לפנינו ערעור הבעל (להלן המערער) על החלטת בית הדין האזורי מיום ח' בתמוז תשע"ה (25.6.2015) ובה חוייב לשלם סך מאה ועשרים אלף ש"ח בגין כתובה ותוספת.

להלן קטע רלוונטי מפסק הדין נשוא הערעור:

"בעניין חיוב כתובה, בדרך כלל האישה נחשבת מוחזקת, וכשיש ספק, יש מקום לחייב את האישה שבועה, וכפי שראינו, במקום שבועה, יש לקזז שליש מהכתובה ולחייב את הבעל בשני שליש מסך הכתובה.

אך במקרה שלנו, הדין שונה. כתבנו לעיל, שמעיקר הדין, הבעל פטור לגמרי מתשלום הכתובה, ומאחר והדין נוטה לטובת הבעל, על כן ידו על העליונה, והוא המוחזק בכתובה, ובפועל, באי תשלום הכתובה, וכפי שראינו לעיל בפסקי דין רבניים, מאחר והדין נוטה לטובת הבעל, השבועה צריכה להיות מוטלת עליו, ובמקום שבועה, יש לחייבו בשליש מסך הכתובה.

מאחר ושיעור הכתובה הינו 400,000 ₪, שיעור שליש הינו 133,333 ₪.

לסיכום: על הבעל לשלם לאישה סך של 120,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 90 יום. לחילופין, הסך הנ"ל יועבר לאישה, לאחר מכירת הבית וסילוק כל החובות, והאישה תקבל מחצית מהיתרה ועוד 120,000 ₪."

המערער מבקש לבטל כליל את חוב הכתובה שחויב.

רקע עובדתי:
1. המערער והמשיבה הינם בני זוג יהודים שנישאו זל"ז כדמו"י ביום י"ב בתמוז תשס"א (3.7.2001) ומנישואין אלה נולדו להם שלושה ילדים קטינים.

2. ביום י"א באדר א' תשע"ד (11.2.2014) הגישה המשיבה כנגד המערער תביעת גירושין שבה נטען כי הצדדים לא מסתדרים וכי פרטים יימסרו בדיון.

3. בדיון הראשון בתביעת הגירושין, שהתקיים ביום י"ז באדר ב' תשע"ד (19.3.2014), טענה המשיבה כי המערער בגד בה והמערער הכחיש טענה זו מכל וכל והביע את רצונו המפורש בשלום בית.

4. בדיון השני, שהתקיים ביום כ"א באייר תשע"ד (21.5.2014), שבה המשיבה על טענותיה כי המערער בוגד בה ודרשה להתגרש ממנו, והמערער הבהיר כי אין ממש בטענותיה של המשיבה וחזר והדגיש את רצונו בשלום בית.

5. בין לבין – ביום ד' באייר תשע"ד (4.5.2014) – הגישה המשיבה תביעת כתובה כנגד המערער, תביעה בה היא טענה כי יש לה עדים וראיות בדבר מעשה בגידה המטען של המערער.

6. ביום ט"ו בתמוז תשע"ד (13.7.2014) התקיים דיון שלישי בעניינם של הצדדים, דיון בו המשיבה עתרה להוצאת פסק דין לגירושין והמערער שב ואמר כי הוא מאמין בסיכוי לשלום בית, וכי אין הצדקה לפרק את המשפחה.

7. ביום ט' בשבט תשע"ה (29.1.2015) התקיים דיון הוכחות בתביעת הכתובה.

לאחר מכן הוחלט על הגשת סיכומים.

להלן מסיכומי המשיבה:
1. האישה הגישה תביעת גירושין עקב עזיבת הבעל את הדירה למען אישה אחרת, גויה מחבר העמים, והודה כי מנהל יחד עמה עסק, ונמצא שם יום ולילה (צולם ותועד על ידי דו"ח חוקר), והוכחות רבות שהובאו לבית הדין.

2. מצבה של האישה "בכי רע" הואיל ועובדת כפקידה בבית החולים ומביאה את לחמה האחרון לילדיה יחד עם החובות הרובצים על המגורים המהווים לסכנת כינוס הבית כשכבר נפתח תיק הוצל"פ.

3. הבעל מתעלם מצרכי הילדים ואינו זן אותם בטענה שאין לו כסף, בעוד שלפי טענותיו היצירתיות, מוציא הוצאות גדולות לבילויים עם אחיו בבית קפה, ועם הילדים הקטנים במופע קונג פו בשעה 22:00.

