הגיע לפנינו גט שליחות מהעיר פיאטיגורסק. נציין כי במכתבו של בית הדין ממוסקבה נכתב כי יש צורך דחוף לסדר גט, ויש סיכוי שהאישה תישאר עגונה אם לא יסודר הגט מידית. האישה צעירה כבת עשרים ושתים, והבעל מבוגר ממנה בכחמש עשרה שנה. הצדדים חיים בנפרד כשנתיים. לגט זה היה מצורף מכתב מהרב המסדר, בו הוא מציין כי למחרת כתיבת הגט ומינוי השליח, כאשר כבר היה במוסקבה, שם לב לכך שיש טעות בתאריך המצוין בגט. התאריך הנקוב בגט הינו "ברביעי בשבת בששה ועשרים יום לירח אלול", בעוד שיום רביעי היה ב"חמשה ועשרים יום לירח אלול". במכתבו, מציין הרב כי למרות שלדעתו יש להכשיר את הגט מעיקר הדין, לרווחא דמילתא כתב גט נוסף באמצעות הרשאת כתבו ותנו ע"י הבעל.

א. סתירה בגט בין יום השבוע לבין התאריך
בגט שלפנינו תאריך החודש מאוחר ביום.

לגבי גט מוקדם, מצינו במשנה בגיטין (יז, ע"א) כי גט שנכתב ביום ונחתם בלילה – פסול, מפני שהוא גט מוקדם. ובגמרא (שם) ביארו שטעם הפסול בגט שאין בו זמן (או בגט מוקדם) הוא או מחשש שמא יחפה על בת אחותו או משום פירות. עיי"ש.

אמנם צריך עיון מה יהיה הדין במקום בו יום השבוע נכתב כדין, ואילו תאריך החודש הנקוב בגט הינו מוקדם.

השו"ע (סימן קכו סעיף כא) התייחס למקרה כזה, וז"ל: "אם כתב: ברביעי עשרים יום לירח שבט, ודילג ולא כתב: בשבת, וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב: עשרים, הגט כשר. רמ"א: (ויש חולקין ופוסלין בכה"ג) (ריב"ש סימן קיז).

מקורו של השו"ע הינו בטור בשם תשו' הרא"ש, וז"ל:

"אין לפוסלו במה שכתב כ' לחדש שבט והוא כ"א, ונמצא שהקדים זמן הגט יום אחד והוי גט מוקדם, דכיון שידוע שר"ח שבט היה ביום חמישי, ורביעי בשבת אי אפשר להיות כ' בחדש אלא כ"א, תלינן בטעות הסופר שלא היה זכור קביעות החדש ולא הוי מוקדם. אף על גב דקיימא לן דוקא עד רובו של חדש טעו אינשי בקביעא דירחא אבל משעבר רובו של חדש לא טעו בו אינשי, הכא אין חילוק, דע"כ טעה, שהרי דבריו סותרים זה את זה, אם הוא רביעי הוא כ"א לחדש ואם הוא כ' בחדש כמו שכתב הרי הוא ביום ג' ועל כרחו טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום שלישי לרביעי, ובימי השבוע לא שכיחי דטעו אינשי, הילכך תלינן הטעות בקביעות החדש ואין כאן הקדמה והגט כשר."

כלומר, מאחר ויום השבוע סותר את יום התאריך, מוכח מתוך הגט שהסופר טעה בחישוב התאריך, וזמן הגט הנכון הינו כפי היום המצוין בו, ואין כאן גט מוקדם.

אמנם הרמ"א הביא שיש חולקין, וכוונתו לתשובת הריב"ש (סימן קיז) לגבי גט שנמצאה בו טעות, שנכתב בו יום ג' י"ז בחדש אב, והיה זה ביום י"ט בחודש. והשיב הריב"ש ש"ודאי מוקדם הוא ופסול, דהא איכא טעמא דבת אחותו, לרבי יוחנן, ומשום פירות, לריש לקיש".

