1. רקע והליכים קודמים
1. פרשת עיגונה המתמשך והאכזרי של [פלונית] היא אחת מפרשיות העיגון הקשות ביותר שאִתן מתמודדת מערכת בתי הדין הרבניים.

בנם של הנתבעים 2 ו-3, [פלוני], נשא לאישה כדת משה וישראל את [פלונית] בשנת תשנ"ז (1997) בברזיל, מקום מגורי הורי האישה. זמן קצר לאחר הנישואין עברו בני הזוג להתגורר בארה"ב בסמיכות להורי הבעל. לבני הזוג שני ילדים, כיום, כבני שבע עשרה ואחת עשרה.

בשנת תשס"ה (2005) הגיעו האישה והילדים לביקור אצל הורי האישה, שעלו בינתיים ארצה. במהלך הביקור לקתה האישה באירוע מוחי קשה שבגינו נשארה נכה ומוגבלת עד היום. לאחר תקופה קצרה, ננטשה האישה החולה והנכה על ידי בעלה ונשארה בארץ, ואילו בעלה שב לו לחו"ל. מאז – במשך למעלה מעשר שנים הוא מעגן אותה באכזריות ומסרב ליתן לה גט.

2. ביום ב' באב תשע"ד (29.7.14) ניתן על ידי בית הדין פסק דין מנומק המחייב את הבעל ליתן גט לאשתו. במסגרת פסק הדין נקבע כי בנסיבות העיגון החמורות ניתן גם לכפות את הבעל לתת גט לאשתו.

הבעל המתגורר בארה"ב התעלם מפסק הדין ואף לא טרח לערער עליו. הדבר אינו מפתיע שכן הבעל גם אינו מכבד פסק דין של בית משפט לענייני משפחה אשר חייב אותו לשלם מזונות לילדיו.

3. בחודשים האחרונים החל בית הדין לעסוק באופן נמרץ בפתרון חידת העגינות המתמשכת והתעלומה האופפת את מניעי הבעל המעגן.

ההליך החל נוכח טענה חוזרת ונשנית של האישה שעל פיה: חמיה וחמותה – הוריו של הבעל המעגן, המשתייכים מגזרית לציבור החרדי-חסידי ומתהדרים בעושרם הגדול ובפעילות פילנטרופית לטובת מוסדות חסידות ירושלמית ידועה, הם העומדים אחרי עיגונה.

טענתה של האישה קיבלה חיזוק מדיווחים שקיבל בית הדין מאגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים.

בית הדין זימן את הורי הבעל הסרבן למתן עדות ואף עיכב את יציאתם מן הארץ, שכן סבר, אף ללא קשר לטענת האישה, כי בירור עם הורי הסרבן המעגן עשוי לשפוך אור על התעלומה.

4. מסתבר כי החם והחמות, הוריו של סרבן הגט, לא "אהבו" את זימונם לבית הדין ולכן פנו "למסלול אלטרנטיבי" כדי לשבש הליכי משפט ולהשפיע על החלטות בעניינם.

בהחלטה מיום ה' מרחשוון תשע"ו (18.10.2015) הורנו על הגשת תלונה במשטרה נוכח פנייה שקיבל אב בית הדין מאישיות נכבדה ושנועדה להבהיר כי המבקש זכאי "ליחס מיוחד" נוכח היותו "גביר גדול."

5. ארבעה דיונים קיים בית הדין בניסיון לפתור את חידת העגינות המתמשכת כאשר ברקע כל הדיונים טענת האישה המעוגנת כי מעגניה האמִתיים הם חמיה וחמותה.

בהחלטה מנומקת (בתיק 927170/8) מיום ט"ו טבת תשע"ו (27.12.2015) דחה בית הדין את בקשת הורי הבעל המעגן לבטל את צו עיכוב היציאה שניתן נגדם.

בית הדין ציין בהחלטה כי על אף המאמצים הרבים והזמן הרב אשר הושקע, נוכח התנהלותם הבעייתית של הורי הבעל המעגן, ערפל כבד וסמיך אופף את מניעיו של סרבן הגט וחידת עגינותה של [פלונית] טרם נפתרה.

נציין כי אף שטענתה של האישה כי חמיה וחמותה הם מעגניה האמִתיים קיבלה חיזוק מדיווחי אגף העגונות כמו מדבריהם שלהם עצמם במהלך הדיונים, נמנע בית הדין מקביעה בעניין מאחר שהליך הבירור טרם מוצה והדבר לא הוכח ברמה הנדרשת.

בית הדין הסתפק באמירה מרומזת כי מניעיהם של החם והחמות שלא לסייע בפתרון חידת העגינות של כלתם הם חידה כשלעצמה.

6. ביום י"ז טבת תשע"ו (29.12.2015), יומיים לאחר מתן ההחלטה, הגישה האישה לבית הדין בקשה לנקיטת אמצעים נגד הורי הבעל המעגן [אלמוני] ו[אלמונית], על פי פקודת בזיון בית המשפט ובהתאם להוראות סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט"ז-1956. זאת, נוכח טענתה כי הם העומדים מאחורי העיגון המתמשך והאכזרי.

7. כמה ימים לאחר מכן, הגישו הנתבעים ערעור על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול (תיק 1063350/1) ובהמשך גם עתירה לבית המשפט העליון (בג"ץ 959/16).

בהחלטה מיום י"ד אדר א' תשע"ו (23.2.2016) הורה לנו בית הדין הגדול לקיים הליך דיוני מהיר לפתרון התעלומה האופפת את נסיבות העיגון, הליך שבמסגרתו גם ייחקרו הורי הבעל המעגן.

בית הדין הגדול גם הורה, שבסוף ההליך הדיוני תינתן החלטה מנומקת שבה יבהיר בית הדין אם עיכוב היציאה ניתן רק לצורך הליך העדתם בשאלת-חידת העיגון, וזאת, מכוח סעיף 4 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956 או שמא גם מכוח סעיף 7א לחוק ונוכח הטענה כי הורי הבעל הם העומדים מאחורי סרבנות הגט חסרת הפשר של בנם.

8. כבר עתה, בפתח דברינו נבהיר כי עיכוב היציאה שורשו אכן בהליך העדתם של הורי הבעל, אך כפי שהוזכר עוד מתחילת ההליך, עמדו ברקע כל העת טענות שמכוחן היה מקום לבחון גם הליכים מכוח סעיף 7א לחוק, וממילא גם את המשך עיכוב היציאה לצורך הבטחת קיום הליכים אלה וקיום ההחלטות שיינתנו בהם – ככל שאכן ינבטו זרעי טענות אלה ויגובו בראיות שיהיה בהן כדי לבססן ולהביא לידי קיום הליכים אלה.

9. ואכן, בהחלטה מיום ט"ו אדר א' תשע"ו (24.2.2016) החליט בית הדין, בהתאם להחלטת כבוד בית הדין הרבני הגדול, לקבוע שלושה מועדי דיון רצופים – לימים כ' אדר א' תשע"ו (29.2.2016), כ"א אדר א' תשע"ו (1.3.2016) כ"ב אדר א' תשע"ו (2.3.16). כדי לאפשר הליך דיוני מהיר ורצוף אף נקבעו הדיונים ב"משמרת שנייה."

בהחלטה קבע בית הדין, בהתאם להחלטת בית הדין הגדול, כי הדיונים יתמקדו בניסיון לפתור את חידת עגינותה של התובעת גב' [פלונית] וכן בבקשתה לנקיטת אמצעים נגד הורי הבעל המעגן [אלמוני] ו[אלמונית] על פי פקודת בזיון בית המשפט ובהתאם להוראות סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט"ז-1956, נוכח טענתה כי הם העומדים מאחורי העיגון המתמשך והאכזרי.

בית הדין גם קבע בהחלטה נוהל מהיר להגשת בקשות לזימון עדים לדיונים בשל סד הזמנים הצפוף.

למחרת היום, בט"ז אדר א' תשע"ו (25.2.2016), הגישו ב"כ האישה בקשה, ולפיה ייחקרו בדיון התובעת והנתבעים – הורי הבעל המעגן, וכן חמישה עדים נוספים.

נציין כי ב"כ הנתבעים לא הגישו בקשה כלשהי לחקירת בעלי הדין או לזימון עדים מטעמם עד לתחילת הדיונים, ואף לא לאחר מכן – במהלך ימי הדיונים – למרות העובדה שבית הדין נעתר לפנים משורת הדין לבקשתם העקרונית במהלך הדיונים, לפיה, יתאפשר להם לזמן עדים להמשך הדיונים ככל שיבקשו זאת.

בהחלטה מיום י"ט אדר א' תשע"ו (28.2.2016) קבע בית הדין את סדרי הדיון ואת סדר חקירת הצדדים והעדים.

2. ההליך הדיוני
א. מסגרת הדיונים ופתיחת ההליך
1. בימים כ' אדר א' תשע"ו (29.2), כ"א אדר א' תשע"ו (1.3) וכ"ב אדר א' תשע"ו (2.3) קיים בית הדין שלושה ימי דיונים רצופים "במשמרת שנייה" במטרה לפתור את חידת ותעלומת העגינות.

על כתיבת הפרוטוקול הופקד הרב יחיאל פריימן המכהן כעוזר המשפטי של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב והנחשב כסופר הדיינים הטוב ביותר במערכת בתי הדין הרבניים.

נוכח העובדה שכתיבת הפרוטוקול הופקדה בידי סופר דיינים מקצועי ודייקן ובשל סד הזמנים הצפוף, דחה בית הדין בתחילת הדיון את בקשת ב"כ הנתבעים להקליט את הדיון.

שלוש עשרה שעות דיון קיים בית הדין, כאשר בשני הימים הראשונים מתחילים הדיונים בשעות הצהריים ומסתיימים בשעות הערב.

2. נוכח העובדה כי מדובר בהליך רגיש וטעון, וכדי להשרות אווירה נינוחה ככל האפשר, מצא בית הדין לנכון לפתוח את ימי הדיונים במתן הבהרות.

בית הדין הבהיר כי הוא מחויב לדון דין אמת ולעשות משפט וצדק וכי ההליך הדיוני יתקיים בלב פתוח ובנפש חפצה.

עוד הבהיר בית הדין כי עסקינן בזכויות אדם של שני הצדדים: זכותה של גב' [פלונית] להשתחרר ממערכת הנישואין, וזכותם של מר [אלמוני] וגב' [אלמונית] לחופש התנועה, וכי עם כל הרצון והמחויבות לפתור בעיית עגינות – על פי ההלכה אין מתקנים עוול בעוול. לפיכך, ככל שיתברר שלמר [אלמוני] ולגב' [אלמונית] אין חלק בפרשת העיגון, יבוטל צו עיכוב היציאה באופן מידי.

בית הדין גם הבהיר כי הוא מחויב לקיום הליך ראוי, ואף שהתיק טעון מאוד תהיה הקפדה על קיום ההליך הדיוני בצורה ראויה, ללא התפרצויות והפרעות ותוך שמירה על כבודו של בית הדין.

