ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב אברהם אטלס
הרב צבי בן יעקב
דיין
אב בית דין
דיין, יו"ר
תיק מספר: 1-24-053917464
תאריך: ד בחשון התשס"ד
30.10.2003
תובע הבעל
בא כוח התובע עו"ד ג
משיבה האשה
בא כוח המשיבה עו"ד ר
הנדון: החלטה בעניני רכוש
נושא הדיון: חלוקת רכוש

פסק דין
הנידון שלפנינו הוא החלטה בעניני רכוש שלא הוכרעו עדיין ע"י ביה"ד, ונותרו להכרעה ע"פ סע' 6 וסע' 7 להסכם הגרושין שערך ביה"ד לצדדים בתאריך 23.5.02.

הצדדים נשאו זל"ז בשנת תש"מ 1980 והתגרשו זמ"ז בג"פ כדמו"י בשנת תשס"ב 2002, ומנישואים אלה נולדו שלשה ילדים:

תחילת התדיינות הצדדים בביה"ד בתביעת גרושין שהגיש הבעל בתאריך 16.9.99, כשלתביעתו זו כרך את עניני הרכוש, אחזקת הילדים, ומזונות. בשלב מאוחר יותר בתאריך 31.12.00 תבעה האשה גרושין.

בתביעתה לגרושין טענה האשה על בגידות הבעל, ואף צירפה דו"ח חוקר פרטי לגיבוי טענתה. הצדדים ניהלו מו"מ ולבסוף גובש באמצעות ביה"ד הסכם גרושין ועל פיו הדירה ברח' ה. - תמכר, ותמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שוים. כך גם המטלטלין בדירה יחולקו בהסכמה. אולם בענין התביעות בגין משיכות הכספים בשנת 1999 מכספי החסכונות, ביה"ד יקיים דיון לאחר סדור הגט, וכן בכל תביעות הכספים ההדדיות. כך גם בענין הכתובה.

עניני הממון שנותרו במחלוקת הם כדלהלן:

א. אמנם סוכם כי דירת הצדדים תחולק בשוה. האשה טוענת כי מגיע לה מהבעל החזר של 283,296 ש"ח (בהצמדה לדולאר או למדד החל מינואר 91). סכום זה ניתן לאשה ע"י חברת הביטוח אבנר בגין תאונת דרכים שעברה, וע"פ הסכם פשרה שחתמה עם חברת הביטוח, כאשר הסכום ניתן לה עקב הסבל והנכות כתוצאה מהתאונה (אורטופדי, נוירולוגי ועיינים), הוצאות ריפוי עתידיות, הפסדי השתכרות עתידיים, אובדן תנאים סוציאליים, עזרה עתידית.

אין חולק כי דירת הצדדים (ברח' ה.) נקנתה מכספי הפיצויים, בצרוף הכסף שהתקבל ממכירת דירתם הקודמת (ק.ה.). לטענת האשה - הסכום שהתקבל ממכירת הדירה הקודמת היה 116,300 דולאר, וכי סכום הפיצויים (כ - 100,000 דולאר) היו יחדיו את עלות דירת הצדדים הנוכחית. האשה תובעת להחזר מלא של הסכום שניתן לה בגין סבל, כאב ונכות וכו' כנ"ל, שאין לבעל בהם חלק ונחלה.

[אשר לטענת האשה כי אביה מימן למעשה את כל הדירה הראשונה שרכשו הצדדים בנובמבר 79 ברח' ק. , בסכום השוה ל - 26,260 דולאר, וע"כ תובעת החזר מחצית מסכום זה - טענתה זו לא הוכחה וע"כ אין מקום להתיחס אליה. האשה הציגה מסמך של הלואה שנערך בין הבעל לאבי האשה, אך האשה עצמה טוענת בסיכומיה מיום 8.5.01 (סע' 25) כי מסמך זה הוא פיקטיבי ע"מ שלא יאבדו את זכאותם למשכנתא, וע"כ אין במסמך כדי להוכיח את טענתה הנ"ל. מה עוד שלטענה זו האשה אינה בעלת דין עם הבעל אלא על אביה לתבוע את החזר ההלואה].

ב. לצדדים זכויות וחסכונות, חלקם רשומים רק על שם הבעל. האשה תובעת חלוקת כל החסכונות ע"פ החוק. ואכן גם ב"כ הבעל הגיב לביה"ד כי רצונו לחלוק את הרכוש ע"פ החוק. כך בתגובתו מיום 4.3.01, ותגובתו מיום 27.1.02. אמנם לאחר שסוכם כי דירת הצדדים תמכר ותמורתה תחולק בשוה, בחר ב"כ הבעל (בסיכומיו מיום 21.1.03, ו- 3.8.03) לחזור בו ולבקש שהזכויות יתחלקו ע"פ ההלכה.

מעיון מהטענות והחומר שבתיק עולה כי כספי החסכונות וקופות הגמל הם כפי שפורטו בסיכומי ב"כ האשה (עמ' 3).

ג. מכונית הצדדים מסוג ה. הרשומה ע"ש שני הצדדים, וכעת בשימושו של הבעל.

ד. סכום של 80,000 ש"ח שמשך הבעל מהחשבון המשותף בתאריך 8.11.99 (כחודשיים לאחר שהגיש את תביעת הגרושין). הבעל טוען כי נצרך לכסף לכלכלת הבית.

ה. סכום של 3,500 דולאר (מזומן שהיה בבית הצדדים) שהלוה הנתבע לחבירו, כאשר התובעת מודה כי במקביל נטלה סכום של 3000 דולאר הנותרים. הבעל טוען כי האשה נטלה את מלוא הסכום.

ו. תביעת הבעל לדמי שימוש של האשה בחלקו בדירה החל מיום הגרושין.

ז. תביעת האשה לכתובה ופיצוי.

א. תשלומי חבלה באשת איש
השאלה שלפנינו היא למי שייכים פיצויים שקיבלה האשה מחברת הביטוח לאחר שעברה תאונת דרכים. ומבלי להתיחס בתחילה לשאלת הביטוח - מה דינם של כספים שקיבלה האשה מאדם שהזיק אותה בנזקי גוף.

