הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2000, אלו הם נ"ר לשני הצדדים, ולהם שלושה ילדים קטינים. הצדדים גרים בנפרד זה כשנתיים.

בתאריך ו' באדר תשע"ה (25.2.2015) התקבלה בביה"ד תביעתה של האשה לגירושין ולכתובה, ובתאריך י"ח באייר תשע"ה (7.5.2015) התקבלה תביעת שלום הבית של הבעל. דיון ראשון נקבע ליום ז' באייר התשע"ה (26/04/2015), הבעל לא הופיע, האשה עמדה על תביעתה לגירושין ולכתובה, וב"כ ציין כי בביהמ"ש תבעה האשה מזונות, משמורת ורכוש.

בדיון שהתקיים ביום ט"ז בסיון התשע"ה (03/06/2015) עמדה האשה על תביעתה לגירושין. הבעל, מאידך, עמד על תביעתו לשלום בית, לדבריו הוא אוהב את אשתו "אני רוצה את המשפחה שלי חזרה, נכון שהיתה תקופה לא טובה בנישואין שלנו, ואני מעדתי ועשיתי שטות שאין יום שעובר מאז שאני לא מצטער על זה, אבל תמיד הייתי שם בשביל [ח'] והמשפחה". האשה השיבה כי היא איבדה את האמון בבעלה שכן "במהלך תקופה ארוכה הוא ניהל מערכת יחסים כפולה היינו בטיפול זוגי במשך כמה חדשים, והוא ניהל אתה קשר במקביל לטיפול הזוגי. היינו כבר במקום הזה של ניסיון לתיקון והוא בזמן הזה לא עזב אותה". האשה פרטה את טענותיה במילים קשות, לדבריה היא עברה "שנה של התעללות. אין דרך שאני אוכל להאמין לדברים שהוא יאמר לי, נאמר לי שאני פרנואידית, הוא נשבע לי שאין לו אף אחת אחרת,... כל פעם שחשדתי הוא גרם לי לחשוב שאני מטומטמת ופרנואידית ואני לא מאמינה באמת שהוא רוצה שלו"ב". האשה אף ציינה בביה"ד כי זה תקופה ארוכה מאוד, מאז חודש 11.13, לא התקיימו יחסי אישות בין הצדדים, לדבריה "ביוני שעבר הייתי בטיפול רגשי אחרי שהוא אמר שהוא הולך לטיפול כל שבוע אצל פסיכולוגית והוא לא הלך, הוא הוציא את הכספים לידידה שלו, הוא אמר ביוני 2014 שהוא רוצה לעזוב אותי כי לא טוב לו איתי אני לא נחמדה וספונטנית, וגם אני והמטפלת ביקשנו שייתן זמן כי אני לא רציתי, פחדתי מזה, אהבתי אותו, ביקשתי זמן לטפל בעצמי, מבחינתו אני הייתי הבעיה, עשיתי טיפול התחזקתי רגשית, מאז נובמבר 2013 לא היה בינינו יחסים, בתחילה זה היה שהוא לא רוצה, אח"כ בגלל שאני שמנה אח"כ הוא הסכים בשלב מסוים לפני ר"ה התחלנו טיפול זוגי, מבחינתי הכול היה שקרים מערכת היחסים שלו התחילה הרבה לפני. הוא אמר שאני הבעיה, והכול היה כדי שיוכל לחיות על חשבוני הוא לא עבד שנה וחצי, מצאתי חיוב באשראי יום לפני חגיגת בת המצווה של הבת שלי – אני טרחתי באותו יום והוא הלך למסעדה ושילם 800 ₪ הוא נשבע לי שהוא היה שם לבד, אני יודעת שבתקופה זו הוא היה במערכת יחסים עם אותה האשה". ב"כ האשה אף ציין כי הבעל קנה למאהבתו "תיק בחנות יוקרה ב-9 אלף."

הבעל טען כי הוא כבר ניתק את הקשר עם האשה הזרה, והוסיף כי אותה אשה סחטה אותו ואיימה עליו כי "תלך ל[ח'] והיא תפרק את המשפחה". ב"כ הבעל טען כי מרשו לא עזב מרצונו את הבית (תאריך העזיבה המדויק הינו 19.2.15), לדבריו האשה הכריחה אותו לעשות זאת ולאחר מכן החליפה את מנעולי הבית, לטענתו "כל הענין מדובר על הכתובה היא תבעה רכוש בבימ"ש שכל הדירה תעבור על שמה, וכל החובות על שמו, ועכשיו היא רוצה כתובה."

בדיון האחרון שהתקיים בתאריך ט"ו בתמוז התשע"ה (02/07/2015) נחקרה האשה ע"י ב"כ האיש ומסרה לביה"ד כי היא הגישה לביהמ"ש תביעת רכוש בה תבעה שהדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים תירשם אך על שמה, ו"שכל החובות" יירשמו ע"ש בעלה. וב"כ האשה העיר כי "ביה"ד יקבע קודם בחיוב הגירושין ובחיוב העקרוני בכתובה, ידועה ההלכה שאם היא תזכה ברכושו של בעלה היא תקוזז". ב"כ האיש הסביר את מטרת שאלתו:

"ב"כ האיש: זאת הסיבה שהצגתי הכול, כי תיאורטית נניח שהבעל לא יופיע לבימ"ש וינתן פס"ד שהכול עובר אליה, לפניכם יש תביעה לכתובה אז היא תקבל הכול באופן תיאורטי דירה חובות וכתובה.

אז כמו שחברי אומר שיהיה קיזוז, אני מפחד מבימ"ש שיעשו אפליה מתקנת. כי כאן היה חיוב כתובה ומכיוון שידוע שיש קיזוז אז הוא יתן יותר ממה שנותנים ברגיל, ואז גם לאחר הקיזוז עדיין הוא יפסיד.

ביה"ד: אז אולי שהצדדים יתגרשו ולאחר הפסיקה בבימ"ש, ביה"ד ידון בנושא הכתובה.
...
ב"כ האיש:... אנו לא הולכים להרוס משפחה עם ילדים בגלל מעידה חד פעמית. שכב' ידונו אם יש מקום לזה או לא, היא עומדת על תביעת הגירושין ואין מקום למנוע את זה, הבעל עומד על תביעתו לשלו"ב. אם האשה רוצה לנהל דיונים ננהל על גירושין או שלו"ב אבל לא על הכתובה רק לאחר שיפסק בבימ"ש.

ב"כ האשה: ביה"ד יכול לדון עקרונית אם מגיע לאשה כתובה או לא.

ביה"ד: מה תפסיד אם נמתין עם הכתובה ולא נקבע כלום כרגע.

ב"כ האשה: הצעתי הצעה פרקטית, מה שהיא תקבל ברכוש בעלה, יקוזז.

ביה"ד: הוא מעלה חשש שינתן לה יותר.

ב"כ האשה: אמרתי שכל מה שינתן יותר מחצי יקוזז מהכתובה. אם יקבע בדירה חצי חצי אין מה לקזז ואם ינתן יותר זה יקוזז, חוץ מהדירה אין רכוש, הוא לקח כל מה שהיה לה ורוקן אותה.
...
ב"כ האיש: הייתי בהרבה פעמים שביה"ד דן בכתובה לאחר ביהמ"ש. אני לא מדבר על זה שאשה הלכה לערכאות כאשר אשה יכלה ללכת לביה"ד. היא יכלה להגיש את התביעות האלו כאן. כשעושים כריכה זה כך, למה היא לא עשתה הכול כאן. אם היא בחרה את הדרך הזו לפחות נמתין עם נושא הכתובה שלא נעמוד לסיכון, לא יקרה כלום אם נחכה ולא יחליטו בזה כלום."

האשה אישרה כי בעלה סובל מאפילפסיה, וכי לאחר שהיא מצאה בביתם פתק שכתבה האשה הזרה לבעלה היא דרשה שהוא יעזוב את הבית, האשה הוסיפה כי שבוע לאחר מכן היא החליפה את מנעול הבית "כי ידעתי שהוא עם אשה אחרת ולא ידעתי למי הוא נתן מפתח". ב"כ האיש חקר את האשה לגבי תביעתה הרכושית וטענותיה כי דירתם נקנתה ברובה מכספי ירושה שהיא זכתה בהם כמו גם טענותיה כי הוא הוציא כספים רבים על המאהבת. האשה אישרה כי "בשנת 2006-7 היה ביניכם סכסוך", שכן בעלה טען שהיא "שמנה". האשה אישרה כי בעלה ביקש ממנה סליחה (ככול הנראה מוסבים הדברים על בגידתו בה), אך ציינה כי היא אינה מוכנה לסלוח לו שכן היא "לא מאמינה שהסליחה שלו אמיתית... אני יודעת שהוא משקר. אחרי שאני יודעת שהוא היה עם אשה אחרת זה מגעיל אותי לחשוב שהוא יגע בי וינשק אותי הוא קיים יחסי אישות עם אשה אחרת. וגם אני לא מאמינה לו... לא מאמינה לו, ומגעיל אותי לחשוב שהוא היה עם אשה אחרת... הוא התעלל בי... התנהג אלי לא יפה, שאני פראנואידית, שמנה ודוחה אמרתי לו עוד כמה חדשים שאתה תרגיש את מסכת ההתעלות שלך כלפי אתה תתנצל על זה". ב"כ האיש ציין כי מרשו "מבקש סליחה". אך האשה הייתה נחרצת בסירובה לניסיון שיקום הקשר עם בעלה, וציינה כי היא "לא מאמינה לזה תפסתי אותו בהרבה שקרים וכל פעם הוא התנצל ונשבע שאין לו מישהי אחרת איך אני יכולה עכשיו להאמין לו שהוא מבקש סליחה. ניסיתי שנה לא רוצה לנסות עוד". האשה שבה וציינה כי גם בזמן שהצדדים היו בטיפול זוגי הבעל המשיך "לבגוד בי מהצד... הוא התלונן והיה טיפול וגם על ההופעה "המוזנחת" היא אמרה לו שהוא צריך לדאוג לזה. מה? זה שאני שמנה אז בגלל זה הוא הלך לאשה אחרת אני עכשיו כמו שהייתי אז פתאום זה לא מפריע לו והוא רוצה אותי."

