הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת תשמ"ז (1987), ומנישואין אלו נולד לבני הזוג בשנת תשמ"ח (1988) ילד אחד.

הבעל הגיש ביום י"ז מנחם-אב תשס"ד (4.8.04) תביעת גירושין, אליה כרך את עניני מזונות האשה והחזקת הקטין וחינוכו.

כחודשיים לאחר הגשת תביעות הבעל בבית הדין, הגישה האשה לבית המשפט לעניני משפחה, תביעה למזונותיה ולמזונות הבן הקטין.

הצדדים חיים בנפרד מאז אוגוסט 2004, ותהום פעורה ביניהם. לדברי הבעל הם אינם חיים חיי אישות זה שנים רבות.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום ד' כסלו תשס"ה (17.11.04) לא הועלתה כל טענה נגד כנות תביעת הגירושין. שני בני הזוג הצהירו כי רצונם להתגרש זה מזו. ב"כ האשה אמר, כי האשה היא זו שהיתה צריכה לתבוע גירושין.

ב"כ האשה הסכים כי בית הדין ידון בנושא החזקת הקטין וחינוכו, מה גם שענין החזקת קטין כרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, ואינו דורש כריכה בפועל.

למרות זאת, טוען ב"כ האשה, כי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה למזונות האשה, הואיל והיא נכרכה בתביעת הגירושין בחוסר כנות.

את חוסר הכנות מוצא ב"כ האשה בעובדה, שהבעל פיצל את התביעות אשר עשויות להיות כרוכות בגירושין, בין בית הדין לבין בית המשפט. את התביעה בענין מזונות האשה הפנה לבית הדין הרבני, בעוד שתביעתו הרכושית, בה הוא מבקש סעדים לענין דירת האשה שבבעלותה עוד קודם לנישואין, הוגשה לבית המשפט לעניני משפחה. לדברי ב"כ האשה, פיצול התובענות בין שתי הערכאות ע"י אותו בעל דין, מלמד על חוסר כנות וחוסר תום לב. לדבריו, המטרה שעמדה בבסיס סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, היתה יעילות הדיון והרצון לאפשר לערכאה אחת להכריע בסכסוך הגירושין בין בני הזוג על חלקיו וענפיו השונים. בפצלו את תביעותיו פעל הבעל בניגוד לרציונל זה, ולכן נשללת סמכות בית הדין לדון בענין שכן נכרך. בטיעונו זה מסתמך ב"כ האשה על דברי השופט שאול שוחט בתמ"ש 41180/99 פלונית נ' פלוני (תק-מש 2000(1) 303), אשר נתלה בפסיקת השופט חיים פורת בעמ"ש 17/96 תורג'מן נ' תורג'מן (לא פורסם).

על כך משיב ב"כ הבעל כי, ראשית, כנותה של הכריכה נבחנת לעת הגשתה, והואיל והתביעה הרכושית הוגשה רק לאחר כחודש מעת כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין, אין למצוא דופי בכנות הכריכה. שנית, האסמכתאות עליהן מתבסס ב"כ האשה בטיעונו, אינן פסיקות של בית המשפט העליון, ועל כן אין הן מחייבות את בית הדין הרבני. שלישית, יש לאבחן את המקרים שנדונו באסמכתאות ב"כ האשה, שם דובר בפיצול עניני הרכוש עצמם, שחלקם נתבעו על ידי הבעל בבית הדין הרבני וחלקם בבית המשפט האזרחי, לבין הפרשה דנן, שבו לא תבע הבעל מאומה בענין הרכוש בבית הדין הרבני. רביעית, הלכה היא כי כנות כריכת המזונות אינה משפיעה על כנות כריכת הרכוש, ולהיפך. לענין זה הוא מפנה לדברי השופט י' עדיאל בהמ' (ירושלים) 2272/98 - מלמד רפאל נ' מלמד מרים, תק-מח 98(2), 2047 ,עמ' 2050, האומר כי "כבר נקבע כי כנות כריכת המזונות אינה משפיעה על כנות כריכת הרכוש, ולהיפך" (וראו האסמכתאות שם).

דיון
שני בני הזוג מעוניינים בגירושין, ואין בפנינו טענה כי תביעת הגירושין אינה כנה. לפיכך, תביעת הגירושין מתקבלת. הצדדים יתגרשו כהסכמתם בתאריך שייקבע לפי החלטה שניתן במועד מאוחר יותר.

