רקע ועובדות
האשה מערערת על פסק דין של ביה"ד האזורי בת"א מתאריך ב' אלול תשע"ה (17.8.15). בפס"ד זה דחה ביה"ד האזורי את תביעת האשה לבטל את הגט ואת הסכם הגירושין שקבל תוקף של פס"ד, וקיבל את עמדת האיש שהגירושין תקפים ובכלל זה גם הסכם הגירושין.

לטענת המערערת הם חתמו על הסכם גירושין פיקטיבי בתאריך ט"ו בסיון תשס"ג (15.6.2003) והתגרשו למראית העין בלבד בתאריך ח' באייר תשס"ד (29.4.2004), על מנת שתוכל להתחבר לגברים בהתחזות של גרושה, ובהתחזות של מסכנה שאין לה בית לפי הסכם הגירושין, והיא "תצוד" אותם אליה כאשר היא תציע לחלקם זוגיות ונישואין, ולחלקם הזקנים והסיעודיים עזרה, והם יעניקו לה כספים בתמורה, כפי שאכן כך עשתה, והצליחה להוציא במרמה כספים מאנשים המצוינים בכתב הערעור, וגם מאנשים מאחרים, כפי שגם כותב ב"כ שהיא פעלה בנוכלות כפי יכולתה "המקצועית". ואכן כארבע שנים לאחר מכן נעצרו האשה ובעלה ע"י משטרת ישראל באשמת הוצאת כספים במרמה, ולאחר המעצר האשה הואשמה ונאסרה, ושהתה במאסר יותר משנה, והבעל במסגרת עסקת טיעון, הוטלו עליו עבודות שירות ומאסר על תנאי.

המערערת טוענת שהגט וההסכם פיקטיביים ולא היתה להם כוונה לא להתגרש ולא לחתום על הסכם גירושין, ומוכיחה זאת מן העובדה שלדבריה מיד אחרי הגט הם חזרו לחיות ביחד, ומן העובדה שלדבריה היא נתנה לבעלה לאחר הגט חלק מהכספים שהוציאה ברמאות, ומזה שהילדים נשארו במשמורת בעלה. מכל זה לטענתה מוכח שלא היה לה כוונה להתגרש ולא התכוונה לאשר את הסכם הגירושין אלא למראית העין כדי לרמות את "לקוחותיה."

יצוין בזה, שעל מדוכה זו נשואת הערעור, ישבו ודנו שלוש ערכאות שונות של ביה"ד. תחילה דן בכך ביה"ד בפתח תקוה ופסק ביום כ"ט בניסן תשע"א (3.5.2011) שההסכם והגט תקפים (ע"פ דעת הרוב). ביה"ד הגדול בתאריך ז' במרחשוון תשע"ג (23.10.2012) החזיר את התיק לביה"ד האזורי בת"א לצורך בירור נוסף והוכחות. ביה"ד בת"א בהרכבו הראשון פסק באופן חד משמעי שהגט והסכם הגירושין תקפים. ושוב חזר תיק זה להוכחות בהרכב אחר בת"א ונידון פעם נוספת בתאריך ב' באלול תשע"ה (17.8.2015) שגם הוא פסק באופן חד משמעי שהגט והסכם הגירושין תקפים.

למרות כל זאת, חוזרת האשה ומערערת פעם נוספת על פס"ד זה, והוא חזר לפתחנו. שבנו ועיינו בכל החומר שבתיק, כולל כל האומדנות שריכז דעת המיעוט בביה"ד בפ"ת, שמצדדות בכך שהכל נעשה למראית העין וברמאות, ונראה לנו שיש לדחות את הערעור מכל וכל. ונברר דברינו להלן.

דיון והכרעה
ביחס לטענת ביטול הגט
הלכה פסוקה היא, שאין מבטלים מקח באומדנות ודברים שבלב אינם דברים. וכך נפסק בשו"ע חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף ד:

"אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר."

ומוסיף הרמ"א: "הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה)."

הגר"א בביאורו מציין דוגמאות לאומדנא מוכחת שמבטלת מקח: א. גמ' ב"ב קמו ב': שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר מפני שלא ידע שבנו חי, ואח"כ הגיע בנו חי, אנו אומרים שבודאי לא היה נותן כל נכסיו לאחר אם היה יודע שבנו חי. זו אומדנא ברורה בעליל ומבטלת צוואת שכ"מ. ב. גמ' כתובות עט א' אשה שמברחת כל נכסיה מבעלה לפני הנישואין, קורעין שטר מברחת, שאין אדם נותן כל נכסיו לאחר, עיי"ש, שגם זה אומדנא ברורה בעליל, ומבטלת את השטר.

משמע שכל אומדנא פחותה מזה אינה מבטלת את המקח, ונשארת בגדר דברים שבלב. על אחת כמה וכמה ביחס לקידושין וגירושין, בגלל חומרת אשת איש אין הולכים אחר אומדנות, כפי שפוסק הרמ"א וכאשר יבואר בהמשך. וז"ל הרמ"א באבן העזר סימן מב סעיף א:

"וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה: הרי את מקודשת לי, וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כיוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת (תשובת מוהר"ם סוף ספר נשים). ואין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין (שם).

הגר"א בביאורו (ס"ק ד) כותב "משום חומרא דאשת איש, ושלכן אמרו תכ"ד לאו כדיבור, כמ"ש רשב"ם שם: ואמרינן אתתא בכל דהו ניחא לה.". וכפי שנפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף לד:

"המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא, אף על פי שחזרו בתוך כדי דיבור, אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת."

וכותב בית שמואל ס"ק נו:

"והרי היא מקודשת – דקי"ל בכל התורה תכ"ד כדיבור דמי חוץ מקידושין ועוד איזה דברים ועיין ב"י ר"ס קל"ד הביא תשובת הר"ן דהיא מקודשת בודאי וכן מדייק מלשון הרמב"ם ולא כרשב"א ס"פ י"נ דכתב דהוי קידושין מדרבנן:"

משמע שדין זה שאין הולכים אחר אומדנות בגיטין וקידושין הוא מדאורייתא ומדין ודאי.

מקור דברי הרמ"א בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן תתקצג:

"...אבל בדין זה כיון ששמעו העדי' דאיהי אמרה לי' מעיקרא בא וקדשני וגם שוב בשעת קידושי' כשאמר בפני כולם מר' גנבא בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אף על גב דבתר [דנפל] לתוך חיקה שדתינהו איכא למימר דמעיקרא [קבלה] לשם קידושי' [וכי] שדינהו בתר הכי [מיהדר] קא [הדרה] ביה וכיון דקבלה כבר לשם קידושי' תו לא מצי' הדרה. ואף על גב דבתוך כדי דבור לקבלה שדתינהו ואשתכח דהדרה בי' תוך כדי דבור וקיי"ל תכ"ד כדבור דמי ה"מ בעלמא אבל בקידושי' לא משום חומרא דא"א קיי"ל [דלאו] כדבור דמי. כדאי' פ' יש נוחלין (קכ"ט ע"ב) ופ' בתרא דנדרים (פ"ז ע"א) הלכתא כל תכ"ד כדבור דמי לבד מע"ז ומגדף וקידושי' ומגרש. ואף על גב דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרצתי להתקדש לו אלא [לחוכא] ואטלולא בעלמא דברי' שבלב נינהו ודברי' שבלב אינם דברים. ואף על גב דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ וכה"ג אזלי' שפיר בתר מחשבתה כגון גבי מברחת וכר"ש בן מנסיא (ב"ב קמ"ו ע"ב) [שכתב כל נכסיו] לאחר [ולא] ידע שהי' לו בן וכההוא דמרובה (פ' ע"א) דאמרו חכמי' לא נתכונה זו אלא [להגון לה] וכיו"ב הרבה בתלמוד אזלי' בתר אומדן דעתי' גבי קידושי' משום חומרא דא"א לא נסמוך על [אומדן] דעתה לומר היה [בלבה] כך בודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא למימר נמי אתתא בכל דהו ניחא לה... ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה."