תנן במשנה כתובות סה,ב: בושתה ופגמה שלה. רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד, ובזמן שבגלוי - לו שני חלקים ולה אחד. שלו ינתן מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והרא"ש שם (כתובות ו,א) כתב דהא דלא תנא שבת, דמילתא דפשיטא היא דהוה דבעל, שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער - פשיטא דהוה שלה, דצערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. (ומ"מ ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות, והוי כנכסי מלוג, עיין הפלאה בקו"א פג,ד). וריפוי - ס"ל לרא"ש דנותן לרופא לרפאותה. והרמב"ם בהל' חובל ומזיק ד,טו, פסק וז"ל:
"החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה, והצער שלה. והבושת והנזק - אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל. ואם בסתר הוא הנזק, השליש לבעל ושני שלישים לאשה. של בעל נותנים לו מיד, ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות."
וכן פסק המחבר בשו"ע אהע"ז פג,א. מבואר שנחלקו הרמב"ם והרא"ש האם הריפוי ינתן לבעל או שהמזיק יתן לרופא לרפאותה. ודעת הרמב"ם דינתן לבעל, כיון שהוא חייב לרפאותה. ואף לענין שבת מצאנו לכאורה דדעת התוס' דאף שבת לאשה. כן נראה מדברי התוס' כתובות סה,ב (ד"ה שלה) שהקשו על הא דתנן דבושתה ופגמה שלה מהא דהקוטע יד עבד עברי של חבירו, דאיכא מאן דאמר דינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב. וכתבו התוס' דצריך לחלק בין עבד לאשה. מוכח א"כ דס"ל לתוס' דבאשה הכל שלה, ועיין בהפלאה בקו"א פג,א מש"כ בזה.

והרא"ש הקשה על הרמב"ם שכתב דהריפוי לבעל, דהא אי רפאו אותה בסמא חריפא ואית לה צער, ודאי דהוי לאשה ולא לבעל וכדין צער. ועיין בקרבן נתנאל שם (ריש פ"ו דכתובות אות ב) שכתב דאף הרמב"ם מודה לזה, אלא ס"ל לרמב"ם דלא תימא שיהיה הבעל גם חייב לרפאותה ממה שחבלו בה אחרים וגם תקבל האשה מהחובל דמי ריפוי, אלא דמי הריפוי ינתנו לבעל החייב לרפאותה. וכן תירצו הח"מ פג,ב והב"ש פג,ב. לפ"ז יש לומר שאם חבל אחד באשת איש, ועוד בטרם התרפאה - התגרשה, שאין הבעל זכאי ברפואתה, דלא כפירות שיש לו עד זמן הגרושין, אין הריפוי זכות המוקנית לו במעשה החבלה בהיותה אשתו, אלא זכות הניתנת לו רק באופן שהוא זה שירפא אותה, ואם יהיה היכי תימצי שלא ירפא אותה אחרי החבלה וכגון בנתגרשה, אין הריפוי ניתן לבעל אלא לאשה שתרפא את עצמה.

וכדברים אלו ועוד מצאנו בדברי ההפלאה בקו"א לכתובות פג,ג, דכל דברי הרמב"ם שנותן ריפוי לבעל כוונתו על האופן שנותן החובל מראש כל דמי הריפוי לאחר שומת הריפוי, דאין מחייבין את החובל ליתן ריפוי דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה לחובל. וכשאומדין ונותן את כל הריפוי מיד, נותנים ליד הבעל את אשר אמדו, ואם יאריך החולי או תבריא מיד, הכל ריוח והפסד לבעל. אולם אם המזיק רוצה לשלם ריפוי דבר יום ביומו, אף הרמב"ם מודה דאין צריך ליתן לבעל אלא לרופא לרפאותה. ומוסיף ההפלאה:
"ונראה פשוט דאם מגרשה אחרי זה, צריך להחזיר לה דמי רפואתה, וכן בשבת של אחר הגירושין צריך להחזיר לה."
ומבואר בהפלאה דכל אימת שלא סיים לרפאותה, אף אם כבר קיבל כל דמי הריפוי, אם גרשה ועדיין זקוקה היא לרפואה, הרי שעליו להשיב לה את דמי הרפוי שקיבל מהמזיק על מנת שתוכל לרפא את עצמה. וכל זה לענין ריפוי, וכן לענין שבת, שאם קבלה סכום עבור הזמן שאינה יכולה לעבוד, אם בין לבין התגרשה, עליו להחזיר כל אשר קבל בדמי שבתה, שהרי מעשי ידיה שלו כל עוד היא אשתו, ומשהתגרשה ממנו עליו לפרוע את אשר תאלץ להתבטל ממלאכה.

כל זה לענין תשלומי ריפוי ושבת, שעליו להחזיר ולחשב מה שתבטל ממלאכה מכאן ולהבא, וכמה תעלה רפואתה מגרושיה. ודין הצער שילקח בכולו קרקע, וכל עוד היא נשואה לו, הוא אוכל פירות, ומגרושיה נוטלת את קרן הצער בכלל נכסי מלוג שנוטלת עימה. וכן יעשה לחלקה בבושת ובפגם דקיי"ל כרבי יהודה בן בתירא, ואם הוי מום בגלוי, חלקה בנזק ובבושת הוא שליש, שילקח עימה עם גרושיה כדין נכסי מלוג, ואם ניזוקה בסתר, חלקה הוא שני שליש. וחלקו (שליש או שני שליש) לכאורה גם את מיד לאחר החבלה מגרשה, שייך החלק לו, שזכה בדמי החבלה בנזק ובבושת בחלקו מיד בחבלה בהיותה אשתו, ואין זה משנה אימתי גרשה.

