ב"ה
בית הדין האזורי צפת
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יוסף יגודה הרב חיים בזק הרב יועזר אריאל |
דיין אב בית דין דיין |
תיק מספר: | 965709/6 | |
תאריך: |
י"א בטבת התשע"ו
23.12.2015 | |||
מבקש |
פלוני
בא כוח המבקש עו"ד חגית לב | |||
משיבים |
1. פלונית 2. אלמוני בא כוח המשיבים עו"ד רם יוגב | |||
הנדון: | איסור נישואין לבעל או לנטען | |||
נושא הדיון: | איסור נישואין לבעל או לנטען |
"ביה"ד: מהתמליל עולה כי את אומרת ־ "חבל שזה יצא כך...", "לא תכננתי דבר כזה..." לא תכננת לבגוד עם מישהו? אמרת גם "פתאום מישהו מתייחס אלי..." האם זה הסבר למה נפלת לבגידה?להלן שאלה נוספת המופנית לאשה, ותשובת האשה (פרוטוקול שורות 132–144):
הנתבעת: לא בגדתי! יצאנו כמה פעמים למסעדה, בית קפה. זה לא ששכבתי אִתו... הייתי במצב לא טוב ועם [אלמוני] הייתה לי אוזן קשבת ויכולתי לדבר. מצבי הנפשי לא היה מי יודע מה, אך לא עשיתי משהו שלנתבעת נשואה אסור לעשות.
ביה"ד: זה נשמע כמו בגידה ושאת בעצם מסבירה למה.
הנתבעת: כי זה היה חדש מבחינתי. דבר חדש לדבר בכלל עם מישהו אחר. זה גם מבחינתי היה משהו חדש, כמעט אחרי שלושים שנים שהיינו נשואים."
"התובע: הייתה לנו שיחה שבה עולה הנושא שהם חששו, [אלמוני] והנתבעת, שהיא נכנסה להריון כתוצאה של חיי אישות ביניהם...ב. דין עדי כיעור
הנתבעת: לגבי ההיריון. אני עוד מעט בת חמישים. אין סיכוי שיהיה גם.
ביה"ד: דיברתם על דבר כזה?
הנתבעת: ברגע שחשבתי שהוא מרדים אותי בלילה ומצותת, נעשה מעשה מבחינתי. אמרתי שאולי נגיד שאני חוששת. אני ו[אלמוני] דיברנו על זה ורצינו לראות מהי תגובתו. רצינו לראות אם הוא צותת לי או לא והוא נפל לפח. ואז למעשה כל החשדות שלי התאמתו. גם לגבי הפלאפונים והסימוסים."
"אבל אם לא קדם קינוי, ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה, ובא ומצא דבר מכוער... או שהיו יוצאים ממקום אפל, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים), אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה, הרי זו לא תנשא לנטען."מסיכום ההלכה עולה, שיש הבדל בין הבעל לנטען: הבעל אינו חייב להוציא את אשתו בגלל עדי כיעור, אלא בצירוף שלושה תנאים: עדי כיעור, קלא דלא פסיק, אין לו בנים ממנה. לעומת זאת מהנטען מוציאים באחד משני התנאים: אם יש עדי כיעור, או קלא דלא פסיק.
הרמ"א הוסיף: וי"א דאם היה בכאן קול ממש, כדרך שנתבאר, עם עדי כיעור, מוציאין אותה אפילו מבעלה, אם אין לו בנים ממנה. אבל באחד מהן אין מוציאין מן הבעל, אלא א"כ הוציאה בעלה וכנסה הנחשד, מוציאין באחד מהן מן הנחשד, אם אין לה בנים ממנו."
"דמקום אופל היינו דבאותו מקום אופל לא היה דרך לשום אדם שאינו דר שם לכנס בו, דומיא דמעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו, שאין דרך לכנוס לבור. וכן נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות, הוא מקום יחוד וסתר, כיון שהיא בית מוקף מכל צד, ואין שום אדם יוכל לכנוס ולראות מה הם עושים."בשו"ת הרעק"א (סי' צט, הובאה בפתחי תשובה ס"ק ח) מחלק בין יחוד ובין כיעור:
"דהא ודאי דיחוד בעלמא אינו בכלל הכיעור...מעתה צריך לחלק בין יחוד דעלמא ובין נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות. דלכאורה גם זה רק יחוד הוי וכמו שכתב הרשב"א סימן אלף רנ"א, גם בלשון הרמ"א בשו"ת סימן י"א מבואר דסגורים יחד הוי רק יחוד, ולא כיעור. ולישנא דסגורים משמע ודאי סגורים במנעול... וצ"ל דנכנסו זה אחר זה היינו דשניהם נכנסו רצופים זה אחר זה, וכל אחד נכנס על דעת חבירו, ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה, וניכר דעצת זימה ביניהם. מה שאין כן אם אחד כבר היה שם לעשות צרכיו ואח"כ נכנס השני לשם, הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור. ואפשר לומר עוד דבעינן גם כן הגיפו הדלתות מיד, אבל אם הגיפו אחרי שעה או שתים, יש לומר דגם כן לא הוי כיעור. ואף דמדברי תשובת מהר"ם לובלין סי' פ' משמע דס"ל להרמב"ם כל יחוד הוי כיעור לענ"ד ראיות הנ"ל יתנו עדיהן ויצדיקו דאינו כן."בתשובות נוספות של הרעק"א (סי' ק–קב) הובאה מחלוקת בינו ובין בעל בית מאיר: לדעת בית מאיר יחוד הוא ללא סגירת מנעול, ואילו כיעור הוא סגירה במנעול. אבל לדעת רעק"א גם סגירה במנעול נחשבת רק ליחוד, ואליו כיעור הוא כגון שנכנסו זה אחר זה, "ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה, וניכר דעצת זימה ביניהם."
"אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה: נתייחדתי ונאנסתי, דנאמנת, במגו דאמרה: לא נבעלתי, וי"א דאבדה מגו שלה, הואיל ונתייחדה שלא כדין."אם כן האשה והנטען נאמנים לפי דעה ראשונה, ולפי דעה שנייה אינם נאמנים. אך לפי ביאורו של בית מאיר (שם) ונודע ביהודה (תנינא סי' כא, ופתחי תשובה סי' קעח, ס"ק יב) גם לפי הדעה השנייה, אינם נאמנים באופן זמני, עד שנחקור אם נמצאו עדי יחוד. לפי זה לכל הדעות כשיתברר שאין עדי יחוד, הרי הם נאמנים מטעם הפה שאסר.
"ולא אמרו כאן תצא, אלא מן הבועל אם גירשה הבעל מאליו וכנסה הוא, דאלומי אלמיה לקלא."נמצא שהאיסור לבועל הוא מכיוון שאם יינשאו זה לזה יתחזק הלעז והחשד שמא נבעלו זה לזה, כי מאחר שהוא כונס אותה הוכיח סופו על תחילתו, שמלכתחילה היה עמה בקשר זוגי. אמנם אין זו הוכחה של ממש, אבל הנישואין עמו מחזקים את הלעז על שניהם – "דאלומי אלמיה לקלא."
"הא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו, שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי, שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ודמיא להא דאמר לעיל במקיימי דבר הכתוב מדבר... וכי היכי שאין ההורג פוסל את שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הכי נמי כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שאין עליו שם עד כלל".1לכן בית הדין לא מתייחס לדברים שנאמרו על ידיהם בתורת "עדות", מאחר שהם בעלי דין ולא עדים, ובתור בעלי דין דבריהם מוגדרים כטענות או כתשובות לטענות בלבד. עם זאת בנושאים של איסור, יש לבעל דין נאמנות לאסור את עצמו, מכוח דין "שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ובמסגרת נאמנות זו סובב הדיון בתיק זה.
"עוד שאלוהו הרבה שאלות, כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות, ודרשו ושאלו בכמה דברים, שהרי ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה, כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו, והוא הסתיר ומחשיך מעשיו ודבריו, ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר."הרא"ש בתשובתו שם פסק שאמנם בדיני ממונות הקלו חכמים לדון ללא דרישה וחקירה, אבל בדין מרומה יש צורך בדרישה וחקירה כמבואר במסכת סנהדרין (לב, ב).
"ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו, ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד עד אמיתת הדין, מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה... ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו, היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר, הוא כובש את דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב, ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אע"פ שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, אחר שהיא סברא מוכחת."בסגנון דומה כתב גם המרדכי (ב"מ רכב):
"אבל כיון דאומר איני רוצה לפרש, ניכר שהוא רמאי ודין מרומה הוא, וצריך דרישה וחקירה, כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות. הלכך יש לו לשמעון לפרש דבריו, ואם לא יפרש דבריו, יפסיד."הלכה זו נפסקה ברמ"א (חו"מ עב, א):
"ואם אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות, יפסיד."כך גם פסק הסמ"ע (סי' טו ס"ק יג):
"וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו, ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר, כ"כ הרא"ש שם בתשובה."גם הש"ך (שם ס"ק ה) פסק כדברי הסמ"ע.
"והתניא, רבי יהודה אומר: כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה, שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה; אמר רבי עקיבא: כלום אנו צריכין אלא לבודקה, והלא בדוקה ועומדת!"רש"י (שם ד"ה "והלא בדוקה ועומדת") ביאר: "דכיון דאמרה איני שותה, מודה שהיא טמאה", וכשם שסירוב להבדק אם היא אומרת אמת, נחשב כהודאה שהיא טמאה, כך גם סירוב להשיב לחקירות ביה"ד נחשב כהודאה בתביעה!
"אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות, אלא אם רצת ואמרה הין נטמאתי, תצא בלא כתובה ונאסרה על בעלה לעולם ואינה שותה."הכסף משנה (סוטה פ"ג, א) ביאר את דברי הרמב"ם:
"ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אף על פי שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה, דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה, שאילו הייתה טהורה לא הייתה נמנעת מלשתות. והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל: סבר רבי עקיבא האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך, וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י"ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת".2דברי הפוסקים הנ"ל עוסקים בדיני ממונות, וגם סוטה המסרבת להשיב, הודאתה נוגעת לכתובתה שהיא דיני ממונות, ואילו איסור הסוטה אסורה לבעלה ולבועל משעת קינוי וסתירה, גם אם לא תשתה לעולם. יש לברר האם גם דיני אישות נידונים כדיני ממונות בדין מרומה, ואפשר לאסור אשה על הנטען מכוח סירובם להשיב לשאלות ביה"ד?