מהר"ם מרוטנבורג משווה את האומדנא בקידושין לדוגמאות מהלכות מקח וממכר שיש בהן אומדנא ברורה בלבו ובלב כל אדם שלא התכוון למקח ולכן הוא בטל, וגם על אומדנות שכאלה לא נסמוך בקידושין משום חומר אסור אשת איש.

הסבר הדברים תשובת נודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר ר"ס נ"ט ומובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן מב ס"ק ג:

"לכאורה יפלא למה לא נאמין שלא כיוונה לשם קדושין והא עד א' נאמן באיסורין אפילו בשלו ולא בעינן שיהא בידו כ"א היכא דאיתחזק איסורא והכא לא איתחזק דעל תחילת הקדושין באנו לדון ואדרבא בחזקת פנויה עומדת, אמנם באמת אין טעמו של מהר"ם משום דלא מהימנא אלא מהימנא, אך שאין אנו משגיחין על הכוונה והדברים הולכים אחר הפה ואפי' אם המחשבה לא כן הוא דברים שבלב אינן דברים."

הנודע ביהודה לא הסביר מדוע אין משגיחים אחר הכוונה שבלב למרות שנאמנת לומר זאת. ונראה לבאר דבריו ע"פ תירוץ שני בתוספות גיטין דף לב א' וז"ל: "ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו", וכיון שאנו לא יודעים מה שכוונה אלא ע"י דבריה, אע"פ שנאמנת לומר שכך התכוונה, זה נשאר דברים שבלב ואינם דברים.

הנודב"י לא הסביר את דברי מהר"ם הנ"ל, מה ההבדל בענין האומדנות בין מקח וממכר לבין גיטין וקידושין, מדוע בקידושין אין משגיחים באומדנות כלל.

ערוך השולחן אבן העזר סימן מב נותן טעם לדברי מהר"ם הנ"ל, מדוע אפילו אם תהיה אומדנא ברורה ומוכחת שלא התכוון לגירושין או לקידושין אין משגיחים בכך, כל שלא אמר כן בפירוש, וזה שונה מהלכות מקח וממכר ששם אומדנא מוכחת מבטלת את המקח. ומחמת החידוש שבדבריו, נעתיק את לשונו, וז"ל:

"סעיף ז: ואף על גב דמעיקר הדין דברים שבלב אינם דברים מ"מ היכא דמוכחא מילתא שכיונה לשחוק בעלמא הוה דברים דהא בכמה דברים אזלינן בתר אומדנא היכא דהאומדנא וודאית כמ"ש בח"מ סי' רמ"ו ובקדושין אפילו באומדנא וודאית ואנן סהדי שלא כיונה אלא לשחוק בעלמא מ"מ אין הולכין אחר האומדנא וכן מבואר במקור הדין [תשו' מיימ' אישות ס"א] ולכן לא קאמר רבינו הרמ"א מטעם דברים שבלב אינם דברים אלא מטעם דאין הולכין בקדושין אחר אומדנות דמשמע להדיא דרק בקדושין אין הולכין ואי מטעם דברים שבלב והלא בכל מילי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים אלא וודאי אפילו במקום שבשארי דברים הולכין אחר האומדנא בקדושין אין הולכין וזהו וודאי רק מפני חומר אשת איש כמ"ש וא"כ אינו אלא ספק קדושין [ודברי הנוב"י סנ"ט צע"ג שלא הביא רק ריש דברי תשו' מיימ' ואח"כ מבואר להדיא שם בתשו' מיימ' כמ"ש ע"ש]:

סעיף ח: ועכ"ז היה נראה לענ"ד מדלא כתב רבינו הרמ"א דהוה ספק קדושין או חוששין להקדושין אלא סתם מקודשת משמע דגם בכה"ג דהוי אומדנא דמוכח הוה ג"כ קדושין וודאים ולשון זה שכתב דאין הולכין בקדושין אחר אומדנות והוכחות אינו מפני חומרא בלבד שהרי גם לקולא כתב לשון זה בסעי' ד' ע"ש אלא מעיקר הדין כן הוא בגיטין וקדושין שאין הולכין בהם אחר אומדנא אפילו באומדנא דמוכח הרבה בין לקולא ובין לחומרא דבגיטין וקדושין אין הולכין רק אחר המעשה הגלוי ולא אחרי המחשבות אף אם ידענו בבירור שהמחשבה היא להיפך מהמעשה:

סעיף ט: וראיה לזה שהרי בגמ' יש פלוגתא אם גילוי דעתא בגיטין מילתא היא אם לאו וקיי"ל דלאו מילתא היא [גיטין ל"ד א] וכמ"ש בס"ס קמ"א ואפילו מאן דס"ל דהוי מילתא ג"כ מודה דדברים שבלב אינם דברים בגיטין וקדושין [שם ל"ב. בתוס' ד"ה מ"ד] אלא דס"ל דבמקום שנתגלה דעתו לכל אדם קודם שקבל הגט שאין כוונתו לגט גמור דמילתא היא ואינה מגורשת [שם] ואנן קיי"ל דאפילו בכה"ג לאו מילתא היא והיא מגורשת גמורה ומותרת להנשא ואין לך אומדנא דמוכח מזו והמעשה שהביא הש"ס שם באחד שנתן גט וביטלו להגט שני פעמים וכפוהו ליתן פעם שלישי וצוו להעדים שיסתמו אזניהם עד אחר הנתינה ולא ישמעו כאשר רץ אחריהם ומבטלו להגט ע"ש והרי אין לך אומדנא דמוכח מזה ומ"מ אין הולכין אחר זה גם לקולא וגיטין וקדושין דין אחד להם ועוד ראיה מגט שכ"מ שנותן לה שלא תזקק ליבם ולא מפני השנאה ולפי מנהגינו שאין נותנים על תנאי אלא גט סתם ומתקשרין בשידוכין כמ"ש בסי' קמ"ה ע"ש וכשיקום מחליו ולא ירצה לקדשה או היא לא תתרצה להתקדש לו האם נפסול הגט והרי אין לך אומדנא דמוכח מזה שלא גירשה אלא מדאגת מיתה מ"מ לא משגחינן בזה מפני שע"פ המעשה הוה גט גמור [וידוע הגט שבימי מהר"ם מלובלין שהמהרש"א וכל גדולי הדור הכשירוהו וכמ"ש הב"ח בסי' קמ"ח והרי האומדנא היה שם ידוע]:

סעיף י: וטעם הדבר נ"ל לפי שגיטין וקדושין אינן דומים לדיני ממונות שהדברים מתקיימים בינם לבין עצמם ולא איברי סהדי אלא לשיקרי אבל גיטין וקדושין אף שהמעשה נעשה כהוגן אך בלתי עדים אין שום ממשות בהמעשה וכיון שהדבר תלוי רק בעדים אין להם לראות רק המעשה כאשר הוא ולא לתור אחרי מחשבות שבלב אפילו באומדנא דמוכח דאם נלך אחר האומדנא הרי נלך אחר עצמם ולא אחרי ראיית העדים וא"א להיות כן בגיטין וקדושין:"

ערוך השולחן מחדש שלא מתחשבים באומדנות בגיטין ובקידושין, משום שדינם תלוי בעידי קיום, ואם העדים לא רואים רעותא במעשה הגיטין והקידושין המעשה קיים, ולא שייך כלל לומר שנלך אחר מחשבות שבלב.

