תיאור המקרה
הופיעה לפני בית הדין אשה אלמנה שיש לה תינוק בן כשישה חודשים ומבקשת להתירה להינשא.

מדובר במקרה של גיורת צדק, אמה גויה ואביה יהודי ולפיכך עברה תהליך גיור כדת וכדין. לאחר שהתגיירה נישאה לפלוני ונולדו להם שני ילדים. כאשר היתה בהריון שלישי נפטר בעלה בנסיבות טרגיות ולאחר כחצי שנה נולדה בת.

כיום, כחצי שנה לאחר לידת הבת, הופיעה האשה לפני בית הדין ומבקשת להינשא לאדם שהכירה אותו כארבעה חדשים קודם לכן. מדובר באדם שהתגרש כשנה קודם לכן, ולו שלושה ילדים. הוא אדם דתי ויוכל להיות לה לעזר רב בגידול הילדים, ובחינוכם לתורה ולמצוות, וחשוב לה להינשא לו מיד, ומבקשת מביה"ד להתירה להינשא.

האדם הנזכר הופיע לפני בית הדין ואמר שהוא מעוניין לשאת את האשה הנ"ל, והוא מוכן לפרנס אותה ולדאוג גם לילדיה, ולמרות שהוא משלם מזונות לגרושתו עדיין יש לו די פרנסה ברווח בכדי לפרנס את אשתו לעתיד ובתה (יש לו גם דירה הרשומה על שמו, בשלב זה היא מושכרת לצורך פירעון המשכנתא, אבל היא בעתיד תוכל לשמש אותם למגורים).

בית הדין חקר את האשה, ולדבריה היא לא הניקה אף אחד משלושת מילדיה, מפני שלדבריה לא היה לה חלב, והיא לא נזקקה לטפול בכדורים למניעת גודש חלב כמקובל אצל אשה שאינה רוצה להניק. ביה"ד אף קבל אישור על כך מהאחות המטפלת בטיפת חלב, שהאשה לא הניקה את בנה האחרון, וששמעה מפיה שלא הניקה גם בעבר את שני ילדיה. עוד אמרה האשה שהיא מקבלת קצבה חודשית של כ־12,000 ₪ מהמדינה.

דיון הלכתי
השולחן ערוך אבן העזר סימן יג סעיף יא כותב:

"גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו. וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש. בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה."

לכאורה האשה הנ"ל הרי היא בכלל האיסור הזה של "מינקת חבירו" ועליה להמתין אפוא מלהינשא כשנה וחצי, עד שבתה תגדל ותהיה בת שנתיים.

למרות זאת, יש בנדון דידן כמה פתחי היתר, כפי שנבאר להלן.

אין לה חלב
השולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן יג סעיף יא כותב

"וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא."

כלומר אם לאשה אין חלב היא אינה בכלל הגזירה של מינקת חבירו. טעם הדבר הוא מפני שאינה נחשבת "מינקת". ואף על פי שמצינו שבכמה מקרים שגזרו חכמים משום לא פלוג, מכל מקום בכהאי גוונא לא שייך לגזור, דניכר החילוק בינה לבין מינקת, וכמו שכתב הרא"ש בכתובות פ"ה סי' כ:

"דודאי מינכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה [היינו – בנשי ריש גלותא], ובין גמלתו ללא גמלתו [היינו – בחיי בעלה], וכן משמע הלשון מניקת שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה. ומטעם זה נראה להתיר אשה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מניקת בחיי בעלה עכ"ל."

בשו"ת יביע אומר חלק ט – אבן העזר סימן יג כתב שגם אם יש לה רק מעט חלב שאינו מספיק למחייתו של הילד נחשבת כ"אין לה חלב":

"בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סי' ט) באשה מינקת שלא היה מספיק החלב שלה לתזונת הולד, והיתה צריכה לסיוע של מינקת אחרת, דמה לי אם אי אפשר לה להניק כלל או שמניקה מעט שאין החלב מספיק לחיותו, ואף כשלא תנשא צריכה היא למינקת וכו'. ע"ש. ולפ"ז נחשב כאילו הפסיקה לגמרי להניקו. וכ"כ בשו"ת רב משולם, הובא בשו"ת מים חיים רפפורט (חאה"ע סי' יב) שכל שאינה מספקת בהנקתה למחיית הולד, אינה בכלל תקנת חכמים במינקת, כמו בפסקה לגמרי. ע"ש."

אלא שמפשטות לשון הרא"ש והשו"ע נראה שלא די במה שאינה רגילה להניק, אלא צריך גם סיבה פיזיולוגית לכך, כגון צימוק דדים, או שאין לה מספיק חלב להניק (כמובא לעיל), ולא שאינה מניקה מחמת בחירתה, שאז אין דינה שונה משאר נשים שרוצות לגמול את בניהן, ואף על פי כן נאסר עליהן להינשא כ"ד חודשים.

והנה במקרה דנן האשה אומרת שלא היה לה חלב להניק, ולכן היא לא הניקה את שלושת ילדיה. אולם אין לה הוכחה לדבריה. בבירור שביה"ד עשה עם האחות מטיפת חלב, היא אמרה שידוע לה שהאשה לא הניקה, אולם לא רשומה הסיבה לכך. היא הסבירה שהם אומנם מנסים להשפיע על האם להניק, אבל אם היא אומרת שאין לה חלב, הם לא בודקים את הדבר ומדריכים אותה בשימוש תחליפי חלב אם.

בנושא ההוכחה הנדרשת מהאשה שאין לה חלב, עיין גם כן שו"ת יביע אומר חלק ז – אבן העזר סימן יג שכתב בעניין הצורך בהוכחה:

"וכבר כתב הגאון מהרש"ם בח"ג (סי' קכב) שאם נתברר ע"פ הרופאים שהחלב שלה מזיק לולד, עד שנעשית אינה ראויה להנקה כלל, יש להקל לדעת רש"י ודעימיה. ע"ש. וכיו"ב כתב המהר"ש ענגיל בח"ג (סי' סו), אלא שפלפל אם יש נאמנות לרופא האומר כן וכו'. ע"ש. ובנ"ד שהאישור הרפואי ניתן ממוסד רפואי ממשלתי בודאי דלא מרעי נפשייהו לאחזוקי שיקרא, וזאת מלבד עדותה שלה, ועדות אמה, שלא הניקה מעולם כלל, בגלל התרופות שקיבלה, ושלכן ניתן לה טיפול מיוחד עם לדתה את הולד להפסיק את החלב שלה. וע' בשו"ת בנין ציון (סימן קלב) ובמהר"ש ענגיל שם."

לפי זה בנדון דידן לכאורה אין להסתמך על דבריה, אלא אם כן תביא אישור רפואי שיורה על סיבה ברורה שגורמת לכך שאין לה חלב.

וכן כתב בשו"ת אבני נזר אה"ע נב שאין להאמינה על כך שפסק חלבה, מפני שאם נאמינה אם כן לא יהיה קיום לתקנת חז"ל, שכל אשה תאמר שפסק חלבה מסיבה פיזיולוגית וכיו"ב:

"דאף שאפשר לומר ע"א נאמן באיסורין אף הנוגע בדבר, מ"מ יש לומר שזה בכלל עיקר התקנה, שאם נאמר שאם תאמר שגמלתו מחמת שלא יכלה להניקו מותרת, לעולם תגמלנו כדי שתוכל להינשא, ותאמר שלא יכלה להניקו."

והציץ אליעזר הביאו בחלק ד סימן כ.

יחד עם זאת, העובדה במקרה דנן, שהיא לא הניקה כלל את שלושת ילדיה, בצירוף העובדה שהיא לא נזקקה לטיפול מונע גודש חלב, עושה כעין רגליים לדבר שלא היה לה חלב כדבריה. זאת ועוד, הפוסקים הנ"ל דברו על אשה שהניקה והפסיקה, שעל זה צריך הוכחה שזה לא בגרימתה, אבל כשלא התחילה להניק, יש סבירות יותר לומר שאין לה חלב, אלא שעדין קשה להסתמך על כך בלבד, ללא סניפי היתר נוספים.

לא התחילה להניק
היתר נוסף שמצאנו מחבל פוסקים רבים, הוא מצד שלא התחילה להניק, ואם כן אינה בכלל "מינקת חבירו" ולא חלה עליה הגזירה, אם כי בדרך כלל הפוסקים מתירים בצירוף התרים נוספים, עיין אוצר הפוסקים ב עמ' 191 שהביא כן בשם: שבות יעקב, משיבת נפש, תורת חסד שהביא שבשו"ת מהר"ם פדווא מתיר, פחד יצחק מפי כמה רבנים, תפארת צבי, שאילתות פר' וירא, אמרי אש בשם רבים המתירים, ועוד פוסקים עיי"ש. ומשמע שאף בהניחה מעוברת הדין כן, אע"פ שהגמ' אומרת שמעוברת למניקה קיימא, ולכאורה היא בכלל הגזירה עוד כשהיתה מעוברת, ואם כן גם לאחר הלידה יש לומר שכבר נאסרה. צריך לומר שאם לא הניקה כלל איגלאי מילתא למפרע שלא למניקה קיימא, ובפרט כשאנו יודעים מראש שלא תניק, כמו העובדה שמביא אוצר הפוסקים בשם חשק שלמה באלמנה שהניקה וקרה שנתמעך אצלה התינוק בשעת הנקה וקבלה על עצמה שלא תניק יותר, או כמו שמביא בלקט קמח עובדה של אלמנה עשירה שבני משפחתה לא רגילים להניק, ובמאורות נתן מביא עובדה של אלמנה שהיו לה 5 ילדים שלא הניקה, וכן בישועות מלכו כנ"ל, וכיון שידוע שאותה מעוברת לא למניקה קיימא הם מתירים לה להינשא.