וצריך עיון בדבריו, מפני מה לא הכשיר את הגט מפאת הסתירה המצויה בו בין יום השבוע ליום החודש, שמוכח ממנה כי יש בו טעות סופר, והגט אינו מוקדם. לכאורה התשובה לדבר מצויה בהמשך דבריו, שכתב: "שעיקר הזמן שכותבין בגט ושתקנו חכמים הוא ימי החדש שהוא עולה, אם לזמן המלך או לבריאת העולם, כמנהג שאנו מונין. אבל באיזה יום מן השבת, זה לא מעלה ולא מוריד, ואפילו לא היה כתוב כלל, לא היינו חוששין לו. ואין זמן כתוב בתורה שיהי' לימי השבת; כדאמרינן בריש ר"ה (ג, ע"ב) חדא, דשני בשבת לא אשכחן וכו'..."

לכאורה כוונתו שהדבר הקובע בתאריך הגט הוא אך ורק יום החודש ולא יום השבוע, שלא מצינו בתורה ציון זמן אלא בימי החודש, ולא בימי השבוע. לכן, גם במקרה בו קיימת סתירה בין יום השבוע ליום החודש, אין להשגיח על יום השבוע, אלא אך ורק על יום החודש, וממילא כאשר יום החודש המופיע בגט הינו מוקדם, הגט פסול.

מטעם זה, כתב ה"גט מקושר" (סימן קכ"ו, דף ע"ה ע"ב) שאם טעה בימי השבוע, אך את ימי החודש כתב כדין, הגט כשר, שהרי ימי החודש הם העיקר.

עוד אפשר לומר שבנדונו של הריב"ש הטעות הינה שהקדים התאריך ביומיים, ולא ביום אחד, ובכגון זה אין לתלות בטעות, וכפי שנביא לקמן מהש"ך. (אמנם מהרמ"א שהביא את דברי הריב"ש כחולקים על המחבר, נראה דלא ס"ל לחלק בזה).

ועיין עוד ב"שולחן ערוך" (חו"מ סי' מג סעיף ד וב"אורים" סק"ח), וכן בשו"ע (שם סעיף ה) ובש"ך (סק"ז) שכתב בדעת הרמ"א שהחמיר בגיטין, משא"כ בשטרי ממון, ואכמ"ל.

הנדון שלפנינו עוסק בגט שיום השבוע שנכתב בו הינו נכון, ואילו יום החודש הכתוב בו הינו מאוחר.

והנה לגבי גט מאוחר, לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' גירושין הכ"ה) הגט פסול. וכתב ה"מגיד משנה" שהוא גזירה אטו גט מוקדם (וע"ע ב"כסף משנה", שם). אמנם לדעת רוב הראשונים הגט כשר (עיין בתוס' ד"ה ריש לקיש, גיטין דף יז ע"א, רא"ש שם, רמב"ן, ר"ן, טור אבן העזר סי' קכז). לכאורה לאור זאת, היה מקום להכשיר בנדו"ד אף יותר מאשר בנדונו של השו"ע, שהרי השו"ע עוסק בגט שיום החודש שבו מוקדם, ואילו בגט שלפנינו יום החודש הינו מאוחר. ויש מקום לומר שבנדוננו גם הריב"ש יכשיר את הגט, שכל מה שפסל היה דווקא כאשר תאריך החודש הינו מוקדם, משא"כ כאשר התאריך הינו מאוחר. ואף שבגוף הגט קיימת סתירה בין יום השבוע ליום החודש, אין לפסול בשל כך את הגט, עפ"י דברינו לעיל, שלדעת הריב"ש ימי השבוע אינם מעלים או מורידים, ותאריך הגט נקבע אך ורק עפ"י ימי החודש. וכ"כ בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"א סימן כה), עיי"ש היטב .

ב. הרשאת "כתבו ותנו"
הגט הנוסף שנשלח לגרש בו את האישה, נעשה בהרשאת "כתבו ותנו", שבה הסופר והעדים אינם שומעים באופן ישיר את ציוויו של הבעל לכתוב את הגט ולחתום בו, ולכן נהגו להשתמש בה רק בשעת הדחק ובמקום עיגון.