ב. החיוב בנזקים כתוצאה מתאונת דרכים
במקרים של תאונות דרכים, קיימות שלש אפשרויות על אופן החיוב, התלויות בנסיבות המקרה ואופי התאונה: האפשרות האחת - חיוב הנהג הפוגע מדין אדם המזיק. באפשרות זו יהיה חייב הפוגע בחמשה דברים - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, ודינם יהיה כאמור לעיל. אפשרות שניה - חיוב המזיק מדין ממונו המזיק. במציאות זו יהיה חייב בנזק בלבד, כאשר חלוקת הנזק תהיה ע"פ דברי רבי יהודה בן בתירא, במומים שבגלוי יקבל הבעל שני שליש, ובסתר - שליש. אפשרות שלישית - התאונה נגרמה בפשיעת הניזק. בכגון זה ע"פ ההלכה פטור המזיק, והחיוב הוא מכח החוק והסכם הביטוח המחייב בתשלום גם בגרימת נזק בזדון של הצד הניזק. ונפרט אחת לאחת.

האפשרות לחייב את המזיק מדין אדם המזיק, למרות שלכאורה לא האדם מזיק אלא ממונו המונע מכוחו או מכח כוחו, כאשר יתכן ואף ניסה לבלום בתחילת הארוע - ללא הצלחה. המקור לחיוב המזיק בכגון זה מדין אדם המזיק, נמצא בדברי הרא"ש בתש' (כלל קא סי' ה), כתב וז"ל:
"ילמדנו רבינו, חתן שיוצא מחופתו ודרך הוא שיוצאים עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר, וכך עשו שיצאו עמו, ומהם רוכבים בסוסים ומהם בפרדים, והקדים החתן לפניהם והיו באים אחריו, ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליו הכאה גדולה, ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג מאות זהובים שהיה הפרד מכותי, וטוען המזיק שמאחר שברשות הרבים היה שכל העולם רשאין ללכת בו אינו חייב לשלם, שהיה לו לשמור עצמו. למאי מדמינן ליה, מאחר שהוא הכהו בסוס, כמו חיציו הוא, או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשביל האוכף, או נאמר מאחר שכוחו מעורב בו, שרגלו של אדם הולך בשביל האוכף, כאילו עשאו הוא עצמו, ואע"פ שהיה אנוס, תחילתו בפשיעה הוא. תשובה. מה שטוען המזיק שהוא פטור, לפי שהיה ברשות הרבים והיה לו רשות לרוץ והיה לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברשות הרבים אפי' אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה, כדאיתא בב"ק לב,א וכו', כל שכן רוכב על סוס אין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא ומזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי, כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה, וחייב המזיק לשלם מה שישומו ב"ד שנפחת מדמי הפרד בשביל הכאה זו ..."
היוצא מדבריו, שכשרכב אדם על בהמה והזיק ע"י הבהמה חשיב כמזיק בגופו, והוי הבהמה לגבי האדם כאוכף שע"ג הבהמה, דאי הזיקה באוכף שעליה חשיב כבהמה המזקת, וה"ה אדם שהזיק ע"י בהמה אף שלבהמה יש דעת עצמית לפעול ולהזיק, מ"מ כיון שהאדם שרכב על הבהמה הוא המפעיל והוא האחראי לפעולתה, ומכיון שהוא הריץ את הסוס, הוא האחראי לנזקיו. ומה שטוען כעת שהוא אנוס אינה טענה, כיון שתחילתו בפשיעה בהרצת הסוס, ואף שהיה לו רשות לרכב על הסוס ברשות הרבים, מ"מ אין לו רשות להריצו. ומינה נלמד קל וחומר למכונית שאין לה דעת עצמית וכל פעולתה מכוחו ומכח כוחו של הנהג, שאם נהג במהירות או לא שמר מרחק ועקב כך נגרמה תאונה, שיש לחייבו מדין אדם המזיק. והרא"ש בסוכה (פ"ד ה"ד), כתב וז"ל:
"... וכתבו התוס' שיש ללמוד מכאן, אותם בחורים שרוכבין לקראת חתן ונלחמין זה בזה, וקורע בגדיו של חבירו או מקלקל את סוסו, שהם פטורים שכך נהגו מחמת שמחת חתן."
(עיין גם בתוס' סוכה מה,א ד"ה מיד). ודבריו סותרים, דהא בתש' הנ"ל מיירי ג"כ מרכיבה לקראת חתן, וחייב הרא"ש מדין אדם המזיק. אולם בהמשך דבריו כתב הרא"ש דנראה לו כפירוש השני של התוס'. וכתב הגר"א בבאוריו חו"מ שעח,כה, דהרא"ש לשיטתו דהוי מזיק, וכמש"כ בתשובה, וע"כ קיבל את תירוץ ב של התוס', דלא מיירי שחטפו הגדולים את הלולבים מיד הקטנים. ובכנסת הגדולה סי' שעח (הגהת טור ס"ק יב) כתב דהרא"ש בתשובה לא מיירי שעשה כן לשמחה אלא הלך לדרכו, והגיה שם ברא"ש, משא"כ כשעשה כן לשמחה הוי כמחילה ופטורים, עיי"ש.

ובחזו"א ב"ק סי' ד אות ח הקשה על דברי הרא"ש דהלא הסוס מזיק מכוחו ולא מחמת האדם הרוכב עליה, ועוד דמשמע ברא"ש שאם היה מריץ אותה ולא רוכב עליה הוי כרגל, וא"כ מה גרע שרכב עליה. ודוקא אם היה האדם מושך בקרון, היה דין הקרון כאדם המזיק, משא"כ כאן חשיב הרוכב כשליף של הבהמה ולא היא שליף שלו. היוצא מדבריו דפליג דוקא עמש"כ הרא"ש שסוס המזיק כשאדם רוכב עליו הוי אדם המזיק, אולם כשאדם נוהג במכונית שכל הפעלתה מונעת מכוחו של האדם, אפשר שגם לפי החזו"א חשיב כאדם המזיק בגופו, ולא גרע מאדם המושך בקרון והזיק, שדינו כאדם המזיק.