לענין החזקת הקטין וחינוכו, קיימת הסכמה כי הוא בסמכות בית הדין, וכך אנו קובעים.

לגבי ענין מזונות האשה, אין בפנינו טענה כי הוא לא נכרך כדין בתביעת הגירושין. לפיכך, אנו קובעים כי מזונות האשה נכרכו כדין בתביעת הגירושין.

נותר לנו לדון בענין כנות כריכת המזונות.

כידוע, כנות ותום לב הינם עניינים עובדתיים, אשר יש לבוחנם באופן אינדבידואלי בנסיבות של כל פרשה ופרשה, בפני עצמה. אותן עובדות יכולות להתפרש בצורה שונה, הכל בהתאם להשתלבותן בכלל המערכת העובדתית של הפרשות השונות.

במקרה דנן, אין חולק כי בעת הגשת תביעת הגירושין, אשר בה נכרך ענין המזונות, לא הוגשה במקביל תביעה רכושית לבית המשפט האזרחי. תביעה רכושית זו הוגשה רק כחודש לאחר מכן. אילו לא היתה מוגשת התביעה הרכושית, לא היה ב"כ האשה מוצא פגם בכנות כריכת המזונות, בעצם העובדה שענין מסויים אשר עשוי להיכרך בתביעת הגירושין לא נכרך. משמע, כי אין לראות חוסר כנות בעובדה שלא כל העניינים התלויים ועומדים בין בני הזוג נכרכו. אלא מאי, ב"כ האשה מבקש שנלמד מאירוע שאירע כחודש מאוחר יותר, כי כבר בעת כריכת ענין המזונות לא היה הבעל כן בכריכתו.

הכלל הוא, כי כנות התביעה נקבעת לפי עת הגשת התביעה, ואין באירועים מאוחרים כדי לשלול כנות שהתקיימה. אמנם, כדי ללמוד על כנות הכריכה מעיקרה, ניתן להתחשב גם בהתנהגות מבקש הכריכה לאחר הגשת התביעה, לרבות התנהגותו במהלך הדיון (ראו: רע"א 275/87 פלד נ' פלד פ"ד מא(4)518, 519). אבל עדיין ענין לנו בשאלה עובדתית, שהתשובה לה יכולה להשתנות ממקרה למקרה. ייתכן – אם כי הדבר רחוק, היות ומדובר בשתי תביעות שונות - שבנסיבות מסויימות ניתן יהיה לראות בהגשת תביעה רכושית לבית המשפט המשפט האזרחי במקביל לכריכת המזונות בתביעת הגירושין או לאחריה, כמלמדת על הלך רוחו של התובע בעת הכריכה. אך לא ניתן לקבוע כלל משפטי לפיו עצם פיצול התביעות מלמד כי התביעה שנכרכה, לא נכרכה בכנות. דרך משל, ניתן לצפות בהחלט מקרים שבהם קיימת הערכה מוקדמת של בעל-דין שלא צפויה מחלוקת בשאלה מסויימת הכרוכה בגירושין. במקרים אלו מה טעם יש בהגשת תביעה או בכריכתה? בד בבד ייתכן, שלאחר הגשת התביעה הכרוכה, הגיע בעל הדין למסקנה, כי נכזבה הערכתו המוקדמת, ושוב אין מנוס מהבאת הענין לשערי בית הדין או בית המשפט. בנסיבות שצויינו, וניתן להעלות על הדעת עוד רבות אחרות, אין לראות בתביעה המאוחרת כמלמדת על כנות הכריכה בתביעה הקודמת. על בעל-הדין שכנגד, המבקש לשכנע את בית הדין בדבר היעדר הכנות בתביעה הראשונה, מוטל הנטל להוכיח כי הגשת התביעה המאוחרת לבית המשפט, בהשתלבותה עם יתר העובדות הרלבנטיות, מלמדת על חוסר כנות בתביעה הכרוכה. הוכחת דבר זה אפשרית על ידי חקירת בעלי הדין ובאמצעים אחרים. במקרה דנן, לא ביקש ב"כ האשה לחקור את הבעל בענין זה, ולא הביא כל תימוכין עובדתיים לגישתו, לבד מציון העובדה כפשוטה, והסתמכות על דברי שופטים שראו בכך, בתוך מכלול טעמיהם, כדי ללמד על חוסר כנות התביעה הכרוכה.

