בפנינו תביעת כתובה ופיצוי של האשה.

הכתובה בסך 18,000 ש''ח. הצדדים התגרשו ביום כ"ב אלול תשע"ד (17.9.14). בסיומה של החלטת בית הדין מיום י"ד שבט תשע"ו (24.1.16) נאמר:

הודע לצדדים כי שלב הראיות תם, ומוסכם על הצדדים כי הגענו לשלב הסיכומים.

שני הצדדים יגישו סיכומים במקביל בתוך 21 יום בתביעת הכתובה. הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים בגודל אות וגופן המקובלים.

לאחר קבלת החומרים, בית הדין ישקול הכרעתו.

לאחר מכן, במסגרת החלטת בית הדין מיום י"ג אדר א' תשע"ו (22.2.16) התבקשו סיכומי הצדדים בתוך 14 יום לכל אחד, כאשר סיכומי התובעת יוגשו ראשונה ולאחר מכן יוגשו סיכומי הנתבע.

כן ראה האמור באותה החלטה, לאור בקשת הבעל להפנות את האשה לביצוע בדיקת פוליגרף באשר לטענתו לבגידה:

הבקשה והתגובה הוקראו.

לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין לא יעכב בשלב זה הכרעתו בסוגיית הכתובה, למרות בקשת הנתבע לביצוע בדיקת פוליגרף ע״י התובעת. תיק תביעת הכתובה נפתח כבר ביום 3.11.14 ולאור חלוף הזמן ולאור העובדה כי התובעת מצויה עתה בהריונה, בית הדין לא יורה עתה על ביצוע הבדיקה המבוקשת ע״י הנתבע.

נזכיר, בסיומה של החלטת בית הדין מיום י"ד שבט תשע"ו (24.1.16) נאמר:

הודע לצדדים כי שלב הראיות תם, ומוסכם על הצדדים כי הגענו לשלב הסכומים.

שני הצדדים יגישו סיכומים במקביל בתוך 21 יום בתביעת הכתובה. הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים בגודל אות וגופן המקובלים.

לאחר קבלת החומרים, בית הדין ישקול הכרעתו.

כך שבית הדין כבר הודיע לצדדים כי תם השלב הראייתי והגשת סיכומים טרם פסיקה, וכי הוא לא מוצא מקום לעכב עתה את ההחלטה בשל בקשת הנתבע להפניית התובעת לבדיקת פוליגרף.

ברם, בית הדין יבחן הבקשה פעם נוספת בעת מקרא סיכומי שני הצדדים, וככל שיסבור כי לאור כל החומר שבתיק, כולל סיכומי הצדדים, יש בסיס להוראה זו לביצוע בדיקת פוליגרף, בית הדין ישקול להמתין עם הכרעת הדין עד לביצוע הבדיקה. אולם, ככל שבית הדין יסבור כי אין צורך לכך, ייפסק הדין אף ללא הפנייה לבדיקה זו.

סיכומי הצדדים יוגשו בהתאם לאמור בהחלטת בית הדין מיום 4.2.16 סעיף ג', כאשר מנין הימים יחל מעתה.

עד כאן מתוך ההחלטה הנ"ל. ואכן, בהמשך התקבלו סיכומי שני הצדדים.

סיכומי התובעת
ואלו תמצית טענות התובעת בסיכומיה והנוגעים לתביעה:

הצדדים נישאו ביום י"ד כסלו תשע"ג (28.11.12), אין ילדים משותפים. בעקבות מריבה, עזב הנתבע את הבית ביום י"ב תשרי תשע"ד (16.9.13). לאחר מכן הודיע לה כי החליט לסיים את קשר הנישואין, כן עדכן אותה כי שכר דירה והעביר אליה את חפציו. משמע שהוא תכנן את עזיבתו.

בעזיבתו, הוא לקח חלק גדול מהחפצים.

יומיים לאחר העזיבה, קבלה התובעת טלפון מהבנק, שהנתבע הקפיא את החשבון המשותף וביטל את כרטיס האשראי.

לאחר בקשות התובעת, הם נפגשו אצל מטפלת זוגית. טרם פגישה נוספת אצל המטפלת, הודיע הנתבע כי הוא החליט לסיים את הנישואין.

כן ניסתה להשכין שלום באמצעות הרב שחיתן אותם. הנתבע סירב להצעת השלום.

אף הניסיון להשבת השלום דרך אמו של הנתבע, לא השפיעה.

אף באמצעות באי כח הצדדים, לא הצליחה התובעת לייצב את השלום, משום אי הסכמתו של הנתבע.

כן הגיש הנתבע תביעה לבית המשפט לדמי שימוש בדירה.

כופרת בטענת הבגידה – לא היה ולא נברא, וכפי עדות העד [י' ב'].

האשמות אלו מבוססות על ספקולציות בלבד והתפרצויות קנאה ועל מסרונים שקבלה האשה יום אחר החתונה בברכות מאדם ששהה בחו"ל.

כן עזיבת הנתבע את הבית היתה רק לאחר תשעה חודשים של נישואין, שבהם חיו הצדדים חיי זוגיות מלאים. הנתבע נזכר במסרונים אלו לאחר זמן כדי להצדיק את עזיבתו את הבית. למעשה הוא מאס בתובעת ולא רצה להקים עמה משפחה.

הנתבע אף הגיש תלונה נגד התובעת בגין איומים לאחר ויכוח ביניהם. השופטת קבעה כי עדותו אינה אמינה. התיק שנפתח נגד התובעת נסגר למחרת היום.

בדו"ח יח"ס נאמר כי הבעל רוצה להתגרש והאשה רוצה שלום.

הנתבע הצהיר כי אין לו ראיות לבגידה וגם לא לטענות האלימות.

למעשה אף לאחר עדות העד, אין לנתבע ראיות לבגידה ואלימות.

תובעת מלא כתובתה ופיצוי.

סיכומי הנתבע
ואלו תמצית טענות הנתבע בסיכומיו והנוגעים לתביעה:

הצדדים נשאו ביום י"ד כסלו תשע"ג (28.11.12).

הנתבע עזב את דירת הצדדים ביום י"ב תשרי תשע"ד (16.9.13) בגין אלימות התובעת ואיומיה להגשת תלונות ובגין בגידתה.

הנתבע הגיש תביעת גירושין בגין העילות הנ"ל.

הנתבע גילה יום לאחר החתונה כי התובעת בוגדת בו עם מר [י' ב'] שמכיר אותה זמן רב. ראה בנייד שלה מסרונים ממנו שכתב שהוא אוהב אותה רוצה אותה ומתגעגע אליה. וכן כתב לה ״חיבוקים ונשיקות״ ושלח לה לבבות ותמונות סלפי.

התובעת הסתירה את זהותו של "[...] עבודה" עד שהתגלתה זהותו בבית המשפט.

התובעת היתה אלימה מילולית ופיזית. מתאר את האלימות.

התובעת איימה עליו לא אחת כי תגיש נגדו תלונות כזב במשטרה.

התובעת הגישה תביעה לבית המשפט לפירוק שיתוף בחודש פברואר 2014. לכן היא מורדת.

מדובר בנישואין קצרים - פחות משנה.

נגרמה לו עגמת נפש גדולה שנאלץ לקיים הליך משפטי ארוך למרות שהיה נשוי תשעה חודשים שמתוכם חי עם התובעת רק שבעה חודשים.

כן הוא נכנס להוצאות משפטיות גבוהות בשל סירובה להגיע להסכם כולל.

לאור סירובה של התובעת להיבדק בפוליגרף הוא בטוח כי התובעת בגדה בו במהלך הנישואין.

מבקש לקבוע כי היא הפסידה כתובתה.

הנתבע עזב את הבית לאחר מריבה קולנית עם התובעת כשהיא שלחה אותו לישון בבית אמו. ואז הוא שלח לה מסרון כי החליט לסיים את קשר הנישואין שלהם לאחר בגידתה והתנגדותה לטיפול זוגי שדרש.

הנתבע אכן הודיע למטפלת הזוגית כי הוא לא יבוא לפגישה כי החליט לסיים את נישואיו.

הרב דיבר עם הנתבע וכששמע את סיפורו, עודד אותו להתגרש.

דורש שהתובעת תיבדק בבדיקת פוליגרף לאחר לידתה.

תיאור השתלשלות העניינים בתיק
ובכן, טרם מתן החלטה, נתאר את השתלשלות העניינים בתיק זה מתוך החלטות קודמות שכבר נתנו.

נזכיר, כי לאחר הדיון הראשון בתביעת הבעל לגירושין ביום ו' ניסן תשע"ד (6.4.14) הוציא בית הדין החלטה ובה נאמר:

בפנינו תביעת גירושין של הבעל.

האשה מצהירה כי היא לא רוצה להתגרש.

