ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יצחק אושינסקי
הרב דוד גרוזמן
הרב אברהם דב זרביב
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 1048842/1
תאריך: ז במרחשון התשע"ו
20/10/2015
מבקש פלוני
משיב
הנדון: בירור יהדות – עולי ארגנטינה
נושא הדיון: בירור יהדות - עולי ארגנטינה

פסק דין
לפנינו בקשה לאישור יהדות.
בדו"ח חוקר היהדות, הרב אליהו בירנבוים, מיום כ"ג תשרי תשע"ו, נאמר בסיכום הדברים ולאחר הפירוט, כי לאור העדר הוכחות וראיות ליהדות, לא ניתן לאשר את היהדות.

למעשה, בדו"ח חוקר היהדות מצויים הפרטים הבאים: המבקש עלה ארצה בשנת 2002, נולד בשנת 1980, למד בבית ספר יהודי בכיתות א–ב ונימול (אישור הקהילה הקונסרבטיבית), באישור כתוב שאבי המבקש הוא יהודי (אין התייחסות לאמו), אישור מנשיא הקהילה כי אם המבקש יהודייה (לא היה ניתן לשוחח עם כותב האישור), הורי המבקש נישאו אזרחית בלבד ולא כדמו"י, לסבתא היה גם שם אסתר (נמסר ע"י המשפחה ללא תיעוד), הסבתא אינה קבורה בבית קברות יהודי, המבקש מספר כי אם סבתו דברה בשפת אידיש, אבי המבקש יהודי.

כאמור, בסיכום הדברים ולאחר הפירוט נאמר כי לאור העדר הוכחות וראיות ליהדות, לא ניתן לאשר את היהדות.

המבקש הצהיר בדיון: נולדתי בבונוס איירס, ארגנטינה. עליתי ארצה בגיל 22. עליתי לבד. יש לי שני אחים גדולים. עשיתי ברית מילה בהיותי תינוק. שם אימא – אירמה, בת אסתר. אימא בת יחידה. גם סבתא היתה בת יחידה. אין לי קשר עם אימא. ניסיתי לאתר אותה ולא הצלחתי. אבד הקשר עם אימא. יש אישור יהדות של אימא שלי. אני עומד להתחתן. מועד החתונה ביום 22.10.15. הקשר עם האם אבד כשהייתי בגיל 19. יצאתי אז מהבית. אימא לא שמרה כל מצוות, אך אני ביקשתי ממנה שתתחשב בי ותשמור, והיא שמרה כדי לגרום לי להרגשה טובה. סבתא שמרה ראש השנה, יום כיפור, סוכות. הייתי יותר בקשר עם סבתא. היה בבית תנ"ך. רק אוכל כשר היה בבית.

בית הדין עבר על דו"ח החוקר בפירוט ואף שוחח טלפונית עם הרב בירנבוים אליהו, כותב הדו"ח.

ובכן, בית הדין מתרשם כי על פני הדברים היה ניתן לומר כי ישנה חזקת יהדות למשפחה זו; המבקש נימול בילדותו ואף משפחתו שמרה יהדות לטענתו. למעשה המבקש טוען "יהודי אני" ואין לנו כל ריעותא לערער את דבריו, בעיקר לאור חזקת היהדות הנ"ל, וכפי המקובל בפסיקה. ברם, חזקת היהדות של המבקש היא רק מפיו, ואין לנו כל ראיה על חזקת היהדות המגיעה מסבתו, שהרי אין קשר של תיעוד או מסמכים המצביעים על זיקה בין המבקש לאמו או לסבתו. כן אין הוכחה לחזקת יהדות של אמו או סבתו של המבקש.

נציין כי אמנם ישנם בתיק שני מסמכים באשר ליהדות משפחת המבקש, מסמך אחד החתום ע"י רב הקהילה הקונסרבטיבית בבואנוס איירס שם כתב רק שאבי המבקש הוא יהודי (כשנשאל ע"י הרב בירנבוים מדוע הזכיר רק את אביו ולא את אמו שהיא יהודייה, ענה תשובה דחוקה, שרק על כך התבקש). המכתב השני נכתב לפני כעשרים שנה ע"י נשיא הקהילה הקונסרבטיבית ובו נכתב כי שני הוריו של המבקש הם יהודים. הרב בירנבוים לא הצליח לאתר את אותו אדם כותב המכתב, אף לאחר מאמצי חיפוש מרובים. מלבד זאת, בית הדין סבור כי לא ניתן להסתמך על המכתבים הנ"ל המגיעים ממקור שאמינותו מוטלת בספק. כן אציין כי לענ"ד, המכתב הראשון בו כתב הרב כי אביו של המבקש הוא יהודי, ולא התייחס לאמו של המבקש (ותשובתו לכך לא מתיישבת על הלב), מהווה ריעותא אודות יהדותה של אם המבקש.

נעיר, אמירת המבקש כי הוא יהודי, אין בה די לשם קביעה כי הוא אכן יהודי, וכדלהלן.

ראשית נפתח את הדיון בשאלה: הרי ידועה ההלכה שהאומר "ישראל אני" הרי הוא נאמן (ויבואר עוד להלן), וא"כ מדוע אנו זקוקים כלל למצוא את הקשר המשפחתי שבין האימא לבן, והרי הבן מצהיר לפנינו שהוא יהודי, ומדוע לא נסתפק בכך.

