בתאריך ג' באדר תשע"ה (22 בפברואר 2015) ניתן פסק דין על פי הסכמות הצדדים וכך נאמר בו:

"לאור החומר שבתיק, ובהסכמת הצדדים, בית הדין נותן תוקף של פסק דין להסכמות הבאות של הצדדים:

א) הצדדים יתגרשו כהסכמתם כדמו"י.

ב) בכפוף לסידור הגט, האשה מוותרת על כתובתה.

ג) הבית ב[...] הידוע כגוש [...] חלקה [...] תת חלקה [...] והמגרש ב[...] הידוע כגוש [...] חלקה [...] יתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים. מחצית מהזכויות בנכסים הנ"ל יירשמו ע"ש האשה בלשכת רישום המקרקעין. וזאת לאחר סילוק כל החובות והמיסים שיש על הבית והמגרש שהצדדים ישאו בהם בחלקים שווים ביניהם.

ד) האשה תמחק את התביעה שהגישה נגד אמו של הבעל. וכן תבטל את כל העיקולים על הנכס של אם הבעל, הידוע כגוש [...] חלקה [...] תת חלקה [..]. כמו כן, האשה מוותרת על כל זכות במחסן ברח' [...].

ה) כל החובות שיש על דירת המגורים ברח' [...] וברח' [...] ובמרכז מסחרי [...], עד לעזיבת הבעל את הדירה (04/04/14), (כולל חובות ארנונה) ישולמו על ידי הצדדים בחלקים שווים ביניהם. ומיום עזיבת הבעל, יחולו כל החובות על האשה בלבד.

ו) האשה תשלם מחצית מהחובות השייכים לצדדים בבנק לאומי ב[...] ובבנק דיסקונט ברח' [...].

ז) הבעל ימחק את התביעה נגד האשה בתיק תמ"ש [...] והבעל מוותר על כל הזכויות של האשה הנובעות ממקום העבודה. כמו כן, גם האשה מוותרת על כל זכות ממקום העבודה של הבעל.

ח) הרכב מסוג שברלוט מספר [...] צבע כסף, כל הדוחות שיש עליו עד ליום עזיבת הבעל את הבית ישולמו בחלקים שווים על ידי הצדדים. הדוחות שנצברו על הרכב מיום עזיבת הבעל את הבית – ישולמו על ידי הבעל בלבד. הרכב יימכר בשוק החופשי ותמורתו תחולק בחלקים שווים בין הצדדים."

בתאריך כ"א באייר התשע"ה (10 במאי 2015) מכר הגרוש את הדירה ברח' [...]שהייתה רשומה על שמו בלבד למר [ד'] במחיר של 210,000 ₪.

בתאריך ג' בסיון התשע"ה (21 במאי 2015) הגישה המבקשת צו עיקול בהול בשל מכירת הדירה ללא ידיעתה ולקיחת הכסף לכיסו של המשיב. באותו יום ניתן צו עיקול על הדירה בהחלטה-צו שנאמר בה:

"בקשת המבקשת לרישום הערת אזהרה.

לאור האמור בבקשה, ביה"ד מורה בזאת בצו ללשכות רישום המקרקעין בנתניה ובחיפה להורות על רישום הערת אזהרה לטובת המבקשת, [פלונית] בנכסים הבאים:

א. נכס הידוע כגוש [...] חלקה [..], הרשום ע"ש המשיב בלשכת רישום המקרקעין בנתניה.

ב. נכס הידוע כגוש [...] חלקה [..] תת חלקה 4, הרשום ע"ש המשיב בלשכת רישום המקרקעין בחיפה.

בנוסף לאמור, ביה"ד מורה בזאת ללשכות רישום המקרקעין בנתניה ובחיפה, למשיב ולכל אדם וגוף אחר שלא לעשות שום פעולה או דיספוזיציה בנכסים הנ"ל.

ביה"ד מורה בזאת בזאת למשרד הרישוי לרשום ע"ש המבקשת, [פלונית], את מחצית הזכויות ברכב מסוג שברלוט שמספרו [...].

ביה"ד מורה לצדדים לבצע את פסק דיננו מיום ג' באדר תשע"ה (22 במרץ 2015), לפעול למכירת הרכב הנ"ל ולחלק את תמורתו בחלקים שווים בין שני הצדדים (המבקשת והמשיב).

נעיר כי בהחלטה הקודמת מתאריך כ"ה באייר התשע"ה (14 במאי 2015) ניתנה למשיב פרק זמן למתן תגובה, אך מאחר שהובהר לנו כי המשיב עומד למכור את אחד הנכסים ניתן בזאת צו עיקול למניעת הליך חד צדדי מצדו."

המשיב הגיש בקשות רבות לביה"ד בהם ביקש לבטל את צו העיקול על הדירה ולשחררה לקונה שקנה ממנו את הדירה. לדבריו, הוא פעל לפי ההסכם ותנאיו, שכן בהסכם נכתב בסע' ג', כך:

"הבית ב[...]... והמגרש ב[...]... יתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים. מחצית מהזכויות בנכסים הנ"ל יירשמו ע"ש האשה בלשכת רישום המקרקעין. וזאת לאחר סילוק כל החובות והמיסים שיש על הבית והמגרש שהצדדים ישאו בהם בחלקים שווים ביניהם."

לדבריו הוא פרע את כל החובות המשותפים של הצדדים כך שלא נותר אלא חלק קטן להתחלק בו. הוא אף צרף אסמכתאות לתשלומי החובות.

עוד הוסיף המשיב כי בסעיפים ה-ו בהסכם נכתב:

"כל החובות שיש על דירת המגורים ברח' [...] וברח' [...] ובמרכז מסחרי [...], עד לעזיבת הבעל את הדירה (04/04/14), (כולל חובות ארנונה) ישולמו ע"י הצדדים בחלקים שווים ביניהם. ומיום עזיבת הבעל, יחולו כל החובות על האשה בלבד.

האשה תשלם מחצית מהחובות השייכים לצדדים בבנק לאומי ב[...] ובבנק דיסקונט ברח' [...]."

כאמור הוא שילם את כל החובות המשותפים המוטלים על הדירה והמגרש וכן את כל החובות המשותפים בבנקים, ולדבריו נותרו כ- 37,000 ₪ שעליו להשיב מחציתם למבקשת וכן לחלק את המגרש המשותף כפי שנכתב בהסכם וכן לחלק את הרכב המשותף כפי שנזכר בהסכם.

האסמכתאות והמסמכים שצרף וכן חוו"ד של רואה חשבון שהכין חוו"ד בעניין הם כדלהלן:

א. החובות בבנקים עמדו על 131,452 ₪.
ב. חוב לסלולרי בסך 2248 ₪.
ג. חוב ארנונה על סך 5036.9 ₪.
ד. דוחות חניה בסך 1,900 ₪.
ה. חוב לחשמל בסך 331.63 ₪.
ו. תיווך לדירה שנמכרה בסך 2360 ₪.
ז. חוב על מים בסך 2136.57 ₪.
ח. שכר עו"ד על חוזה הדירה שנמכרה בסך 2360 ₪.
ט. ביטוח לאומי בסך 1164 ₪.
י. רואה חשבון על הגשת חוו"ד בסך 590 ₪.
יא. מס שבח על הדירה בסך 16,588.38 ₪.
יב. מס שבח על החנות בסך 2057.88 ₪.
יג. מס שבח על הנכס ברח' [...] בסך 2,021.88 ₪.
ס"ה – 170,247.24 ₪.

לדבריו של הגרוש הוא עשה חסד וטובה עם גרושתו וילדיהם המשותפים, כדי למחוק מהם את כל חובות העבר. לטענתו, הוא פעל בלי ידיעתה משום שהוא פנה אליה פעמים רבות לבא ולסדר את חלקה בחובות משום שכל הנושים רדפו אחריו וכל שבוע קפצה הריבית באלפי שקלים, אולם היא לא שילמה את חלקה, "היא עומדת ליד הבנק ואומרת לי תתמודד, אז התמודדתי", אומר המשיב. זו הסיבה לטעמו, שפרע המשיב בדמי תמורת הדירה את כל החובות המשותפים. לטעמו פעל על פי ההסכם, שהרי ההסכם נותן למבקשת את חלקה בדירה לאחר תשלום כל החובות והמיסים הקשורים בדירה.

וכמו כן התבסס על הסעיף הנוסף שחייב את המבקשת לפרוע את חלקה בחובות שבבנקים. והוא עשה זאת במקומה בדמי תמורת מכירת הדירה. כמו כן טען שמחיר הדירה הוא מחיר אמִתי ומה שנטען על ידי המבקשת שדירות נמכרות באזור של הדירה בחדרה בכ-400,000₪ הדבר נכון ביחס לדירות בנות ארבעה חדרים, אולם הדירה המדוברת היא מחסן של דירת חדר אחד בגודל של כ-20 מ"ר. הוא אף היה מוכן להוכיח את דבריו על ידי הערכת שמאי מקרקעין מקצועי וכפי שבקשה המבקשת בבקשתה שכותרתה "תגובה". ביה"ד מינה שמאי את מר ירון דביר והערכת הנכס על פי חוות דעתו מיום כ"ה במנחם-אב התשע"ה (10 באוגוסט 2016) הייתה בגבולות 215,000 ₪. כך שמכירת הדירה במחיר של 210,000 ₪ הייתה צודקת ונכונה.

התקיים דיון בתביעה בתאריך כ"ה בטבת התשע"ו (06 בינואר 2016). בדיון חזרו הצדדים על טיעוניהם. מלבד השבת כספי מחצית הדירה, תובעת מחצית דמי הרכב לפי מחירון 2/2015.

לטענת המבקשת כי אמנם חובות הקשורים לדירה והמגרש (כמו ארנונה חשמל מיסים וכיוצ"ב) נכללו בסעיף ג' ואותם היה צריך לשלם לפני חלוקת הדירה, אולם החובות בבנקים שנכתבו בסעי' ה-ו אינם קשורים לדירה, ועליהם הגיעה המבקשת להסדר עם עוה"ד של הבנק לתשלומים של 150 ₪ בחודש לכל בנק כל חודש ובסך הכול 300 ₪ בחודש. ההסכם של המבקשת נעשה מול ההוצל"פ והגרוש הלך וכיסה בבת אחת את כל החובות כאשר היא יכלה להנות מדמי תמורת הדירה (בקיזוז החובות הספציפיים שהיו על הבית).

כאמור, בעניין השארית שבין סך כל החובות ובין מחירה של הדירה, מסכים ומוכן המשיב לחלוק עם המבקשת שווה בשווה וכן בדמי הרכב.

הצדדים הגישו את סיכומיהם. בסיכומי המבקשת נטען כי המשיב ערב בסך החובות חובות אישיים שלו כמו דוחות חנייה, תשלום לחברת הסלולרי, ביטוח לאומי פרטי שלו ועוד. לדבריה תשלום חובה הוא בבחינת "מבריח ארי" ומלבד זאת המבקשת הגיעה להסדר עם הבנקים וכאמור. כמו כן טוענת כי אם המשיב היה מדווח על העיסקה כעיסקה אגב גירושין היה זוכה לפטור מלא ממס שבח. היא אף מבקשת כמו כן דמי שימוש ברכב בגין שימושו של המשיב ברכב במשך שנה.

דיון
המבקשת צרפה מסמכים של ההוצל"פ על פיהן סידרה את חובותיה בפריסת תשלומים רחבה.

בבקשתה להוצל"פ מתאריך ט"ז באייר התשע"ה (05 במאי 2015) כותבת המבקשת:

"... יש לנו הסכם גירושין על חלוקת רכוש. תיק זה הוא תיק שלי ושל הגרוש שלי... בתיק הנוסף שלי הגעתי לצו על סך 150 ₪, איני מתחמקת מחובות, אני מבקשת כי כב' הרשם יבין שבלי שיקודם פירוק השיתוף פשוט אין לי ממה לחיות אלמלא עזרתם של הוריי..."

בהחלטתו של כב' הרשם יניב הלר נכתב:

"לאחר חקירת החייבת, אני מורה כי החייבת תשלם את חובה בתשלומים חודשיים של 150 ₪... החל בתאריך כ"ו באייר התשע"ה (15 במאי 2015) ובכל 15 בחודש בחודשים שלאחריו.

הצו האמור הוא למשך שנה דהיינו עד לתאריך 15 במאי 2016.

עד לחלוף המועד תדרש החייבת להגיש הודעה ובה שאלון מעדכן באשר למצבה.

נתתי דעתי לנסיבות המיוחדות העולות מהבקשה ובנסיבות אלה אורכה של שנה לתשלום נמוך נראית להבנתי אנושית וסבירה, מה גם שיש יסוד סביר להניח כי במשך השנה הקרובה יגיעו לידי החייבת נכסים בשיווי משמעותי..." (הדגשה לא במקור)

בהחלטה מתאריך י"ד באייר התשע"ה (03 במאי 2015) של ההוצל"פ כותבת הרשמת הגב' אפרת אידר ינון כך:

"... לטענת החייבת הגרוש שלה אינה (צ"ל: אינו) משתף פעולה במכירת הנכסים המשותפים... (הדגשה לא במקור)

להלן החלטתי... החייבת תשלם תשלומים חודשיים רצופים ושווים בסך 150 ₪... החל ביום 15/5/15 עד לתאריך 15/12/15 והחל בתאריך 15/1/16 צו התשלומים יעמוד על 300 ₪..."

נמצא אפוא כי גם בבקשתה של המבקשת בהוצל"פ וגם בשתי ההחלטות, אחד השיקולים להחלטות הרשם, הוא העיכוב בחלוקת הנכסים של הצדדים. בהחלטה הראשונה אף צוין בפירוש כי היא מתבססת על כך – "שיש יסוד סביר להניח כי במשך השנה הקרובה יגיעו לידי החייבת נכסים בשיווי משמעותי" – כלשון הרשם.

נמצא כי אם הייתה המבקשת מקבלת את חלקה בתמורת הדירה לאחר קיזוז החובות השייכים לדירה והמגרש, הייתה חייבת לפרוע את חובותיה בבנקים ביתרת הכסף. נמצא כי מכירת הדירה ופריעת כל החובות על ידי המשיב הייתה אותה פעולה שהיתה נעשית על ידי המבקשת בעצמה באותו מועד. כך שנראה שלא הפסידה המבקשת במה ששילם המשיב לפרעון חובותיה.

הנידון ההלכתי
הגרושה תבעה דמי שימוש ברכב המשותף מאז חתימת ההסכם. כמו כן תבעה מחצית דמי הרכב ממועד חתימת ההסכם.

דמי שימוש במטלטלין
במסכת בבא קמא (צו, ב) איתא:

"זה הכלל, כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה... ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה, אזל כרב בהו כרבא, זרע בהו זרעא, לסוף אהדרינהו למריה. אתא לקמיה דרב נחמן, אמר להו: זילו שומו שבחא דאשבח... א"ל, סוף סוף גזילה הוא, וקא הדרה בעינא, דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. אמר ליה... האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה."