כמו כן מצאנו לחייב פושע מדין אדם המזיק. ואף בשומרים מצאנו שחייב הרמב"ם פושע כאדם המזיק, אך שם הוי כחיוב שומר, עיין ברמב"ם בהל' שכירות ב,ג ובשו"ע חו"מ סו,מ, צה,ה, שא,א (והארכתי בדבר במקום אחר אם לשיטת הרמב"ם הוי דין בהל' נזיקין או בהל' שומרים). ובגמ' ב"ק נו,ב, בדין דהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, כתבו התוס' (בד"ה המעמיד), דאע"פ שאין הבהמה שלו חייב מדין שן ורגל, וע"כ כשהעמידה ברשות הרבים פטור, כיון שכל חיובו מדין שן. והרשב"א שם, כתב וז"ל:
"המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, דאע"פ שאין הבהמה שלו, כיון שהעמידוה על הקמה הרי הוא כאילו מאכילה בידיים, ומשום הכי פריך פשיטא, ומינה דאלו העמיד בהמתו, ואפי' בהמת חבירו על פירות חבירו, ואפי' ברשות הרבים חייב, ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור. ומשמע דאפי' בשקרבה אצל הפירות, שאני הכא שמעמידה, משמע שלקחה באפסר והעמידה על הקמה ..."
ומשמע דחיובו מדין אדם המזיק, דדמי להיכא דמאכילה בידיים, וע"כ חייב גם באכלה ברשות הרבים. וכ"כ המגיד פ"ד מנזקי ממון ה"ג, ועיין בשו"ע חו"מ שצד,ג וברמ"א שם שכתב דהוי כמזיק בידיים, וע"ע ביש"ש פ"ו דב"ק ה"ב שדייק מלשון הטור שהביא רק את דעת הרמב"ם (שמפשטות לשונו לא משמע כתוס'), דס"ל לטור דדעת אביו הרא"ש ג"כ כרשב"א. וע"ע בחזו"א ב"ק סי' א אות ז שכתב דהוי כמו אש למ"ד משום חיציו. והוסיף לבאר דדוקא בהעמידה על הפירות ממש חייב משום אדם המזיק, וה"ה הוליכה באפסר או הקישה במקל, אלא דבהכישה מרחוק ואין לה דרך אחרת אלא על הקמה, מודה הרשב"א דהוי מדין שן ורגל ופטור ברשות הרבים.

לאמור - אם אופי התאונה היה באופן שנהג הנוהג ברכב במהירות אסורה או באי שמירת מרחק והדבר יחשב כנהיגה פושעת (המתאימה להגדרת הרא"ש בתש' הנ"ל; "... אין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא ומזיק בגופו הוא ..."), הרי הוא אדם המזיק וחייב בחמישה דברים, ודינם באשת איש כאמור לעיל.

אולם אם התאונה נגרמה שלא בפשיעת הנהג ואף לא בפשיעת הניזק (כגון פשיעת צד שלישי, תקלה בלתי צפויה ברכב, נזק מרכב חונה שלא נבלם בחנייתו כראוי דהוי פשיעת בעל הרכב אך לא תוך כדי הפעלתו וכד'), בזה לכאורה יש לחייב את המזיק בנזק בלבד מדין ממונו המזיק שלא שמרו כראוי והזיק. ודינו באשת איש יהיה כנ"ל. כמו כן אם פשע הניזק (כגון באי שמירת מרחק והוזק ע"י הרכב שלפניו, או הולך רגל שבא במרוצה לכביש), הרי שהמזיק פטור (עיין ב"ק לב,א ושו"ע חו"מ שעט,ג), וכל החיוב של המזיק הוא מכח החוק או הסכם המזיק עם הביטוח.

ג. דין תשלומי הביטוח
אין לפנינו את נסיבות תאונת הדרכים שעברה האשה, ואיננו יודעים אם היה מקום לחייב ע"פ דין בחמישה דברים, בנזק בלבד או כלל לא. אולם נראה שאין לשאלה זו נפקות הלכתית לנדו"ד. החוק במדינת ישראל מחייב כל נוהג ברכב לעשות ביטוח המכסה כל נזקי גוף שיגרמו כתוצאה מתאונה, בין אם התאונה מחמת פשיעת המזיק או פשיעת הניזק. חל איסור מוחלט לנהוג ברכב ללא ביטוח חובה המכסה נזקי גוף. כל נהג מקבל את הרשות לנהוג ברכב רק על דעת כן שיהיה מבוטח, ושהביטוח יפרע כל נזקי גוף, בהיות הנוהג אחראי אישית וממונית ע"פ חוק על כל נזקי גוף שיקרו עקב נהיגתו ברכב, אף אם היתה זו נהיגה זהירה. הנהג משלם לחברת הביטוח פרמיה, וזו בתמורה מבטחת את הנוהג ברכב מפני כל נזקי גוף, בהתאם לתנאי הפוליסה ובהתאם לחוק.

לפ"ז אין התשלומים שמשלמת חברת הביטוח מוגדרים כתשלומי נזק או חמישה דברים ע"פ ההלכה, אלא כתשלומים הנובעים מכח עיסקה שעשה הנהג עם החברה. תשלום מסוים תמורת כיסוי הסיכון. חברת הביטוח אינה משלמת בגלל החיוב ע"פ ההלכה אלא בהתאם לתנאי הפוליסה אותה רכש המשלם בכספו. הנפקות תהיה למי שייכים תשלומי הביטוח. אם החיוב היה ע"פ ההלכה ומדין חמישה דברים, א"כ באשת איש התשלומים היו כאמור לעיל. אולם אם הם נובעים כתוצאה מעיסקת הביטוח, יש להתחשב בכתוב בפוליסה ובתנאי החברה. וכך נמצא בתש' מנחת יצחק (ח"ז סי' קלז), וז"ל:
"ומה דאתאן מזה בנדו"ד נמי, דאין התשלומין רק מצד תקנת החברה לשלם למשפחה של הנהרג כיון שנפטר בדרכו לעבודה, ממילא תלוי הכל בתקנות החברה. ואם למשל הדגישו שנותנים רק למשפחה שהיו סמוכים על שולחנו - שייך להם ..."
וכך הדין בכל עיסקה ובכללה ביטוח וכד', שאם ע"פ תנאי הפוליסה הזוכה במקרה של פגיעה הוא הנפגע ולא משפחתו ולא בן זוגו, הרי שהכסף שייך לאשה לבדה, ובודאי שהקרן שייך לה, אף אם במהלך חיי הנישואים הבעל אוכל פירותיה בפרנסת המשפחה.