ובכן, בשורות שלהלן יוכח ויבואר שכיום אי אפשר להסתמך על אמירה זו של המבקש אישור יהדות, ועל המבקש מוטל להוכיח לפני בית הדין כי אכן הוא יהודי (והבאתי עיקרי הדברים אף בפסק דין אחר שכתבתי בתיק 945915/1 שנדון לפנינו).

מקור הדין לנאמנותו של אדם האומר "ישראל אני" הוא מהגמרא יבמות מו ע"ב, וז"ל הגמרא שם: "מי שבא ואמר גר אנוכי, יכול נקבלנו, ת"ל אתך, במוחזק לך."

וכתבו שם התוס' (מז ע"א) ד"ה במוחזק לך:
"אומר ר"ת, דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא, דאי לא הוה ידעינן מהימן, מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן". את דבריהם שמאמינים אנו לאומר "ישראל אני" מוכיחים התוס' שם מגמרא בפסחים ומשתי סוגיות ביבמות. כן איתא גם ברמב"ן שם (יבמות מו ע"ב) שבסתם, מי שבא ואמר גר אני, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן איתא ברשב"א שם, וכתב שכן הסכימו כל המפרשים. כן היא שיטת רוב הראשונים, שהבא למקום שאין מכירים אותו ואומר "ישראל אני", נאמן (וע"ע תוס' פסחים ג ע"ב, בחידושי הר"ן שם וכו', וכן בתוס' יבמות מה ע"א ד"ה זיל איטמר. כמו"כ איתא גם במגיד משנה פרק יג מהלכות איסורי ביאה, הלכה ז והלכה י).
ואמנם בירושלמי (ריש פרק ב דראש השנה) משמע שאין אדם נאמן על עצמו שהוא ישראל (שם מובא שרק חבירו יכול להעיד עליו), ודבריו מצוינים גם בגיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר ביבמות מז ע"א, ואולם עי' בשו"ת יביע אומר (חלק ז, אבן העזר סימן א) הכותב שמכל מקום, כיון שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי בזה, הלכה כבבלי, כמו שכתב הרי"ף סוף עירובין ושאר ראשונים.

לעומת שיטות ראשונים אלו, שנאמן הבא לפנינו באומרו "ישראל אני", עי' במגיד משנה בהלכות איסורי ביאה, פרק כ הלכה ה, החולק על כך וסובר בדעת הרמב"ם שמי שבא ואמר "ישראל אני" אינו נאמן, וצריך ראיה לעניין יוחסין, מפני מעלת היוחסין.

שיטת המאירי ביבמות מו ע"ב היא שנאמן אדם באמרו "ישראל אני" דווקא בהוחזק ישראל. משמע שמבוסס דינו על דין חזקה, והוחזק כישראל לפחות ל' יום (ולא כשיטות הראשונים שהובאו לעיל שנאמן אפי' לא הוחזק ישראל, ונאמנותו היא מידית).

עדיין יש לברר באיזה תנאי ייאמן באומרו "ישראל אני". מדברי הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש סימן ה מוכיחים האחרונים שכל נאמנותם של הבאים לפנינו באמירתם "ישראל אני" היא דווקא כאשר מצטרפת לכך התנהגותם כיהודים (שם כתב שמי שאינו יודע שפה יהודית לא ייאמן באמירתו "ישראל אני").

ועי' חזון איש (יורה דעה סימן קנח סק"ח) הכותב שמה שכתב בחוט המשולש שאם אינו מכיר שפה יהודית לא ייאמן אף כשאומר ישראל אני, כך קים ליה למרן (הגר"ח) ז"ל במקום הנידון ושעתו, אך אינו כלל לכל, דהרבה יהודים שכיחים בשפה אחרת, ורוב הבאים בתורת יהדות ישראל הם בכל לשון.

כן עי' גם בשו"ת יביע אומר (שם) המביא את דברי הגר"ח מוואלוזין בשו"ת חוט המשולש שרק כשמתנהג כדת ישראל נאמן, וכותב עליו: "נראה דלאו דוקא הוא, כי גם לגבי העולים ממקום שאינם שומרים תורה ומצוות, רוב הבאים לפנינו ישראל הם, ואזלינן בתר רובא."

בנידון זה עי' גם בתשובת הג"ר בנימין דיסקין זצ"ל, בספר באר רואי עמ' שכז, שכתב בסברת תוס' שבא בתורת יהדות, שאין להאמינו באמירתו גרידא "ישראל אני" ויש לצרף לכך ידיעה שהוא מהול או שיאמר עכ"פ שהוא מהול או מי היא משפחתו, והוי מילתא דעבידא לאגלויי.

בפירוש מרכבת המשנה (הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה י) כתב שדין הגמרא שנאמן אדם לומר "גר אני" (יבמות מו ע"ב, ולפי תוס' שם אם לא ידעינן שהוא עכו"ם, נאמן) מיירי כשבא מלובש בבגדי ישראל ונוהג במצוות כישראל, ואז יש לו חזקת כשרות אפילו בחו"ל. נראה לפי דבריו דאין צורך לדין רוב כדי להאמינו, אלא שמכח התנהגותו כיהודי במעשיו ובלבושו ומכח אמירתו שהוא יהודי מסתבר שיש להחזיקו כיהודי.

