בפנינו תביעת גירושין כרוכה שהגיש המבקש.

תיאור העובדות
ביום י"ט אדר א' תשע"ו (28.2.16) ניתן פסק דין לגירושין והצדדים הסכימו לפרק את השיתוף וכן למנות אקטואר ורואה חשבון מוסכם. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא, האם יש לשום את פערי ההשתכרות שבין הצדדים באיזון הנכסים.

לטענת ב"כ הבעל מאחר והבעל רכש את השכלתו בטרם הכירו ונישאו הצדדים, אין כל מקום לחלוק את כושר הכנסתו עם המשיבה. עוד טען, כי פערי ההשתכרות אינם בני חלוקה אלא מקנים זכות לחלוקה שאינה שוויונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון והדבר נתון לשיקול דעת בית הדין.

מנגד טען ב"כ המשיבה כי יש לבחון את כושר ההשתכרות של המבקש כנכס בר איזון, בפרט במקום בו המשיבה טיפלה בילדי הצדדים ובפרט בבן הבכור, טיפול שדרש ממנה את הפסקת עבודתה.

ב"כ המלומדים תמכו את טענותיהם בחוק ובכוונת המחוקק, ולאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים בעניין נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו.

דיון והכרעה
כאמור, הצדדים קיבלו בקניין והתחייבות לחלוק את הנכסים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) ובהתאם לשיקול דעת בית הדין (שורה 44 לפרוטוקול).

הטענה כי יש לחלוק את הזכויות הנובעות מ'כושר ההשתכרות' כמו נכסי קריירה או מוניטין, נובעת מנקודת הנחה כי קיימת זכות קניינית של בן זוג בכושר ההשתכרות של בן זוג אחר. זכות זו ככל שהיא קיימת, יוצרת תלות לאורך שנים במעשה ידיו העתידיים של בן-זוג גם לאחר הגירושין.

והנה הלכה פסוקה היא בהלכה העברית כי הגם שכל מעשי ידי הפועל שייכים לבעל הבית, אולם זאת תוך המגבלה שתינתן לפועל זכות חזרה בכל עת שיחפוץ. בעל הבית אינו יכול לקבל קניין מעשה ידיים מוחלט ותמידי בגופו של בן חורין וכמבואר בגמרא (בבא מציעא י.):

פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! וכו' טעמא אחרינא הוא, כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

וכך גם נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, (סימן של"ג סעיף ג'):

התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים.

אמור מעתה, כי במקום בו אחד מבני הזוג יצטרך לשלם מראש עבור הכנסותיו העתידיות, הרי שעל מנת להשלים את אותו החוב, עליו לעבוד במקצוע אותו רכש עד עת פרישתו לגמלאות ואולי אף יותר, וזאת ללא אפשרות להתפטר, להחליף מקצוע או לנפוש. משכך נמצא כי על ידי פסיקת 'נכסי קריירה' בן הזוג נשאר משועבד בפועל לבן הזוג השני לאורך כל ימי חייו, גם לאחר שהתגרשו.

משכך הם פני הדברים ברור כי על פי ההלכה העברית אין לדון את כושר ההשתכרות כנכס בר איזון כשאר הנכסים שבעין.

אכן עדיין יש לבחון אם האמור בחוק יחסי ממון עולה בקנה אחד עם פסיקת ההלכה העברית.

והנה בסעיף 5 (ג) לחוק יחסי ממון (שהוא תיקון מס' 4 לחוק) נקבע כדלקמן:

(ג) בסעיף זה, 'כלל נכסי בני הזוג' – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

לעומת זאת, בסעיף 8 לחוק יחסי ממון נקבע:

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששווים לא יאוזן בין בני הזוג.

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

הנה כי כן, המחוקק בחר שלא להכניס את כושר ההשתכרות בסעיף 5 כנכס בר חלוקה, אלא הניח לשיקול דעת בית הדין את האפשרות להתחשב בכושר ההשתכרות, כמו שאר השיקולים העשויים לבוא בחשבון במסגרת איזון המשאבים.