נמצא שכיון שצמד השוורים הוא מטלטלין, משום כך גם אם גזלן אדם מחבירו והשתמש בהן ונהנה מהם, מ"מ פטור מהנהתו ומרווחיו אלו משום הכלל שכל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה. ולא ניתן לומר שהגזלן אכל חסרונו של חבירו כמו שכתב הרא"ש ביחס לקרקע וכפי שיובא להלן, משום שכיון שקנה המטלטלין בקנייני גזילה, שוב חשיב כאוכל את שלו ולא את של חבירו.

ובשו"ע חו"מ (סי' שס"ג סעי' ג') נפסק:

"הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה או חרש או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה, אף על פי שעבר בלא תעשה, אינו חייב לשלם כלום, שהרי לא הפסידה ולא הכחישה. ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם, קונסין אותו, ואפילו בחו"ל, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל."

וכתב הסמ"ע (ס"ק ז) וז"ל:

"אינו חייב לשלם כלום. פירוש, אף על פי שגם בעל הבהמה היה צריך לבהמה זו לעשות בה מלאכתו וביטלה ממנו, אפ"ה כיון דלא הפסידה יכול להחזירה בעינה, דקי"ל דגזלן אינו משלם אלא כשעת הגזילה."

ובמסכת בבא קמא (צז, א) מובא:

"איתמר, התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אמר רב, רצה – שכרה נוטל, רצה – פחתה נוטל. ושמואל אמר, אינו נוטל אלא פחתה. אמר רב פפא, לא פליגי, הא דעבידא לאגרא, הא דלא עבידא לאגרא. ואיבעית אימא, הא והא דעבידא לאגרא, הא דנחית ליה אדעתא דאגרא, והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא."

ופרש"י:

"פחתה, אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה. עביד לאגרא, מסתמא כי נחית לה אדעתא דאגרא נחית, הלכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה. הא דלא עבידא לאגרא, לא יהיב ליה אלא פחתה. נחת לה אדעתא דאגרא, רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע"כ שקלה וגזל הוא. נחית לה אדעתא דגזלנותא, אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה."

ובש"ע חו"מ (סי' רסג סעי' ה) נפסק:

"התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אם אינה עשויה לשכר, שמין כמה פיחתה ומשלם. ואם היא עשויה לשכר, אם ירד לה בתורת שכירות, הואיל וירד שלא ברשות, אם רצה הבעל ליטול שכרה, נוטל; רצה ליטול פחתה, נוטל. ואם ירד לה בתורת גזל, נותן הפחת וכן כל כיוצא בזה. וה"ה אם נטלה על דעת שאלה שלא מדעת, גזלן הוי..."

וכתב הסמ"ע (סקי"ב) וז"ל:

"ואם היא עשויה לשכר כו', פירוש, בזה יד בעל הספינה על העליונה, כיון דזה התוקף דעתו לשלם נוטל ממנו שכירותו אם ירצה, ואם אינו רוצה נוטל ממנו פחת הכלי כיון דנטלו שלא ברשות וכדין גזלן דמשלם כשעת הגזילה. אבל אם נוטל ממנו השכירות אינו נוטל ג"כ הפחת, דהרי נפחת מחמת מלאכה, וכדין כל שוכר."

והש"ך שם (סק"ח) כתב וז"ל:

"התוקף עבדו של חבירו כו', מוכח מסעיף זה וסעיף שאח"כ, דמטלטלין דנגזלין אם גזלן ועשה בהן מלאכה ולא פחתן אפי' קיימא לאגרא פטור כיון דגזלן, ברשות הגזלן הוי ובדידיה דנפשיה קעביד מלאכה ודוק וכן משמע לקמן סי' שע"א ס"ב."

ובסי' שע"א שם נפסק:

"לפיכך אם אירע בה קלקול הבא מאיליו, כגון ששטפה נהר, אין אחריות ההפסד על הגזלן, שבחזקת בעליה עומדת, ואומר לו, הרי שלך לפניך. אבל אם הפסידה הגזלן בידו, כגון שחפר בה בורות, שיחין ומערות, או שקצץ את האילנות ושחת את המעיינות והרס את הבנין, חייב להעמיד לו בית או שדה כמו שהיו בשעת הגזילה, או ישלם דמי מה שהפסיד. הגה, וכשם שהקרקע בחזקת הנגזל שיכול לומר הרי שלך לפניך, כן הוא ברשותו לטובתו, דאע"ג דלגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת גזילה, גבי קרקע אינו כן, אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה (טור)."

ובגליון מהרש"א שם כתב:

"אלא אם נשתמש, וה"ה מטלטלין בשימש בלא הגבהה כיון דלא קנה אותם."

והט"ז שם כתב:

"ואם עשויה לשכר, פירוש, כיון דשקיל שלא ברשות בעלים ה"ל עכ"פ גזלן, משו"ה הברירה ביד הבעלים אם ליקח ממנו כדין גזלן דהיינו הפחת או ליקח ממנו כאשר נתרצה הוא בשעת התקיפה, אא"כ דנחית בהדיא בתורת גזל, אז אינו אלא גזלן לחוד, וכן נראה מדברי רבינו (הטור סעיף ד') ורמב"ם (פ"ג מגזילה הל' ח) שפירשו דמיירי [ב]מי שלקחה שלא מדעת..."

ובעניין קרקע ועבד מובא שם לעיל בגמרא:

"ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי, והאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב, התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי, אמאי פטור, ברשותא דמריה קאי. הכא במאי עסקינן, שלא בשעת מלאכה."

ופרש"י:

"פטור, מלשלם לבעליו שכרו. שלא בשעת מלאכה, בשעה [שאינו רגיל] לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור."

והתוס' שם (ד"ה ומי) כתבו:

"ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר רב קטינא כו', ואם היה כמקרקעי דמי אפי' נחת ליה בתורת גזלנות לא נפק מרשותיה דמריה דהוי כקרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא כמו ספינה דלקמן היכא דלא נחת ליה בתורת גזלנות."

דמי שימוש במטלטלין שנקנו והתברר שהיה מקח טעות מחמת מום
והנה, הרמב"ם (הלכות מכירה פט"ז ה"ח) פסק:

"המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל, ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר."

והאור שמח שם כתב:

"ומכאן דן השלטי גיבורים בפרק הזהב (ב"מ ל' ע"ב בדפי הרי"ף סוף אות א'), דהמוכר סוס לחבירו ונשתמש בו ונודע לו אח"כ מום, דצריך לשלם שכרו, ואם הרויח בו צריך ליתן לו כל מה שהרויח בו, דומיא דהכא דמשלם כל הפירות."

כלומר לדעת השלטי גיבורים שימוש במטלטלין מחייב תשלום דמי שימוש.

והאור שמח שם תמה עליו וז"ל:

"ואחרי הסליחה מכבוד תורתו אמינא דדא פשיטא דהריוח אינו מחזיר לו, רק על השכר קא מיבעי, דתנינן בפרק הגוזל עצים (ב"ק דף צ"ז ע"א) התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, רצה שכרה נוטל רצה פחתה כו', לא פליגי, הא דעבידא לאגרא כו', הא דנחית אדעתא דאגרא, מוכח דתרווייהו בעי, שתהא קיימא לאגרא ויהא דנחית אדעתא דאגרא, אבל בקרקע דין אחר לו, כמו שאמר תמן קודם, ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי כו', התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ופירשו בתוס' (שם ד"ה ומי) ואם הוי כמקרקעי אפילו נחית בתורת גזילה לא נפיק מרשות מריה, דהוי כמו קרקע דאין נגזלת, ומשלם אגרא היכא כו', א"כ כאן בחצר שפיר צריך להעלות לו שכר, אבל במוכר סוס ועשה בו מלאכה, כיון דהוא דבר דנגזל, ודאי דאין צריך ליתן מה שהרויח, רק בשכר מבעי אם דוקא דנחית אדעתא דגזלנותא הא, כיון שסבור שהוא שלו, ואדעתא דידיה משתמש, משלם אגרא, כמו היכי דנחית אדעתא דאגרא, דאין כוונתו לגזול מן בעה"ב ולהשתמש בבהמתו בחנם, אם לא דסבור שהוא שלו, או דילמא כיון שאינו מכוון לשלם שכר ועביד להשתמש בחנם פטור מלשלם, ומחזיר לו בהמתו כמו שהיתה, והדבר צ"ע..."

נמצא כי האור שמח על פי הגמ' במסכת בבא קמא שם מסיק שדין מטלטלין שונה מדין קרקע ורק בקרקע שאינה נגזלת חייב בשכר שימוש בשדה שקיימא לאגרא שאז חייב מדין זה נהנה וזה חסר, אבל במטלטלין שנגזלים, אזי אם נתכוין לגזלם פטור מדמי שכר וחייב להשיבם כשעת הגזילה. אלא שבמקרה של השלטי גיבורים שמדובר באדם שקנה סוס והשתמש בו ולאחר מכן נודע שיש בו מום והמקח בטל שפסק שחייב בדמי תשלומים, מנגד לדעת האור שמח יש להסתפק כי אף אמנם אם התכוון לגזול הרי הוא פטור מדמי שכירות. ואם התכוון להשתמש בסוס על דעת לשלם שכירות וודאי שיהיה חייב בדמי השימוש. אולם במקרה שמצא בו מום הרי שכאשר השתמש בעת שלא ידע על המום ועדיין השתמש בו כי חשב שהסוס שייך לו, מסתפק האור שמח בהגדרת מקרה זה שכן מצד אחד לא ניתן להגדירו כגזלן שהרי לא התכווין לגזול אלא להשתמש בו ונחשב כירד אדעתא דאגרא, או שמא נאמר שכיון שהשתמש בכוונה שלא לשלם בעבור השימוש כי חשב שהוא שלו, נחשב כירד אדעתא דגזלנותא.

ובהמשך דברי האור שמח לאחר שדן בדברי הרשב"א שציטט שם בהמשך, כתב:

"... יהיה איך שיהיה הדבר ספק לדידן, דלדעת רשב"א יש לצדד הרבה דאף כאן פטור מלשלם, ולכאורה נראה דתליא אם נימא דהמוכר דבר שיש בו מום אם המוכר יכול לחזור בו טרם שנודע ללוקח, דאם נימא דאין המוכר יכול לחזור בו הרי נפיק מרשות בעלים, דבדידיה דלוקח תלוי, ולא במוכר, ועיין (חו"מ) סימן רל"ב בסמ"ע ס"ק י"ב, ויש אתי להאריך ואכ"מ, וראיתי בשו"ת רשב"ש סימן תע"ו שכתב בבגד שצריך לשלם שכר לבישתו, וכשלטי הגבורים, יעו"ש."

ובשו"ת הרשב"ש שם כתב:

"המוכר בגד לחבירו ונמצא בו מום... ואם הבגד כבר נעשה ממנו מלבוש ולבשה קודם שנגלה המום והיה מום שלא היה יכול להכירו עד עתה וחוזר הבגד למוכר... וצריך ליתן לו שכר לבישתו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה גבי המוכר בית ומצא בו מום..."

נמצא כי הרשב"ש פסק כדעת השלטי גיבורים שכאשר השתמש במטלטלין וחשב שהם שלו לא נחשב כירד על דעת גזלנות אלא נחשב כירד על דעת שכר. וכאמור האור שמח נשאר בספק בדין זה.

אולם במקרה שידע המשתמש במטלטלין שהם אינם שייכים לו לכל הדעות אם התכוון לגזלנות פטור מדמי שימוש. ואם התכוון על דעת לשלם שכר וודאי חייב בשכירות. אלא שכיון שהשתמש בלי רשות אזי בידו של הבעלים להחליט אם רוצה שהמשתמש ישלם דמי הפחת של החפץ בשל שימושו או דמי השכירות על תקופת השימוש, וכפי שנפסק בש"ע שם. ועוד נפסק שם שאם השתמש ללא רשות על דעת לשאול את החפץ ולא על דעת שכירות חייב בדמי שכירות משום ששואל שלא מדעת הרי הוא גזלן.

אוכל חסרונו של חבירו בקרקע ובמטלטלין
ובעניין זה של דמי שימוש במטלטלין שאין לחייבם מכיון שקנה אותם השואל שלא מדעת או הגזלן, יש להוסיף כדלהלן.

דהנה, ידועה מחלוקת הראשונים בדין "זה לא נהנה וזה חסר", אם דינו שחייב כמו דינו של זה נהנה וזה חסר.

דהנה, תוס' במסכת בבא קמא (כ, א) ד"ה זה אין נהנה וזה אין חסר הוא, כתבו וז"ל:

"אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו, דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא."

אולם מנגד הרי"ף והרא"ש ושאר הראשונים חלקו על דברי התוס' (כמצוין גם בהגהות הגר"א על הדף). וז"ל הרא"ש שם (סי' ו'):

"אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא. פר"י דה"ה נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון דלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור.

ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב.

ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא, ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכ"נ."

ועל דברי הרא"ש כתב שם הפלפולא חריפתא (אק"נ) בעניין דין מטלטלין אם שייך בו "אוכל חסרונו של חבירו", וז"ל:

"השתא מיהא קאכל וכו', ודוקא בחצר ושאר קרקעות דקרקע ברשותא דמריה קיימא אבל במטלטלי אפילו דעביד למיגר כי גזלן ואכל החיסרון שחיסר לבעליהן שהיו יכולין להשתכר בהן פטור מתשלומין של החסרון שאין משלם אלא כשעת הגזילה. והכי איתא בפרק הגוזל קמא בתוקף הספינה ע"ש..."

נמצא אפוא כי במטלטלין כיון שנקנו בקניני גזילה הרי שהגזלן אוכל את "חסרונו" של עצמו כי המטלטלין נכנסו לרשותו.

ההכרעה במקרה דנן לכאורה היא כי מכיון שהגרוש השתמש ברכב המשותף של הצדדים (רכב זה היה צריך להמכר בשוק החופשי מיד לאחר חתימת ההסכם, וכפי שנראה מהסכם הגירושין שבין הצדדים בסעיף ח' ונעשה עליו קנין וניתן לו תוקף של פסק דין), וכוונת שימושו של הגרוש הייתה שלא על דעת לשלם שכירות. נמצא שלכל השיטות נחשב הוא לכאורה מבלי שנתכוון לכך כדינו של גזלן שכן שואל שלא מדעת הרי הוא גזלן. ונמצא שהוא פטור מדמי שכירות, וכל חיובו להשיב את הגזילה כשעת הגזילה. במקרה דנן אם ביה"ד יטיל על הגרוש לשלם את מחצית שווי הרכב לפי ערכו ושוויו בזמן חתימת ההסכם הרי כי בזה ישלם את הגזילה כשעת הגזילה שהרי מעת חתימת ההסכם והקניין, הרכב שייך גם לאשה ואז היא שעת הגזילה.

שוכר מטלטלין של חברו שלא מדעת וללא רשות אם דינו כגזלן
והנה, מצינו שיטות ב"שוכר שלא מדעת" ששימוש ללא הסכמת הבעלים אינו נחשב לגזילה. נברר להלן אם מקרה דנן מתאים לכך.

דהנה, בשיטה מקובצת (שם צז, א) כתב:

"אי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא, קשיא לי אי פחת דאית ביה שנוי הוא הא אמרינן אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם הספינה מעליא דהא קיימא לן שינוי קונה. ואי בפחתא דלית ביה שינוי דלא קני ליה אמאי משלם פחתא ליהוי ככחשא דהדר כיון דלא הוי שינוי אומר לו הרי שלך לפניך...

