אלא שבנידון דידן השותף [האב] לא ירד כדי להשביח אלא כדי להשתמש ועל ידי השמוש שלו ירד ערך הרכב ואת זה יש לברר.

השותפים נעשים שומרי שכר זה לזה
הנה תחילה יש לברר דין שותפין. במסכת בבא בתרא מב, ב) איתא:

"אבוה דשמואל ולוי תנו: שותף אין לו חזקה, וכל שכן אומן. שמואל תני: אומן אין לו חזקה, אבל שותף יש לו חזקה. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: השותפין מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה.

ובגמ' שם (מג, ב) איתא:

"אמאי? שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא, דאמר ליה: שמור לי היום ואני אשמור לך למחר."

ובשולחן ערוך חו"מ הלכות שותפים (סימן קעו סעיף ח) מובא:

"השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו. במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו. הגה: ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם (הגהות אלפסי פרק חזקת). אבל אם התחילו להתעסק ביחד, אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים, דשמירה בבעלים היא (ואם חייב בפשיעה עיין לקמן סוף סי' רצ"א). ואם מתחלה נתעסק בו אחד לבדו, ואחר כך נתעסקו בו שניהם ביחד, ונגנב, הראשון חייב, שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו, והשני פטור, שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו..."

היוצא מהנ"ל כי השותפים נעשים שומרי שכר זה לזה אף שאחד מתעסק בו עכשיו לבד מכל מקום כיון שבתחילה התעסקו בו שניהם יחד אף שאח"כ התעסק בו כל אחד לבד הרי הם שותפים

שומר שכר חייב בפשיעה אף בגרמא
בגמ' ובשו"ע מבואר כי שומר שכר חייב בפשיעה אף דלא הוי אלא גרמא וכמו שביאר בבית יוסף חושן משפט סימן סו בשם הריטב"א, בזה"ל:

"כתב הריטב"א בתשובה (סי' קצט) דעת הרמב"ם (שכירות פ"ב ה"ג) שלא מיעט הכתוב שטרות אלא מדברים האמורים בפרשה דהיינו אונסין וגניבה [ואבידה] אבל בפשיעה חייבים מדין מזיק מיהו כל שאין ראיה שפשע אין משביעין אותו שלא פשע ושלא שלח בו יד או שאינו ברשותו [דהתורה האמינתו] דמילתא פסיקתא קתני שומר חנם אינו נשבע ודעת הרי"ף שאפילו יש עדים שפשע בהם פטור ונראין דבריו וכן דעת כל רבותי האחרונים וכן כתב הרמב"ן (ב"מ נז: ד"ה הא) ודקשיא לך פושע מזיק הוא וחייב שלא מדין שומר הא ליתא דפשיעה גרמא בנזקין היא שהוא פטור מדיני אדם אלא שהתורה חייבה שומרים בפשיעה מפני שסמך עליהם בעל הפקדון והבטיחו שומר לשומרו מעתה המפקיד שטרות אצל חבירו אפילו בשטר ולא קבל עליו אחריות בפירוש וטען שנאנסו או נגנבו ואפילו בפשיעה הרי הוא נאמן בלא שבועה ואפילו מדרבנן."

בנידון דידן האב היה פושע
ועתה נבאר האם בנידון דידן האב היה פושע בזה שלא מכר את הרכב כפי שהוסכם בין הצדדים אלא המשיך להשתמש בו ועבר זמן וירד ערכו והדין הוא ששומר שכר חייב בפשיעה.

הנה בשו"ת מהרש"ך חלק ב סימן מו כתב כלל מתי נחשב כפושע בעניני קניה ומכירה של סחורה וז"ל ויראה דדבר זה יתברר על פי סוחרים מומחים, ואם יראה בעיניהם שפשע ע"פ מנהג הסוחרים ודאי שחייב לשלם. דהלכה רווחת דבענייני הקניות והסחורות מנהג הסוחרים עיקר. וכמו שנלמד ממאי דקאמר גמרא פרק אי זהו נשך [ב"מ עד ע"א] האי סיטומתא קניא.

מבואר דלא רק לענין מעשה הקנין אזלינן בתר סיטומתא אלא גם דרך התנהגות הסוחרים בקניה ומכירה בזה

ואם כן בנידון דידן ודאי שהמנהג הפשוט שנותנים לשותף למכור את הרכב כדי לחלק את הכספים וזו ההסכמה בניהם והוא לא מוכר את הרכב אלא ממשיך להשתמש בו זמן רב דהיינו שהוא עושה מעשה בידיים עד שערכו יורד ודאי שפושע הוא במעשיו וחייב בנזק.