נוכח העובדה כי הנתבעים צירפו לייצוגם פרקליט שאינו עוסק בדיני משפחה ואינו מכיר את סדרי הדין בבתי הדין הרבניים, מצא בית הדין לנכון כמה פעמים במהלך הדיונים להבהיר ולהסביר את המושכל הראשון הידוע לכל באי שערי בית הדין, כי בשונה משיטת ניהול הדיון בשאר מערכת המשפט הישראלית שיטת ניהול הדיון הרבנית אינה אדוורסרית.

בית הדין הסביר כי הגישה הבסיסית של סדרי הדין הרבניים היא כי תפקידו של הדיין אינו לצפות באופן סביל במאבק המשפטי הנטוש נגד עיניו, כי אם ליטול חלק פעיל בחקירת בעלי הדין והעדים. בית הדין הבהיר כי תפקידו וסמכויותיו כממונה הראשי על חקירת עדים קבועים בתקנה פ"ט לתקנות הדיון.

ב. התנהלותם הבעייתית של ב"כ הנתבעים
1. לאור ההבהרות והמאמצים שעשינו, ציפינו שעל אף המתח הרב יעלה בידינו לחשוף את המניעים ואת העומדים מאחורי עיגונה של [פלונית] בהליך יעיל, מהיר וענייני.

דא עקא, ככל שהתקדם ההליך נוכחנו כי בעוד בית הדין ביקש לחשוף את האמת בהליך ענייני, ב"כ הנתבעים ביקשו לקעקע את ההליך ולשלול את הלגיטימיות שלו ובכך למנוע את חשיפת האמת.

רק כך אפשר להסביר את העימותים היזומים על ידי בא כוח הנתבעים – עו"ד אליעד שרגא המתועדים לרוב בעשרות עמודי הפרוטוקולים;

רק כך אפשר להסביר התנהגות פרובוקטיבית ההולכת ומקצינה ככול שהעדויות הופכות להיות משמעותיות יותר;

רק כך אפשר להסביר את הזלזול ואת ההתנשאות של עו"ד שרגא כלפי ביה"ד ("האינסטנציה הזו..." כלשונו) ;

רק כך אפשר להסביר שתי בקשות פסילה מופרכות מיסודן;

רק כך אפשר להסביר הימנעות מהגשת בקשה להעיד עדים לפני ביה"ד;

רק כך אפשר להסביר בא כוח המטיח בפני עד שיש בידו קלטת המפריכה את דבריו, בעוד אין היא מצויה בידו במועד הדיון ותִמלול שלה כלל אינו מצוי ברשותו – אכן, מי שבא במטרה לקעקע את ההליך ו"לפוצץ" את הדיון לא מתכונן לחקירה נגדית...

רק כך אפשר להסביר הימנעות הפגנתית מחקירת עדים מרכזיים, החל מאמצע יום הדיונים השני והימנעות מההתייצבות לדיון השלישי, הקצר, תוך שליחת עו"ד זוטרה, גם היא – לא כדי שתטען או תחקור אלא לשם הגשת הודעה רצופת השמצות אישיות כלפי אב בית דין המנסה ככל יכולתו לעשות מלאכתו אמונה, לקיים הליך ראוי ולחשוף מי עומד מאחורי עיגונה של אישה צעירה ונכה;

רק כך אפשר להסביר הימנעות מהגשת סיכומים, המנומקת גם היא בהודעה דומה המכילה השמצות.

במקום להתמודד עם עדויות ועובדות עוברים לתקיפת והשמצת הדיין...

דרך זו אינה מכובדת ואינה מכבדת, וחבל שכך.

2. אולי כך אפשר להבין גם את העובדה, שבעוד בית הדין מקיים הליך חריג של דיונים רצופים וארוכים, יום אחר יום, ב"משמרת שנייה" בשל הנחיצות בבירור האמת במהירות האפשרית, בא כוחם של הנתבעים, עו"ד אליעד שרגא, מוצא זמן לנסיעה לצפון הארץ בבוקרו של יום הדיונים השני. נסיעה זו היא בעיניו עובדה מוגמרת ואינה סובלת דיחוי, ומכוחה הוא מבקש הוא לדחות את שעת התחלת הדיון. אין הוא חושש כי האיחור ייפגע ביכולת להשלים את חקירות העדים. ייתכן שמראש ידע כי אין בדעתו להשלים את חקירותיהם.

אכן ייתכן שלעובדה זו יש הסבר אחר: עמדנו כבר בהחלטה מיום י"ד בכסלו תשע"ו (26.11.15) על העובדה המתמיהה כי בא כוחם של [אלמוני] ו[אלמונית] טו"ר משה מיטלמן ביקש לשנות מועדי דיון בשל יומנו הצפוף. גם בהחלטה מיום כ"א בכסלו תשע"ו (03.12.15) ציינו כי התנהלותם של הללו מלמדת שכפי הנראה עתותיהם בידיהם ואין הם נחפזים לדרך.

אפשר כי התמונה שלפיה עיכובם של הללו בארץ פוגע בזכויותיהם וברצונם לחזור לביתם שבארה"ב במהרה, אינה חמורה כל כך כפי שמנסים לציירה, או שמא קשה עליהם העיכוב בארץ אך קשה ממנו שבעתיים הכפפתם להוראות ולזימונים ועליהם להפגין קבל עם ועולם או לפחות קבל דיינים ואוּלם כי לו"ז להם משלהם ואליו יש להתאים את המועדים.

אין אנו יודעים בוודאות, לזוג [אלמוני ואלמונית] ולבאי כוחם הפתרונים. מכל מקום, לא חידה זו היא המעסיקה אותנו.

3. כך או כך, כמי שמופקדים על קיום הליך ראוי ועל בירור אמת לא אִפשרנו לקעקע את ההליך והשלמנו את הליך העדת העדים וחקירתם.

ג. טענות מקדמיות של ב"כ הנתבעים
1. בפתח דבריהם הבהירו ב"כ הנתבעים כי אין הם מייצגים את הבעל – סרבן הגט ואין הם תומכים בו או בעמדתו. הם גם הבהירו כי הם מסתייגים מסרבנות גט ומעיגון.

נאה דרשו ב"כ הנתבעים, אך נציין שנוכח התנהלותם אשר נועדה למנוע את בירור האמת אנו מסופקים אם נאה גם קיימו.

2. ב"כ הנתבעים העלה טענה ולפיה הבסיס המשפטי נגד מרשיו "משתנה מיום ליום" ואין הם יודעים בפני מה הם צריכים להתגונן.

טענת ב"כ הנתבעים תמוהה מאוד. על פי החלטת בית הדין הרבני הגדול וכמותה גם על פי החלטתנו שקבעה את מועדי הדיון עניינו של ההליך הוא פתרון החידה והתעלומה וכן גם דיון בבקשתה של גב' [פלונית] לנקיטת הליכים על פי פקודת בזיון בית המשפט ובהתאם להוראות סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט"ז-1956, וזאת, נוכח טענתה כי הם העומדים מאחורי העגון המתמשך והאכזרי.

בית הדין הבהיר שהעילה לנקיטת הליכים בגין ביזיון בית הדין עשויה להתגבש במהלך הדיונים ככל שיתברר שאכן החם והחמות עומדים מאחורי עיגונה של כלתם.

ואכן, בהמשך, עם השמעת עדויות אשר קשרו את אבי הבעל המעגן באופן ישיר לעיגונה של כלתו ציין בית הדין בפרוטוקול כי מדובר בעדות משמעותית ואפילו דרמטית.

3. ב"כ הנתבעים העלו טענה נוספת, ולפיה, ככל שבית הדין עוסק בהליכים על פי פקודת ביזיון בית המשפט, יש לראות בכך הליך פלילי ועליו להתנהל בהתאם סעיף 4 לפקודת הראיות הקובע: "במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב-אישום אחד."

טענה זו של ב"כ הנתבעים נשנתה גם בפתח היום הדיונים השני.

בית הדין הבהיר שאין כל מניעה לקיים את ההליך אף לפי סעיף 4 לפקודת הראיות וזאת אף בלי להתייחס לשאלת רלוונטיות סדרי הדין של המשפט הפלילי לגבי הליך אזרחי לפי פקודת בזיון בית המשפט, כפי שנבאר להלן, וכן בלי להיכנס לשאלה להיכנס לשאלה העקרונית של תחולת ההסדרים המהותיים של פקודת הראיות על ההליכים המשפטיים הנערכים בבית הדין הרבני. זאת מאחר שאף אם תתגבש עילה לנקיטת הליכי ביזיון, יתמקדו ההליכים בהורי הבעל המעגן בלבד ולא בבעל המעגן עצמו. נגד הבעל המעגן עצמו אין צורך לנקוט הליכי ביזיון שכן ככל שהיה בארץ היה אפשר לנקוט נגדו בהליכים על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין לגירושין) וכל עוד אין הוא בארץ – אף מהליכי "ביזיון" נגדו לא תצמח ישועתה של האישה.

להלן, משנבוא לכלל הכרעה בשאלות המשפטיות נשוב ונתייחס לטענה זו.

4. לקינוח, העלה ב"כ הנתבעים טענה מעניינת, ולפיה: על פי דין תורה קרובי משפחה פסולים לעדות ולפיכך אין הנתבעים יכולים להיחקר בבית הדין.

בית הדין הבהיר ששתי תשובות בדבר: הראשונה – הורי הבעל המעגן אינם רק עדים לפתרון חידת ותעלומת העגינות אלא גם נתבעים בתביעת האישה. השנייה – על פי מסורת הפסיקה בבתי הדין הרבניים, נשמעים בדיונים בדיני משפחה גם קרובי משפחה אף שהם פסולים לעדות על פי דין תורה. מטרה העדתם של קרובי משפחה היא להבהיר ולהשלים את התמונה, אף שלא ניתן לעדותם משקלה המלא של עדות כשרה.

5. לאחר השלמת סדרת הטענות המקדמיות הביע בית הדין תמיהה: מאחר שמר [אלמוני] וגב' [אלמונית] טוענים שאין להם יד ורגל בכל פרשיית העיגון – מדוע מוראה של עדות עליהם ומפני מה נצרכות להם טענות מקדמיות רבות כל כך. נקיי כפיים וברי לבב שואפים שצדקתם תצא לאור ולא מסתתרים מאחורי טענות מקדמיות וטיעונים פורמליים חסרי בסיס.

ד. חקירת בעלי הדין והעדים

הדיון הראשון
התובעת – גב' [פלונית]
1. התובעת – גב' [פלונית] העידה ונחקרה באריכות – על ידי באות כוחה, על ידי באי כוחם של הנתבעים ועל ידי בית הדין.

לדבריה, מי שמעגן אותה למעשה הוא אבי בעלה. הבעל אמנם הוא שאינו נותן את הגט, אולם אביו הוא התומך בו "והמחזיק בידו" – כלכלית כל חייו והוא המחזיק בידו – כמטאפורה – ומונע ממנו לכתוב ולתת את הגט.