והנה החזון איש אישות הלכות קידושין סעיף נ"ב ס"ק ג' חולק על כך, ואומר שאם יש אומדנא ברורה לבטל את הקידושין או הגירושין, היא מבטלת אותן, וגם מהר"ם לא התכוון לומר שאף פעם אומדנא לא תועיל לבטל הקידושין, וז"ל:

"שלא נסמוך על הכרעת הדעת להתיר אשת איש לומר שיש כאן אומדנא דמוכח, דמי יערב לבו לזה, ומנין לנו שלא נתרצו, הוא נתרצה שאין חושש והיא משום טב למיתב, אבל באמת אומדנא דמוכח ודאי אין כאן קידושין דאין חילוק קידושין משאר מילי, וזה דלא כמו שראיתי בספר אחד"

השערתי היא שהחזו"א שכותב "ראיתי בספר אחד" כוונתו לערוך השולחן, שהובא לעיל.

יצוין בזה, שגם ערוך השולחן הרגיש שהוא חידש חידוש גדול שלא נזכר בראשונים, וכתב שהוא להלכה ולא למעשה.

לכאורה קשה על ערוך השולחן מגמ' קידושין נ' א, שמוכיחה את הדין שדברים שבלב אינן דברים במקח וממכר מכפיה על הגט, כמו ששם אינן דברים כך גם במקח וממכר, משמע שדיניהם שווים. וכן ממה שהוכיח החזו"א מדיוק לשונו של מהר"ם מרוטנבורג שהזכרנו לעיל, שהוא מקור דבריו של הרמ"א וערוך השולחן, וז"ל: "גבי קידושי' משום חומרא דא"א לא נסמוך על [אומדן] דעתה לומר היה [בלבה] כך בודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא למימר נמי אתתא בכל דהו ניחא לה". משמע שבאופן עקרוני שייך לבטל גט באומדנות, אלא שמפני חומרת האסור של אשת איש, לא סומכים על כך לבטל את הקידושין, מפני "אתתא בכל דהו ניחא לה" שאשה מתרצת בכל שהוא.

וכן יש להוכיח מגמ' גיטין מה א בענין מוציא אשתו משום שם רע, שלא יחזיר משום דחיישינן לקלקולא, שיאמר אילו ידעתי שלא זינתה לא הייתי מגרשה, ולפי רש"י זה משום לעז על הגט, ולפי הרמב"ן מדאורייתא הגט בטל, משמע שמתחשבים באומדנות בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא של גילוי דעת בגט, שמבוססת על אומדנא ולפי רבא (שאומנם אין הלכה כמותו) מתחשבים באומדנא.

ונראה לישב, שגם ערוך השולחן מודה שאם העדים מבינים שאין כוונה לקידושין או גירושין, וזה בלבו ובלב כל אדם שאינו מתכוון לכך, הרי זה בטל כפי שהוא עצמו אומר בסעיף י', ולכן כאשר יש גילוי דעתא בגיטא הרי העדים יודעים מזה, ובזה חולקים אביי ורבא אם זה כדבור לבטל את הגט, וכן במגרש משום שם רע ואומר זאת בזמן הגירושין הרי זה כגילוי דעת שהעדים יודעים, ולכן חלקו הראשונים אם זה נחשב שגרש על תנאי שאשתו זינתה, ולכן גם לפי ערוך השולחן הגט בטל.

ראיה נוספת שבאופן עקרוני מתחשבים באומדנות בגיטין, נראה להביא מתוספות גיטין דף לב עמוד א ד"ה "מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל", שדנו בשאלה מה דין דברים שבלב שנאנס מלפרשם, האם הוי דברים או לא, וז"ל:

"ורבא דאמר לקמן (דף לד.) דגלוי דעתא בגיטא מלתא היא היינו שנודע קודם שהגיע גט לידה אבל אם לא נודע אותו גילוי דעתא עד אחר שהגיע לידה לאו כלום הוא כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה וסבר שליח דהא דרהיט בתריה דבעי למימר אשור הב לה כדאמר לקמן (שם) וכי מבטל ליה אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח ולא בא לידה אגלאי מילתא למפרע דלבטולי הוה רהיט קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא וטעמא משום דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אף על פי שנאמן לומר כך היה בלבי ואף ע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל (קדושין דף מט:) בדין הוא דלא הוו דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות, מ"מ עשאום כדברים שבלב ואין להקשות דמי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומדרבנן הוה גט דכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיבא עקירת דבר מן התורה ועדיפא מינה אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול וצ"ע כי שמא בטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין (דף נ.) דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו."

לפי תירוץ ראשון בתוספות, עולה בבירור שאם האומדנא ברורה שזו היית כוונתו ונאמן על כך, אלא שנאנס מלפרש כוונתו, מדאורייתא מתחשבים בה והיא מבטלת את הגט, אלא שחז"ל תקנו שלא תבטל את הגט, ועקרו דבר מן התורה בדבר הדומה ו"עשאום כדברים שבלב", ויש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה. הרי לנו בפירוש, שגם בגט מתחשבים במקרים מסוימים באומדנות.

לכאורה תירוץ זה אינו מוסבר לפי ערוך השולחן, כיון שהעדים אינם יודעים זאת אלא ממה שפירש אח"כ, וצ"ע. בכל אופן, התוצאה ההלכתית ממסקנת התוספות תהיה זהה לערוך השולחן, אם כי לא מטעמו אלא שזו תקנת חכמים שעשאום כדברים שבלב.

לפי התירוץ השני בתוספות גם במקרים האמורים שם שנאמן לומר שזו כוונתו, ואפילו אם נאנס מלפרש דבריו, עדיין נשאר הדבר בכלל דברים שבלב, ולא יכולים לבטל את דבורו, אלא אם כן אנו מבינים זאת מעצמנו בלא שיפרש כוונתו. בכל אופן משמע שאם יש אומדנא ברורה לנו שהיא בלבו ובלב כל אדם בלא שיפרש דבריו הגט בטל.

ההסבר בתירוץ זה של התוספות הוא לכאורה מפני שאין בכוח המחשבה לבטל דבור. או על פי ערוך השולחן, שהעדים לא יודעים שהוא לא רוצה לתת את הגט, אלא שהוא אומר זאת אח"כ, ואפילו אם נאמן על כך, אבל הקובע הוא עידי הגט והם לא יודעים מזה ולכן הגט כשר.

והנה גם החזו"א מודה שבגיטין וקידושין לא מתחשבים באומדנות אלא במקרים ברורים מעבר לכל ספק, וכשם שכותב הרמ"א שהזכרנו לעיל בשם מהר"ם מרוטנברג, ובפרט כאשר הגט נמסר בביה"ד, וביה"ד מוודא שהצדדים רוצים את הגט ומבטלים כל מודעא וכל תנאי.