הסיבות לנאמנותו כשאומר "ישראל אני" (ע"פ המובא בראשונים ובאחרונים דלהלן) הן שלוש:
א. מדין רוב, "כל דפריש מרובא פריש", כשיש רוב ישראל.
ב. מדין "מילתא דעבידי לאגלויי לא משקר."
ג. מדין חזקה אין גוי מציג עצמו כישראל.

להלן יתבארו סברות אלו בקיצור, וכן יבואר האם ניתן להסתמך על סברות אלו גם כיום:

א. נאמנותו מדין רוב, "כל דפריש מרובא פריש", כשיש רוב ישראל. סברה זו של רוב מוזכרת בראשונה בתוס' בפסחים ג ע"א ד"ה ואנא (בסוגיה שהוזכרה לעיל), ואולם שם מוכח מהתוס' שאין זו הסיבה להאמין אדם הבא לפנינו ואומר "ישראל אני". זאת נראה מדבריהם שאמרו: "מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני, דשאני הכא דרוב ישראל היו, ואזלינן בתר רובא", נראה מדבריהם שנאמן האומר "ישראל אני" כנאמנות עצמית גם ללא סברת הרוב, גם כאשר אין רוב ישראל.

כן מוזכרת סברת הרוב גם בתוס' ביבמות מז ע"א ד"ה במוחזק, ומשם נראה שכן מסתמכים על דין רוב אודות האומר "ישראל אני". וז"ל התוס' שם "דהא בכל מקום נמי איכא רובא, דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם" (ועי' חזון איש הלכות יבום, קיז, ז בבאור התוס').

אמנם כיום יש לבדוק ע"פ הסטטיסטיקה האם רוב העולים הינם יהודים, ואולם רבות האריכו האחרונים בחלוקת סוגי הסיעות וכיצד קובעים רוב זה, ואכמ"ל בזה.

ב. נאמנותו מדין "מילתא דעבידי לאגלויי לא משקר". סברה זו מובאת בריטב"א ביבמות מז ע"א אודות נאמנותו של האומר "ישראל אני" (וכן בנימוקי יוסף שם), וז"ל: "דמלתא דעבידי לגלויי הוא, ולא משקרי אינשי, וכן מעשים בכל יום."

בנידון בירור יהדותו של האומר "ישראל אני" קשה להסתמך על סברת "עבידא לאיגלויי". זאת משום המובא בריב"ש בסימן רנה (וכן בנודע ביהודה סי' כז) שישנם שני סוגי "עבידא לאיגלויי", יש שעתיד להתברר בקרוב ויש שאינו כך (ואזי לא בהכרח שנסמוך על סברה זו, אלא רק בעדות אשה משום הסברות שבה). בנידון דידן אין האמת עתידה להתברר בקרוב, אם בכלל תתברר.

כמו"כ עי' במאמרו של הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א (המובא בתחומין יב), שלעיתים אי אפשר להסתמך על סברה זו, משום שיכול להישמט ולא תהיה נגדו ראיה חזקה (וכל סברה זו מבוססת על כך שיתברר לכולם ששיקר ולא יוכל להשמט, כמובא ברמב"ם הלכות גירושין סוף פרק יג), וכן משום שהנידון הוא על מה שנעשה בארץ רחוקה ולא קרוב הדבר להתברר (ע"פ המהרי"ט).

כן עי' גם בשו"ת יביע אומר, ח"ז, אבהע"ז סי' א, הכותב אודות סברה זו ביחס לעולי רוסיה:
"ובנידון דידן אין הדבר ברור בכל מקרה דחשיב מילתא דעבידי לאגלויי, אם בא ממקום שאין שם הרבה מישראל. ובעל כרחך לסמוך על טעם התוספות שרוב הבאים לפנינו בתורת יהודים ישראל הם". ואולם כן מצרף סברה זו לעניין אחר, וכך מסיים שם: "ועל כל פנים טעמא דהוי מילתא דעבידי לאגלויי חזי להצטרופי למה שכתבנו שאין צריך לברר יותר, אלא אם כן יש רגלים לדבר שעדיין צריך בירור נוסף לכך."
ג. נאמנותו מדין חזקה – חזקה אין גוי מציג עצמו כישראל. חזקה זאת היא בעצם כרובא דליתא קמן (כגון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו המבוססת על הנהגת רוב העולם שאינו לפנינו) ובנויה על יסוד טבעו של האדם (סברה זו לנאמנותו מובאת גם בשו"ת אגרות משה אבן העזר סימן ו, ומתבססת שם על כך שגוי מתבייש לומר שהוא יהודי משום שנאת הגויים לישראל).

יש הסוברים שייתכן שבעולים מסוימים לא נוכל להסתמך על כך, משום שמאמירתם "ישראל אני" צומחת להם תועלת גדולה מאוד (וכן כתב גם הגרמ"מ פרבשטיין שם).

סברא זו שייכת גם בנידון דנן, שהרי מסתבר שהמבקש עלה ארצה בעקבות העובדה שאביו הוא יהודי (חוק השבות) ומסתבר כי צמחה לו תועלת גדולה מעלותו ארצה כיהודי, כך שאין להוכיח מעצם העובדה שהוא בחר לעלות דווקא לישראל על היותו יהודי.