עיין בגמ' בגיטין (עא, ע"ב) "תניא כוותיה דרב אשי כתב הסופר לשמה וחתמו העדים לשמה ונתנו לה, הרי הגט בטל עד שישמעו קולו", וכן בגיטין (סו, ע"ב – סז, ע"א) "אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו, אמר רב הונא אמר רב: כשר ולא תעשה זאת בישראל וכו'" עיי"ש היטב בכל הסוגיא, וברמב"ן (הו"ד בר"ן, שם לג, ע"א בדפי הרי"ף) ביאר שהחסרון בכך שהבעל אינו ממנה באופן ישיר את הסופר והעדים הוא "דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל אין הסופר והעדים חותמים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו". כלומר החסרון בגט זה הינו הן ב"לשמה", והן ב"וכתב לה", ועיין ב"אגרות משה" (אבן העזר ח"א סימן קטז) שביאר את חסרון ה"לשמה": "וצריך לומר משום דדין נאמנות דעדים הוא דין התורה לבי"ד אבל אינו עדות התורה ששני עדים לא ישקרו שהיה זה נאמנות בעצם שכל אדם בעצמו יהיה מחויב להאמינם גם על עסקיו. ולכן אפשר שהסופר והעדים לא יאמינום בלבם שהבעל מינם ויסברו שאומרים שקר ואז לא הוי עשייתן לשמה אף שכתב וחתמו לשמה, דבלא ציווי הבעל לא חשיב לשמה", ואכמ"ל.

ופסק ה"שולחן ערוך" (סימן קכ סעיף ד):

"לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים, עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום... אפילו אמר לבית דין: תנו גט לאשתי, לא יאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום, ואפילו אמר להם: אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו, לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו".

מכל מקום בשעת הדחק ובמקום עיגון כבנדו"ד, ובפרט כאשר נמצא הבעל במקום מרוחק בו אין אפשרות לסדר גט, נהגו בתי הדין להשתמש בהרשאת כתבו ותנו. הבעל חותם בפני בי"ד של שלשה על הרשאה שבה הוא כותב לסופר שממנה אותו לכתוב את הגט ולעדים שהוא ממנה אותם לחתום על הגט ולשליח הולכה שהוא ממנה אותו לתת את הגט לאשה. הבעל קורא את ההרשאה בפיו בפני הבי"ד והם מאשרים שחתם בפניהם על ההרשאה וקרא בפניהם בפה מלא את כל הכתוב בהרשאה. באופן זה יש מינוי של הבעל הן בכתב והן בעל פה (במידת האפשר, רצוי שבית הדין יקיים שיחת טלפון או שידור וידיאו במהלכם יצווה הבעל את הסופר והעדים באופן ישיר). עיין באריכות ב"משפטי עוזיאל" (אה"ע מהדו"ת סי' קז), שו"ת "יביע אומר" (ח"י, אה"ע סי' לא), מאמר הג"ר יוסף כהן זצ"ל ("הרשאת כתבו ותנו", קובץ "הר המור" ז), "משפטיך ליעקב" (ח"ד, סימן ל).

והנה לאור מה שכתבנו לעיל להכשיר את הגט הראשון, היה מקום להסתפק במסירתו של גט זה מבלי למסור לאשה את הגט השני, בפרט בשל כך שהגט השני נעשה בהרשאת "כתבו ותנו."

ג. חשש ביטול הגט הראשון כאשר מגרש בשני גיטין
אמנם יש לדון האם אכן ניתן למסור רק את הגט הראשון, שהרי יש מקום לומר שבכך שהבעל נתן הרשאה לכתיבת גט נוסף, ביטל הוא בכך את הגט הראשון.