"רשאי דיין מומחה לדון באומדנא כזה, ואין זה דברים שבלב, אחר שהיא סברא מוכחת."לפי זה, גם בדיני אישות, נתבע המסרב להשיב לשאלות ביה"ד, נידון כמודה, כי גם בדיני אישות אזלינן בתר אומדנא דמוכח, כמו בדיני ממונות, לדעת המרדכי (קידושין תקלא):
"כתב הרא"ם בתשובה, דאם אחד מן העדים לא ראה נתינת טבעת, אין לבטל בכך הקידושין... ועוד, אם רואה דבר מוכיח, נראה שיכול להעיד, ונידון כאילו ראה גוף המעשה, כדאמרינן בגיטין ובקידושין: בית הלל אומרים, הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה, ואמרינן בכל מקום, במנאפין עד שיראו כדרך המנאפים."אבל הרשב"א בתשובה (אלף קצג) חולק על דברי המרדכי, וכתב:
"ולא עוד אלא אפילו ראינו אותו יוצא עכשיו מתחת ידה, והיא מודה עכשיו שקבלתו מידו ולשם קידושין, איני רואה בו חשש קידושין, שאין כאן ראִיה, אלא כעין ידיעה, ולגבי קידושין עדות ראיה וידיעה בעינן."גם הרמ"א (אהע"ז, מב, ד) פסק כדעת הרשב"א:
"וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה, או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני, ואח"כ יצא מתחת ידה, אינן קידושין, עד שראו את הנתינה ממש, ואין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות."לעומתם, בבית שמואל (שם, יב) כתב:
"ועיין ברמב"ם פט"ז ה' עדות (וכן בחושן המשפט סי' צ') שם כתב הרמב"ם: דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראיה. לפי זה יש לומר, בקידושין ג"כ מהני בלא ראיה, וס"ל כמרדכי, כי לענין דרישה וחקירה, קי"ל קידושין דומה לדיני ממונות... אם כן, אם עדי קידושין אין צריכים דרישה וחקירה, שמע מיניה דדמי לגמרי לדיני ממונות."הב"ש הנ"ל ציין את דברי הרמ"ה שהובא בטור (חו"מ, צ): הרמ"ה הביא את דברי הגמ' שבועות (מו, ב), שם נאמר שעדים שראו שנכנסו שנים לחדר, והיה האחד בריא ויצא חבול, ונשיכה בגבו, או בין אצילי ידיו, ואין שם אדם אחר חוץ משניהם, הרי זו הוכחה שנחבל רק מאותו אדם שהיה עמו לבד בחדר, ולכן הנחבל נוטל בלא שבועה.
"דבשלמא כאן (בנחבל) דלא איברי סהדי אלא לשיקרא, ואם יודה דחבל, אין צריך לעדים כלל, אם כן פשיטא בידיעה כזה אנן סהדי דהוא אמת, ומה צריך לראיה עוד. מה שאין כן בקידושין, המקדש בלא עדים, גזרת מלך שאין הקידושין חלים כלל, כי הצריכה תורה ב' עדים, ואם כן מה בכך דהיה ידיעה, מכל מקום ליכא כאן עדים, והתורה הצריכה עדים, ואמת דנתקדשה, אבל מכל מקום כל שלא ראוהו עדים, גזרת מלך דלא יועיל."לפי הסברו של התומים, אין לסמוך על אומדנא דמוכח בקידושין, משום שגזרת הכתוב היא שצריך עדי קיום על הקידושין. לכן אין לסמוך לא על הודאת הבעל והאשה על מעשה הקידושין, ולא על אומדנא דמוכח, אלא יש צורך דווקא בנוכחות עדים לחלות הקידושין. לעומת זאת, בנחבל סומכים על הודאת בעל דין, אם יודה שחבל, ואין צורך בעדי קיום, ולכן סומכים גם על אומדנא דמוכח.
"שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה, והוא מחזר לגרשה, ומוציא עליה שם רע ברוב ענין, ונמצא במקצתן שקרן, ולפיכך שוב אינו נאמן, בכל מה שיטעון עליה, שכך ענשו של בדאי שמחזיקין טענותיו בשקר. וכמו ששנינו בפרק האשה שלום (יבמות קיד, ב) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי, אינה נאמנת. ואמרינן עלה בגמרא (שם קטז, א) היכי דמי קטטה? אמר שמואל: כגון דאמרה לבעלה גרשתני. ואקשינן: וליהמנה מדרב המנונא. דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת! ואוקימנא באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני, ושיולינהו ואמרו, לא היו דברים מעולם. ואמרי: מאי טעמא דקטטה? רב חנניא אמר, משום דמשקרא כלומר, כיון שראינוה דמשקרא מתוך קטטה, ורוצה להתגרש מתחת בעלה. ומעתה, אחזוקי מחזקינן לה כשקרנית, בכל מה שתאמר שהיא מותרת לעלמא, ושאין רשות הבעל עליה. והכא דכוותה היא, דמשום דאינו ראוי לגרש כי אם מדעת ב"ד, שקורי משקר בכל מה שיאמר. ואפילו טען מה שהיינו מקבלין ממנו ומאמינים אותו מעיקרא."לכאורה יש לפרש שנימוק הרשב"א להחזיקו כשקרן, הוא מטעם קנס, שהרי כתב – "שכך ענשו של בדאי שמחזיקין טענותיו בשקר", ואם כן אפשר שהקנס נאמר רק על התובע גירושין בעלילת שוא על אשתו, ואין לקבל את טענותיו להוציא את אשתו, אחרי שהתברר ששיקר בחלק מטענותיו, ואין ללמוד מתשובה זו על מקרים אחרים!