אלא נראה לי דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו, דכיון דהכי הוא הוה ליה כשואל שלא מדעת, דאף על גב דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין, אפילו הכי לא נפיק ליה מכלל שואל ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל דלא קנסינן ליה כולי האי ולישנא נמי הכי משמע דקאמר התוקף (ולא הגוזל) ובין לרב ובין לשמואל קאמרי... הראב"ד ז"ל."

ויש לבאר את הבחירה הזו שבידו של הנגזל להחליט אם הגזלו הוא שוכר או גזלן.

ובנתיבות המשפט ביאורים (סי' שסג סק"ו) הביא את דברי הראב"ד הללו (בשם רשב"א בט"ס) לבאר את כוונת סברת הבחירה האפשרית בין פחת או שכר, וז"ל:

"שמין כמה פחתה, ומבואר ברשב"א (צ"ל: הראב"ד) בחידושיו דמ"מ אין לו דין גזלן, דבגזלן הדין בכחש דלא הדר דאין שמין לגזלן ואם הוזלו השברים פחת הזול על הגזלן, משא"כ בזה שלא נתכוין לגזול רק לעשות מלאכה אף דשואל שלא מדעת גזלן מ"מ לא קנסוהו כל כך, ע"ש."

והוסיף הנתה"מ:

"ונראה דהא דלא קנסוהו, הוא לענין אם הוזלו השברים, אבל אם נאנסו לגמרי ודאי דחייב כדין שואל שלא מדעת."

והנתיבות המשפט (ביאורים סימן שח סק"ד) הביא שוב את דברי הראב"ד בשיטמ"ק שם, בביאור דברי הרמ"א שם בענין "שוכר שלא מדעת", וכדלהלן.

דהנה, הרמ"א שם (סעי' ז בשם תרומת הדשן סי' שט"ז), כתב בזה"ל:

"הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו, וכוונתו ליתן לו שכרו, הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן. ואם החמור עומד לשכור, לא הוי גזלן. ומיהו אם מיחו בו בני ביתו ואומרים שבעל החמור צריך לחמורו, הוי כשלא מדעת והוי גזלן. ואם לקחו להציל את שלו, ורוצה ליתן לבעל החמור הפסדו, לא הוי גזלן, דתנאי בית דין הוא (ת"ה סימן שט"ז), כדלעיל סימן רס"ד סעיף ה'. ועיין לקמן סי' שס"ג סעיף ה' מדינים אלו."

לדברי הרמ"א נמצא כי השוכר שלא לדעת וללא רשות אין דינו כגזלן אם החפץ עומד לשכירות ולא מיחו בו.

והנתיבות שם כתב בזה"ל:

"עומד לשכור לא הוי גזלן, היינו דפטור מאונסין, אבל בפחת שמחמת מלאכה ודאי חייב כשרוצה הבעל הבית כמבואר בסימן שס"ג סעיף ה', ע"ש גבי התוקף ספינתו של חבירו דאם עומד להשכיר דרצה פחתה נוטל. והטעם הוא כעין שכתב השיטה מקובצת בב"ק דף צ"ז ע"א (ד"ה אי נחית) גבי שואל שלא מדעת, דאף שלא נתכוין לגזול הגוף, רבנן שווינהו כגזלן, ומ"מ לא חייבוהו לשלם השברים רק הכחישה מחמת מלאכה, ע"ש, וה"נ בשוכר שלא מדעת."

נמצא לסיכום דברי הראב"ד והנתה"מ כי גם שואל שלא מדעת שנחשב כגזלן, אין דינו כגזלן גמור, כי אף שחייב באונסין אם נאנס החפץ לגמרי כדין גזלן, מ"מ אם נותרו שברים, שמין את השברים (כדין שואל שחייב באונסין ומ"מ שמין השברים וחיובו באונסין הוא על היתרה בין השברים ובין כל הפסד הבעלים). והשברים שייכים לנגזל ואם פחתו פחתו לנגזל ואין הגזלן חייב בפחת הנוסף, שמכיון שהתכוון לשאול ולא לגזול לגמרי אף שנחשב כגזלן, מ"מ לא קנסוהו גם ביחס לשברים. וכעין זה בשוכר שלא מדעת כאשר התכוון לשלם על השכירות שאין דינו כלל כגזלן לדעת הרמ"א והתרה"ד ופטור מאונסין, ומ"מ חייב בפחת המטלטלין מחמת המלאכה ומ"מ לא חייבוהו לשלם השברים, ואלו יהיו שייכים לבעליהן ואם יפחתו לאחר מכן הפחת אינו מוטל על השוכר אלא על בעל הבית.

אמנם ב"שוכר שלא מדעת" שהוכח מדברי הרמ"א בשם התרה"ד שאין דינו כגזלן ופטור מאונסין כיון שנתכוון לשלם שכירות ולא מיחו בו הבעלים, ישנם דעות חולקות, וכדלהלן.

דהנה, הט"ז (סי' שסג סעי' ה') כתב:

"ואם עשויה לשכר, פירוש, כיון דשקיל שלא ברשות בעלים ה"ל עכ"פ גזלן, משו"ה הברירה ביד הבעלים אם ליקח ממנו כדין גזלן דהיינו הפחת או ליקח ממנו כאשר נתרצה הוא בשעת התקיפה, אא"כ דנחית בהדיא בתורת גזל, אז אינו אלא גזלן לחוד, וכן נראה מדברי רבינו (הטור סעיף ד') ורמב"ם (פ"ג מגזילה הל' ח) שפירשו דמיירי [ב]מי שלקחה שלא מדעת, אבל רש"י (ב"ק צ"ז ע"א ד"ה נחת) פירש דמיירי שלקחה בעל כרחו."

נמצא שהט"ז תלה הדבר במחלוקת רש"י והרמב"ם, שלדעת הרמב"ם שוכר שלא מדעת דינו כגזלן, ואילו לדעת רש"י בעינן שיקח את החפץ כדי לשוכרו ולשלם שכירותו רק בעל כרחו של בעליו בבחינת "התוקף ספינתו", אז נחשב לגזלן, אולם אם לקחו שלא בעל כרחו אלא רק שלא מדעתו על מנת לשלם שכירותו ומדובר בחפץ העומד להשכיר, בכה"ג לא נחשב לגזלן אלא לשוכר.

כדי להבהיר כיצד הדבר תלוי בדעת רש"י והרמב"ם נצטט את לשונם, וכדלהלן.

דהנה בסוגית גמרא שם כתב רש"י שם כמצוטט לעיל, כך:

"נחת לה אדעתא דאגרא, רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא על כרחו שקלה וגזל הוא."

ומשמעות דברי רש"י להבנת הט"ז, היא כי מדובר שלקחה בעל כרחו של הבעלים ותקפו. אולם סתם שוכר שלא לדעת לא נחשב לגזלן כלל. אולם מדברי הרמב"ם משמע שאף בשוכר שלא לדעת בסתמא וכמשמעות הרמ"א הנ"ל מסי' ש"ח בשם התרה"ד, נחשב כגזלן לעניין שניתן לבחור אם לגבות ממנו הפחת או דמי השכירות ונכלל בכלל "תוקף ספינתו של חברו."

דהנה, הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פ"ג ה"ח) כתב וז"ל:

"התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אם אינה עשויה לשכר שמין כמה פחתה ומשלם, ואם היא עשויה לשכר אם ירד לה בתורת שכירות הואיל וירד שלא ברשות אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל רצה ליטול פחתה נוטל, ואם ירד לה בתורת גזל נותן הפחת, וכן כל כיוצא בזה."

ומדייק הט"ז בדבריו כי אף שירד סתם שלא ברשות גם אז דינו כדין תוקף ספינתו.

לדברי הט"ז, השו"ע שציטט את לשון הרמב"ם משמע שסובר כדבריו שאף מבלי לתקוף המטלטלין שייך דין זה של "תוקף ספינתו."

חברי הגר"ח וידאל שליט"א ציין להלן שכדברי הט"ז גם כתב המחנ"א הל' גזילה שם.

אמנם הקצות החושן בסימן ש"ח סק"ג ביחס לדברי הרמ"א בשם התרה"ד, נקט בדבר רש"י שסובר כדברי הרמב"ם, וז"ל:

"ואם החמור עומד לישכר לא הוי גזלן, בתרומת הדשן סי' שט"ז ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב אחד שאם לא ירכב עתה יהא בודאי נפסד, והחוב הוא בערך מאה ליטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו, אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי צריך ג"כ לרכוב עליו מיד עבור עסק אחד, אמר שמעון כמה הוא העסק יו"ד ליטרין אני צריך לק' ליטרין אפרע מיד העסק שלו אם יהיה נפסד [ו]אקח הסוס, וכן לקח אותו על מנת לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך, חייב שמעון לשלם דמי הסוס לראובן או לא.

וע"ש שכתב יראה לפום ריהטא דחייב כיון דאמרה לו דבעלה צריך ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו הו"ל שוכר שלא מדעת ונקרא גזלן כמו שואל שלא מדעת כיון דהשתא ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות כו', והעלה כיון דברשות לקח והוא ברשות ב"ד משום שהיה על פי תנאי ב"ד שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך יינו של חבירו כדי להציל דבשו ונותן לו דמי יינו (ב"ק פא, ב), וא"כ הו"ל שוכר שפטור מאונסין עכ"ל וע"ש.

ומשמע ליה להרמ"א מדכתב כיון דאמרה דבעלה צריך ואין דעתו להשכירו עכשיו, ומשמע הא נטלו שלא מדעת ולא מיחתה בו לא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו.

אמנם נראה דוקא כשנאנס הוא דפטור ומשום דלא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו, ואם לקחו להציל שלו אפילו מיחה כיון שרשאי ברשות ב"ד, אבל אם מתה מחמת מלאכה חייב, דאע"ג דשוכר פטור במתה מחמת מלאכה, זה שנטלו שלא מדעת אף על גב דעומד להשכירו חייב, וכדמוכח פרק הגוזל קמא דף צ"ז] תוקף ספינתו... ומוכח דאפילו היכא דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא רצה נוטל פחתה אם הפחת יתר על השכר, וכן פסק הרמב"ם... וא"כ ה"ה בחמור העשוי לשכור ונפחתה מחמת מלאכה רצה נוטל שכרה אם השכר יתירה על הפחת ואם הפחת יתירה נוטל פחתה. וא"כ מ"ש הרמ"א דלא הוי גזלן היינו להתחייב באונסין אבל בכחש או מתה מחמת מלאכה לא הוי דינו כשוכר וחייב לשלם.

וע"ש לשון רש"י בהא דקיימא לאגרא רצה נוטל פחתה (ד"ה נחת לה), דהא בע"כ שקלה וגזלן הוא ע"ש, ומשמע מזה דהו"ל גזלן ממש וחייב אפילו באונסין וצ"ע."

מדברי הקצות החושן שהביא את דברי רש"י הנזכרים ביחס למקרה של התרה"ד העוסק בשכר ללא רשות הבעלים אך לא תקפו בעל כרחו, ועל כך מצטט את דברי רש"י שנקט לשון "בעל כרחו" שסובר ביחס למקרה של התרה"ד שנחשב כגזלן לגמרי וחייב אף באונסין (ולא רק בפחת מחמת מלאכה), אם בחר בעל הסוס בדרך של "פחת" ולא בדרך של דמי שכירות. ומשמע שבאר ולמד את דברי רש"י במה שכתב "בעל כרחו", שהכוונה בלאו דווקא, אלא אף בהשתמש בלי רשות גם נכלל בכלל התוקף. ומשמע שהקצות החושן חולק על הט"ז בהבנת דברי רש"י וס"ל שאין מחלוקת בין הרמב"ם ובין רש"י.

כדברי הקצוה"ח סבר גם אחיו בעל ה"תרומת הכרי" בסי' שס"ג סק"ד ד"ה אם רצה. עיי"ש.

נמצא לסיכום כי "שוכר שלא ברשות" וגם לא מיחו בו אם חשיב שוכר גמור או נכלל בדין "תוקף ספינתו", תלוי במחלוקת הנ"ל, כי לדעת הקצוה"ח והתרומת הכרי לכו"ע בין לרש"י ובין לרמב"ם נחשב כתוקף ספינתו – "רצה גובה מהפחת רצה גובה שכר". לדעת הט"ז והמחנ"א נחלקו בזה הרמב"ם ורש"י, דלדעת רש"י חשיב כשוכר בעלמא ורק בתקפו בעל כרחו נחשב בדין תוקף ספינתו, ואילו לדעת הרמב"ם גם בשוכר שלא ברשות נכלל בכלל תוקף ספינתו. גם לדעה זו ההלכה כדעת הרמב"ם כפי שנפסק בשו"ע שציטט את לשון הרמב"ם.

והנה, מקרה דנן אינו שייך כלל לדין זה, שהרי הבעל שהשתמש ברכב של שני הצדדים לא התכונן כלל לשלם שכר בעד שימושו, כך שמבחינה זו עדיין יש מקום להגדירו בכלל דינו הרחב של שואל שלא מדעת שדינו כגזלן, וממילא אינו משלם שכירות בעד שימושו ברכב שהוא מטלטלין וחייב בעלות הרכב כשעת הגזילה, וגם חייב בכל חיובי אונסין כגזלן.

והנה, במקרה דנן הרי הגרוש השתמש ברכב המשותף של הצדדים (רכב זה היה צריך להמכר בשוק החופשי מיד לאחר חתימת ההסכם, וכפי שנראה מהסכם הגירושין שבין הצדדים בסעיף ח' ונעשה עליו קנין וניתן לו תוקף של פסק דין), וכוונת שימושו של הגרוש הייתה שלא על דעת לשלם שכירות. נמצא שלכל השיטות נחשב הוא מבלי שנתכוון לכך כדינו של גזלן שכן שואל שלא מדעת הרי הוא גזלן. ונמצא שהוא פטור מדמי שכירות, וכל חיובו להשיב את הגזילה כשעת הגזילה. במקרה דנן אם ביה"ד יטיל על הגרוש לשלם את מחצית שווי הרכב לפי ערכו ושוויו בזמן עזיבת הבעל את הבית (כלשון ההסכם) הרי כי בזה ישלם את הגזילה כשעת הגזילה.

אולם מנגד נראה לומר כי מקרה דנן אינו שייל לדיני גזילה, וכדלהלן.

בני זוג כשותפין
בשו"ע חו"מ הלכות שותפים (סי' קעו סעי' טז) נפסק:

"נשתתפו סתם, ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה, או שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים."

ושם בסעי' יח נפסק:

"אם לא קבעו זמן לשותפות, או שקבעו זמן ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חבירו, חולק בפני ג', אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא. ואם חלק בפחות משלשה, לא עשה כלום. הגה, ואם הפסיד אח"כ בחלקו, הוא יכול לבטל החלוקה (טור). ויש חולקין (שם בשם י"א). במה דברים אמורים, שחלקו פירות, אבל אם היו מעות שכולם מטבע אחד ושוים, יש לו לחלק שלא בפני בית דין, ומניח חלק חבירו בבית דין. ואם אין המעות שוים, הרי הם כפירות ואין חולקין אותם אלא בבית דין."