התובעת סיפרה שכשהגיעו היא ובעלה לארה"ב, חודשיים לאחר נישואיהם, שכר להם חמיה דירה בברוקלין ואף ריהט אותה. ביושר ובהגינות הדגישה שהדירה הייתה צנועה והריהוט היה צנוע. היא סיפרה שבעלה עבד כנהג במשך תקופה אך בהוראת אביו אשר סבר שהעיסוק כנהג אינו מכבד את המשפחה, עזב עבודה זו ועבר לעבוד במחלקת ה"תברואה" של חברת הנדל"ן של האב. היא מתארת את בעלה כאדם תלותי שמעולם לא קיבל החלטה עצמאית בשום תחום ובשום עניין.

התובעת סיפרה שכלכלתם של בעלה ושלה הייתה על אבי הבעל באופן שהבעל מקבל תלוש שכר צנוע והשלמה ביד רחבה ב"שחור", וכך מעולם לא נגרעו שארה וכסותה.

2. במהלך חקירתה אישרה התובעת שקרוב לעשור לא יצרו חמיה וחמותה כל קשר עמה או עם ילדיה – נכדיהם והיא והילדים לא קיבלו מהם תמיכה כלכלית כלשהי, על אף מצבה הכלכלי הדחוק שאף לא אִפשר לה לנהל שיחות טלפון טרנס-אטלנטיות ביזמתה שלה.

התובעת טענה בחקירתה שאין היא יודעת כלל מה הן הדרישות שלהן היא צריכה להיעתר כדי לזכות בגט המיוחל. בא כוח הנתבעים הציג בפניה מכתב של הבעל לבית הדין, מיום 28.4.2014, אשר צוטט בפסק הדין שחייב את הבעל בגט, ובמסגרתו דורש הבעל כי היא והילדים ישובו לארה"ב לקיים שם הליכים משפטיים. בא כוח הנתבעים שאל את התובעת אם אפשר לומר שמכתב זה פותר את החידה. התובעת ציינה שהחתימה המופיעה על מכתב זה אינה חתימת בעלה והוסיפה שלבעל דרישות משתנות ומתחלפות: לעתים הוא רוצה הליכים בארה"ב, לעתים מבקש את תכשיטיה, לעתים מבקש את הילדים, לעתים רק את הבן ולא את הבת. התובעת אף ציינה שהבעל מעולם לא התחייב לתת לה גט גם אם ימולאו כל דרישותיו אלא הצהיר כי "יחשוב על זה". התובעת סיימה בכך שאין לה כל ספק שכל הדרישות המתחלפות של בעלה אינן אלא דרישות של אביו, וכדבריה (שורה 518 לפרוטוקול הדיון מיום 29.2.16, להלן: הפרוטוקול הראשון) "מה ש[פלוני] אומר יוצא מהפה של אבא שלו."

3. אנו מוצאים לנכון לציין שהשאלות שנשאלה גב' [פלונית] על ידי בא כוח הנתבעים בעניין הדרישה לפיה היא והילדים יחזרו לארה"ב היו סרות טעם וחסרות רגישות נוכח הנסיבות הקשות שהביאו את התובעת להישאר בארץ – אירוע מוחי קשה שעקבותיו עדיין ניכרות בה היטב והליך שיקומי שנמשך שנים. השתמעה משאלות אלה הצדקה לכאורה לעיגונה של התובעת ובית הדין מצא לנכון להעיר על כך. בעקבות הערה זו העלה ב"כ הנתבעים בקשת פסילה שנדחתה בהחלטה מנומקת בפרוטוקול (שורות 565-537 לפרוטוקול הראשון), שבמסגרתה הבהיר בית הדין כי בית הדין מחויב לשמור על כבודן של מסורבות גט ועגונות.

העדה-הנתבעת – גב' [אלמונית]
4. הנתבעת איששה בעדותה את דברי התובעת על אודות תמיכתם של בעלה ושלה בבנם וכלתם לאורך השנים, תמיכה שנמשכה – ביחס לבן – גם לאחר פרֵדתו מכלתם-התובעת, ועד עתה.

היא סיפרה שלבני הזוג היו יחסים טובים אתה ועם בעלה והם היו סועדים על שולחנם לעתים מזומנות.

5. בשלב זה של החקירה הציגה ב"כ התובעת לנתבעת תמונה של בניין פאר ושאלה אותה אם היא מכירה בניין זה. הנתבעת טענה תחילה שאינה מזהה את הבניין ושאלה "מה זה" (שורה 739 לפרוטוקול הראשון), בהמשך טענה כמה פעמים שהתמונה אינה ברורה דיה ושאין לה משקפיים (שם, שורות 748,743). בית הדין הביע תמיהה "לפנינו תמונה של בניין פאר בן כארבעים קומות, בעל צורה אדריכלית מעניינת, מה לא ברור בתמונה?" לאור תמיהת בית הדין הודתה הנתבעת כי יש לה דירת נופש בבניין זה והתקשתה להסביר מדוע שניות קודם התקשתה לזהות את המקום.

ב"כ התובעת שאלה את הנתבעת אם נכון הדבר שבנה סרבן הגט מתגורר בדירה, הנתבעת, בהתרגשות רבה, הכחישה את הטענה מכול וכול. ב"כ התובעת הגישה דו"ח של חוקר אמריקאי שבו נטען כי חקירתו מלמדת ש[פלוני] מתגורר במקום עם בת זוג.

הנתבעת שבה והכחישה את מגורי הבן – בעלה של התובעת – במקום.

נציין כי בשלב מאוחר יותר של החקירה נשאלה הנתבעת האם לבנה, הפרוד זה עשר שנים, יש כיום בת זוג. על כך ענתה: "מה אני יודעת? אני לא עוקבת אחריו", עם זאת טענה שלמיטב ידיעתה אין לו בת זוג קבועה. (שורות 1055-1047לפרוטוקול הראשון).

בשלב החקירה הנגדית תקף ב"כ הנתבעים את אמינותו של הדו"ח.

בית הדין מבהיר כי אף שהנתבעת לא עשתה רושם אמין והניסיון התמוה "לא להכיר" את תמונת המבנה לא הוסיף לאמינות גרסתה, בלשון המעטה, מכל מקום, נוכח העובדה שהחוקר שביצע את החקירה אינו בפנינו אין אנו רואים לנכון ליתן משקל לדו"ח החקירה.

6. בהמשך חקירתה נשאלה הנתבעת על ידי ב"כ התובעת בעניין נסיבות העיגון וענתה שלבנה ישנם תנאים. כשנשאלה מה הם התנאים ענתה תחילה: "הוא אמר הכול לרב גמליאל" (שורה 832 לפרוטוקול הראשון) ולאחר מכן אמרה: "שילכו עם הילדים שמה, הוא התחתן שם והוא רוצה לגמור שם" (שם, שורה 836-832). לשאלת בית הדין אמרה הנתבעת שאמרה לבנה שצריך "לסיים את הפרשה". כששאל אותה בית הדין מתי שוחחה עם בנה לאחרונה ומה תדירות השיחות של עמו, קיבל בית הדין תשובות סותרות ומבולבלות כאשר "השורה התחתונה" הייתה שבחודשיים האחרונים דיברה עמו רק פעמיים. התובעת לא הצליחה להסביר לבית הדין כיצד היא מצליחה ליישב את דבריה שלפיהם היא סבורה שעל בנה לתת גט לאשתו ואף ביקשה ממנו לעשות כן, עם דבריה כי שוחחה עמו בתקופה האחרונה, שבה היא עצמה "מעוגנת" בארץ בגין עיגונה של כלתה על ידי הבן, רק פעמיים. הנתבעת אף לא הצליחה להסביר מדוע לא ניסתה לשכנע את בנה לקבל את המתווה שהציע בית הדין ולפיו הילדים אכן ייסעו לבקרו לעתים תכופות ולפרקי זמן משמעותיים בארה"ב – דבר המשתלב עם דרישותיו כפי שהוצגו על ידה.

ב"כ התובעת שאלה את הנתבעת: אם כנים דבריה והיא אכן מעוניינת שבנה ייתן גט לאשתו, האם ביקשה מבעלה – אבי הבן שאף מעסיק ומפרנס אותו כי יפעיל לחץ על הבן ליתן את הגט. הנתבעת השיבה כי בעלה אכן ביקש זאת מהבן אך הוא אינו שומע בקולו.

לשאלה אם עשה בעלה פעולה ממשית בעניין, ענתה הנתבעת באופן מהוסס ולא החלטי, ורק בעקבות שאלות חוזרות טענה שבתקופה האחרונה הפסיק האב לשלם לבנו.

שוב נציין שתשובותיה המהוססות של הנתבעת לא חיזקו את אמינות דבריה.

7. בחקירה הנגדית של באי כוחה, טענה הנתבעת כי בנה סרבן הגט שונה מיתר אחיו ואף שהוא שומר מצוות אין הוא "מתנהג בחסידות" ואינו מתהדר בשטריימל ובזקן.

לשאלת בא כוחה מדוע לא ניסתה לשכנע את בנה לתת גט ענתה: "הוא לא שומע בקולי אז מה אני אעשה" (שורה 1037 לפרוטוקול הראשון), עם זאת לשאלת באת כוחה של התובעת אישרה כי אמרה בעבר בבית הדין שבנה הוא "ילד טוב ומכבד את הוריו" (שם, שורה 1061-1060).

העד-נתבע – מר [אלמוני]
"ספר תורה של מלך"
8. טרם נעבור לתיאור חקירתו של [אלמוני] מוצאים אנו לנכון להתייחס לאירוע של "בין הפרקים" – בין חקירת גב' [אלמונית] לחקירת בעלה, [אלמוני].

בהחלטה מיום ט"ו בטבת התשע"ו (27.12.2015) הזכרנו את הפנייה שקבל אב בית הדין מאישיות נכבדה שנועדה להבהיר כי [אלמוני] זכאי "ליחס מיוחד" נוכח היותו "גביר גדול". צוין בהחלטה כי התנהלותו של "הגביר הגדול" הסבור לתומו כי אפשר להשפיע "ולקנות" גם דיינים, והוא "כועס מאוד" נוכח התגלית כי במערכת בתי הרבניים אין משוא פנים בדין ולא ניכר שוע לפני דל, תואמת להפליא לתיאורי "גבירים" ספרותיים-ציוריים והייתה אפילו משעשעת לולא היינו עוסקים בפרשת עיגונה של אישה צעירה ואומללה.