4. הן מדו"ח החוקר הפרטי והן מחקירת הבעל בביה"ד, עולה באופן ברור שהבעל מתגורר בבית "שותפתו" לחיים ולא שותפתו לעסק.

5. הבעל הינו בריא בגופו ובנפשו והינו גבר צעיר לחייו, לפיכך לא ברור מדוע לא עובד בעבודות אחרות ולאן הכספים נעלמים, ומדוע ממשיך לעבוד בעסק שנכשל וכיצד ייתכן שהאישה לבד עומדת בפרנסת הבית והילדים המשותפים, ועוד בנוסף, הבעל נעלם בלילות ולא מגיע לבית שבועות על גבי שבועות, לטענתו גר אצל אמו ללא נוכחות האם שתיתן גיבוי לדבריו, והתשובה הינה כפי שהוכח חד משמעית בדיון הוכחות, כי הבעל מפרנס משפחה אחרת, הבעל מנהל חיים אחרים, הבעל מתעלם מהעובדה שיש לו משפחה עם שלושה ילדים ואישה שזועקת לעזרתו של ביה"ד הנכבד, הבעל לוקח את ילדיו מידי פעם לפעם, לטענתו, כל הזמן נמצא בקליניקה או בעבודה בבית דפוס, כיצד ייתכן שיוכל להיות עם ילדיו, והתשובה חד משמעית, ילדיו נמצאים אצל אמו וזה הולך לעלילותיו עם האישה האחרת.

6. הבעל עזב את הבית לטובת אישה אחרת, לא הוכיח את סיבת עזיבתו ואף לא הוכיח אם באמת חי אצל אמו.

7. האישה מזה זמן רב ספגה עלבונות ובמשך שנה שלמה לא הבינה לאן בעלה הולך ונעלם וחוזר בשעות מאוחרות ולא דואג לצרכי הילדים, והאישה נאלצה במשך כל השנים, לדאוג לילדים להאכיל לפרנס לבדה, עושה קניות ומכלכלת את המשפחה, במעט שהיא משתכרת מעבודתה כפקידה בבית החולים [פלוני] ומקבלת שכר של 5,000 ₪.

8. כל הכספים שהבעל הרוויח בזבז עבור אישה אחרת, וכתוצאה מכך, המשפחה נכנסה לחובות עתק ולא נותרה ברירה, בני הזוג נטלו הלוואות שגרמו למפלה כלכלית.

9. הבעל הסכים ללכת לבדיקת פוליגרף וחזר בו.

10. האישה קיבלה פירוט שיחות של הבעל, ובו הוברר שהבעל משוחח עם אותה אישה בשעות לא שגרתיות, כמות שיחות יותר גבוהה ממה שמשוחח עם אשתו.

11. טענותיו של הבעל היו מלווים סתירות והכחשות בעניין הקשר עם האישה האחרת.

12. אם הבעל היה עוזב את האישה האחרת, האישה הייתה מסכימה לשלום, אך הבעל ממשיך לבגוד ובזבז כספים עבור אישה אחרת.

לאחר הגשת הסיכומים, האישה צרפה דו"ח של "צוות חקירת מידע ויעוץ עסקי", שנכתב לבקשת בנק הבינלאומי, בעניין מצבו הכלכלי של הבעל.

הם מציינים שביצעו חקירה ע"פ חוק חוקרים פרטיים. בדו"ח זה נכתב בין השאר:
1. לנבדק (הבעל-[פלוני]), בת זוג לחיים: [פלוני]. מובאים שם פרטיה האישיים.
2. מר [פלוני] מתגורר כיום ב-2 כתובות:
   א. בבית הוריו ברח' [פלוני] ביישוב [פלוני].
   ב. בית בת זוגתו לחיים [פלונית] ברחוב [פלוני].

להלן מסיכומי המערער:
1. בשנים האחרונות יחסי הצדדים עלו על שרטון בעטיה של התובעת ובשל התנהגותה.

2. הנתבע ניסה לפייס את התובעת ואף הציע כי הצדדים ילכו לייעוץ זוגי.

3. האישה לא העמידה ולו ראשית ראיה לכך שהנתבע בוגד בה לכאורה.

4. האישה הצהירה שאיננה מעוניינת בבעל, אף אם יוכח שאין לו קשר עם אישה זרה.