להבנת הענין, נקדים מה שמצינו בשו"ת "נודע ביהודה" (מהדו"ק אבן העזר סי' צ) שהיה מסופק בגט אחד בנוגע לאופן כתיבת שם אבי האשה, אם לכותבו "אליה" או "אליהו", עיי"ש שהסיק כי מהראוי ליתן שני גיטין. וכתב הנוב"י:

"אבל ידע מעלתו שכשאני נותן שני גטין אין דרכי לעשות כמבואר בסדר גט ראשון בסעיף ר"כ, כי חושש אני שבדאורייתא קיי"ל לחומרא אין ברירה. ולכן מנהגי שאין אני מגלה כלל להבעל שיש ספק בגט זה, ואני מסדר הגט הראשון ואין אני מגלה כלל להבעל ולהסופר ולהעדים שצריך עוד גט. וכשהבעל כבר נתן הגט ליד האשה אזי אני אומר לו שצריך גט אחר, וזה שכבר נתן לחנם נתן שטעיתי בו ואני מסדר הגט השני, ואזי בכל פעם הבעל נותן הגט מוחלט ואין חשש ברירה. וזה אפשר לעשות בגט הניתן מיד הבעל להאשה, אבל ע"י שליח אי אפשר בזה, שאף שכבר נתן לשליח עדיין לא נגמר כל זמן שלא בא ליד האשה וצריך להגיד לבעל שיכוין לפטור בגט שיועיל ע"פ הדין ושעל זה יחול השליחות וכמו כן להגיד לשליח שיכוין כזה במסירה ליד האשה וחוזר חשש ברירה למקומו. ולכן אני מונע עצמי מלסדר גט כזה ע"י שליח ואני בוחר יותר להכריע את הספק ולהסתפק בגט אחד."

כלומר כאשר יש צורך לתת שני גיטין מספק, אין להודיע על כך לבעל, אלא רק לאחר שהבעל נתן את הגט הראשון, יש להודיעו שגט זה בטל ועליו לתת גט שני. באופן זה יש כוונה מוחלטת מצד לגרש בכל אחד מהגיטין שנותן. מה שאין כן אם מודיעים לבעל מתחילה שיש ספק, שאז בכל גט שהבעל נותן הוא מסופק אם זהו הגט הכשר, ובכגון דא יש לחשוש לכשרות הגט מאחר ובדאוריתא אין ברירה לחומרא. אמנם בגט הניתן על ידי שליח אין אפשרות לעשות כך, שהרי הגט חל רק לאחר מסירתו על ידי השליח, ואין אפשרות לומר לבעל שיש טעות בגט הראשון קודם למסירתו ע"י השליח, שהרי בכך הגט יתבטל, ועל כרחנו צריך לומר לבעל שיש ספק בגט ולכן כותבים גט נוסף, ועליו לכוון לפטור את האשה בגט הכשר, וממילא חזרנו לדין ברירה. לכן כתב הנוב"י שבגט הניתן על ידי שליח מנהגו להכריע את הספק ולהסתפק בגט אחד.

הן אמנם שיש שחלקו על הנוב"י בזה, וכתבו שאין נדון זה שייך לדין ברירה, ראה שו"ת חת"ס (אה"ע סי' כו), וכן שו"ת מהר"ם שיק (אה"ע סי' קו). עיין פת"ש (סדר הגט, אות רנ).

וב"גט פשוט" (סימן קכט, אות קז) העלה חשש נוסף בכתיבת שני גיטין מספק, והוא:

"יש לחוש קצת דכשהוא מצוה על כתיבת גט השני נראה קצת כמבטל הגט הראשון וכו', על כן הסדר הנכון דיצוה המגרש לסופר ויכתוב האחד ויגרש בו, ואח"כ יצוה על השני ויגרש בו וכו' עיי"ש".

והנה כל זה שייך בשני גיטין הנמסרים על ידי הבעל, שלאחר שמגרש בראשון, כותב גט שני, ובאופן זה אם הגט הראשון הוא הנכון, מאחר וכבר נמסר לידי האישה, שוב אין הוא מתבטל כאשר מצווה הבעל על כתיבת הגט השני. אולם כאשר שני הגיטין נמסרים על ידי שליח, ואין אפשרות לכתוב את הגט השני לאחר מסירת הגט הראשון, אלא כותבין את הגט השני קודם למסירת הגט הראשון, יש חשש שבכך שהבעל מצווה על כתיבת הגט השני, מבטל הוא בכך את הגט הראשון.