בהגיע תור מר [אלמוני] להיחקר, נכנס הוא לאולם בית הדין בעת שדייני בית הדין יצאו להפסקה בלשכה. עם כניסתו פנה לסופר הדיינים במילים: "מי צעק כאן? עליי אסור לצעוק. לי יש ספר תורה בכיס." תוך שהוא מראה על המקטורן שלו המשיך: "מי שצועק עליי צועק על ספר התורה." בשלב זה נכנס לאולם הדיין הרב עידו שחר, [אלמוני] חזר על דבריו, הוציא פתק מקופל מכיסו ושאל: "אתם רוצים לראות?" לשאלת הדיין: "מה זה? זה ספר התורה?" השיב: "לא, ספר התורה פה" תוך שהוא שב ומראה על המקטורן והציג את הפתק שכלל אישור של מכון לבדיקת סת"ם על כשרות ספר התורה שלכאורה מצוי בכיסו, באישור צוין גודלו של ספר התורה – המתאים לטענה זו, והוא הוגדר בו "ספר תורה של מלך". בהמשך עם כניסת אב בית הדין חזר [אלמוני] על דבריו: "עליי אסור לצעוק." (הערת שוליים 4 – עמ' 40 לפרוטוקול הראשון).

אכן, ככל הנראה, לא ב"גביר" בלבד עסקינן אלא ב"מלך" (והיא נפלאת בעינינו – הכיצד לא הועלתה הטענה המקדמית כי "מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו" [משנה, סנהדרין דף י ע"א]).

ולגופה של חקירה
9. מדובר באחת החקירות המוזרות והתמוהות ביותר – ככל שמדובר בתשובותיו של הנחקר – שהתקיימו בבית הדין.

במענה לשאלה מה עשה כל התקופה כדי לשכנע את בנו לתת גט השיב [אלמוני]: כי יש לו "פתקה" מהאדמו"ר "שדיבר עם הבן שלי שייתן גט ואני רוצה שייתן גט, אני רוצה שהם יתגרשו כי הוא – אין לו חיים, אבל מה? הוא לא שומע בקולי". לשאלת בית הדין אם מלבד פתקאות מהאדמו"ר המעידות על מאמציו עשה פעולות מעשיות נוספות, ענה ששוחח עם בנו לפני שבועיים וביקש ממנו שיבוא וייתן גט אך הבן סירב.

לשאלת בית הדין כמה פעמים דיבר עם בנו בחודשים האחרונים אמר [אלמוני] כי מאז הדיון הקודם – היינו משך כחודשיים וחצי – שוחח עם בנו "פעם או פעמיים."

לשאלה מדוע הסתפק בכך ענה: "כי הוא חוצפן" (שורה 1106 לפרוטוקול הראשון). לשאלה מדוע אין הוא לוחץ על בנו השיב "אין כזה דבר, על אדם בן ארבעים לא עושים לחץ" (שם, שורה 1121).

תוך כדי דיבור חזר וענה כי הפסיק לתת כסף לבנו, אך מיד תיקן ואמר כי הוא נותן לו את ה"מינימום שבמינימום" – אלף ומאתיים דולר ובנוסף להם "עוד כמה מאות כדי שיוכל לחיות" (שם, שורה 1127). לשאלת בית הדין על פשר הסתירות הפנימיות הבהיר [אלמוני] כי אכן שקל שלא לתת לבנו דבר אך מטעמי "שלום־בית" עם אשתו לא עשה כן.

תוך כדי דיבור תיקן [אלמוני] את דבריו שוב ואמר "פיטרנו אותו", משנשאל על דבריו הקודמים בדבר המשכורת שהוא נותן לבנו תירץ "זה היה לפני הפיטורין" (שם, שורות 1137-1135).

נציין שבסתירות רבות כל כך בשורות מעטות כל כך לא חזינו כבר זמן רב.

לשאלת ב"כ התובעת כי על פי המידע הידוע לציבור מצב בריאותו של האדמו"ר לא אִפשר לו לכתוב את המכתב המדובר ענה [אלמוני]: "יש לי עד על כך... אני אביא לך מחר תמונות מלפני חודשיים שהוא מדבר אִתי כאחד האדם" (שם, שורות 1152-1151). לא למותר לציין כי עד סיום הליך ההוכחות לא הציג [אלמוני] תמונות ולא הביא או ביקש להביא עד בעניין.

10. בהמשך חקירתו הכחיש [אלמוני] שניסה להשיג עבור בנו – סרבן הגט "היתר מאה רבנים" (שם, שורות 1160-1157).

11. בהמשך הכחיש [אלמוני] קיומה של פגישה עם מר [ב'] אביה של התובעת (שם, שורות 1182-1180).

במענה לשאלות בית הדין אמר [אלמוני] כי אין לו כל קשר עם כלתו מאז פרדתה מבנו, לשאלת בית הדין אם אינו מרחם על כלתו העגונה כבר כעשור, ביטל את עובדת היותה עגונה בזלזול וענה: "זה הכול שקר הם ביקשו גט רק לפני שנתיים" (שם, שורה 1194) ולשאלה חוזרת אם אינו חס ומרחם על כלתו העגונה ענה: "אני לא מתערב בחיים שלהם (שם, שורות 1198-1196) מששאל בית הדין על הסתירה בין הדברים לדבריו הקודמים לפיהם אמר לבנו לתת גט ענה: "אני אומר את הדעה שלי וזהו" (שם, שורה 1202).

12. לשאלה אם לו עצמו היו דרישות בתמורה לגט, ענה באופן חד משמעי: "לא" (שם, שורה 1206).

לשאלת בית הדין בעניין ה"פיטורין"-"לא פיטורין" של בנו מהחברה, שעליהם "דיווח" קודם לכן, ענה בציניות "כי אתה [אב בית הדין] אמרת לי לפטר אותו" (שם, שורה 1218). ולשאלת בית הדין מדוע לא עשה זאת, לדבריו, בשלב מוקדם יותר, ענה ספק ברצינות ספק בציניות: "אמרתי לך, טעות, מיליון אחוז שהייתי צריך לעשות כך" (שם, שורה 1237). מששאל בית הדין "אתה נראה אדם תקיף, לא יכולת ללחוץ עליו?" השיב: "מה שיכולתי עשיתי, הרבה' גם" (שם, שורות 1239-1238).

13. בהמשך החקירה נשאל אם הוא מכיר את הרב יהודה לייב [ש'] וענה "כן". לשאלה "מהיכן?" ענה שההיכרות היא "מהחוף הנפרד" בים המלח. לשאלה אם הם נוסעים לשם בנסיעות משותפות השיב בשלילה והסביר כי ההיכרות היא משהות משותפת בים המלח. [אלמוני] אישר כי נפגש עם הרב [ש'] בים המלח כמה פעמים, אך לדבריו – הכול במקרה וכמובן ללא תיאום. בהמשך דבריו הודה [אלמוני] שמכרו "מהחוף הנפרד", הרב [ש'], אכן התגייס לנהל מו"מ עם רב היישוב [ק'] אשר ייצג את האישה, אך לדבריו עשה זאת הרב [ש'] על דעת עצמו ולא מטעמו או בידיעתו (שם, שורות 1272-1240).

14. בהמשך החקירה אישר [אלמוני] שנפגש במסעדה בפלורידה עם הרב שמואל גמליאל ממחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים. לדבריו, כל שאמר בפגישה אינו אלא שאין ביכולתו לעזור באופן אישי וכעצה הוא מציע כי האישה תקיים את פסק דינו של ביהמ"ש. אגב כך, עלה שמו של עו"ד ינובסקי אשר ייצג את הבן. לשאלת בית הדין כיצד גויס עו"ד ינובסקי ענה [אלמוני] כי הרב ש' מ' הגבאי של האדמו"ר "אִרגן" את עורך הדין לבנו אך הכול שלא בידיעתו ושלא על דעתו. לתמיהת בית הדין על כך שגבאי האדמו"ר "אִרגן" את עורך הדין שלא על דעתו ענה [אלמוני]: "אם אתה רוצה לדבר כמו שצריך – בסדר. אתה רוצה לשחק אִתי?" (שם, שורות 1302-1284).

15. לשאלת באת כוח התובעת בדבר הנתק כביכול בינו לבין בנו – אליבא דהנטען על ידו, האם לא בא הבן לסעוד בבית הוריו בשבתות ובחגים, השיב [אלמוני]: "לא ברשותי אולי נכנס וישב אצל אשתי במטבח." בהמשך: "אולי הוא כן בא, יש לי שולחן מאוד גדול." וכשנשאל על הסתירה בדברים: "אמרתי כבר הזיכרון שלי לא עובד, היו לי ארבע אירועים." (שם, שורות 1312-1305).

16. לקראת סיום חקירתו ולשאלת בא כוחו, שינה [אלמוני] כיוון וייחס לעצמו פעולה משמעותית שנועדה לשכנע את בנו לתת גט. לדבריו, לפני שנה וחצי הציע לבנו כי יקנה לו בית בניו יורק בתנאי שייתן גט לאשתו. עוד טען – לכאורה כהסבר לכך שהבן לא נענה להצעה המפתה – שבנו על דרך כלל אינו מרווה אותו נחת, שהרי אין הוא הולך בדרכו ואין הוא מתהדר בשטריימל ובזקן. לשאלת בית הדין מדוע לא גילה את אוזננו עד עתה בדבר ההצעה לקניית בית תמורת מתן הגט, אף שנשאל שוב ושוב מה עשה בעניין, ענה "אני לא זוכר תמיד" (שם, שורות 1374-1331).

פתרון החידה אליבא דבאי כוח הנתבעים
17. באי כוח הנתבעים טענו ביום הדיונים הראשון שלמעשה אין כלל חידה או תעלומה האופפת את עיגונה של [פלונית] – הבעל המעגן רוצה לקיים הליכים בארה"ב ולהחזיר את ילדיו – שאותם לא ראה למעלה מעשור (מבחירתו שלו, כזכור) – לארה"ב, הא ותו לא.

הדיון השני
18. בתחילת יום הדיונים השני חקר ביה"ד את [אלמוני] – האם אכן אלו פני הדברים ופתרון תעלומת העיגון נמצא? בתחילה אישר [אלמוני] כי בנו אכן לא ראה את הילדים כבר כאחת עשרה שנה. בית הדין שאל: מדוע לא הגיע בנו לקיים עם הילדים הסדרי ראייה שנקבעו לו על ידי בית המשפט לענייני משפחה (אותה פסיקה שלדברי [אלמוני] נתן בעניינה עצה, בשיחתו עם הרב שמואל גמליאל – שהאישה תקיים את הפסיקה...). על כך השיב [אלמוני] שבנו חושש כי יציאתו מן הארץ תעוכב כדי שייתן גט. לשאלת בית הדין מדוע לא ייתן הבן גט ויראה את הילדים, ענה [אלמוני]: "תשאל אותו". בית הדין שאל את [אלמוני] אם הוא עצמו ביקש לראות את נכדיו בחודשים שבהם הוא נמצא בארץ. התשובה הייתה: "אני לא ארוץ אחרי דבר שלא רוצים." לשאלת בית הדין: "ככה מוותרים על הנכדים?" ענה [אלמוני]: "יש לי נכדים ברוך השם", ולדברי בית הדין: "אבל גם אלה נכדים שלך", ענה: "הם גדלו נגדי, מה יש לי ללכת לראות אותם. היא לא רוצה." להצעת בית הדין כי יאורגן עוד באותו ערב מִפגש בין הסב ונכדיו ענה [אלמוני]: "שהיא תבוא אִתם לראות אותי" (שורות 95-43 לפרוטוקול הדיון השני – 1.3.16 להלן: הפרוטוקול השני).