הצדדים נשואים 15 חודשים, ומתוך זה פרודים כחצי שנה. לצדדים אין ילדים.

בבית המשפט האשה תבעה פירוק שיתוף בדירה המשותפת והבעל תבע דמי שימוש.

הבעל מפרט תביעתו: האשה בגדה לאחר החתונה, יום אחרי החתונה גיליתי שהאשה מתכתבת עם אחר. גיליתי את המסרונים. הייתי המום ונבוך. עירבתי את משפחתה, והמשפחה שלה הגיבה בזלזול. בעת שנסענו ברכב היא הכתה אותי בראש ובצוואר. בגלל שערבתי את משפחתה. כן היתה אלימות פיזית ומילולית. אני רופא, כירורג, אך כשחזרתי הביתה היא בעטה בי, זרקה עלי חפצים, כדי שלא אישן. כך נמשך בין שעתיים לשלוש. כן מעירה אותי באמצע השינה וזורקת עלי חפצים. כן אי קיום יחסי אישות, רק פעם בחודש. כן החלפת מנעול בבית. גורשתי מהבית, האשה ארזה לי את החפצים. האשה הציקה לי, לא הגשתי תלונות במשטרה כדי שלא לפגוע בקריירה של שנינו. הגיע שמאי לדירה, במהלך הביקור היא לא הציעה לי לשתות. האשה ידעה שאני שונא סיגריות, לאחר החתונה היא החלה לעשן בגלוי. נוצר על זה ריב גדול. מעת הפירוד אין כל קשר. היינו חמישה חודשים בייעוץ זוגי, והמצב רק נהיה גרוע יותר. האשה לא שיתפה פעולה בייעוץ. האשה הגישה תביעה לפירוק שיתוף.

האשה מגיבה: הגירושין נכפו עלי. ניסינו להביא ילדים, היה ריב, בקשתי סליחה, זה לא עזר לי. כשנסעתי לבקר את הורי, הבעל הוציא את חפציו מהבית. לא סיכמנו על פרידה, הוא שלח לי מסרון על זה. לא יכולתי ליצור קשר יותר, הוא לא ענה להודעות. דברתי עם הרב שחיתן אותנו, שניסה לשכנע אותו להמשיך. שוחחתי עם אמו, הוא פגש בי ודיבר על פירוק הנישואין. אני לא אכפה את עצמי על הבעל. רק כחודשיים לאחר שהבעל עזב החלפתי מנעול. הצעתי לו את המפתח החילופי.

מוסיף ב"כ הבעל: האשה לא אמרה שהיא אוהבת את הבעל, זה צעד טקטי לשם קידום התביעה הרכושית. היא לא יצרה עמו קשר מאז הפירוד. היא הגישה תביעה לפירוק שיתוף. אמציא את התביעה. יש לחייב את האשה בגט.

מוסיפה ב"כ האשה: כל העילות של הבעל מוכחשות. לבעל אין ראיות על בגידה, רק ראה החלפת מסרונים על עובד שעבד עמה בעבר. באשר לאלימות, היא מודה שהיתה מריבה, היא התנצלה לאחר המריבה. היא רוצה עוד הזדמנות, יש להפנות לייעוץ.

ב"כ האשה מצהירה כי הכתובה בסך 18,000 ש''ח.

האשה וב"כ מצהירות כי אם הייעוץ לא יצלח, הן יקבלו את מסקנות הייעוץ.

הבעל מגיב: מבחינתי הנישואין תמו. אין לי כל רצון בהמשך הנישואין.

ובכן, בית הדין מתרשם כי אכן המצב בין הצדדים קשה. הנתק כנראה עמוק, וספק האם ניתן לאיחוי. ברם, כדי שלא להיחפז בתיק זה, בית הדין מחליט כי יש להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע של בתי הדין, לשם בחינת מערכת היחסים ביניהם והאפשרות להשיב השלום לביתם.

מבוקש דו"ח יח"ס בעוד 45 יום.

לאור הדו"ח שיתקבל בית הדין ישקול המשך צעדיו בתיק.

אם דו"ח יח"ס יהיה תואם להתרשמות בית הדין, בית הדין ישקול להורות כאמור שם. כן תילקח בחשבון הצהרת האשה כי היא תקבל על עצמה את מסקנות האבחון של יח"ס בית הדין. כן בית הדין רושם לפניו את הצהרת האשה כי בעניין הגירושין היא לא תכפה את עצמה על הבעל נגד רצונו.

הבעל רשאי להמציא לבית הדין את תביעת האשה בבית המשפט.

כך שבשלב ראשון, הבעל ביקש לגרש והאשה ביקשה שלום.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ט"ז אב תשע"ד (12.8.14) בתיק הגירושין:

תגובת ב"כ האשה הוקראה. כן בפנינו דו"ח יח"ס.

לגופו של עניין, במסקנת החלטת בית הדין מיום 6.4.14 נאמר:
[...]
עוד נציין כי כאמור שם, ב"כ האשה מצהירה כי הכתובה בסך 18,000 ש''ח.

ובכן, לאור האמור בדו"ח יח"ס התואם את התרשמות בית הדין האמורה לעיל, בית הדין מורה על גירושין.

יש לפתוח תיק לסידור גט.

הצדדים התגרשו ביום כ"ב אלול תשע"ד (17.9.14).

עוד נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ג שבט תשע"ה (2.2.15) בתביעת הכתובה:

למעשה, הצדדים התגרשו ביום 17.9.14. הכתובה הוצגה לבית הדין, ע"ס 18,000 ש''ח, סך כולל.

הנתבע מגיב: האשה בגדה. יום לאחר החתונה גיליתי בשפת הים שהיא מתכתבת במסרונים עם בחור בשם [...], בבית ראיתי את תוכנם ושם כתב לה שהוא מתגעגע אליה, אוהב אותה, וכן לבבות וחיבוקים. לאחר מכן היא מחקה את המסרונים הנ"ל. לא דאגתי לצלמם. זה היה יום אחרי החתונה. לכן לא צילמתי. היא אמר לי כמה פעמים שהיא מתכתבת אתו בענייני עבודה. הכרנו שנתיים לפני החתונה וגרנו יחד שנה וחצי. רק לאחר החתונה ידעתי את הקוד של הנייד שלה, ואז ראיתי. יום לאחר מכן ספרתי למשפחתה את מה שגיליתי ורציתי לחזור לבית אמי לחיפה. היא לא הסכימה שאקח את החפצים ודרשה שאחזור לבית הוריה. במהלך הנסיעה היא הכתה אותי והשתוללה. בבית הוריה הצלחתי לקבל את חפציי ואז חזרתי ברכבת ועזבתי. לאחר שבוע דברנו ולאחר לחץ הציעו לי לתת הזדמנות לנישואין. נגד מצפוני הסכמתי, היינו חמישה חודשים בייעוץ. היא לא יישמה כלום והיחסים בינינו החריפו. באשר לאלימות, מאז שהיא ידעה מהבגידה, היתה הרבה אלימות, גם כשגרנו בבית אמי היו כמה התפרצויות, היא שברה את ראש המקלחת ומכסה אסלה. בדירה המשותפת שלנו גברו ההתפרצויות. חזרתי מתורנות של רופא, והיא החלה להרביץ לי, היא רצתה לדבר אתי, אך הייתי לאחר שלושים שעות עבודה. היא זרקה חפצים, הכתה, לא נתנה לי ללכת לישון במשך שעתיים.

התובעת מגיבה: ביום ההולדת שלי הוא הפתיע אותי בנסיעה ליוון, סופ"ש ארוך, לכבוד יום ההולדת שלי, והיתה אהבה שם, זה היה חודש לפני עזיבתו. לעולם לא בגדתי, אכן הוא ראה מסרונים שהתכתבתי עם מי שלא יכל להופיע לחתונה, אחד מהם [...] מהעבודה ששלח לי מסרונים ושלח נשיקות, וזה הוא עושה לכולם. לכן לא הסתרתי את הנייד שלי. הוא רצה לעזוב אותי יומיים לאחר החתונה בגלל המסרונים הללו. לא עזר לי מה שניסיתי להסביר, הוא סיפר זאת לכל משפחתי וכולם היו בהלם. רק לאחר שכולם ידעו, זה נודע לי וזה היה קשה מאוד לי. באשר לאלימות, אף פעם לא הייתי אלימה אתו, הוא עבד המון, ותמיד רצה לעבוד או לישון. לעתים באתי בדרישות בגלל הביוץ ועוד, וזה לא התאפשר. בכל פעם הוא נסחף לעניין הבגידה, עד שיום אחד הוא עזב אותי. הוא לא רצה, ועל זה רבנו, ולכן הוא בסוף עזב.

מוסיפה ב"כ התובעת: הבעל תבע גירושין ללא עילה, לא היתה בגידה, ביח"ס הסבירו לה שהבעל נחרץ. יש כל התנאים לחייב את הבעל בכתובה. התלונה של הבעל נסגרה בהעדר ראיות.