אומנם יצוין בזה, שכולם מתירים בצירוף עוד סניפי היתר, משום החשש לעבור על חומר גזירת חכמים, אבל נראה שמצד הסברא הם תפסו זאת להיתר ברור. ואע"פ שהרא"ש התיר לכאורה רק בצמקו דדיה, נראה שהם הבינו שלאו דוקא אלא כל שלא הניקה כלל היא בכלל זה. ולכן הוסיף הרא"ש "ואינה רגילה להניק לעולם", ולדבריהם זה אפילו אם אינה רגילה להניק בבחירתה. ומה שכתב שו"ע "שפסק חלבה בחיי בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך הג' חודשים", ניתן לפרש, שאם התחילה להניק והפסיקה, אז נתיר לה להינשא רק אם פסק חלבה בחיי בעלה, אבל אם לא התחילה להניק אינה בכלל הגזרה בכל מקרה.

אמנם אוצר הפוסקים מביא גם חבל פוסקים שמחמירים ואוסרים אותה להינשא אף בלא התחילה להניק, ביניהם הריב"ש והגאון הר"ר העשיל שדבר בחריפות כנגד המקילים בזה, מ"מ לאחר שהבאנו את חבל הפוסקים המקילים, ראוי לצרף קולא זאת לנימוקים נוספים, ולכן בנידון דידן שהאשה לא הניקה את שלושת ילדיה, וידוע היה מראש שלא תניק, ומעוברת זו לא למניקה קיימא, ובמיוחד שלדבריה אין לה חלב, ואינה יכולה להניק, אלא שאין לנו עדות רופא על כך, יש כאן צד להתיר לה להינשא.

אלמנה שאינה משועבדת להניק
ידועים דברי רבינו שמשון הזקן שכתב שבגרושה לא גזרו איסור משום מינקת חברו, מפני שאינה משועבדת להניק, ויש הרבה פוסקים שהסתמכו עליו לפחות בתור צירוף להקל. נשאלת השאלה מה הדין באלמנה שפטורה מלהניק, כגון שהיא עשירה ולפי מעמדה אינה מניקה, או שאינה ניזונת שפטורה ממעשה ידים ובכללם הנקה, האם דינה כגרושה?

מחדש בספר אמונת שמואל סי' ג, הובאו דבריו בבית שמואל יג לז, שאם מדובר באלמנה שאינה משועבדת להניק, כגון שהיא עשירה, דינה כגרושה. ובבית שמואל דחה דבריו, משום שלא מצאנו חילוק כזה בראשונים, ועוד שלפי החילוק בראשונים בין גרושה לאלמנה, שבגרושה אביו חי והוא יפרנס, וזה לא שייך באלמנה, שאין אב שיפרנס, וז"ל:

"הנה באלמנה נמי משכחת לה דאינה חייבת להניק, היינו כשהיא עשירה, או היכא דאין לה מזונות, לפ"ז י"ל גם אלמנה מותרת להנשא דהא אם בעיא לא תניק, וכן פסק בתשובת אמונת שמואל, ויסוד בנין שלו משום שסומך על הר"ש הזקן, דס"ל גרושה מותרת להנשא משום דאינה חייבת להניק כן הוא אם היא אלמנה עשירה, אבל אין נראה לי להקל, דהא לא כתבו הפוסקים היתר זה אלא בגרושה ולא באלמנה, וע"כ הטעם משום גרושה לעולם היא פטורה להניק א"כ היא אינה בכלל מניקה, אבל אלמנה דהיא לפעמים חייבת אז היא בכלל מניקת חברו. וכן הוא כוונת המרדכי והג"א דכתבו גרושה לא דמיא לאלמנה שהיא מחוייבת להניק את בנה כוונתה כמ"ש דהיא בכלל מניקה. גם שאני גרושה דאביו חי כמ"ש בפוסקים משא"כ באלמנה, וכו'."

והנה בנדון דידן מדובר באשה שלא הניקה בחיי בעלה את שני ילדיו הקודמים, ואם כן גילה דעתו שמחל לה על שעבוד הנקה (עיין פתחי תשובה שמביא דוגמה כזאת ומנמק כך), או שיש ללמוד מזה שלא הניקה כלל בעבר בחיי בעלה, שלפי המקובל בחברה שלהם, אשה כמותה אינה מניקה (במיוחד אם קשה לה להניק), וממילא אין זה בכלל מעשה ידיה שמחויבת בו, ובנוסף לכך הואיל ולא נשאר בעיזבון בעלה מזונות עבורה, וממילא אינה חייבת במעשה ידים של הנקה, ודינה כגרושה שאינה משועבדת להניק לפי ר"ש הזקן, ומה שטוען ב"ש שאין כאן אב שיזון את בנו, כיון שהיא מקבלת קצבה גבוהה מהמדינה לשם כך, ומפורסם הדבר, יש כאן כאילו אב שיזון ויפרנס.

יצוין בזה, שבספר אמונת שמואל הנ"ל מביא עוד רבנים שסוברים כן, והוא הסכים אתם. אלא שרוב רובם של פוסקים חלקו על דברי האמונת שמואל, מטעם שלא פלוג רבנן ועוד טעמים, עיין בבית שמואל הנ"ל שדחה את דברי האמונת שמואל, וכן בפתחי תשובה יג ל ובאוצר הפוסקים ב עמ' 197־199 שהביאו מגדולי הפוסקים שחלקו עליו, ביניהם הנודע ביהודה, כנסת יחזקאל, יד אהרן, נתיבות לשבת ועוד. מכל מקום יש פה צירוף להקל.

מקבלת קצבה מהמדינה
במקרה דנן האשה מקבלת קצבה חודשית מכובדת מהמדינה, שעמה היא והבת יכולים להתקיים בכבוד. ולכאורה יש סברה לומר שבמקרה כזה, שאינה צריכה לתבוע את היורשים, ופרנסתם מצויה ברווח, ובטוחה מדי חודש בחדשו, אין חשש של סכנה לולד, ולא גזרו משום "מינקת" כמו שלא גזרו לגבי המניקות של בית ריש גלותא, שאין חשש במקרה שמסרו למינקת שתחזור בה המינקת, מחמת יראת ריש גלותא. כמבואר במרדכי יבמות רמז יט:

"דבי ר"ג לפי שהכל יראים מהם, היו ידועים וניכרים ואין לגזור בהם אטו שאר בני אדם, כי החילוק שבינם לשאר בני אדם מפורסם וידוע לכל, אבל לשאר בני אדם אין להתיר ע"י שום ערבון דלא כוליה עלמא ידעי באותו ערבון ויבוא להתיר בלא ערבון."

ולכאורה נראה שגם כסף המובטח לה ע"י מוסדות המדינה, נחשב לידוע ומוכר לכל ומפורסם שאין לה כל חשש שלא תקבל את הכסף.

ואכן מצאנו היתר כזה כאשר יש לתינוק מקור כספי מובטח למזונו, בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן מט התחשב בסברה זו להקל בנדון דידיה, וז"ל:

"אני כותב זה תיכף אחר הדבור בטעלעפאן, בדבר האלמנה שבעלה מת במלחמה, אשר יש לה כבר י"ג חדשים אחר מיתת בעלה, והילדה שנולדה לה אחר מיתת בעלה כבר גמלתה בזמן שנוהגות הנשים בזמן הזה, ולא מצד מחשבת לינשא, ואין חסר לה להתינוקת כלום מחמת שהמלכות שולחת לה בעדה כסף ככל הצורך לה בעדה מחמת שאביה מת במלחמה, ונזדמן לה עתה אחד מידידי בעלה שרוצה לישאנה ולהשגיח על בניה שזהו טובה גדולה להבנים, ועד שתינשא לו יעברו עוד שנים או שלשה חדשים שכבר יהיו יותר מט"ו חדשים ממיתת בעלה, וא"א לפניו לחכות יותר זמן, וגם הרבה אינשי יש ממשפחתו שאם ירצה לחכות יותר יעכבוהו מלישאנה שלפניה הוא הפסד גדול, שלא מצוי מי שירצה ליקח אלמנה עם ילדים. שלכן פשוט שמותרת לינשא לו ואם אפשר טוב לחכות עד אחר י"ח חדש מלידת בתה אבל כשלא אפשר יש להתירה תיכף אף כשעדיין ליכא ט"ו חדש."

אמנם לפי המבואר לא הסתמך על סברה זו לבד, אלא גם על הסברה של טובת הילד ושגם גמלה אותו בזמן שנוהגות הנשים בזמן הזה, בכל אופן צירף סברא זו להתיר.