אבל לא ניתן לבאר את דברי הרשב"א מטעם קנס, כי הרשב"א הוכיח את דינו מדין אשה ששיקרה פעם אחת, ואח"כ אומרת שמת בעלה – "כיון שראינוה דמשקרא מתוך קטטה, ורוצה להתגרש מתחת בעלה, ומעתה אחזוקי מחזקינן לה כשקרנית, בכל מה שתאמר שהיא מותרת לעלמא". הנימוק בדברי הרשב"א אינו מטעם קנס, אלא שאשה זו כיון ששיקרה בטענה אחת התערערה אמינותה, כי בגלל השקר שנתפסה בנושא הגירושין, אינה נאמנת גם בנושא המיתה, כי מטרתה בטענות שונות, היא אחת – להתיר את עצמה להנשא. כך גם כתב הרשב"א על בעל הרוצה לגרש את אשתו, ונמצא שקרן באחת מטענותיו ־ "שקורי משקר בכל מה שיאמר."גם בנידון שלנו האשה והנטען סירבו להשיב מי היו הבנות שהיו יחד איתם, סירובם להשיב מוכיח שאכן לא היו בנות נוספות, וסירבו להשיב כדי שביה"ד לא יחקור את הבנות ויתברר שקרם, ולכן הוחזקו כמי שאינם דוברים אמת! אמנם השקר נאמר בנושא הייחוד, ולא בנושא הקשר הזוגי, אבל מאחר שהוחזקו שקרנים אין להאמין לטענותיהם בכל הנוגע להתירה לנטען. מטרתם בטענות השונות היא אחת – למנוע מביה"ד לאסור אותם זה על זה. לכן שקרו בנושא הייחוד, כדי לבטל את עדות החוקר, ולטשטש את כל העקבות המחשידות, כדי למנוע מביה"ד להגיע לחקר האמת לאמיתה, כדי שלא יאסרו זה על זה.
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך...חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך – תביא ראיה לדבריה."הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (אהע"ז, סי' קטו, ו):
"אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר."אבל שלוש תשובות בדבר:
"ת"ר: האשה אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני – נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא! אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תניא נמי הכי: אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני – אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת; ומעשה נמי באשה אחת גדולה, שהייתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי; וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה."התוספות (כב, ב, ד"ה ואפילו הכי לא עבד שמואל) ביארו את האמתלא שנתנה אשת שמואל:
"ר"ח הביא ירושלמי: שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה, אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני. אמר לה: אתמול טמאה, יומא דין טהורה?! אמרה ליה: אתמול לא הוות בי חילא כי ההיא שעתא. אתא שאיל לרב אמר ליה: אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת."מבואר בגמרא שהמודה בדבר האוסר אותו, נאמן לפרש את דבריו על ידי אמתלא, גם כעבור זמן.
"ומיהו אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה, נראה דנאמנת, מידי דהוי אאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני או טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת, אם נתנה אמתלא לדבריה כדאמרינן פרק שני דכתובות."גם הרמ"א (אהע"ז, סי' קטו) הביא את דברי המרדכי להלכה: "אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחילה כן."
"אמרה מקודשת אני, ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה, אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש, הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת."הרמב"ם שינה ושילש שצריך שהאמתלא יהיה בה ממש. גם המגיד משנה (שם) הגדיר מהי אמתלא:
"ופשוט הוא שאפילו אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני, שהרי אין עדים מעידים כדבריה."גם בחידושי הרשב"א (כתובות כב, א, ד"ה אמרה אשת איש אני) פירש באופן דומה:
"בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר: טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה."בשיטה מקובצת (כתובות כב, א) נכתב בשם הרא"ה:
"אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני...אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר: בדברים הניכרים לנו אמת, אף על פי שאינן ידועין לנו."מבואר בדבריו, שנאמנות האשה באמתלא היא דווקא "בדברים הניכרים לנו אמת."
"ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל: פירוש אמתלא: טענה שנראה אמת כענין המעשה שהביא בסמוך."גם בשולחן ערוך (אהע"ז סי' מו, ד) נפסק שאמתלא מתקבלת רק אם היא נראית הגיונית בעיני הדיינים:
"יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו אמתלאה, אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן, סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת."