הבעל מגיב לשאלת בית הדין: למעשה, אין לי כיום ראיות לבגידה. גם לאלימות אין לי ראיות.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים.

ובכן, בשלב זה בית הדין לא יורה על הגשת סיכומים טרם פסיקה, אך ממכלול הטענות ומהמצב הנתון של – מילה נגד מילה – ללא ראיות, לא נמצאה עדיין עילה מספקת לשלילה מוחלטת של זכאות האשה לכתובה.

בית הדין מפנה את הצדדים ליח"ס של בית הדין בניסיון להביא את הצדדים לכלל הסכמות או פשרה בתביעת הכתובה שהיא ע"ס 18,000 ש''ח בבסיסה.

מבוקש דו"ח יח"ס, הכולל את הסכם הפשרה שהושג, בתוך 30 יום.

אם אחד מהצדדים מתנגד להליך בפני יח"ס, יהיה רשאי להביע עמדתו.

כך שכבר אז בית הדין הבהיר שלא נמצאה עילה לשלילה מוחלטת של זכאות האשה לכתובתה.

למעשה, לא הושגה הסכמה במסגרת יח"ס.

ובהחלטת בית הדין מיום כ' חשוון תשע"ו (2.11.15) נאמר:

ברם, בדו"ח יח"ס נאמר כי לא הושגה הסכמה.

בפתח הדיון בית הדין מעדכן את הצדדים בשינוי במותב בית הדין, והצדדים מסכימים להמשיך ולדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים על ידי המותב הקודם.

כיום, טוענת ב"כ האשה: הבעל חייב במלוא הכתובה. אין עילה לפטרו מכתובתה.

הנתבע מגיב: בקשתי לזמן עד לדיון, את מי שבגד עם התובעת. שמו [י' ב']. יש לזמנו עם צו הבאה בגין אי הופעתו לדיון.

מגיבה ב"כ התובעת: הבעל מנסה למתוח את הזמנים. על הנתבע היה מוטל לוודא שהעד יופיע. אנו המצאנו את כתובת מקום עבודתו.

עד כאן עיקר טענות הצדדים ההדדיות.

בהסכמת הצדדים, בית הדין שוחח בנפרד עם כל אחד מהצדדים בניסיון להביאם להסכמה, ברם לא הושגה ההסכמה המיוחלת.

ובכן, בית הדין בדק במערכת המחשוב ומצא כי רק כתובת מקום העבודה של העד הומצאה לבית הדין על ידי התובעת, ובמסגרת המדיניות של בית הדין, בשלב זה לא נשלחה אליו הזמנה לדיון לכתובת הנ"ל, כדי שלא לפגוע בעבודתו של אדם ובעיסוקו.

לאור האמור, ייקבע דיון נוסף בהקדם האפשרי ולאור אפשרויות היומן. הנתבעת, העובדת אתו באותו מקום עבודה, תמציא את כתובת העד או תתחייב להופעתו לדיון הבא אף בלא המצאת כתובתו. הודעתה לאישור ביצוע תתקבל בתוך שבעה ימים. יוזמן העד. אם העד יוזמן ולא יופיע לדיון הבא, בית הדין ישקול בחיוב זימונו בצו הבאה על ידי משטרת ישראל.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ד שבט תשע"ו (24.1.16) באשר לעדות העד וחקירת הצדדים:

כיום, הופיע העד, מר [י' ב'].

ואלו תשובותיו לשאלות הנתבע: שמי [י' ב'], גם קוראים לי [...]. מציג תעודת זהות. אני עובד ב[...], משנת 97, עובד עם התובעת, משנת 2007, אני נשוי ואב לילדים, לא קיימתי יחסי אישות עם התובעת, לא שום מגע מיני. התכתבתי אתה בוואצאפ ומסרונים, אף מעבר לשעות העבודה. היא מופיעה אצלי בשם [א']. מציג. לא ידעתי שאני מופיע אצלה בטלפון תחת השם "[...] עבודה". לא זוכר ששלחתי לה לבבות ונשיקות בוואצאפ לאחר החתונה. לא זוכר ששלחתי לה שאני אוהב אותה או מתגעגע אליה. הוזמנתי לחתונה שלכם, אין לי מושג מה עם הכינוי "[...] עבודה".

הנתבע מציג לעד מסמך מבית המשפט כי התובעת כתבה שהוא שלח לה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה.

מגיב העד: אני לא זוכר דבר כזה. אני מסכים להיבדק בפוליגרף האם קיימתי יחסי אישות.

ב"כ התובעת טוענת שאין לה מה לשאול את העד.

למעשה, לאור עדות העד בית הדין לא מתרשם כטענת הנתבע כי היה איזה קשר אישי לא ראוי בינו לבין התובעת. ניכרים דברי אמת, ובית הדין מתרשם כי העד לא מעלים מידע מבית הדין באשר ליחסיו עם התובעת.

ונתאר עוד מתוך ההחלטה נ"ל:

חקירת הנתבע

ב"כ התובעת חוקרת את הנתבע, ואלו תשובותיו: תביעת הגירושין שלי מבוססת על הקשר עם העד וגם על אלימות. בהודעות שלו ראיתי שהוא שלח לבבות ונשיקות, כתה (=כתב) כמה שהוא אוהב את התובעת ומתגעגע אליה. שלח תמונת סלפי שלו. יום לאחר החתונה ישבנו בשפת הים וראיתי שהיא מסתמסת עם אדם, שהיא הסתמסה אתו גם קודם. כשחזרנו הביתה הצלחתי להגיע לטלפון כשהיא ישנה וראיתי בוואצאפ את מה שתיארתי. הם התכתבו כ-45 דקות על שפת הים. לא תיעדתי את ההתכתבות הזו, ולא צילמתי אותה.

וטוענת עוד ב"כ התובעת: בבית המשפט כתב שהוא אוהב מתגעגע, ובתביעת הגירושין כתב דברים אחרים.

מגיב הנתבע: לא שיניתי גרסאות.

חקירת הנתבעת

הנתבע חוקר את התובעת, ואלו תשובותיה: אני מכירה את העד משנת 2007, אין לו שם נוסף, רק [...], כיניתי אותו "[...] עבודה", התכתבתי אתו לעתים קרובות מעבר לשעות העבודה, עבדתי הרבה שעות נוספות, ונסיעות רבות בארץ במסגרת העבודה ב[...], לא קיימתי יחסי אישות עם העד, לא לפני ולא אחרי הנישואין, לא קיימתי אתו קשר מיני של חיבוקים ונשיקות, זה מעליב אותי לשמוע כך, יום לאחר החתונה הסתמסתי אף עמו, לא זוכרת אם הוא שלח לי לבבות אדומים ונשיקות, הוא לא כתב שהוא רוצה אותי, לא זוכרת אם הוא כתב שהוא אוהב אותי. הוא לא היה בחתונה שלנו ואיחל לי איחולים. במסגרת האיחולים לא זוכרת מה הוא כתב. מחקתי את כל ההתכתבויות במסגרת העבודה [...]. הייתי בסערת רגשות קשה לגלות שהוא חושד בי יומיים לאחר החתונה, הוא סיפר למשפחתי על הבגידה לפני שסיפר לי, אכן השתוללתי בנסיעה, לא הכאתי. היינו בקשר יומיים לאחר מכן. עברנו לגור לבית הוריך לאחר מכן, שלושה ימים לאחר מכן השלמנו. עד שצץ משבר חדש. היו לנו הרבה ריבים בחי הנישואין. לא היכיתי אותך ולא זרקתי חפצים. היינו בטיפול זוגי חמישה חודשים, אני רציתי בנישואין וילדים, אך הנתבע לא רצה זאת. לא הכיתי לאחר שחזרת מתורנות בת שלושים שעות, גם לא באירוע הנוסף, תפסת לי את היד ועיקמת אותה ולא התלוננתי. ביום עזיבתך לא ידעתי שאתה עם חום, ורבנו, ונעלתי את עצמי בחדר שינה ואתה נשארת בסלון. קיוויתי שנירגע ונמשיך. לא השתוללתי ושלחתי אותך לישון אצל אמי.

ומוסיפה ומגיבה לשאלותיו: לא גירשתי אותך מהבית, החלפתי מנעול חודשיים לאחר עזיבתו את הבית, לאחר שהתחננתי שהוא יחזור. קראתי לעד [...], זה היה כינוי אצלי בטלפון, בבית משפט התייחסתי אליו כ[...] משום שהנתבע קרא לו [...], אך לאחר שנשאלתי אמרתי את שמו. יש לי שמות אמיתיים בטלפון, העד הופיע בקוד "[...] עבודה" כי זה כינוי שלו מלפני תשע שנים. זה לא היה כדי להסתיר יחסים, כי לא היו. אסכים להיבדק בפוליגרף על אודות קשר מיני עם העד.

עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים ההדיות.

אין לצדדים זכויות כספיות לחלוקה.

הודע לצדדים כי שלב הראיות תם, ומוסכם על הצדדים כי הגענו לשלב הסכומים.

שני הצדדים יגישו סיכומים במקביל בתוך 21 יום בתביעת הכתובה. הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים בגודל אות וגופן המקובלים.

לאחר קבלת החומרים, בית הדין ישקול הכרעתו.

בנוסף, העד רשאי להמציא לבית הדין בתוך עשרה ימים את דרישתו לתשלום בהתאם למה שהצהיר בדיון בצירוף אסמכתאות המאמתות תביעתו, ובית הדין ישקול תביעתו לגופה כמקובל.

בית הדין אוסר על כל אחד מהצדדים להציג או להראות כל החלטה, פרוטוקול או כל מסמך בתיק זה לכל גורם נוסף שאינו קשור לתיק ואינו התובע או הנתבע עצמם. אם יתברר כי גוף נוסף או אדם נוסף שאינו התובע או הנתבע נחשפו בדרך כל שהיא לאחד מהחומרים הנ"ל בית הדין ישקול פסיקת הוצאות לדוגמה נגד הצד שהפר צו זה.

עד כאן ציטוט מהחלטות קודמות בתיק.

דיון והכרעה
המסתמן מכל האמור הוא שהנתבע הוא זה שפתח את תביעת הגירושין. לאחריו פתחה התובעת תביעה בבית המשפט לפירוק שיתוף. הנתבע הוא זה ששלח לתובעת מסרון כי ברצונו לסיים את נישואיהם. הנתבע לא הוכיח כי האשה היתה אלימה כלפיו. אמנם, בהודאתה בבית המשפט אמרה כי היו לה התפרצויות, ברם, בית הדין אינו מוצא בכך עילה הלכתית להפסד כתובה.

לאחר מכן הצדדים ניסו לייצב את השלום באמצעות ייעוץ נישואין, אך הבעל הודיע ליועצת כי אינו מוכן להמשיך בייעוץ וכי ברצונו להתגרש, כאמור בסיכומיו.

לאור כל האמור, בית הדין אינו מוצא עילה לקבוע כי הגירושין נגרמו בעטיה של התובעת או ביוזמתה ללא סיבה.

המסתמן מכל האמור הוא שאף שהנתבע ראה יום לאחר הנישואין מסרונים מחשידים לטענתו בדבר קשר של אשתו עם גבר זר, הוא המשיך לחיות עמה עוד שבעה חודשים, והצדדים אף קיימו יחסי אישות, אף שלטענת התובע היו אלו רק פעם בחודש, כפי שטען בדיון וכאמור בהחלטת בית הדין המצוטטת מעלה. מכך נראה כי הוא עצמו לא האמין באמת כי התובעת בגדה בו או שהדבר לא הטריד באמת את מנוחתו.

בנוסף, לגופו של עניין, בית הדין לא מצא בסיס בטענותיו של הנתבע כי התובעת בגדה בו עם גבר זר. לצערנו, בדור בו אנו חיים, מסרונים שנשלחים מגבר זר לאשה, בהם נאמר אני אוהב אותך, או שמכילים משלוח לבבות וכדומה, אינם מורים על חשש לבגידה, ובפרט כשהם נשלחים על ידי שותף לעבודה יום לאחר החתונה שלא השתתף בה.

לאור האמור, בית הדין אינו מוצא מקום להפנות את התובעת לבדיקת פוליגרף, זאת משום שבית הדין משתמש בכלי זה רק כאשר קיים חשש סביר שהטענה הנטענת נכונה, ושהיא יכולה להתברר באמצעות בדיקה זו, ואף אז, הבדיקה תבוצע רק בהסכמת שני הצדדים, כך שבנסיבות תיק זה, שלא נמצא בסיס לחשד של הנתבע כי התובעת בגדה בו, אין מקום להורות על ביצוע הבדיקה. כמו כן, מוצא בית הדין כי אין מקום להסיק מסירובה להיבדק עתה, כי אכן טענות הנתבע באשר לבגידת התובעת הן נכונות.

נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום י"ג אדר א' תשע"ו (22.2.16) נאמר:

ברם, בית הדין יבחן הבקשה פעם נוספת בעת מקרא סיכומי שני הצדדים, וככל שיסבור כי לאור כל החומר שבתיק, כולל סיכומי הצדדים, יש בסיס להוראה זו לביצוע בדיקת פוליגרף, בית הדין ישקול להמתין עם הכרעת הדין עד לביצוע הבדיקה. אולם, ככל שבית הדין יסבור כי אין צורך לכך, ייפסק הדין אף ללא הפנייה לבדיקה זו.

כאמור לעיל, בית הדין אינו מוצא עתה מקום להפניית הצדדים לבדיקה זו, ויפסוק את הדין בלעדיה.

לאור כל האמור, בית הדין לא מוצא עילה לשלילת כתובתה של התובעת. אף נישואין קצרים אינם עילה לאי חיוב כתובה, וכל שכן שמדובר בכתובה בסך 18000 ש"ח.

לאור כל האמור, בית הדין מחייב את הנתבע במלוא סך כתובתה של התובעת 18000 ש"ח.

פיצוי
בכתב התביעה האשה דורשת אף פיצויים.

נזכיר, האשה לא חפצה בתחילה להתגרש ובקשה שלום בית, וראה ציטוט מפרוטוקול הדיון בתביעת הגירושין המובא לעיל.

לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין מחליט לחייב את הבעל בסך נוסף של 18,000 ש''ח, כפיצוי לאשה.

ולביאור הדבר ראה מאמרו של הג"ר אברהם שרמן שליט"א, חבר ביה"ד הגדול לשעבר, בקובץ "שורת הדין" (ח"י), שם ציין שלשה סוגי פיצויים לאשה, וכך כתב:

לסיכום מצינו שלושה סוגי פיצוי גירושין:
א. פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין.
ב. פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, (להגר"א חזן זצ"ל אבהע"ז ח"ב סי' א), שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים, והאישה אינה רוצה להיפרד מבעל נעוריה, וכתב הרב תעלומות לב, שאין זה תקנה לאשה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה. לאחר שכל ההשתדלויות שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר [כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים]. בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט. ושם בתעלומות לב (ח"ב דף ל"ו ע"ג) הביא הסכמה של בית הדין שבטרבולוס (לוב) על עניין זה וכתבו הרבנים הסכמה של בית הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת [אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה, דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה], וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין, ינסו בית הדין לדחות הגירושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם, ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

עיין שם שהביא תשובות נוספות מהפוסקים בעניין זה וכתב:

המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט וביה"ד מפעיל את "מנגנון" הפיצויים ע"מ שהאישה תסכים לבצע את הגט.

ועי' בכל הנ"ל בפס"ד בית הדין הרבני נתניה (תיק 823575/7) בנימוקי כב' אב"ד הג"ר מיכאל עמוס שליט"א, שהוסיף:

ומסיק שם כי פנה לכבוד מרן הגאון יוסף שלום אלישיב זצוק"ל לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין, והשיב לו שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש, יש מקום לחייב את הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת פיצויים.

וכעין זה עיין פד"ר חלק ו' (עמוד 257) ופד"ר חלק ז' (עמוד 111) ופד"ר חלק ח' (עמוד 36) ופד"ר חלק ח'-ט' (עמוד 65).

א"כ בנידון דידן דמי לסוג פיצוי זה, שהרי כל סיבת פירוק הבית נעשה בסיבתו של הבעל, ובית הדין כבר כתב זאת בפס"ד הראשון שניתן בתאריך 05/10/11 ובו פסק כי דין הבעל כדין רועה זונות.

גם בפס"ד שני שניתן בתאריך 18/04/12 חזר בית הדין על פסיקתו ואף הוסיף כי יינתן לאשה פיצוי ע"פ שיקול דעתו של בית הדין ולאחר שהאישה הסכימה לקבל את גטה כפי שפסק בית הדין. יש לפסוק לאשה גם פיצוי בנוסף לכתובתה.

ועי' בכל הנ"ל בפס"ד בית הדין הרבני נתניה תיק 823575/7 שם, שלבסוף הסיק כי הבעל חייב בכתובת אשתו ותוספת כתובה כשהיא צמודה על סך 333,497.50 ש"ח. כן חויב הבעל בתשלום פיצוי לאישה בסך 180,000 ש"ח.

בהחלטה דנן, בית הדין אינו מתייחס לסך האיזון הכספי שבין הצדדים. הצדדים יחשבנו במשותף את סך החיוב לאור ההלכה הידועה כי לא ניתן לחייב בעל בתשלום כתובה יחד עם תשלומי איזון זכויות שמעביר לה.