את המשך שאלות בית הדין בעניין קטע [אלמוני] באמירה חזקה: "אם נכד לא מתנהג כמו נכד ואם בן לא מתנהג כמו בן, אז האב או הסב לא צריך להתכופף כדי שייעשו לו טובה. כך אני מבין." (שם, שורות 97-96).

19. בהמשך שאל בית הדין את [אלמוני] אם הוא יודע מה הם מקורות ההכנסה של גב' [פלונית]. [אלמוני] ענה: "ביטוח לאומי"; לשאלה האם די בכך ענה:"לא יודע" ולשאלת בית הדין אם נוכח מצבם הכלכלי הדחוק של כלתו ונכדיו חשב פעם במשך השנים לתמוך כלכלית בנכדיו, ענה: "היא לא פנתה אליי, אנשים שנצרכים באים אליי." לשאלה: "למה לא ביררת?" השיב: "שיבקשו" (שם, שורות 122-106).

20. בהמשך החקירה ביקש בית הדין מ[אלמוני] שיסביר מה בנו רוצה, שכן הטענה בדבר ראיית הילדים תמוהה מאוד, נוכח העובדה שכבר אחת עשרה שנה אין הוא מתעניין בהם (שם, שורות 149-145). נזכיר כי ברקע עומדת גם העובדה שבית הדין הציע מִתווה שבמסגרתו ייסעו הילדים לביקורים שוטפים וקבועים אצל אביהם בארה"ב, ואף שהתובעת הסכימה לכך, לא הניב הדבר פרי של הסכם או גט.

באין תשובה ברורה שב בית הדין ושאל (שם, שורה 151): "תסביר לי מה הוא רוצה, איך הוא רוצה לגמור את הפרשייה הזאת?" [אלמוני] עונה (שם, שורה 152): "אני לא יודע. מה אני רוצה? אני לא מתערב", "אם כך" – שואל בית הדין – "יש לנו עדיין חידה, איך נדע מה [פלוני] רוצה" (שם, שורה 155) ו[אלמוני] עונה: "איך אני אדע" (שם, שורה 156). בהמשך, לאחר התערבות בא כוחו של [אלמוני] חוזר בית הדין ושואל: "אני שואל אותך, מה הוא רוצה, [אלמוני] עונה "לא יודע" בית הדין שואל "בטוח?" ו[אלמוני] עונה "בטח שבטוח" (שם, שורות 170-167).

עדותו של הרב שמואל גמליאל, עובד אגף העגונות של הנהלת בתי הדין
21. העד – הרב גמליאל פתח את עדותו בהסבר קצר על תפקידו. הוא הסביר כי היה ממייסדי מחלקת העגונות והוא עובד בה למעלה מחצי יובל שנים כמרכז תיקי העגונות ב"גוש המערבי של הגלובוס". הרב גמליאל סיפר שקיבל את הטיפול בתיק לקראת נסיעתו לארה"ב ביולי 2013. כמו בכל תיק ערך בירורים מקדימים ושוחח עם האישה שציידה אותו בכתובות ובטלפונים של הבעל המעגן ושל אביו-מעסיקו מר [אלמוני]. הרב גמליאל תיאר שניסה פעמים רבות להשיג טלפונית את האב ואת הבן, אך נסיונות אלה באותה עת עלו בתוהו. לדבריו, כשהגיע לארה"ב פנה לבית האב אך הבית היה סגור ואיש לא ענה. משכך, ולאחר שלא זכה לשיתוף פעולה של שכנים, פנה לבית כנסת סמוך, שם פגש רב מקומי והסביר לו את מטרת ביקורו במקום וביקש כי יעזור לו ליצור קשר עם האב – מר [אלמוני] או עם בנו – הבעל המעגן. הרב המקומי אמר שאינו מכיר את הבן, אבל האב, שאותו הוא מכיר, מתגורר רוב הזמן בפלורידה. לדברי הרב גמליאל, הוא השאיר "כרטיס ביקור" וביקש מהרב שיעביר אותו ל[אלמוני] כדי שייצור עמו קשר. הרב גמליאל סיפר כי לאחר כמה שבועות, כשכבר שב ארצה, התקשר אליו אבי הבעל ושאל אם חיפש אותו. הוא השיב לו: "אותך או את הבן, רציתי לדבר אתכם על גט". בתגובה ענה [אלמוני]: "אין על מה לדבר על גט אם הילדים לא יהיו בארה"ב" והמשיך בביקורת קשה מאוד על האישה המעוגנת.

הרב גמליאל סיפר שאמר לאב שהוא נכון לפעול אצל האם בעניין הילדים וביקש מ[אלמוני] לחזור אליו טלפונית. בפועל לא שמע מ[אלמוני] ולא הייתה לו באותה שעה כל דרך "לחזור אליו". (שורות 254-216 לפרוטוקול השני).

22. הרב גמליאל המשיך וסיפר שנסיעתו הבאה לארה"ב הייתה רק בחודש אפריל 2015. לקראת נסיעה זו ערך תחקיר ו"בדרכים שלו" הצליח להשיג את מספר הטלפון של [אלמוני] והתקשר אליו. לדבריו, [אלמוני] זכר אותו ופצח ב"נאום" נגד האישה.

הרב גמליאל המשיך ותיאר כמה שיחות שבהן ניסה לשכנע את [אלמוני] להיפגש עמו כשהלה מסרב פעם אחר פעם באומרו "אין מה להיפגש, אם אתה רוצה תגיד בטלפון" (שם, שורות 264-255).

הרב גמליאל מתאר שבאחת השיחות שניהל עם האב – [אלמוני]: "הוא 'זורק' לי: מי אתה בכלל שתוכל לשנות את דעתי, הרבה' שלי ביקש ממני שאומר לבני לתת את הגט ולא שמעתי לו – מי אתה שאני אשמע אליך?" (שם, שורות 266-265).

הרב גמליאל מתאר שתגובתו הנזעמת של האב אִתגרה אותו מאוד והוא שב וביקש להיפגש עם האב שענה לו לבסוף: "כשתגיע לעיר (=מיאמי) תתקשר אליי". לאחר כמה ימים כשהגיע למיאמי התקשר וביקש פגישה. [אלמוני] הכביד עליו אך לבסוף נעתר ונקבעה פגישה במסעדה במיאמי.

הרב גמליאל מתאר אמירה של [אלמוני] במהלך השיחה "אתה מבזבז את הזמן שלי, אני לפני יומיים-שלושה סגרתי עסקה של שלושה מיליון דולר, השכרתי מבנה למטה הבחירות של בוש. מה אתה עושה?" הרב גמליאל מתאר שהשיחה המשיכה כשהם סובבים סחור סחור והוא לא רואה מוצא. הוא מתאר שהוא הבין "שזה להיות או לא להיות" ואז פנה ל[אלמוני] ואמר: "אני עכשיו הולך, מה יהיה? עוד עשר שנים נמשיך? אתה לא דואג לבן שלך? הוא לא יכול להתחתן, להביא עוד ילדים." בתגובה עונה לו [אלמוני]: "אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון". "אני לא זוכר אם הוא אמר – אומר הרב גמליאל – "שהוא ידאג להיתר מאה רבנים או שדאג לזה, אבל הוא אמר 'יש לו דרך להתחתן'." (שורות 286-281 לפרוטוקול השני).

23. הרב גמליאל מתאר ששאל את [אלמוני]: "אז מה יהיה אִתה?" ונענה: "שתביא את הילדים לביקור, עד שהם לא יהיו בארה"ב אין מה לדבר." הרב גמליאל מתאר שהוא ממשיך לשאול "אז מה התכלית" ואז נענה על ידי [אלמוני]: "אתה יודע, כשמתגרשים צריך לחלק רכוש." לשאלתו במה מדובר קיבל תשובה שהסעירה אותו מאוד, כדבריו, ולאחר ש[אלמוני] ראה את תגובתו ביקש ממנו "לרדת מזה ולא לדבר על העניין" והוא הבטיח ל[אלמוני] שלא ידבר על כך.

בית הדין הורה לרב גמליאל לחשוף מה הייתה דרישתו של [אלמוני], והסביר כי זו חובתו על פי דין וכי הבטחה שלא לגלות אינה חלה על עדות בבית הדין. הרב גמליאל הסביר כי [אלמוני] טען שהאישה קיבלה מיליון וחצי דולר מחברת הביטוח בשל האירוע המוחי שגרם לנכותה. את זה, לשיטת [אלמוני], יש לחלק בין הצדדים. מדרישה זו "ירד" [אלמוני] לאחר שבן שיחו נסער ממנה. הרב גמליאל ציין כי את סערת רוחו ביטא גם באִזכור דברי [אלמוני] על העסקה ש"סגר" רק לאחרונה בסכום של שלושה מיליון דולר. על כך הוסיף: "מה אתה צריך את זה? אין בזה ברכה." הרב גמליאל סיפר עוד כי [אלמוני] תבע גם שהאישה תחזיר את התכשיטים שקיבלה בשווי של שלושים עד ארבעים אלף דולר (שורות 322-287 לפרוטוקול השני).

24. לשאלת באת כוח התובעת הבהיר הרב גמליאל שבכל השיחות שניהל עם [אלמוני], לרבות בפגישה עמו במסעדה, הוצגו הדרישות והתנאים כתנאים של [אלמוני] עצמו. [אלמוני] כלל לא הזכיר את בנו כגורם בעל משמעות ומעולם לא הפנה את הרב גמליאל לשוחח עם בנו – הבעל המעגן עצמו, שכן היה ברור שהוא מנהל עבורו את ענייניו והדרישות הן דרישות של [אלמוני] עצמו שאף לא טרח להציגן כדרישות של בנו (שם, שורות 334-323).

25. בית הדין ביקש מהרב גמליאל שייתן חוות דעת מקצועית בדבר "גורם המפתח" בתיק, לאור מומחיותו וניסיונו העשיר בענייני עגונות ובמשאים ומתנים עם מעגנים – זה שנות דור. הרב גמליאל ענה בצורה ברורה: "אין לי ספק שהאבא הוא הגורם הדומיננטי" (שם, שורה 342).

26. בשלב זה, טרם תחילת החקירה הנגדית, הכריז בית הדין על הפסקת התרעננות קצרה.

הדיינים יצאו מהאולם ללשכת הדיינים. עו"ד שרגא פנה אל סופר הדיינים ושאל: האם הדיינים הלכו לתדרך את הרב גמליאל?

כן המקום להעיר כי מדובר בהטחת האשמה חמורה ביותר העולה כדי ביזיון בית הדין. (תיעוד אגבי לדברים מצוי בהמשך הפרוטוקול – שורות 510-508).

לצערנו אנו נאלצים לקבוע ששאלתו של עו"ד שרגא וכמותה גם התנהלויות נוספות רבות במהלך הדיון לא תאמה ולא כיבדה את מעמדו כעורך דין.