ביה"ד שאל את האשה על תחושות המאיסה להן היא טוענת:

"ביה"ד: בדיון הקודם נשאלת על בגידה והוא אמר שהוא מבקש סליחה. מה השבת? לא יכולה להאמין לשום דבר שהוא יאמר, ז"א שאין לך אמון בו. עכשיו אמרת שהוא מגעיל אותך – מה? זה שהוא שיקר לך.

אשה: שהוא יגע בי בזמן שהוא נגע באישה אחרת.

ביה"ד: גם אם הוא אמיתי?

אשה: נניח, זה גם מגעיל אותי.

ביה"ד: למה לא אמרת את זה בדיון הקודם.

אשה: לא יודעת

ביה"ד: זה היה דיון ראשוני.

אשה: לא היה סיבה לכך."

לשאלת ב"כ האיש השיבה האשה כי "אחרי שגילתי שהוא בגד בי הסתגרתי בחדר ולא אכלתי שבועיים", ואישרה כי החלה טיפול אלטרנטיבי 'טרילוטרפיה', וכי כשנה קודם מועד הדיון הבעל אמר למטפלת "שלא טוב לו איתי והוא רוצה להיפרד... דיבר שלא כיף לו איתי כי אני לא ספונטנית ומבקרת אותו, והיא בקשה ממנו שיאפשר לי לעבוד על עצמי שאהיה יותר נחמדה". עוד אישרה האישה (לשאלתו של ב"כ האיש) כי הבעל אמר לה שהיא "מסרסת" אותו, "שאני לא נותנת לו להיות הגבר". עוד אמרה האשה כי יחסי האישות ביניהם פסקו "לחלוטין" "בנובמבר 13... כל פעם ניסיתי לשאול וליזום ואז לא הייתי מאוד שמנה הוא טען שזה לא קשור אלי אלא עוברים עליו דברים כי הוא לא עובד והוא לא רוצה. ובדצמבר 14 שנה אח"כ שאין יחסי אישות כמה ימים לפני אותו ענין של הסרט, הוא פתאום יזם יחסי אישות וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה עד שגילתי שהוא בוגד."

ב"כ האיש מצא לנכון לשוב ולעסוק במראה החיצוני של האשה ובהשלכותיו על הקשר בינה לבין בעלה, וביה"ד הביע את דעתו על הדברים:

"ב"כ האיש: היא היתה מוזנחת ולא מפריע לה. היום היא מתעניינת בקיצור קיבה. כששמים על כף המאזניים מצד אחד משבר ולחתוך הכול ומצד שני להכיר בעובדה שנעשתה שגיאה ואפשר לטפל בזה.

ביה"ד: מה זה קשור למשקל.

ב"כ האיש: זה אחד הדברים שהוא גרם לטיפול.

ביה"ד: אולי בגלל זה שהוא חזר בפניה על זה כל הזמן שזה מה שמפריע לו ולא בגלל שהוא היה עם אשה אחרת, היא באמת האמינה והסכימה שזה הבעיה."

הבעל טען כי הקשר בינו לבין האשה הזרה היה "קשר זמני וקצר מאוד שמעדתי, הוא נמשך כמה שבועות אולי שבוע שבועיים ומהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ועשיתי טעות. רציתי לבטל את זה ואז התחיל המסכת סחיטה מצידה". לדבריו הקשר המיני בינו לבין האשה הזרה ארך "כמה מפגשים בהתחלה וזהו". לדבריו אינו יכול לאמוד את גובה סכום הכסף שהעביר לה. אך אישר כי רכש עבורה נעליים בסכום של 10–11 אלף ₪, וכי במאי 2014 העביר לחשבונה 5,000, לדבריו "זו היתה הסחיטה הראשונה". לדבריו האשה הזרה גנבה את מספר כרטיס האשראי שלו ועשתה בו שימוש, קנתה פרחים, שילמה למסעדות, קנתה משקאות ב-4,000 ש"ח. לדבריו באוקטובר 2014 הוא גילה כי האשה הזרה עושה שימוש במספר כרטיס האשראי שלו וביטל את הכרטיס. לשאלת ביה"ד מדוע לא תבע את אותה אשה השיב הבעל "כי היא הכניסה איומים, היא מכירה אנשים מהתחום הפלילי לא רציתי להסתבך אתה, נפלתי למקום שלא האמנתי שאפול, פחדתי שמשהו יקרה, [ח'] זוכרת טוב את הזמן הזה, איבדתי 15 קילו, הייתי צריך כדורי שינה". הבעל אישר שאת רכישת הנעליים ביצע עם הכרטיס החדש. הבעל השיב כי ייתכן ובינואר 2015 אף רכש לאותה אשה פרחים בשווי 320 ₪, "אבל זה היה מערכת של סחיטות". לדברי הבעל בתחילת מרץ 2014 הוא סיים את הקשר עם אותה אישה.

הבעל נשאל על נסיבות היכרותו עם אותה אשה, והשיב כי הכיר אותה "בעיסוי":

"ת. היא היתה מעסה. היה מקום שהלכתי אליו יותר ועכשיו פחות [ח'] גם יודעת שהייתי הולך לשם והיא היתה שם מעסה. בכפר יונה.

ש. היית לבוש בזמן העיסוי. זה מקום שאנשים באים לשם לפורקן מיני.

ת. אין לי מושג מה אנשים באים לשם, אני לא באתי לשום פורקן מיני.

ביה"ד: זה ביחידות.

ת. זה עיסוי פיזי.

ש. כמה זמן נמשך הקשר שם עד שנוצר הקשר האינטימי ביניכם. כמה פעמים היית שם.

ת. כמה חדשים אבל זה היה סתם טיפול והיינו מדברים שם.
...
ש. חוקר שלי התקשר ויודעים גם שהיית שם, ואני אומר שזה מקום שמיועד לגברים שמעוניינים פורקן מיני.

ת. יכול להיות שאנשים באים לשם לזה."

הבעל אישר כי במהלך הטיפול הזוגי אמר למטפלת שהוא אינו נמשך מינית אל אשתו "בגלל המראה החיצוני שלה, לא השתמשתי במילים פוגעות". אולם לדבריו בחודשים האחרונים הוא שולח לה "עשרות הודעות שאני מצטער ורוצה לחזור לשלו"ב וזה שאני כאן ומגן על מה שאני רוצה ונמצא בו אני נלחם על המשפחה שלי לא רוצה לוותר על זה, אני מתחנן על זה מה שהשתנה שלפעמים צריך סטירת לחי ולהבין שיש דברים יותר חשובים ופחות חשובים... משיכה זה לא מורכב רק ממראה חיצוני זה מורכב מכל מיני דברים, באיזה שלב בטיפול אני יזמתי ורציתי להיות אתה ביחסי אישות והיינו בתקופה טובה, הטיפול עזר ואח"כ היה לי שקר על הסרט והייתי לבד בפאב בסינמה סיטי, קניתי מטען שקניתי להטעין את הטלפון שלא היה סוללה וכך יכולתי להתקשר אליה". הבעל אישר כי מחודש נובמבר 2013 למעט פעם אחת עד היום לא התקיימו יחסי אישות בין הצדדים. לטענת הבעל הוא לא סיפר לאשתו על הסחיטה כבר בפעם הראשונה שבה היא גילתה את מכתב האהבה ואת הקשר שלו עם אותה אישה זרה מפני שהוא היה ב"סערת רגשות שהיא גילתה ואני לא חושב שאפשר לשפוט אדם ברגע של כעס". תשובתו על השאלה כיצד מסתדרת טענתו על הפסקת הקשר בחודש מרץ כאשר מכתב האהבה הינו מחודש דצמבר השיב הבעל "איזה אדם נורמאלי היה שומר מכתב אהבה בחדר שלו כדי שאשתו תוכל למצוא את זה, אני רציתי שהיא תגלה את זה אבל לא היה לי האומץ לומר לה את זה, אבל באיזה מקום בתת הכרה רציתי לשים סוף לכל הדבר הזה."

בא כוח הבעל הגיש לביה"ד שני דפים של צילום מסך ממספר הטלפון של האשה הזרה, המוכיחים, לטענתו, כי מרשו נסחט. כמו כן לשאלת בא כוחו:

"ש. אמרת שהלכת לעשות עיסוי ולא פעם אחת ו[ח'] יודעת מזה, למה הלכת לעשות עיסוי.