"חבל שזה יצא כך...", "לא תכננתי דבר כזה..." לא תכננת לבגוד עם מישהו? אמרת גם "פתאום מישהו מתייחס אלי..."לשאלת ביה"ד – מהי תגובתה? האשה השיבה:
"לא בגדתי! יצאנו כמה פעמים למסעדה, בית קפה. זה לא ששכבתי אִתו, אך זה ברור ונחמד להכפיש את השם שלי. היה נושא של ירושה. התובע רצה 200 אלף ₪ וביקש אותם. הייתי במצב לא טוב ועם [אלמוני] הייתה לי אוזן קשבת ויכולתי לדבר. מצבי הנפשי לא היה מי יודע מה, אך לא עשיתי משהו שלנתבעת נשואה אסור לעשות.האשה מתארת שהייתה במצב לא טוב ול[אלמוני] הייתה אוזן קשבת, אם כך המפגשים שלו אִתה הועילו לה והיא הרגישה טוב שיש לה אוזן קשבת, אם לטענתה במילה בגידה התכוונה רק לדבר עם אדם אחר, למה אמרה "חבל שזה יצא כך...", מדוע חבל? מה רע לה במפגשים עם [אלמוני]? אדרבא לדבריה טוב לה אִתו והיא מצאה אצלו אוזן קשבת!
ביה"ד: זה נשמע כמו בגידה ושאת בעצם מסבירה למה.
הנתבעת: כי זה היה חדש מבחינתי. דבר חדש לדבר בכלל עם מישהו אחר. זה גם מבחינתי היה משהו חדש, כמעט אחרי שלושים שנים שהיינו נשואים"
"אני ממש לא חשבתי, לא תכננתי, ולא רציתי שזה מה שיקרה (עמ' 28 שורה 8).עולה מדבריה שהיא מודה שהגיעה למצב שלא הייתה מעניינת בו, ברור לכל שאין כוונתה למפגשים ידידותיים בלתי מתוכננים עם מר [אלמוני].
"[פלוני]:...בוגדת בי ברמות שאני
[פלונית]: זה בכלל לא היה מתוכנן.. זה לא היה מתוכנן וזה לא היה בכוונה." (עמ' 29 שורה 14–18).
"[פלוני]: והוא תפס אותך ברגע של סוג של משבר..האשה מודה שהייתה חלשה והתפתתה למר [אלמוני], אף על פי שלא רצתה מלכתחילה להגיע למצב זה.
[פלונית]: והייתי לא יודעת, הייתי...
[פלוני]: טרף קל..
[פלונית]: הייתי חלשה" (עמ' 11 ־ שורה 8־12)
"התובע: הייתה לנו שיחה שבה עולה הנושא שהם חששו, [אלמוני] והנתבעת, שהיא נכנסה להריון כתוצאה של חיי אישות ביניהם...טענתה נדחית מחמשה נימוקים:
הנתבעת: לגבי ההיריון. אני עוד מעט בת חמישים. אין סיכוי שיהיה גם.
ביה"ד: דיברתם על דבר כזה?
הנתבעת: ברגע שחשבתי שהוא מרדים אותי בלילה ומצותת, נעשה מעשה מבחינתי. אמרתי שאולי נגיד שאני חוששת. אני ו[אלמוני] דיברנו על זה ורצינו לראות מהי תגובתו. רצינו לראות אם הוא צותת לי או לא והוא נפל לפח. ואז למעשה כל החשדות שלי התאמתו. גם לגבי הפלאפונים והסימוסים" (פרוטוקול שורות 132–144):
"טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט, שיהא נראה (שהוא טרפה, וגם היה אומר שהוא טרפה, ואח"כ אמר שכשר היה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר, כיון שנתן אמתלא לדבריו, נאמן."בשולחן ערוך הרב (שם ס"ק נו) כתב:
ודוקא כשהכבש שלו ועשה בו סימן טרפה כדי שלא יקפצו עליו הקונים ויפצרו בו או שהכבש של נכרי ואחר שנשאר לו ליקח ממנו בשר אומר להנכרי טעיתי במה שהטרפתיו כדי שלא יהיה חלול ה' בעיני הנכרי (כנסת הגדולה). אבל אם הוא של ישראל אין זו אמתלא טובה, כי עכ"פ לא טוב עשה בעמו לגרום צער וגם הפסד לישראל שלא יהיו הקונים מעלים לו בדמים, ואמתלא כזאת אינה ראויה לבר ישראל, הלכך לא מהימן, שאין אמתלא מועלת אלא כשהיא הגונה וראויה כן כתב רש"ל.גם אמתלא זו של האשה, היא תיאור של אמירה שקרית מלווה בהנהגה מכוערת, כי אין דרכה של אשה נשואה להוציא על עצמה שם רע, רק כדי להרויח דבר שולי ומפוקפק – כדי לדעת אם בעלה מצותת לה. הנהגה זו "אינה ראויה לבר ישראל", ואין לקבל טענה הזויה מסוג זה, "שאין אמתלא מועלת אלא כשהיא הגונה וראויה" – כדברי שו"ע הרב.