בדומה להיתר זה כתב גם כן האג"מ היתר אחר לגבי מקרה שהמינקת אפוטרופסית על הנכסים, או שהנכסים נמצאים בידי ביה"ד, שבאופן זה לא קיים החשש שתתבייש לתבוע בביה"ד, וגם ביאר שאין בזה לא פלוג, עיין מה שכתב באבן העזר חלק ב סימן ז

"ויותר נראה דלענין הנשים חלקו ולא אסרו לאלו שאין צורך ותועלת להתינוק לאסרן ורק לאלו שאסרו סברי שלא פלוג להתירן כשאינן מיניקות כהא דנתנה למינקת וגמלתו. ונמצא שאף לרש"י ור"ן ואף להרי"ף ורמב"ם יש להתירה בתינוק שירש מאביו ואף ביש עוד יורשין כשהאם היא האפוטרופיא ואולי אף כשהמעות הם אצל ב"ד ואפוטרופוס ואף כשהיא תינוקת ויש עוד בן שיש לה עכ"פ מזונות מדין בנן נוקבן כיון שיהיה לה ביצים וחלב למסמס באם תתעבר ויתעכר החלב. ואין להקשות מריש גלותא שהיו עשירים משום דאפשר שהיו כולם סמוכים על שלחן דריש גלותא ולא היה לכל אחד מהם מה להוריש."

אלא שלבסוף כתב:

"אבל אף שמשמע לי כן לדינא, מכיון שלא נמצא זה בדברי רבותינו קשה לסמוך למעשה על זה לבד אבל לצרפו לסניף להתיר כשיש עוד טעמים מסתבר שודאי יש לצרף זה."

ואע"פ שאג"מ לא מלאו לבו להקל ע"פ סברא זו בלבד, הוא קובע שכן משמע לו בסברא לדינא, ואם כן מצאנו באג"מ סניף נוסף להתיר במקום שיש לתינוק מקור כספי בטוח למזונו. ומצד הסברא, הוא אומר שכן משמע לו לדינא.

אלא שיש לכאורה לדחות את ראיית האג"מ מנשי דריש גלותא, משום שההיתר של ריש גלותא הוא רק בגלל שמסרו את התינוק למינקת ומובטח שהיא לא תחזור בה, אבל הבטחה כספית לזון את התינוק בביצים וחלב לא מספיקה במקום שאפשר להניק, ומצאתי שכך כתב בשו"ת בית שלמה (הובא אוצה"פ חלק ב עמ' 168 אות ה) שעיקר הגזרה של מינקת היה משום שבהפסקת הנקה הולד מסוכן, וחז"ל לא הסתמכו לכתחילה על הפתרון של מסמוס ביצים וחלב, וראיה מגמ' יבמות יב ב שלפי רבי מאיר מניקה משמשת במוך שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות, ולא סמך על הפתרון של ביצים וחלב, וחכמים אומרים שלא צריך לשמש במוך כיון שנוהג כדרך כל הארץ, ומן השמים ירחמו, וכל זה כאשר אשה חיה עם בעלה כדרך כל הארץ. ומה ששאלה הגמ' שתתבע את היורשים לזון, זה על מקרה שכבר נישאת ונפסק שתצא, ושאלו מדוע תצא תתבע את היורשים, ותירצו שבושה לתבוע אותם והולד ימות, אבל לכתחילה לא סמכו על ההזנה חיצונית כזאת.

כיום יש תחליפי חלב טובים יותר מבעבר
בעבר, בפס"ד 981638/1 העליתי סברה חדשה להקל, בגזרה של "מינקת חברו" בזמן הזה, והנני מקדים ואומר, שכמובן שחידוש דין שכזה, יכול להתקבל רק בהסכמת גדולי הדור, אולם כפי שיובא להלן מצאתי מי שכבר העלה חידוש זה, ולכן הנני מעלה זאת כתוספת סמך וחיזוק.

השאלה היא האם גם כיום יש מקום לחשש שחששו חז"ל שגזרו על "מינקת חבירו" שהולד ימות, כאשר יש תחליפי חלב איכותיים, שיש בהם כל הערכים התזונתיים של חלב אם כמו מטרנה וסימילק, וכן יש לנו את האמצעים להאכיל תינוק רך בימים ע"י בקבוק הדומה לדד אשה, וכמעט שאין חילוק בין הנקה לתזונה חיצונית כזאת, ואין כל חשש שימות הולד.

נקדים ונוכיח שגזירת "מינקת חברו" היתה משום חשש סכנה ממשי למיתת הולד. אנו רואים שגם הפוסקים החמירו מאד בגזירה זו, וחששו אפילו למיעוטא שמניקות כ"ד חודש (כמבואר בחת"ס), ועשו לא פלוג לכל המקרים, ועיין בפני יהושע שהחרים מי שמיקל בכך, וכל זאת משום סכנה ופקוח נפש של הולד. ונראה שבימיהם אם האשה לא היתה מניקה, הולד היה מסתכן והזנתו בדרך אחרת ע"י ביצים וחלב עדין לא היתה מוציאתו מכלל סכנה (וכפי שהבאתי לעיל בשם בית שלמה). צא ולמד ממה שאומר רבי מאיר שמעוברת מניקה תשמש במוך שמא תתעבר ויתעכר חלבה. ואינו סומך על הפתרון של ביצים וחלב, ומה שחכמים התירו לבעל לשמש כדרכו, זה מפני שהוא נוהג כדרך כל הארץ, "ומן השמים ירחמו" היינו שבדרך הטבע ההנקה מעכבת את הכניסה להריון, ואם תתעבר יש פתרון של בדיעבד בביצים וחלב. ומה ששאלה הגמ' שתתבע את היורשים לזון, זה על מקרה שכבר נישאת ותצא, ששאלו מדוע תצא תתבע את היורשים, ותירצו שבושה לתבוע אותם והולד ימות, אבל לכתחילה לא סמכו על ההזנה חיצונית כזאת. וראיה לדבר מחריפות לשון הגמ' שם "תניא: לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו, ואם נשא – יוציא ולא יחזיר עולמית!... דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה". ממשיכה הגמ' "אי הכי, דידיה נמי? דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב. דידה נמי ממסמסא ליה בבצים וחלב? לא יהב לה בעל. וליתבעיניה ליורשים? אמר אביי: אשה בושה לבא לבית דין, והורגת את בנה". פרש"י "על כורחה מת בנה ברעב."

לכאורה קשה הלא הגמ' אמרה לעיל שאדם זר אינו חשוד להרוג את העובר, ועאכו"כ שאם לא תהרוג את בנה הנולד? ולכן פרש"י "וקטלה לברה ברעב". היינו שעל כורחך ממילא ימות הולד ברעב. וגם זה קשה האם עד כדי כך יש חשש שלא תשיג ידה אפילו מעט אוכל ביצים וחלב הנצרכים לתינוק רך בשנים?! ולכן נראה ברור כחמה, שהסכנה העיקרית שיש לוולד הוא שהאם תפסיק להניק, והזנתו ע"י ביצים וחלב אינו תחליף אופטימלי לחלב אם. כנראה גם הקושי להאכיל את התינוק ביצים וחלב, שדורש התמסרות רבה, עלול לסכן את הוולד. ואולי בגלל זה רמב"ם מפרש אחרת את בגמרא "ממסמסא ליה בביצים וחלב", וז"ל (פי"א גירושין הלכה כ"ה): "שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילים לחלב כשיתעכר", היינו – הביצים והחלב ירפאו את האם שיהיה לה חלב טוב להניק. כלומר רק הנקה יכולה לחיות את הילד, ולא כל דבר אחר.

וכך אפשר ללמוד מההוה אמינא בגמ' שמעוברת לא תינשא משום "דחסה" שיהרוג את העובר, והרמב"ם הביא זאת למסקנה ולהלכה: "מעוברת – שמא יזיק הולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חבירו" (עיין כסף משנה בשם מהר"י קולון שיישב את הרמב"ם), בכל אופן אנו רואים שהבסיס לגזרה זו היא פקוח נפש ממש, ואפשר שלכן הרמב"ם הביא זאת גם למסקנה, וזה מחזק את היסוד שאמרנו, שעיקר הגזרה של מינקת חברו הוא הפסקת ההנקה שבזמנם היתה בבחינת פקוח נפש ממש, מחוסר אמצעים אחרים לזון את הוולד.

ועוד קצת ראיה לזה, שהיתה הוה אמינא בגמ' לומר שאם האשה באה מבית ריש גלותא לא גזרו, מפני שיכולה למסור את הולד למינקת, והמינקת לא תפסיק להניק מפני יראת ריש גלותא, ולכאורה נשים אלו היו עשירות, ובמידת הצורך היו יכולות להאכיל את הוולד בביצים וחלב ללא כל בעיה ולא תהיה סכנת ולד, ואעפ"כ תלו את ההיתר בכך שתהיה מינקת שלא תפסיק להניק, משמע שזאת היא הסכנה.

ולכן בזמן הזה שיש תחליפי חלב איכותיים, שיש בהם כל הערכים התזונתיים של חלב אם כמו מטרנה וסימילק, וכן יש לנו את האמצעים להאכיל תינוק רך בימים ע"י בקבוק הדומה לדד אשה, וכמעט שאין חילוק בין הנקה לתזונה חיצונית כזאת, אין כל חשש שימות הולד. הסכנה שדברו עליה חז"ל אינה קיימת כלל בזמן הזה.

אולם דא עקא, הלכה היא (ביצה ה ב) "כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו", ו"אין בי"ד יכול לבטל דברי חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין", ואפילו בטל הטעם לא בטלה התקנה. כמו שפסק הרמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ב:

"בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם."