אכן, צודק ב"כ הבעל כי אין בחוות דעתם של שופטי בית המשפט לעניני משפחה ובית המשפט המחוזי, כדי לחייב את בית הדין הרבני. לא זו בלבד, אלא שלא קיימת אחידות דעים בענין זה בין שופטי בתי המשפט האזרחיים עצמם. השופט ד"ר גרשון גרמן, מבית המשפט לעניני משפחה במחוזות תל אביב והמרכז, ביטא ב-תמ"ש 4200/00 (בש"א 3724/00), פורסם ב- nevo.co.il המאגר המשפטי הישראלי, עמדה משפטית שונה לחלוטין מזו של השופטים עליהם הסתמך ב"כ האשה. לנוכח חשיבות הדברים – איתם אנו מסכימים – נביאם כלשונם (שם, עמ' 5 ואילך):

"הטענה הדומיננטית, שבפי ב"כ המשיבה היא שכריכת עניין המזונות בלבד בתביעת הגירושין, ואי כריכת נושא הרכוש בתביעת הגירושין, מעידה על ההעדר בכנות הכריכה.

אכן, בעע"מ (ת"א-יפו) 56/97 קלעי נ' קלעי מיום 8.10.1997 פסק כב' סגן הנשיא ח' פורת, כדלקמן:נ

"השאלה המכרעת היא לגבי כנות הכריכה של ענייני הרכוש לתביעה הגירושין, ובענין זה דעתי שהכריכה לא היתה כנה. הסיבה לחוסר הכנות היא הפיצול שהבעל עשה כאשר כרך את מירב ענייני הרכוש בתביעת הגירושין, אולם החליט שתביעת פירוק השיתוף תתברר בערכאה האזרחית ולא בביה"ד הרבני".

אכן, פיצול ההתדיינות בנושאים הרכושיים מעורר קשיים דיוניים ומהותיים. על קשיים אלה, עמדה כב' הש' דורנר בענין כהנא (בג"ץ 2421/93 כהנא נ' בית הדין האזורי חיפה, פ"ד מז(5) 550, 566). דבריה צוטטו ע"י כב' השופט מצא בענין זקס (בג"ץ 772/00 זקס נ' זקס, מיום 24.9.2000 (טרם פורסם), להלן – ענין זקס). כדלקמן:ב

"לדעתי, הקניית סמכות לבית הדין הרבני לדון בפריט מסויים מתוך כלל רכוש בני הזוג... איננה הסדר ראוי מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד. הרחבת הסמכות עלולה לגרום להכבדה נוספת על בעלי הדין: גם יצטרכו להיזקק בנושא חלוקת רכושם למספר ערכאות, ובכך תסוכל המטרה שביסוד הכריכה, והיא לאפשר לבני הזוג להגיע להסדר שלם של העניינים הקשורים לגירושין... התקלה המהותית הצפויה היא קשה אף יותר. באין תמונה מלאה בדבר נכסיו של כל אחד מבני הזוג, ההכרעה בדרך חלוקת הדירה – וכאמור, הפרדת מגורים אינה אפשרית ללא חלוקה – יכולה לקפח אחד מבני הזוג".

על דברים אלה מגיב כב' השופט מצא כדלקמן:נ

"אך על פי הפסיקה הקיימת, כריכת חלק מענייני הרכוש בתביעת גירושין אינה שוללת את סמכות בית הדין הרבני לדון בעניינים שנכרכו, אלא אך מאפשרת לבן הזוג השני להגיש לבית המשפט תביעה נגד בן זוגו בענייני רכוש שלא נכרכו בתביעת הגירושין".

הווה אומר, שאין לראות באי כריכת ענייני הרכוש כולם בתביעת הגירושין דבר שיש בו העדר כנות והשולל, עקב כך, את סמכותו של בית הדין הרבני.

בפסק הדין בענין דורות (ע"א 4909/92 מלכה דורות נ' בצלאל דורות (תק-על (95)(2) 1473)), אותו נטל כב' השופט מצא כדוגמה לעמדתו הנ"ל, הגיש בעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בתביעתו זו ביקש הוא לדון גם בחלוק רכוש מסויים. הוא מנה מספר פריטי רכוש והוציא במפורש את דירת המגורים מן "הכריכה" והיא הושארה לדיון בתביעה לפירוק שיתוף בבית משפט השלום.