"באמתלאה שנתן הוא שרצה ליטול גדולה לעצמו להיות כהן וליקרא ראשון."המהרי"ט הביא דברי הרמב"ם והמגיד משנה (אישות פ"ט, לא) שהובאו כאן לעיל, שיש צורך באמתלא שיש בה ממש, והוסיף:
"הא קמן דבעינן אמתלאה חזקה וכדאית ושיהיה בדבריה ממש מה שאין כן באמתלאה שנתן הוא שרצה ליטול גדולה לעצמו להיות כהן וליקרא ראשון וכיוצא בו טענה קלה ורעועה שלא נשמע כמוהו מיום היות אדם על הארץ, אמתלאה רעועה ורצוצה שאפילו הדיוט שבהדיוטי ישראל לא יטענו כמוהו. ואם רצה להיות גדול בדרך לא סלולה כזו היאך נהפך כמו רגע בשקדש זה הבחור גרושה זקנה ועשירה ונתן עיניו בממון וירד מגדולתו שהוחזק כמה שנים ונשתמש בשרביטו של מלך מ"ה הקדוש ברוך הוא ובשביל נתינת עיניו בממון כסף נמאס מוריד עדיו מעליו ואומר אין אני כהן!"ג. מהתמליל (עמ' 14 שורות 16–33) עולה שהאשה חששה שבידי הבעל תמונות המעידות על בגידתה, והיא חרדה מאד שאולי הבעל יפרסם את התמונות:
[פלונית]: אתה רוצה עכשיו לפרסם את התמונות?גם בהמשך התמליל (עמ' 15 שורות 1–6) האשה מגלה דאגה וחרדה שמא הבעל יפרסם את התמונות, ואף על פי שהבעל מנסה להרגיע אותה שהתמונות לא יתפרסמו, היא לא נותנת אימון בו. אם כן האשה מגלה סימני חרדה מפרסום התמונות כי חוששת מאד לכבודה ולשמה הטוב. אם כן, כיצד עלה על דעתה רעיון הזוי לומר שהיא בהריון? וכי אינה מפחדת מה יאמרו עליה אחרים?! הרי היא מגלה סימני חרדה מפרסום התמונות, וחוששת מפרסום בגידתה ברבים, ואיכפת לה מאד לשמור על שמה הטוב!
[פלוני]: אני לא רוצה לפרסם...
[פלונית]: אני שואלת אותך שאלה אתה רוצה לפרסם תמונות?.
[פלוני]: לא רוצה לפרסם שום דבר... התמונות מביכות מאד.
[פלונית]: אתה רוצה לפרסם? אני שואלת.
[פלוני]: לא אני לא רוצה לפרסם.
[פלונית]: ואיפה התמונות אצלך?
[פלוני]: לא
[פלונית]: אז איפה? נו, אז הם יתפרסמו. מה לא?
"על אודות המעשה הנעשה בויניציאה באיש אחד שהיה מוחזק לכהן כחמש עשרה שנים לכל דבר שבקדושה ונשתמש בבגדי כהונה כותנת אור לענין נשיאת כפים ולפתוח ראשון ולקרוא ראשון ולפרוש מטומאת מת וכל עניני כהונה, ועתה מקרוב הלך לבו למראה עינו לישא גרושה אחת... והכחיש את כהונתו לומר, כי מעולם לא היה כהן ומה שאמר שהיה כהן, לא היה אלא בשביל ליטול גדולה לעצמו לפתוח ראשון ולקרוא ראשון."להלן אחד מנימוקיו לדחות את האמתלא של אותו כהן:
"ועוד נלע"ד דכל מקום שאמרו חכמי' דמהני אמתלא היינו כשהאמתלא היא לסלק את ההיזק כגון שאמרה טמאה אני מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו שכתב הרמב"ם או שלא היה בה כח כנזכר בירושלמי או שהית' סבורה להיות נדה ויראה שמא תפרוש נדה בשעת תשמיש כמ"ש בסה"ת וכן באמרה א"א אני כשהאמתלא היא שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים.לכן מסקנת חוט השני שהכהן אינו נאמן באמתלא שעשה עצמו כהן כדי לקבל תועלת של כבוד, כיון שזהו "אונסא דאתו ליה מנפשיה, שהרי אי בעי מצי מיכף ליצריה."
אבל אמרה שעשתה כן לשום תועלת לא מהני אמתלא... שכל האמתלא שהוא לקבל תועלת שהוא מבקש אינו אמתלא. וטעמו של דבר הוא דכל אמתלא הוא כטענת אונס כאלו אמרה שלא עשתה מתחילה כן אלא מפני האונס, ואם האונס הוא מפני ההפסד, חשיב אונס דאתיא ליה מעלמא, ואם הוא מפני שירא שמא לא יגיע לו התועלת שהוא מבקש הוי אונסא דאתיא ליה מנפשיה וסברא נכונה היא.
ולענין אונס מבוארים הדברים בפ' חזקת הבתים דף מ'... והרי' מיגש פירוש הטעם משום דאונסא דאתי מחמת נפשיה הוא, ואי בעי מצי מיכף ליצריה ולא הוי אינש דכפי מידי. אבל אונסא דאתי מחמת אחרינא אפי' בלא מודעא לא הוי מתנה...וא"כ דין האמתלאות הוא כיוצא בו שכל שאמר שעשה כן כדי לקבל תועלת, היינו אונסא דאתו ליה מנפשיה, שהרי אי בעי מצי מיכף ליצריה ואין מקבלין ממנו האמתלא."