נמצא ששותפים שקבעו זמן לקיום השותפות והגיע זמן השותפות להסתיים, יכולים לכוף זה את זה כדי לחלוק. אולם משמע שכל זמן שלא חלקו נמשכת השותפות.

ועיין בכנה"ג הגה"ט אות קעד שבכה"ג נמשכת השותפות לפי תנאי השותפות הראשוניים.

ושם סעי' כ' נפסק:

"היה להם חוב אצל אחרים, אינו יכול לומר לחבירו, לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו..."

חלוקת שותפות צריכה קניין
ובנתיבות המשפט ביאורים (שם סק"מ) כתב:

"חוב אצל אחרים, נראה דמיירי בחובות שכבר עבר הזמן פרעון, ודמי לסחורה שאין זמן ידוע למכירתה דיכולין לחלוק אימת שירצו. אבל בחובות שלא הגיע עדיין הזמן פרעון, דמי לסחורה שיש זמן ידוע למכירתה דלעיל בסעיף י"ז, דאינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן, דמצי אמר ליה טירחא ומזלא דבי תרי עדיף, דכיון שעשו החוב על זמן יותר ארוך ממשך זמן השותפות, הוי כאילו המשיכו זמן חלוקת השותפות של סך השט"ח, ודומה למ"ש הט"ז בסעיף זה. ועיין סמ"ע ס"ק נ"ב דאין לחלק בין חובות בע"פ לחובות בשטר וכו'. ואף דבסימן קע"ג סעיף ב' בהג"ה ס"ל דחלוקת השותפים בעי קנין, וחוב בע"פ אינו יכול להקנות בקנין רק במעמד שלשתן, מ"מ בשומת בית דין אין צריך קנין כמ"ש הש"ך סימן ק"א ס"ק ג', ע"ש.

מדבריו משמע כי חלוקת השותפות צריכה קנין וסוג הקנין הוא על פי דרכי הקניינים. ונמצא שבמטלטלין הקנין לחלוקת השותפות הוא משיכה או הגבהה ואילו בקרקע בכסף שטר או חזקה.

ושם (סי' קע"ג סעי' ב) נפסק:

"אם חלקו בגורל, לאחר שעלה הגורל לאחד מהם נתקיימה החלוקה לכולם. הגה, מיהו הרא"ש כתב (בתשובה, והביאו הטור) דאין הגורל קונה, רק מברר החלקים, ואם החזיק אחד בחלקו, החלוקה קיימת וע"ל סימן קנ"ז סעיף ב'."

כאמור הנתה"מ כתב שדעת הרמ"א שחלוקת שותפין צריכה קניין. נראה כי זו גם דעת השו"ע אלא שמה שנחלק על הרמ"א הוא רק בקנין ע"י גורל אם מהני שלדעתו מהני ולדעת הרמ"א לא מהני, אולם בשאר קניינים כו"ע מודי דמהני ואף מבלי מעשה קנין לא תתפרק השותפות.

ראה שם בדברי הסמ"ע (ססק"ד) שגם לדעת הרמ"א שמועיל גורל הוא גם מדיני הקניינים, שכתב בזה"ל:

"... והטעם דנתקיימה החלוקה לכולם, פירש (רש"י) [רשב"ם ב"ב ק"ו ע"ב ד"ה אמר רב אשי] ע"פ הגמרא דבההיא הנאה דשמעי להדדי לחלוק בגורל ליטול כל אחד חלקו דאינן חפצין עוד בשותפות, גמרי ומקני אהדדי כדי שלא יהיה עוד עיכוב בהדבר."

והרי "בההיא הנאה" הוא קניין גמור כידוע בכמה מקומות בש"ס.

הנתיבות נקט בפשטות וללא חולק כי חלוקת שותפין זוקקת קניין ואף במטלטלין שהרי הוא עוסק בקניית חוב בעל פה שאין בו שיעבוד קרקע.

קניין לחלוק הינו קניין דברים
והנה, קניין לחלוק או להתחייב לחלוק לא מהני משום שהינו "קנין דברים", דהנה בשו"ע חו"מ (סי' קנז סעי' ב) נפסק:

"מקום שאין בו דין חלוקה שרצו שותפין לחלקו, אף על גב שקנו מידם, כל אחד מהם יכול לחזור בו, שזה קנין דברים הוא. אבל אם בירר כל אחד חלקו ורצה זה ברוח פלונית וזה רצה ברוח פלונית וקנו מידם על זה, אינם יכולים לחזור בהם. וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו, וזה בעצמו והחזיק בחלקו, אף על פי שלא קנו מידם אין אחד מהם יכול לחזור בחבירו. וי"א שאפילו החזיק שלא בפני חבירו ולא אמר לו, לך חזק וקני, קנה ואפילו לא החזיק אלא אחד, זכה הלה בחלק האחר. הגה, ועיין לקמן בסימן קע"א מדיני מקומות בבית הכנסת."

והנה במקרה דנן נוסח הסעיף בהסכם היה כדלהלן:

"הרכב מסוג שברלוט מספר [...] צבע כסף, כל הדוחות שיש עליו עד ליום עזיבת הבעל את הבית ישולמו בחלקים שווים על ידי הצדדים. הדוחות שנצברו על הרכב מיום עזיבת הבעל את הבית – ישולמו על ידי הבעל בלבד. הרכב יימכר בשוק החופשי ותמורתו תחולק בחלקים שווים בין הצדדים."

קניין על לשון זו – "הרכב ימכר" הינו קניין דברים בעלמא, ומשכך לא חל מעשה הקנין על ההסכם בסעיף זה. ואם כך לא התפרקה השותפות. ואם אמנם כן אזי הצדדים נותרו שותפים ברכב.

שותף שהשתמש בחפץ השותפות לבדו
בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' קמא) דן בשותף שהשתמש בנכס המשותף לבדו (שם הנושא במקום בבית הכנסת שנקנה במשותף ע"י שני אנשים), כתב בזה"ל:

"ואם אירע הדבר שהאחד ישב שם חמש שנים, יכול לומר לו חברו, אשב אני שם כמו שישבת אתה, או יעלה לו שכר כנגד הימים שהיה ראוי בו. או דילמא מצי אמר לו אידך, כל שלא חלקנו, לא היה לי לימנע מלישב שם כל זמן שהוא פנוי.

נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו, כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו."

דבר הרשב"א הובאו להלכה ברמ"א (סי' קע"א סעי' ח) בזה"ל:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א סימן תתק"ט ח"ב קמ"א)."

נמצא כי יש בכוחו של שותף שישב בנכס המשותף לבדו, לטעון, שהוא השתמש בשלו, ואין הוא נחשב כגזלן, או כמי שהפר את תנאי השותפות.

בביאור הגר"א (סקל"ז) ציין למובא במסכת נדרים מו, ב לשיטת רבי אליעזר בן יעקב שסובר שיכול הוא לומר לתוך שלי אני נכנס, ולכן השותפין שנדרו הנאה זה מזה, מותר לכל אחד לגור בדירה ואין בזה משום נהנה מחברו.

מדברי הרשב"א שכתב "דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש" מבואר שהמדובר כאשר עדיין לא חלקו השותפין, אבל אם חלקו השותפין, שוב אין בכוחו לומר שהוא משתמש בשלו, וכפי שנקט גם הרמ"א שם.

בנידון דנן כפי שהתבאר לא חולקה השותפות בדרך המועילה ועדיין הגרוש והגרושה שותפים ברכב. ומשכך, השתמשותו של אחד השותפים אינה פגיעה בשותפות רעהו, כאשר במקרה דנן האשה יכלה לפנות לגרוש או לביה"ד ולבקש להשתמש לסירוגין בחלוקה שווה ברכב. יתכן והגרוש היה מסכים וביה"ד היה מורה לו על כך. חיזוק לכך שהגרוש לא היה מתנגד, הוא מה שארע בסיום הדיון האחרון בו העלתה הגרושה לראשונה את בקשתה לדמי שימוש, ובתגובתו של הגרוש העביר לה מיידית את מפתחות הרכב, ורק בסיום הדיון אמר שזקוק לשוב לביתו ואין לו דרך מבלי הרכב, ואז ב"כ הגרושה השיב לו את המפתחות, וכך נכתב בפרוטוקול דאז:

" (הבעל נותן את מפתח הרכב לב"כ האשה). (שורה 96)

הבעל: נתתי להם עכשיו את מפתח הרכב, אני מבקש שיעבירו לי חצי משוויו (שורה 100)

הבעל: אני רוצה את המפתח בחזרה, אין לי איך לחזור הביתה. תני לי את המפתח

(ב"כ האשה מחזיר לבעל את מפתח הרכב שנתן לו מקודם). (שורות 123-124)."

העולה מן האמור ששימושו ברכב הוא חלק מהשותפות ואינו בבחינת גזילה והוא אינו חייב בדמי השימוש על כך.

נמצא לסיכום לכאורה כי ממה נפשך, בין אם נגדיר את הגרוש כגזלן ובין כשותף פטור הוא מדמי שימוש על שימושו ברכב.

והנה, מצד שני הרי כל ההסכמים כיום גם אם הם אינם מנוסחים כראוי על פי ההלכה, קיימים מדין סיטומטא וכמו שהובאו שיטות הפוסקים בחו"מ סי' רא פת"ש סק"א החולקים בעניין אם מהני סיטומתא באסמכתא ובדבר שלא בא לעולם, וה"ה בקנין דברים ונקטינן למעשה שהסיטומתא מועילה בכה"ג שאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בהסכמים כיום. וכפי שנבהר להלן.

קניין סיטומתא בהסכמי גירושין
בפד"ר כרך ג' (עמ' 368-369) בעניין הסכם בחתימת ידם של הצדדים בדף הפרטוקול ללא קבלת קניין ע"י הבעל, כתבו הגאונים הרבנים רבי ע. הדאיה רבי י.ש. אלישיב ורבי ב. ז'ולטי זצ"ל בזה"ל:

"אכן נראה שיש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא. עי' בהגהת רב"פ ז"ל חו"מ סי' ר"א שהוכיח מסי' קכ"ט סעי' ה' וסמ"ע שם דגם לענין התחייבות מהני קנין סיטומתא, וכן מבואר בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ו, מ"ש בענין אחד שמכר לחבירו דבר שלא בא לעולם ונתן לו ערבון על קיום המקח ותקיעת כף כדרך הסוחרים, וזה לשונו:

...דמאי שנא דבדבר שאינו קנין כלל לא מה"ת ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין, וכמ"ש בש"ס בכמה מקומות – מנהג מבטל הלכה...ב"ק קט"ז...ב"מ דף פ"ג ולמה בדשלב"ל לא יאמרו אם המנהג כן מנהג מבטל הלכה, ובאמת י"ל הטעם דבדבר שבא לעולם מהני מנהג התגרים משום דגמר ומקנה אבל בדבשלב"ל אין לו מה להקנות כיון שאינו בעולם...הא בדשלב"ל שייך חיוב ולימא דטעם המנהג דמהני שמחייב בנפשו דזה מהני בדשלב"ל...

ובסוף הוא מסיק:

"ולכן אם אם בגבולכם המנהג ברור לקנות אפילו בדשלב"ל ע"י ערבון בודאי קנה בסיטומתא..."

ובנתיבות סי' ר"א העלה כדעת המהרש"ל סי' ל"ד הסובר דבארנדי מהני שטר אף שהוא דשלב"ל, כיון שהוא מנהג ודמי לסיטומתא...

ובשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ש"פ כתוב בתוך התשובה:

"הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבממון יש לו שתי פנים במה שיתקיים או בא' מהדברים הברורים כדין תוה"ק או בחז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין...ומטעם זה אמרינן בגמ' פ' א"נ, אמר ר"פ משמיה דרבא האי סיטומתא קניא...א"כ נתברר לנו ממ"ש שאם הדבר אמת שדרך התגרים כמנהג פשוט בעיר אנקונה לקנות חובות חביריהם...מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה אעפ"י שכפי דין תורתנו אין במו"מ בזה ממש מ"מ כיון שנהגו התגרים לקנות באופן הזה הקנין קיים..."

והואיל ולפי הנוהג בין הסוחרים הרי חוזה התחייבות בחתימת יד מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה, ולכן במקרה שלפנינו שהמערער חתם על התחייבות לשלם למשיבה מאתיים ל"י לחודש תמורת טיפולה בילדות, מחייב אותו לקיים את כל הכתוב בהסכם מדין סיטומתא."

עיקרון זה שב ונכתב במקומות נוספים בפסקי הדין הרבניים. ראו למשל בכרך ד' (עמ' 198) בו כתבו הרבנים הגאונים רבי הדס ורבי י. ש. אלישיב ורבי ב. ז'ולטי זצ"ל וז"ל:

"ויש להוסיף על האמור, הואיל ולפי הנהוג בין הסוחרים המתחייב לחבירו וחתם על ההתחייבות, הרי זה מחייב אותו למלאות אחרי הדברים הכתובים בכתב שחתם עליו, א"כ בזה שחתם עצמו על התחייבות כמוהו כקנין ומועיל מדין סיטומתא, כי גם בהתחייבות מהני קנין סיטומתא ע' בהגהת רב"פ ז"ל חו"מ סי' ר"א ובנתיבות שם ובדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ו...ולפי"ז יש לראות בהתחייבות הזאת כהתחייבות בקנין."

כך גם נכתב בפסקי דין רבניים חלק ט (עמוד 228) בפסק דינם של הרבנים הגאונים רבי ש. טנא רבי י. נשר ורבי א. הורביץ זצ"ל, שכתבו בתו"ד וז"ל:

"אך כבר נאמרו ונשנו בהרבה פסקי דין כי חתימה על ההסכם מהווה קנין סיטומתא וידוע ומקובל בזמננו שכל העסקים נגמרים ונחתכים על ידי עריכת הסכם וזאת היא גמירת הדעת לכל הדברים, עי' פסקי דין רבניים כרך ד' עמוד 198 ועמוד 289 כרך ה' עמוד 259 ועמוד 311 הבאנו שיטת הפוסקים האחרונים כמו שואל ומשיב, מהרש"ם, בית שלמה חו"מ סי' ס"ח – בנידון קיום חוזה שותפות. לא נחזור על הדברים שכבר נאמרו בהרחבה ובהסברה מלאה שעריכת חוזה בזמננו יש לו תוקף לכל הדברים כקנין המועיל ביותר...אך כפי שהסברנו הרי המקובל שעריכת הסכם בזמננו כמוהו כדין סיטומתא ועל ידי חתימה על חוזה נגמרים ענינים ועיסקות בסכומים גדולים וכל צד רואה את החוזה וההסכם כהחלטי ביותר שאינו ניתן לחזרה ולחרטה."

עוד ראו בפד"ר כרך י"ח (עמ' 91) בו כתב הגאון רבי נ. בן שמעון שליט"א בזה"ל:

"באמת אף שאין קניין מכל מקום חתימה על חוזה חשובה כקניין מדין סיטומתא כך מקובל לפסוק וכפי שכתבו בזה רבות בפד"ר וכו' ובעוד על כן יש לראות חתימה על הסכם קנין לכל דבר."