והנה במקרה דנן, האמת נתנה להיאמר, שאין אומדנא ברורה שהתכוונו להתגרש רק למראית העין. אפילו אם מוכח מעל לכל ספק שהיתה להם כוונה לרמות אנשים ולכן התגרשו, אין כל הכרח לומר שלא התכוונו באמת להתגרש, אדרבה הסברא נותנת שכדי לאפשר לאשה לחיות חיי זוגיות עם גברים אחרים, הם באמת לא ירצו להיות נשואים, ובמיוחד שהבעל לא יסכים להישאר נשוי עם אשה שחיה עם גברים אחרים ובוגדת בו. ומדוע שלא נאמר שהם רצו להיות גרושים באמת לצורך אותה המטרה, וכי הם מקפידים להיות דוקא נשואים כדמו"י ולעבור על ניאוף שיש בו חיוב מיתה?! אומנם כל הספור הזה שהמתרחש כאן הוא הזוי, וכאילו נלקח מאיזה ספר "בדיוני", אולם למרות המוזריות שבמקרה אין לנו אומדנא מוכחת לבטל את הגט.

ביה"ד האזורי בת"א בפס"ד אחרון מתייחס גם לאפשרות שהאשה חזרה להתגורר עם בעלה לאחר הגט (דבר שהוכחש), ומנמק מדוע אין לבטל את הגט ואת הסכם הגירושין גם אם הבעל חזר מיד להתגורר עם האשה, ויש להוסיף לכך, שלצערנו יש מקרים רבים שבני זוג מתגרשים וחוזרים מיד להתגורר ביחד, ואעפ"כ במקרה כזה אנו לא דנים על ביטול הגירושין הראשונים, אלא דנים האם חלו קידושין חדשים בגלל החזקה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ע"פ המשנה (גיטין פ"א ע"א) "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק" שצריכה הימנו גט שני במקרים מסוימים, אבל בכל מקרה אין זה מבטל את הגירושין הראשונים, וכן אין זה מבטל את הסכם הגירושין. ונראה שביה"ד קמא לא חשש במקרה דנן לקידושין מחודשים מפני שהם אסורים זה על זה ולא שייכת כאן החזקה, ואין כאן המקום להאריך בזה.

ביחס לטענת ביטול הסכם הגירושין
וכמו כן נראה שאין אומדנא ברורה שההסכם הוא פיקטיבי. אדרבה הדבר נשמע הזוי לומר שהיא תחתום על הסכם גירושין פיקטיבי שבו היא מוותרת על רכוש כדי לזכות ברכוש אחר, שלא בטוח שהיא תזכה בהם, ומאד קשה לקבל שאשה מתוחכמת כל כך, תסמוך על בעלה שלא ישתמש בהסכם הגירושין, וישאיר אותה ללא רכוש. במיוחד כאשר היחסים ביניהם אינם יציבים, ושהיא יודעת שבעלה וסובל ממחלת נפש.

זאת ועוד, הדירה עליה מדובר בהסכם הגירושין, היתה רשומה מלכתחילה ע"ש הבעל, ונאמר בהסכם הגירושין שהיא תישאר בבעלות הבעל ללא עוררין מצד האשה, הואיל ונכס זה ניתן לו במתנה ממשפחתו. ואם כן לא ברור כלל אם האשה ויתרה כאן ואם מגיע לאשה חלק בבית זה. אומנם לטענתה הם גרו בו, השקיעו ביחד בדירה, ואז חל על זה חוק איזון המשאבים על הדירה, אולם דין זה נתון לשקול דעת משפטית ואינו חד משמעי, ובמיוחד כאשר הבעל נותן על כך פיצוי מסוים של 10,000 דולר. ולכן כאשר נחתם הסכם המשאיר זאת לבעל, אי אפשר לומר שיש אומדנא ברורה שהוא אינו סביר בעליל כדי לבטלו.

נראה להוסיף עוד נימוק מדוע אי אפשר לבטל את ההסכם בטענה שהוא למראית העין, מפני שהאשה היתה מעוניינת להרוויח מ"הברחת" הדירה מעיני "לקוחותיה", ובכך השיגה את מטרתה, ומצאנו נושא של "מברחת" בגמרא ובראשונים כדלהלן, ומשם ניתן ללמוד לנידון דידן עד כמה קשה לבטל קנין והסכם בשטר בטענת "הברחה."

שטר מברחת
"שטר מברחת" נידון בכתובות ע"ח:-עט.:

"ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה, כתבתינהו לברתה, אינסיבה ואיגרשה, אתאי לקמיה דרב נחמן, קרעיה ר"נ לשטרא. אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא, א"ל: חזי מר, נחמן חקלאה היכי מקרע שטרי דאינשי! א"ל: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל: הכי והכי הוה. א"ל: שטר מברחת קא אמרת? הכי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני, אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. א"ל רבא לרב נחמן: טעמא מאי? דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, ה"מ לאחריני, אבל לברתה יהיבא! אפ"ה, במקום ברתה נפשה עדיפא לה."

מובא שם מעשה של אלמנה עשירה שרוצה להינשא, ומעוניינת שלא יזכה בעלה השני בנכסיה (נכסי מלוג) ולא יאכל מהם פירות בחייה ולא ירשנה לאחר מותה, לכן היא כתבה שטר מתנה על כל נכסיה לבתה לפני הנישואין. לאחר מכן היא התגרשה או התאלמנה מבעלה השני ובאה לתבוע מבתה שתחזיר לה את הנכסים, משום שלא היתה כוונתה לתת לה מתנה גמורה, אלא רק להבריח מבעלה השני, אולם הבת טוענת שכדי שאמה תבריח מבעלה השני היא נתנה לה במתנה גמורה את כל נכסיה. הדין הוא שקורעים את שטר מברחת, דאנן סהדי שלא נתנה את כל נכסיה במתנה גמורה, ותישאר היא בלי כלום, ולא עשתה כן אלא להבריח מבעלה. ואע"פ שהמתנה אינה מתנה לא זכה הבעל בנכסים משום שעשאום כנכסים שאינם ידועים, שאין להם דין ניכסי מלוג.

הגמ' מסיקה שם שהדין הנ"ל נאמר רק אם כתבה כל נכסיה, אבל אם כתבה רק מקצת נכסיה, לא אומרים אומדנא זו.

לווה שרוצה להבריח מבעל חובו
תוס' ד"ה עשאום כתבו בשם ר"ת שבמקרה של לווה שהבריח את נכסיו מבעל חובו, דהיינו שלפני שקיבל את ההלוואה נתן את כל נכסיו לאחר במתנה, וכן בעל לפני שכתב לאשתו כתובה נתן את כל נכסיו במתנה, ורצה שלא יחול שעבוד החוב עליהם, אין לזה דין שטר מברחת, אלא זהו שטר גמור וזכה מקבל המתנה בכל הנכסים. שדוקא בבעל שייך הדין של "נכסים שאינם ידועים". אבל בבעל חוב, אם לא יזכה מקבל המתנה בנכסים, המלוה ויגבה אותם בחובו, שאין אפשרות להבריח את הנכסים אלא ע"י שיזכה בהם המקבל, לכן אמרינן שהשטר הזה הוא שטר גמור.

אולם הרא"ש בכתובות פרק ח' סי' ג' כתב להיפך, שלא יזכה מקבל המתנה בנכסים, שהרי הגמ' אמרה שאין הבת גובה בשטר מברחת משום "דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני" א"כ זהו שטר פיקטיבי שנועד רק להבריח נכסים, וכך הוא גם דינו של שטר של כל מי שמבריח את נכסיו, שאין כאן גמירות דעת להקנות כלום אלא רק להבריח, וגם שבנדון זה אם לא יזכה הקונה נמצא שלא הבריח כלום מ"מ כך הוא דינו שלא זכה הקונה והנכסים אינם מוברחים מהבע"ח, וכתב הרא"ש שפשט הסוגיה הוא כדבריו.