5. בהעדר זימונו של עורך דו"ח החוקר לחקירה, כמו גם בהעדר התייצבות מטעם אחיה של התובעת שמסר התצהיר, לא ניתן להתייחס לראיות אלה כראיות אמינות.

6. מדו"ח החוקר, לא הוכחה כל עילת גירושין, ובוודאי שלא הוכחה בגידה.

7. על מנת להוכיח מעשה בגידה, יש צורך או בהודאת הבוגד או בשני עדים, ואף אחד מן התנאים ההכרחיים להוכחת בגידה, לא התקיים בענייננו.

8. בדיני הראיות, דו"ח חוקר ותצהיר האח אינם בגדר ראיות קבילות, שהרי עסקינן בעדים שכלל לא באו להעיד בפני ביה"ד.

9. ביה"ד מחויב לניהול הליך הוגן שיקוימו בו עיקרי הצדק הטבעי.

10. הנתבע שיתף פעולה עם ב"כ התובעת, ענה בכנות על שאלות שנשאל והבהיר כי הגב' [פלונית] הינה שותפה עסקית שלו ואין המדובר במאהבת.

11. הבעל הגיע לדירת [פלונית], על מנת למסור לה כסף ולא מעבר לזה.

12. הבעל עדיין חפץ בשלום בית. ולצורך זאת, הוא מוכן לפרק את השותפות העסקית עם [פלונית].

13. בדיקת פוליגרף איננה אמינה, ועל כן, לא ניתן להעמיד את סירוב ב"כ הבעל לשלוח את הבעל לבדיקת פוליגרף, לחובת הבעל.

14. לחילופין ולמען הזהירות בלבד, אם ביה"ד יקבע שהאישה זכאית לכתובתה, יש להעמיד את סכום הכתובה לכל היותר, על סך של 100,00-120,000 ₪ כעמדתו של כב' הרב דיכובסקי, וזאת על מנת שלא תהיה כתובה מוגזמת.

15. הדו"ח של צוות חקירת מידע ויעוץ עסקי שהוגש לבנק הבינלאומי, ומובא בו שהבעל חי בדירת [פלונית], טוען, כדלהלן:

   א. דו"ח זה אינו יכול להוות כלל ראיה בהליך המתנהל בביה"ד.
    ב.אין מדובר כלל בעדות וודאי שלא בעדות קבילה, אלא בחקירה כלכלית שהמקורות לה עלומים, ולא ניתן להבין ממנה כלל כיצד הגיע עורך הדו"ח למסקנותיו.
   ג. נראה כי מקור המידע לחקירה האמורה הוא התובעת בעצמה, שמסרה לחוקר רכילויות חסרת כל שחר ביחס לנתבע.
   ד. כעולה מהדו"ח סיכום, עסקינן בחקירה כלכלית מצומצמת ולא במעקבים אחר הנתבע, ולעשה החוקר חיפש אינפורמציה על הנתבע במאגרים שונים ושוחח מן הסתם עם התובעת עצמה, כך שאין כל ערך ראייתי למסקנותיו.
   ה. ;לדו"ח החקירה לא צורפה ולו שמץ של ראייה לכך שהנתבע עובד לכאורה "בשחור", או שלנתבע יש בת זוג כלשהי.
   ו. שלב הבאת הראיות הסתיים וכבר הוגשו סיכומי הצדדים, כך שהתיק בשל למתן פסק דין, ואין כל מקום לאפשר הצגת ראיות ועדויות נוספות.

דיון והכרעה
הרי לפנינו כמה טענות קשות של האשה כלפי בעלה.

הבעל גרר את האשה לחובות גדולים מאד שבגינם נקלעה למצב כלכלי קשה ביותר שכמעט כל חסכונותיהם כיסו חלק מהחובות, וכן לא זן ולא מפרנס את ילדים וכל עול כלכלת הילדים וצרכיהם רובצים עליה בלבד ממשכורתה הזעומה. כאשר את כל הכנסותיו מוציא על אשה זרה, וכן הבעל מתנהג באופן אלים מילולית כלפי אשתו, וכן טוענת האשה – הבעל בוגד בה ונתפס כשהוא בבית אשה זרה ובחירתו לחיות עם אשה אחרת גרם לאשה השפלות ועלבונות, ולכן מבקשת להתגרש באופן מיידי.

והשאלה העומדת לבירור תחילה האם כאשר האשה מעלה טענות קשות כלפי בעלה, ולכן מבקשת להתגרש, והבעל מבקש שלו"ב האשה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובה.