ניתן לעמוד על כוונת המחוקק גם מסעיף 8 לחוק יחסי ממון הפותח במילים ראה בית המשפט או בית הדין 'נסיבות מיוחדות' המצדיקות זאת, רשאי הוא לקבוע שאיזון הנכסים לא יהיה מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב בין השאר בנכסים עתידיים לרבות כושר ההשתכרות של כל אחד מהצדדים. (סעיף 8 (2)).

נמצא כי נכסי קריירה אינם בני איזון כברירת מחדל, אלא שניתן להתחשב בהם כשיקול לעשות חלוקה בלתי שוויונית. לפיכך קבע המחוקק כי התחשבות בהם תיעשה רק בנסיבות מיוחדות. (ראה עוד תמ"ש 22190/09 ותמ"ש 17359-01-10 ובע"מ 4699/08 'כי לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8 (2) ' ועוד).

ומעתה אין מקום לטענת ב"כ המשיבה המלומד, כי הניסיון לעשות הבחנה בין הסעיפים (5 ו-8) הוא 'פלפול' או 'התחכמות'. שהרי לאור האמור כוונת המחוקק פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, וכמבואר.

עוד טען ב"כ המשיבה כי פסיקת בית המשפט העליון (בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית) מחייבת את בית הדין.

אמנם יד הדוחה נטויה, שהרי אף אם אכן נפסק בעבר שיש להחשיב את כושר ההשתכרות כ'נכס' הניתן לחלוקה, הרי תיקון החוק שנעשה מאוחר יותר, הכניס לסעיף 5 לחוק רק את הדברים הבאים 'זכויות עתידיות לפנסיה פיצויי פרישה קרנות השתלמות קופות תגמולים וחסכונות'. לא לחינם המחוקק בחר להשמיט את 'כושר ההשתכרות' בפירוט הנכסים, והדבר מלמד כי דעת המחוקק אינה נוחה מפסיקה זו, ולפיכך דין הפסיקה להידחות מפני החקיקה המאוחרת.

זאת ועוד, גם לפי הפסיקה שנדחתה ולפיה 'כושר ההשתכרות' ניתן לחלוקה, עדיין יש מקום לחלק שפסיקה זו כוחה יפה רק במקום בו השכלת הבעל נרכשה במהלך חיי הנישואין, בפרט כאשר האשה משתתפת בנטל תשלומי הלימודים, שאז יש מקום לראות קשר ישיר בין המאמץ המשותף לרכישת ההשכלה. גם אם אין לראות בכך עילה לקניין גוף, אך יש בכך הצדקה למתן פיצוי למאמצי האשה ביצירת יכולת כלכלית נמשכת.

אכן, מאחר ובנדון דידן המבקש רכש את עיקר השכלתו וניסיונו בטרם נישאו הצדדים ואף חוק יחסי ממון עצמו החריג נכסים שהיו כבר בתקופת טרום הנישואין מאיזון הנכסים (סעיף 5 (א)(1)), לפיכך יש לקבוע כי הענקת זכות לאדם בהשכלתו של אדם אחר, אינה תואמת את הגישה שבאה לידי ביטוי בעקרון איזון המשאבים, המחריג נכסים שלא התקבלו במאמץ משותף.

ואף בפסק הדין הנזכר עליו נשען ב"כ המשיבה בכל כוחו נקבע:

נקודת המוצא עשויה להימצא בפוטנציאל ההשתכרות של בן הזוג, המבטא את מימוש נכסי הקריירה שנצברו. אולם פוטנציאל זה, יש לזכור ולהדגיש, מורכב לא רק מפרי המאמץ המשותף של בני הזוג אלא גם ולעיתים בעיקר מכישרון אישי, מיכולת הטבועה באדם וממרכיבים נוספים שאין להם תלות בקשר הזוגי. את אלה, וכן את אותו חלק מנכסי הקריירה שיש לייחס לתקופה שלפני תחילת הקשר הזוגי ולתקופה שלאחר סיומו יש להוציא מגדר חשבון האיזון. (ההדגשה אינה במקור)