וכך אנו רואים ממה שדנו הפוסקים האם אפשר לקצר בזמן הזה את זמן ההמתנה של כ"ד חודש, הואיל ובזמן הזה הנשים אינן מניקות זמן רב כ"כ והרופאים מדברים עד שנה לכל היותר. והם קבעו שבאופן עקרוני לא ניתן לבטל את הגזרה בזמן הזה. החת"ס לא הסכים להקל בפחות מכ"ד חודש, בגלל שלדבריו לא נשתנו הטבעיים, וגם בזמן חז"ל היה נדיר ביותר להניק כ"ד חודש, ואעפ"כ גזרו כ"ד חודש בגלל שיטת ר' מאיר דחייש למיעוטא, ולכן גם בזמן הזה נוהגת הגזרה במילואה. ומאידך חכמת שלמה (בסימן זה על השו"ע) התיר להינשא לאחר י"ח חודש, בגלל הסברא הזאת שנשתנו הטבעיים ואין מניקות זמן רב כ"כ. וכן כתב באגרות משה חלק ב' סי' ט' להקל אפילו לאחר ט"ו חודש ואפי' י"ב חודש. אבל ברור להם שאין מקום לבטל את הגזרה שהתקבלה במנין. ותירצו כל אחד לפי כדרכו מדוע אפשר לקצר את זמן האסור. ה"חכמת שלמה" תירץ שצריך מנין אחר להתירו כאשר רוצים לבטל תקנה מכל וכל, אבל לצמצם את התקנה לזמן קצר יותר אפשר אפילו בלא מנין אחר להתירו (והביא ראיה מהגמ' במסכת מגילה, בקש רבי לעקור תשעה באב, והקשה תוס' איך היה יכול לבטל תקנה קדומה כזאת? ותירץ, שבקש לבטל את החומרות שבתשעה באב, עיי"ש). אגרות משה חלק ב' סי' ט' אינו מקבל את ראייתו מהגמ' במגילה, ומתרץ בדרך אחרת, שהתקנה הייתה סתמית ללא זמן, ואח"כ חכמים העריכו כמה זמן נשים מניקות והחליטו שזה כ"ד חודש, ולכן בזה"ז שנשתנו הטבעיים ונשים לא מניקות זמן כ"כ רב, הקובע הוא הזמן שנשים מניקות כיום שזה י"ב חודש.

משמע שלא ניתן לבטל את התקנה אפילו אם בטל הטעם. אולם נראה שכל זה אם עדין יש סכנה לוולד, וכל השינוי בזה"ז הוא ביחס למשך זמן ההנקה. אבל בימינו שיש אמצעים לזון את התינוקות בתחליפי חלב אם, החשש של סכנת הוולד אינו קיים לגמרי, וכאשר בטל טעם הגזרה שהיה משום סכנה בטלה הגזרה. ראיה לדבר מתוספות ביצה (דף ו ע"א) ד"ה "והאידנא", שם הוא מתייחס שם לשתי דוגמאות, בגמ' שם אמרו שמת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל, והאידנא דאיכא "חברי" אלו פרסיים שכופין את ישראל לעבוד בשבת, אסור לישראל לקבור ביו"ט שני, מפני סכנת חברי שיאשימו אותנו אם יראו אותנו עובדים ביו"ט, ועל זה אומר ר"ת שבזמן הזה שאין חברי חזר להיות מותר לקבור ביו"ט שני. וכמו כן גזרו שאסור לשתות מים מגולים, בגלל החשש שנחש שתה מהם, ובזמן הזה שאין נחשים בינינו בטלה הגזרה, ולכאורה קשה הרי הלכה היא שאפילו בטל הטעם לא בטלה הגזרה עד שיבא בי"ד גדול ממנו ויבטל אותה גזרה? ועונה על כך תוספות, וז"ל:

"ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו, דכאן שזה הטעם משום חששא, ועברה החששא עבר הטעם, וה"נ אמרון במים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן, ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו, אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע'פ שהוא דבר שבמנין"

צריך להבין את כוונת התוספות, מה ההבדל בין בטל הטעם לבין בטל החששא (עיין בקרבן נתנאל ס"ק ט') ? נראה שכוונת התוספות היא, שהדין הנ"ל שאפילו אם בטל הטעם לא בטלה התקנה, נאמר בתקנה של מצווה או איסורים. אולם אם הטעם של הגזרה הוא מפני "חששא" דהיינו סכנה, לאחר שבטלה הסכנה בטלה הגזרה. לכן בזמן הזה שאין סכנה אם תפסיק להניק, בגלל שיש תחליפי חלב ויש אמצעים להאכיל את התינוק בקלות, לכאורה בטלה הגזרה ומותר לה להינשא מיד.

כמובן יש כאן חידוש גדול להלכה, ואיני מתיימר להקל מסיבה זו, אלא א"כ יחליטו על כך גדולי הדור. והנני מחפש "תנא דמסייע לי" לסברא מחודשת זו. ומצאתי כדמות סיוע לסברה זו בשו"ת יביע אומר חלק ט – אבן העזר סימן טו שכתב שתחליפי חלב עדיפי ממסרה למינקת, ולכן באשה מזנה שיש מקילים להתירה אם מסרה למינקת ונשבעה שלא תחזור בה, אפשר להתיר בזמן הזה בלא זה, כיון שיכולה להאכילו בתחליפי חלב, וז"ל:

"ובנ"ד אף שהניקה את הולד ב' ימים הראשונים, כיון שהפסיקה להניק הולד וגמלה אותו מאיזה טעם שיהיה, והספיקה מזונות הולד ע"י תחליף של החלב כגון מטרנה, עדיפא ממסרה הולד למניקה אחרת"

הרי לנו שמטרנה שהוא תחליף לחלב אם דומה למינקת, ואף עדיף על מסרה למינקת שיכולה לחזור בה, והמטרנה נגישה ומצויה אצלה. אלא שהוא כתב זאת על מזנה שמקילים במסרה למינקת ונשבעה שלא תחזור בה, וכ"ש בזמן הזה שאפשר להאכיל במטרנה, והנני ממשיך את הרעיון הזה שבימינו העובדה שיכולה להאכיל ע"י מטרנה זה כמו מניקה, וממילא אין מקום לגזור עליה שלא תנשא.

אלא שאח"כ מצאתי סברה זו כתובה בתבואות שמ"ש אה"ע ק אות ג, וביתר פירוט בשמ"ש ומגן אה"ע ט, שמחמת שיש בימינו תחליפי חלב שטובים יותר מחלב אם, והרבה נשים אינן מניקות כלל, אם כן בטל טעם התקנה שיש סכנה לולד בנישואי אמו, ויש בזה משום סניף להקל.

במקום שהנישואין הם טובת הוולד
יש לצרף להיתר זה את דברי החתם סופר שמתיר במקום שהנישואין הם טובת הוולד. המפליא הוא שהיתר זה יצא מפה קדוש החתם סופר, שבאותה תשובה (שו"ת חתם סופר ח"ג אבן העזר סימן ל) מצד אחד החמיר מאד בגזרת חכמים זו של "מינקת חברו", ולא הסכים עם המקלים לפחות מכ"ד חודש, בגלל הטענה שכיום השתנו הטבעיים ונשים אינן מניקות זמן רב כל כך, וז"ל:

"ולהוציא מלב מחוקי השם האומרים דבזה"ז רוב בנים אינם יונקים רק איזה חדשים וגומלים אותם בטלה לה תקנת חכמים במניקת חבירו, כדרכו של מורה רעה א' הידוע, אראהו דגם בימי חכמי התלמוד כן היה דהרי ממ"ש תוס' ורש"י שמא תגמלנו קודם זמנו, ומה שמא איכא הרי הוא ודאי קודם זמנו תוך כ"ד חודש למר וי"ח למר, ועוד ממ"ש התוס' יבמות ל"ו ע"ב דהא דתני לא תתארס ולא תנשא לא תתארס רבותא למ"ד כ"ד חדש ולא תנשא רבות' למ"ד י"ח חדש והשתא אי ס"ד פליגי במציא' הטבע מאי רבותי' לכל מר ומר אע"כ לא פליגי במציאות כלל ולכ"ע רוב בנים סגי להו בי"ח חדש ואיכא דבעי כ"ד חדש ור"מ חייש למיעוט' דלמא האי ינוקא ממיעוט' הוא דבעי כ"ד חדש ור"י אזיל בתר רובא דסגי בי"ח חדש."

ומצד שני, למרות כל זאת, הוא מוצא צד להקל במקרה שלו, מפני שזו טובת הוולד שאמו תינשא ויהיה לו מי שיגדל אותו, וז"ל:

"... וא"כ בדמהר"י מינץ לא הי' מי שישכור מינקת להילד כמבואר שם באריכו' דבריו התיר משום יצאה לתרבות רעה, מכ"ש הכא דאיכא בעל עשיר וירא שמים ורוצה להשליש מעות להספיק מינקתו עד סוף כ"ד חדש רק משום חששא דלמא הדרא בי' והתינוק כבר יצא מידי סכנה לפי רוב הולדות, פשיט' דחששא דקלקול התינוק הוי חששא גדולה וקלקול עצום, שיבוא למקום שרוב באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, פשיטא דעדיף שתנשא לבעל הזה והבעל עכ"פ יחייב עצמו להשליש סך מה להספיק מלמד לילד הזה עד שיהי' בן י"ג שנים ויעמוד על דעת עצמו כדי שיתגדל על ברכי חכמים והנקה זו עדיפא לי' מחלב ודבש."