אך נחדד - הקיזוז ייערך מול חוב הכתובה, ברם, פסיקת הפיצויים, שנועדה לשכנע את האשה להתגרש, כאמור בפוסקים, אינה תלויה בפסיקת הרכוש ואיזון המשאבים או הזכויות, והיא תשולם לאשה בכל מקרה. כך נותנת הסברה, שהרי אם היה ניתן לקזז סך זה מאיזון הזכויות ואין לו משמעות בפועל, כיצד הוא אמור לשכנע את האשה להתגרש?

מסקנה
א. הנתבע חייב בכתובת אשתו בסך 18,000 ש''ח.
ב. כן הנתבע חייב בפיצוים לתובעת בסך 18,000 ש''ח נוספים.
ג. סך זה בכללותו ישולם לתובעת בתוך 60 יום.

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד הרב אברהם דב זרביב

אני מסכים לפסיקת הכתובה שפסקו חבריי אב"ד הרב אושינסקי וחבר בית הדין הרב זרביב שליט"א, אולם לבי בל עמי להסכים עמהם לחייב את הבעל בפיצויי גירושין, ואבאר שיחתי.

אמנם מצאנו בכמה פוסקים שהעלו על שולחנם את עניין הפיצויים לאשה מהבעל, אך בכל אותם קדמונים האפשרות לחייב את הבעל בפיצויים היתה בדרך כלל רק לאחר שהתקיימו התנאים הבאים:
א. היתה רק המלצה לגט ולא חיוב.
ב. הפיצוי ניתן על דעתו של הבעל.
ג. מטרת הפיצויים היתה להביא את האשה להסכמה להתגרש למרות שעל פי ההלכה לא היתה חייבת.
ד. הפיצוי ניתן רק באופן שנגרם עוול גדול לאשה בגירושיה, כגון שרוצה לגרשה אחר שהיתה נשואה לו תקופה ארוכה בנאמנות, ולא הביאה ילדים מחמת אי יכולתו ולא אי יכולתה, ובכל זאת הוא זה שמעונין לגרשה.
ה. חיוב הפיצויים נועד לגרום לבית הדין להסכים להיזקק לסדר להם גט כי אילולא זאת בית הדין היה נמנע מלסדר גט.

פיצויים במקרים קיצוניים או בעוולות מיוחדות
הנה יעוין בשו"ת רדב"ז (חלק א' סימן שכ"ז) שנאמר שם כך:

שאלה. ילמדנו רבינו, ראובן נשא את לאה ונשבע ראובן על דעת השי"ת שלא יישא אשה אחרת עליה בחייה, אבל אינו כתוב בשטר הכתובה שנשבע לדעתה ורצונה, ואחר כך הולידו בנים ובנות ונפטרו ולא נשאר לו אלא בן אחד, ועתה לאה היא בת מ"ה שנה וחדל לה להיות אורח כנשים ורוצה ראובן לקחת אשה לקיים מצות פריה ורביה והולך לב"ד שיתירו לו שבועתו כיון שכוונתו לקיים המצווה, ולאה אשתו אינה רוצה לתת לו רשות בשום צד, וגם ראובן אינו רוצה לגרשה מפני שהיא אשת נעוריו ועוד שכתובתה מרובה. ילמדנו רבינו אם יש כח בב"ד להתירו שבועתו כיון שהיא לדבר מצוה כי בלי ספק אנן סהדי דלא נשבע לבטל מצוה וא"כ לא חלה שבועתו ואת"ל שאין להם רשות לב"ד להתיר, אם הלך ראובן לפני שלשה הדיוטות והתירוהו מי הוי התרה או לא. ושלום אדונינו יגדל למעלה למעלה כנפשו הטהורה והקדושה ונפש כורע ומשתחווה למול הדרת תורתו הצעיר לוי ן' אל טביב.

וא"ת מה תקנה יעשה ראובן זה כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה מלבושים או להתנות לה שלא יכנוס צרה בתוך הבית עמה וכיוצא בדברים שדרך הנשים להתפייס, ואם לא נתפייסה, אנוס הוא, דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה כדאמרינן התם, הלכך, אם לא נתפייסה מתירין לו שבועתו ואפילו עומדת וצווחת, דאנוס הוא, וכן העליתי באותה תשובה.

הרי שהציע הרדב"ז לתת פיצויים לאשה שנשבע שלא יישא אשה עליה, נפטרו להם כל ילדיהם למעט ילד אחד, האשה בת מ"ה שנים ואינה מעוניינת להתגרש מבעלה, במקרה זה יש לנסות על ידי מתן פיצויים לשכנעה להסכים להתגרש.

או יעוין בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא - אבן העזר סימן ק"ב) במקרה המובא שם וז"ל:

ועל פי כל המבואר למעלה, נבוא לעובדא דאתי לידן הלכה למעשה, שבא לפנינו האלוף התורני מו"ה פלוני, ולפי דבריו האשה אשר לקח היא ילדה לו בנים ומתו ושוב לא ילדה, וזה עשר שנים וקרוב לשמונה חדשים לפי דבריו מיום מיתת האחרון, ולכן עזב את ביתו זו אשתו ונסע ממנה וכתב אגרות מהמבורג שאחר שלא זכה לקיים מצוה זו בחו"ל רצונו לעלות לארץ הקדושה ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות יחדיו בזרע קיימא, והאשה אין רצונה בזה ועל פי זה נתעורר מדנים וכו'.

ושלחתי לאבי האשה הנ"ל והתשובה מאבי האשה היה שבתו מחזקת בחדא מילתא שאם לא ייתן לה סך מסוים כפי רצונה, לא תקבל גט, וגם לא"י אי אפשר לה ליסע וכו'.

והנה למען האמת והשלום כתבתי דרך פשרה לאבי האשה וליתן יותר מכתובה ותוספת כפי הסך אשר כתבתי, והשיב אבי האשה בזה הלשון, מעשה אצבעותיו וכו' וראיתי מתוכו שאמ"ו וכו' הטריח עצמו למצוא פשר כדי להוציא שניהם יחד ממבוכה כזו, בכן עשיתי את שלי לדבר על לבה דברים המתיישבים, והשיבה, בתי כבר גילתה דעתה בזה לשעבר ושאינה זזה מדעתה לפחות לה אף פרוטה אחת. ומעתה אחר שהאשה עומדת על דעתה, וכבר כתבתי אטו תרקבא דדינרא יתן, ולא שייך בזה שמתרצית לקבל גט והרי היא מסרבת וקם הדבר על דת ודין להתיר להאלוף מוהר"ר פלוני לישא אחרת עכ"ל.

גם הנודע ביהודה הציע לתת פיצוי הולם לאשה, עקב המאורעות הנוראיים שחוותה, ובנוסף שאין טענה לגרשה, ולכן לא נותרה ברירה אלא להציע פיצוי כספי כדי שתסכים להתגרש ואף זה בסכום סביר.

הגר"א שרמן שליט"א הביא בפסק דינו (פרויקט השו"ת, המאגר המקוון, פסק מ"ג), את דעת בעל "הישכיל לעבדי" באשר לפיצויים לאשה, וזה לשונו:

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באשה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש, אלא שתעודות רפואיות שהגישה האשה מצביעות שלאשה אין מניעה מלהתעבר, כך שייתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האשה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי. וכתב שם הרב על פסק ביה"ד האזורי, וזה לשונו "היא הנותנת, שמפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט, לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים".

פיצויים כדי לשכנע את האשה לקבל את גיטה
גם מצאנו, שכדי לצאת מהמבוי הסתום שאליו לפעמים נקלעים בני הזוג, ובית הדין לא מוצא דרך כיצד להובילם לגירושיהם הפתרון הוא מתן פיצויים לאשה, וכפי שסיכם זאת בעל התעלומות לב (אבהע"ז חלק ב' עמוד ל"ז סוף סימן א') שהובאו ראשית דבריו בדברי האב"ד שליט"א וז"ל:

אך שאם יראו הב"ד שהבעל איננו שומע בקולם ואחר שיודיעוהו חומר האיסור וידחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו, והבי"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד, כי אז כדי שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי בלא אשה, יזדקקו הבי"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודים בעין, עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה, דרך משל אם כתובתה מאה ועשרים בין הכול , יתן לה מאה וארבעים, וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה, ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס המערב יע"א ושו"ב וקיים עכ"ל.

כלומר, בלית ברירה וכשאין מוצא כיצד להביא את האשה להסכים לקבל את גיטה רק אז הדרך של מתן פיצוי כספי היא הדרך המעשית לכך.