מפורסמים דברי הטור בשם תשובת הרא"ש הובא בסי' קי"ח שכתב "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה... ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתוך כתובתה..."

העולה מדברי הטור שהעיקר ממי יצאו הגירושין, כלומר מי גרם במעשיו לגירושין, אם יצאו הגירושין מהבעל, אזי גם אם האשה תבעה גירושין עקב מעלליו ומעשיו הרעים של הבעל זכאית היא לכתובתה.

וכעין נדון זה כתב התשב"ץ ח"ב סי' ח וז"ל:

"עוד שאלת, אישה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהיא מכעיסה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבית הדין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה, הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן, לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי בפ' אע"פ (סא) ומקרא מלא דבר הכתוב 'טוב פת חרבה ושלבה בה מבית מלא זבחי ריב'. ועוד כתוב, 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו'... ואיזו טובה יש לאשה שבעלה במריבה בכל יום ויום."

וכן מבואר בדבריו שם סימן רצ"ב.

וכעין זה כתבו בפד"ר ח"א עמ' 201 שהאשה תובעת להתגרש ותובעת כתובתה וז"ל:

"אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון ובגלל זה היא דורשת גט.

דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט, ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה... ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי. דבר זה אין הדעת סובלתו". וכתבו שהדברים מפורשים במרדכי כתובות ד' נ"ה ע"א וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סי' ז' מובא בטור סימן קנד."

וכעין זה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ח' עמוד 278 וז"ל:

"אמנם נראה פשוט דאף לפי דברי חלקת מחוקק הנ"ל הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה והבעל מחוייב לגרשה, וגם כופין אותו על כך, אך במה דברים אמורים כשבאה מחמת בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב, דאין בידו להפטר מגורם זה דכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכה"ג לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו. ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."

העולה מדברי הרב בפשטות כי באופן זה שהבעל יכול לתקן המצב ואינו מתקן הרי שיש לדונו כמגרש מרצונו.

ועיין גם בדברי האור שמח (אישות יב, יא) שדן בבעל שכפו אותו לגרש משום שהיה עני ביותר ולא עמד בפרנסת אשתו וחייבו בתשלום כתובתה כולה, עיקר ותוספת, וז"ל:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."

וכן מובא בחזון איש (אה"ע סי' ס"ט סעיף קטן כ"ב ד"ה "דיני תוספת"), וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ואינו מפרנס דמחייבינן ליה לגרש, יש להן תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהמ"ר בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת [מארץ ישראל] (כתובות דף קי, ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת... ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא, וכ"ש בנעשה מקמץ שלא לדעתה... ומיהו במורד בבחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת... וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמי' ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

למדנו מדברי החזון איש, את היסוד המובא בטור, שזכאות האישה לתוספת כתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי נגרמו הגירושין, ואם הגירושין לא נגרמו כתוצאה ומיוזמת האישה, אלא להיפך, כתוצאה של מעשים או התנהגויות של הבעל, האישה זכאית לתוספת כתובה.

טענה שניה של האשה שהבעל רועה זונות. האשה טוענת שהבעל נעדר מהבית בשעות היום והלילה. טענת הבעל שהוא מתגורר בבית הוריו "מחשש שהאשה תתנכל לו" דבר שלא מתקבל על הדעת שהבעל יעזוב את משפחתו, אשתו וילדיו מחשש שאין לו כל בסיס. פירוט שיחות רבות של הבעל עם [פלונית] בשעות הקטנות של הלילה ברור שלא מדובר בשיחות בענין העסק וכן אין ספק שהיה מופיע עם [פלונית] במופעים בשעות מאוחרות בלילות. הבעל מודה בזה אלא שטוען זה היה עם הילדים, דבר שלא מתקבל על הדעת כלל לקחת את ילדים למופעים בשעות לא מקובלות כלל.

וכן החוקר הפרטי צילם את הבעל מתנשק עם [פלונית]. הבעל לא הכחיש שהוא נמצא בתמונה, אך טען להגנתו, שזאת נשיקה של ידידים ומכרים, ואף אשתו מתנשקת עם עשרות אנשים באופן זה. יש להעיר, שכפי שנראה מהתמונה, הם התנשקו על השפתיים תוך הנחת יד על המותן, ולא רק נשיקה "תמימה" על הלחי המצוי לדבריו אצל ידידים ומכרים.