מדוע ר"ת לא מקבל את סברת הרא"ש? וצריך לומר, שר"ת סובר שכדי לבטל קנין שטר צריך הוכחה של "אנן סהדי" שלא התכוון לקניין, ואם היה צד כל שהוא שהיה כוונה לקנין, כיון שאי אפשר להבריח מבע"ח, חסר "אנן סהדי" לבטול השטר. ומכאן למדנו שצריך הוכחה כבידת משקל כדי לבטל שטר.

ואפשר שמטעם זה הוסיף הרא"ש סברא נוספת מדוע לא חל הקנין במבריח מבעל חובו, מפני שאומדן הדעת הוא שאם המבריח היה יודע שאין לו ברירה, אלא או שהמקבל יזכה בכל הנכסים או שהבע"ח יזכה בנכסים, הוא יעדיף לשלם את חובו, ולא לתת מתנת חנם לאחר, ולהיות "לווה רשע ולא ישלם", ובפרט שאם לא יפרע את חובו יהיו כל נכסיו שיזכה בהם מכאן ולהבא משועבדים לפירעון חובו.

הרא"ש בתשובה כלל ע"ח סעיף א' הסביר את הדברים מכיוון נוסף, שזו תקנת חכמים, שכל מי שבא להפקיע ממון חברו ולגזול אותו, חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו.

יצוין בזה, שיש סוגיא מקבילה ל"שטר מברחת" בגמ' בבא בתרא דף קנ"א ע"א, ושם נאמר שהאשה גילתה דעתה שהיא נותנת את נכסיה בגלל שהיא עומדת להתחתן, ולכן יש לשטר זה דין שטר מברחת שלא קנה. ומבארים התוספות שם בד"ה "אפילו" שמדובר במקצת נכסים, ולכן צריך גילוי דעת, אבל אם נתנה כל נכסיה לא צריך גילוי דעת, כי ברור שכוונתה להבריח. יוצא מכאן שהחידוש של ר"ת שבמבריח מבעל חובו קנה המקבל, הוא למרות שיש גילוי דעת שהיתה כאן כוונת הברחה, אלא שכיון שההברחה לא תועיל אם הקנין בטל, לכן אין בהברחה אומדנא לבטל את הקנין, כי אפשר שכדי להבריח נתן במתנה.

המסקנה העולה מכאן:
א. לפי ר"ת: שטר מברחת שייך רק במברחת מבעלה, אבל במבריח מבע"ח אין דין שטר מברחת, והקנין חל והשטר קיים. וזאת גם אם ברור לנו שהמטרה היתה הברחה מנושים. ולכן במקרה דנן שההברחה היא לא מבעלה אלא מאחרים השטר/ההסכם קיים ואי אפשר לבטלו.

ב. גם לפי הרא"ש שחולק וסובר שגם במבריח מבע"ח יש דין "שטר מברחת" והשטר בטל, זה במבריח כל נכסיו, אבל אם לא הבריח כל נכסיו גם לפי הרא"ש חל הקנין, והשטר שריר וקיים.

לסיכום, מסוגיא זו של מברחת אנו לומדים שכדי לבטל קנין צריך אומדנא ברורה לבטלו, דבר שאינו קיים כאן, וכפי שהעלנו אדרבה יש לנו אומדנא לקיים את ההסכם, ובגלל ספיקות אי אפשר לבטלו.

לאור כל זאת, נראה לפסוק לדחות את הערעור ולקבוע באופן ברור ונחרץ שהגט בתוקפו והסכם הגירושין בתוקפו.

הרב דוד דב לבנון

לפנינו ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי בת"א הנושא תאריך ב' אלול תשע"ה (17/8/15), בו דחה ביה"ד את בקשת האשה לבטל את הסכם הגירושין ואת הגט שבוצע בינה לבין המשיב.

דיון
א. חובת ההוכחה בביטול הסכם
כפי שנאמר כבר הן בהחלטת הרוב של ביה"ד קמא בפתח תקוה והן בהחלטת הרב אלגרבלי בערעור הראשון בתיק זה, והן בהחלטת הרב לבנון בערעור שלפנינו, מאחר ונמסר גט כהלכתו בבית הדין וכן נחתם הסכם גירושין בין הצדדים, אין אפשרות לבטל מעשים אלו אלא על ידי אומדנא ברורה לחלוטין [וגם זה אינו מוסכם כלל וכפי שיבואר להלן].

המקור לדינים אלו הם דיני מתנת שכיב מרע ודיני מברחת, בהם לדעת רוב הפוסקים ניתן לבטל את המתנה על ידי אומדנא ברורה ולא נאמר בזה דין דברים שבלב אינם דברים. כך כתב השו"ע בסי' רמו ס"ג: יש מי שאומר דהוא הדין בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו, או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו, בטלה המתנה.

מבואר מדבריו שאומדנא זו נאמרה במקום שנתן את כל נכסיו, שדבר ברור שלא מסתבר כלל שאדם יתן את כל נכסיו לאחר והוא עצמו ישאר בלי כלום ויחזר על הפתחים או ימות ברעב, ואומדנא גדולה כזו מועילה לבטל את המתנה.

במקרה שלפנינו, לאחר עיון ממושך הן בכתב הערעור של האשה והן בהחלטות השונות של בתי הדין שעסקו בתיק זה, נראה לקבל את מסקנת הרוב בביה"ד בפתח תקוה, ואת דעתו של הרב אלגרבלי וכן את מסקנת ביה"ד בת"א, שהאשה לא הצליחה לבסס את טענתה שכל ענין הגט והחתימה על הסכם הגירושין היו לצרכים אחרים בלבד, כפי שפורט בהחלטות הנ"ל.

בפרט שהנימוק עצמו שנותנת האשה, שעל ידי ההסכם תוכל להערים על אנשים אחרים שאינה נשואה ואין לה שום רכוש, נראה תמוה למדי, שהרי בדרך כלל במערכת יחסים בין בני זוג לא נהוג להציג מסמכים משפטיים וכיוצא בזה, וישנן כמה וכמה אפשרויות אחרות להערים על בני אדם אחרים, וכי אין באפשרותה לזייף הסכם ולהציגו בפני אלו שהיא מתכוונת להערים עליהם, או לחילופין למצוא איזה סיפור אחר. ולכל הפחות היה לאשה להחתים את הבעל על מסמך שבו נאמר בבירור שכל ההסכם אינו אלא לצרכי הערמה¹, וכי היא חששה שיערכו חיפושים בכליה וימצאו את המסמך הזה. ובודאי אין רגילות להזדקק למעשים מעין אלו כדי להערים על אנשים אחרים².

גם אם נקבל את טענתה, הרי אין זו אלא אפשרות שזו היתה מטרת הגט והסכם הגירשין, אבל אין לנו שום ראיה ברורה לכך. וגם אם נקבל את גרסת האשה שמיד לאחר הגט חזרו לחיות ביחד, ניתן בהחלט להציע כמה וכמה אפשרויות אחרות להסבר מעשיהם של בני הזוג. יתכן שמיד אחרי הגט התחרטו והחליטו לחזור לחיות יחד, יתכן שהחליטו לגור יחד כדי לאפשר לאשה לטפל בילדים [כפי שאכן קרה מאוחר יותר לטענתו של הבעל], ועוד כהנה וכהנה אפשרויות שונות ומשונות. וממילא אי אפשר לקבוע בשום פנים ואופן שכל מטרת הגט לא היתה אלא לצורכי הערמה על אנשים אחרים.