את הדברים הנ"ל סיכם הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל חלק ז' סימן צ"ו) וז"ל:

בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל שלא לגרש אשה בע"כ בשום אופן אפילו אם היא אשתו שניה וכמו שכתבו משם האורחות חיים ונהגו העולם שלא לגרש אלא מרצון שניהם וכ"כ הר"ן בתשובה לא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה אולם לאידך גיסא חובה עלינו לדאוג לעיגונא דגברא בכל מקרה שיראו בית דין שאין אפשרות לשלום בין הזוג מסיבת פשיעתה או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצות פריה ורביה ולכן מצאו עצה ותושיה לפייס את האשה לקבלת גטה בהוספה של דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין, אם אחרי כל זאת תעמוד האשה במרדה וסרובה לקבל גט, מתירים לבעל לישא אשה אחרת עליה אחרי השלשה בידי בית דין הגט סכום הכתובה ופצויים לפיוסה, כן כתב הנודע ביהודה ז"ל, והנה למען האמת והשלום כתבתי דרך פשרה לאבי האשה ליתן יותר מכתובתה כפי הסך שכתבתי וכו' וכבר כתבתי אטו תרקבא דדינרא יהיב לה וכו' וקם הדבר על דין תורה להתיר לישא אשה אחרת עליה וכן העיד בגודלו גאון בדורנו כמוהר"ר אליהו חזן ז"ל וכתב תעלומות לב ח"ב אהע"ז סי' ב' דף ל"ז ומזקנים אתבונן דבכגון דא עושים דרך בקשה מהבעל שיפייס אותה לקבל גיטה מרצונה ומוסיף לה על כתובתה לפי יכולתו. ומעשה היה בעיה"ק ירושת"ו בזמן הגאון מז"ה ז"ל ח"ד בדרא הא מרן הראשל"ץ חיים דוד חזן זצוק"ל וחייבו את הבעל שהיה אמיד בנכסים לפייסה בכפל כתובתה ועוד אייתי לן מ"ש מרן הגאון הגדול ראל"צ יש"א ברכה זצוק"ל דכתב ודוקא באשתו הראשונה דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות משתדלים לו דבר יתר על כתובתה לפייסה אבל באשתו השניה ליכא פיוס רק כתובתה ותו לא (שמחה לאיש ח' אה"ע סימן ה' ד' ל"ג) אולם בבתי דיננו היום נוהגים זאת גם באשתו שניה במסיבות שיראו בתי הדין לעשות זאת לתקנת האשה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה ואם לא תתפייס גם בזה, מקבלים בית דין בתור השלשה דמי הכתובה לפי פסק דינם ומתירים לו לישא אשה אחרת עליה.

את זאת כתבתי לברורה של הלכה זאת דתלמודא ומדברי רז"ל ותקנותיהם, עכ"ל.

וכן הגר"א שרמן שליט"א סיכם את דעת הישכיל עבדי בהסתמך על כלל תשובותיו:

קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי - שעוסקות בעניין פיצוי גרושין, (ח"ו סי' ע"ה ושם סי' ע"ט ושם סי' פ"א). המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט, וביה"ד מפעיל את "מנגנון" הפיצוים ע"מ שהאשה תסכים לבצע את הגט.

העולה מכל הנ"ל שפיצויים לא מגיעים כ"חיוב" אלא אך ורק כ"הצעת פשרה" "שכנוע" ו"שידול", כשאין מוצא הלכתי לבני הזוג, ולולא זאת יישארו בני הזוג ללא פתרון, ואף זאת רק במקרים שבהם רואה בית הדין כי האשה אכן זכאית לתוספת על כתובתה כדי להביאה לשנות את דעתה הצודקת שלא להתגרש.

כדי לחייב צריך מקור
בדברי קדמונינו לא מצאנו מקור המאפשר לבית הדין לחייב בעל כדי לפצות את אשתו, חיוב שהינו דין, כדי שאפשר יהיה לחייב צריך מקור הלכתי שלא יהיה רק בגדר "דומה" לחיוב, אלא צריך שיהיה הוא בעצמו גדר החיוב, וכזה אין.

דברים נחרצים מאד כתב הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו עטרת שלמה (חלק א' סימן נ"א) וז"ל:

בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין

תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל, ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאשה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט, והאשה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה נכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לדרוש מבית הדין שהבעל יהא מחוייב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פס"ד, ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין.

לדבריו, אי אפשר לחייב חיוב ממוני שאין לו מקור בהלכה ובש"ס. לחיוב פיצויים לאשה אין מקור כזה ולכן אי אפשר "לחייב", אלא רק "להציע", וגם זה במקרים הנראים לבית הדין.

אין מנהג לפיצויים
אמנם היה נראה, כי פשט כבר המנהג הזה בין בתי הדין, ואולי מקור החיוב והאפשרות לחייב תינק את כוחה מהלכת המנהג, שכידוע "מנהג ישראל דין הוא" ובממון הולכים בתר המנהג, וכפי שמובא בכמה מקומות בשו"ע, כגון מנהג הסוחרים ועוד.

נגד כך יצא חוצץ הגר"ש קרליץ זצ"ל שם וז"ל:

ויעוין שם בדברי הרמב"ם פט"ז מהל' אישות שהביא תקנת הגאונים בכל הישיבות, שתהיה האלמנה גובה כתובה אף מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכתב הרמב"ם חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן רק מן הקרקע

הרי נראה מדברי הרמב"ם שגם בכתובת בנן דכרין היה מנהגים בבתי דין בישראל שגובין מן המטלטלין וזה על סמך תקנת הגאונים אבל היות שלא מצא מנהג פשוט בכל הישיבות בזה חשש ופסק שלא להוציא ממון ומעמידין על דין הגמרא.

ויעוין שם ברמב"ם שכתב, כבר נהגו בכל המקומות שידענו שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי כו' ובה"ט כתב, הרי שלא כתב כך בכתובה, אם היה יודע מתקנת הגאונים, גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו כו' מתיישבים בדבר הרבה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה כו' כדין תנאי כתובה שהם תקנת סנהדרין גדולה עד שנוציא ממון מן היורשים.

הרי שגם תקנות מבי"ד הגדול של רבותינו הגאונים הקדמונים צריך להתיישב בדבר הרבה עד שנוציא ממון כש"כ במקום שאין זה תקנות ואין זה אפילו מנהגים מרבותינו הראשונים ז"ל או מגדולי האחרונים ז"ל ולכן הדבר ברור שאין מקום לתביעת הפיצויים בנ"ד.

כדי להוציא ממון על סמך מנהג, צריך שזה יהיה מנהג שיחפוף לגדר של תקנה, וזאת על ידי שיהיה זה מנהג מקובל ושכיח אצל כל בתי הדין. לא מספיק מנהג ידוע ומקובל, אלא בזה צריך הנהגה גורפת שנוהגים בתי הדין לחייב ולהוציא ממון, אך כשאין זה המצב, בטל גדר ההנהגה, ובטל היכולת לחייב מדין פיצויים.

גם אם נאמר שיש מנהג לחייב את הבעל פיצויים, וגם אם נאמר שהנוהג הזה פשט בבתי הדין, אך כיון שזה חידוש שכאמור אין לו מקור בש"ס חובה על בית הדין המחייב להיות צמוד למנהג ולא לסטות ממנו ימין ושמאל, כי הכלל הוא "אין לך בו אלא חידושו".

וכך כתב הגר"א שרמן שליט"א בפס"ד הנ"ל וז"ל:

הלכה ברורה היא שכאשר בית דין מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגרושין, שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו ואין לך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל. ומאחר שחיוב פיצויים זה נוגע לממון חלים עליו כללי המנהג כפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א שבענייני ממון שבין איש לאשה יש לנהוג כפי המנהג כפי שכתב שם בשו"ע "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" וכפי שנתבארה הלכה זו בשו"ע בשו"ת הר"א מזרחי סי' ט"ז (דף ל"ב, טור ב') ובשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' קל"ד וכפי שכתב שם בביאור הגר"א ס"ק מ"ח ד"ה והוא שיהיה דטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש הרי"ף פ"ז ביבמות, לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.

לא נראה ש"מנהג חיוב הפיצויים" עומד בכל דרישות הסף כדי להיחשב מנהג.

וראה גם את דברי החזו"א ביחס לדברי הב"ח שהמנהג היום לא להוציא מהאשה דמי העדפה על מזונותיה כמבואר בב"ש סימן פ' ס"ק ב'. וז"ל בסימן ע' ס' ה':

ונראה דלאו מנהג רוב ישראל קאמר הב"ח שהרי לא שלח בכל גבול ישראל על זה.

על כן מכל הנ"ל לא נראה שיש מנהג שאפשר להסתמך עליו לחייב בעל בפיצויים יתר על חיוב הכתובה.