מכל מקום, מאחר שבית הדין הבין שמטרתו של עו"ד שרגא הייתה ליצור פרובוקציות שיקעקעו את ההליך, מחל בית הדין על כבודו גם במקרה זה כדי לאפשר קיום הליך ראוי לבירור האמת.

27. עם תום ההפסקה החל עו"ד שרגא לחקור את הרב גמליאל.

נציין שהחקירה התנהלה באופן פרובוקטיבי ומתריס הן כלפי העד והן כלפי בית הדין. בפתח דבריו, ועוד טרם שהחל בחקירה עצמה הודיע עו"ד שרגא כי הוא מעוניין לחקור את הרב גמליאל גם מחר. לשאלת בית הדין מדוע, הסביר עו"ד שרגא שיש לו הקלטה והוא מעוניין לעמת את העד אִתה. לשאלת בית הדין, הבהיר עו"ד שרגא שאין לו כלל תִמלול של ההקלטה המצויה בידו, לדבריו, ושגם ההקלטה עצמה אינה עמו בבית הדין.

בית הדין הבהיר שלא ייעתר לבקשה התמוהה וציין כי אם יש בידי עורך דין הקלטה משמעותית, אך אין הוא טורח כלל להביאה לבית הדין ואף, לדבריו, אין לו כלל תִמלולים שלה – מדובר ברשלנות מצדו. (שורות 371-353 לפרוטוקול השני).

28. עו"ד שרגא פתח בחקירתו והתמקד במשך זמן רב בנהלי העבודה של אגף העגונות ובניהול הרישומים הפנימיים של הרב גמליאל. לאחר שאלות רבות שחזרו על עצמן, העיר בית הדין לעו"ד שרגא שאינו מבין את קו החקירה ושבמקום לשאול שאלות ענייניות הוא מתמקד בנהלי העבודה של אגף העגונות. (שם, שורות 431-374).

לאחר מכן פצח עו"ד שרגא בסדרת שאלות בדבר תִדרוכו והכנתו של הרב גמליאל לדיון ובדבר ההיררכיה הפנימית באגף העגונות. (שם, שורות 500-433).

בשלב זה ונוכח בקשתו של עו"ד שרגא הציע הרב גמליאל שייגש למשרדו המצוי בקומת הקרקע של בניין בית הדין ויביא את רישומיו. (שם, שורות 522-518).

29. בית הדין ניצל את ההפסקה ברצף החקירה והבהיר שאינו רואה מקום לחקירה נוספת של הרב גמליאל למחרת, אך נוכח הטענה שישנה הקלטה הסותרת את דברי הרב גמליאל, הוא מורה לב"כ הנתבעים להגיש את תִמלולה לבית הדין עד למחרת בבוקר (שם, שורות 553-525).

לא למותר לציין שתִמלול שכזה לא הוגש לבית הדין – לא עד למחרת בבוקר ואף לא לאחר מכן.

30. הרב גמליאל ששב לאולם בית הדין והגיש מסמך פנימי הנושא את התאריך 16.6.15 והמיועד למנהל מחלקת העגונות הרב אליהו מימון והמתעד בקצרה ובתמציתיות את פעולותיו בנסיעתו לארה"ב בין התאריכים 14.5.15-26.4.15. בקטע הרלוונטי לענייננו מופיע כך:

"[פלונית ו[פלוני]: ניהלתי מו"מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט, ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו"ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל." (ההדגשות אינן במקור).

31. עו"ד שרגא לא מצא לנכון לחקור את הרב גמליאל על התיעוד שלמעשה אישש וחיזק את דבריו הקודמים, ואף שהודיע "ביקשתי וקיבלתי את סיכום הדברים. אני תכף אשאל עליו." (שורה 562 לפרוטוקול השני) – לא עשה כן גם בהמשך.

חלף זאת פנה לעסוק באמו של הסרבן – גב' [אלמונית]. לשאלותיו, הודה הרב גמליאל שאין בידו ממצאים בעניין גב' [אלמונית] והתנהלותו הייתה מול מר [אלמוני] בלבד. הרב גמליאל אף אישר שגם התובעת עצמה העלתה תמיד את [אלמוני] כגורם הדומיננטי המעכב את סידור הגט (שם, שורות 580-563).

32. לאחר מכן שב לחקור את העד על דבריו הקודמים בדבר פגישתו עם [אלמוני]. העד שב בעקביות על דבריו לפיהם הבן – הבעל לא עלה כלל כ"מאן דאמר" בשיחותיו עם [אלמוני] ולפיהם אמר לו [אלמוני] "מי אתה? הרבה' ביקש ממני שאני אגיד לבן שלי לתת את הגט וסירבתי. מי אתה שתפגוש אותי ותשנה את דעתי?" (שם, שורות 595-581).

בשלב זה עימתו באי כוח הנתבעים את הרב גמליאל עם פרוטוקול הדיון מיום 28.5.14 שבו נאמר:

"ביה"ד משוחח טלפונית עם הרב גמליאל מאגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, שנסע לניו יורק לטפל בעניינה של האישה. הרב גמליאל מדווח לביה"ד כי בסיוע רב מקומי בבורו-פארק שוחח עם אבי הבעל שהבהיר כי תנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים להסד"ר בניו יורק."

נציין כי קטע זה מהפרוטוקול אף הובא בפסק הדין אשר חייב את הבעל במתן גט לאשתו.

הרב גמליאל הבהיר שהוא לא אמר או כתב קטע זה ושהאב מעולם לא הזכיר את בנו כמי שמציב את התנאים למתן הגט.

בשלב זה, נוכח התקפה בוטה של עו"ד שרגא אשר האשים את הרב גמליאל בשקרים, מצא בית הדין לנכון להבהיר שאכן הקטע המצוטט הוקרא על ידי אב בית הדין לפרוטוקול לאחר השיחה עם הרב גמליאל ולא נועד להיות ציטוט מדויק ומדוקדקשל דבריו.

עו"ד שרגא זעם, כעס והטיח בבית הדין דברים אשר שוב עלו כדי ביזוי בית הדין. (שורות 618-596 לפרוטוקול השני).

33. בפרק הבא בחקירה עבר עו"ד שרגא לניסיונות ההתקשרות של הרב גמליאל עם הבעל המעגן. הרב גמליאל שב והבהיר שניסה פעמים רבות להשיג את הבעל טרם הנסיעה לארה"ב, אך לשווא. עם זאת ציין כי לאחר שובו מארה"ב נוצר קשר טלפוני עם הבעל ונערכו שיחות ועידה שבהן השתתפו התובעת, הבעל והוא עצמו, ובהן העלה הבעל את האפשרות ההזויה של חזרה לשלום־בית לאחר כאחת עשרה שנות נטישה ופירוד. הרב גמליאל תיאר שניסה להשתמש בהצעה התמוהה כ"מנוף" והציע לבעל: "אם אתה רוצה באמת לנסות שלום־בית אני מוכן לסדר שתבוא לארץ ולא יוציאו נגדך עיכוב יציאה ואם שבוע תנסה לשכנע אותה וזה לא יצא – תוכל להכיר את הילדים ותבטיח שמאוחר יותר תיתן את הגט." בפועל, מסר הרב גמליאל, ניתק הבעל קשר ולא חזר עם תשובה.

הרב גמליאל ציין שהשיחה נקטעה על ידי הבעל כמה פעמים, בתואנות שונות, כשלמיטב שיפוטו והתרשמותו מטרתן האמִתית של ההפסקות הייתה התייעצות של הבעל עם מאן דהו. עוד סיפר שלאורך כל השיחות עלו הצעות שונות והיו אף הזדמנויות בהן סבר כי לא נותר אלא להנחות את הבעל בדבר הסידורים הטכניים לשליחת גט אך בכל פעם – ככל הנראה לאחר התייעצות – חזר בו הבעל (שם, שורות 698-647).

34. עוד השיב הרב גמליאל לשאלות עו"ד שרגא והבהיר כי למרות ניסיונו העשיר ורב השנים בתיקי עיגון ובמשאים ומתנים עם בעלים מעגנים, שבמהלכם גם הסתייע לעתים בשיחות עם אבות של בעלים כאלה, מקרה זה הוא הראשון והיחיד שנתקל בו, שבו הבעל-הבן עצמו לא הועלה כלל במהלך השיחות עם אביו כמי שאמור לקבל החלטה בעצמו. הוא ציין כי אמנם בתחילת הדרך ניסה לאתר את הבעל עצמו אך לא הצליח בכך (שם, שורות 733-699).

35. בתוך הדברים סיפר כי משיחות מאוחרות יותר עם הבעל התברר כי הוא מתגורר ב"בית יפה בפלורידה, עם ברֵכה ו'עִניינים'" (שם, שורות 705-704).

עו"ד שרגא שאל את הרב גמליאל, מדוע לא התעקש בשלב מוקדם יותר לשוחח עם הבעל, הרב גמליאל שב ואמר כי "אילו היית נוכח במו"מ (= עם האב) היית מבין. כל הסגנון היה כאילו אני מדבר עם הבעל. הוא מנהל והאומר לי מה התנאים, באילו תנאים הבעל יהיה מוכן לתת את הגט. לא רציתי להסיט את זה... הבעל לא הוזכר. אני אומר לכל אורך הדרך הוא לא הזכיר את הבן כל הזמן, הוא אמר באילו דרכים הוא יוכל לסדר את זה." (שם, שורות 749-734).

דבריו של הרב גמליאל "הקפיצו" שוב את עו"ד שרגא שהטיח בו: "אתה זוכר שאתה צריך לומר פה אמת... הקלטת תגיע לפה אתה תשמע אותה אם לא פה אז במקום אחר."

בית הדין שב והזכיר לעו"ד שרגא שבמקום "לאיים" על העד עליו להגיש תִמלולים של הקלטת עד למחרת בבוקר. (שם, שורות 753-750).

כפי שכבר ציינו התִמלולים לא הגיעו לשולחן בית הדין עד עתה.

36. נוכח העובדה שעיכוב יציאת של הורי הבעל המעגן – [אלמוני] ו[אלמונית] לבקשת האישה, נעשה כדי לנסות ולחשוף את חידת העיגון ואף נוכח מידע שהגיע מאגף העגונות על היותם דמויות מפתח בפרשה, הציג בית הדין מכתב אשר כתב הרב גמליאל ואשר נשלח לבית הדין מאגף העגונות בדוא"ל פנימי לפני כשנתיים. בית הדין ביקש מהעד לאשר כי אכן הוא שלח את המכתב האמור.

במכתב, הנושא את התאריך 19.2.2014, כותב הרב גמליאל לבית הדין כדלהלן:

"הנידון: תיק גירושין [פלונית] ו[פלוני] ת"ז...: אני הח"מ, שמואל גמליאל, הייתי בארה"ב במסגרת טיפול בתיקי עגונות ובין היתר טיפלתי בתיק הגירושין הנ"ל. יצרתי קשר עם אבי הבעל שהוא הדמות הדומיננטית לפתרון הבעיה שכן אם הוא יאמר לבנו לתת את הגט, הבן ישמע לו וההיפך. ואולם אבי הבעל מתנה את מתן הגט בכך, שהאישה תשלח את הילדים..."