למעשה בית הדין אינו מסתמך בהכרח על אמירתם זו ובודק את יהדותם של העולים מברה"מ ע"י עדויות, אנשי מקצוע המתמחים בתחום, מנהגי יהדות, סוגי מסמכים שונים ועוד. הרבה יש עדיין להאריך ולפרט כיצד מתנהל כל הנ"ל למעשה, מהם המסמכים והראיות המוכיחים יהדות ואלו מהממצאים מורים את ההיפך וכו', ואולם אין זה מקומם של דברים, וד"ל.

מצינו מכל הנ"ל שאין לנו להסתמך רק על אמירתו של המבקש שהוא יהודי ("ישראל אני"), ועלינו לברר את ייחוסו אל אמו, כדי שנוכל לקבוע שהוא יהודי.

עתה, לאחר שהבהרנו שלא ניתן להסתמך על אמירתו "ישראל אני" כדי להתירו להינשא כיהודי ולאשר את יהדותו, יש לבחון האם קיימת חזקת יהדות שעל סמך זאת נוכל לקבוע כי הוא יהודי. ובכן, בנסיבות דנן, שכל המוחזקות על יהדות באה רק מפיו (שמספר שהוא מהול, שסבתו שמרה חגי ישראל), לא נוכל לסמוך על כך לאשר את יהדותו. ואמנם, אם היינו מוצאים זיקה וקשר מתועד בין המבקש לבין אמו או סבתו, יתכן והיה טעם לחקור במדינת פרוגאיי אודות קרובי משפחתה של סבתו או צאצאיהם כדי למצוא איזו חזקת יהדות, אך בשל העדר קשר של מסמכים בין המבקש לאמו וסבתו, לא תועיל לנו בדיקה מעין זו. אך אם יתברר כי אכן המבקש נימול בילדותו, כהצהרתו, עדיין אין בכך כדי להוכיח יהדותו, זאת לאור בירור שערכתי אודות המציאות בתקופה ההיא בארגנטינה, שאלו שהסתפחו לקהילות הקונסרבטיביות, היו נימולים אף אם רק האב היה יהודי, כמנהג הקהילות הנ"ל, ובנידון דנן הרי אבי המבקש הוא יהודי.

לאור האמור, לא ניתן לאשר את יהדותו של המבקש.

כתוצאה מכך, בית הדין מוציא עיכוב נישואין כנגד המבקש שפרטיו מעלה.

אציין כי באמור לעיל אין אמירה כי המבקש אינו יהודי, ובהחלט יתכן והוא כזה, ברם, כאשר בית הדין נדרש להוציא החלטה פוזיטיבית המאשרת יהדותו של אדם, עליו לבססה על אסמכתאות והוכחות המאששות תפיסה זו, ובתיק דנן לא קיימות הראיות הנ"ל או הביסוס ההלכתי המתאים לשם קביעה זו, בעיקר לאור העדר הקשר שבין המבקש לאמו, והקושי במציאת חיבור של תיעוד בינו לבין הדורות שקדמו לו.

המבקש רשאי לערער על החלטה זו לפני בית הדין הרבני הגדול.

המבקש רשאי לפנות למערך הגיור לשם קידום ההליך כדת משה וישראל, כל שיחפוץ בכך. טל' מערך הגיור חיפה: 6718107–04.

העתק החלטה זו יועבר להנהלת בתי הדין הרבניים.

הרב יצחק אושינסקי


לפנינו מקרה של בירור יהדות אשר הדילמה בו היא גדולה משום שגדרי ההלכה נפגשים בו עם המציאות הפרקטית אשר היא בגדר של אנן סהדי כנגד מסקנותיה ההלכתיות של הפסיקה.

ונפרט את המקרה:
המבקש הוא יליד ארגנטינה, בן למשפחה שהתפרקה לגמרי בהיותו צעיר מאד, הקשר עם האם אבד זה שנים ללא יכולת ליצור עימה קשר, ואין מידע היכן היא.

המבקש הנ"ל עלה לארץ בגפו בהיותו בן 21 והיום מגיע לביה"ד בכדי להינשא ומבקש להכיר ביהדותו. הנ"ל בן לאב יהודי אך לגבי האם אין ראיה ממשית על היותה יהודית.

הנתונים-הסימנים
המבקש נימול, למד בביה"ס הלא-אורתודוקסי במקום מגוריו שבארגנטינה, בעל אישור מהנהלת ביה"ס שהאב יהודי, לשאלת חוקר היהדות הרב בירנבוים ענה נותן האישור "שהתבקש מידע רק על האבא", כמו כן ישנו אישור מראש הקהילה היהודית, שככל הנראה אינו אורתודוקסי, שאמו יהודייה, לטענת המבקש לסבתו קוראים אסתר אך אין ראיה בכתב לכך שאסתר היא אכן אם אמו של המבקש, אביו מאשר את הנתונים וכן אחותו, מלבדם אין עוד אנשים שיוכלו להעיד על היותו יהודי ואין עוד מסמכים בנמצא. מסקנת מברר היהדות הינה שאמנם אין ריעותא ביהדותו אך אין גם הוכחה ממשית ליהדותו.

הנידון
א. אם פסולים נאמנים להעיד מיהו יהודי.
ב. כשאין ריעותא ביהדותו אם סימנים כמו מילה וכו' מספיקים.
ג. אם נאמן אב לומר על בנו "יהודי הוא".
ד. אם עלייתו של נער לישראל ללא קרוב, גואל או אח אלא בגפו יכול להעיד שאכן הנ"ל הוא יהודי.