וכן כתב ה"ציץ אליעזר" (טז, נג) בעניין בעל שביקש לבטל את הסכם הגירושין מהסיבה שלא נכתב בו לשון קניין או התחייבות הנדרשים על פי דיני הקניינים, וז"ל:

"אפ"ה מהני בנידוננו לשון כזה של הסכמה שיחשב עי"כ כהתחייבות והקנאה באופן שלא יוכל לחזור מזה, כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש, ומועיל זה גם באסמכתא (שטען מזה ב"כ המערער) כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ו, ויעוין עוד בספר משפט שלום להגאון המהרש"ם ז"ל בסי' ר"א סק"ג שמביא משו"ת שם אריה חחו"מ סי' ל' שפסק בפשיטות דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדבר שלב"ל ואין בו ממש וכמו"כ כותב שם דגם לענין ההתחייבות מהני קנין סיטומתא עיי"ש."

קנין דברים בנשוא פסק הדין
נמצא אפוא כי ההסם שנחתם בין הצדדים על אף שנמצאו בו חסרונות מדין קניין דברים, הרי הוא תופס מדין קניין סיטומתא.

אמנם נראה לי כי מטעם אחר יש לדון בדבר. כי נראה כי הנוסח שבהסכם אולי תקף לחייב את הצדדים שהרכב יימכר, אך כל זמן שהוא לא נמכר, עדיין השותפות קיימת. והיה מקום לומר כי שתיקתה של הגרושה במשך שנה אינה מחילה על שימושו ולא גרע אם יאמר אחד לרעהו "דור עמי" שהוא ספיקא דדינא (כמש"כ הש"ך) ובנד"ד חמיר טפי שהרי לא אמרה לו כלום וא"כ יתכן ששתיקתה לכו"ע אינה מחילה. ונמצא לכאורה שהשותפות נמשכת ולא נמחל לו שימושו. לדברינו לעיל, אם נשווה את דיננו לדברי הרשב"א והרמ"א אזי הגרוש השתמש בחלקו והיה לה לבקש לחלוק בשימוש. אולם גם אם נחלוק על השוואה זו נראה לומר סברא נוספת כדלהלן.

דהנה, אם למשל היה הגרוש מקיים את ההסכם ורוכש את הרכב לעצמו או מוכרו, הרי הייתה הגרושה מקבלת את מחצית שווי הרכב מזמן עזיבת הגרוש את הבית וכפי שהוסכם בהסכם. ואז, אם היה קונהו, הרי הרכב היה בשימושו של הגרוש ולא היה נצרך לשלם את דמי השימוש שכן הרכב היה בבעלותו. והנה, כיון שהגרושה מקבלת את מחצית שוויו של הרכב כבר בעת עזיבת הגרוש את הבית, אזי היה מקום לומר שיש להתייחס לעניין כאילו הגרוש קנה את הרכב בעת עזיבתו או בעת חתימת ההסכם ולא תקבל הגרושה דמי שימוש. גם אם נאמר מנגד שכיון שלא נקנה הרכב למעשה ולא נעשה קניין, מ"מ הגרושה שתקה ולא מחתה בו לפחות במשך שנה מאז ההסכם. פירושו של דבר שהסכימה שימשיך לנהוג בו. ואף שלא הוכח שמחלה לו על דמי השימוש, מ"מ וודאי לא נשער את דמי השימוש לפי שכירת רכב בשוק הכללי שעלותו גבוהה הרבה יוצר מדמי שימוש של חברים שנותנים רכב זה לזה לתקופה. ומכיון שלא ניתן לחייבו גם בעלות הרכב לפי עזיבתו ובמקביל גם שישלם דמי שכירות. שהרי אם משלם דמי שכירות כשוכר אזי היינו מחלקים את שווי הרכב לפי עלות עת החלוקה ממש שהוא כיום. ומכיון שלא ניתן לשער כמה עלות דמי שכירות בין אנשים פרטיים ונראה שההפרש בין עלות הרכב בעת עזיבתו לבין עלותו כיום היא פחות או יותר כמו דמי שימוש שבין חברים, אזי כיון שהסכימו לחלק את דמי עלות הרכב בזמן עזיבת הבית, לא ניתן לחייב גם דמי שימוש.

שואל שלא מדעת אם נחשב כגזלן לכל עניין
והנה, בדברי יחזקאל (סי' נב סק"ד) כתב ביחס לדברי הראב"ד בשיטמ"ק בזה"ל:

"ומבואר מדבריו דשואל שלא מדעת דהוי גזלן אינו אלא לחיוב אונסין בלבד ולא לענין קניני גזילה לקנות בשינוי וכיוצ"ב והיינו טעמא משום דאין הגזלן קונה הגזילה לטובתו בעל כרחו, ודוקא לענין חיוב אונסין אמרינן בעל כרחיה חייביה רחמנא. ועיין בנימוק"י בשם הרמ"ה בסוגיא דאין שמין לעיל (דף י"א) דחולק על זה..."

לדבריו, דעת הראב"ד כי שואל שלא מדעת נחשב גזלן רק לעניין חיוב אונסין אך לא לעניין קנייני גזילה. ומשכך נראה לדעתו שלדעת הראב"ד שואל שלא מדעת חיובו אינו כשעת הגזילה כמו גזלן רגיל שקונה את המטלטלין בקנייני גזילה. ואם כך, הרי כי המשתמש חייב לשלם על שימושו דמי שימוש כ"נהנה". לפי דעה זו, נמצא לכאורה כי במקרה דנן גם אם נגדיר את המקרה בו הגרוש השתמש ברכב כ"שואל שלא מדעת", הרי שחייב בדמי השימוש על שימושו ברכב.

אולם מנגד, ה"דברי יחזקאל" ציין שהנימוקי יוסף חולק על הראב"ד וסובר ששואל שלא מדעת הינו גזלן לכל העניינים וגם לעניין קנייני גזילה, כך שלשיטה זו פטור הגרוש מדמי שימוש וחייב בעלותו של החפץ כשעת הגזילה. ונמצא שלא ניתן להוציא ממנו דמי נהנה מספק.

וב"דברי יחזקאל" שם בהמשך דבריו (סק"ו) כתב בסו"ד ביחס לדברי הריטב"א בזה"ל:

"ונראה דחולק על דעת הראב"ד וסובר דכל דיש עליו תורת גזלן, קונה בשינוי וכשיטת הרמ"ה שבנימוק"י לעיל."

מעבר לכך, נראה כי נפסק להלכה כדעת הנימוקי יוסף שדינו של שואל שלא מדעת הוא כגזלן לגמרי. דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' שנט סעי' ה) נפסק:

"אפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים, נקרא גזלן."

מדברי השו"ע העוסק בענייני גזילה ופסק ששואל שלא מדעת נחשב גזלן, ולא חילק בפרטי דין זה. משמע שדינו כגזלן לגמרי כדעת הנימוק"י.

הכרעה
תביעת הגרושה לדמי שימוש למשך הזמן שבו השתמש הגרוש ברכב נדחית.

פורע חובו של חבירו
נשוא התביעה עוסק בכך שהגרוש פרע מתמורת הדירה השייכת לשני הצדדים את חובותיהם המשותפים. לטענת הגרושה דינו של הגרוש כפורע חובו של חבירו שדינו ששם מעותיו על קרן הצבי. נברר הלכה זו והשלכותיה על פסק הדין.

בשו"ע חו"מ (סי' קכח סעי' א) נפסק:

"הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה בשטר, ואפילו היה עליו משכון ונטלו זה שפרע, אין הלוה חייב לשלם לו, ונוטל משכונו בחנם, והרי אבד זה הנותן, מעותיו. ואפילו היה המלוה דוחקו לפרוע, (שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו. הגה, וכן נראה לי עיקר. ודלא כיש חולקין ואומרים דחייב לשלם (טור בשם ר"ת והרא"ש). ויש אומרים דוקא כשפורע לישראל, אבל אם פרע לעובד כוכבים חייב לכולי עלמא, וכל שכן אם פדה משכונו מן העובד כוכבים, דחייב לשלם לו (תשובת מהרי"ל סימן פ"ב). וכן ראוי להורות ועיין ביורה דעה סוף סימן רנ"ב הפודה חבירו מן השביה, אם חייב לשלם. יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חבירו בידו, אבל אם היה בידו משל חבירו ופרע חובו, מה שעשה עשה (מהרי"ו סימן קס"ו). ויש אומרים דאפילו נתן משכון שלו בשביל חבירו, הואיל ואם רצה יכול לתת של חבירו, אף על פי שלא נתנו, חייב לשלם לו (הגהות מרדכי פרק ג' דבתרא)."

נבאר את השיטות המובאות בש"ע וברמ"א, כדלהלן.

הסמ"ע (ס"ק א-ב) באר את יסוד הדין, וז"ל:

"אין הלוה חייב לשלם לו, דמצי למימר אי לא פרעת לו, הייתי מפייס אותו והיה מוחל לי החוב, וכדמסיק המחבר בסוף הסעיף, דקאי אכל הסעיף... דוחקו לפרוע והיה הלוה מפייס כו', נ"ל דצריכין להגיה וכך צריך להיות, לפרוע "אמרינן דהיה" הלוה כו', דהא אינו ודאי דהיה יכול לפייסו, אלא אמרינן שמא היה יכול לפייסו, והמוציא מחבירו עליו הראיה..."

מחלוקת הראשונים והפוסקים אם דין פורע חובו של חברו הוא בכל הלוואה או רק במזונות

ובסק"ג כתב הסמ"ע בזה"ל:

"ודלא כיש חולקין, עיין בטור שכתב בשמם דס"ל דדוקא בפורע חוב מזונות אשתו אמרו כן... משום דבלאו הכי איכא טעם לאפטורי מהחוב, דמצי למימר אם לא נתת לה מזונות היתה מצמצמת וניזונית ממעשה ידיה או היתה חוזרת על הפתחים, וה"ה להפורע למי שזן אשתו דעשו דינו כזן בעצמו... משא"כ בפורע מה שלוה חבירו שהיה מוטל עליו לפרוע לו. ומ"ש מור"ם שנראה לו עיקר כדעת הראשונה, בד"מ (שם) כתב כן ומטעם שכתב הב"י (שם) שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת, והוא הביא ראיה דלא ס"ל כוותיה. ולפי מ"ש בדרישה והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת, נלע"ד דהלכתא כוותייהו, והן דעת החולקים, ובפרט מאחר שמהרי"ו שהיה בתראי ג"כ פסק כוותייהו וק"ל."

נמצא שהסמ"ע (שלא כדעת הרמ"א שם), פסק שבכל חוב מלבד חוב מזונות אומרים שהפורע חובו של חבירו חייב הלווה לשלם לפורע החוב.

אולם הש"ך (שם סק"ה) חלק על מסקנת הסמ"ע, וז"ל:

"... וכה"ג כתב הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש.

ולפעד"נ דהפסיד מעותיו וכמו שכתב המחבר ואפי' תפס הפורע מפקינן מיניה לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן. גם אביא בסמוך יותר משלושים פוסקים דסברי כן וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים וגם בירושלמי מפורש כן וכן פירש"י בש"ס וכ"פ הרי"ף והרמב"ם פרק כ"ו מה' מלוה וה' המגיד והמגדל עוז שם... וכן מוכח להדיא דעת הרמב"ן שהביא הבעה"ת... ומ"ש הסמ"ע לפסוק כר"ת כיון דהרא"ש ומהרי"ו ס"ל הכי, לא נהירא לפע"ד דאפי' יסברו הרא"ש ומהרי"ו כן, יחידים הם נגד כל אתה רבוותא יותר משלושים פוסקים ובפרט שבירושלמי מפרש דלא כר"ת. ומ"ש ר"ת דש"ס דילן חולק אירושלמי ליתא אלא אדרבא ש"ס דילן סובר כהירושלמי בהא... וכדאיתא בהר"ן. ועוד שנראה עיקר כמ"ש הב"י דגם דעת הרא"ש כפירש"י וסייעתו, וכן מוכח להדיא בתשובת הרא"ש כלל ע"ד סי' ה' שהבאתי לעיל סי' ע"ז ס"ק ה'... וגם מהרי"ו לא פסק להדיא כר"ת רק ז"ל בסי' קס"ז... מיהו לדידן לא הוי ספיקא כלל והעיקר דהפסיד מעותיו ואפי' תפס מפקינן מיניה אלא דהיכא דהיה ממון של הלוה בידו בתחלה בשעה שפרע לא הפסיד מעותיו מטעמא קמא דמהרי"ו וכמ"ש לקמן..."

נמצא לסיכום הדעות:
א. לדעת הרמ"א והש"ך פורע חובו של חבירו, פטור הלווה מלשלם לו ואף אם תפס הפורע, מפקינן מידו.
ב. לדעת הב"ח הוי ספיקא דדינא ולא חייב הלווה לפרוע לו, אולם אם תפס לא מפקינן מידו.
ג. לדעת הסמ"ע פורע חובו של חבירו (מלבד מזונות) חייב לשלם לו מה שפרע.

היה בידו משל חברו ופרע חובו
ובעניין דברי הרמ"א שאם פרע חברו מממונו של הלוה שהיה בידו, אין בזה דין הפורע חובו של חברו, באר הסמ"ע (סק"ה) בזה"ל:

"... וכמ"ש שם [בפרישה סעיף ח' ובסמ"ע סקי"ג] ג"כ בשם ב"י [שם] מילתא בטעמא, דדוקא כשבא זה הפורע לגבות ולהוציא מצי למימר מפייסינא הוינא ליה, ואפילו פדה משכון מיד זה שפרע לו, מחשב זה הפורע מוציא, משא"כ כשיש בידו משל הלוה דמצי למימר אי לא הייתי משלם לו היו הב"ד שולחין לי ליפרע לו ממה שיש בידי מדר' נתן, וכ"ש אם היו מעותיו בידו, א"כ מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי..."

והש"ך שם (סק"ח) באר בזה"ל:

"אבל אם היה בידו משל חברו כו', בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב גמגם בדבר זה וכתב דברי מהרי"ו צריכים ישוב דלפי טעם הירושל' דמפייסינ' הוינא לי' ומחיל לי משמע דאפי' יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ולפענד"נ דדינו של מהרי"ו אמת וכדמשמע בתו' פ' הכונס ופוסקים דעיקר טעמא דהפסיד מעותיו משום דהוי כמבריח ארי מנכסי חברו אף על גב דאית ליה פסידא דכיון דמבריח מדעתו אמדוהו רבנן דעתיה דמסתמא לשם מצוה קעביד כמו שפירש"י ודעתו לפטרו ואם כן כיון דשל חברו בידו מסתמא אין דעתו לפוטרו ולא הוי מבריח ארי ולא הוי מצי למימר מפייסינ' הוינא ליה ומחיל לי כיון דאית ליה פסידא...

ודלא כמהר"א ן' ששון בתשובה סי' ע"ו שהאריך להסתפק בדין זה שיש בידו משל חברו ואישתמיטתיה תשו' מהרי"ו והגהות מרדכי הנ"ל... וכ"פ מהר"ר עובדי' ספורנו בתשו' מנחם עזרי' סי' פ' ריש דף פ"ב ובסמ"ע ס"ק ה' הביא ג"כ ראיה לדינו של מהרי"ו...