התייחסות לתשלומי הפוליסה כאל תשלומי עיסקה ולא כתשלומי נזיקין, מוצאת את ביטויה ונפקותה ביחס לטענת המזיק לפוטרו מתשלומים כשהניזק ביטח את רכושו. עיין במהרש"ם בתש' (ח"ד סי' ז) שבתחילה הביא שיכול הניזק לתבוע את המזיק עבור חברת הביטוח, והביא ראיה מדין שומר שיכול לתבוע את הגנב ולפרוע לבעלים כדקיי"ל בב"ק קח,ב ובשו"ע חו"מ רצד. והמעין שם בתש' יראה שעל-אף שהביא כמה ראיות שאין למזיק שום טענה במה שמקבל הניזק דמי ביטוח, עיקר מסקנתו נשענת על הסברא, וז"ל:
"ומלבד כל אלה הדבר פשוט בעיני מסברא שאין לשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע (חברת הביטוח) והוא ריוח של מסחר, והלא גוף הבית הוא של בעל הבית והוא (המזיק) שרפו, ואיך יעלה על הדעת שהוא ירויח ע"י שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים, שיופטר השורף ע"י זה. ולכן לענ"ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם לבעה"ב אם עבור עצמו ואם עבור חבורת האיסיקראציע, ואם הוא יקחהו לעצמו ולא יתן לבעלי האסיקראציע, מה לו לשורף בזה."
הרי שאין סברא שלמזיק יהיה פתחון פה כתוצאה מעסק שעשה הניזק עם חברת הביטוח, ומה לו למזיק בעסק זה של הניזק עם חברת הביטוח, ולא יעלה על הדעת שמזכות הבאה לניזק ממקום אחר, יפטר המזיק. ועיין עוד באור שמח (שכירות ז,א) דגם מבואר דהוי עיסקה בין המבטח לביטוח, ואין למזיק חלק ונחלה וטענה לפוטרו מתשלומים. ועיין עוד בתש' אור שמח (ח"ב סי' יד), ובשואל ומשיב (תנינא, ח"ג סי' קכט ד"ה והנה).

והגרא"ו זצ"ל בקונטרס שעורים (כתובות סי' ריז, וסי' ריח) הביא את דברי הרמב"ם דאם חבל אדם באשת איש, ינתן דמי הריפוי לבעל, דהרי הוא - הבעל - חייב ברפואתה. ומזה רצה הגרא"ו לדון שהוא הדין בשורף ביתו של חברו והבית היה מבוטח, באופן שחברת הביטוח חייבת לשלם לניזק, שצריך המזיק לשלם את דמי הנזק לחברת הביטוח ולא לניזק, כשם שהחובל באשת איש משלם לבעל (האחראי על רפואת האשה והחייב בתשלום דמי הרפואה) ולא לניזק (האשה). ולכאורה נראה לחלק בין דין ריפוי באשת איש לדין חפץ של מזיק שמבוטח בחברת ביטוח. בדין ריפוי של אשת איש הוטל חיוב הריפוי על הבעל, והבעל הוא זה שחייב לרפאות את האשה, ולכן כאשר אחר הזיק לאשה וחייב המזיק לשלם ריפוי, חייב המזיק לשלם למי שחייב בריפוי. בחפץ המבוטח בחברת ביטוח, לא הוטל על חברת הביטוח חיוב פיצוי הנזק, אלא שיש הסכם מסחרי בין המבוטח לחברת הביטוח שבתמורה לתשלום הפרמיה חייבת חברת הביטוח לפצות את המבוטח אם יגרם לחפץ המבוטח נזק לפי תנאי הפוליסה. החברה אינה האחראית לחפץ, היא אחראית למילוי חובותיה כתוצאה מעיסקת הביטוח שעשה המבוטח עם החברה. לכן כאשר הזיקו את החפץ המבוטח, אין לחברת הביטוח כל זיקה לתשלום זה אא"כ הדבר נובע מתנאי הפוליסה. חברת הביטוח חייבת לשלם את דמי הביטוח, לא מפני שהמזיק אינו משלם או כן משלם, אלא רק מפני שכך התחייבה בתנאי הביטוח. וכיון שחברת הביטוח אינה בבחינת האחראית לתקינות החפץ, אין המזיק פורע לחברת הביטוח אלא לניזק.

גם מש"כ שם בסי' ריח, דכיון שהניזק מקבל דמי הבית מהמזיק, אין חברת הביטוח צריכה לשלם לניזק, וכמו בגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, דאין יכול לתבוע משניהם אלא רק מאחד מהם, "דבשביל היזק אחד אין לו לקבל שני פעמים תשלומין". ולכאורה צ"ע, דבגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, אתינן עלה מדין חיובי תשלום לניזק, ומקבל רק תשלום נזק אחד ולא שני תשלומי נזק, כיון שאי-אפשר לחייב שני תשלומים על הפסד אחד וכמש"כ הקונטרס שעורים, אולם בחברת ביטוח, חיוב התשלומים של חברת הביטוח אינו בגלל הנזק אלא בגלל חיובי החברה כלפי המבוטח. הנזק הוא ההיכי תימצי אבל לא החיוב. החיוב נובע מההתקשרות העיסקית שבין המבוטח לחברה, ובכגון זה יכול לקבל דמי החפץ מהמזיק, מכח חיובי מזיק, ומהחברה מכח ההתקשרות העיסקית שלו עם חברת הביטוח, אם אכן תנאי הפוליסה אינם מגבילים קבלת תשלום בכך שלא שולם הנזק ע"י המזיק, ואינו כשני תשלומים של מזיקים על הפסד אחד.