חוקי המדינה מייתרים את הפיצויים וממילא את המנהג
לא נעלם מעיניי דעתם של דיינים רבים, אשר סבורים, כי אכן היה נוהג בין בתי הדין לחייב פיצויים, כפי שבא לידי ביטוי בפד"ר שלפני ששים שנה ויותר, אך לאחר שרבות הנשים מקבלות חלק גדול מנכסי בעליהן על פי חוקי המדינה, מתייתרת חובת הפיצויים וממילא כבר אין מנהג.

גם אם נאמר שלמרות זאת המנהג בתוקפו, צריך לומר שהוא רק לאותם מקרים קיצוניים, כפי שהקדמנו, שבהם פסקו בתי הדין פיצויים, וראה את דברי בית הדין בנתניה בפס"ד קפ"ה במאגר המקוון וז"ל:

אמנם ודאי יש מקום לפסיקת פיצוים במקרה שלאשה לא מגיעות זכויות בנכסים שצברו על פי חוק. או היכא שבפועל הצדדים לא צברו נכסים משותפים, אבל הבעל הוא אדם אמיד. וכמו כן במקרה שהצדדים עדיין לא צברו רכוש, אך האשה השקיעה מאמצים בבית המשותף של בני הזוג, דבר שאיפשר לבעל להתקדם ולצבור פוטנציאל השתכרות. הדוגמה המצויה היא של אדם שרכש השכלה ובמשך השנים הרבות של לימודיו, האשה היא זו שטרחה והחזיקה את משק הבית, גידלה את הילדים ואפשרה לבעל להתקדם ולהגיע להישגיו. במקרה כזה, אם יתגרשו הצדדים לפני שהבעל יתחיל למצות את פוטנציאל השתכרותו, תקופח האשה אחרי השקעתה במשך שנים רבות בעזרה לבעל, שהרי לבסוף היא יוצאת מן הנישואין כשידיה על ראשה, ובמקרה כזה אף החוק לא מקנה לה זכויות, וברור שבמקרה כזה ודאי ראוי שביה"ד יקצוב פיצויים. כמו כן יש לקצוב פיצויים לאשה, כשמת הבעל וילדיה קטינים, ובמקרים אלו ראוי להגבות כפיצויים את הכתובה בתוספת הצמדה, במקרה זה קיים גם טעם נוסף מפני שהאשה היא המגדלת והמטפלת בילדים אחרי מות אביהם וכדברי התשב"ץ שהבאנו לעיל.

לאמור, כיום ודאי שחיוב פיצויים אינו דבר שבשגרה ובשימוש, וממילא גם לאותם הטוענים כי המנהג בתוקפו, ודאי שהוא רק לאותם נשים שקופחו בצורה קיצונית על ידי בעליהן.

אימתי מחייבים על פי מנהג
אמנם הגר"ש קרליץ זצ"ל והגר"א שרמן שליט"א סבורים, שלא מתקיימים הכללים הנצרכים לביסוס וקיום המנהג לחייב פיצויים, כיון שלא פשט המנהג בכל המדינה.

אך נראה לומר שגם אם היה רצון להנהיג מנהג לחייב פיצויים, ייתכן שאי אפשר היה וזאת מחמת סברא.

הנה הגמרא בב"ק כז: אומרת:

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת שלש עשרה לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי? שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל? אימא לי גופא דעובדא היכי הוה.

ופירש רש"י שם בד"ה הרי אמרו לרכובה שלש וז"ל:

מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבושת, לפי שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד.

והתוס' שם בד"ה קנסא קא מגבית בבבל אומר וז"ל:

קנסא קמגבית בבבל, לאו קנסא, אלא דין קנסא הוא, כדאמרינן בהחובל (לקמן פד) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו עכ"ל.

והרשב"א שם כתב וז"ל:

י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת הן ובושת קנס הוא, ויש מפרשים כי זה דמי בושתו וצערו, ולאו קנסי שכיחי, ובעי מומחין, ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי עכ"ל. ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא.

היוצא מכל הנ"ל, שגם אם רצה רב חסדא לקנוס את המכה שלא כדין, אלא כפי שרש"י כותב, על פי מנהג בתי הדין, אין זה חיוב חדש, שמתכנסים הדיינים ומחליטים מהיום לקנוס כפי הנראה להם, אלא מביאים לידי גביה ומימוש חיוב שכבר קיים, אלא שעד היום היו מנועים מליישם אותו הלכה למעשה, כגון: קנסות, חבלות שבין בני אדם שאינם מצויים או חיובים שאין בהם חיסרון ממון לניזק, שכל אלו בתי בדין מנועים מלדון ולקנוס כיון שעל זה לא אמרינן "שליחותייהו קעבדינן", ואם כן כאשר יש מנהג, שבכל זאת מדין מנהג, לחייב את העושה בחיוב כספי רשאי בית הדין לחייב את הדין הקיים מתוקפו של המנהג.

כלומר החיוב הוא קיים על פי דין תורה או דין דרבנן, והיכולת לפעול וליישמו הלכה למעשה הוא משום כח המנהג שנהגו בתי הדין.

ובמקרה של הגמרא, לדעת רש"י - החיוב הוא מדין בושת, ולדעת הרשב"א - החיוב הוא מדין נזקי אדם באדם, שאינם שכיחים, ולדעת התוס' - החיוב הוא מדין דבר שאין בו הפסד, לא מורשים הדיינים שאינם סמוכין לדון, והמנהג מרשה זאת ונותן תוקף הלכתי לביצוע הדין.

כלומר, לכל הראשונים המנהג אינו חדש ופרי יצירתם של בתי הדין, אלא מתבסס על הדין הקיים שאינו ישים, ועל ידי המנהג אפשר ליישמו ולהפעילו.

אולם, אין בדברי הגמרא הללו מקור לכך שבית הדין יכול להמציא דין חדש וליצור מנהג לחייב ממון.

דוגמה לסוג מנהג שכן נוהג, שאינו יצירת חיוב חדש אלא התבססות על דין קיים, הוא דברי הרמ"א בחו"מ סימן מ"ו סעיף ד' וז"ל:

אין מקיימים שטרות אלא בשלשה, מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה. הגה: ואם קיימו בשנים, לא הוי קיום (מרדכי פרק השולח והגהות מרדכי דקדושין ונ"י פרק חזקת הבתים). ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי, מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סימן של"ב), וכן המנהג פשוט במדינות אלו. ונראה לי הטעם, דסבירא לן לעניין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומיקרי ב"ד, כמו שנתבאר לעיל סימן ג' וכ"ה, ואף על גב דאין יחיד מומחה בזמן הזה, מ"מ לעניין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו, כן נראה לי טעם המנהג.

הרי הרמ"א נדחק לבאר, כיצד יש מנהג שנוגד את ההלכה הפסוקה, והאריך לבאר, שזהו בעצם מנהג המתאים ויוצא מההלכה הפשוטה, אלא שאפשר להרחיב את ההלכה גם על דיין יחידי בקיום שטרות דרבנן, כי דיין יחידי מומחה נחשב כג' ובדרבנן גם ביחיד שאינו מומחה סגי.

מוכח מדבריו שאין ליצור מנהג ללא בסיס הלכתי מובהק שהמנהג ירחיבו אך לא יעתיקו למקומות שעליהם הדין לא דיבר.

על פי הדברים הללו תמוהה הסברא, שמקור הדברים של חיוב פיצויים הוא דברי החינוך לגבי דין ההענקה, שכמו שחייב אדם להעניק לעבד דמי ההענקה, כן יהיה חייב להעניק לאשה דמי ההענקה בדמותם של הפיצויים.

שהרי ביארנו, ש"כמו" אינו מקור ובסיס לחייב, כי מנלן לחדש שכמו שמצאנו בעבד עברי היוצא לחופשי שמקבל סכום הגון מהאדון, כך גם באשה שיוצאת מתחת רשות בעלה תקבל פיצוי דומה. אם היינו מתבססים על דין באשה הקיים על פי דין תורה, אלא שאינו מיושם, אז שייך לבאר ולומר שהנוהג הוא כן לחייב על פי דין זה ומטעם מנהג, אך אין אפשרות ליצור מקור למנהג על ידי דימוי מילתא למילתא לחייב באשה כמו שמחייבים בעבד עברי.

ומלבד זאת, הרי לשם כך תיקנו לה כתובה, ואם התורה היתה רוצה לדמות זה לזה היתה מתקנת גם לאשה ההענקה, ומדוע השמיטה זאת ותיקנה לה רק כתובה.

ומובן מאד החילוק בין פיצויים לעובד, שאפשר לבסס זאת על ההענקה לעבד, ומחוסר תקנה אחרת, לבין פיצויים לאשה כאמור לעיל, ואכמ"ל.