ת. לכאבי גב. למה שהולכים לעשות עיסוי.

ביה"ד: למה לא דרך רופא.

ת. לא זוכר למה."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"על ב"כ האשה להגיש את סיכומיו בתביעת הגירושין וכתובה של האשה ובתביעת שלו"ב של הבעל לביה"ד ולצד השני תוך 30 יום, לאחר מכן ב"כ הבעל יגיש את סיכומיו תוך 45 יום, לאחר מכן ביה"ד יתן את החלטתו האם הפסיקה תהיה גם על הכתובה בשלב זה או לאחר הפסיקה בתביעה הרכושית בבימ"ש."

סיכומי ב"כ האשה התקבלו ביום ט"ו באלול תשע"ה (30.8.2015), וסיכומי ב"כ הבעל התקבלו ביום כ"ח בתשרי תשע"ו (11.10.2015).

בסיכומיו טוען ב"כ האשה כי יש לחייב בגירושין את הבעל שכן הבעל השפיל את האשה, טען שהיא שמנה ומוזנחת, ובמשך שנים לא קיים עימה יחסי אישות, כמו כן הבעל ניהל מערכת יחסים עם אשה זרה, הוציאה עליה כספים רבים שהיו כספי ירושה בהם זכתה האשה (הבעל לא עבד בתקופה הרלוונטית) ובשעה שאשתו חשה ברמזים לכך ושאלה אותו על כך הוא כינה אותה "פרנואידית". הבעל עצמו רצה להתגרש מהאשה, והאשה מואסת בו.

האשה דוחה את כל טענותיו של הבעל על כך כי נסחט ע"י האשה הזרה, וכראיה לכך מביאה את מכתב האהבה שכתבה אותה אשה בתאריך 9.12.14, בעוד הבעל טוען כי החל מחודש 5.14 הקשר ביניהם נשא אופי סחטני בלבד. ב"כ האשה עומד על כך שהקשר של הבעל עם המאהבת נמשך גם בזמן שהצדדים היו בטיפול. לטענתו מיום 1.5.13 ועד ליום 19.2.15 משך הבעל מהבנק סכום מצטבר העולה על 400,000 ₪. ב"כ האשה טוען כי הבעל אינו זוכר מתי ראה את המאהבת לראשונה בעוד שנהיר כי היה זה במכון עיסוי שהוא עצמו מודה שיש שהלכו אליו לשם פורקן מיני. ב"כ האשה עומד על כך שהבעל לא זוכר העברה של 11000 ₪ מ10.14, טוען שסעד לבדו במסעדה בסך 800 ₪., ומציין גם כי במהלך חודש 3.15 יש למעלה מ190 הודעות שהגבר העביר למאהבת. ב"כ האשה תובע כי ביה"ד יקבע כי הבעל חייב במלוא הכתובה בסך 180,000 ₪, וכי ביה"ד ידון בגובה החיוב לאור תוצאות הדיון הרכושי בביהמ"ש.

מאידך טוען ב"כ הבעל כי אין לקבל את טענת האשה כי היא מואסת בבעלה, שכן היא טענה זאת רק בדיון האחרון, בעוד בדיון הראשון הלינה רק על חוסר אמינותו של הבעל, וכמו כן היא לא טענה זו מחמת בעילה אלא מחמת שמכלה ממון, ועל כך כתב המהרי"ט אלגאזי שאין טענה זו מספיקה לכופו. ועל כן ולאור רצונו של הבעל והתנצלותו הוא מבקש כי ביה"ד יקבל את תביעתו של הבעל לשלום בית, ויפנה את הצדדים לטיפול זוגי.

פסיקת ההלכה
הנה כי כן מסקירת כל האמור לעיל, ובפרט מדבריו של הבעל, עולה כי במשך תקופות ארוכות נמנע הבעל מקיום יחסי אישות עם אשתו בטענה, שהוא עצמו מודה בה, כי מראה החיצוני מונע ממנו להימשך אליה. אלא שלדאבון לב, וגם עם קביעה זו מסכים הבעל, בעוד הוא אינו מקיים את חיוביו ומונע מאשתו חיי אישות, הוא אינו נמנע מקיום יחסי אישות באופן קבוע עם אשה זרה, זאת תוך שהוא שולח ידו אל ממונם של הצדדים ומוציא ממנו סכומים נכבדים לשם רכישת מתנות לאשה הזרה. הבעל הודה כי הוא הכיר את האשה הזרה שעה שהלך לעיסוי במכון ש'יש שפונים אליו לשם פורקן מיני', הבעל אמנם טען כי לא זו הייתה מטרת הליכתו, וכי הוא הלך לאותו מכון אך לשם עיסוי גב, אך כאשר ביה"ד שאל אותו מדוע לא ביקש לעצמו עיסוי רפואי במקום המוכר כמיועד לטיפול בנושאים אלו, הבעל מילא פיו מים, ופטר את ביה"ד בתשובה "לא זוכר". לדאבון לב, ולמרבה הצער, ככל הנראה הבעל רעה בשדות זרים בעודו מצוי בעיצומו של טיפול זוגי אליו ניגש יחד עם רעייתו, וזאת תוך שהוא מכנה את רעייתו – זו האשה שאין כל טענות על מידת נאמנותה אליו, ושחשה בלב כואב כי בעלה אינו נוהג בה באותה מידה, ואינו משיב לה באותו מטבע של נאמנות – בכינויים קשים כפרנואידית.

הבעל אמנם הביע חרטה על מעשיו, וביקש כי האשה תסלח לו על מעידתו, ותאפשר לו לשקם את חורבות ביתם. אולם האשה הביעה בפנינו פעם אחר פעם את התנגדותה הנחרצת לבקשתו. לדבריה לאחר מסכת השקרים שמסר לה הבעל לאורך תקופה ארוכה, לאחר שמנע עצמו ממנה תוך תלונות על מראה החיצוני, לאחר שעלב בה פעם אחר פעם וטען שהיא פרנואידית, ועל כולנה לאחר שניהל מערכת יחסים אסורה עם אישה זרה, והוציא למענה, מחשבונם המשותף של הצדדים, סכומי כסף לא מבוטלים, שוב אין לה כל אמון בו והיא אף מואסת בו ואינה מסוגלת לשוב לחיי אהבה ואחווה עמו ולא כל שכן לשוב עמו לחיי אישות. "לא מאמינה שהסליחה שלו אמיתית... אני יודעת שהוא משקר. אחרי שאני יודעת שהוא היה עם אשה אחרת זה מגעיל אותי לחשוב שהוא יגע בי וינשק אותי הוא קיים יחסי אישות עם אשה אחרת. וגם אני לא מאמינה לו... לא מאמינה לו, ומגעיל אותי לחשוב שהוא היה עם אשה אחרת... הוא התעלל בי... התנהג אלי לא יפה, שאני פראנואידית, שמנה ודוחה", כלשונה.

ב"כ של הבעל טוען כי אין לקבל את טענותיה של האשה על מאיסות, שכן טענה זו – בשפה זו- הועלתה אך לקראת סופם של ההליכים, דבר המורה על חוסר כנותה. על כן לדבריו, אין בדברי האישה עילות לחיוב הבעל בגט, ויש לקבל את בקשתו לשלום בית, ואין כל מקום לדון בנושא חיובו בכתובה.

שתי שאלות עולות בפנינו:
א. האם יש בטענותיה של האשה עילה לחיוב הבעל בגט, וזאת למרות החרטה שהביע.

ב. לו נצטרך לקבוע כי הבעל אכן חייב לגרש את אשתו האם יש לחייבו בכתובתה, והאם יש לחייבו בה כבר עתה טרם הכרעת הערכאה המקבילה בנושא הרכוש.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. חיוב הבעל בגירושין
והנה נדון זה של בעל אשר חי חיי אישות עם אשה זרה, ואף התמיד בכך תקופה ארוכה כבר נדון בהרחבה בפוסקים, עמדתי על נדון זה בפסק דין אחר (תיק מס' 862728/1), ואביא את הדברים בקיצור.

ראשיתו של דין זה בדברי האגודה (פרק הבא על יבמתו) אשר העלה שבכה"ג אף כופים את הבעל לגרש, וכל"ה:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר.

ודוקא שיש עדים וכו', גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי בכתב שלחו קרובי האשה תשובה הר"מ ז"ל, הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

והנה הוא נתן ג' טעמים בקדירה זו, האחד מטעם ד"אם תקח נשים על בנותיי", השני דא"א למיקם בסיפוקייהו, והשלישי דגרע מכל הני דהמדיר. והנה טעמו השני פשוט ומבורר בדבריו ומבוסס על כך שאינו עומד בחיוביו לשאר וכסות, ועיין בחכם צבי (סי' קלג) שעשה טעם זה כעיקר ועל כן העמיד דין זה ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ולאחר התראה שיתרו בו (וע"ע בפס"ד שכתבתי בנדון זה בתיק מס' 862728/1 ובחילוקי הדברים אימתי נדרשת התראה, ובמה שהבאתי ממו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26), מדברי הראשל"צ ורבה הראשי של ירושלים הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' יד) ומתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז) ).