ועיין עוד בתשובת "כנסת יחזקאל" (סימן סד-סה, הובאו דבריו בשו"ת "עצי בשמים" סימן סג), וז"ל:

"אמנם ע"י שליח מלבד אלו חששות יש חשש גדול בביטול שליחות אף שכתבו בכמה תשובות שידבר בזה הלשון אני איני מבטל ח"ו שליחות, והגט הראשון והשליחות בתוקפו, רק מחמת חשש השמות אני נותן גט שני, אמנם כל זה במקום עיגון כדאי לסמוך עליהם, משא"כ בנדו"ד אם היה הדבר תלוי בי הייתי מונע את עצמי מלמסור שני גיטין לשליח כי אם במקום עיגון."

לפיכך גם בנדו"ד שהרב המסדר הודיע לבעל על הצורך במינוי חדש לכתיבת גט נוסף, יש לחשוש שהבעל מכוון לגרש את האשה בגט השני ולא בגט הראשון, ובכך בטל הגט הראשון. מצד חשש זה אין להסתפק במסירת הגט הראשון, אלא יש למסור גם את הגט השני.

אך עיין בתשובת בעל שו"ת "בית אב"י", הגרי"א ליעבעס זצ"ל (בתשובה שהובאה בשו"ת "עצי בשמים", סימן סד), וז"ל:

"כאשר הבעל לא אמר כלום נגד הגט והשליח, ואפילו גילה דעתו שרוצה לבטל הגט, כיון דאיפסקא בגמרא כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, כמבואר בגיטין לד ובשו"ע (סי' קמא, סב), דאפילו אמר השליח לבעל לא נתתי עדין הגט לאשה, ואמר הבעל הטוב והמטיב, מכל מקום אין הגט בטל, אע"פ שהוא נותן הודאה לה' על שלא נתן הגט ונראה שדעתו שלא לגרשה, מכל מקום יכול השליח למסור הגט לאשה, דגילוי דעתא לאו כלום הוא... וגם לבטל גט ושליחות צריכים לדעת לשון הביטול איך שיאמר, שצריך להיות לשון להבא כמבואר בסוגיא דף לד, וברש"י שם, ובשו"ע (סימן קמא), ויש עקולי ופשורי בענין זה, וקשה מאוד לפסול גט ע"י חשש ביטול" .

ועיין עוד בשו"ת "הר צבי" (אה"ע ח"ב, קסח) שעסק בחשש ביטול לגט שליחות, וכתב:

"יש לדון דמאי דקיי"ל גיטין ל"ד ע"א גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא, אין הטעם משום דאי אפשר לפרשו דקא מכוין לביטול הגט, אלא אפילו בכהאי גוונא דהענין הוא קרוב לומר דרוצה לבטל את הגט נמי אמרינן דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא, וכל זמן שלא אמר בלשון מפורש שהוא רוצה לבטל שוב אמרינן דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא."

על פי הדברים האלה נראה שגם בנדו"ד אין לחשוש לביטולו של הגט הראשון. עוד נראה להוסיף, שדברי הפוסקים שחששו לביטול הגט, נאמרו במקרה בו קיים ספק באשר לאופן כתיבת השמות בגט, או באופן אחר בו יש חשש פסול בגט, ולכן כאשר הבעל מצווה לכתוב גט נוסף, יש לחשוש שכוונתו לבטל את הגט הראשון, משא"כ בנדו"ד שהרב המסדר בעצמו הודיע שמעיקר הדין הגט הראשון כשר, ורק לרווחא דמילתא יש לכתוב גט נוסף, אזי גם הבעל מבין שאין בכתיבת הגט השני משום ביטול לגט הראשון.

בכל אופן, גם אם יש חשש קל לריעותא בתוקפו של הגט הראשון, ראוי ליתן לאישה את הגט השני, שנכתב בהרשאת כתבו ותנו.

ולגבי סדר נתינת הגיטין, כבר כתב הרמ"א (סימן קכט סעיף יט) לגבי מסירת שני גיטין מספק:

"ויתן אותו גט שנראה לו לרב יותר כשר בתחלה, עם כל שאלותיו וקריאתו בסדר הגט, ואחר כך יתן השני גם כן בסדר הגט".