בענין זה קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:ב

"אף אני סבורה, כפי שסבר בית המשפט קמא, כי היתה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתובענת האשה. אמנם, ראוי ורצוי שה סדר איזון המשאבים יעשה בהקשר לכלל הרכוש של בני הזוג כמתחייב מאופיו של הסדר האיזון שעניינו הענקת זכות לכל בן-זוג במחצית השווי של כלל נכסי בני הזוג ולא בהקשר לכל פריט ופריט בנפרד (ראה ע"א 1229/90 ד' חנוך נ' י' חנוך פ"ד מה(5) 584 אולם, אין בכך כדי לקבוע, שכאשר צד אחד כורך רכוש מיוחד ספציפי בתביעת הגירושין ואין כורך רכוש אחר, שקיומו והבעלות עליו שנויים במחלוקת, אין לבן הזוג השני פתחון פה ביחס לרכוש האחר".

הווה אומר, שכריכת חלק מן הרכוש בתביעת גירושין איננה שוללת את סמכותו של בית הדין הרבני לדון באותו חלק של הרכוש שנכרך בתביעת הגירושין ואף איננה שוללת את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון באותו חלק רכוש שלא נכרך בתביעת הגירושין.

חרף קשיים, שאפשר שעולים עקב אי כריכת הרכוש בשלמותו בתביעת הגירושין, אין לראות בכריכה החלקית כריכה בלתי כנה.

אם אכן, כריכה של חלק מהרכוש בתביעת גירושין מעמידה את הכריכה כבלתי כנה, מן הראוי היה שבית המשפט שפסק בעניין דורות, יקבע שכל ענייני הרכוש צריך שידונו בבית המשפט האזרחי.

פסק הדין בענין זקס והדברים של כב' השופט מצא, כאשר צוטטו לעיל, ניתנו כשלוש שנים לאחר פסק דינו של כב' סגן הנשיא ח' פורת.

על כן, נראה לי, שיש לאמץ כהלכה את פסק דינו המאוחר של בית המשפט העליון.

מן הראיה לנדון. והלא דברים קל וחומר:ו אם בכריכה המפצלת את ענייני הרכוש בין שתי ערכאות אין לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני, מן הטעם של אי כנות הכריכה, ונתאפשר פיצול ענייני הרכוש בין בית המשפט האזרחי לבין בית הדין הרבני, על אחת כמה וכמה בענין דנן (בו נתבעו ענייני הרכוש כולם בבית משפט זה, ופיצול הכריכה מתייחס לשני תחומים שונים, דהיינו הכריכה כורכת את ענייני המזונות בלבד) שאין לראות בפיצול זה משום העדר כנות.

המסקנה, שמחמת הנוחיות לדון בכל ענייני הגירושין כולם באותה ערכאה, יש לראות באי כריכת כל ענייני הסכסוך בתביעת הגירושין משום העדר כנות הכריכה – מביאה לתוצאה שכריכת הבעל תהיה כנה רק אם הוא יכרוך בתביעת הגירושין את כל התחומים שיש להם קשר בגירושין (להבדיל מאלה שמטיבם ומטיבעם הם כרוכים בגירושין, כגון משמורת הקטינים), דהיינו את כל העניינים והתחומים שאינם כרוכים מטיבם ומטיבעם בגירושין, כגון חינוך הקטינים, מזונות, רכוש בשלמותו ועוד.

תוצאה זו נראית לי כבלתי ראויה ואדגים:נ

בעל הגיש תביעת גירושין וכרך בה את עניין המזונות ואת ענייני הרכוש כולם, אך הגיש תביעה לבית משפט לענייני משפחה בענין חינוכם של הקטינים, נתן יהיה לטעון שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני הרכוש ובענייני המזונות מחמת העדר כנות התביעה, הואיל ותחום זה של חינוך הילדים, שאף הוא מרכיב בסכסוך הכולל שבין הצדדים, לא נכרך בתביעת הגירושין ולא ניתן יהי לדון ולפתור את הסכסוך בכללותו (לענין שאלת חינוך הילדים, שלא כמו החזקת ילדים, שיש לכרוך בפועל בתביעת הגירושין כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, ראה בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית דין רבני חיפה, פ"ד נ(3) 321, 328-332).