בירור הדברים
א. אם פסולים נאמנים להעיד מיהו יהודי
ראשית, נאמר את אשר הורונו גדולי האחרונים שדנו אם בירור יהדות הוי דבר שבערוה אם לאו, שמדברי הנודע ביהודה באהע"ז סימן נ"ה היה נראה שהוי דבר שבערוה מכך שכתב שלהעיד כל גר וגיורת שנתגיירו מקרי דבר שבערוה, ובפרט גיורת שאם לא נתגיירה אסורה לישראל, וכתב שם שהבא על הגויה זהו דבר שבערוה וכמבואר בש"ך ביו"ד סימן קנ"ז ס"ק י"ב, עיין שם. אמנם באגרות משה חלק ב' יו"ד סימן קכ"ז ענף ה', תמה על הנו"ב מהגמרא ביבמות מ"ז ע"א שאומרת, שהאומר התגיירתי נאמן והרי הוי דבר שבערוה וכיצד יאמן.

אך על פי היסוד המבואר בשב שמעתתא שמה שילפינן דבר דבר ממון זה רק בדבר שודאי ערוה כגון שהוחזק באיסור ערוה אך אם אינו ידוע אם יש כאן איסור ערוה לא אמרינן שהוי דבר שבערוה והוי כשאר איסורין ועד אחד נאמן, ועל פי זה מיושבת שיטתו של הנו"ב שכשגוי בא ואומר התגירתי לאחר שהוחזק בגיותו, הפקעת מצב זה הוי דבר שבערוה, אך כשבא אדם ואומר ישראל אני או המעיד על כך זהו ענין של איסורין ככל דיני איסורין.

וכן הרעק"א בסימן קכ"ד כתב שאין עד אחד נאמן זה רק בדבר שהיה כבר ערוה או שהיתה כבר חזקת איסור של ערוה אפילו אם התעררה, אך אם לא היה חזקת איסור ערוה אין זה דבר שבערוה.

הרי שענינו של המבקש אינו ענין של ערוה, אלא שיש לדון אם פסולים נאמנים באיסורים.

בכמה מקומות אומרת הגמרא "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אפילו קרוב או פסול או אשה נאמנים" (יבמות פ"ח ע"ב, כתובות כ"ב ע"ב, ועוד), ופסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ג' וז"ל: וכן כל מקום שעד אחד מועיל, אשה ופסול כן מעידין, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע על פיו ממון עכ"ל, מקורם של דברים אלו מהגמ' בכתובות כ"ז ע"א במשנה: "עיר שכבשוה עכו"ם כל הכהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להם עדים אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים", הרי שפסולים נאמנים לעדויות שבאיסורין. וכן במשנה בגיטין כ"ג ע"ב לענין שליח הגט שנאמנות נשים להביא גיטה גם אלו שאין נאמנות לומר מת בעלה. וכן הגמ' בסוטה ל"א ע"א נאמנת אשה להעיד על סוטה שנטמאת לענין זה שלא ישקו אותה, מכל הנ"ל מוכח שעד פסול נאמן באיסורים אף כשאין סברא שהנאמנות היא משום שיכול הדבר להתברר ועבידי לאיגלויי.

ואם כן גם בנידון המבקש היה סברא לומר שאפילו פסולים יהיו נאמנים.

אך אין ספק שכאשר ידוע שהמעידים משתייכים לאלו שמגמתם באופים ובאמונתם וכל ישותם היא דוקא להעיד כך שכל אחד יהודי על כל הנחה שהיא ובלבד שאפשר יהיה לנגח את הצורך והכלל ההלכתי הווי אנן סהדי ועדות ברורה שאין להאמין לשום מסמך היוצא מהם.

ב. סימנים כראיה
המבקש טוען שהוא נימול ושם משפחתו ומשפחת אמו הינם שמות יהודיים, שיינר וברנר, שהינם שמות יהודיים מובהקים כמו כן טען ששם סבתו הוא אסתר ובודאי גם הוא שם יהודי, ונכון הדבר שעל פי סימנים אפשר לאשר יהדות וכמקובל על פי הוראת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שאם מתקיימים שני סימנים מתוך השלושה שהם שמות, הנהגה ומסמכים שאפשר, וגם אצל המבקש הינם מתקיימים, אך מכיון שהמבקש מגיע מקהילה שמלה כל אחד גם אם על פי ההלכה אינו יהודי הרי בטל סימן זה וא"א להתייחס אליו כראיה, ואמנם שם סבתו – אסתר ושם משפחת אמו הינם יהודיים אך לא הוצג כל מסמך המקשר בין המבקש לבין ענף זה כך שא"א להסתמך, לא על המילה ולא על השמות, ולבד על שם משפחת אביו אין זה מספיק.

ועל כן אם היה מסמך המקשר בין המבקש לענף אם אמו היה מיקל להכריע כי הוא יהודי אך אין כרגע בנמצא.

ג. נאמנות האב על בנו לומר שהוא יהודי
כמתואר מפי חוקר היהדות האב הוא יהודי ומעיד על בנו שהוא יהודי, והנה קי"ל בקידושין ע"ד ע"א שנאמן האב לומר זה בני בכורי וכשם שנאמן לומר זה בני בכורי כך נאמן לומר הוא בן גרושה ובן חלוצה, וכך נפסק להלכה בשו"ע וברמב"ם.