וכל זה כתבתי לדעת מהרי"ו והנמשכי' אחריו אבל לפי מה שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' באריכות מן הש"ס ופוסקים דשעבודא דר' נתן מדאורייתא הוא אפי' אית ליה נכסי רק דאין מוציאין מן הלוה בעל כרחו בדאית ליה נכסי כשאינו רוצה לשלם משום פסידא דיליה ואם הוא רוצה לשלם מוציאין ממנו מדר' נתן אם כן אין צריך לכל זה ופשיטא דהכא דינו של מהרי"ו והר"ב אמת בלאו הכי מטעמא דר' נתן וכן משמע בהגה' אשר"י מאור זרוע פ' שור שנגח ד' וה' ע"ש וכן בהגה' מרדכי בסוף כתובות שם וכן כתב הטעם משום דחייב מדר' נתן והיינו כמ"ש דהך דר' נתן היינו אפי' אית ליה נכסי כן נ"ל ברור ולחנם נבוכו מהרי"ו והר"ב ושאר אחרונים בדין זה."

היה המלווה דוחק
ובעניין היה המלווה דוחקו כתב הש"ך (סק"ג) וז"ל:

"ואפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע כו', גם דין זה אף ע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר, לפע"ד הרבה חולקים בדין זה ונלפע"ד דהוי ספיקא דדינא וכמו שאבאר, שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגה' מיי' שהביאו הירושלמי השמיטו בעל חוב דוחק וכן השלטי גבורים בשם ריא"ז ואף על גב שהיה אפשר לומר שסמכו עצמם אמה שכתבו סתמא מ"מ אין זה עיקר לפע"ד דכיון דבירושלמי פלפלו בזה ה"ל לכתוב האי דינא בפי' אלא נראה דסבירא להו דבע"ח דוחק צריך לשלם...

וא"כ לענין דינא נלפע"ד דבבע"ח הוי ספיקא דדינא דאף ע"ג דלקמן ס"ק ה' הבאתי יותר מל' פוסקים דס"ל פורע חובו שלא מדעתו פטור היינו בסתם חוב אבל בבע"ח דוחק לא אשכחן הכי זולתי מקצת פוסקים הוא שפסקו כן וא"כ הא ר"ח ורבינו תם והרא"ש והבית חדש והסמ"ע דפסקו בלאו הכי דחייב וא"כ בבע"ח דוחק איכא נמי הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגה' מיי' וש"ג בשם ריא"ז וא"כ בהאי דינא אדרב' רבו המחייבים, ועוד דבסתם פורע חובו הוא דנראה עיקר כהפוסקים הפוטרים משום דכן נראה בש"ס דילן ובירושלמי וכמש"ל משא"כ בבע"ח דוחק וכמ"ש וא"כ עכ"פ נראה דהוי ספיקא דדינא דהיינו אי תפס הפורע בבע"ח דוחק לא מפקינן מיניה."

ובביאורים (סק"ג) כתב:

"ואפילו אם היה המלוה דוחקו וכו', הש"ך בסק"ג וה' האריך, ודעתו שרוב פוסקים חולקים בדבר זה וס"ל אם המלוה דוחק צריך לשלם. ודעתו שהרי"ף (כתובות סג ב) והרמב"ם (פכ"ו ממלוה ה"ו) והסמ"ג (עשין צד) דהביאו הירושלמי דכתובות (פי"ג ה"ב) להלכה והשמיטו דבר זה דבעל חוב דוחק ש"מ דלא ס"ל כן בבעל חוב דוחק, ועכ"פ בזה תבנא לדינא דהוי ספיקא דדינא גבי בעל חוב דוחק והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ועיין תומים (סק"א) דהעליתי דאף דגידולי תרומה (שער ע סי' ג) מסכים לדבר מכל מקום לבבי לא ידמה כן, דלדבריהם קשה על הרמב"ם... והנה דעת הש"ך לומר דגם הירושלמי ס"ל דגבי בעל חוב דוחק צריך לשלם והביא ראיה מירושלמי דנדרים, ועיין תומים דהעליתי דדבריו תמוהים ולחנם טרח ויגע ושלח ידו להגיה ובכל זאת לא הועיל, ולענ"ד הדבר ברור בירושלמי כפי שהעליתי בתומים בלי פקפוק, וכן משמע קצת ברשב"א לנדרים (שם) כפירושי. ולכן ברור דהרי"ף והרמב"ם וסמ"ג ס"ל כדעת המחבר דאפילו בבעל חוב דוחק ודלא כש"ך, וכן דעת רוב הפוסקים ואין לזוז מדברי המחבר בשום אופן, ועיין בתומים הדברים באריכות מילתא בטעמא."

והקצות החושן (סק"ב) כתב על דברי התומים בזה"ל:

"ואשתמיטתיה משנה ערוכה בשקלים (פ"ד) [פ"ז] (משנה ו' ז') אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד וכו' ועל הקינין הפסולות שיהיו באות משל צבור, ר' יוסי אמר המספק את הקינין מספק את הפסולות, וע"ש ברמב"ם וברטנורה דתנאי ב"ד היה שאם ברחו הקינין או נמצאו פסולים שיקנו אחרים מדמי הלשכה ומקנין אותן לבעלים ויוצאין בהם ידי חובתם וע"ש, וא"כ בין לרבנן בין לר' יוסי אם כבר נתן לכהן ונאבדו או נפסלו שוב אין ממשכנין אותו דלרבנן קונין מדמי לשכה ולר' יוסי מן המספק וזהו כתירוץ הש"ס דתורמין על האבוד, ואף על גב דהש"ך לא הביא משנה זו דבר אמת בפיו בעיקר הדין דגם בזה שייך מתניתין דתורמין על האבוד וזה ברור."

והנתה"מ בביאורים (סק"ב) הסכים עם הקצות החושן והש"ך דלא כהתומים, וז"ל:

"ואפילו היה המלוה דוחקו. עיין ש"ך ס"ק ג', עד איכא לפרושי שכבר הקריב קרבנותיו וכו'. ובתומים [סק"א] תמה ע"ז, דלא מצינו בקינין שנאבדו מיד כהן שלא יהיו הבעלים חייבים באחריותן וכו'. ויפה כתב בקצוה"ח [סק"ב] דאישתמיטתיה משנה מפורשת בשקלים פ"ז [מ"ו – ז'] דתנאי בית דין הוא בקינין שנאבדו שיהיו מקריבין אחרים משל ציבור."

נמצא כי דעת רוב הפוסקים כדעת הש"ך שאם בעל חוב דוחק את הלווה והלך חבירו ופרע למלוה, והוא תפוס בנכסי הלווה אי אפשר להוציא ממנו משום שנידון זה הוא ספיקא דדינא. זו דעת הקצוה"ח והנתה"מ ודלא כדעת התומים.

פורע חובו של חברו עשיר
הערוך השלחן (שם סעי' א) כתב:

"קיי"ל דמבריח ארי מנכסי חבירו ומצילו מן ההפסד פטור אף אם היה להמציל הפסד כיון שעשה מדעת עצמו בלי צווי הבעלים [תוס' ורא"ש ב"ק נ"ח א] ודווקא כשלא היה ההיזק ברור אבל כשההיזק היה ברור צריך לשלם לו [שם]. לפיכך הפורע חובו של חבירו שלא מדעת הלוה בין שהיתה מלוה בשטר בין מלוה על פה פטור הלוה לשלם לו דהלוה יכול לומר לו מי בקש זאת מידך, אני הייתי מתחנן לפני המלוה ואולי היה מוחל לי. ואף שהצלתני מצער וגרמת לי הרווחה, לא מצינו שיצטרך לשלם בעד גרם הרווחה [פ"ח שם].

ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא כשהלוה לחוץ במצבו דבזה יכול להיות שהיה מתחנן לפני המלוה והיה מוחל לו או שהיה מניח לו על זמן ארוך וכה"ג, אבל כשהלוה טוב במצבו, אנן סהדי שהמלוה לא היה מוחל לו והוה ההפסד ברור. וראיה לזה מלשון הרא"ש שכתב שמצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו עכ"ל וזהו דאיתא בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחל לי, ולמה ימחול לעשיר.

ואף על גב דביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה צריך בעל השדה לשלם לו כמ"ש בסי' שע"ה ולא מחלקינן בין עני לעשיר, משום דבשם הריוח בעין אבל פורע חובו אינו רק שמצילו מן ההפסד [תוס' כתובות ק"ז: ד"ה חנן]."

היה מפייסו למלווה לפרוע בתשלומים
ובערוך השלחן שם הוסיף וכתב:

"ואפילו היה המלוה דוחקו לפרוע לו והוא איש שאינו מוותר משלו כלום, מ"מ יכול לומר שהיה מרבה עליו ריעים והיה מוחל לו. ויש חולקים בזה דוודאי כיון שהיה דוחקו לפרוע הוה כהיזק ברור וצריך הלוה לפרוע לו והוה ספיקא דדינא [ש"ך]. ואחד מהגדולים דחה דיעה זו לגמרי וכן הכריע רבינו הרמ"א.

ויראה לי דאפילו לפי דיעה זו, אם לפי האומדנא היה פועל אצל המלוה לשלם מעט מעט על זמנים, א"צ לשלם לזה ג"כ רק כמו שהיה משלם להמלוה לפי האומדנא."

נמצא לסיכום:
א. נחלקו הראשונים אם דין פורע חובו של חברו שדינו ששם כספו על קרן הצבי ופטור הלווה מלשלם לו, אם דין זה שייך בכל החובות או רק בחוב מזונות. הש"ע והרמ"א פסקו שפטור מלשלם גם בכל החובות. הסמ"ע פסק שפטור מלשלם רק בחוב מזונות ודלא כהכרעת הש"ע והרמ"א. הב"ח פסק שהוי ספיקא דדינא ואם הפורע תפוס בנכסי הלווה לא מוציאים מידו. והש"ך פסק כדעת הש"ע והרמ"א ואפילו תפס הפורע מוציאין מידו.

ב. הש"ע פסק שפורע חובו של חברו פטור אף אם המלווה דוחקו לפרוע חובו. וכדעתו פסק התומים. אולם הש"ך פסק דלא כדעת הש"ע וס"ל שהוי ספיקא דדינא ולא מוציאין מידו. וכדעתו פסקו הנתה"מ והקצוה"ח.

ג. הרמ"א בשם יש אומרים מביא שאם פרע את חוב חברו ממון של חברו הלווה שהיה בידו, אין בזה דין פורע חובו של חברו וחייב הלווה להשיב לו את פרעונו. כדעה זו פסקו הסמ"ע והש"ך.

ד. היה הלווה עשיר ובא חברו ופרע חובו, חייב הלווה לשלם לו (ערוך השלחן).

ה. פרע חוב של חברו שבוודאי לא היה מפייסו למחול לו, אולם היה מפייסו לפרוע לו את חובו בתשלומים, אזי הלווה שחייב לפרוע את חובו למי שפרע בשבילו, יכול לפורעו בתשלומים (ערוך השלחן).

פורע חובו בנשוא פסק הדין
והנה במקרה דנן המלווה הם הבנקים והרשות המקומית. החובות כפי שכתבנו לעיל עברו כבר להוצאה לפועל. נמצא כי המלווה דוחק. ובכה"ג להלכה הוי ספיקא דדינא. בנוסף, הגרוש שפרע את חלקה של הגרושה בחובות, פרע אותם מממונה של הגרושה ולא מממונו שהרי כאשר מכר את הנכס המשותף, הרי כי מחצית דמי תמורתו שייכים לגרושה והוא פרע את חלקה בחובות מחלקה בתמורה ובכה"ג נפסק שאין דין פטור של פורע חובו של חבירו. בנוסף, הלווה במקרה דנן הוא בבחינת "עשיר" שהרי יש בבעלותה את תמורת הנכס שנמכר וכן הרכב והמגרש שעוד יחולקו. ובכה"ג הרי כתב הערוה"ש שאין דין פורע חובו והלווה חייב לשלמו. כאמור לעיל הרי ההוצל"פ ידעו שיש לגרושה נכסים שיממושו בעתיד ובשל כך נפרסו לה התשלומים.

א"כ בכה"ג אין צד שימחלו לה על חובותיה. אמנם מצד חידושו הנוסף של הערוה"ש שאם היה מפייס הלווה את המלווה לפרוע לו בתשלומים, יכול היה לפרוע לפורע גם בתשלומים, מ"מ במקרה דנן הרי כיון שפרע את חלקה בכספה לא שייך עניין הפירעון לגרוש למעשה כי כבר פרעה לו את מה ששילם בעבורה, שהרי פרע מכספה. כל אשר היה מקום לדון הוא בהפסד שנגרם לה מכך ששילמה בפעם אחת ולטענתה יכלה לשלם בתשלומים. מבלי להיכנס לסוגיא של גרמא וגרמי בנידון דנן, הרי כבר הבאנו מדברי ההוצל"פ שכל הפירעון בתשלומים התבסס על כך שכאשר ימומשו הנכסים של הגרושה תפרע את כל חלקה. ונמצא שכשמכר הגרוש את הנכס הגיע הנכס למימושו וגם אם הגרושה הייתה שותפה למכירה, הייתה צריכה לפרוע את כל חובה.

נפסק
א. תביעת הגרושה נדחית והגרוש אינו חייב לשלם לגרושה את מחצית תמורת הדירה שנמכרה על ידו.
ב. יוסר צו העיקול על הדירה.
ג. הצדדים יחלקו בשווה בשארית שבין פרעון החובות ובין מחיר הדירה.
ד. הצדדים יחלקו ברכב שווה בשווה לפי מחירון יצחק לוי לפי מועד עזיבת הגרוש את הבית.
ה. הצדדים ימכרו את המגרש שברשותם ויחלקו בתמורתו שווה בשווה.
ו. הצדדים רשאים להגיש בקשות לסעד לכל ההוראות הנ"ל.

הרב שניאור פרדס

ראיתי את מה שכתב חברי הגרש"ז פרדס שליט"א, והריני להוסיף כדלהלן.

דמי שימוש על הרכב
לפני שנרד לעומק ההלכה בני"ד, עלינו לסקור את רצף הנתונים שעלו מהדיונים. בתאריך 22/2/2015 חתמו הצדדים על הסכם, בו נקבע, כי הרכב הנמצא ברשות האב, יימכר, והתמורה תתחלק בין הצדדים בשווה. בהסכם אין אזכור עד מתי על הגרוש למכור את הרכב. בתאריך הנ"ל ביה"ד אישר את ההסכם. לאחר כשנה בתאריך כ"ה בטבת התשע"ו (06 בינואר 2016). תבעה האשה את הגרוש שמכר את הדירה ללא ידעתה, ובכלל התביעות הגישה האשה תביעה על דמי שימוש על חלקה ברכב. כנגד זה טען הבעל, שהואיל והוא שילם לבדו חובות שהיו אמורים להשתלם ע"י שני הצדדים כנקבע בהסכם הגירושין, הרי שחלקה של האשה בדירה וברכב מתקזז כנגד פרעון החובות.

בירור מעמד הרכב בזמן חתימת ההסכם
ראשית עלינו לקבוע מהו מעמד הרכב, משעה שהצדדים חתמו על ההסכם, וניתן תוקף של פסק דין להסכם, שהרכב יימכר ויתחלקו בדמי המכר.