אך נראה שהטעם הראשון והשלישי שבאו בדבריו עדיין זוקקים ביאור, שכן היכן זה ביארו לנו חכמים ששבועתו של יעקב ללבן בנוגע ל"אם תיקח נשים על בנותי" מלמדת כי איסור יש בדבר, ויש בו אף בכדי להביא לכפיית הבעל לגרש, אדרבה הרי מדין תורתנו הקדושה רשאי הוא הבעל לקחת נשים על נשיו, ורק חכמים הורנו שלא יוסיף על ד' נשים כי היכי דיוכל למיקם בסיפוקייהו, ובשלב מאוחר יותר נתחדש לנו מטעם המנהג או מטעם החרם שלא לשאת אישה שניה, ומהיכי יצא לו לרבנו האגודה מקור לכפיה במי שנשא אישה שניה. והנראה דגם טעם זה הוא מצד אי יכולתו לעמוד בחיוביו מן הדין, וכדברי רבנו המשך חכמה (בראשית לא, נ):

"אם תענה את בנותי, ואם תקח נשים על בנותי- עיין יבמות דף מד, א: עצה טובה קמ"ל, ארבע אין, טפי לא, כי היכי דנמטייה עונה בחודש. וכאן היו לו ארבע נשים."

ולדברים אלה י"ל שבעוד שטעמו השני של האגודה מתייחס למניעת שאר וכסות, הרי שטעמו הראשון של האגודה מתייחס למניעת תשמיש, וכדברי הגמרא יומא (עז, ב):

"אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – צרות, מכאן לתשמיש המטה שנקרא ענוי."

ומעתה פש גבן לברורי מהו טעמו השלישי של האגודה דהוי סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. והנראה דכוונתו לאותם ממוים המבוארים במשנה (כתובות עז, א) דאלו הן שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', ויסוד ההשוואה מצוי לענ"ד בדברי התוס' רי"ד (כתובות סד, א) שביאר לנו את עיקר החילוק בין המומים המנויים בפרק המדיר (כתובות עז, א) בדין אלו שכופין עליהם לגרש לבין אשה הטוענת מאיס עלי (כתובות סג, ב), וכתב:

"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיוון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."

הרי לנו מדבריו שיסוד הכפיה בבעל פוליפוס ודומיו הינו "מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו", והחילוק בין מקרים אלו למקרים בהם האשה טוענת מאוס עלי ואיננו מקבלים את דבריה לדעת מר"ן השו"ע בסי' עז' (סעי' ב) הינו מידת בהירות וברירות טענת המאיסות. במקום שישנם מומים שמאיסותן ברורה ושבעקבותיהם כל אשה תמאס בבעלה אנו כופין את הבעל להוציאה, ובמקום (כבסי' עז) בו לא ברור לביה"ד שהאשה אכן מואסת בבעל ואנו חוששים שאינה מואסת בו, ושסיבות אחרות, כנתנה עיניה באחר, הן שהביאוה לתבוע את גטה, אין כופים את בעלה לגרשה (ועיין גם בדברי הגר"א אטלס (דברי משפט ח"ב עמ' קלה) שכתב עוד לבאר את הדברים). וכבר ביארתי בפס"ד אחר (תיק מס' 284462/9) שעילת המאיסות הינה עילה עצמאית לתביעת הגירושין, עילה המקבלת תוקף מעצם המאיסות גם אם אין כל תוקף לסיבת המאיסות לכשעצמה. וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:

"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית."

ועל כן כתב (שם) בתוך דבריו שכאשר האשה טוענת שבעלה אלים כלפיה ובשל כך היא מואסת בו:

"אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האשה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה וכו'."

ונראה שלכך כוונו גם דברי האגודה בנדוננו, שאחר שתלה את הדבר בעילת מניעת תשמיש ובעילת מניעת מזונות שב והביא עילה נוספת שהיא הינה עצם המאיסות שמואסת האשה בבעלה כאשר הוא רועה זונות.

ובחפשי בספרי דבי רב עלה לידי פירוש נוסף בטעמו השלישי הזה של רבנו האגודה, ויסוד הדברים בדברי הרב תמת ישרים (סי' פד) שדן בבעל שנשא אשה על אשתו ואשתו הראשונה דורשת גט בגין כך, וכתב:

"ובנדון דידן אפשר הי' לומר דמן הדין הי' לכופו שיגרש שאפי' האחרונים שאומרים דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ולהכי אין כופין, בזה יודו דיש טענה גדולה בדבריה דאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה. וקרוב אני עוד לומר דהרי אפשר לדמות להנהו דמייתי פרק המדיר דהדירה שלא תלך לבית האבל וכן שלא תשאיל, משום שמשיאה שם רע בשכונותיה ובדורות הללו שאין נושאין שתי נשים, וכל האנשים יש להם אשה אחת גנאי גדול הוא לאשה שישא אחרת עליה, ואין לך שם – רע גדול מזה."

הרי שהוא דימה מי שנשא אשה על אשתו למי שהדירה שלא תלך לבית האבל וכד' שבשל שמשיאה שם רע בשכנותיה גמרו את דינו ש"יוציא וייתן כתובה."

ועיין גם בדברי חברי ביה"ד ברחובות (פד"ר ח"ח עמ' 216) שפירשו את טעמו זה של האגודה על פי הגמ' בפרק המדיר המתייחסת לדין עוברת על דת יהודית, וכלשונם:

"והנה לא נתפרש בדברי האגודה לאיזה גמרא נתכוון. אבל נראה בדעת האגודה דכוונתו לדין עוברת על דת יהודית שהיא יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם, ובודאי דרועה זונות גרע מכל הני. אכן מאחר שמתעוררת השאלה מה זה נוגע לאשה ומה היא מפסידה, כתב האגודה קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ושם ברישא דקרא נאמר אם תענה את בנותי וע"ז דנו בגמרא ביומא דף ע"ז ע"ב אם הכוונה של העינוי הוא ההוספה של צרות, אבל עכ"פ ודאי הוא בכלל עינוי, וכן מהגמרא ביבמות דהוא דיכול למיקם בסיפוקיהו ורועה זונות יאבד הון רב וזה הפסד לאשה, ולכן דן מכאן האגודה דיש לכפותו להוציאה, וכמו שסיים שם: ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמים שכתבתי, וסוף דבר היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, יש עוד להעמיק בדברי גאונים אלו ובטעמם, שהרי דת יהודית הינו מנהג צניעות שנהגו בו בנות ישראל וקיבלו על עצמן, ומה לזה ולנדו"ד, ואכמ"ל.

נמצא שלדעת האגודה ישנם שלושה טעמים לכפיית רועה זונות לגרש את אשתו. הראשון הינו מכיוון שבהתנהגות זו הוא מענה את אשתו במניעת תשמיש, השני הינו משום שבמעשה זה הוא מאבד הון ומונע ממנה את מזונותיה. והשלישי הינו מסברא, או מפני שאשתו מואסת בו, או מפני שהוא משיאה שם רע בשכנותיה או מפני שעובר הוא על דת יהודית.

אלא שמר"ן השו"ע אחר שהביא את דברי האגודה בבית יוסף (אבה"ע סי' קנד) נסתפק בהם והעלה:

"מכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו' לכפות להוציא על דבריהם כיוון שלא הוזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

ואכן בשו"ע השמיט מר"ן דין זה ורק הרמ"א (שם סעי' א) העלה את הדברים במפה וכתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרין שכופין אותו להוציא."

והנה נראה דפשוט וברור הוא שמר"ן השו"ע לא בא לקבוע הלכה שהמונע מאישתו חיי אישות אין כופין אותו לגרש, שהרי מילתו אמורה בשולחנו הטהור (סי' קנד סעי' ג) שהמונע אישתו מתשמיש כופין אותו לגרש, ועל כן צ"ל שמר"ן ס"ל שאין לומר שכל רועה זונות, מחמת שהוא רועה זונות מונע הוא את אשתו מתשמיש. וכן י"ל שלא כל רועה זונות אינו זן את אשתו ואם זן עתה אין לדונו על שם סופו שיאבד הון וימנע מאשתו את צרכיה. וכמו כן לדעתו דע"ל אין לומר שכל רועה זונות אישתו מואסת בו או שיוצא לה שם רע בין שכנותיה. אך אין ה"נ אם ימצא רועה זונות שמתקיימים בו טעמים אלה או אחד מהם ידונו בו על פי הטעמים שהתקיימו בו, ועל דרך משל אם ימנע מאשתו חיי אישות יכופוהו להוציא, ואם ימנע ממנה מזונותיה, הרי שלדעת מר"ן יכופוהו לזונה, ואם ימצא שמשיאה ש"ר בשכנותיה יחייבוהו לגרש כמבואר בשו"ע (סי' קנד סעי' כא), ועל זה הדרך גם אם ימצא שמואסת בו נדון בו כדין האומרת מאיס עלי.

וכן מצינו לרבנו המהריט"ץ בתשובה ( (ישנות) סימן רכט) שנשאל בבעל שאורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר... ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו וגם שנצטרע מרוב הליכתו אחרי בת אל נכר וכו'". והשיב שאם הבעל אכן נצטרע פשיטא שכופין אותו כמבואר בשו"ע, אך אם הדברים הם דרך גוזמא שמפחדים שיצטרע בזה דן מצד האומרת מאיס עלי, וכתב שהדברים צריכים עיון ומיתון שהרי רבים חלקו על הרמב"ם שפסק שבמאיס עלי כופין לגרש ומכללם הרמב"ן (סי' קלח), אולם הוסיף וכתב:

"איברא דכיוון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמו שכתב הרמב"ן זלה"ה סימן ק"ג על בעל שמכה את אשתו... שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וכו' עכ"ל. א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה, ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש שישוב מדרכו הרעה ולא שב, וגם מאבד ממון בצחוק כל כי האי יכולה לתבוע נדונייתא יתר פליטתה שלא יאבדנה בידים כדרכו הרעה. והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה.