ובנדו"ד כשנעמיד את שתי הריעותות אחת מול השניה, הגט הראשון עם הסתירה בתאריך, לעומת הגט השני שנעשה בהרשאת "כתבו ותנו", יש להקדים את הגט הראשון על פני גט שנכתב בהרשאת כתבו ותנו, שניתן להשתמש בה רק בשעת הדחק. כן הכריע כבוד אב ביה"ד הגר"א דרשביץ שליט"א.

נציין סניף נוסף לקולא הנוגע לכל הספקות שהעלנו, והוא שהצדדים נישאו באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, והתעוררה שאלה בנוגע לתוקפם של הנישואין כדמו"י, ואכמ"ל.

ד. ימי הבחנה
עוד עלינו לברר מתי מתחילים למנות את צ"ב ימי ההבחנה שבסיומם תוכל האישה להינשא. בדרך כלל הגט ניתן ביום כתיבתו, משא"כ בנדו"ד שהגט הגיע על ידי השליח מספר ימים אחר כתיבתו, ואם כן יש לדון אם מונים מזמן כתיבת הגט או מזמן נתינתו, ובמידה שמונים מזמן כתיבת הגט, האם יש למנות מזמן כתיבת הגט הראשון או מזמן כתיבת הגט השני, שנכתב כחודשיים לאחר כתיבת הגט הראשון.

פסק ה"שולחן ערוך" (אה"ע סימן יג סעיף א):

"אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו, וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון... ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונים, שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה. הגה: וי"א דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש) וכן ראוי להחמיר, כן נראה לי..."

יוצא, שלדעת המחבר מונים צ"ב יום מזמן הכתיבה ואילו לדעת הרמ"א מונים מזמן הנתינה.

מעתה עלינו לדון בדעת המחבר שניתן למנות משעת הכתיבה, אם נמנה מזמן כתיבת הגט הראשון או מזמן כתיבת הגט השני. ועיין בתוספות (גיטין דף צ ע"א) שנחלקו ר"ת ור"י בגט שיצא עליו קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז, שרבינו תם סובר שאין האישה צריכה להמתין ג' חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חששא דלעז, ואילו ר"י סובר שיש להחמיר, עיי"ש.

וב"שולחן ערוך" (סימן יג סעיף ט) הביא את שתי השיטות, וז"ל:

"אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט, והצריכוה גט אחר מפני הלעז, י"א שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני; ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון. הגה: ויש לחוש לסברא הראשונה..."

יוצא שגם בדין זה נחלקו המחבר והרמ"א, המחבר הכריע כדעה השנייה, די"א וי"א הלכה כי"א בתרא שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון. ואילו הרמ"א סובר שצריכה להמתין מהגט השני. ויש שרצו לתלות את מחלוקת המחבר והרמ"א בסעיף ט' במחלוקתם בסעיף א', עיין בשו"ת "יביע אומר" (ח"ו אבן העזר סי' ב) שדן בדבר והביא תשובת הרשב"א שכתב:

"והא לא שייכא בפלוגתא דרב ושמואל (בגיטין יח), אי משעת כתיבה או משעת נתינה, דאפי' לשמואל דאמר התם משעת כתיבה ואיפסיקא הלכתא כוותיה, התם הוא דבאותו גט מתגרשת לפיכך מונים לה ממנו, אף על פי שלא הגיע לידה. אבל כאן אין גירושיה גירושין ברורים אלא מגט שני... וה"נ גזרינן למנות משעת גירושין דהיינו הגט השני."

ועיין בתשובת "יביע אומר" (שם) שהביא בשם רבים מהאחרונים שכתבו בסדר גט שליחות להזהיר את האישה שלא תתארס עד צ' יום חוץ מיום נתינת הגט וחוץ מיום האירוסין, אך כתב דיש לומר דלא נחתי לפסוק הלכה בזה, שאין הדבר מצוי כ"כ שיהיה צורך להינשא תוך ג' חדשים מיום הנתינה. וכתב בהכרעתו:

"אין לנו לזוז מפסק מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו. ואתרא דנהוג נהוג, אבל במקומות אלו שאנו פוסקים כדברי מרן הש"ע, אין להחמיר... ואנא דאמרי כי גם אני שימשתי בבית דינא רבה של הספרדים בירושלים ת"ו, והיינו פוסקים כדעת מרן הש"ע ככל אשר יאמר כי הוא זה, וגם בדין הבחנה הנ"ל היינו פוסקים שבגט שליחות יש למנות מיום כתיבת הגט."