מהפרוטקול מתאריך כ"ה בטבת תשע"ו (6.1.2016) עולה כי הרכב לא היה רשום ע"ש אף אחד מן הצדדים. יש להניח, כי כנראה שהרכב נקנה ע"י אחד הצדדים, וטרם נרשם על שמם. ההנחה במהלך הדיון היא, כי יש לחלק את דמי המכר מהרכב בין שני הצדדים, אך לא דוּבר בין הצדדים וגם ביה"ד לא קבע מפורשות אם משעת חתימת ההסכם שני הצדדים הם הבעלים על הרכב בשווה.

עובדה היא שכיום הרכב הוא ברשות הבעל, ואם יתברר גם שהוא הבעלים הבלעדי של הרכב, נמצא כי משמעות הסעיף המטיל את מכירת הרכב על האיש, היא, כי הוסכם שהאיש חויב לשלם לאשה מחצית משווי הרכב ותו לא. אם כנים אנו בזה, הרי שלא שייך כלל לדון על דמי שימוש של הבעל בחלקה של האשה ברכב, כי הרכב מעולם לא עבר לבעלותה, ואם האיש השתהה מלמכור את הרכב לכל היותר נדון 'כמבטל כיסו'.

אכן נראה כי נקודת המוצא, הן של הצדדים, והן של ביה"ד, כי הרכב שימש את בני הזוג בהיותם נשואים [ראה בפרוטוקול מתאריך 3/7/2014 שהאשה נהגה להשתמש ברכב, ואילו משעת חתימת ההסכם הרכב נמצא ברשות הגרוש]. ולכן אף אם יתברר שהאיש קנה את הרכב מכספו, מכל מקום הואיל וברור היה כי הרכב נועד לשימוש משותף של בני הזוג בהיותם נשואים, הרי זה כמי שנתן האיש חצי מהרכב לאשתו מתנה.

ומכאן יהיה זה נכון להניח גם, שהבעלות על הרכב הינה משותפת לצדדים, ונמצא כי פירוש ההסכם בנוגע למכירת הרכב, הוא, שעל הגרוש מוטל למכור את הרכב כדי להמציא לאשה את השווי הכספי של חלקה ברכב.

כבר כאן יש לציין את הנדון ההלכתי העולה מטענות הצדדים, בדבר מעמדו של הרכב לאחר הסכמת הצדדים להוצאת הרכב למכירה. באותה תקופה שהרכב היה ברשות הגרוש, והוא היה אמור למוכרו, האם נדון הדבר כחלוקת שותפות, ומיד לאחר כניסת ההסכם לתוקף, נחשב הגרוש כמי שמשמש בחלקה של האשה, או שמא אין להסכמת הצדדים משמעות של חלוקת השותפות על גוף הרכב, אלא החלוקה בין הצדדים על גוף הממון בפועל, תתרחש רק לאחר שהרכב יימכר, ואז התמורה הכספית שתתקבל מהמכירה תתחלק מאליה לצדדים בשווה. להלן נברר ענין זה ואת הנפקות ההלכתיות המתיילדות מכך.

גזל במטלטלין ותשלום דמי השימוש עליהם
כפי שהובא בנימוקי חברי שליט"א קיים הבדל בין גזילת מטלטלין לבין גזילת קרקע. על גזילת מטלטלין יש חובת השבה, אבל לא קיימת חובה על הגזלן לשלם דמי תשלום על השימוש שעשה בדבר הנגזל אפילו אם הדבר הנגזל עומד לשכירות. מה שאין כן בגזילת קרקע כשהקרקע עומדת לשכירות, חייב הגזלן לשלם דמי שימוש. שורש החילוק נעוץ בעובדה שמטלטלין מוגדרים כדבר שעשוי להילקח ולהיגזל מרשות הנגזל, ולכן כל עוד הגזילה נמצאת ברשות הגזלן, נחשב הדבר כמי שמשתמש בדבר שהוא שלו. אבל קרקע אינה דבר שעשוי להילקח ולהיגזל, כי הקרקע, בכל מצב, נחשבת כדבר שהוא ברשות בעליה, ולכן הגזלן נחשב כמי שמשתמש בשל חברו, ועליו לשלם דמי שימוש על שימוש זה.

אולם השאלה במקרה בני"ד היא, האם התנהלותו של הגרוש בנוגע למכירת הרכב והשימוש בו, היא כמי שגזל את חלקה של האשה ברכב, וממילא כאשר הוא משיב את חלקה של האשה ברכב, פטור הוא מלשלם דמי שימוש עליו.

הנה לשון הגמרא במקור הסוגיא בב"ק צ"ז ע"א – התוקף ספינתו של חברו וכו' [א"ה: ההדגש שלי], ויש לבאר מהו פירוש ההלכתי למינוח 'תוקף'.

ובמחנה אפרים הלכות גזילה סימן טו כתב להסתפק:

"ושוכר שלא מדעת, איכא לספוקי אי חשיב גזלן דאיכא למימר דדוקא אמרו שואל שלא מדעת דהוי גזלן משום דרוצה להשתמש בה בחנם, אבל שוכר דרוצה לתת שכר לא יחשב גזלן."

וכתב המחנ"א לתלות זאת במחלוקת הרש"י והרמב"ם:

"ושורש דין זה נראה דאיכא למילף מהא דאמרינן בפ' הגוזל קמא דף צ"ז התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רצה שכר' נוטל רצה פחתה נוטל, ואוקמוה בספינה דקיימא לאגרא וזה נחית אדעתא דאגרא ופירש רש"י ז"ל נחית אדעתא דאגרא רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא על כרחיה שקלה וגזלן הוא עכ"ל. משמע מפי' דטעמא משום דע"כ שקלה הוא דחשיב גזלן הא בסתמא אף על גב דנחית שלא מדעת בעלים לא חשיב גזלן כיון דקיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא ודאי ניחא להו לבעלים בכך.

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה נראה דהאי דינא דהתוקף ספינתו בירד שלא ברשות שכתב ואם רצה נוטל פחתה שהרי ירד שלא ברשות, משמע דאפילו בסתמא חשיב גזלן" [א"ה: ההדגשים שלי].

מבואר שלפי רש"י פירוש המינוח 'תוקף' הוא כפשוטו – שלוקח את ספינתו בכח – שלא ברצון חברו, ואילו לפי הרמב"ם כל שלקח ללא בקשת רשות מפורשת הוא בכלל תוקף, אף אם לא לקח ממנו בכח שלא לרצונו זהו בכלל תוקף ספינתו של חברו.

וראה שם במחנ"א בסוף דבריו שהביא את דברי הת"ה סימן שט"ז שפסק הרמ"א בסימן ש"ח ס"ז גבי נוטל חמור חבירו שעומד לשכר דאינו גזלן, וכתב שזה תואם רק את שיטת רש"י, ואילו הרמב"ם יחלוק על זה.

אבל בנידון כבני"ד אין זה בכלל האמור בגמרא – בין לפירוש רש"י ובין לפירוש הרמב"ם, כיון שהמטלטל (הרכב) לא נלקח מהאשה בכח, וגם לא נלקח ללא קבלת רשות, אלא שהבעלים [האשה שהיא בעלים על חצי מהרכב] הסכימו להשאיר את הרכב ברשות הגרוש במטרה שהוא ימכור אותו ויתחלקו בדמים, ואילו הגרוש לא עשה כן, אלא המשיך להשתמש בו. ויש לדון האם במעשה זה נחשב הגרוש כגזלן, שכל מה שהוא משתמש נדון כמשתמש בשלו, וממילא פטור מלשלם דמי שימוש. וגם אינו דומה למובא בת"ה וברמ"א בסימן ש''ח גבי נוטל חמורו של חברו שעומד לשכר שלא ברשות, דאינו גזלן [והיה מקום לומר דק"ו בני"ד שלא נטלו בחוזקה אלא הרכב נמצא אצלו ברשות], כי שאני שם שכוונתו של הנוטל לשלם על השימוש של החמור, משא"כ בנדון כבני"ד שאין לנו יסוד להניח שכוונתו של הגרוש היתה לשלם דמי שכירות על השימוש.

בראש ובראשונה יש לדמות את המקרה בני"ד וכפי שהוצג באחרונה, לאור דברי הרמ"א והנוה"כ בחו"מ סימן רצ"ב ס"ז.

הדימוי לדברי הרמ"א בחו"מ סימן רצ"ב ס"ז
כתב הרמ"א שם:

"ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא."

המהרש"ל (ביש"ש ב"ק פ"א סימן ל) הקשה על דברי הרמ"א:

"ואפילו תבעו זה לדין ואמר תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו בפני שני עדים וזה מעכבו פטור משום גרמא, ואפי' אם הוציאו לעצמו והרויח פטור משום גזלנותא, וכו'."

דברי היש"ש הובאו דבריו בש"ך שם סקט"ו.

ב' ביאורים בדעת הרמ"א
מש"כ בסיפא של הרישא, שאם המפקיד תובע את מעותיו ואינו מחזיר לו, דהרויח שיעשה מכו"ל שייך למפקיד, יש לפרש בשני אופנים: א. שהתכוין להרויח לעצמו. ב. שהתכוין להרויח למפקיד, ובזה נחלקו האחרונים כדלהלן.

המשנה למלך פ"ז מלוה הי"א [הובא בנתה"מ סקי"ג], פירש כאופן א' דהיינו שהיתה כוונתו להרויח לעצמו, ואף שמבטל כיסו פטור, מ"מ היכא שהרויח לעצמו צריך לשלם. וצ"ב בסברתו, שאם נדון כמבטל כיסו דהוי גרמא כידוע, מדוע משתנה הדין שהנפקד חייב לשלם כיון שהרויח.

השוואת דברי המשל"מ להסבר החת"ס
את יסוד דברי המשנה למלך אפשר להסביר לפי מש"כ החת"ס בדעת הרמ"א. הנה בשו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן קע"ח הביא מחלוקת התוס' והרי"ף בדין זה לא נהנה וזה חסר דהיינו בחצר דקיימא לאגרא וגברא שלא עביד למיגר, דהתוס' פוטרים והרי"ף מחייב, והרא"ש פירש שיטת הרי"ף שמחייב, וז"ל הרא"ש שם:

"ולא דמי לנועל ביתו של חברו ולא דר בו ולמוביר שדהו של חברו שלא בא לידו כלום מחסרונו של חברו אבל זה אעפ"י שלא נהנה שהי' מוצא דירה אחרת מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחברו נפסד."

ולפ"ז ביאר החת"ס את דברי הרמ"א:

"וא"כ לפ"ז נראה דק"ו בן בנו של ק"ו במפקיד מעות אצל חברו ומשתמש בו בהיתר ומרוויח ואח"כ בא זה ותובע פקדונו ומברר שיכול להרוויח בו, וזה מעכבו בידו, דנהי דאינו צריך לשלם כל הזיקו של זה דאפי' שלא ברשות ליכא אלא גרמא מכ"ש הכא דברשות עביד וכן ממה שכבר הרוויח בו עד עכשיו אינו צריך לשלם לו כלום כמבואר להדי' במרדכי דב"ק סי' קכ"ה דה"ל זה נהנה וזה לא חסר, אבל מ"מ מה שמרוויח מכאן ואילך מזמן תביעתו עד זמן שיכפהו ב"ד להחזיר הפקדון עד אותו הזמן צריך לשלם לו פלגא, דה"ל זה נהנה וזה חסר וגם התוס' דפליגי בגברא דלא עביד למיגר מודו הכא דה"ל זה נהנה וזה חסר."

מבואר מדברי החת"ס, שיש לדמות את מש"כ הרמ"א כאן לדין דר בחצר חבירו שלא מדעתו; דמשעה שתבע המפקיד את מעותיו כי המפקיד מעוניין להרויח בהם בעצמו (ומוכיח שיכול היה להרויח כמש"כ המל"מ שם) נעשו מעותיו כמו חצר דקיימא לאגרא, ואם הנפקד סירב להחזירם והוא עצמו הרויח בהם – נדון הנפקד כגברא דעביד למיגר דהיינו שהוא "נהנה", דלפי כל השיטות (התוס' והרי"ף – שנחלקו בדין חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר) יש לחייב בכה"ג. ונראה שזה תואם את דברי המשל"מ שכתב שברישא מיירי במעות שהם בעין, ולכן דומה ל"נהנה" ממון חבירו כמו בחצר שהיא בעין. וכן נראה שהשו"מ תנינא ח"ד סימן קכ"ג הבין בדעת המשל"מ.

לפי דברים אלה כתב שם החת"ס להצדיק את שיטת הרמ"א שמקור דבריו מהמרדכי מהשגת הים של שלמה פ"ט ב"ק סימן ל דכתב דאפי' תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו, פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא, הביאו הש"ך סקט"ו, כי לחת"ס פשוט שיש לחייב כה"ג כדין דר בחצר חבירו שלא מדעתו וכנ"ל.

הקושי בדימוי המשתמש במעות חבירו לדר בחצר חבירו שלא מדעתו
אכן יש להעיר על עיקר דמיון החת"ס של דברי הרמ"א – לדר בחצר חבירו, וזאת מכמה טעמים:
א. שהרי במקור הסוגיא בב"ק צ"ז ע"א הנ"ל ונפסק בחו"מ סימן שס"ג ס"ה מבואר שיש הבדל בין דר בקרקע חבירו שלא מדעתו לבין מי שתקף ספינתו של חבירו שלא מדעתו והשתמש בה, שאם ירד לה בתורת גזל פטור משלם על השימוש, אפילו אם היא עשויה לשכר אינו חייב לשלם לו, אלא מחזיר לו הספינה ותו לא מידי, וה"ט כיון שנחית לה אדעת לגוזלה, הרי הוא קונה אותה בקנייני גזילה – כאילו היא שלו – וכל מה שעושה בשלו הוא עושה, משא"כ בחצר שאינה נגזלת, כל מה שמשתמש משתמש בשל הנגזל ובקיימא לאגרא צריך לשלם לדעת הרי"ף, ובגברא דעביד למיגר משלם לכו"ע מדין זה נהנה וזה חסר. וא"כ בנדון הרמ"א שמשתמש במעות של המפקיד שהם מטלטלין, אפילו אם נדון אותם כקיימא לאגרא, הרי נתבאר שפטור לשלם על ההשתמשות, ואינו מובן איך אפשר לחייב דמי נהנה על שימוש בשעה שהוא נדון כגזלן על החפץ.

ונראה שזו תוכן השגתו של היש"ש על דברי הרמ"א:

"ואפי' אם הוציאו לעצמו והרויח פטור משום גזלנותא, וכו', עכ"ל. והיינו כנ"ל שאם מתכוין להרויח לעצמו הרי הוא כגנב על מטלטלין, שאינו משלם דמי שימוש."

וכן ביאר בכוונת קושייתו של המהרש"ל בחזו"א ב"ק סימן כ"א ס"ק י"ד:

"... צ"ע טעמו והרי אם קנה סחורה במעות הפקדון הסחורה של נפקד ובמאי זכי השתא המפקיד וכמו שהק' מהרש"ל, הלא גזלן א"צ לשלם אגרא, ומה שמונע ריוח של המפקיד נמי פטור כדין מבטל כיסו."

אכן, עדיין יש להעיר על הדימוי לדר בחצר חבירו באופנים נוספים, כדלהלן.