והנה מהר"י מינץ סימן ה' מתיר מינקת שהיא מזנה ומופקרת לזנות. ונותן לכך ג' נימוקים. אחד מהם, משום תקנת האשה וולדה שלא יצאו לתרבות רעה, ומדמה זאת לתקנה שאמרו חז"ל לשחרר שפחה שחציה בת חורין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. שם שיש איסור עשה של "לעולם בהם תעבודו" תקנו לשחרר, ולכן כאן שאיסור מינקת חברו הוא רק מדרבנן, בודאי שאפשר לתקן להתיר לישא.

ויש שחלקו עליו, מפני שחז"ל תקנו תקנה זו של "מינקת חברו" לטובת הוולד, ואין להתחשב בטובת האם ולהפסיד לוולד. ועל כך אומר חת"ס שאם הנישואין של האם הם טובת הוולד שיהיה לאשה בעל שיפרנס אותו, וידאג לו מבחינה רוחנית, ויגדלו לתורה ולמצוות, יכול הבן לומר "אי אפשי בתקנת חכמים", ולכן מתיר לה להינשא.

וכן כותב שו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) סימן כ

"ומה שיש לצדד עוד בזה הוא מפני שהאם היא עניה, ולפי מה שעינינו רואות בביטול השידוך תשאר אומללה, והחתן הוא עשיר ומתחייב להחזיק את הבת כבתו ממש ולחזק את הדבר בחוזה בדד"מ. לכאורה י"ל בזה כהא דאמרי' בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו, כב"ק ח' ע"ב, מ"ט אמור רבנן משום תקנתא דידי אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי, וכיון שעקר תקנת איסור מינקת היא מפני תיקון הולד וטובתו שלא יבא לידי סכנה, ומשו"ה גזרו ג"כ בגמלתו שמא תגמלנו ויבא לידי סכנה, אבל כיון שבנ"ד גלוי לנו באומדנא ברורה, שאם הי' ולד זה גדול ובר דעת הי' אומר דלא ניח"ל בהאי תקנתא להשאר מוטל על אם עניה, בשעה שיש איש עשיר שרוצה להיות לו כאב, א"כ צריכין אנחנו לכאורה לעשות לטובתו כדין ב"ד אביהם של יתומים, והוי כי הא דאמרינן בקידושין מ"ב א' שב"ד מעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות."

קולא זו מצאנו בכמה וכמה פוסקים נוספים:

א. שו"ת שבות יעקב חלק א סימן צה:

"הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן העשה דלעולם בהם תעבודו ומינה דמשום תועלת היתומים דחינן תקנת חכמים לגבי מינקת וכגוונ' שכתב מהר"י מינץ לענין מופקר'."
ב.

שו"ת הר צבי אבן העזר סימן מח:

"הנה בתשו' שם אריה [ח"ב סי' מ"א] מסיק להתיר מינקת בתוך כ"ד חודש בכה"ג שכבר גמלתו, על פי מה שכתב הפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות [סי' ק"נ], וכתב דיש לצרף גם ההיתר של השבות יעקב [סי' צ"ה] שמתיר לטובת היתומים.

ויש להוסיף דברי תרומת הדשן [ח"ב סי' קס"ד, הביאו המג"א באו"ח סי' תמ"ז ס"ק ה'], וז"ל: יש לחלק, משום דלא מחמירין בלא פלוג כמו בגוף הגזירה וכו', עכ"ל. ובנידון דידן נמי, כיון דגמלתו ואי אפשר עוד שתניקהו, אינו מעיקר הגזירה אלא משום לא פלוג גמלתו אטו לא גמלתו, וכל שהוא משום לא פלוג אינו חמור כל כך, ויש להתיר כגון שזהו טובת היתום.

וכן ראיתי בתשו' שערי בנימין להגאון ר' אברהם בנימין קלוגר [סי' מ"ג], כותב בשם אביו הגאון ר' שלמה קלוגר [בתשו' האלף לך שלמה סי' נ"ז], דבזמן הזה שאין נוהגין כלל להניק כ"ד חודש, יש להקל בפחות.

וא"כ בנידון דידן שכן נוהגין תמיד שלא להניק יותר מששה חודשים, ואם לא תינשא יש חשש קרוב שלא תהא בידה לכלכל את יתומיה וגם היתום הזה יסבול מזה, לכן שריא היא להתנסבא. אבל כת"ר ישפיע שהבעל יתחייב להחזיקו ולפרנסו לכל הפחות עד שתי שנים, באופן זה יכולה היא להינשא. ומרוב הטרדה אקצר."

וכתב כן בקצרה גם בסימן מו.

ג. שו"ת יביע אומר חלק ז – אבן העזר סימן יג:

"ויש לצרף עוד מ"ש בשו"ת ספר יהושע שאם המיועד לשאת אותה מתחייב כדת לפרנס את הולד, יש להקל, כי אדרבה זוהי טובתו של הולד. והסתמך על הגמרא יבמות (מב א), אי הכי דידיה נמי, דידיה ממסמס ליה בביצים וחלב, והכא נמי בשביל ההתחייבות שלו ימסמס ליה בביצים וחלב. ואף על פי שהמהר"ש ענגיל בח"ג (סי' קכב) הביא שיש דוחים ע"פ דברי הגמ' שם, אשה כסיפא לה מילתא מלתבוע את בעלה בבית דין לקיום התחייבותו, מ"מ אחרונים רבים צירפו סברא זו להקל. ועכ"פ בצירוף שלא הניקתו כלל בודאי שיש להסתמך גם על סברא זו להקל."
ד.

שו"ת יביע אומר חלק ט – אבן העזר סימן יג:

"וכ"כ בשו"ת אגודת אזוב מדברי (חאה"ע סי' ד אות ו) שכל שיש תקנת כל היתומים ובכלל זה היתום הקטן הזה, יש להקל. ע"ש. וכ"כ הגרא"י קוק בשו"ת עזרת כהן (סי' כ עמוד מט) דבכה"ג שהאם עניה, והמבקש יש לו יכולת לפרנס את כל היתומים והתחייב על כך, יש לומר בזה שמכיון שעיקר תקנת איסור מינקת הוא מפני תיקון הולד וטובתו שלא יבא לידי סכנה, ואפילו גמלתו גזרינן שמא תגמלנו ויבא לידי סכנה. [וכן מבואר בתשובת הר"ן (סי' יב), והובא בב"י (אה"ע סי' יג) ]. א"כ בנ"ד יש לנו אומדנא ברורה ואנן סהדי שאילו היה הולד גדול ובר דעת היה אומר דלא ניחא ליה בהאי תקנתא להשאר מוטל על אם עניה, בשעה שיש אדם שיש לו יכולת שרוצה להיות לו לאב, והוי כהא דאמרינן בב"ק (ח ב) כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעים לו. דמ"ט אמור רבנן הכי משום תקנתא דידי, אנא בהא תקנתא לא ניחא לי וכו'. והרי הב"ד אביהם של יתומים ועליהם לעשות הכל לטובתו. ע"ש."

חשש לקלקול האשה
בנדון דידן מדובר בגיורת צדק ואלמנה עם שלושה ילדים שבמשמורת שלה, ובוודאי שקשה לה למצוא שידוך, קשה לגיורת למצוא אדם דתי שיסכים להינשא לה, ובמיוחד שהיא מטופלת בשלושה ילדים, וידוע שהגרים עלולים לחזור לסורם, (שלכן אמרו "קשים גרים לישראל"), בהתמודדות עם קשיי החיים, ובמיוחד כשיראו שנועלים בפניהם את הדלת, ובוודאי שיש פה רעה גדולה לאם ולילד, לכן יש כאן שעת הדחק גדולה שמצווה למצוא לאשה זו פתחי היתר.

ואכן מצאנו בפוסקים שחששו לקלקול האם (מלבד קלקול הילד, שכבר כתבנו בזה לעיל):

המהר"י מינץ בשו"ת שלו בסימן ה מאריך להקל באשה מופקרת לזנות להתירה להנשא למרות שהולד רק בן חמשה חדשים מחמת חשש הקלקול שיהיה בזה לה ולאחרים אם לא יתירוה, והביאו הרמ"א בסימן יג סעיף יא להלכה. גם הרבה פוסקים הביאו היתר זה להלכה. אלא שנראה מתוך הדברים וכן מהראיה שהביא שעיקר ההיתר מבוסס על המכשול שעלול להגרם לרבים ולא מחשש הקלקול לאשה.

אמנם מאידך מצאנו גם חולקים על היתר זה, שאין לחוש לקלקול האם אלא רק לקלקול הולד, עיין בשו"ת הריב"ש סימן שס:

"ואין לנו לחוש לחרבן ביתו, ולא לקלקול הבחורה: דלא עקרינן תקנתא דרבנן, משום הני טעמי. ועוד, דהא לא עבוד רבנן תקנתא לאשת כהן, וחייב להוציא; אף על פי שלא יוכל להחזירה לעולם! כדאיתא בפרק החולץ."

והביאו את דבריו הרבה פוסקים, הבית יוסף בסימן יג, הב"ש יג ס"ק כ"ד ועוד. גם עיין פתחי תשובה אבן העזר סימן יג ס"ק יט:

"בתשו' חתם סופר סי' ל' ול"א וסי' ל"ד ול"ה מחמיר בזה שלא להתיר מינקת מופקרת אם לא היכא דאיכא למיחש לקלקול התינוק שיוציאנו האם לתרבות רעה אבל אם ליכא חשש זה אפי' איכ' חשש המרת דת של האם ושל הנוש' הבא לקחתה אין להתיר."