המורם מן המוטעם והמקובץ הוא שאני דוחה את הטענה בדבר אי כנות הכריכה, כיוון שהבעל כרך רק את ענין המזונות בתביעת הגירושין ולא כרך את ענייני הרכוש."

על דברים אלו יש לנו להוסיף מספר הערות.

לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מוביל אף הוא למסקנה כי סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענינים שנכרכו בתביעת גירושין, אינה כפופה לתנאי שכל העניינים התלויים בין בני הזוג ייכרכו בתביעה בחדא מחתא. הסעיף קובע כי "יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". לשון יחיד נקט המחוקק - "כל ענין הכרוך" - כדי ללמדנו שאין צורך לכרוך את "כל העניינים".

זאת ועוד: על פי פסיקת בית המשפט העליון, ענין החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו וטבעו ואין צורך לכורכו במפורש. הלכה היא, כי אם לא נכרך דבר בתביעת הגירושין, יהא לבית הדין שיפוט בעניני החזקת הילדים (אם לא נתבעו קודם לכן בבית המשפט האזרחי). לגישתו של ב"כ האשה, לפיה פיצול התביעות מלמד על חוסר כנות, היה צריך להיקבע סייג – שלא תהא לבית הדין סמכות לדון אף בהחזקת הילדים, אם לא נכרכו בפועל עניני מזונות האשה והרכוש בגירושין, או למצער אם ענין הרכוש נתבע על ידי הבעל בבית המשפט האזרחי. סייג כאמור לא שמענו, ובכגון דא – לא שמענו, ראיה היא.

הטיעון כי הרציונל בדבר פתרון כל הסוגיות הכרוכות בגירושין בערכאה אחת, מחייב את המסקנה כי פיצול התביעות על ידי הכורך מלמד על חוסר כנות, הינו מלאכותי. הרי על פי הפסיקה הקיימת, כמעט מן הנמנע לכרוך את מזונות הילדים בתביעת גירושין. אין מי שיחלוק על ההגיון, שעם הגירושין שבו נפרדים הורים לבתים שונים, יש צורך להסדיר את מזונות הילדים (כאשר אין הם נשארים בהחזקת האב - כפי שקורה במרבית המקרים). גם אם בעל יתאמץ בכל כוחו להביא את ענין מזונות הילדים לסמכותו של בית הדין הרבני – על פי הרציונל האמור, וכלשונו הברורה של המחוקק בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים – יאמרו לו, כי אין מנוס מן הפיצול. ההסבר כאילו הילדים הינם בעלי דין עצמאיים, ואינם קשורים בסכסוך הגירושין, אינו יכול לעמוד, כאשר הדוברת בשמם היא האשה עצמה המצויה בסכסוך הגירושין עם הבעל-האב, וכאשר הותר לה להעביר את הסכסוך לגבי מזונות הילדים לבית המשפט האזרחי, כביכול בשמם, גם אם היא עצמה תבעה זאת קודם לכן בבית הדין הרבני, כביכול בשמה. הדגש של השופט שוחט על דברי השופט קיסטר בע"א 666/70 שלום נ' שלום כ"ה (2) 701, שהצביע על רצונו של המחוקק "להקנות לביה"ד הרבני סמכות לדון בכל הבעיות הקשורות בגירושין", אינו מתאים לתקופתנו. אכן היה זה רצונו של המחוקק, והדבר היה אולי נכון בעיתו ובזמנו בטרם צומצמו סמכויות בתי הדין הרבניים בדרך פרשנות של בית המשפט העליון. דומה שהכל יודו, כי בין כוונתו של המחוקק לבין המצב המשפטי הקיים נוצר פער. הפסיקה גם מצאה דרכים להבחין בין ענינים שונים שנכרכו בגירושין. עתים שענין מסויים הוכר ככרוך כדין ובכנות, וענין אחר שנכרך באותו כתב תביעה, לא הוכר ככזה. משכך, לא ניתן לבוא בטרוניה ולראות חוסר כנות בבעל דין שביקש לכרוך בתביעת הגירושין ענין מסויים שדורש פתרון בין בני הזוג, אף שייתכן שקיימים עניינים נוספים הממתינים לפתרונם. מחדלו של בעל דין להעלות בבית הדין ענין מסויים הטעון הכרעה, אינו מלמד על חוסר תום לבו בבקשו להכריע בענין אחר בכרוך לגירושין. מעבר לאמור, הליכה בדרך זו יש בה משום חסימת הגישה של בעל דין לערכאה מוסמכת על פי החוק.