ב. אפילו אם עיקר הדמיון של הרמ"א (אליבא דהחת"ס) לדר בחצר חבירו עולה יפה, מ"מ אינו מובן מדוע צריך לשלם לו דוקא אם הרויח, הרי בדר בחצר חבירו באופנים שחייב לא בעינן שהנהנה "ירויח", מיהו זה יש לומר, שאם אינו מרויח אינו נקרא שהשתמש במעות כלל וכאילו גם לא נהנה מהם, וכל הצורך בהרויח הוא רק כה"ת שיחשב כנהנה.

ג. מדברי החת"ס מבואר שמבקש לחייב היכא שעוסק במעותיו ברשות, ואינו מובן כי לפי מה שמדמה לדר חצר חבירו שלא ברשות, א"כ ה"ה אם עוסק במעותיו של חבירו שלא ברשות הדין כן, וכן מבואר מדברי הרמ"א עצמו כאן.

ד. מדברי החת"ס מבואר שבמתעסק במעותיו של חבירו דצריך לשלם לו פלגא, ונראה שהסברא בזה שבדר בחצר חבירו חייב לשלם הכל, ה"ט כיון שהנהנה לא פעל שום פעולה נוספת, לכן צריך לשלם על הנאתו במילואה, משא"כ במתעסק במעותיו של חבירו דבלי פעולת התעסקותו של הנפקד לא היה מרוויח כלום, לכן צריך להתחלק ברווחים, ודומה להא דסימן קפ"ג ס"ו. אולם בדברי הרמ"א לא מצינו זכר שהנפקד משלם רק חצי מהרווח.

הסברו של החוות דעת
ומדברי החוות דעת (יור"ד קס"ט ס"ק י"ד) נראה שעמד על החילוק הנ"ל, שמתעסק במעות שלא ברשות דומה לתוקף ספינתו של חבירו, שאם ירד על דעת גזלנותא שהרווח שלו, וז"ל:

"והא דלא חייב הגהמ"י ליתן רק הריוח הוא מטעם דמבואר בח"מ סי' שס"ג בתוקף ספינתו של חבירו ועשה בו מלאכה דא"צ לשלם שכר דדוקא בקרקע שאינה נגזלת חייב לשלם כשדר בו אבל במטלטלין פטור, וא"כ במעות דמטלטלין הן אפילו חשיבי כקיימי לאגרא היה לו להיות פטור."

ועל זה ממשיך החוו"ד להסביר שמה שהנפקד חייב לשלם את הרווח למפקיד הוא במקרה שהנפקד התכוין לעשות את הרווח לצורך המפקיד:

"רק משום דמחלק שם דדוקא בנחית אדעתא דגזלנותא פטור, אבל בסתם תלינן דנחית אדעתא דאגרא, ומש"ה פסק באמת בסי' רצ"ב סעיף ז' בהג"ה דאם אמר בפירוש שמתעסק בו לצורך עצמו שא"צ ליתן הריוח והוא מטעם דהוי כנחית אדעתא דגזלנותא, ומ"מ אינו חייב ליתן כשלא הרויח דא"א לומר דנחית אדעתא דאגרא דהא אסור לישראל ליתן אגר נטר ממעות ולא חשבינן ליה רק לנחית אדעתא להתעסק בו לצורך חבירו כי היכי דלא יהיה כנחית אדעתא דאגרא ומחויב ליתן שכר אפילו לא הרויח כמה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו כנ"ל."

ומבואר מדבריו, שרק אם הרויח, דמחויב לתת את הרווח למפקיד – כי עושה לצורכו, דאל"כ יחשב כנוטל שכר על המתנת מעות ויעבור על איסור ריבית. נמצאנו שבחוו"ד מבואר שמה שכתב הרמ"א שאם תובע המעות והנפקד לא החזיר והרויח בהם, הוא משום שהנפקד התכוון לזכות את הרווח לטובת המפקיד, וזהו כמו הפירוש הב' שהעלינו^[1].

כדברי החוו"ד בפירוש דברי הרמ"א, כך גם כתב החזו"א ב"ק שם (סימן כ"א סקי"ד).

ביאור מחלוקת הרמ"א והחולקים
הנה כדי ליישב את דברי החת"ס מהקושיא הראשונה, יש לחלק בין גזלן שדעתו לגזול ולא להחזיר את החפץ שגזל, לבין גזלן שדעתו להשיב את הקרן של המעות מיד אחרי שהשתמש – כדהכא שאינו מתכוין לגזול את סך המעות שהנפקד מסר לו, אלא רק להשתמש בהם כדי להרויח ואח"כ להחזירם. ונראה ביותר שחילוק זה מתאפשר לפי מש"כ בקצה"ח סימן ר"ט סק"ד להוכיח, דכשם שיש קנין דקל לפירות, כמו כן יש קנין יין לדמיו – לרווחיו, ואף שהנתה"מ שם סק"ה כתב דהוי מחלוקת ראשונים, מ"מ סיים שכן עיקר לדינא ודלא כשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ז, ולפ"ז ניתן לומר בני"ד שהנפקד גוזל רק את "שימושי" המעות ולא את "גופם", וכה"ג הגם שהמעות הם מטלטלין, מ"מ אינו קונה אותם בקנייני גזילה ולא שייך שוב לומר שהוא משתמש בשלו אלא הוא דומה לדר בחצר חבירו שצריך לשלם לבעלים על ההשתמשות בממונו.

והחולקים המהרש"ל החוו"ד והחזו"א, ס"ל שאין לחלק בכך, אלא כל שהשתמש בממון חבירו שלא ברשות, אפילו אם הממון הגיע לידי המקבל מידי הנותן ברשות, אך המקבל אינו מחזירו לו בזמן, הואיל ועיקר הממון הוא מטלטלין שיכולים להילקח ולהיגזל, הרי לקיחתן שלא ברשות זו היא גזילתן, לכן כל דבר שנובע מממון זה, כגון רווחים שנעשו בממון ע"י המקבל, שלא ברשות הנותן, הרי הם בכלל הדבר הנגזל שהגזלן נחשב כעושה בתוך שלו, אא"כ התכוון המקבל לעשות הרווחים לטובת הנותן.

ולכאורה גם הנדון במקרה דידן דומה למקבל מעות ברשות הבעלים, אך המקבל עושה בהם שימוש שלא ברשות, כי על פי ההסכם שבין הצדדים, דובר שהרכב שהוא ברשות הבעל, יוצא למכירה על ידו במטרה להתחלק בדמי המכר, ובמקום זאת, המשיך הבעל להשתמש בו לצרכיו ולא עשה את המוטל עליו. נמצא כי לפי דעת הרמ"א אליבא דהחת"ס אינו נדון כגזלן וחייב לשלם דמי שימוש, ואילו לפי החולקים דינו כגזלן שפטור לשלם על דמי השימוש.

השוני בין דברי הרמ"א לני"ד
אכן אחר העיון, עדיין יש לחלק בין המקרה בני"ד לבין המקרה המדובר ברמ"א. בני"ד בתאריך 22/2/2015 נכתב בסעיף ח' להסכם: "הרכב יימכר בשוק החופשי ותמורתו תחולק בחלקים שווים בין הצדדים". יש לציין כי לא נקבע מועד למכירת הרכב בהסכם שבין הצדדים. עוד יש לציין כי מלבד ההסכם, האשה לא תבעה בפועל את מכירת הרכב, ורק לאחר שהגרוש מכר את הנכס בחדרה בתאריך 6/5/2015 הגישה האשה בקשה דחופה לעיקול על מכירת הדירה. הדיון בענין זה התקיים בתאריך כ"ה בטבת התשע"ו (06 בינואר 2016). בדיון חזרו הצדדים על טיעוניהם על הדירה והחובות, ורק אז כבדרך אגב צירפה האשה תביעה על מחצית דמי הרכב לפי מחירון 2/2015.

לאמור, בשונה מהמקרה ברמ"א בו תבע המפקיד את הנפקד על החזרת המעות, הרי שבני"ד לא היתה תביעה כזו בפועל אלא התביעה הועלתה רק כבדרך אגב לתביעה על הדירה ועל החובות, וגם זה באיחור של כמעט שנה. הן אמת שזכותה של האשה בני"ד לדרוש את מכירת הדירה מיד לאחר חתימת ההסכם, אבל הואיל ולא נקבע זמן למכירת הרכב, יש לדון, שהגם שהבעל לא קיים את החיוב המוטל עליו, אבל בנסיבות האמורות יש לדון אם הבעל נדון כגזלן על אותו הזמן שהשתמש בו, ומה עוד שהגרוש טען שהואיל והוא פרע חלק מהחובות המוטלות על האשה, הרי שיש לערוך את החשבונות שבין הצדדים מחדש, ולכן לא מיהר לקיים את המוטל עליו לפי ההסכם.

לאור כל זאת יש לנסות ולמצוא מקור למקרה בו הממון המגיע מהבעלים לידי חבירו ברשות, אך חבירו פעל בו בלא קבלת רשות מהבעלים –אם דינו כגזלן או לא.

חברי שליט"א הביא מדברי הרמב"ם פט"ו מכירה ה"ח גבי קנה קרקע שהתברר לאחר זמן שיש בה מום, שיש ביכולתו להחזירה לבעליה, דחייב הקונה לשלם על השהות בקרקע או על אכילת פירות בזמן שהקרקע היתה ברשותו. ובאו"ש שם הביא בשם השלה"ג שכן הדין בקונה מטלטלין שנמצא בהם מום, דמשלם על השימוש בהם עד זמן שהתגלה המום. ותמה האו"ש שיש חילוק בין קרקע למטלטלין, כי מטלטלין נגזלים ונמצא שהגזלן משתמש בשלו ופטור לשלם דמי שימוש, ונשאר בצ"ע.

אבל נראה שאין ספקו של האו"ש מוציא מדי פשטותם של פוסקים רבים שהעלו שכך הדין גם במטלטלין, כך למשל הביא האו"ש מעצמו מדברי הרשב"א והרשב"ש.

וכך ראיתי לכב' אב"ד הגר"מ עמוס שליט"א שנקט כן בנימוקים לפסק דין בתיק 820691/4 לאחר שהביא ראיה לחייב על דמי שימוש גם מדברי הטור חו"מ סימן ת"ז וכו' וכן מדברי החת"ס [שמסביר דברי הרמ"א בסימן רצ"ב וכנ"ל], סיכם כך:

"ועל כן יש לדחות את ספקו של האור שמח מקמי דבריהם של השלטי גיבורים והרשב"ש והחתם סופר המפורשים ושכך הבינו ברמב"ם ובתשובת הרי"ף ולהם אנו שומעים ויש לחייב בדמי שימוש גם על מטלטלין."

אבל באמת טעמם של כל הני פוסקים, לא נתבאר, מדוע שלא נפטור על דמי שימוש מצד שהשתמש שלא ברשות ומבואר בסימן שס"ג שהמשתמש שלא ברשות ולא ירד על דעת לשלם שכירות, הרי הוא גזלן ואינו משלם דמי שכירות – כקושיית האו"ש.

ויש להסביר את שיטתם בשני אופנים כדלהלן:

קנייני גזילה בגזלן בשגגה
א. במקרה של הרשב"ש ודעימיה המשתמש היה סבור שהחפץ הוא שלו ולכל היותר נדון כגזלן בשוגג, דבזה נחלקו הפוסקים אם קונה בקנייני גזילה וממילא חייב באונסין כדלהלן. דהנה הלכה פשוטה בכל מקום שגזלן נושא באחריות אונסין, כמבואר בביאור הגר"א סימן ש"ס סק"ב¹, מ"מ כאשר עשה את מעשה הגזילה ב"שגגה" מוחלטת, בסוברו לתומו שאינו גוזל, בזה נחלקו בקצה"ח ונתה"מ ריש סימן כ"ה אם גזלן בשוגג הוא בכלל גזלן לענין שחייב באחריות דאונסין, שהקצה"ח ס"ל שאם לקח חפץ של ראובן ונתנו לשמעון כסבור שהוא של שמעון פטור מדין גנב, וכמו שמצינו שכתב הנמוק"י בשולח לגנוב וסבור השליח שהוא של משלח שהשליח פטור, אולם הנתה"מ שם חלק עליו, ולעולם גנב בשוגג שמיה גנב לכל דבר, ולא דמי למה שכתב הנימוק"י, דהתם איכא למימר שלא התכוין להוציא מרשות בעלים, משום שהיה סבור לתומו שהחפץ הוא של המשלח [וראה בטבעת החושן על הנתה"מ סימן רצ"א סק"י, וכן בפתחי חושן גניבה פ"ד ס"ק י"ט, שכך ביארו את מחלוקת הקצוה"ח והנתה"מ]. וראה עוד במחנ"א ה' גזילה סימן ז שמדייק מדברי הכס"מ שגזלן בשוגג לאו שמיה גזלן, ויתרה מזו ס"ל לשער משפט סימן ע"ב ס"ק ל"א דאף לענין הדין דלקח מהגזלן ולא ידע שהוא גזול, לאו שמיה גזלן, ומשלם רק דמי נהנה ולא כגזלן, וזאת למרות שהתכוין להוציא מרשות בעלים.

והנה במקרה שדנו בו הרשב"ש ודעימיה הקונה השתמש בשל עצמו שהרי קנאו ושילם עבורו, ולכן נראה שגם לפי הנתה"מ אין הוא נדון כגזלן כי בכה"ג בוודאי לא התכוון להוציא מרשות בעלים. והנוגע לענייננו, הוא, שאם אינו קונה את החפץ בקנייני גזילה, שוב אינו נחשב כמי שמשתמש בשלו אלא בשל הבעלים וחייב לשלם דמי השתמשות. וזהו טעמם של שיטת הרשב"ש ודעימיה שחייב לשלם דמי שימוש על מקח שהתבטל.

היסוד המחייב תשלום עבור הנאה מממון חבירו
והנה דברי הרמב"ם בפט"ו מכירה ה"ח שהובאו לעיל, נפסקו גם בשו"ע חו"מ סימן רל"ב סט"ו:

"המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו, צריך להעלות לו שכר."

ובטעם הלכה זו כתב הסמ"ע שם סקל"ג בשם הע"ש:

"מחזיר כל הפירות כו'. בעיר שושן כתב ז"ל, דאם לא כן הוא כריבית, דכיון שנתבטל המקח מעיקרא ה"ל הדמים הלואה גביה, והפירות שאכל הן בעד דמי המעות שהיו בידו בטלים. וגם דמי שכירות החצר שכתבו שצריך להעלות לו, כתב בעיר שושן דהוא מהאי טעמא."

הסמ"ע חלק על הע"ש, והביא טעם אחר להלכה זו:

"לכן נראה פשוט דלאו מטעם ריבית הוא, אלא כיון דהמקח בטל מעיקרו הפירות שאכל או שכר השכירות דחצר שדר בו יהיה בגזל בידו [א"ה: ההדגש שלי], ומשו"ה אף אם עדיין לא נתן לו דמי הקניה צריך להחזיר לו הפירות ושכר החצר"².

והנראה שיסוד דברי הסמ"ע יוסברו על פי דברי גדולי האחרונים בגדר יסוד חיוב 'נהנה', ומכח זה תוסבר שיטת הרשב"ש ודעימיה גבי דמי שימוש במטלטלין.


להמשך פסק הדין