"דהא כתבו הפוסקים באה"ע סי' ע"ז דבעינן אמתלא הניכרת לב"ד, לפי ראות עיניהם שדבריהם האחרונים הם באמת. א"כ היכא דאיכא רגלים לדבר משום שנתייחדה עם הנואף שמה שאומרת טמאה אני הוא אמת, א"כ אי אפשר לומר שהאמתלא יהא ניכר לב"ד שהוא אמת, דהא רגלים לדבר שזינתה כדברי' הראשונים, והוי כשני הפכים בנושא אחד."אמנם קשה קצת על דברי ההפלאה שביסס את דבריו על "הפוסקים באה"ע סי' ע"ז דבעינן אמתלא הניכרת לב"ד": הרמ"א (שם סעיף ב) פסק שהאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת דנים אותה בדינא דמתיבתא, ומחזירים לה את הנדוניא. וביאר הב"ש שם ס"ק כז, דהיינו "אמתלא מבוררת וניכרת לביה"ד שראוי לה למאוס אותו". האמתלא הנידונית שם היא הסבר מדוע הבעל מאוס עליה, והיא אינה דומה לאמתלא של אשה שבתחילה הודתה שהיא אסורה ואחר כך חזרה מהודאתה!
"דאפילו חזרה ונתנה אמתלא לדבריה, למה אמרה בתחלה טמאה אני אינה, נאמנת דכל אמתלא בעינן אמתלא הניכרת בב"ד, וכיון דאיכא רגלים לדבר שהדבר אמת שזינתה, מסתמא יש לתלות הודאתה מחמת שהוא אמת."מבואר בדבריו שאם האשה התייחדה עם הנטען ואמרה טמאה אני, אינה נאמנת לבטל את הודאתה בכל אמתלא שתיתן.
גם בבית מאיר (שם סעיף ו, הג"ה ופת"ש ס"ק כז) הסתמך על דברי הירושלמי שהובאו דבריו בדרכי משה [אות יא] "אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת", מכאן הסיק הבית מאיר: "ומכל שכן שאם אנו רואים רגלים לדבריה דהיינו אמתלא דנאמנת. ולשון דנאמנת משמע לענ"ד לגמרי ומחויב להוציא."אמנם הלבוש (שם סעיף ו) פוסק שאמתלא מועילה גם כשיש רגלים לדבר:
"אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת וחוששין אף לאוסרה, וכן אם רגלים לדבר וחזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן בתחלה, נאמנת ולא איבדה אפילו כתובתה ותוספת."אבל בנידון זה גם הלבוש יודה לאסור, מאחר שיש לצרף נימוקים נוספים שהובאו לעיל לאסור.
"וא"ת אמאי כופין על פי הודאתה והרי אין עדים שרגילה בכך, ואנן קי"ל אין אדם משים את עצמו רשע כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין [ט ע"ב]?מהר"י הלוי כתב שלושה נימוקים לבאר מדוע האשה נאמנת:
"דלא אמרינן הכי אלא לענין כשיעיד על עצמו באיזה דבר שנקרא רשע מחמת זה להעניש או ליפסול אז אינו נאמן כיון שאינו מעיד עליו אלא הוא, והוא פסול אצל עצמו דאדם קרוב אצל עצמו, וכדאמרינן טעמא התם בגמ', אבל אם כשנגדו טוען עליו בפניו שעשה לו שלא כהוגן והוא מודה לו אף שעושה עצמו רשע אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דאטו מי שטוען על חבירו שהכהו או שהלשינו וכדומה והוא מודה לו לא מחייב?! ודוקא בקנס אמרינן [ב"ק סד ע"ב] מודה בקנס פטור לפי שנאמר אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, אבל בכל שאר תביעות שהאדם מודה לחבירו במה שהוא תועלת לחבירו פשיטא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי."הנימוק השני: יש לקבל את התוצאה המעשית לאיסור העולה מהודאתו בדבר רשעות, וכוונתו היא ל"פלגינן נאמנות": האשה אינה נאמנת לומר שעשה מעשה רשע, אבל היא נאמנת לאסור את עצמה:
"דהא פשיטא דמהני הודאתו לאסור עצמו באיזה דבר...ואף בשאר פסולי עדות אשכחינן דנאמנים לענין איסור כמ"ש הרמב"ם פכ"ד דאישות [הי"ח] והטור סי' קט"ו דאם מאמינה במה שהודיית שזינתה אסורה לו כו'. והרי אדם קרוב אצל אשתו כדאמרינן נמי התם בפ"ק דסנהדרין [ט ע"ב]. [וכן נשים נאמנות לאוסרה עליו]...וראיה ברורה לדברינו מהא דאיתא במשנה אחרונה דנדרים [צ ע"ב] בראשונה היה אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה (פירש"י תצא בע"כ של בעל), האומרת טמאה אני לך וכו', וחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ע"כ, ותקשה לך התם נמי אמאי אמרו בראשונה שתצא בע"כ, הא אין מעיד עליה אלא היא ואין אדם משים עצמו רשע! וכן בסוף אמאי אמרו טעמא משום עיניה נתנה באחר הא בלאו הכי אין אדם משים כו', אלא וודאי לענין לאסור עצמה על בעלה נאמנת בהודאתה כמאה עדים."בפתחי תשובה (אהע"ז סימן קטו, ס"ק כט) העיר במאמר מוסגר על קושיית מהר"י הלוי מהמשנה בנדרים:
"לשונו אינו מדוקדק מה שהקשה זאת על מתניתין, הא המשנה שם איירי כשאומרת טמאה אני באונס והיא אשת כהן כמפורש בגמ' שם וא"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע. אך כוונתו על הפוסקים שכתבו דין זה וטעם זה גם באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון."הנימוק השלישי שכתב מהר"י הלוי אינו תקף בנידון שלפנינו, משום שהודאתה לא נועדה לחזור בתשובה ולאסור עצמה לבעלה כי אם תיאסר לבעלה היא נאסרת גם לבועל, ורצונה הוא להתיר עצמה לבועל!