בנוסף לאסכמתאות שהובאו בדבריו של השופט גרמן, מצאנו התבטאויות נוספות לפיהן ניתן ללמוד כי אין למצוא פסול עקרוני בפיצול תביעה רכושית בין בית הדין לבין בית המשפט. לעניין זה אמר השופט טירקל בבג"צ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני פ"ד לז (4) 253, 259:

"אכן ניתן להעלות על הדעת מצבים, שבהם יהיה מקום להבדיל בין בירורו של סכסוך בדבר הבעלות בבית הדין הרבני לבין בירורו של סכסוך בדבר פירוק השיתוף בבית משפט השלום".

וראו גם בגץ 9834/01 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח(2) 913, 929:

"...המשיב ציין בתביעת-הגירושין בבית-הדין הרבני האזורי כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה את פירוק השיתוף בדירותיהם של בני-הזוג; ואמנם, המשיב הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה, ובכך ויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני להורות על פירוק-שיתוף בדירות. עם זאת, המשיב כרך בתביעת-הגירושין חלוקתם של נכסים נוספים, ובהם מכוניתה של העותרת וחשבונות בנק. המשיב לא סייג את כריכתם של נכסים אלה, ולא הגיש לגביהם תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה. לפיכך, אין לראותו כמי שויתר על כריכת הרכוש מכל וכל. אף-על-פי-כן, מאחר ושתי הדירות מהוות את הנכסים העיקריים של הצדדים, ובהתחשב בכך שבית-הדין הרבני האזורי לא פסק דבר בנוגע לשאר נכסיהם של בני-הזוג, הרי שבנסיבות העניין לא ראוי לפצל את ההתדיינות בנכסיהם של בני-הזוג בין הערכאות השונות. לפיכך, בית-המשפט לענייני משפחה ידון במכלול רכושם של הצדדים.

מדברים אלו רואים בברור, שבית המשפט לא מצא פגם ב'כנות' הכריכה, עקב עצם פיצול התביעות בין בית הדין לבין בית המשפט, והעמיד את שלילת סמכותו של בית הדין הרבני על נסיבות הענין, שבגינן נראה היה פיצול ההתדיינות כבלתי ראוי, לאחר ויתור של הבעל על כריכת מרכיבי הרכוש העיקריים, ובהתחשב בעובדה שבית הדין לא פסק דבר ביתר נכסי בני הזוג.

התוצאה היא, שאין בעצם הגשת תביעה רכושית על ידי הבעל לבית המשפט לעניני משפחה, כדי לפגום בכנות הכריכה של מזונות האשה בתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין.

לאור האמור לעיל, יש לפסוק:
א. תביעת הגירושין מתקבלת. הצדדים יתגרשו כהסכמתם במועד שייקבע על ידי בית הדין בשלב מאוחר יותר.
ב. כריכת מזונות האשה בתביעת הגירושין, נעשתה כדין והיא כנה. לבית הדין הסמכות הייחודית לדון במזונות האשה.
ג. בהתחשב ברצונה של האשה להתגרש, בקבלת תביעת הגירושין, בהכנסותיה של האשה מעבודתה, ובאפשרות לקבלת הכנסות מהרכוש הרשום על שמה, כעולה מן החומר שבפנינו, אין מקום לפסוק לאשה מזונות זמניים. עניין מזונותיה הקבועים יידון בישיבה הבאה של בית הדין.
ד. לבית הדין הסמכות לדון בהחזקת הקטין ובחינוכו. דיון יתקיים לבקשת אחד הצדדים.

(-) משה קולר - אב"ד

מצטרפים למסקנות.

(-) יצחק אלמליח - דיין        (-) יצחק הלוי אבירן - דיין

נפסק כאמור לעיל.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן, ביום י"א אדר א' תשס"ה (20.02.2005).

(-) משה קולר - אב"ד        (-) יצחק אלמליח - דיין        (-) יצחק הלוי אבירן - דיין