הרב גמליאל אישר שהוא מכיר את המכתב וכי הוא שכתב אותו לבית הדין.

הצגת המסמך המשמעותי העלתה את חמתו של עו"ד שרגא אשר הודיע: "אני הפסקתי לחקור, כאן לא עושים צדק."

נוכח ההתנהלות הפרועה והמתלהמת של עו"ד שרגא הודיע בית הדין שייפסקו הוצאות אישיות נגד עו"ד שרגא בגין הביזוי המתמשך של בית הדין פעם אחר פעם. (שורות 822-757 לפרוטוקול השני).

עדותו של מר [ב'], אביה של התובעת – גב' [פלונית]
37. בתחילת דבריו של מר [ב'] ואף בהמשכם תוארה על ידו התנהגותו והתנהלותו הכללית של חתנו. לדבריו, חתנו – הבעל המעגן הוא בחור גס ומגושם הנוטה להתפרצויות זעם ואף להתנהגות אלימה (שורות 961-946 לפרוטוקול השני) ואינו "בר־דעת", כלשונו (שם, שורה 901).

לדבריו, חתנו אינו אדם עצמאי ואינו מסוגל לקבל החלטות אפילו בדברים פשוטים ומקובלים ונזקק להתייעצות בכל דבר ועניין – לרוב עם אביו, כמו כן הוא פועל על פי תכתיבי אביו (שם, שורות 931-927).

38. מר [ב'] תיאר פגישה שהתקיימה לאחר סוכות 2005 ביזמת הגבאי של האדמו"ר. בפגישה נכחו הגבאי, [אלמוני], מר [ב'] וד"ר [ד' ק']. הפגישה הייתה מתוחה מאוד ועסקה בין השאר בתקרית שאירעה בחג הסוכות בביתו של מר [ב'] בו שהתה בתו – האישה הנכה בחג, בעקבות ההתנהלות הפרועה שאותה הוא מייחס לחתנו. מר [ב'] מספר ש[אלמוני] אמר בפגישה "שהוא לא ייתן שהבת שלי תקבל גט, הוא ידאג שהילדים לא יגדלו אצל האמא, אצל משפחת [ב']." (שם, שורות 876-875).

39. בהמשך מתאר מר [ב'] פגישה עם הרב [ש'] מ[ק' ס'] אשר בא לביתו עם מר [א' ב'] – יו"ר המועצה הדתית של [ק']. לדבריו הרב [ש'] ביקש לבדוק את מצבה של בתו – התובעת, נוכח בקשה שהופנתה אליו לחתום על "היתר מאה רבנים" אשר יתיר לבעלה – [פלוני] לשאת אישה על אשתו.

לדברי מר [ב'], הרב [ש'] אמר לאחר הפגישה שאכן אין מקום ל"היתר מאה רבנים" אבל הבהיר לו ש"בכל אופן הוא לא יכול להבטיח שלא יהיה היתר כי ידוע לו שבארה"ב בחמשת אלפים דולר אפשר 'לקנות מאה רבנים'." לדברי מר [ב'] אין כל ספק שמי שעמד מאחורי הניסיון "לקנות" את היתר מאה הרבנים הוא מחותנו – [אלמוני] (שם, שורות 963-942).

40. בית הדין הציע לבאי כוח הנתבעים לחקור את מר [ב'], עו"ד שרגא הודיע שאינו מעוניין לחקור את מר [ב'] ומיד לאחר מכן הודיע שהוא מבקש את פסילת בית הדין בטענה למשוא פנים ונוכח העובדה שלא התאפשר לו לחקור ולהביא עדים. (שם, שורות 938-934)

בית הדין דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת (שם, שורות 963-942).

לאחר מכן בהחלטה מנומקת דחה בית הדין את הבקשה לעצור את הדיון עד להכרעה בערעור על דחיית בקשת הפסילה שעו"ד שרגא הודיע שבכוונתו להגיש (שם, שורות 977-968).

עדותו של הרב [פ'], רב המועצה המקומית [ק']
41. בעדותו סיפר הרב [פ'] שהוא מכיר את משפחת התובעת – תושבי היישוב זה שנים רבות. לדבריו, מעורבותו בעניין פרשיית עגינתה של [פלונית] החלה לפני כשלוש שנים (תחילת שנת תשע"ג) עם פגישתו בבית משפחת [ב'] עם אדם בשם הרב [ש'] שבא לבדוק היתכנות מתן "היתר מאה רבנים" לבעלה של האישה העגונה. לדבריו, בפגישה זו נוצר קשר בינו לבין הרב [ש'], אשר ייצג את אבי הבעל המעגן, במטרה לנסות ולנהל מו"מ כדי להביא לפתרון העגינות המתמשכת. הקשר התנהל בטלפונים ובהודעות דוא"ל.

לדבריו, מדברי הרב [ש'] היה מובן וברור שמי שמקבל את ההחלטות מצדו של הבעל הוא אביו (שורות 1009-1006 לפרוטוקול השני). הרב [פ'] הגיש לבית הדין העתק מכתב אשר שלח לרב [ש'] ביום כ"ג במרחשוון תשע"ג (8.11.12) ואת תשובתו של הרב [ש'] שנשלחה בדוא"ל ביום 19.11.2012. הרב [פ'] נשאל על תוכנם של המכתבים ושל שיחותיו. הוא הבהיר חזור והבהר כי לאורך כל התכתבותו ושיחותיו עם הרב [ש'], היה ברור שהמו"מ כולו מתנהל עם מר [אלמוני] ושההחלטות כולן נתונות בידיו. כך הייתה התייחסותו שלו כל העת, הרב [ש'] מעולם לא "תיקן" אותו בעניין וכך משתמע בבירור גם מתוכנם של דבריו שבכתב (שם, שורות 1049-1012).

42. המכתב והודעת הדוא"ל הם בעלי משמעות דרמטית ובשל חשיבותם, מוצאים אנו לנכון להכלילם בפסק הדין כצורתם.
המכתב:

"בעזרת ה' כ"ג חשון תשע"ג

לכבוד
הרב [ש'] שליט"א
שלום וכוט"ס

קיבלתי את מכתבו אמרתי אשיחה את צערי ואכזבתי לפניו. אני יודע שהרב ניסה להשפיע על מר [אלמוני] ולא על הרב אני מלין.

מדובר במשפחה קשת יום, בקושי שורדת כלכלית. האב לא עובד כבר מספר שנים, והאם עקרת בית. ובנוסף מטפלים בבתם הנכה ובשני ילדיה.

לדרוש $120,000, $50,000 הוצאות משפט (אני מסופק אם באמת זה הסכום שעלה לו). ועוד $70,000 טיפול רפואי (לא ברור מדוע דורש סכום זה, האם חלתה באשמת הוריה).

במילים אחרות מר [אלמוני] לא רוצה שיינתן הגט, גם לאחר שהמשפחה של האישה מוכנה לוותר על כל התביעות הכספיות ולקבל גט ללא תנאים.

אני לא מבין מה מרוויח מר [אלמוני] בזה שהוא מעגן אישה צעירה, לא מספיק שיש לה צער גדול ונכות? התקווה היחידה שיש לה, שהיא תשקם עת עצמה ע"י חתונה. לקחת לאותה מסכנה גם את התקווה הזאת? מר [אלמוני] לא חושש שמים מה יאמרו?

אם יהיה לרב שעת כושר והזדמנות לקדם את הגט או רעיון איך אפשר לקדם את הגט, אנא יודיעני.

אני מודה לרב על המאמץ ויזכה להמשיך בפעולותיו הברוכות בבריאות איתנה ונהורא מעליא, באושר ובכבוד.

בברכה,
[פ']
[ק']"

והודעת הדוא"ל:

הרב [ש']:מאת"
מועצה דתית [ק']:אל
יום שני 19 נובמבר 2012 10:00:נשלח

:נושא

כבוד הרב [פ'] שליט"א
שלום וברכה

שוחחתי עם מר [אלמוני] והוא לא רוצה פתרונות מהירים ולא פתרונות זמניים. הוא טוען שהבן שלו חי כרגע בשלווה ועובד רגוע, אז הוא לא רוצה שוב לפתוח לו את הצרות לדברים לא מעשיים. לדעתו אפשר להגיע לפתרון מעשי, אבל הוא שואל איזה ערבויות הם נותנים שאחרי נתינת הגט הם לא יפסיקו את הקשר בין האבא לילדים. אחרי שיחות רבות הוא מוכן לוותר על הכספים שהוא ביקש לפני שבועיים חוץ מכמה דברים קטנים (אני מקווה שהוא לא ישנה שוב את דעתו) אבל הוא רוצה ערבויות שישמר הקשר עם הילדים. הוא טוען שמכניסים לילדים שנאה כלפי האבא והבת דיברה אליו בחוצפה בפעם האחרונה.

יש לו עוד פתרון אולי שהבעל ייפגש עם האישה באירופא, לדוגמא בלונדון, ושהם ידונו ויחליטו בנושא למצוא פתרון (לי אישית זה לא נראה מעשי).

לסיכום, מקובל עליו פסקו של בית המשפט אבל הוא רוצה ערבויות שאחרי הגט לא ישונה שום דבר.

בתקווה ובציפיה להצלחה שלכם
[ש']
[ק' ס']"

בית הדין מוצא לנכון להעיר שהמכתבים של הרב [פ'] ושל הרב [ש'] מעידים כמאה עדים על העובדה ש[אלמוני] הוא המושל, הוא הקובע, הוא המנהל ביד רמה את המו"מ והוא המחליט אם יינתן גט על ידי בנו. כמו כן מלמדת התכתובת על תנאיו ועל דרישותיו השונות והמשתנות של [אלמוני]. יתר על כן, התכתובת מלמדת כי הוא – [אלמוני] – כלל אינו מעוניין שבנו ייתן גט וישחרר את כלתו מעיגונה.

43. בסיומה של עדותו תיאר הרב [פ'] פגישה שקיימו הוא ויו"ר המועצה הדתית של [ק'] מר [א' ב'] עם גבאו של האדמו"ר ועם בנו של האדמו"ר – רב הקהילה בביתר, בביתו של הרב – בן האדמו"ר, בעיר ביתר. לדבריו, בפגישה ביקש מבנו של האדמו"ר שיבקש מהאדמו"ר עצמו שישפיע על [אלמוני] לסיים את הפרשה. התשובה שקיבל מבן האדמו"ר בסופה של פגישה הייתה שאין ביכולתו לסייע (שורות 1057-1050 לפרוטוקול השני).

44. בית הדין שאל את באי כוח התובעים אם הם מעוניינים לחקור את הרב [פ'].

בשלב זה התגלעה מחלוקת מביכה בין מייצגי הנתבעים: טו"ר מיטלמן החל להתווכח בקולניות עם עו"ד שרגא אשר "אסר" עליו לחקור. טו"ר מיטלמן הודיע לבית הדין בתום הוויכוח "אני מעוניין אך יש כאן 'בוס' כאן הוא המנהל" (שם, שורות 1060-1058).