המסקנה האמורה כי דמי הביטוח אינם בבחינת דמי נזק צער וכו' אלא דמי עיסקה הנובעים מתנאי הפוליסה אותה רכש המבטח, עולה גם מדברי הציץ אליעזר בתש' (חי"ח סי' סז) שדן בספר תורה מבוטח שנגנב, אם חייבים לקנות בכסף שמקבלים מהביטוח ספר תורה אחר, כדין מוכר ספר תורה שחייב ליקח בדמיו ס"ת אחר, שאין קדושה למעלה מס"ת, וכמו שפסק הרמב"ם בהל' תפילה יא,יד. ועל כך השיב דאין כסף שמקבלים עבור ביטוח ס"ת נחשב כדמי ספר תורה אלא כתשלום שבא כתוצאה מעיסקא:
"... זה ממשמש ובא מכח עסק מסחרי כתוצאה מתשלומי הביטוח שהיו משלמים כל השנים למוסד, ונערכים לפי דמי הביטוח ששילמו ולא לפי ערך שווים הממשי של הס"ת. ומכיון שכן לא נקרא זה דמי ס"ת, ויכולים להוציא את הכסף לכל צרכי בית הכנסת."
הציץ אליעזר סומך יתדותיו על דברי האור שמח (שכירות ז,א) והמהרש"ם בתש' (ח"ד סי' ז) הנ"ל, שמהם עולה כי דמי ביטוח הם פועל יוצא של עיסקה מיסחרית, ואין למסובב הסיבה הכח ליחס אליו את הגדרת הדמים. וע"כ הסיק כי כסף שמקבלים מחברת ביטוח הוא "ריוח מסחרי שמרויחים מהחברה שהבטיחו את עצמם שם, והוא ריוח עלמא הבא מבחוץ תמורת תשלומים ששילמו כל הזמן".

על כן כאשר באים אנו לקבוע למי שייכים דמי הפיצויים ששילמה חברת ביטוח אבנר (באמצעות חברת הסנה) הרי שתנאי הפוליסה הם המכתיבים למי שייך הכסף - לאשה או לבעל. אלא שבנידון שלפנינו תשלומי הביטוח נעשו מכח הסכם עשעו הצדדים (הבעל והאשה) עם חברת הביטוח בתאריך 4.1.91. בהסכם נאמר במפורש כי הנתבעת השניה (חברת הביטוח הסנה) תשלם לתובעת הראשונה (האשה) סך של 320,000 ש"ח (ממנו קוזז עמלת עו"ד) "לפיצוי סופי ומלא של תביעתה", והתובעת הראשונה (האשה) תישא לבדה בכל ההוצאות הרפואיות בעתיד. עוד נאמר כי תובע מס' 2 (הבעל) דוחה את תביעתו, ומתחייב שלא להגיש תביעה נגד הנתבעים בענין התאונה. א"כ מההסכם עולה מפורש כי התשלום הוא לאשה לבדה.

כל זה היה שריר וקיים אם הכסף היה מונח בבנק, ופירותיו נאכלים ע"י בני הזוג, שאז ודאי היתה האשה נוטלת את הקרן עימה, (אף אם הכסף היה מופקד ע"ש שני הצדדים, מתוך הנחה שהחשבון המשותף נועד כדי שיוכל גם הבעל לאכול פירות הקרן, אך אין בזה לכאורה מתנה מהאשה לבעל). לא כך נעשה בנידון שלפנינו. הצדדים בחרו לרכוש דירה גדולה כשנתיים לאחר קבלת דמי הפיצויים (בתאריך 28.4.93). מעיון בחוזה המכר (המצוי בתיק ביה"ד) עולה כי הדירה עלתה סך של 179,000 דולאר. דירתם הקודמת של הצדדים נמכרה בסך של 116,300 דולאר. יוצא א"כ שהיה חסר לצדדים 62,700 דולאר לרכישת הדירה, כך שמקסימאלית הושקע בקנית הדירה מכספי הפיצויים סך של 62,700 דולאר (שהם כ - 60% מסך כל הפיצויים, אם נחשב סך של 283,000 ש"ח ביחס לשער הדולאר שהיה בזמן רכישת הדירה 2,74 ש"ח, ובודאי שנתיים קודם לכן, כשקבלו מחברת הביטוח, היה השער נמוך יותר). סכום זה הוא קצת יותר משליש מערך הדירה. אינני יודע מה היו שיקולי האשה לרשום את הדירה בחלקים שוים ולא ע"פ ההשקעה, דהיינו שני שליש לאשה ושליש לבעל. אינני יודע גם הכיצד סברה לרפא את עצמה, אם תזדקק לכסף זה, האם תמכור את הדירה? או אולי בשארית הפליטה - 40% מערך הפיצויים, יספיקו לרפא את עצמה. וא"כ היכן הם אותם 40% מסכום הפיצויים, ומדוע לא יספיקו לכלכל עצמה ברפואתה?

בכל אופן מהנתונים שבתיק עולה כי ההשקעה בדירה היתה כשני שליש ממכירת הדירה הקודמת, שהיא לדעתינו ודאי שייכת לשני הצדדים ואין בטענות האשה כדי לשנות את הרשום, ושליש נוסף מכספי הפיצויים. הרישום אצל רשם המקרקעין נרשם בחלקים שוים. לאמור - האשה נתנה לבעל כ- 16% מערך הדירה כמתנה (שערם אז כשלושים אלף דולאר). יתכן והואיל וגם הבעל היה צד בתביעה עקב הסבל שהיה מנת חלקו בהיותו נשוי לאשה נכה, היה מקום מצד האשה לתת חלק זה במתנה לבעל. בכל אופן בשעת המתנה ידעה האשה על אופיו הבוגדני של הבעל, שהרי לדבריה זה היה הסיבה לתאונת הדרכים, וא"כ מה לה כי תלין כשנתנה לבעל חלק נוסף בדירה.

מזה הטעם אין בדעתינו לשנות את אופן החלוקה בדירה כאמור בהסכם הגרושין שבין הצדדים, ולדעתינו לאור הנימוקים דלעיל אין לקזז מחלקו של הבעל בתמורת מכירת הדירה את דמי הפיצויים שהושקעו בדירה - כולם או חלקם, והדירה תמכר ותמורתה תחולק בחלקים שוים.