הכלל העולה מדברנו שאם הוא שנצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה כמבואר ואם לא נצטרע אלא שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אעפ"י שלא נכוף אותו לגרש כסברת הרמב"ן זלה"ה נכוף אותו ליתן כתובה וזה ימים ושנים כתבתי פסק ארוך על ענין אומרת מאיס עלי דהוגד לי שמורי הרב כמה"רר משה בסודיה זלה"ה פסק כהרמב"ם זלה"ה במקומות הללו דאתרי דהרמב"ם זלה"ה נינהו ועבדינן עובדא כוותיה ואמרו שהסכימו עמו בעלי הוראה שבזמנו הלכך הגם שלא נכוף אותו לגרש ונחוש לדברי הרמב"ן זלה"ה וסיעתו מכל מקום נכוף אותו לתת לה כתובתה והיא יושבת עמו ומשמשתו כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה."

והנה נראה דהוא אזיל בדרך אותה הזכרנו לעיל, ודן ברועה זונות על פי השלכות מעשיו, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והגם דס"ל דבמאיס עלי אין כופין, והגם שכלל לא ראה לדון מצד מניעת תשמיש או מזונות, מ"מ העלה לחייבו בגט מן הטעם שמעשיו מצערים את אשתו ו"אין לך צערא דגופא גדול מזה" (וכבר הרחבתי בנדון זה בפסק הדין שהזכרתי בתיק הנ"ל).

ובדרך זו דרך גם הגר"א מטרלא בספר דבר אליהו (סימן עג) שנשאל בדין בעל רועה זונות, וכתב:

"וא"כ בנ"ד שע"י הזנות שלו מבטל עונת אשתו בוודאי כופין אותו להוציא... כמ"ש הרב שם בשם האגודה... וטעמו משום דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. וראיתי להרב חכם צבי (סי' קלג) שאין דעתו נוחה בטעם זה שיהיה נדון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה...

ועפ"י סברא זו ניחא טעמו של האגודה דהנה מבואר בחו"מ (סי' עג) דהמלוה את חברו לזמן אין יכול לתובעו תוך הזמן ואם רואה שמבזבז נכסיו יכול לתובעו וחייב להחזיר לו אף תוך זמנו. ובנ"ד הוי כמבזבז נכסיו כי בודאי יאבד הון לכן תוכל לתבוע ממנו שיגרשה ויתן לה כתובתה אף קודם שיאבד הון כי בודאי לא יהיה לו ממה לפרנסה. ואין לומר שתמתין עד שלא יהיה לו לזונה ואז יגרשה ז"א חדא דאז לא יהיה לו כתובתה, ועוד הא בגד בה ואין לך מאיס עלי יותר מזה... דזה גרע משאר מומין באיש שכופין אותו לגרש וכ"ש בזו."

וע"ש שהוסיף שאם הבעל רועה זונות עכו"ם שעונשו מפורש בדברי קבלה שלא יהיה לו בנין דמעלי א"כ האשה יכולה לומר שאין רצונה שיהיו לה בנים כאלה "ובצירוף טעמו של האגודה בוודאי מחויב לגרשה". ועש"ע שהוסיף וכתב שאם הבעל חשוד על נשג"ז חשוד גם להכשיל את אשתו באיסור נידה, ועל כן "באיש פרוץ בעריות כהאי בוודאי אסורה להתייחד עמו", ומה שהאגודה לא כתב טעם זה י"ל "דסברת האגודה היא גם היכי דלא שייך זאת כגון באשה המסולקת דמים וכו' אעפ"כ כופין אותו מן הטעם הנ"ל". ובעניין הכתובה כתב שכשם שאשה שעוברת על דת משה אינה צריכה התראה כך גם בנד"ד א"צ התראה "לכן אף בלא התראה צריך ליתן לה כתובה ושטר העומד לגבות ע"י מעשה בי"ד כגבוי דמי היכי דהוא מודה כמבואר בתוס'". ובסוף התשובה הוסיף וכתב:

"אולם לענין כופין להוציא בודאי זה גרע יותר מהמומין שכופין להוציא ואין מיאוס לגבה יותר מזה."

ודבריו עולים עם מה שכתבתי לעיל בפירוש דבריו של האגודה את רועה הזונות לאלה האמורים בפרק המדיר, וראיתי ושמח לבבי.

ומ"מ על עניין השוואתו של הגאון מטרלא את דין רועה זונות לדין מאבד הון כבר שפכו סוללה חברי ביה"ד בת"א (פסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 254) הרבנים הגרש"ב ורנר, הגר"ע אזולאי, והגרח"ג צימבליסט, וכתבו:

"אולם נראה לנו כי למעשה כאשר אנו דנים בדין כפיה לגט לרועה זונות, קשה להורות כדבר אליהו המסתמך על דין חוב שמבזבז נכסיו המבואר בסימן ע"ג שאפשר לתובעו תוך זמנו, והלא בהלכה זו נחלקו גדולי עולם ר' יהודאי גאון והרמב"ן, כמבואר בטור שם, ועיין ש"ך שם סקל"ד שכ"ה דעת הרשב"א בתשובה והריב"ש, אלא שהמחבר פסק לגבות תוך הזמן עפ"י תשובת הרי"ף בתשובה וכ"ה ברמ"א אה"ע סימן צ"א ס"ב, והנה לענין ממון נוהגין כן, אבל לעשות מעשה לכוף לגרש אשה שמא אח"כ לא יהיה לו לשלם כתובה, אין לנו מנהג, ויש לנו לחוש לחבל הפוסקים הנ"ל רבי יהודאי גאון הרמב"ן והרשב"א שסוברים שגם בלוה מבזבז נכסיו אין לגבות תוך זמן הפרעון, ואין להיכנס בספק גט מעושה. זאת ועוד, דבסברא זו של דבר אליהו מצינו שהרגיש הטורי זהב ומהסס בזה להלכה, שהרי באה"ע סימן צ"ג כתב המחבר: הכתובה הרי הוא כחוב שיש לו זמן וכו',...

ועיין בבית מאיר שם שמסתפק בזה ומ"מ מסיק בזה"ל:

מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי מלוה ולוה דיכול לתבוע תוך הזמן בחו"מ סימן ע"ג, אף דאפשר דאשה גרוע דאולי לא תבוא כלל לידי גוביינא, מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ומשמעות הר"מ וכו'.

ועיין פ"ת שם שהביא דבריו, וע"ע באר היטיב שם סק"א.

מתבאר שבעיה זו אם גם לענין כתובה יש לדון לחייבו לשלם תוך הזמן כדין [עמוד 259] לוה המבזבז נכסיו דהמלוה יכול לתובעו תוך הזמן, במחלוקת היא שנויה, ולהסוברים דכתובה שאני מחוב רגיל, הרי ברור שאין לכוף לגרש לרועה זונות מדין מבזבז נכסיו כדברי דבר אליהו הנ"ל, ואיך ניכנס בספק גט מעושה."

ומ"מ בנד"ד שהבעל מודה בפה מלא כי תקופה ארוכה עד מאוד כלל לא התקיימו בינו לבין אישתו יחסי אישות, וכפי שנזכר למעלה, מקבלים דברי הגר"א מטרלא משנה תוקף. ועיין שם שהעלה לדייק מדברי הגר"א (סי' קנד סקס"ה) שברועה זונות אף כופים את הבעל לגרש.

וכן העלה גם המהריק"ש בערך לחם (סי' קנד סו"ס כ), הלך בדרכו של האגודה צרף את דברי הרמב"ם בדין מאיס עלי, וכתב:

"בעל שהוא רועה זונות ונתברר כן לב"ד בעדים ודרישה וחקירה יוציא ויתן כתובה, והמחבר דחה דברי הראשונים ולהם שומעין, וכ"ש עם סברת הרמב"ם במאיס עלי."

ובדרך זו דרך גם רבנו ערוך השולחן (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז), הוסיף על טעמי האגודה, והעלה:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה יש אומרים שכופין אותו להוציא וכו'. ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו, ובוודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי, בכה"ג מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן, וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

ובספר עטרת דבורה (סי' צ) הביא גם את הרב יד אהרן (סי' קנד הגהב"י אות כב) לרבי אהרן אלפאנדרי שאחר שהביא את דברי התשב"ץ (ח"ב סי' ח) העלה:

"ואילו היה רואה רבינו המחבר ז"ל דברי הרשב"ץ אלו, אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו'."