וכתבו התוס' שם וז"ל:
כשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה - וא"ת מנ"ל לר' יהודה הא דנאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו משום דהוי טוב לולד שע"י כן יטול פי שנים אבל לפוסלו אימאי נאמן וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור ואפ"ה נאמן ואף על גב שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים ורבינו אליהו מפרש דהיינו טעמא דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן לעיל (דף סח.) שנואה בנישואיה כלומר שהיא בלאו וקאי יכיר אתרוייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה דשנואה בנישואיה וכן מצאתי בירושלמי [והא דקאמר כשם כו' משום דפשטיה דקרא משמע דקאי טפי אהכרת בכור, ת"י].
והנה הנפק"מ בין ב' הפירושים של התוס' אם הנאמנות על הבן לפוסלו תלויה בהכרת הבכורה או לא, לדעה א' היא תלויה ולדעה ב' אינה תלויה, וכן מבואר בראשונים שהנאמנות לומר על בנו היא גם ללא תלות בבכורתו ואפילו לומר על מוחזק כבנו שאינו בנו וממילא אינו אביו אפילו הכי הוא נאמן.

והביאור במחלוקת הראשונים המובאת בתוס' ובשאר השיטות, היא האם הנאמנות של אב על בנו הוא מדין נאמנות שנתנה תורה לאב על בנו, או מדין עדות על עצמו שרק האב יודע מי בנו ומי אינו בנו ונאמנות זו כמוה כגדר של עדות שזהו הבירור הטוב ביותר שישנו.

ומבואר כך בדבריו של הרמב"ן לבבא בתרא קכ"ז ע"א וז"ל:
היו מוחזקין בו שהוא בכורו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בקלא בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה אבוה בוכרא, אבל אי איכא עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכרא הוא אינו נאמן, ואדרבה איפכא משמע דאי אבוה הוה רגיל דאמר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכרא והשאר אינן שלו, דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר עכ"ל, הרי שדברי הרמב"ן שנאמן האב אפילו כנגד עדות ולא רק כנגד קול כדברי הרשב"ם, והטעם הוא משום שגדר הנאמנות של האב הוא כדין עדות ולכך נאמן אפילו כנגד עדים כי זה גופה הנאמנות של האב על פי התורה שזהו גדר של עדות הנאמנת ביותר.
ולפי"ז נאמן האב לא רק על היות הבן ממזר או בן גרושה או חלוצה אלא על כל עניני הבן אפילו לומר אינו בני, אף גם לומר בן כמה הוא וכמבואר בשלטי הגיבורים למסכת קידושין בסוגיה שם שנאמן האב לומר בני זה בן י"ג שנה וע"יז מחייבו במצוות מעתה מדין תורה.

וא"כ נאמן האב לומר גם על בנו בני הוא והנו יהודי וחלים עליו דין ישראל שהרי אם זהו גדר של עדות כדין עדות על עצמו והוי עדות נאמנה אפילו כנגד עדים א"כ בודאי שדינו יהיה נאמן אף לומר יהודי הוא.

אלא שגם במקרה דנן המציאות מורה ומכריחה כאלף עדים שאין אפשרות להאמין לאב על בנו דאל"כ בטלה כל תורת בירור היהדות וכל העולים מכל רחבי העולם הינם יהודים על פי אמירת אבותיהם בנינו יהודיים ביודעינו שנישואי התערובת והאחוזים שכן חלקם הגדול אינם יהודים לא נותן לנו להאמין לאב לומר על בנו יהודי הוא, זאת ועוד ישנו לפנינו מסמך מבית הספר היהודי שבארגנטינה שמאשר שהנ"ל בן לאב יהודי, ואם מפיהם אנו חיים הרי מכלל לאו אתה שומע הן הוא בן לאב יהודי ולא לאם יהודייה.

ועל כן אין לנו אפשרות להסתמך על עדות האב ולא על מסמכי הקהילה דשם.

ד. אם עלייתו של נער לישראל ללא קרוב, גואל או אח
אלא בגפו יכולה להעיד שאכן הוא יהודי
הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה אבהע"ז סימן ו' כתב וז"ל:
"ובדבר מה שאין ראיה על אם אשתו שהיתה יהודית רק מה שהיא אמרה לבתה ולו שהיא יהודית, נראה דלתוס' ורא"ש יבמות דף מ"ז דבאדם שבא ואמר ישראל אני נאמן משום דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם, אינו דוקא שראינום שומרי תורה ומצות אלא אף על אמירתם לבד שהוא ישראל הוו הרוב ישראל משום דעכו"ם לא יאמרו על עצמם שהם ישראלים בכל המדינות שידוע שרובא דרובא דהעכו"ם ואולי כולם הם שונאי ישראל ומתביישים לומר שהם ישראלים, וכ"ש באשה שהיא נשואה לעכו"ם שאם היא ג"כ עכו"ם לא תאמר על עצמה שהיא ישראלית ויש להאמינה למה שאמרה שהיא ישראלית". עכ"ל.
יסוד ייסד לנו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שאמירת יהודי אני המגובה בהתנהגות שהינה איפכא מסתברא מההגיון שנוהג בין האנשים כגון שאשה בין נכרים שתקום ותאמר יהודייה אני הרי שחושפת עצמה ללעג וקלס לאמירה כזו ודאי יש להאמין.