עדותו של מר [א' ב'], יו"ר מועצה הדתית [ק']
45. מר [א' ב'] העיד שבמשך העשור האחרון נפגש כמה פעמים עם [אלמוני] בבתי מלון בירושלים ובים המלח. לדבריו, הפגישה הראשונה הייתה כשנתיים לאחר "האירוע". הוא נסע למלונו של [אלמוני] בים המלח כדי לשכנעו לאפשר סידור גט ולמִצער – לתמוך כלכלית בכלתו הנכה. לדבריו, בעניין הגט ענה [אלמוני]: "הבן שלי לא ייתן גט, אני יכול לקנות לו 'היתר מאה רבנים'". בשלב מאוחר יותר פנה אליו הרב [ש'] ואמר לו שהוא צריך לראות את האישה לשם חתימה על "היתר מאה רבנים". מר [א' ב'] מתאר כי הסיע במכוניתו את הרב [ש'] לבית הורי האישה. הרב [ש'] שח לו שהוא ידידו של [אלמוני] והם נופשים יחדיו לעתים תכופות בים המלח וכי הוא שליחו של [אלמוני] בעניין "היתר מאה רבנים."

46. מר [א' ב'] תיאר פגישה נוספת שקיים עם [אלמוני] בלובי מלון בים המלח. לדבריו, הביא לו תמונות של הנכדים, בניסיון לרכך מעט את לבו, אך [אלמוני] דחה אותו בגסות ו"זרק" אותו מהלובי.

בשלב מאוחר יותר, הוא מתאר, הצליח לארגן בביתו לאחר לחצים כבדים, פגישה בין מר [אלמוני] וגב' [אלמונית] ובין נכדיהם. "קרירות" לפי הגדרתו היא "מילה עדינה למה שהיה שם" בעיקר באשר ליחסו של [אלמוני] לנכדיו. עם זאת, גב' [אלמונית] הייתה, לדבריו, "קצת יותר עדינה". (שם, שורות 1101-1099).

47. מר [א' ב'] סיים את עדותו בתיאור "הצעה מגונה" שהציע לו [אלמוני] בזו הלשון: "אני בונה בית אבות מעל בית חולים [א'], אני רוצה שאתה תנהל ואז גם אתה תעבור אלינו" (שם, שורות 1103-1102).

48. בית הדין הציע גם הפעם לבאי כוח הנתבעים לחקור את העד, טו"ר מיטלמן השיב: "אני מעוניין אבל שרגא אוסר עליי...", עו"ד שרגא פנה לטו"ר מיטלמן במילים: "אל תעשה לי את המשחק הזה. אם אתה מעוניין אז תחקור...", אך טו"ר מיטלמן שב ואמר: "אני רוצה אבל שרגא מתנגד...", משכך, סיים בית הדין את הדיון באמירה: "העדויות האחרונות היו מאוד משמעותיות ואני מביע תמיהה גדולה על חוסר הרצון לחקור בחקירה נגדית עדים כל כך דרמטיים. אני מצטער גם על המחלוקת בין הגלויה והמבישה בין עו"ד שרגא וטו"ר מיטלמן" (שם, שורות 1112-1106).

49. ב"כ התובעת הודיעו כי הן מבקשות להביא עד נוסף – ד"ר [ד' ק'], וביה"ד הבהיר כי הדיון יימשך למחרת בצהריים וכי באי כוח הנתבעים רשאים אף הם להגיש בקשה להבאת עדים נוספים עד למחרת בבוקר (שם, שורות 1116-1113).

הדיון השלישי
50. לדיון האחרון בסדרה שהתקיים ביום כ"ב אדר א' תשע"ו (2.3.2016) התייצבו התובעת ובאות כוחה והנתבעים כשהם מלווים בעו"ד ארבוב, עורכת דין זוטרה ממשרדו של עו"ד אליעד שרגא. בית הדין הביע את פליאתו על חוסר התייצבותם של עו"ד שרגא וטו"ר מיטלמן וכן על כך שהצו שהורה על הגשת תמלילי הקלטת שעליה דיבר עו"ד שרגא לא כובד. בית הדין אף תמה על כך שעו"ד שרגא החליט לוותר על אפשרות העדתם של עדים נוספים מטעמו כפי שביקש תחילה.

עו"ד ארבוב הגישה לבית הדין, בשם עו"ד שרגא, הודעה במסגרתה נטען כי נוכח העובדה שבית הדין לא אִפשר קיום הליך שמיעת עדים ראוי, מבקשים מרשיו כבר עתה פסק דין בהעדר הגנה.

בית הדין הגיב על הודעה זו בהבהרה המופיעה בפרוטוקול הדיון (שורות 64-33 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3, להלן: הפרוטוקול השלישי). נציין שבתחילת הבהרתו אמר בית הדין: "חכמי ישראל לימדונו שכל הפוסל במומו פוסל, ההודעה שלפנינו היא דוגמה מובהקת לכך."

עדותו של ד"ר [ד' ק']
51. בעדותו תיאר ד"ר [ד' ק'] מפגש שהתקיים בשנת 2005 ושעליו סיפר גם אבי התובעת מר [ב']. לדבריו, במפגש נכחו [אלמוני], הגבאי של האדמו"ר, מר [ב'] והוא עצמו. ד"ר [ד' ק'] סיפר כי התבקש להתלוות לפגישה משום שעסקו בה בין השאר במימון הטיפול הרפואי בתובעת, עניין שהוא היה מעורב בו כרופא הראשון שטיפל בה לאחר האירוע המוחי וכמי שהיה מעורב לאחר מכן באִשפוזה, בטיפול הרפואי שקיבלה ובמו"מ עם בית החולים בסוגיית התשלום.

ד"ר [ד' ק'] העיד כי שני דברים נחרטו בזיכרונו – הראשון: יהירותו של [אלמוני] האומר: "אני אתן מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ולמי שאני רוצה"; השני: אמירתו של [אלמוני] ביחס לכלתו הנכה ולילדים: "אם היא לא יכולה לגדל אותם שיהיו אצל מישהו אחר." (שורות 110-71 לפרוטוקול השלישי).

52. פרט מעניין שעלה בעדותו הוא ההתייחסות לאי נוכחותו של הבעל בפגישה, פגישה העוסקת במימון ההוצאות הרפואיות של אשתו, בתמיכה בה ובילדים ובמקום גידולם של הילדים. ד"ר [ד' ק'] נשאל מדוע לא נכח הבעל – [פלוני] – בפגישה והשיב בפשטות כי למיטב זכרונו הבעל פשוט "לא היה רלוונטי לנושא" (שם, שורות 85-84).

53. בית הדין הציע לבאת כוחם של הנתבעים, עו"ד ארבוב, לחקור את העד, אך זו הבהירה כי אין רצונה בכך.

מרשיה, שנשאלו אם ברצונם לקרוא לטו"ר מיטלמן (שכזכור הביע בדיון קודם את רצונו לחקור עדים) כדי שהוא יחקור את העד, השיבו בשלילה. זאת, אף שבית הדין הבהיר כי ימתין לבואו אם רק ירצו בכך.

גם לשאלת בית הדין אם ברצון באי כוח הנתבעים להגיש תמלילים או לזמן עדים נוספים השיבה עו"ד ארבוב בשלילה.

54. בית הדין הכריז על הגשת סיכומים בתיק. עו"ד ארבוב השיבה, בסגנון שאינו ראוי, "אני רוצה להזכיר שאנחנו לא מגישים סיכומים." (שם, שורות 130-111).

בית הדין הבהיר כי הוא מורה על הגשת הסיכומים, אם מי מהצדדים יבחר שלא לעשות כן – שלא יגיש. בית הדין יקרא את הסיכומים, יבחן את מכלול החומר שבתיק ואת פרוטוקולי הדיונים (שגם על אִזכורם הגיבה עו"ד ארבוב בחוצפה) וייתן את החלטתו (שם, שורות 140-131).

אי התייצבותו של העד הנוסף שזומן לדיונים – הרב [ש']
55. הרב [ש'] זומן להופיע בבית הדין כבר לפני כשנתיים, אך נמנע מלהתייצב. באות כוח התובעת הגישו לבית הדין ביום ט"ז אדר א' תשע"ו (25.2.16) בקשה להעדת עדים שבה נכללה בקשה לזימונו של הרב [ש'] לדיון. נציין שהבקשה הייתה מצויה בתיק בית הדין וגלויה גם לבאי כוח הנתבעים.

מאחר שבאי כוח הנתבעים לא טרחו להגיש בקשות לזימון עדים עיכב בית הדין את מתן ההחלטה הדיונית בעניין סדר העדת העדים והמתין עם משלוח ההזמנות עד ליום י"ט באדר א' תשע"ו (28.2.16). במסגרת ההחלטה נתן בית הדין הוראות בדבר דרך המצאת ההזמנה לרב [ש'] ולייתר העדים. הרב [ש'] לא התייצב לדיון ביום כ' באדר א' תשע"ו (29.2.16), זומן שוב לדיון שהתקיים למחרת ביום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.16) – כאשר שוב נותן ביה"ד הוראה בדבר דרך המצאת ההזמנה, נוכח פרק הזמן הקצר שנותר עד לדיון עצמו. גם לדיון זה לא התייצב הרב [ש'].

בירור שקיים בית הדין באמצעות מערכת גחל"ת של משרד הפנים, לימד שהרב [ש'] עזב את הארץ ביום י"ט באדר א' תשע"ו (28.2.16), היינו יום לפני מועד הדיון. הבירור גם מלמד שהרב [ש'] אינו מרבה בנסיעות לחו"ל.

כשבית הדין התייחס לאי הופעתו של הרב [ש'] לדיונים השיבו באי כוח הנתבעים שהרב [ש'] כלל אינו מודע לקיומו של הדיון. עוד אמרו – ספק ברצינות ספק בציניות – שמצדם אפשר ליתן נגדו צו מעצר גם על ידי ה"אינטרפול."

56. איננו יכולים לקבוע בוודאות אם יש ממש בהאשמה המשתמעת של ב"כ התובעת ש[אלמוני] פעל להברחתו של הרב [ש'] מהארץ. דבר אחד ברור: שלושה עדים העידו שהרב [ש'] הוא ידיד של [אלמוני] ושפעל בשמו או בעבורו בעניין "היתר מאה רבנים" – היתר שמשמעו הנצחת עיגונה של התובעת, וכן שהיה מעורב כנציגו במשאים ומתנים שונים.

אנו יכולים להבין היטב שכידיד של [אלמוני] לא היה לו "נוח" להופיע בבית הדין. מכל מקום, גם אם לא שמענו את הרב [ש'] בעדות "מפיו", קיבלנו את עדותו "מפי כתבו" באמצעות מכתביו שהוגשו לבית הדין על ידי הרב [פ'], המלמדים כי [אלמוני] עומד מאחורי עיגונה של כלתו.

להמשך פסק הדין