ומ"מ בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (ח"ב סי' פט) העלה שעל פי דברי מר"ן השו"ע והרמ"א בסי' קנד' סעי' כא' גם ברועה זונות אין לכוף את הבעל אלא אך לומר לו שחכמים חייבוהו להוציא ושאם לא יוציא מותר לקרותו עבריין, וכ"כ גם בספר תפארת יעקב (סי' קנד, שני האחרונים הובאו בשו"ת עטרת דבורה). וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בירושלים (פד"ר ח"א עמ' 141) בהרכב הרבנים הגאונים הגר"י עדס, הגר"ב ז'ולטי והגרי"ש אלישיב זצ"ל כי "למעשה אין כופין ברועה זונות לגרש כיוון שיש בזה מחלוקת הפוסקים, אבל מכל מקום יש לחייבו לתת גט". וכן ניתן להסיק גם מדברי חברי ביה"ד הגדול (פסקי דין רבניים חלק ז עמוד 73) בהרכב הרבנים הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי שלפימ"ש בתומת ישרים הנ"ל דיש בזה משום משיאה ש"ר, "ה"ז תלוי בפלוגתא דקמאי באה"ע סי' קנ"ד סעי' כ"א במי שלא נאמר בו בגמ' בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אי כופין בשוטים או לא, ובמשיאה ש"ר תני בכתובות ע"ב יוציא ויתן כתובה, וברמ"א שם: כיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף" ומ"מ אנו מחייבים אותו לגרש. וכן פסקו בסכינא חריפתא גם חברי ביה"ד הגדול (חי"ב עמ' 24) בהרכב הרבנים הגאונים מו"ר הגר"ש ישראלי, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו זצ"ל, שדנו בבעל רועה זונות והעלו לחייבו לגרש את אשתו. וכן העלה גם הגר"ש קרליץ בעטרת שלמה (סי' מד) ש"כיוון שיש מחלוקת בזה אי אפשר לכוף מצד ספק". וכן ראיתי לחברי ביה"ד ברחובות (תיק מספר 8249-21-1) בהרכב הרה"ג הרב נחום גורטלר, הרב יהודה שחור, והרב ציון אשכנזי שהעלו ש"אפשר דגם מרן יודה דחיוב איכא, ולכל הפחות ודאי שיש מצוה דלא גרע מכל טענת מ"ע עם טענה מבוררת, דודאי מצוה איכא."

והגם שמצינו להרב מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מה) שהעלה שעל פי האגודה כאשר הבעל רועה זונות יש לכוף אותו לגרש את אשתו, וע"ש דכתב דזה דווקא אם יש עדים כשרים שהעידו על כך בבי"ד בדרישה וחקירה אך ציין שאם אין עדים ורק הוא מודה אין אדם משים עצמו רשע ושרק אם שני רבנים מפורסמים יסכימו לכך יש לכוף אותו גם על סמך הודאתו בלבד, מ"מ הוא ז"ל נמשך בפסקיו אחר רבנו הרמ"א ואין בדבריו תשובה לדברי מר"ן הב"י. וכן אין להוכיח מדברי הקול מבשר (ח"א סי' נ) שהביא את דברי האגודה בסתם, ששם לא ירד לדין הכפיה אלא לדין חיוב המזונות, והסיק "ואם כופין אותו להוציא וחייב לגרשה וליתן כתובתה, ממילא כל זמן שאינו מגרשה חייב בכתובתה" ולא בא אלא לדון בחיוב המזונות ומי יימר לן שלו היה נזקק לדין הכפיה היה מכריע שיש לכוף והרי לשם חיוב המזונות די לנו בכך שהבעל חייב לגרש וליתן כתובה כפי שרבנו הקול מבשר פירש בדבריו. וכמו כן גם מדברי הרב חשב האפוד (סי' לב) אין להוכיח שכופים להוציא שגם הוא ציין שמר"ן הב"י "ושאר הפוסקים" לא "סמכו עצמם לעשות מעשה" על פי דברי האגודה. ומה שהעלה שם בנד"ד לכוף היה רק בצירוף עילות נוספות שכן שם עסק בבעל שחיסר מאשתו שאר כסות ועונה "ומאיים אותה באקדח ורועה זונות ומכה ומחרף אותה דבכל אחת מהן יש סברות הפוסקים דכופין להוציא, כ"ש בהיצמדם יחד דפשיטא ודאי דהדין נותן לכופו" וכן מה שהביא שם מספר עיני כל חי היה במקום שצורפו עוד עילות לכפיה.

ועיין גם בדברי הגר"ח איזירר (בית הדין הגדול תיק מס' 850106/2), שהעלה:

"בדעת המיעוט כתבו שאין כאן טענת "מאיס עלי", כי האשה אמרה שכל הסיבה שרוצה גרושין הוא משום שקשריו עם אשה זרה פוגעים בכבודה.

אולם בפועל הלא הם בפירוד שנתיים, והאשה בכעס גדול עליו. גם קי"ל שאין טענת מאיס עלי דוקא כשתאמר מאיס עלי, וגם כשאומרת שרוצה להתגרש ואינה חפצה בו ושהיא פגועה ממנו, והיא נפרדה ממנו מזה כבר שנתיים – גם דבר זה נחשב כמיאוס.

וא"כ יש כאן טענת "מאיס עלי" ואמתלא מבוררת ובצירוף הסברא של 'רועה זונות' – יש בסיס לחיוב גט.

עוד י"ל שההסתייגות של החכם צבי, היא מהדין של כפיה שחידש האגודה, אבל לעניין חיוב גט י"ל שגם החכם צבי יודה, ויתכן שגם לגרסת האגודה שבהגהת מרדכי אין צורך שיראה כדרך המנאפים אלא סגי שיראו אותו עם אשת איש כבן-חברה לה והוא חובר לזונה – לעניין חיוב סגי באומדנא כאשר מוחזק בכמה פעמים שהוא חבר לאשת איש.

עיין פד"ר כרך יב עמ' 25 ואילך פס"ד של הגר"ש ישראלי, נראה שבילוי פעמים רבות עם נשים זרות אפילו שאין עדות ביאה הוי "רועה זונות."

ועיין גם בשו"ת דברי שלום להר"ש משאש זצ"ל (סי' י"ז) שהעלה:

"כתבו הרבנים מתתיהו סירירו, אבנר ישראל הצרפתי ורפאל אבן צור, דבטוענת מאיס עלי מחויב מהדין לגרש וכ"מ בברית אבות ליקוטי אה"ע כאן."

ועל כן נראה דהיות והדבר נתון במחלוקת הפוסקים אין לנו לכוף את הבעל לגרש, דכל אשר יאמר לכם יוסף תעשו- נקוט בידנו, ואתכא דמר"ן השו"ע סמכינן והיות ומר"ן הב"י הכריע שלא לכוף בכה"ג, והדבר לא פלט ממחלוקת הפוסקים, אף אנו לא נכוף, ומ"מ חיובא לגרש וודאי רמיא עליה כדברי מר"ן הגרי"ש אלישיב ומו"ר הגר"ש ישראלי ודעימיהו, וכפי שניתן להבין מדבר מר"ן עצמו שלא כתב אלא שלא לכוף, ונראה שגם הוא, זיע"א, סבור שלחייב ניתן.

ב. הדין כאשר הבעל מבקש לחזור בתשובה
והנה בנד"ד הבעל אומר שהינו מבקש לתקן את דרכיו, לא לשנות באיוולתו, ומקבל על עצמו כי שוב לא יחטא ולא יבגוד באישתו, ומעתה מוטל עלינו לברר את דינו גם לאור דבריו אלה.

והנה האמת תורה דרכה דבקום שיתאמת לנו שהבעל כנה בדבריו ושוב לא יחטא בטלו טעמיו הראשונים של האגודה. דהנה מלבד מה שהבאתי לעיל מדברי חבה"ד בת"א לסתור את דברי הגאון מטרלא שעשה סניגורין לטעמו השני של האגודה שבשל כך שרועה זונות יאבד הון יש לכופו לגרש, הרי ברור הדבר שכל טעם זה שייך רק במקום שמוטל עלינו לחשוש שהבעל יעמוד במרדו, ימשיך בדרכיו הרעות, ועל כן לא יהיה סיפק בידו לזון ולכלכל את אשתו. אך במקום בו הבעל חדל מאורחותיו הרעות ואין לנו לחוש שלא יעמוד בפרנסתה של אשתו, אין לנו כל מקום לחייבו וודאי שלא לכופו לגט בשל מעשיו אלו. ועיין בדבריו הברורים של החכם צבי (סי' קלג) שנשאל אודות "ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו' ואשתו תובע' ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי' בש"ע". והעמיד את טעמו השני של האגודה לעיקר דין זה, והעלה שאין לכוף את הבעל לגרש:

"דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך ועוד דלא היתה כאן התראה ועוד שהרי שכ' בתשו' ורוצה לקבל עליו דברי חברות ואפילו אם היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל ודאי שאף האומרים לכוף למשומד יודו כיוון שלא כפוהו בעודו בהמרתו כיוון שחזר בו שוב אין לכופו ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי' ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין."