והיה נראה גם כן לומר שאמירת ישראל אני המגובה בנער שעזב את בית אביו בגפו ובא לישראל ללא אח רע וגואל תוך כדי עזיבת כל אשר לו הרי זה ג"כ התנהגות המנוגדת להגיון האנושי, והוי ראיה להיותו יהודי, היה אפשר לומר זאת אך כפי המתואר בתסקיר מהמברר יהדות שחייו של המבקש לא חלפו להם בצעירותו בחיק משפחה חמה אשר עזיבת משפחתו מאחור תיחשב להיפך ההגיון, נהפוך הוא, מדובר בנער שלא היה לו בית חם ולא היה לו למה להתקשר בארגנטינה, והחלופה כדמותה של ישראל עם ההטבות שישנם אינם משמשים כהוכחה כזו שאפשר על פיה לקבוע את יהדותו.

לפי האמור, חוסר היכולת של ביה"ד לקבוע שהנ"ל יהודי אינה משום שאינו יהודי או משום שחזקתו נכרית, אלא משום שהראיות העומדות לצדו כל אחד לחוד וכולם יחד מחוררות, בעיקר מסיבות פרקטיות, אך בהחלט ביה"ד ישקול בחיוב אישור יהדותו, אם תומצא לו ראיה המגבה את הראיות הנ"ל.

הרב דוד גרוזמן


הגמרא במסכת יבמות (מו ע"ב) "ת"ר: מי שבא ואמר גר אני, יכול נקבלנו? ת"ל: אתך, במוחזק לך".

ובתוס' (שם מז ע"א):
במוחזק לך - אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא דאי לא הוה ידעינן מהימן מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג: ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם. ועוד ראיה משמעתין דאמר ליה ר"י אי אתה נאמן לפסול את בניך ואיהו גופיה כשר אלא דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפי' לעיל. ומההיא דלעיל (דף מה.) דא"ל זיל גלי אין ראיה דשמא לא היו בודקים אלא אם הוא ישראל אם לאו אבל במשפחתו לא היו בודקין."
התוספות הוכיחו שיטתם מהגמרא בפסחים (ג ע"ב): "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי". וכתב תוספות שאין לדחות ששם בירושלים אזלינן בתר רובה ולכן היו מאכילים אותו קורבן פסח משום שגם בעניינינו יש רוב שרוב הבאים לפנינו ואומרים שהם יהודים כך הוא.

אמנם תוספות בפסחים לא קיבל ראיה זו שכתב "מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני דשאני הכא דרוב ישראל היו ואזלינן בתר רובא".

הריטב"א במסכת יבמות (שם) כתב כדברי ר"ת וכתב שטעם הנאמנות הוא משום דעביד לאגלויי:
"הקשה ר"ת ז"ל וליהמין במגו דאי בעי אמר ישראל אני כדמוכח מההוא גוי דסליק ואכיל פסחים בירושלים בפ"ק דפסחים והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ותי' דהכא מיירי בדמוחזק לן שהוא גוי, הא לאו הכי כל שבא ואמר ישראל אני או גר אני נאמן וסומכים עליו לכל דבר דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר וכן מעשים בכל יום."
מרכבות המשנה (איסורי ביאה יג, י) כתב שהנאמנות היא מדין חזקה שמתנהג ומלובש כיהודי. וכתב הרב שפירא זצ"ל (תחומין טז עמוד 265) שבמקום שמתנהגים כיהודים והוא נוהג כלא יהודי יש ריעותא לחזקתו אמנם במקום שיהודים לא מתנהגים כיהודים אין ריעותא לחזקתו אם אינו מתנהג כיהודי.

עוד ראיה הביא תוספות מהגמרא ביבמות (שם) "מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל רבי יהודה: יש לך עדים? אמר ליה: לאו. יש לך בנים? א"ל: הן. א"ל: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניך". והראיה שאם לא היה אומר שנתגייר בינו לבין עצמו הוא היה נאמן

מקשה הקרן אורה שעל כורחך מדובר שיש חזקת יהדות ולכן אינו נאמן על בניו ואם כך מדוע הוא נאמן לפסול על עצמו. ולא הבנתי קושייתו שנאמנות של שויה על נפשיה לכאורה זה גם נגד חזקה שכל הנאמנות היא רק על עצמו כמו שכתב תוספות שאם יבוא על בת כהן אינו פוסלה.

עוד כתב תוספות שאין להוכיח מהגמרא ביבמות (מה ע"א) העוסקת בגוי שבא על בת ישראל לעניין הוולד ורבא הציע לאדם כזה תלמוד "וכי אתא לקמיה דרבא, א"ל: או גלי, או נסיב בת מינך" או תגלה למקום שלא יכירוך ושם יתנו לך אישה כשרה או תתחתן עם שכמותך. אומר תוספות שאין להוכיח משם שיש לאדם נאמנות לומר שהוא יהודי משום שאפשר לומר ששם היו בודקים רק אם מתנהג כיהודי ותו לא.

אמנם התוספות בפסחים הביא ראיה מגמרא זו. ויש לפרש שסבר תוספות שאם כבר היו מבררים היו מצריכים להביא עדים ובזה היה מתברר יחוסו. ובזה שלא הצריכו אותו להביא עדים אפשר לומר שגם לא היו בודקים אותו שהוא מתנהג כיהודי אלא מקבלים את דבריו שהוא יהודי גם ללא חזקה.