ד. הסכמה לחלוקת רכוש ע"פ דין המדינה
לצדדים - כ"א לחוד או/ו שניהם יחד - זכויות ממקום העבודה, קופות גמל, חסכונות, קרנות השתלמות וכו'. האשה תבעה לחלוק את הכל לפי החוק, דהיינו שאף הזכויות הרשומות על שם הבעל בלבד או על שמה בלבד ושנצברו במהלך הנישואים, יחולקו בחלקים שוים. למעשה גם ב"כ הבעל תבע לחלוק את הכל בחלקים שוים. כך בתגובתו בתאריך 4.3.01, וכך בתגובתו בתאריך 27.1.02. כנראה שבעיקר רצה את חלוקת הדירה בחלקים שוים, בחששו שע"פ ההלכה יהיה כאן דין מתנה החוזרת עקב מעשי הבעל, דבר שאינו קיים בחוק. אולם משקיבל את מחצית הדירה במסגרת הסכם הגרושין (בתאריך 23.5.02), שינה טעמו וביקש מכאן ולהבא לדון ע"פ ההלכה. השאלה בנידון שלפנינו לאור האמור, כיצד לחלוק את כספי הזכויות והחסכונות הרשומים ע"ש אחד הצדדים, ושנרכשו במהלך חיי הנישואים. והשאלות העומדות לדיון הן האם מהני קבלה לדון ע"פ דינים שאינם דין תורה, והאם קבלה זו צריכה קנין או מספיק אם נכתבה בכתבי טענות הצדדים.

הרא"ש בתש' יח,ד נשאל בשטרות שמקבלים על עצמם המלוה והלוה לדון בערכאות, האם ידונו בערכאות, או לדון בדין תורה ולבטל התנאים שהתנו הלווין על עצמם, כיון שאינו ע"פ דין תורה.

ועל כך השיב הרא"ש דכוונת הכתוב בשטר שאם לא ירצה הנתבע לירד עימו לדין בדייני ישראל, שיוכל לתובעו בערכאות:
"אבל בעודו מזומן לעשות דין לפני דייני ישראל, אין התובע רשאי להביאו לפני ערכאות, וגם דייני ישראל לא ידונו לו אלא דין תורה."
הרי שאין במוסכם לדון לפני ערכאות, כדי להתיר לדון בערכאות, ואף דייני ישראל ידונו ע"פ דין תורה ולא ע"פ דיני הערכאות. ועיין בבעל התרומות (שער סד,ד), ובשו"ע חו"מ כו,ג ובסמ"ע ס"ק י. ועיין בנתיבות בחידושיו כו,י שסיכם את דברי הסמ"ע, וז"ל:
"ודוקא אם אין למלוה זכות, בזה לא חל על זה הקנין דהו"ל קנין דברים, אבל אם יש למלוה זכות, אין בידו לחזור בו, דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני עכו"ם, ודייני ישראל ידונו זכות בזה."
הרי שאם יש לו זכות בדיני עכו"ם, שידונו דייני ישראל ע"פ דיני עכו"ם. וכן ביאר הסמ"ע בסי' סא,יד דדוקא במקום שיש איסור לדייני ישראל לדון ע"פ דיני הערכאות, כגון להוציא ממון שעברה עליו השמיטה, בזה ידונו ע"פ דין תורה. אולם במקום שאין איסור, ידונו דייני ישראל באותה זכות שיש לו לפני דייני עכו"ם. אולם הט"ז (חו"מ כו,ג) פליג וס"ל דאפילו רוצה להדיא שדייני ישראל ידונו ע"פ דיני עכו"ם, הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, דאף מדברי הרא"ש מבואר שידונו דייני ישראל ע"פ דין תורה. ואפשר דאף לט"ז הוי מתנה על מה שכתוב בתורה רק במקרה שיש איסור לדון ע"פ ערכאות וכגון שמיטת כספים וכד', וצ"ע.

אולם בנידון שלפנינו נראה דאף לט"ז יחלקו את הכספים המצויים בחשבונות הבנקים. אם היו הצדדים באים ומבקשים מביה"ד שידון את עניני הרכוש שבין הצדדים ע"פ חוק המדינה - בזה באנו למחלוקת הסמ"ע והנתיבות עם הט"ז, אם ידונו דייני ישראל ע"פ דין תורה או ע"פ החוק. אולם בנידון שלפנינו ביקש הבעל (באמצעות ב"כ בתגובות הנ"ל) "חלוקה בחלקים שוים של כל הנכסים שניצברו בתקופת הנישואין". לא התדיינות אלא פסק דין לחלוקה. הבעל מודה (באמצעות ב"כ, עיין קצוה"ח קכד,א, ובכתב ההרשאה לב"כ שהתקבל בביה"ד ביום 5.2.01) שכל הכספים שנצברו בחיי הנישואין שייכים לו ולאשתו בחלקים שוים, והרי לפנינו הודאת בעל דין בכתב בפני בית דין, ואינו יכול לטעון בכגון זה טענת השטאה או השבעה, עיין שו"ע חו"מ פא,יז, וכל בקשתו מבית הדין היא להוציא לפועל את החלוקה בחלקים שוים עליה הוא מודה. וכיון שיש כאן הודאה ולא טענה, לא שייך שיחזור בו מהודאתו שהודה בפני בית דין.

לאור האמור נראה לחלוק בשוה את כל הכספים המצויים בקופות גמל, קרנות השתלמות, חסכונות, פיצויים וכו' שנצברו במהלך הנישואים, אף אם רשומים ע"ש צד אחד. מצד הודאת שני הבעלי דין כי הממון שייך לשני הצדדים בחלקים שוים. וזאת אף מבלי להתיחס לבקשתם ותביעתם לדון ע"פ החוק, דלדעת הסמ"ע והנתיבות יש לדייני ישראל לדון ע"פ הזכות שיש להם ע"פ החוק, דמשעת הודאתם השתעבדו נכסיהם לחלוקה שוה ע"פ החוק.