לאור האמור, מאחר והבעל ספרדי, יש למנות צ"ב יום החל מיום כתיבת הגט הראשון, כדעת השו"ע, ובפרט לאור העובדה שהגט השני לא נכתב מחמת פסול בגט הראשון אלא לרווחא דמילתא.

עם זאת, מנהגנו בביה"ד האזורי בבאר שבע לכתוב ב"מעשה בי"ד" שהאישה רשאית להינשא לאחר צ"ב יום מיום נתינת הגט. אולם במידה ויתעורר צורך חיוני מצד האישה להינשא לפני כן, יהיה מקום להתיר לה להינשא לאחר צ"ב יום מזמן כתיבת הגט הראשון.

[בשולי הדברים נעיר כי בנ"ד הייתה טעות נוספת בכתיבת שמות עדי הגט בהרשאה השנייה של הגט הראשון, בעוד שעדי הגט הם אברהם בן יעקב ושניאור זלמן בן דניאל חיים הכהן, נרשם בהרשאה שעדי הגט הם אפרים בן יעקב ושניאור זלמן בן דניאל חיים הכהן. אך גם בזה העלה ביה"ד להקל ולאפשר מתן הגט ג"כ ע"פ דברי הפוסקים שהעלו להקל בטעות מעין זו בהרשאה, וראיה להכשיר ההרשאה בכגון זה, העלה ידידי כבוד הדיין הגר"ע יעקב שליט"א מהמובא בשו"ת "בנימין זאב" (סימן קז), וז"ל:

"גט הובא ממחוז פוליא ע"י שליח בק"ק קורפו להתגרש האשה בו וההו' גט כתוב כהלכתו כדחזי והשליח הוא שליח ראשון ואומר בפ"נ ובפ"נ אמנם בכתב השליחות אשר הביא בידו השליח מהבעל טעה ההוא סופר דבמקום שהיה צריך לכתוב בכתב השליחות ועידיו החתומים בגט פלוני ופלוני כתב שם העדים החתומים בכתב השליחות והיינו טעותו של הסופר ובזה נסתפקו חכמי קורפו על זה אם תתגרש האשה בגט זה דאין בו שום טעות או לא תתגרש בגט זה כיון דאיכא טעות בכתב השליחות ובשביל דההוא מגרש הלך משם למ"ה ואי אפשר ללכת השליח לכתוב לו כתב שליחות אחר שאלוני על זה משם בשביל שהאשה יושבת עגונא ועל זה נישא וניתן ונחוה את אשר יורונו מן השמים אף שאני איני כדאי שאתם שלחתם לי מכל מקום דעת תלמידכם נוטה להתגרש בגט זה."

הרי לנו שהתיר לגרש בגט זה. עיין עוד בכנה"ג (סדה"ג החלק ה – ח אות סו), וב"טיבו של הגט" (כה, יא הערה 12). אמנם עיין ב"טיבו של גט" (כה, כ ובהערה שם) שהביא שיש שהחמירו בנדון מעין זה. מכל מקום, בנדו"ד שטעות הסופר בהרשאה ניכרת שהחליף בין אברהם לאפרים, בעוד ששאר פרטי שמות העדים זהים, וממילא לרווחא דמילתא מוסרים גט נוסף, אין להחמיר].

לאור האמור לעיל:
א. הגט הראשון כשר.
ב. לאחר מסירת הגט הראשון, יש למסור לידי האישה אף את הגט השני שניתן על ידי הבעל בהרשאת "כתבו ותנו".
ג. במידה ויהיה צורך חיוני של האישה להינשא במהלך שלושת החודשים הקרובים, ניתן להתיר לה לעשות כן לאחר שיעברו צ"ב יום מיום כתיבת הגט הראשון.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום ד' בכסלו התשע"ו (16/11/2015)

הרב אברהם צבי גאופטמן – דיין