מנגד למרות שהמשיבה הקדישה את עתותיה לגידול הילדים, אך עדיין ההשקעה בהחזקת הבית בעולם המודרני קטנה היא, בפרט במקום בו גם הבן נמצא במסגרת מתאימה. פעמים רבות יש לראות באי קניית כישורים אישיים בשנים של טרום הנישואים או אחריהם סימן לחוסר יכולת עצמית ולא כסימן להקרבה עצמית.

ביכולתו של כל אדם לקנות השכלה ולהינשא לאחר רכישת כישורים עצמיים. הבחירה שלא לעשות זאת והעדפת מסלול חיים עם פחות מימוש עצמי, אינה מהווה כיום אבן בוחן עיקרי להקרבה, ופעמים שהיא מעידה על העדר יכולת או העדר רצון. משכך לא ניתן לחלוק נכסי קריירה כדבר שבשגרה, ואף לא נראה שזו הייתה כוונת המחוקק, שהרי בכך יש פגיעה יסודית בצדק בסיסי. (וראה עוד פסק דין בית הדין הרבני תיק 830099/5).

בנדון דידן הבעל בקש להתגרש בגין בגידת האשה (שורה 5 לפרוטוקול מיום 28.2.15). הדבר ברור כי בגידת האשה מנוגדת לכל הנורמות החברתיות ומנוגדת לכל מהות הנישואין. הבגידה שוברת לחלוטין את הברית שבין בני הזוג.

לדעת בית הדין בגידה הינה בכלל 'נסיבות מיוחדות' בהם ניתן לעתים שלא לדון באיזון משאבים. כך נקבע בדעת הרוב בבית הדין הגדול וכמו שפסק הגאון הרב חגי איזירר שליט"א בפסק דין מיום כ"ז אלול תשס"ו (תיק מספר 1219-21-1):

לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית גם לא משום האשמה של פרוק הנישואין גרידא. אולם משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פרוק נישואין על ידי בגידה כאשר הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד־צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר, להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו. מה שאין כן בנישואין שלא צלחו, ששם שני הצדדים יש להם חלק בפירוק הנישואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש, האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד מזכה אותו להקלות באיזון משאבים לטובתו.

אמנם לדעת המיעוט אין להפסיד לאשה את זכות איזון המשאבים הקבועה בחוק יחסי ממון במה שנצבר עד מעשה הבגידה, אך ודאי שמכאן ולהבא, ובפרט לאחר הגירושין יש להתחשב בדבר, וכפי שהסכים הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א (פסק הדין שם):

הכלל ההלכתי לגבי אשה שזינתה הוא: 'אם היא זינתה, נכסיה לא זינו', משמעות הדברים שאין לנקום בנכסי האשה, ואין לקחתם ממנה בגין התנהגותה, אלא אם כן ההלכה מחייבת הפסד נכסים וכו' על כן הזכות אינה ניתנת להפסד למפרע גם אם האשה חטאה. אך יש בהחלט להתחשב בזה לגבי מכאן ולהבא, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי של 'והיו לבשר אחד' וכאשר שיתוף זה מופר אין מקום גם לשיתוף נכסים.

לאור האמור נראה כי הן לפי ההלכה והן לפי החוק, כושר השתכרות עתידי אינו 'נכס' בר איזון, ובפרט במקום שהשכלת הבעל נרכשה בטרם נישאו הצדדים, ובהתחשב בעובדה שהאשה היא זו שגרמה במעשיה לפרוק השיתוף, לפיכך בית הדין אינו מוצא מקום להכללת כושר ההשתכרות העתידי של הבעל באיזון המשאבים, כשם שאין מקום לעשות חלוקה לא שוויונית באיזון המשאבים.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ג באדר ב התשע"ו (23/03/2016).