבועת העדות (ל:): מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר: הואיל ועדים מעידין בפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל: מדבר שקר תרחק; אלמא, שיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה שלא לדונו; ובפרק קמא דסנהדרין משמע, שזכות תחשב לו, שהוא משרה שכינה בישראל, אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו. ותירץ רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל, דההיא דשבועות העדות מיירי כשהתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ויפסיד הרמאי ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו. והא דפרקא קמא דסנהדרין (ז) מיירי שהנתבע טוען ברמאות, ואם יסתלק הדיין מפני שהוא טוען ברמאות, נמצא שהוא משתכר ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדין, וישאר הגזל בידו; אלא מה יעשו הדיינים, יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו. כדאמרינן בריש סנהדרין (ב:): אמר ר' חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה, כדאיתא בפרק שבועות העדות, ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת. כההיא דפרק חזקת הבתים (נח): ההוא גברא דשמע לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא, הך אתתא עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד, כי קא שכיב אמר: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מיניהו; אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו וחבוטו ליה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכון, כולהו אזיל, ההוא דבריה הוא לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דדא הוא, בריה הוא. אלמא, כל דינא דלא איפשר לברורי, לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו, אלא ידון הדיין לפי מה שעיניו רואות, אומד דעתו בסברא מועטת, שנראה לו שאותו שהיה בנו היתה יראתו תקועה בלבו וחלק כבוד לאביו, ונתן לו כל הנכסים"לכן דוקא במקרה כזה, שהנתבע רמאי עושים פשרה כעין דין ולא בכל מקרה של ספק, שאז חוזרים לכלל הידוע שהמוציא מחברו עליו הראיה.
הרב אליהו הישריק | הרב יצחק זר | הרב זבדיה כהן |