ובהכי נדחה בנד"ד גם טעמו הראשון של האגודה שבשל מעשיו מונע הבעל מאשתו את עונתה, דהנה זה ברור שאם במהלך תקופה מסוימת מנע הבעל מאשתו את עונתה אך עתה הוא מקיימה כהלכתה, שוב אין לנו כל מקום לחייבו או לכופו לגט. וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בת"א הגאונים הנזכרים לעיל, וכתבו:

"אמנם גם מנימוק זה אין לכופו לגרש בנידוננו, כי גם במורד מתשמיש גמור שמוסיפין על כתובתה, אינו כעונש על שלא קיים בעבר חובת עונה, אלא זה אמצעי כפיה לאלצו שיפסיק ממרדו וישוב לחיק אשתו ולא יוסיף לענותה. וכן החיוב לגט במורד הוא רק כאשר הבעל אומר שימשיך למרוד בעתיד, אבל אם הבעל אומר שמוכן לשוב בתשובה לחזור אל אשתו ולקיים את כל חובותיו כלפיה ולא ימנע ממנה עונתה, אינו חייב במתן גט, ולכן צריך לאמלוכי ביה לגירסת רש"י אולי יחזור ממרדו, וכאשר הארכנו בעז"ה בפס"ד הנדפס בפס"ד הרבניים כרך ז' (עמוד פ').

לאור זה בנידוננו שהבעל טוען שרוצה לשוב ולעזוב את דרכו הנילוזה ויהיה נאמן לאשתו, ולא יוסיף לענותה אין לחייבו ולכופו במתן גט."

אולם יחד עם זאת יש לדון בטעמו השלישי של האגודה, לפי דרכנו, ובמה שכתבו גם המהריט"ץ, הגאון מטרלא, המהריק"ש, הרב דברי שלום משאש והערוך השולחן שיש לדון רועה זונות גם מצד מאיס עלי, שאשה שבעלה רועה זונות הרי טענתה שהיא מואסת בבעלה הינה נשמעת ומקובלת באמתלא מבוררת.

והנה נדון כעין זה מצינו בתשובתו של רבי אברהם אבן טאווה (תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן לה) במעשה בבחור שקידש כדמו"י אשה בת טובים (בת דיין) ופיתה את שכינתו ואח"כ קיבל בחרם לשאת אותה, והחכם הדיין תבעו לגרש את בתו מכמה וכמה טענות וביניהן:

"ועוד כי אין בתי ראויה להנשא לאיש אשר אלה לו וכל העם יודעים ייחוסה ומדותיה ועתה היא מואסת אותך מחמת הדופי שיש בך ואינה רוצה לינשא לך בשום פנים אפי' אם לא תשא המפותה הנז'. וגם אני ואמה וכל משפחת' מאסנו בך. וגם כל הקהל פה אחד אמרו אינו מן הראוי שבת הדיין תנשא לאיש כזה. ואפי' למ"ד אין כופין לגרש בטענת מאיס עלי שמא נתנה עיניה באחר יודו בנדון זה שאין בזאת הבת חשש מזה אלא מפני שמואסת בו היא שרוצה להתגרש ולא משום שנתנה עיניה באחר. ועוד שיש אמתלא מוכחת וגלוייה והוא המעשה הרע אשר עשית ובגללו ראוי לה לפי כבודה וכבוד בית אביה שתהא מואסת בך והרבה מאלו הטענות והבחור הנז' אומר כי אין בי אשמת דבר להמאס בגללו וגם בו בדבר הזה לא עשיתי מאומה ומתחזק בטענתו לאמר לא אגרש לעולם."

ועל טענה זו השיב רבי אברהם בן טאווה, ואחר שכתב לחלק בין שבעה רמות של טענת מאיס עלי והשלכותיהן, ציין:

"כי סבת המיאוס גלויה וידועה לכל ואין מניחין הסבה הגלויה שהיא כדאי שתשנא אותו בעבורה וניחוש לשמא נתנה עיניה באחר. ועוד שיש אות ומופת חותך על היות אמתלא זאת סבת שנאתה שהרי אירע ענין זה פתאום ותיכף לשמיעת הקול אמרה אי אפשי לינשא וקודם זה לא היה בלבה עליו כלום והיתה ביניהם אהבה ואחוה ומעולם לא יצא מפיה שום דבר שנאה עליו אפי' ברמז ואלו לא היתה אמתלא זו סבת השנאה לא היתה נהפכת פתאום תכף לשמיעת הקול מאהבה לשנאה כי אלו היתה מסבה אחרת היתה ממשמשת והולכת בהדרגה מיום אל יום. ועוד שלא היא לבדה מאסתהו אלא גם אביה ואמה מאסוהו מחמת קול זה וגם בני משפחתה כלם פה אחד מאסוהו מסבה זאת לאמר לא תנתן בתנו לאיש הזה שנפגם בקול כזה. וגם כל הקהל יצ"ו מאסו אותו על לא טובה השמועה יען כי חושבים עצמם גדורים בעריות יותר מכל הקהלות והאמת שהם נשמרים מזה הרבה ואם ישמע על שום אדם שמץ דופי הוא תימא בעיניהם. ולכך כשנשמע הקול כלם שנאו אותו ואמרו חלילה שתנתן בת הדיין לאיש כזה. ואם היתה שנאת הבת מסבה אחרת האם ישתתפו עמה אביה ואמה ובני משפחתה וגם הקהל יצ"ו. אלא ודאי ילמוד סתום מהמפורש וכשם ששנאתם אי אפשר לתלותה בסבה אחרת זולת זו כן שנאת הבת לא שנאתו אלא מחמת סבה זו. הרי נתבאר מכל זה דבנדון זה דליכא חששא דשמא נתנה עיניה באחר שהאמתלא נגלית לעין כל איפשר שלא ימצא שום חולק בזה וכ"ע יודו שכופין אותו לאלתר לגרש."

וראה עוד בנדון כעין זה בפסק דין מאת ביה"ד הרבני בת"א (תיק מס' 822069/1) בראשות הגר"נ פרובר שליט"א שדן במקום בו הבעל בגד באשתו ובשל כך אשתו מאסה בו, והעלו:

"ועל כן יש לקבל את דברי האישה הטוענת כי אין היא מוכנה בשום אופן לחזור אל בעלה כטענה צודקת מבחינתה וכטענת מאיס עלי בטענה מבוררת כי בצדק מאמינה האישה בוודאות כי בעלה בגד בה עם נשים זרות, ומואסת היא בבעלה אשר מבחינתה ברור לה שקיים יחסי אישות עם נשים זרות. והבעל הוא זה שבמעשיו הלא נכונים יצר וגרם לתחושות אלו של האישה.

וידוע מה שכתב הערוך השולחן אה"ע סימן קנ"ד ס"ק ט"ז:

"ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם סכנה יש סכנה בדבר"

ואם כבר בזמן הערוך השולחן כתב "ואפשר שגם יש סכנה בדבר" בזמנינו שידוע שיש מחלוקות קשות שנדבקים ע"י קיום יחסים בודאי ובודאי שיש סכנה בדבר, וצודקת האישה בטענתה שאין היא מוכנה להמשיך ולהתגורר עם אדם שכזה.

מכל הנ"ל יש לראות את האישה כטוענת טענת מאיס עלי בטענה מבוררת."

ועל כן נראה לי, אני הזעיר שבתלמידים, כי כדבריו של מו"ר רבי אברהם בן טאווה יש להחיל גם בנדוננו, שגם גם בנדון דידן טוענת האשה בפה מלא כי לנוכח בגידתו של בעלה בה היא מואסת בו, כמו גם לנוכח שקריו וייחסו המחפיר כלפיה היא מואסת אותו, וניכרים דברי אמת כך שאף אם לא נבוא לידי מידה זון של כפיה בטענת מאיס עלי, כפי שכבר דנתי בכמה פסקי דין (ראה תיק מס ' 284462/9), לכל הפחות נדון לחייב, כפי שאבאר לקמן.

וכבר הרחבתי והראיתי בפסק הדין הנ"ל כי טענת מאיס עלי אינה מותנת דווקא במאיסות מתשמיש ואינה דורשת כי האשה תזכיר בדבריה את מונח "מאיס", וכפי דבריו של רבנו המהר"א ששון (סי' קפו) שדן בנדונים שכאלה, וחקר האם טענת מאיס עלי צריכה להתבטא דווקא בסלידה ואי יכולת נפשית מצד האשה לחיות חיי אישות עם בעלה או שאין מאיסות האשה בבעלה קשורה בהכרח בחיי האישות שביניהם ודי בכך שהאשה מואסת בחייהם המשותפים שאז ייתכן ואף אינה צריכה להזכיר בדבריה את המונח "מאיס", והעלה "ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי." ודבריו מדויקים ברמב"ם, וממילא גם בשו"ע שכתב כדבריו, דדי בכך שהבעל "שנאוי לה" ואנן הרי אתכא דמר"ן השו"ע סמכינן, וכוותיה אנו פוסקים (ובמקום אחר אאריך ב"ה ובלנ"ד בהבאת דברי הראשונים החולקים על הרמב"ם). ועיין גם בבאר היטב (סי' עז סקי"ב) שהביא בפשיטות את דברי המהר"א ששון, וכפי שהביאם גם הכנה"ג (אבה"ע סי' עז הגה"ט סקי"ט) וכתב דאין צורך שתטען מאיס עלי בפירוש אלא אם אומרת איני רוצה בו, שנאתיו, אינו נקרא עוד בעלי הוי כטוענת מאיס עלי. וע"ש שהבאתי שכן העלה להלכה גם רבנו המהר"מ בנבנישתי בשו"ת פני משה (ח"א סי' נה) ושכן העלו גם חברי ביה"ד בחיפה (פד"ר ח"ה עמ' 157וכן פד"ר ח"ח עמ' 126) הרבנים הגאונים הגרי"נ רוזנטל, הגר"ב רקובר והגר"ע הדאיה זכר כולם לברכם שהביאו את דברי המהר"א ששון ללא חולק. וכן העלה גם הגרח"ג צמבליסט (פד"ר ח"ט עמ' 183-184) והוכיח מהמגיד משנה (יבום פ' ב הל' טו) שגם כשאינה אומרת שבעילתו מאוסה עליה אלא שאינה חפצה בו ומשום כך נדרה הנאה ממנו דגם זה הוי כטוענת מאיס עלי וכופין אותו לחלוץ או לגרש. וכן עולה גם מתקנת דינא דמתיבתא (המשויך לדין מאיס עלי וכפי שהוכיח גם המהר"א ששון לעיל ואכמ"ל) ששם ברור הוא שאינה טוענת מאיס עלי מחמת תשמיש ובכל זאת נדון כדין מאיס עלי, וכלשון הרמ"א (סי' עז סעי' ג) "וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה וכו'."