אלא שכבר אמרנו שבנדון דידן בוודאי מצורף גם חשש קלקול הולד ובזה גם החת"ס מודה, כמבואר בפתחי תשובה שם.

התחייבות לזון את הבת
מצאנו בפוסקים שבמקום שהחתן המיועד מתחייב לזון את הוולד עד מלאת לו כ"ד חודש, הרי זה מצטרף בשקול הדעת להקל, כן כותב בשו"ת מהר"ש ענגיל (ג סימן קכב), שצירף את הסניף הזה של התחייבות החתן המיועד לפרנס את הילד עד שיגיע לגיל שנתיים.

וכך בחת"ם סופר, נתן טעם להקל במקרה שהחתן המיועד יפרנס את הולד, ובמקרה שלו היה מדובר ב"בעל עשיר וירא שמיים ורוצה להשליש מעות לספוק מניקתו עד סוף כ"ד חודש, וליכא רק משום חשש דהדרא בה, והתינוק כבר יצא מדי סכנה לפי רוב הולדות... עדיף שתינשא לבעל זה והוא התחייב עצמו להשליש."

וכן כתב רבי משה פינשטיין (אג"מ אה"ע ד סי' נא) להקל בשל סברא זו שהחתן מתחייב לפרנס את הולד. והוסיף שם (בסי' נ) שאם יש אמצעי אכיפה לגבות מזונות מהבעל ע"י בית משפט זו סיבה להקל, וכן הוסיף (סי' מט) שאם האישה מקבלת קצבה מהמלכות ומבוטחת במזונות הילד ניתן להקל. ואכן כאן בארץ ישראל שהביטוח הלאומי משלם קצבת ילדים ומזונות ילדים ואבטחת הכנסה, הרי שיהיה לאישה את המינימום לגידול הילד באופן מובטח.

וכן כתב הגאון הרב עובדיה יוסף בתשובה (יבי"א אבן העזר ט יד) "ויש לצרף עוד טעם להקל כי הבחור המיועד לישאנה התחייב בקגו"ש לזון ולפרנס את הולד עד שיגדל."

אומנם עיין באוצה"פ (ב עמ' 168) שהביא פוסקים שחולקים על כך, מפני שגם היורשים מחויבים לספק את צרכי הילד, ואף על פי כן מצאנו שחז"ל חששו שתתבייש לתבוע בביה"ד וממילא יבוא הילד לכלל סכנה, ובמה עדיפה התחייבות הבעל על פני חיובם של היורשים, אשה בושה לתבוע גם את בעלה. ועיי"ש שהביא בשם שו"ת שואל ומשיב שמחלק בין לתבוע מהיורשים לבין לתבוע את הבעל, אלא שגרושה אינה יכולה לתבוע את הגרוש אלא ע"י שליח וקשה לה לתבוע אותו.

השלשת צרכי הילד עד שיגדל
היתר נוסף שהוזכר בפוסקים, בעיקר בתורת סניף להיתר, הוא במקרה שהבעל או אחר משלישים סכום כסף גדול להספקת צרכי הילד עד שיגיע לגיל כ"ד חודש, שאז אין חשש שימות ברעב מחמת שאמו תתבייש לתבוע את היורשים. עיין בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן נא שכתב:

"הנה בדבר גרושה פנויה שיש לה תינוק בחדשים הקדומים, אבל היא הניקתו זמן קצר, וגמלתו מצד צורך עצמה שלא היה אפשר לה להניקו, מאיזה צורך עצמה שהוצרכה לבקש להשתכר לעשות מלאכה או טעם צורך אחר, ולא לכוונת נשואין, שלא חשבה כלל שיזדמן לה בקרוב לינשא. ונזדמן לה מי שרצה לישאנה שאינו יכול או אינו רוצה לחכות אלא עד שיהיה התינוק בן תשעה חדשים. והשיג מי שישלישו בב"ד עבור התינוק כפי האומד מיודעים ובקיאים מעות כפי כל צורך התינוק עד כ"ד חודש, לאכילתו ולהלבשתו כפי שצריך תינוק להחזיקו נקי מכל לכלוך ושיהיה לו חם בין כשיהיה בבית בין כשתוציאהו לחוץ כדרך נשי ישראל בינונים במצבם. וכפי שמובן לכל המכירים את מי שרוצה לישאנה אומרים שהוא טוב להתינוק כשיתגדל אצל זה שרוצה לישאנה יש להתירה.

אבל אם היתה עובדא זו באלמנה אף שאיכא ג"כ טעם להתירה לא הייתי סומך על זה, עיין במה שכתבתי באג"מ אבה"ע ח"ב סי' ז', אבל בגרושה שלר"ש הזקן בתוס' כתובות (ס' ע"ב ד"ה והלכתא) מותרת מ"מ, יש להתיר. ויהיה שליש שלא יאמין בשום אופן להאשה והבעל אף שהם אנשים נאמנים בעצם."

אלא שלא סמך על טעם זה לבד, שהרי גם באופן זה שייך לומר "לא פלוג רבנן", ואין זה דבר מפורסם כל כך שהשלישו עבורו סך כסף. וגם שאר הפוסקים ופד"ר שכתבו שיש להשליש כסף כנ"ל לא הסתמכו על כך לחוד, אך בוודאי יש פה צירוף כלשהו להקל.

מסקנה
סקרנו כמה היתרים שקיימים בנדון דידן:
א. לאשה אין די חלב להנקה ולכן לדבריה לא הניקה מעולם. על העובדה שלא הניקה קבלנו עדות, על הבעיה הפיזיולוגית שיש לה לפי דבריה יש לנו קצת רגלים לדבר, מפני שלא הזדקקה לטפול מונע חלב, ושלא הניקה את שלושת ילדיה.
ב. האשה אינה משועבדת להניק ודינה כגרושה – וזאת מפני שלא הניקה את ילדיה הקודמים בחיי בעלה ובהסכמתו, ונחשבת לאשה שבמצבה ומעמדה אינה מניקה, ועוד שאינה ניזונת מן היתומים, שלא נשאר כסף לכך בעיזבון, ולכן היא פטורה מלהניק, וממילא דינה כגרושה, שלפי ר"ש הזקן לא גזרו בה דין מינקת.
ג. לא התחילה כלל להניק – אין לה דין מינקת לפי פוסקים רבים.
ד. האשה וילדיה מקבלים קצבה מהמדינה, ודינה כנשי דבי ריש גלותא לפי האגרות משה.
ה. בזמן הזה שיש תחליפי חלב איכותיים אין סכנת הולד ובטלה התקנה.
ו. טובת הילדה בנדון דידן שהאשה תינשא.
ז. חשש לקלקול של האשה ודרדור רוחני, אם לא תמצא בן זוג דתי.
ח. החתן מתחייב לזון ולפרנס את הילד שלה.
ט. השלשת סכום כסף לצורך הספקת צרכי הילד עד הגיעו לגיל שנתיים.

מתוך הדברים שנתבארו נראה שלהיתרים א', ג, ד' ו־ו' יש את המשקל הגדול ביותר בפוסקים, ובצירוף שאר ההיתרים, ניתן להתיר במקרה זה, בפרט בהתחשב בעובדה שמדובר בגיורת צדק שהתאלמנה בנסיבות טרגיות והיא מטופלת בשלושה ילדים, וממילא יש לה קושי מיוחד למצוא שידוך, ויש להשתדל להקל עליה אם הדבר ניתן. אנו משערים שנשואיה עם המבקש, יסייע לה מאד בגידול הבת התינוקת, ובגידול שאר ילדיה, ויסייע לה להמשיך לשמור על יהדותה, במצב מורכב שלה שאין לה תמיכה משפחתית יהודית, וגם זה בכלל טובת הילדה. המבקש אף הפקיד בביה"ד צ'קים דחויים על 30,000 ₪ כביטחון שיימסר לאשה לפי צורכי הבת התינוקת, לפי שיקול דעת ביה"ד.

הרב דוד דב לבנון – אב"ד

האם יש גזרת מינקת בלא התחילה להניק
כבוד האב"ד הזכיר לעיל שאחד מההיתרים מתבסס על כך שהאלמנה לא התחילה להניק ויש להרחיב את הדברים במקורות נוספים.

בשלטי גיבורים בכתובות מסתפק בדבר:

"וצ"ע היכא דלא נתנה מעולם הדד בפי התינוק משעה שנולד התינוק לאחר מיתת הבעל – אי הוי בכלל מינקת חבירו. "

ומסיים שם

"וצ"ע כי ראיתי מקילין ובתשובת ריב"ש (סי' תס"ג) אוסר."

אם כן מביא השלטי גיבורים שיש להסתפק, אם אלמנה היא בכלל מינקת חבירו.