הנימוק השלישי: "דשאני הכא בנדון דידן דליכא למימר כלל אין אדם משים כו', משום דאדרבא כיוונה בהודאתה לחזור בתשובה ולא לשוב עוד לעשות כן כמו שהעידו הנשים בב"ד, וכבר כתבו התוס' פ"ק דב"מ [ג ע"ב ד"ה מה] וז"ל וא"ת האיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כו', וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו, אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל...וכן נמי בנדון דידן דכותה היה לשוב ולהודיע לבעלה] אם אסורה לו ולא כוונה לעשות עצמה רשעה."
"על כן נראה, מי שחובל בחבירו דרך מריבה והכאה. ודעתו שיצא דם, ויחלוש כנגדו. אז הוה שפיר מלאכה שצריכה לגופה. וא"ל מנא ידעינן אם דעתו לכך. וכן כשצריך לכלבו. וי"ל דמודה, ואף על פי שאין אדם משים עצמו רשע, לומר שמחלל השבת, מ"מ בנדון זה כבר נעשה רשע. שהכה את חבירו, ואיתרע חזקת כשרותו."במקרה הנידון היו עדים על ההכאה, אבל לא היה ידוע אם כוונתו להוציא דם לענין חיוב משום מלאכה הצריכה לגופה, אך מאחר שהורע חזקת כשרותו, נאמן לומר שכוונתו להוציא דם.
"ודמיא להא דאיתא במרדכי בפרק החולץ, דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע, מ"מ אם בא להעיד לטובתו ועל ידי זה משים עצמו רשע נאמן."בכנסת הגדולה (חו"מ סי' לד, סב) הביא את דברי הרמ"א, והעיר על דבריו:
"ובדקתי במרדכי דהחולץ ולא מצאתי."אבל הדברים מפורשים במרדכי יבמות פרק החולץ (רמז יח) על האומר "נתגיירתי ביני ובין עצמי":
"נאמן אתה לפסול עצמך כו', וא"ת והא אדם קרוב אצל עצמו, וי"ל הכא לא בעי לפסול את עצמו, אלא אדרבה הוא רוצה להכשיר ולהתגייר היטב."לפי דברי המרדכי והרמ"א, האשה שהודתה בבי"ד בכל מה שנאמר בתמליל, לא התכוונה בהודאתה לאסור את עצמה, אלא לתת להודאתה פרשנות המתירה אותה לנטען.
"בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א דהגאון מו"ה פייבוש ז"ל מקראקא כתב, דאפשר לחלק, דהא דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא היכא שבא להודות שהוא רשע, ואף שרוצה לעשות תשובה י"ל אערומי קא מערים שהוא לפסול עדיותיו שהעיד כבר, אבל היכא שאנו רואים שאדרבה הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא, רק שעל ידי דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא, נעשה חשוד אף ע"פ עצמו...והוא ז"ל חלק עליו וכתב דלא מסתבר לחלק בהכי, דהא דאין אדם נפסל על פי עצמו לא מסברא בעלמא אמרו כן אלא מדינא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכו', וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל על פי עצמו מטעם קורבה, אין לחלק בשום אופן."בפתחי תשובה הביא גם את דברי כנסת הגדולה שלא מצא את דברי המרדכי שעליהם הסתמך הרמ"א. אבל כאמור לעיל, הדברים מפורשים במרדכי (וראה עוד בפת"ש שם).
"ומסקינן הכא בגמרא דשומרת יבם שזינתה מותרת לבעלה...וכתב הריטב"א ז"ל דכי לית לן דרב המנונא הינו לאסור על היבם שלא חטא, אבל על הבועל אסרינן ליה משום קנסא."בחידושי קרן אורה (יבמות כד, ב, ד"ה אמר רב בעדים) ביאר את דברי הריטב"א שבגזרות דרבנן יש מקום לחילוקים מסוג זה. לכן גם בנידון שלפנינו יש טעם לחלק בין האשה שנאסרת לנטען לבין הבעל שהוא מותר בה, ואין להוסיף על גזרות חז"ל.
הרב חיים בזק – אב"ד | הרב יועזר אריאל | הרב יוסף יגודה |