וכן יש להוכיח מבית יוסף (יורה דעה סוף סימן רסח):
"כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ג (ח"ד ר ע"ב) וז"ל: כתב הרמ"ה... ועוד כתב כי הא דאמרינן שצריך ראיה שנתגייר בפני בית דין דוקא דלא אתחזק אבל אתחזק לא בעינן ראיה אלא די בחזקה... עכ"ל".
וכן משמע מהרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יג הלכה ז–י) כתב "בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים". בזה דיבר הרמב"ם כשהכירו בו שהוא גוי לכן לא נאמן לומר שהוא התגייר אלא אם כן יביא עדים.

ועוד הוסיף הרמב"ם:
"היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בבית דין". וכן: "גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו, ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם."
בהלכה זו מדבר הרמב"ם בהוחזק כגוי והוא מתנהג כיהודי ובזה כתב הרמב"ם שהוא מוחזק כישראל ואפילו על בניו אבל לא לעניין נישואין שבזה יצריכו אותו להביא עדים (בין לכתחילה לדיעבד).

ועוד הוסיף הרמב"ם וכתב:
"אבל מי שבא ואמר שהיה עכו"ם ונתגייר בב"ד נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, בד"א בארץ ישראל ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל, אבל בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית, ואני אומר שזו מעלה ביוחסין".
בהלכה זו מדבר הרמב"ם באינו ידוע עברו ואין לו חזקת יהדות ועל פיו אנו יודעים שהיה נוכרי ועל פיו אנו יודעים שהוא התגייר ובזה כתב הרמב"ם שיש חילוק בין רץ ישראל לחו"ל ואכמ"ל.

בכל אופן, לפי הרמב"ם אפשר שבמקום שלא ידוע על שעברו ויש לו חזקה שהתנהג כישראל ברית מילה חגים וכדו' יש לו נאמנות לומר נתגיירתי וכ"ש לומר ישראל אני.

בכל אופן מצינו ג' סברות לנאמנות אדם לומר שהוא יהודי: או מדין עביד לאגלויי, או מדין חזקה, או מדין רוב.

ובאמת סברת עביד לאגלויי היא סברה שאדם לא ישקר אם דבריו יכולים להתברר כלא נכונים כמו אישה האומרת מת בעלי שנאמנת ששמא הרוג יבוא ברגליו ויתברר ששיקרה. אפשר לומר שכאן ג"כ הדבר יכול להתברר אם תמצא אמו ותומר שקר דיבר, וכדו'.

כתב אב"ד הרב אושינסקי שמדין חזקה בימינו אין לו נאמנות משום שצומחת לו תועלת באמירה שהוא יהודי משום שמקבל סל קליטה וכדו'. לעניות דעתי אפשר לדחות, ראשית כל גם אם אמו גויה כיוון שברור שאביו יהודי הוא היה מקבל את זכויותיו ויותר כאן כבר יש לו אזרחות ישראלית שברור שכל זכויותיו כבר מוקנות לו לעולם. ועוד מצינו בגמרא בפסחים הנ"ל שאותו גוי אמר שהוא יהודי כדי לקבל טובת הנאה לאכול מקורבן פסח ואף על פי כן הוא היה נאמן זאת אומרת שהחזקה אינה תלויה כלל בכדאיות הצומחת לו מאמירתו שהוא יהודי.

לפי האמור במקרים מסוימים היה מקום לומר שיש אפשרות לאשר יהדות לאומר יהודי אני בצרוף חזקה שנוהג כישראל, ואף שהמבקש, לדבריו ולדברי בני משפחתו, התנהג כיהודי, וכפי שאמר לי הרב בירנבוים בשיחה טלפונית שהתרשמותו מכל מהלך החקירה שהמבקש דובר אמת ולא עלה חשד לכוונת שקר, בכל אופן כיוון שרק מפיו ובני משפחתו אנו חיים, יש לשקול הליך גיור, או לחילופין שהמבקש יביא תעודת לידה ששם יוזכר שם אמו ומשפחתה והדבר יהווה הוכחה ליהדותו, לא רק על פיו.

הרב אברהם דב זרביב


לאור האמור, בית הדין לא מאשר את יהדותו של המבקש.

כתוצאה מכך, בית הדין מוציא עיכוב נישואין כנגד המבקש שפרטיו מעלה.

נציין כי באמור לעיל אין אמירה כי המבקש אינו יהודי, ויתכן והוא כזה, ברם, כאשר בית הדין נדרש להוציא החלטה פוזיטיבית המאשרת יהדותו של אדם, עליו לבססה על אסמכתאות והוכחות מקובלות המאששות תפיסה זו, וכאמור לעיל.

המבקש רשאי לערער על החלטה זו לפני בית הדין הרבני הגדול.

המבקש רשאי לפנות למערך הגיור לשם קידום ההליך כדת משה וישראל, כל שיחפוץ בכך. טל' מערך הגיור: 6718107–04.

בכל מקרה, בית הדין פונה למבקש לעשות כל מאמץ לגילוי מסמכים או תיעוד נוסף העשוי לסייע בבירור יהדותו. ככל שימצא חומר כזה, בית הדין יקבל ממנו את החומרים בחפץ לב וישקול שוב את החלטתו.

העתק החלטה זו יועבר להנהלת בתי הדין הרבניים.

ניתן ביום ז' במרחשון התשע"ו (20/10/2015).


הרב יצחק אושינסקי
הרב דוד גרוזמןהרב אברהם דב זרביב