בשו"ת שבות יעקב חלק א' סי' צ"ה נשאל על אלמנה שילדה לאחר מות בעלה ולא הניקה כלל:

"בדבר אלמנה אחת בת קצין ולה שלש' ילדים והיא מעוברת ובן דודתה אלמן אחד הוא אמוד ויש לו הרבה קופצים להשתדך עמו. אך ורק בעלה של האלמנה הנ"ל קודם מותו קרא לאשתו וגם להאלמן הנ"ל כי ראה שכלתה אליו רעות מיתה צוה שישאו זה את זו כי הוא תקנת ילדיו וילדי האלמן כיון שהם קרובי' והוא עשיר שיכול לפרנס' ונעשה דבר זה בפומבי בפני כמה עדים ועכשיו האלמן רוצה לישאנה אך כיון שצריכה להמתין כ"ד חדש עד כלות ימי מניקתה אי אפשר לו לקיים צוואת המת להמתין כל כך כי יש לו בנים וטפולו וצרכי ביתו מרובים ואין לו מי שישמשנו אם יש תקנה בדבר לישאנה אחר ימי לידתה ושלא תתחיל להניק הולד כלל רק להשכיר מינקת אחת או שתים ולהשביעם שלא יחזרו כלל וגם יד אביה ויד האלמון תקיפה שלא יכול המניק' לחזור וגם פה המניקות מרובות ועניות שאינם חוזרים כלל אדרבה עומדים ומצפים מתי שיבא שכירות כזו לידם ילמדנו רבינו אם יש לצרף כל הני צדדים להתיר להשיאה מיד:"

תשובתו מתבססת על כמה היתרים, והראשון שבהם הוא שאם אינה רוצה להתחיל להניק אינה בכלל מינקת חבירו. ומסיק שם שמדין גרושה יש ללמוד לדין אלמנה:

"העולה מזה דלדעת הר"ש הזקן וסייעתו בכל ענין בגרושה מותרת להנשא בין מכירה בין אין מכירה ודעת ר"ת וסייעתו דבכל ענין אסור' להנש' והמכריע הוא דעת הרשב"א דמכירה אסורה להנשא משא"כ באינה מכירה ודעת הב"י דהלכה כמכריע הוא הרשב"א וכתב וז"ל וראיתי מורים עושים כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מה שיסמכו דמידי דרבנן הוא וכ"פ בתשובת אמונת שמואל וכתב שכך נוטים דבריו בש"ע סעי' י"ד וכ"פ שם בתשו' הר"ש לוצאט באינה מכירה וה"ה באלמנה כשאינה מחויבת להניק כגון שבני משפחתה אינם רגילין להניק או שהכניסה לו שתי שפחות וכ"פ בב"ח להקל בגרושה באינה מכירה ואינה רוצה להניק וכן בתשובת מהר"מ מינץ סי' ה'...

בסוף התשובה מובא שאמנם זהו פסק מחודש להתיר דבר שלא נזכר בשו"ע אך עוד שני גדולי תורה הצטרפו לפסק שלו:

"אך באשר הוא מילתא חדתא דתווהי בה אינשי להתיר דבר שלא נזכר התירו מפורש בש"ע ואחרונים ומזקנים אתבונן שהרי מהר"י מינץ שם ס"ה לא התיר על דעתו לבד מה"ט עד שיסכימו אתו עוד איז' מורים...בכן לא רציתי להתיר למעשה עד שהצעתי הדברים לפני איזה גדולי ההוראה ה"ה חמי הגאון מהר"ו נר"ו ובניו גיסי הרבנים שי' והסכימו לדברי והאריכו בתשובותיהם ויצא הדבר בהיתר."

העולה מתשובה זאת שמעוברת שנתאלמנה הורו לה שלא תתחיל להניק כיון שיש אדם עשיר שרוצה לשאת אותה ואינו מוכן לחכות כ"ד חודש ומזונות העובר מובטחים. ההיתר מתבסס על כך שאם לא התחילה להניק אינה בכלל גזרת מינקת.

על התשובה הנ"ל הסתמך בשו"ת משיבת נפש (להרב א"ל צינץ) חלק ב' סי' ס"ה. שם הוא נשאל במעוברת שלא הניקה כלל ואבי בעלה קיבל על עצמו לגדל את הילד האם עליה להמתין כ"ד חודש אחרי הלידה:

"אם אמנם מעודי לא הלך לבי אנה ואנה לאהדורי אטצדקי להקל בדברי חז"ל אשר גדרו גדר בדברים של דבריהם אולם מזקנים אתבונן אחרי אשר כבר הורה זקן הגאון בעל שבות יעקב והסכימו עמו גאוני הדור במעוברת שילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה מעולם בצירוף סניפין אחרים"

ובתשובתו מאריך שם להוכיח שאם לא התחילה להניק אינה בכלל גזירת מינקת. וכל גזרת מעוברת ומינקת חבירו היא לתקנת הולד, ולכן אם מסרה את בנה למינקת איננה בכלל הגזרה:

"אבל צמקו דדיה שאינה בכלל מינקת חבירו אע"ג דודאי משעבדא לחזור אחר מינקת דהא היא גופא משעבדא להניק אלא דפומה כאיב לה והוא מן הנמנע, לכן אף שניזונית מנכסי יתומים ומוטל עליה לאהדורי אחר מינקת מ"מ כל שאינה נכללת בסוג מינקת לא גזרו עליה. ולפי זה אין רחוק שיודה הרא"ש שאם הניחה מעוברת ונולד אח"כ ואין האשה רוצה להטפל בו כלל לקבל עליה השתעבדות זה יש לומר דלאו בכלל מניקה היא כלל ואינה בכלל גזירת חכמים והנולד מוטל על כלל ישראל לחיותו ואין חיוב על האשה להאסר בכבלי העיגון כ"ד חודש"

והמסקנה:

"כללא דמילתא בנ"ד יש לומר חדא בלא התחילה להניק י"ל כ"ע מודו שאין דין מינקת עליה, כמו שעשינו סימוכין מדברי הרמב"ם וסמ"ג. ולא מצינו רק הריב"ש שאוסר בזה. וי"ל בעשירה שאין גם שיעבוד עליה יודה הריב"ש דעדיף האי התירא מצמקו דדיה דחל עליה פיקוח תקנת הנולד וזו אינה בכלל מניקה כלל."

כלומר, אם היא עשירה גם הריב"ש שהובאו דבריו בשו"ע סימן י"ג הלכה י"ד שאלמנה מעוברת צריכה להמתין כ"ד זה רק שהיא עניה אך בעשירה יודה הריב"ש שא"צ להמתין.

הובא לעיל כי הב"ש בסימן י"ג ס"ק ל"ז דחה את דברי האמונת שמואל המתיר באלמנה עשירה לפני שיעברו כ"ד חודש מפני שאינה משועבדת להניק והקשה עליו מהגמ' של דבי ריש גלותא, שהיו עשירות מן הסתם ומכל מקום הסיבה שהקלו שם היא ש"שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו", שמע מינה, שבעשירה סתם לא סמכו על זה להקל.

ומתרץ בתשובה הנ"ל:

"ולא קשיא מריש גלותא שהיו עשירים דשם כבר התחילו להניק ונשתעבדו ליניקה בשכר עכ"פ משום דלא הדרי בהו לא מקרי דבר האבד, אבל בלא התחילה להניק ודאי אינה מחוייבת לקבל השתעבדות זה ואינה בכלל מינקת חבירו כלל, ועדיף מצמקו דדיה ונתנה בנה למינקת בחיי בעלה, ואפילו אינה עשירה כיוון ילדה אחר מיתת בעלה ואינה חפיצה להניק אינה מחוייבת כלל כדמשמע בשו"ע סימן י"ג דדמיא לגרושה."

לפי התירוץ הזה ירדה קושית הב"ש על האמונת שמואל כיון שבסוגיא העוסקת בריש גלותא מדובר שהיא כבר התחילה להניק ואז קיימת הגזירה של המינקת שלא תנשא כ"ד חודש ולכן הקלו שם רק בריש גלותא אך אלמנה שלא התחילה להניק איננה בכלל הגזירה.

במקרה הנידון לפנינו גם אם היא אינה אולי מוגדרת כעשירה, אך הקצבה שהיא מקבלת מהמדינה מדי חודש מספיקה בוודאי לדאוג לתקנת הילד ואין מקום לחשוש שמא המדינה תפסיק לשלם לה את הקצבה.

שאלה דומה לנידון שאנו עוסקים בה נשאל הרב משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ד אה"ע סי' נ"א, על אשה מעוברת שמת בעלה קודם שילדה, וקודם שמת צווה לחבירו שידאג לה אם ימות, ואין לה מי שיטפל בה:

"קבלתי מכתב כבודו השואל על ענין אשה מעוברת שמת בעלה ע"י ניתוח וקודם הניתוח צוה לחבירו שהוא ג"כ בעל תשובה כמותו שאם ימות בניתוחו שידאג לאשתו שהיא ג"כ בעלת תשובה ולעובר והסכים לזה כיון שהוא ידיד גדול של המשפחה והתחיל לדאוג לה וגם קשרו ביניהם להתחתן ועכשיו הגיע זמן הלידה אם באמת יכול לישא אותה אחר שתלד כי אין לה מי שיטפל בה ואם לא ישא אותה חיישינן לירידה רוחנית של שניהם והאשה צעירה בת י"ח שנה והיא בחדר הלידה מה יהיה אח"כ אם יש תקנה באיזה אופן שיוכלו להנשא אח"כ אם היא לא תניק את הילד כלל"

ובתשובתו התיר להם הרב משאש להינשא תוך כ"ד חודש והסתמך על תשובת שבות יעקב ותשובת משיבת נפש הנ"ל. אחרי שהבעל המיועד יחייב את עצמו לטפל בכל ענייני הולד.