לרווחא דמילתא יש להוסיף, שבכל המקרים שבהם מועילה אומדנא, ואין אומרים שאין אלו אלא דברים שבלב, טעם הדבר הוא משום שכיון שישנה אומדנא ברורה הרי אלו הם דברים שבלבו ובלב כל אדם. כפי שכתב הר"ן בכתובות (לז, ב בדפי הרי"ף) בענין שטר מברחת:

וקי"ל כמ"ד מברחת לא קנה וכי תימא אמאי והא דברים שבלב נינהו ואמרינן בפרק האיש מקדש (דף נ א) בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא [למיסק] לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולבסוף לא סליק ואתא לקמיה דרבא ואמר דהוי להו דברים שבלב ואינם דברים לאו קושיא הוא דאומדנא דמוכח כי הכא שאני דלאו דברים שבלבו בלבד הם אלא דברים שבלב כל העולם שהדבר מוכיח שלא נתן אלא להבריח שאין לך אדם שיתן כל נכסיו וימות ברעב ודמיא לההיא דאמרינן בפ' [יש נוחלין] (דף קלב א) במי שהלך בנו למד"ה ושמע שמת בנו ועמד וכתב לאחרים כל נכסיו ואח"כ בא בנו דאמרינן התם דאין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן מה שאין כן התם שהרבה מוכרים קרקעותיהן ולא סלקי לא"י וכבר כתבתי זה שם:

כן מבואר בדברי עוד ראשונים בסוגיא זו.

אם כן יש מקום לומר, שאין הדברים אמורים אלא באופן שסיבת ההערמה גלויה לכל, שאז כל אדם שיודע על הנסיבות בהן נעשה הקנין, מבין שמדובר על קנין לצרכי הערמה, וכגון במקרה שאדם שיש לו בעלי חוב מרובים, נותן פתאום את כל נכסיו במתנה לאדם אחר, שכל מתבונן מבחוץ שידע את כל הנתונים יבין שבודאי לא היתה מטרתו אלא להערמה בלבד. אולם במקרה שלפנינו גם מי שיודע את כל הנתונים יתכן שלא יגיע מעצמו למסקנה שהגט או ההסכם נעשו להערמה, שהרי גם אם אכן האשה חזרה לחיות עם הבעל, לכל היותר אין בכך אלא לעורר תמיהה לשם מה התגרשו וחתמו על הסכם גירושין ואחר כך חזרו לחיות יחד, ויתכן לתת לשאלה זו כמה וכמה הסברים. ואם כן גם אם מי שישמע את ההסבר של האשה אכן ישתכנע מדבריה, מכל מקום הדברים מצד עצמם לא היו ברורים כל כך, ואם כן שוב אין כאן אלא דברים שבלב.

עכ"פ העיקר נראה בענין זה שהאשה כלל לא הוכיחה את דבריה, וגם לאחר שטענה את טענותיה, הדברים אינם נשמעים משכנעים כלל, ולכן אין שום סיבה הנראית לעין לקבל את טענת האשה.

ממילא אין גם שום טעם לדון בשאלה האם הדירה היתה שייכת לבעל, או שהיו לאשה חלקים בדירה והבעל זכה בה רק בעקבות הסכם הגירושין, שכן על כל פנים ע"פ ההסכם הרי הוא זוכה בדירה, ואי אפשר לבטל את ההסכם³.

ב. אומדנא בגט
בנוסף לאמור, כפי שנאמר בהחלטת הרב לבנון, לגבי ביטול גט כבר פסק הרמ"א באהע"ז סי' מב ס"א: ואין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין.

לכאורה הוא הדין לגבי גיטין.

אמנם מה שהזכיר עמיתי הרב לבנון את דברי ערוך השלחן, הסובר שבגיטין וקדושין אין מועילה שום אומדנא בשום מקרה, מכיון שעדי הגט הקדושין אינם יודעים על אותה אומדנא, נראה לכאורה לדון בדבריו.

עיקר דברי הערוה"ש הינם חידוש גדול מאוד מסברא. שכן לכאורה באופן שישנה אומדנא ברורה שהבעל והאשה אינם מתכוונים לגירושין או לקדושין, ואין אלו דברים שבלב, אין כאן אלא מעשה חיצוני בלבד בלי גמירות דעת, ומה יועיל שהעדים חשבו שהיה כאן קדושין או גירושין. ובדרך כלל העדים הם תנאי נוסף למעשה של הצדדים, שאף אם נעשה מעשה גמור ביניהם, מכל מקום אם העדים לא יודעים על כך, הקדושין או הגירושין אינם יכולים לחול.

בנוסף לכך, להלכה אף הערוך השלחן עצמו מודה שאין לפסוק כדבריו להלכה אלא לחומרא, כפי שכתב שם בסוף דבריו: והנה אף על פי שכן נראה לנו מתוך סוגיות הש"ס ולשון רבינו הרמ"א מ"מ אחרי שלא נמצא זה מפורש בדברי הפוסקים ויש שנראה קצת גם להיפך דאותם הפוסקים שחיפשו טעמים אחרים על אסמכתא כמ"ש אי הוה סברי לסברתינו היה הטעם פשוט ואף שאין ראיה גמורה מזה מ"מ אין לעשות מעשה להקל ע"פ סברא זו וגם בדינו של רבינו הרמ"א יש להחמיר לדינא ולומר דהוה ספק קדושין וכמדומני שיש מחלוקת בין הפוסקים בסברא זו שכתבנו [עי' ב"ש סקי"ב משמע דהרשב"א ס"ל כסברתינו והמרדכי חולק ע"ז ע"ש ודו"ק]:

אכן מדברי כל הפוסקים נראה שלא מדעתו, וגם יש להוסיף לזה את דעת החזון איש שהביא הרב לבנון, וע"כ נראה שאין לסמוך על דברי הערוה"ש.

יש להוסיף עוד שגם אם נקבל את דברי הערוה"ש, אין הדברים אמורים אלא לגבי הגט עצמו, אבל אין בכך בכדי לקיים את הסכם הגירושין. ואף על פי שטענת האשה מבוססת על טענתה שעיקר הגט נעשה לצרכי הערמה, וברור שאילו היתה נדחית טענתה זו הרי שהיתה נדחית גם הטענה על הסכם הגירושין, מכל מקום לדברי הערוה"ש ניתן לקבל את ההנחה שהגט נעשה להערמה בלבד, אלא שבדיני גט אין הדברים מועילים, אבל לגבי דברים אחרים הכרוכים בגט, כגון הסכם הגירושין, אפשר לקבל את דבריה.

אוסיף עוד שאדרבה לדעת הסוברים שלא מועילות אומדנות בקדושין משום שבגלל החומר הגדול שיש בקדושין בני אדם אינם נוהגים להערים בדברים כאלו, א"כ היה מקום לומר שגם בנדון דידן אין לקבל את טענת האשה להערמה בגט מטעם זה, אפילו היה מדובר על סוג אומדנא שמועילה בדיני ממונות.

ואולם כל זה אינו אלא לפלפול בעלמא, והאמת היא שאין כאן אומדנא ברורה אפילו בדיני ממונות, ואם כן ברור שהוא הדין כלפי הגט אין לנו אומדנא שמועילה לבטלו, וממילא גם לא כלפי הסכם הנישואין.

ג. אומדנא בהסכם ממון
בנוסף לכל האמור יש לציין שעצם ההנחה שמועילה אומדנא בהסכם ממון אינה ברורה כ"כ. וכאמור עיקר דין אומדנא לביטול מעשה קנין נמצא בפוסקים בדיני מתנה, ואילו לגבי מכר ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים בענין זה.

הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז ס"ד, על דברי השו"ע שם שדברים שבלב אינם דברים כתב:

מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית).