מנהג שבין בני אדם
אולי היה אפשר לומר, כי אמנם בית הדין לא יוכל לחייב חיוב כזה, אך שמא נאמר, שמכיון שמצינו מקרים רבים כאלה של חיוב פיצויים, ייתכן וזוג שמתחתן, עושה זאת על דעת כך שאם הבעל ירצה לגרש את אשתו אז יודע הוא כי יצטרך לשלם פיצויים ואולי זה יהיה מקור החיוב.

כלומר, המנהג לא יחייב את בית הדין, אלא יצור כעין תנאי שבממון בדעת בני אדם, ומכיון שאדעתא דהכי התחתנו על כן בית הדין יוכל לחייב.

אך לאחר העיון נראה שזה אינו.

משום, שכל המושג שמנהג הסוחרים או כל מנהג שבין בני אדם שבממון שמחייב את האנשים בחוב ממוני הוא משום, שאם יש מנהג, הרי אדעתא דהכי הוא עשה כדי להתחייב, ואם כן, לא המנהג מחייב, אלא המנהג יוצר את האומדנא הנכונה שהיא זו שאומרת שהאדם עשה את הפעולה כדי להתחייב כפי המנהג.

אולם מה יהיה הדין במקרה, והמנהג הוא מנהג שאינו הלכתי ואי אפשר להתחייב בשום אופן, גם אם האדם היה מתחייב בצורה מפורשת ואומר, שהוא מתחייב על דעת זה, התחייבותו היתה פוקעת ולא היתה תופסת הלכתית, פשוט וברור שכמו שהתנאי לא מועיל כך גם המנהג לא יועיל.

דוגמה לדבר, אם היה מנהג שלא יהיה דין אונאה בדבר מסוים האם נאמר, שמכיון שזהו המנהג אם כן כל מי שמוכר לא יהיה במיקחו דין אונאה משום המנהג? זה ודאי לא, משום שהמנהג עושה שכביכול האדם מתנה שבמקח זה לא תהיה טענת אונאה, ובעצם הרי הוא כאומר "כדי שאין לך עלי אונאה" שהלכה פשוטה היא שתנאו בטל, כי הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה.

סברא זו מבוארת בשו"ת תשורת ש"י חלק א' סימן תנ"ו, שדן שם לגבי טענת ביטול מקח מחמת אונאה במקום שנהגו שלא תהיה טענת ביטול מקח משום כך כגון במכירה פומבית.

וכן בפתחי תשובה סימן רכ"ז סוף ס"ק י"א שדן אם יש טענת ביטול מקח מחמת אונאה בדבר שהתקינו שלא יהיה בו טענת אונאה, כגון באבנים טובות, והסיק שמנהג שנוגד את ההלכה אינו קיים.

ואין מכך סתירה לדין שמנהג מבטל הלכה, כיון שלא מדובר במנהג כללי אלא במוכר ביצים מוזרות, כלשון השו"ע סימן רל"ב סעיף י"ט, והרי זה כאומר שבדבר זה יש מום ועל דעת כן מוכר לו.

ואם כך, גם בנידון דידן המנהג לא יועיל, כי הרי גם אם הבעל מעת הנישואין יתנה את נישואיו ויאמר, שהוא מתחייב שאם יגרש את אשתו בעתיד הרי הוא יפצה אותה בפיצוי הולם, התחייבות זו איננה תקפה ואינה יותר מ"אסמכתא" שאיננה תופסת, כי אם היה יודע שיגרש לא היה מתחייב, וכל התחייבותו היתה על סמך זה שברור לו שלא יגרשה, ועל כן כמו שחיוב זה אפילו אם היה עושה אותו במפורש לא היה מועיל, כך גם אי אפשר לומר שמתחייב הבעל על סמך המנהג שמשלמים פיצויים.

מסקנה
א. כדי לחייב צריך מקור, ואין מקום לחייב פיצויים.
ב. גם לחייב מדין מנהג צריך שהמנהג יפשוט בכל בתי הדין ויהיה מנהג פשוט.
ג. גם אם היה מנהג בתחילת הקמת בתי הדין היה זה במקרים קיצוניים ובעוולות מיוחדות.
ד. כיום המנהג מתייתר היות שהחוק מקנה לנשים הרבה מעבר לפיצויים שהיו רוצות לקבל.
ה. מנהג שבין בני אדם כדי שיהיה תקף, צריך להיות תואם את דין תורה ולא לסותרו.

הכרעה
לאחר עיון ברבים מהפדרי"ם שפסקו פיצויים, המכנה המשותף לכולם הוא, כי המקרים שבהם פסקו לנשים היו מקרים קיצוניים בדינם. נשים שהיו נשואות שנים רבות לבעליהם והם רצו לגרשם ללא טענה הלכתית ממשית, או במקרים שבהם היה ברור כי מגיע לאשה פיצוי נוסף על כתובתה כדי לשכנעה להתגרש אף על פי שהיא זו שהיתה הצודקת בדין ובהתנהגותה.

במקרה שבו אנו עוסקים, מדובר בזוג שחיו יחדיו תשעה חודשים בלבד, גם היא הסכימה להתגרש ממנו גם ללא הצורך לשכנעה על ידי פיצוי כספי, מדובר בזוג שהיו ביניהם ויכוחים לא מעטים, האשה פתחה תביעה בבית משפט לפירוק שיתוף, למעשה האשה כבר התגרשה שלא כדי לקבל שכר, אמנם הוחלט כי יערך דיון על הכתובה לאחר מתן הגט, אך אין בזה כדי לומר כי קבלת הגט על ידה הותנה בפיצוי כל שהוא.

כך שהזוג הזה אינו דומה ולא מזכיר אף לא אחד מהזוגות שהיו נשואי המקרים שמובאים בפוסקים שפסקו להם פיצויים.

ועל כן אינני מצטרף לחיוב שחייבו חבריי את הבעל בפיצויי אשתו מעבר לסכום הנקוב בכתובה.

הרב דוד גרוזמן

ראיתי דברי עמיתי חבר בית הדין הג"ר דוד גרוזמן שליט"א, אולם לא נראה לי שיש בכך כדי לדחות עמדתי. הבאתי בתוך עמדתי את המקורות לפסיקת פיצויי גירושין. איני יכול לקבל את אמירתו ביחס לפסיקת פיצויי גירושין כי "כיום המנהג מתייתר, היות שהחוק מקנה לנשים הרבה מעבר לפיצויים שהיו רוצות לקבל", משום שלענ"ד יש לבחון כל מקרה לגופו, ואם האשה יוצאת ללא איזון זכויות כספיות ועם כתובה נמוכה יחסית, יש מקום לפסוק פיצוים, כל שהגירושין לא באו ממנה ובאשמתה, וככל שהיא תבעה זאת טרם הסכמתה לגירושין. בנידון דנן, אף שהנישואין היו קצרים, האשה חפצה בשלום בית, פעלה לשם כך, כולל הובלת ניסיונות לייעוץ זוגי, ואף לא הסכימה להתגרש בתחילה בשל רצונה בשלום. אולם לבסוף הסכימה להתגרש בהתאם להחלטת בית הדין מיום ט"ז באב תשע"ד (12.8.2014) שהורתה על גירושין. נזכיר כי האשה תבעה פיצויי גירושין עוד טרם ההוראה לגירושי הצדדים. איני מסכים עם עמדת עמיתי כי פיצויי גירושין אינם רווחים בבתי הדין. בנסיבות דנן, הכתובה בסך שאינו גבוה באופן יחסי לפסיקות כתובה (18,000 ש''ח), ואף הפיצויים שסבורני שיש להשית, הוא בסך זהה, שאף הוא לא גבוה באופן יחסי. הבעל הוא רופא בעיסוקו, עובד בבית חולים ומשתכר. אף אם שכרו עדיין לא במרבו באשר לעיסוק הרפואה, ודאי שיש לו פוטנציאל השתכרות טוב. נראה כי הבעל פירק את הנישואין ללא עילה הנראית לעין, כמתואר לעיל, ולא נראה כי ראוי הוא שהאשה תצא עם סך פיצוי לא גבוה. לאור האמור, אני בדעתי כי יש לחייב את הבעל בכתובה וכן בפיצוי בסך שנקבתי. ברם, אם האשה תזכה בזכויות כספיות מאת הבעל במסגרת האיזון, הוא יוכל לקזז סך חיוב הכתובה (ולא הפיצוי) מתוך חיוב כתובתו, כפי שכתבתי בגוף פסק הדין.

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד

מסקנה
א. הנתבע חייב בכתובת אשתו בסך 18,000 ש''ח.
ב. כן הנתבע חייב בפיצוים לתובעת בסך 18,000 ש''ח נוספים.
ג. סך זה בכללותו ישולם לתובעת בתוך 60 יום.
ד. פסיקה זו היא לדעת הרוב. לדעת המיעוט, אין לחייב פיצויי גירושין, כפי המפורט לעיל.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד באדר ב התשע"ו (03/04/2016).