בתשובת תפארת צבי אהע"ז ה' נשאל:

"באשה אחת עשירה שמת בעלה כשהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה הולד מחמת כי תיכף אחר לידתה היה דד א' קשה כמו אבן באופן שלא היתה יכולה להניק"

השיב דאם לא הניקה ומסרה למעוברת לא גזרו עליה:

"אם כן יש לומר המתירים לא הניקה כלל ונתנה בנה למניקה ס"ל דכיוון שאינה קרויה מניקה כלל שהרי לא הניקה מעולם לא גזרו עליה כמו שלא גזרו על שלא היה מניקה תיכף במיתת בעלה שנתנה מחיים כך לא גזרו בנולד אחר מיתת בעלה ולא הניקתו מעולם". "אם צמקה (דדיה) אחר מיתת בעלה שדי כיוון שעכשיו אין לה להניק למה נגזור עליה."

לא פלוג במינקת
לעיל הובאו הדעות שאלמנה שלא התחילה להניק אינה בכלל גזרת מינקת. מאידך מצאנו פוסקים שיובאו להלן שחלקו על זה וסוברים שאע"פ שהאלמנה לא התחילה להניק היא בכלל גזרת מינקת המובאת בשו"ע אבה"ז סימן י"ג סעיף י"א, לעיל. הב"ש שם ס"ק ל"ז שחלק על האמונת שמואל שהתיר לאלמנה עשירה לא לחכות כ"ד חודש.וכתב שם:

"אבל אלמנה דהיא לפעמים חייבת אז היא בכלל מינקת חברו".

בעזר מקודש שם כתב:

מכל מקום בגמלתו ויש אומדנא ברורה שאי אפשר שיהי' חשש סכנה להולד רק שמכל מקום לא פלוג חז"ל ותיקנו שלא תנשא כל כ"ד חודש ואין זה רק בנשואין שיש על זה תקנה קבועה שייך בזה לא פלוג.

לפי דבריו אף במקום שאין שום סכנה לולד והוא כבר איננו יונק בכ"ז מדין לא פלוג עליה להמתין כ"ד חודש.

בשו"ע אבה"ז י"ג סעיף י"ד:

"ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה, צריכה להמתין כ"ד חדש, ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה."

המקור לשיטה זו במחבר הוא שו"ת הריב"ש סימן תסג, שם הוא נשאל:

"אשה שמת בעלה, והיא מעוברת, וילדה ולא הניקה את בנה; אם היא קרויה: מינקת; שצריכה להמתין כ"ד חדשים; אם לאו?

תשובה: נראה, שזו צריכה להמתין. דכיון שילדה ולד של קיימא: מינקת חברו; קרינא בה, אף על פי שלא התחילה להניק... ועוד יש לומר, דלפי מסקנת הגמרא, כל שהולד חי, אפי' היכא דליכא למיחש לסכנת ולד, גזרינן אטו: היכא דאיכא למיחש...א"כ בנדון זה, כיון שזאת נאסרה משום מעוברת [חברו; דסתם מעוברת], למיניקה קיימא; אפי' נתנה בנה למיניקה אח"כ, איכא למיגזר; אטו: לא נתנה. ומ"ש: שאין אשה זו רגילה להניק; לפי מ"ש בסמוך, הדבר פשוט, דאיכא למיגזר בהך, אטו אחריני. ועוד, דלא פלוג רבנן."

לפי דברי הריב"ש שהובאו גם בשו"ע עולה שאף אם היא רגילה להניק ואין סכנה לילד אסור לה להנשא עד שיעברו כ"ד חודש מהלידה.

בשו"ת הר צבי (אבן העזר סימן מ"ו) כתב

"ועיקר מה שהחמירו במינקת היינו כל זמן שהיא מניקה אותו, אבל כשכבר גמלתו זהו איסורא אחרינא – מטעם לא פלוג"

לפי המקורות הנ"ל יש להחמיר במעוברת שמת בעלה ולא התחילה להניק או באלמנה עשירה מדין לא פלוג ולפי זה איך אפשר להקל בנידון דידן שתנשא לפני שיעברו כ"ד חודש מהלידה?

אך מצאנו שלא בכל מקרה מחמירים בלא פלוג:

בשו"ע אורח חיים סימן ט סעיף ב:

ציצית של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים, חוץ משל פשתים לצמר, או של צמר לפשתים, בזמן הזה דליכא תכלת, מפני שהם כלאים. הגה: וי"א שלא לעשות ציצית של פשתים כלל, אפילו בשאר מינים, והכי נהוג (סמ"ק סימן ל"ח).

מבואר שם שבזמן שהיה תכלת אפשר היה לעשות טלית צמר ולהטיל חוטי פשתן וגם היה אפשר להטיל חוטי צמר בבגד של פשתן אך כיום שאין לנו תכלת זה אסור שמא יעשה בגד ציצית עם שעטנז.

בשו"ע אורח חיים סימן ט' ס"ו – הובאה מחלוקת:

"י"א שאין לעשות טלית של פשתן, אף על פי שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק. הגה: ומיהו אם אי אפשר רק בטלית של פשתן, מוטב שיעשה טלית של פשתן וציצית של פשתן, משיתבטל ממצות ציצית (תשובת הרא"ש כלל ב')."

לדעת המחבר אין לעשות טלית של פשתן, ולרמ"א אם א"א רק בטלית של פשתן וחוטי פשתן, יעשה כך ולא יתבטל ממצות ציצית.

ביאר שם המג"א ס"ק ז':

"אפי' לדברי האוסרין דעיקר הגזירה משום תכלת והאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין אין לו היתר אלא ע"י ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דל"ד לתקנת ריב"ז וכו' ע"ש דהיתה ביצה אין הטעם ידוע כ"כ וכו' אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי "

העולה מדבריו דאם ידוע טעם הגזרה, בהתבטל הטעם בטלה הגזרה, והכלל שדבר שנאסר במנין אין לו היתר אלא ע"י בי"ד גדול ממנו בחכמה ומנין (ביצה דף ה') נאמר רק כשלא ידוע טעם הגזרה. ולכן הקל הרמ"א כשאין לאדם אפשרות להשיג טלית של צמר, יעשה טלית של פשתן וחוטי פשתן. כי כל האיסור לכתחילה בטלית פשתן היה מחשש שיטילו תכלת ובכסות לילה הוי שעטנז, ולפי זה היום שאין תכלת אין מקום לגזרה. וכן ביאר דבריו במחצית השקל שם סק"ז ובמ"ב ס"ק י"ז.

סיבה נוספת להקל כאשר ישנה גזרה מדין לא פלוג מובאת בדברי תרומת הדשן בפסקים סי' קס"ד, והובאו דבריו גם במגן אברהם סימן תמ"ז ס"ק ה:

"מה שהוגד לך משמי שהתרתי חמץ נוקשה בנותן טעם לפגם אפילו במקום שנוהגין איסור, לא ידענא מהאי מילתא כלל, אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירינן בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דמשהו. והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להיתר נותן טעם לפגם, דלא תלינן נותן טעם לפגם בטעם משהו".

מחצית השקל תמ"ז ס"ק ז ביאר את דברי המג"א:

"ועל כרחך דסבירא ליה כיון דהחמירו במשהו אף על גב דליכא טעם ולא אזלינן בתר טעמא, הוא הדין נותן טעם לפגם אף על גב דגרע ממשהו דהא פוגם מכל מקום אסרוהו משום לא פלוג, כיון דאסרינן אפילו ליכא נותן טעם דהיינו משהו הוא הדין אפילו אם הטעם לפגם, היינו לא פלוג. לכן כתב דיש לחלק ולהתיר נותן טעם לפגם בנוקשה, אף על גב דפשיטא ליה דגם בנוקשה משהו אסור, דלא כמהרי"ל, היינו משהו דוקא שהוא גוף הגזירה, אבל נותן טעם לפגם דאין אסורו בחמץ גמור אלא משום לא פלוג, לא החמירו לאסרו בנוקשה".

מדבריו עולה שאין להחמיר "בלא פלוג" כמו בגוף הגזרה כי בפסח נותן טעם לפגם אסור משום לא פלוג. שהרי אין בה טעם חמץ, ויש להקל בחמץ נוקשה בנטל"פ, שהרי נטל"פ אסור רק משום לא פלוג, לכן לא החמירו בנוקשה בנטל"פ.

על פי מה שביארנו יש מקום להקל במקרה הנידון. שהרי מעוברת שמת בעלה ולא התחילה להניק אינה בכלל גזרת מינקת לחלק מהפוסקים. ואף לפוסקים שהובאו לעיל שיש להחמיר באלמנה מעוברת שלא התחילה להניק ואין בכך סכנה לולד מדין לא פלוג רבנן בגזרת מינקת כאן יש להקל כיון שאם טעם הגזרה ידוע אם בטל הטעם בטלה הגזרה. גזירת מינקת היא לתקנת הולד ואם יש לה מספיק כסף להאכיל את הולד יש התחייבות של הבעל המיועד לפרנס את הילדים והוא הפקיד כסף בבית הדין לשם כך הרי שאם תמתין כ"ד חודש אין בכך משום תקנת הולד וכאמור אם בטל הטעם בטלה הגזרה. גם אין להחמיר בנדון דידן, שאין להחמיר כאשר האיסור הוא רק מדין לא פלוג כמו בגוף הגזרה.

העולה לדינא מכל האמור לעיל שיש להתיר למבקשת להינשא לפני שיעברו כ"ד חודש מהלידה.

הרב צבי בירנבאום

גם אני מצטרף למסקנות חברי.

הרב יעקב מאיר שטיינהויז

לאור כל זאת ביה"ד פוסק שהמבקשת יכולה להינשא מיד למבקש.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בכסלו התשע"ו (03/12/2015).