בדיון הוכחות שהתקיים בביה"ד האזורי טען הבעל, שהגיע לבית [פלונית] בשעה 00:30 בלילה, וכן שהיה בביתה בבוקר בשעה 08:30, כי הוא מעביר קורסים בשעות הערב בין השעות 20:00-23:30, ואת הכסף תמורת הקורסים הנ"ל העביר ל[פלונית], "ובדרך אגב", כשיצא מביתה, זרק את הזבל.

טענה זאת, נראה שאיננה נכונה מהטעמים הבאים:
א. לא הגיוני בעליל להעביר כסף בשעה כ"כ מאוחרת, בזמן שניתן להעביר את הכסף בשעות היום הרגילות.

ב. מדו"ח החוקר עולה, שהבעל הגיע לבית [פלונית] ביום 17/8/2014 לאחר סדנה בקליניקה [פלונית]. בשעה 22:26 נכנס לדירת [פלונית]. במשך הלילה נעשו מספר בדיקות לאשר שהרכב עדיין חונה שם וכן שהבעל לא נראה יוצא מהדירה הנ"ל. בשעה 9:45 בבוקר, נראית [פלונית] יוצאת מהבניין והבעל נראה יוצא מיד אחריה. לפי עדות זאת, ברור שהבעל שהה בדירה זאת כל הלילה, ולא כפי טענתו, שרק העביר לה כסף ויצא מהדירה.

הכחשותיו והסבריו של הבעל לא נראות נכונות, והוא זורה חול בעיני בית הדין.

כמו כן, מבדיקה פנימית שערך בית הדין נמצא אישור שמאשר שהבעל והאשה החשודה עמו בקשר יצאו באותו תאריך לחו"ל וחזרו יחד. הוכחה זו מדברת בעד עצמה שאין המדובר בקשר בענין העסק אלא מעבר לזה.

וז"ל האגודה (פרק הבא על יבמתו) אשר העלה שבכה"ג אף כופים את הבעל לגרש וכל"ה:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר.

ודוקא שיש עדים וכו', גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי בכתב שלחו קרובי האשה תשובה הר"מ ז"ל, הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

וכתב מרן הב"י:

"מכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו' לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא הוזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

ואכן בשו"ע השמיט מר"ן את הדין הזה ורק הרמ"א (שם סעי' א) העלה את הדברים וכתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרין שכופין אותו להוציא."

וכן מצינו להמהריט"ץ בתשובה ( (ישנות) סימן רכט) שגם הוא נסתפק בדין זה ועל כן העלה שאין לכוף את הבעל לגרש אך יש להטיל עליו חיוב לעשות כן, שכל מחלוקתם היא אם כופין או לא כופין אבל שחייב ברור שחייב.

וז"ל המהרי"טץ:

"איברא דכיון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמו שכתב הרמב"ן זלה"ה סימן ק"ג על בעל שמכה את אשתו כתב וז"ל גוערין אותו ומייסרין אותו ומודיעין לו שאם יכה שלא כדין חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וכו' עכ"ל. א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש שישוב מדרכו הרעה ולא שב וגם מאבד ממון בצחוק כל כי האי יכולה לתבוע נדונייתא יתר פליטתה שלא יאבדנה בידים כדרכו הרעה. והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה.

הכלל העולה מדברנו שאם בעל שנצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה כמבואר ואם לא נצטרע אלא שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אעפ"י שלא נכוף אותו לגרש כסברת הרמב"ן זלה"ה נכוף אותו ליתן כתובה וזה ימים ושנים כתבתי פסק ארוך על ענין אומרת מאיס עלי דהוגד לי שמורי הרב כמה"רר משה בסודיה זלה"ה פסק כהרמב"ם זלה"ה במקומות הללו דאתרי דהרמב"ם זלה"ה נינהו ועבדינן עובדא כוותיה ואמרו שהסכימו עמו בעלי הוראה שבזמנו הלכך הגם שלא נכוף אותו לגרש ונחוש לדברי הרמב"ן זלה"ה וסיעתו מכל מקום נכוף אותו לתת לה כתובתה והיא יושבת עמו ומשמשתו כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה."

גם הערוך השולחן (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז), הוסיף על טעמי האגודה, והעלה:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה יש אומרים שכופין אותו להוציא וכו'. ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי, בכה"ג מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

יסוד דומה ניתן ללמוד מהתשב"ץ (שו"ת חלק ב' סימן ח'),שדבריו הובאו לעיל וז"ל:

"עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים..."