ה. שאר תביעות (מכונית, כספים, כתובה)
בענין המכונית - הרי שהואיל והמכונית מסוג ה. הרשומה ע"ש שני הצדדים, שייכת לשני הצדדים. אין בטיעונים שהעלה ב"כ הבעל בסע' ,18 וסע' 19 לסיכומיו כדי לשנות את עובדת היות הצדדים בעלים משותפים על המכונית. טענה של רישום מחצית מתוך לחץ, ללא כל הוכחה, אין בה כדי לשנות את עובדת הבעלות.

מן הראוי היה כי חלקה של האשה במכונית יקבע לפי היום בו הגיש הבעל את תביעת הגרושין והחל להשתמש לבדו במכונית. אולם מאחר ובמקביל האשה משתמשת בתכולת הבית, שגם הם ברי חלוקה ע"פ ההסכם, והן ערך המכונית יורד והן ערך התכולה, ע"כ נראה כי האשה תקבל את חלקה ברכב במקביל לקבלת חלק הבעל במטלטלין, וכי חלוקת הרכב וחלוקת המטלטלין יעשו במקביל ובהסכמה, ובהעדר הסכמה, יקבע ביה"ד את אופן ודרך החלוקה, כאמור בהסכם הגרושין.

לענין הכספים - יש לפנינו שתי תביעות מצד האשה. 80,000 ש"ח שמשך הבעל מחשבון המשותף בבנק אוצר החיל, וכן סכום של 3500 דולאר שהאשה טוענת כי סכום זה הוא כסף פיצויים השייך לה, וכי הבעל הלוה את הכסף לחבר. האשה מודה שנטלה את ה - 3000 דולאר שנותרו בבית. מנגד טוען הבעל כי האשה נטלה את כל ה - 6500 דולאר.

בענין הסכום של 6500 דולאר - לא ניתנו ראיות ע"י האשה כי כסף זה שייך לה בלעדית, וכן לא ניתנו ראיות ע"י הבעל כי האשה נטלה את כל הסכום. גם לדברי האשה, הרי שהיא בצעה חלוקה של הכסף ע"י שנטלה את ה - 3000 דולאר הנותרים. ע"כ תביעה זו של שני הצדדים - נדחית.

בענין הסכום של 80,000 ש"ח. מתברר אכן כי בתאריך 8.11.99 משך הבעל את הסכום הנ"ל מהחשבון המשותף. מדובר בתקופה של כחודשיים לאחר שהגיש את תביעת הגרושין. טענתו כי משך סכום זה כדי לכלכל את הבית, היא טענה תמוה ביותר, שהרי בסכום כזה ניתן לכלכל בית כמעט שנה!! יחד עם זאת אין בידינו הוכחה ברורה כי סכום זה שייך לאשה בלבד, והואיל ומדובר בחשבון משותף, הרי שעל הבעל להחזיר סכום של 40,000 ש"ח לאשה, שהרי שני הצדדים שותפים בחשבון הבנק ושניהם בעלי החשבון לזכות ולחובה (עיין משפטיך ליעקב ח"ב יט,ז). והואיל וסכום זה היה בפקדון בנקאי, על הבעל להוסיף הפרשי הצמדה החל מיום המשיכה ועד לפרעון בפועל. (עיין ברמ"א חו"מ רצב,ז. וכאן הוי ריוח ברור. ועיין עוד בש"ך שם ס"ק טו ובנתיבות ס"ק יג. וכיון שהכסף כבר היה בפק"מ, עליו לשלם את ביטול הריוח). סכום זה ישולם לאשה מחלקו בתמורת מכירת דירת הצדדים.

בענין הכתובה ותוספתה (מליון ל"י, לפי שער של 58.3 ל"י, שהם כ - 17,000 דולאר). הרי שאף שהאשה תבעה גרושין, תביעתה היתה מחמת מעשי הבעל, ובכגון זה לא הפסידה כתובתה, עיין בשני פסקי דין של הגרי"ש אלישיב שליט"א. בפד"ר כרך ח עמ' 278, ושם עמ' 324. יחד עם זאת אנו סבורים כי אין מקום לאחוז את החבל בשני קצותיו: לדרוש את המגיע ע"פ התלמוד הבבלי, ולדרוש את המגיע ע"פ הלכת בבלי הנהוגה בחוק. אם קבלה האשה את חלקה ע"פ החוק, אין מקום לפסוק גם חיוב כתובה. אמנם בנסיבות הענין נראה כי מגיע לאשה גם פיצוי, וע"כ נראה לנו שיתן הבעל לאשה סכום של 10,000 דולאר כפיצוי, וכן האשה תהיה פטורה מתשלום דמי שימוש על חלקו של הבעל עד לחודש מרץ 2004 (ולא עד בכלל). במידה והדירה לא תמכר עד לתאריך זה, תחויב האשה בתשלום דמי שימוש בגין חלקו של הבעל.

לאור האמור לעיל אנו פוסקים:
א. דירת הצדדים ברח' ה. שייכת לשני הצדדים בחלקים שוים, ותמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שוים, בכפוף לאמור להלן.
ב. על הצדדים וכונס הנכסים לפעול למכירת הדירה לא יאוחר מתחילת חודש מרץ 2004. במידה ולא תמכר עד לתאריך זה, תחויב האשה בתשלום דמי שימוש בגין חלקו של הבעל החל מחודש מרץ 2004.
ג. מחלקו של הבעל בדירה יש לנכות סכום של 40,000 ש"ח שישא הפרשי הצמדה החל מחודש נובמבר 1999. וכן סכום נוסף של 10,000 דולאר שישולם לאשה כפיצוי.
ד. המטלטלין, ובכללם התכולה ומכונית הצדדים, תחולק בחלקים שוים, ובהעדר הסכמה יכריע ביה"ד על אופן החלוקה.
ה. חסכונות, קופות גמל, זכויות, קרנות השתלמות, ביטוחים, אף אם רשומים ע"ש אחד הצדדים, יחולקו בשוה בין הצדדים, וזאת ע"פ הודאתם ובקשתם.
ו. שאר התביעות ההדדיות נדחות.
ז. ובזה באנו על החתום, היום ד' בחשון התשס"ד 30 באוקטובר 2003

הרב אברהם אטלס - אב"ד          הרב צבי בן יעקב - יו"ר          הרב מימון נהרי - דיין