בביאור הגר"א שם סקי"ג–יד כתב:

מיהו כו'. כמו בש"מ שכ' כל נכסיו ומי ששמע שמת בנו כו' ב"ב קמו ב' ומברחת בכתובות עט א' ואפי' לא אמרה מידי כמ"ש בב"ב קנא א' ועתוס' בקדושין שם ובכתובות צז א':

וי"א כו'. כן למד ריא"ז מש"מ ומי ששמע ומברחת הנ"ל:

(ליקוט) וי"א כו'. דבזה א"צ לס' ראשונה דבאומדנא דמוכח כו' אלא ההיא דמברחת ומי ששמע משום דהוא במתנה וכן הא דקי"ל כראב"ע ברפ"ה דכתובות ובזה מתורץ קו' תוס' שם מ"ז ב' ד"ה שלא כו' וא"ת כו' וכן ההיא דזבין כו' ואחר כ"ז הדוחק הוצרכו תוס' בעצמן שם לחלק בין נותן דבדעתו תלוי שכ' והא דפריך כו' (ע"כ):

מבואר מדבריו בפירוש שלדעה השניה שמביא הרמ"א לא מועילה גם אומדנא ברורה אלא במתנה ולא במכר. ודנו בזה הפוסקים באריכות רבה מאוד, ראה מל"מ זכיה ומתנה פ"ו ה"א.

עיקר החילוק בין מכר למתנה הוא שבמכר ישנם שני צדדים, ולכן יתכן שלא מועילה אפילו אומדנא ברורה לגמרי, שהרי סוף סוף הצד השני לא התרצה לכך, משא"כ מתנה שתלויה בדעת הנותן בלבד. ולפי זה ברור לכאורה שהסכם גירושין שבו הצדדים מחלקים ביניהם את רכושם וכל כיוצא בזה, דומה למכר ולא למתנה.

אמנם להלכה נראה שהכרעת הרמ"א היא כדעה הראשונה שהביא בסתם שמועילה אומדנא אף במכירה.

כן נראה לכאורה מפשטות דברי הפוסקים במקום נוסף, כך כתב הרמ"א חו"מ סי' קצ:

מי שהעלילו עליו, וכדי להבריח מכר קרקעותיו וקבל המעות, כשנתבטלה העלילה בטל המקח, אפילו אם נתרצו אחר כך במקח, דמאחר ששטר שעשו בראשונה לא היה כלום, דלא היה רק כדי להבריח, הוה ליה אחר כך שטר מוקדם, ופסול (ב"י בשם הרשב"ץ).

בסמ"ע שם סקל"א:

זה נתבאר באה"ע סימן צ' [סעיף ז'] דאשה המוכרת מנכסיה קודם נשואין כדי להבריח מבעלה ואח"כ מת בעלה, המקח בטל. וכן הוא בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים

בנתיה"מ שם ס"ק טו כתב:

עיין סמ"ע ס"ק ל"א שכתב דזה נתבאר באה"ע סימן צ' [סעיף ז'] וכו'. והוא תמוה בעיני, דהא שם בעינן דוקא שתבריח כל נכסים, וגם שם המקבל אוכל הפירות כמבואר בב"ש שם ס"ק ל"א ע"ש, וכאן הביא הב"י [בסוף הסימן] בשם הרשב"ץ [ח"א סי' י"ג] שצריך לחשב בפירות ע"ש. ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב"ץ שמביא בב"י ומיירי כעין עובדא דהתם דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם, וע"ש שדימה אותו לשטר אמנה, וה"נ בשו"ע מיירי דכוותיה שהיה רק אמנה ביניהן, ומשום הכי צריך להחזיר גם הפירות, משא"כ שם במברחת נתכוין למתנה כמ"ש הרא"ש שם [כתובות פ"ח סי' ב'].

עכ"פ מדברי כולם נראה שאומדנא ברורה, וכגון במקרה שמיד לאחר המקח החזיר לו את המעות, מועילה לביטול המקח, כדעה הראשונה שברמ"א בסי' רז.

אולם כאמור אין הדברים אמורים אלא במקום אומדנא ברורה לגמרי, וכמו במקרים המוזכרים שאדם נתן במתנה את כל רכושו, או במצב שמעלילים על רכוש של אדם והוא עשה מעשה מכירה ומיד כשיצאו העדים החזיר ללוקח את כספו, שאלו הם אומדנות ברורות לגמרי. מה שאין כן בנדון שלפנינו אין אומדנא ברורה כלל.

עוד יש לציין לדברי הר"ן בכתובות (לז, ב בדפי הרי"ף), הובאו דבריו בנתיה"מ סי' צט ס"ק ו:

ואמרו בשם הרב רא"ה דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנה עולמית אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי.

אם כן יש מקום גדול לומר שהוא הדין כל עושה מעשה בבית דין ומקבל תוקף של פסק דין למעשה שלו, שלא שייך לבטל את המעשה ע"י אומדנא. ואף על פי שבמקרה שאין למבריח ברירה אלא לעשות מעשה כעין זה, יתכן שלא שייכים דברי הר"ן, ויש לדון בזה באריכות, אולם לכל הפחות במקרה כמו שלפנינו שנראה שעמדו בפני האשה כמה ברירות אחרות, נראה שיש מקום לדחות את דבריה גם מנימוק זה.

על כן נראה לי כי יש לפסוק: ביה"ד דוחה את הערעור, וקובע שהגט בתוקפו וכן הסכם הגירושין בתוקפו.

הרב דוד ברוך לאו

לאחר העיון בפס"ד של ביה"ד האזורי ובכל דברי חברי הגאונים ברצוני להעיר הערותיי:

א. תיק זה מעורר כאב לב וקבס בצורך לפסוק במעשים שלא יעשו ובשפלות מוסרית כואבת ומחרידה. אולם אין ספק שגם הבעל היה חלק מאותה שפלות ונהנה במאות אלפי שקלים ממנה, דברים אלו נקבעו בבימ"ש והבעל גם קיבל את עונשו על כך וגם חויב לשלם מאות אלפי שקלים החזר של כספים אותם קיבל ממעשי ההונאה שהיה שותף להם יחד עם אשתו לשעבר. לכן קשה לקבל את גלגול העיניים של הבעל לשעבר כ"צדיק יסוד עולם", שהתגרש מאשתו בגלל מעשיה וניאופיה. אין ספק גם במציאות שבה הצדדים חזרו לגור יחדיו ואף מסתבר שלעולם לא נפרדו. מכתביו לאישה בזמן שהותה הכלא ושלל הראיות שהומצאו לתיק לא מותירים ספק בסוג הקשרים שהיו בין בני הזוג לאחר הגט.

ב. אם זאת אין בכל מעשיהם בכדי להטיל ספק בכשרות הגט ובנוסף לכל נימוקי חברי הגאונים לענ"ד בזמננו זוגות רבים (מידי) חיים בזוגיות שנים רבות ללא כל מיסוד הלכתי של נישואין, והם לא רואים בכך כל רע. לצערנו תופעה זו כה שכיחה עד שהביטוח הלאומי הקים יחידת מעקב ומשקיע כספים במעקב אחרי זוגות המתגרשים וממשיכים לחיות ביחד כאשר מטרתם היא להרוויח רווחים כלכלים בצורה של מענקים אלו ואחרים הניתנים למשפחות חד הוריות. לכן אין ספק שבני הזוג הנ"ל במסגרת תכנון המשך רוע מעלליהם התגרשו כדי שיוכלו להתוות את המשך מעשיהם הנפשעים.