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער... שאין אדם דר עם נחש בכפיפה... ומ"מ, אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבי"ד ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום, ורח"ל מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות". ואין ספק בכך שאשה שרואה את בעלה בחיק אשה זרה שגודל צערה ויסוריה אין לתאר,"ורח"ל מעלבון העלובות."

הרי בפנינו שתי טענות של האשה שבגין כל אחת מהן האשה זכאית לכתובתה: א. טענת לא זן ומפרנס. ב. רועה זונות. ולחיזוק יתר גם אם עדיין יש ספק כל שהוא, אציין מה שכתבו כב' הדיינים הרה"ג י' מ' בן מנחם, הרה"ג הדס, והרה"ג זולטי בפסקי דין רבניים (חלק ג עמ' 163-143) שדנים כעין זה, וז"ל:

"[...] ואף שהדיון בנדון דידן הוא בתשלום הכתו' והבעל הוא המוחזק בכתו' א"כ מספק שהיא דינה כמורדת אין להוציא ממנו את הכתובה, אמנם כתב בספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא אם הבעל יכול לכופה לדור עמו במקומו אם הבעל שהוא המוחזק יכול לומר קים לי ולא יפרע לה כתובתה וז"ל: ואיפשר עוד דאפילו לא תפסה מכל מקום כיוון שהכתו' שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים.

וכן נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לגור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון.

אכן דעת הבי"ש הוא כמש"כ הנתיבות משפט הנ"ל כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתו' הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו.

וגם לדעת הבית מאיר ייתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין לפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט עי"ש [...].

[...] יתר על כן במקרה דנן לא ראינו ולא מצאנו שהבעל דרש להכריז עליה כמורדת ובית הדין דן בדרישתו והכריז אותה כמורדת."

לאור הנ"ל הערעור נדחה.

הרב יצחק אלמליח

עיינתי בנימוקי פסק הדין שכתב כבוד הראב"ד הגר"י אלמליח שליט"א הכתובים בטוטו"ד, מסכים עמם ומצטרף לפסק הדין לדחות את הערעור. אציין שבית הדין האזורי שאצלו התקיימו מספר דיונים קבע בהחלטתו נשואת הערעור כי המערער בהתנהלותו גילה חוסר יושרה וחוסר אמינות מה שגרם למשיבה לבקש את הגירושין. הדבר קיבל חיזוק משמעותי מהבדיקה הפנימית שערכנו (לאור גירסת המערער בפנינו) התברר כי המערער נסע עם האשה המדוברת באותו תאריך לחו"ל ושב עמה ארצה באותו תאריך.

בגין התנהלותו זו של המערער שגרמה למשיבה הוצאות משפט מיותרות בגין הערעור יש לדעתי לחייבו בהוצאות משפט בסך עשרים אלף ש"ח למשיבה.

הרב מימון נהרי

אני מסכים מצטרף לדברי הגאון הרב אלמליח ואוסיף שבדיון שנערך בביה"ד הגדול שאל ביה"ד את הבעל:

ב"ד: יצאת לתאילנד איתה?

מערער: לא, הייתי שם בעבודה.

ב"ד: נפגשת שם איתה?

מערער: כן היינו במסעדה. יש ניסיון להדביק שותף עסקי אלי למעבר?

הנה לדברי הבעל הוא פגש את [פלונית] במקרה במסעדה בתאילנד, ברור לביה"ד שהבעל יצא לחו"ל באותו יום שאשה זו יצאה, וחזר מחו"ל באותו יום שאשה זו חזרה, וזה היה טיול מתוכנן. ועל כך נאמר בפסוק (עמוס פרק ג, פסוק ג): "הילכו שניים, יחדיו, בלתי, אם-נועדו".

הרב נחום גורטלר

לאור האמור לעיל הערעור נדחה.

הואיל וביה"ד האזורי לא חייב את הבעל במלא הכתובה. והואיל והבעל גרם לאשה הוצאות ביה"ד מחייב את הבעל [פלוני] לשלם לאשתו [פלונית] 20,000 ₪ (עשרים אלף ₪) עבור ההוצאות שהיו לה לעקוב אחר הבעל ולהתגונן בערעור שהגיש שלא כדין.

ניתן לפרסם פס"ד זה ללא שמות מזהים.

ניתן ביום כ"ו בניסן התשע"ו (04/05/2016).