והנה הגם שידועים דברי הפסקים שגם במאיס עלי באמתלא מבוררת אין בכדי לחייב את הבעל בגירושין, וכפי שהעלו חברי ביה"ד הגדול (פד"ר ח"ז עמוד 4) בשם הרשב"א, וכפי שמובא במרדכי (כתובות עז) בשם ר"ת ובשם תשובות רבנו מאיר, וכפי שהובא בשטמ"ק (כתובות סד, א) בשם ר' יונה שבכה"ג אין אלא מצוה לגרשה, ובשם ר"ת שרק נותנים לו עצה לגרשה לאלתר. וכ"כ גם בשו"ת הרש"ל (סי' מא, סט), ובשו"ת נודע ביהודה תניינא (סי' צ).

מ"מ בפסק הדין הנ"ל הבאתי את דברי רבותינו הפוסקים שכאשר מתאמת לביה"ד כי האשה מואסת בבעלה ויש לה אמתלא מבוררת יש לכל הפחות לחייב את הבעל לגרש את אשתו, וכפי שהבאנו שם את תשובתו של מו"ר אביר הרועים מר"ן מופת הדור הגר"ע יוסף זצ"ל בתשובה (יביע אומר ח"ג חאבה"ע סי' יח, ועיין גם בסי' יט – כ) שדן באשה צעירה שהשיאוה עם זקן אשר הפלה בה את מכותיו וברחה ממנו, ואתי עלה מדין אשה האומרת מאיס עלי ונותנת אמתלא מבוררת לדבריה, ואחר שאסף כעמיר גורנה את דברי הפוסקים, ומצא גם חברים רבים לשיטת הרמב"ם (אישות יד, ח) שפסק שכופין אותו לגרש בטוענת מאיס עלי, העלה שכאשר יש לה אמתלא ברורה ומפורסמת יש לכוף את הבעל לגרשה, וכלשונו הטהור בסוף התשובה (ח"ג אה"ע סי' כ אות לד):

"המורם מכל האמור, שהואיל ומצאנו חברים רבים גדולים ועצומים מרבותינו הראשונים דסבירא להו כשיטת הרמב"ם ז"ל שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, וכן תיקנו רבנן סבוראי בבי דינא דמתיבתא, ונהגו בתקנה זו עד סוף זמן הגאונים קרוב לשש מאות שנה, ועשו מעשה רב לכוף את הבעל להוציא בטענת מאיס עלי, אף על פי שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן בשולחן ערוך סובר שאין כופין – מכל מקום כשיש עוד צירופים להקל שפיר סמכינן על זה הלכה למעשה."

וכ"כ גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' כא, וראה גם בדבריו ח"ה סי' כו אות ד) שאחר שהאריך בדין "מאיס עלי" סיכם:

"יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה."

והבאתי שהגם דהני תרי צנטרי דדהבא מורנו ורבותנו בקודש ס"ל דבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש מקום גם לכוף את הבעל לגרש האמת תורה דרכה כי אין הדברים מוסכמים על כל הפוסקים. דהנה מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל (עזרת כהן סי' נה – נו) מרא דארעא דישראל לא כך עמו בסוגיא זו, שהוא זצוק"ל דן באשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת וכתב דאינה מפסידה את מזונותיה שכן היא אנוסה בדבר ואין לקונסה, ועוד שבכה"ג הוא מחויב לגרשה, וממילא כאשר אינו מגרשה זכאית היא למזונות מדין מעוכבת. וכלשונו בנוגע לחיוב לגרש:

"שאע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאוד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה, כנ"ד, מ"מ מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגים לכוף לגרש, אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציא מתח"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות..."

וכפי שעולה גם מדבריו של הגר"ח מוולוזין (חוט המשולש סי' ב) המסכים עם דברי הרמ"א (עז, ג) הסובר שבנותנת אמתלא לדבריה נוטלת את נדונייתא, וכותב שכיוון שהבעל חייב לגרשה חשיב הדבר כמתא מועד הגרושין ופרעון הנדוניא. ועיין שם שהבאתי גם מדברי הגר"א שרמן בפסק ביה"ד הגדול (תיק מס' 819158-3) שכאשר המאיסות נובעת מהתנהגותו המאוסה של הבעל (בנדון דידיה הבעל נהג באישה באלימות בביאת המצווה בליל כלולותיהם ומיני אז האשה נרתעה ממנו ומאסה בו) הגם שהבעל טוען שניתן לתקן את הדבר 'במדה שהאשה תחזור לחיים משותפים בשלום-בית' אין לכפות את האשה להיות עמו וחובה עליו ליתן ג"פ לאשתו. ועוד הבאתי שם מדברי הגר"ח איזירר שהביא מתשובת מר"ן הראי"ה זצוק"ל (שהובאה לעיל) המחייב גט במאיס עלי באמתלא מבוררת, וכתב:

"לסיום הנימוקים רציתי לציין שבשנת תשכ"ט י"ל ס' עזרת כהן להראי"ה קוק זצ"ל מכת"י ובו פס"ד מקיף שיש חיוב גט במאיס עלי כשאינה בחזקת משקרת. ואמר לי מו"ר הגר"י כהן אב"ד ירושלים כי אילו היה הפס"ד ידוע לדייני בתי הדין בשנים תשט"ו-תשכ"ט היו סומכים עליו ולא מתלבטים. וכי כל הספקות שיש בפד"רים, שזה מחייב גט וזה פוטר או מסתפק, היו נדחים מתוקף פסה"ד בעזרת כהן."

וכן ראיתי לגר"ש רפאל (מוריה קיב שנה כ ג-ד עמ' צח) שהעלה לחייב את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת.

ועיין גם בדבריהם של חברי ביה"ד בחיפה (פסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 124) הגרי"נ רוזנטל, הגר"ע הדאיה, והגר"ב רקובר, שהעלו:

"ברור דבדין מאוס עלי, אין צורך שתגיד דוקא: מאוס עלי, אלא כל היכא שטוענת שאינה רוצה אותו, הרי זה כטוענת מאוס עלי. וכן הובא בכנסת הגדולה סי' ע"ז ס"ק י"ט בשם שו"ת הר"א ששון דאם אומרת איני רוצה בו וכדומה, הוי כמאוס עלי. ע"ש.

ובענין אשה הטוענת מאוס עלי, כתוב בס' חוט המשולש בשם התשב"ץ ח"ד סי' ל"ה דבאמתלא ברורה גלויה ומפורסמת מודים כל הפוסקים לשיטת הרמב"ם שכ' בפי"ד מהלכות אישות ה"ח דכופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה, והביא דין זה בעובדה דידיה דבחור אחד בן טובים קידש לבתולה בת טובים ואח"כ פיתה את בת שכנתו ומשום זה אין ארוסתו רוצה להינשא לו. אמנם יש שחולקים על זה, אבל אפשר לצרף דעה זו לנידון דידן."

ולא למותר לציין את אשר כבר בארתי בפסק דין אחר (תיק מס' 291595/2) דהגם דכבר כייל לן רבנו הר"ן (בתשובה סי' יג), הביאו מר"ן בב"י ופסקו הרמ"א, דמורדת דמאיס עלי אינה אלא באומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא, וכמבואר בב"ח (בח"מ סו"ס עז' אות ה), מ"מ כבר מצאנו מרבותנו הפוסקים שהעלו שגם מן הכלל הזה יש יוצאים, וכדברי רבנו החזו"א (כתובות סי' סט אות ד) שכתב שהדבר מסור לעיני הדיינים, וכל"ה:

"נראה שכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן על הא דמוותרת על כתובתה, וחזינן שקשה לה להיות תחתיו, ואינו מחמת כעס לזמן וכו' ועיין לשון הטור סי' קנד שכתב ואם תובעת כתובתה שיש לחוש כו' הנה מסר הדבר כפי ראות עיני הדיין."

ועל כן הגם שבנד"ד האשה תבעה את כתובתה אין בכך בכדי להקליש ולהחליש את טענתה כי היא מואסת בבעלה, ולקמן נרחיב עוד בדין הכתובה במקרה כעין זה.

והנה גם בנד"ד הבעל מונע מאישתו חיי אישות זו תקופה ארוכה, והאשה מואסת בו באמתלא מבוררת, ובהא נחתינן ובהא סלקינן שהבעל הניצב בפנינו חייב לגרש את אשתו.

להמשך פסק הדין