ג. אולם אין בכך כל סתירה להתכנות שבעניין הרכושי הסכם הגירושין נעשה לצורכיהם ולא מתוך כוונת אמת של האישה לותר על זכויותיה אלא לצורך בניית תדמית "המסכנות" לצורך סחיטת כספים שממנה נהנה גם בעלה לשעבר. עבודת התחקיר אותה ערכה דעת המיעוט בהחלט מרשימה ומשכנעת והייתי אף נוטה לקבלה ולהוסיף את דעת הב"ח וז"ל בטוח"מ סימן צ"ט סעיף ז': "ואם אין הנכסים זזין מתחת יד הנותן אפילו בשיור גמור לא הויא מתנה דתלמודא לא איירי אלא בהחזיק מקבל המתנה בנכסים."

ובמקרה שבפנינו הרי האישה המשיכה להתגורר בדירה וא"כ לכאורה לדעת הב"ח אין כאן מתנה וההסכם בטל.

אולם הש"ך בסימן צ"ט סקט"ז הביא דברי הב"ח הללו וסיים שהדבר צריך לימוד וכן הסתפק בזה התומים סק"י ובאורים סק"כ. והקצות סק"ז תמה על דברי הב"ח שמדברי הרא"ש בתשובה כלל ע"ח סימן ג' לא משמע כדברי הב"ח שכן בנדונו לא החזיק המקבל בנכסים ואפילו הכי הוצרך הרא"ש לסתור דברי הרי"ף ורק משום כך פסק שהמתנה בטלה כיון שלא שייר כדי פרנסתו ואם הוה ס"ל כדעת הב"ח גם לדעת הרי"ף יש לומר שאף ששייר כלדהו כיון שלא זזו הנכסים מתחת ידי הנותן הרי המתנה בטלה.

אבל המעיין בלשון הרא"ש יראה שסיבת ביטול המתנה נבע שהדבר נעשה כדי להציל עשוק מיד עושקו שז"ל:

ובאתי לשבור מלתעות עול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם, ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש. לפי שידוע וניכר באומדנא דמוכח שלא גמר בלבו להקנות, אלא להבריח נכסיו מבעלי חוביו, וילוה ויאכל ממון של אחרים ולא ימצאו לגבות ממנו.

...ויען אשר ראיתי מקצת אנשים אשר כותבים נכסיהם ליהודים, או לגוים, ואחר כך לוין מעות, וכשבא המלוה לגבות חובו מנכסיו, מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים; והכל רואין, אף על פי שכתב נכסיו לאחרים, הוא מוחזק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו.

והעולה לדינא כל מה שדיבר הרא"ש השו"ע והב"ח הוא בנותן מתנה לאחר וע"י זה הוא רוצה להפקיע את בעלי החובות ועל זה מחדש הב"ח סימן צט:

"אבל בכתב נכסיו לאחר בסתר ואין הנכסים זזין מתחת ידו כנדון שנשאל עליו הרא"ש אף לרבינו תם גובה ממנו בעל חוב והאשה שאין זה אלא תחבולה וערמה ומרמה"

דברי הב"ח שונים לגמרי מן המקרה שבפנינו.

במקרה של הב"ח ראובן נותן מתנה לשמעון, ושמעון כלל לא מחזיק במתנה אלא ראובן הוא זה שממשיך להחזיק בנכס. בעוד שבמקרה שבפנינו האישה התגוררה בבית לפני ההסכם. וכי לא מצינו שקונה דירה מאפשר למוכר להמשיך ולהתגורר בנכס?

כאשר שני שותפים בעסק, בפרדס, בבית ואחד מוכר את חלקו לחברו מכל סיבה שהיא, חוב, חתונה, וכד' וחברו ממשיך לתת לו להשתמש בנכס אתו ואפילו לבד היוכל לטעון לא התכוונתי למכור, אמנה היו דברינו כנגד שטר שקיבל תוקף פס"ד?

סוגיית חזקה בנכסים ענינה פרק חזקת הבתים וכל טענה שאין עמה ראיה אינה טענה וטענת שטר אמנה או הברחה וחזקת שימוש לא מועילה כנגד שטר מכר מקוים.

לסיכום מאחר והרכוש היה רשום מראש רק על שם הבעל קשה יותר לדון את התיק שבפנינו בדיני מברחת ולכן אני מצטרף לדעת חברי שאין לבטל את הסכם הגירושין במקרה שבפנינו.

ד. על אף האמור הרי האישה טוענת שכל ההסכם היה פיקטיבי והדבר דומה לטענת לטענת אמנה היו דברינו שפסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פ"ב:

הוציא עליו שטר מקויים, והלוה אומר: שטר מזויף הוא, או שטען: חוב זה רבית הוא, או: שטר אמנה הוא, או: כתבתי ללוות ולא לויתי, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר, ואמר הלוה: ישבע ויטול, אין שומעין לו להשביעו, אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה, ואם יודה יחזיר לו, ואם כפר, ישבע היסת.

העולה מן השו"ע שאע"פ שאין נאמנות לטעון נגד שטר טענת אמנה אבל יכול להשביע היסת. א"כ במקרה שלנו יכולה האישה להשביע את הבעל שהשטר לא היה אמנה דהיינו מחילה פיקטיבית. וכבר העלנו כמה פעמים שבשבועת היסת יש לפשר כראות ביה"ד ובמקרה שלנו לאור מסכת הראיות שהובאו בפנינו ראוי לפשר בשליש דהיינו שמגיע לאישה שליש מחלקה בנכסים דהיינו שישית מכלל הנכסים הנכללים באיזון הנכסים, על פי חוק יחסי ממון שבין בני זוג.

הרב אליעזר איגרא

לאחר העיון בדברי חברנו הרה"ג אליעזר איגרא שליט"א, אשר ביטא בתחילת דבריו את הרגשת בית הדין כפי שעלתה מן העיסוק בתיק זה, הננו נשארים בדעתנו כי גם ההסכם עומד בתוקפו, ואין לשנות מן ההסכם, וכפי שכתבתנו כל אחד מנימוקיו, ולכן ההסכם בתוקפו והגט בכשרותו.

הרב דוד ברוך לאו      הרב דוד לבנון

נפסק כדעת הרוב, כאמור לעיל.

מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ה בניסן התשע"ו (03/05/2016).



¹ שהרי היא טוענת שהכל נעשה גם לצרכי הבעל, וא"כ מה הכריח אותה לחתום על הסכם כזה, שכל אדם סביר מבין שיכול לפגוע בה ביום מן הימים, ולא להחתים אותו על הודאה כשלהי שאין זה הסכם אמיתי.
² המציאות השכיחה של מתנה או מכר לשם הערמה, הם כאשר רוצה הנותן או המוכר להבריח מבעל חוב, ובאופן כזה אכן אין לו ברירה אלא להיות מגובה במסמכים משפטיים כדי שיוכל למנוע מבעל חובו לגבות את נכסיו. מה שאין כן במקרה שלפנינו האם אותם בני זוג של האשה יעשו בדיקה משפטית לאמת את טענותיה, ואם כן הרי הם יגלו ממילא כמה וכמה דברים אחרים שימנעו מהם מלתת אמון בטענותיה. ומדוע לא חששה האשה [לטענתה] לגור בדירה אחת עם הבעל, והלא כשיבואו לבדוק אחריה יגלו את הדבר בנקל, ויוכלו לברר אצל השכנים ששני האנשים הללו חיים כבני זוג לכל דבר.
³ והטענה שהועלתה ע"י האשה וב"כ, שאם היו לאשה חלקים בדירה אין סברא שתוותר על חלקיה, כמובן שאינה ראיה, ויתכן שהויתור על חלקה בדירה היה חלק ממכלול שלם של הדברים שהיו שותפים בהם.