עוד יש לומר דיש לחייב את הבעל על פי שיטת הריטב"א
עיין שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קעח שהביא והסביר את שיטת הריטב"א וז"ל:

"בשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א תי' בשם מורו וז"ל דהכא אף עפ"י שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עלי' ונותן לו ממונו משתעבד מדין ערב וזה ענין שכירת פועלים דפרק דלקמן שחייב לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב מחייב לשלם להם מה דכיון שסמכו זה ע"ז נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול הריטב"א ז"ל עכ"ל. וצריך לפרש דהכי קאמר כי היכי דבפועל החוזר בדבר אבוד שוכר עליהן או מטען כדי שכרן או מה שיש תחת ידו משלהם ובמה נתחייבו לו וע"כ משום שסמך עליהם וה"נ הכא בכך נתחייבו זה לזה אלא דהכי חמיר טפי וצריך לשלם לו משלם מכיסו כחמרא דזלשפט משום דביטל כיסו ולא בא אליו לחזור בו ואלו הי' בא לחזור בו והחזיר לו מעותיו בזמנו הי' הבעה"ב משתדל להמציא לעצמו שליח אחר או מו"מ אחר ואז הי' דינו של זה כפועל אבל עכשיו שעיכב המעות אצלו גרע כנ"ל פירושו ועל זה דחה הש"ס. דלא קי"ל כרב חמי כיון שאין ההיזק ברור כל כך דלא הי' בידו לקנות יין דמאן יימר דמזבני לי' ומינה כל היכי שהפסדו ברור צריך לשלם לו כחמרא דזלשפט לדעת הריטב"א ורבו ז"ל וצ"ל דס"ל להריטב"א דהך דירושלמי דמבטל כיסו דקאי אברית' דנותן מעות לחברו על פירות היינו טעמי' דפוטר משום שאין ההפסד ברור שהי' בידו לעשות משו"ה ה"ל גרמא והש"ס הו"מ להקשות ארב חמי מבריתא הנ"ל ואולי לא הוה ידעי לה ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל אלא דלא ניחא להו למימר דטעי רב חמי בהא ולא ידע בריתא מפורשת דבמה שאין ההפסד ברור פטור משו"ה תי' דהכא קבל עליו וס"ל לרב חמי דאסמכתא כי האי קני' והש"ס פליג גם בהא ולא מועיל אלא בשדה (ואפי' בלא פירש משום דדרכו להתנות ובחנות וספינה בתנאי מיהת) אבל בקניי' פירות לא אבל היכי שההפסד ברור לכ"ע שחייב ונפקא מני' מי שנתן מעות ליקח לו סחורה והלה יושב לו ואינו עוסק כלום והוא תובעו במעותיו ומברר שיכול להרוויח ריווח ברור ומ"מ זה מעכבו הרי זה צריך לשלם לו כל הפסדו שע"י עיכובו ועיי' היטב במרדכי דב"ק סי' קט"ו וצ"ע קצת שם."

ולפי זה בנידון דידן שהאשה סמכה על הבעל [לשעבר] שהרי עשתה עמו הסכם והא לא מכר את הרכב אלא המשיך להשתמש ברכב וזה ודאי גורם נזק לרכב בידיים ועוד ערכו יורד עם הזמן ולכן הוא חייב לשלם כי הנזק הוא ודאי.

דין בעליו עמו
ולכאורה היה מקום לומר כי יש לפטור את האב מתשלום מאחר שהחלטנו כי הצדדים הם שותפים ודינם כדין שומרי שכר זה לזה היה מקום לומר כי יש כאן דין בעליו עמו ויש לפטור את האב, אלא דיש לדחות זאת מאחר והאב המשיך להשתמש ברכב וסמכו עליו ודינו כדין מזיק בידיים ובמזיק אין פטור מדין בעליו עמו.

הרמב"ם הלכות שכירות פרק א הלכה ד כתב:

"כל שומר שפשע בתחלתו אף על פי שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר, ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שכל שקורא בו עושה מצוה לא ישאילנו לאחר, וכן אין השוכר רשאי להשכיר אפילו השכירו ס"ת לא ישכירנו לאחר שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס, ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים מפני שמסר לשומר אחר ויעשה הוא דין עם השומר השני, אפילו היה הראשון ש"ח ומסר לשומר שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן, לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו, והוא שלא ימעט שמירתו, כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם, אף על פי ששאל או ששכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר."

וכתב עליו בכסף משנה:

"ומ"ש והוא שלא ימעט שמירתו וכו' אף על פי ששאל או שכר בבעלים וכו'. כתב ה"ה נ"ל טעמו לפי שהשואל בבעלים ופשע פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו וכו'. זה נראה וצ"ע עכ"ל. ול"נ שהטעם משום דפשיעה דמפטר כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב ומסרה לאחר ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק בידים ואף ע"פ שכתב רבינו בפרק שאחר זה דפושע הוי כמזיק בידים צריך לומר דיותר מזיק בידים הוי כשמסרה לאחר מבפשע בה."

מבואר מדברי הכסף משנה שאין פטור של בעליו עמו כאשר מזיק בידיים. [ועיין שו"ת רעק"א איגר החדשות חו"מ סימן ב'].

נפסק: סוף דבר האב חייב בתשלום הרכב על פי מחירו ליום ההסכם.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

נפסק
א. תביעת הגרושה נדחית והגרוש אינו חייב לשלם לגרושה את מחצית תמורת הדירה שנמכרה על ידו.
ב. יוסר צו העיקול על הדירה.
ג. הצדדים יחלקו בשווה בשארית שבין פרעון החובות ובין מחיר הדירה.
ד. הצדדים יחלקו ברכב שווה בשווה. לפי מחירון יצחק לוי לפי מועד עזיבת הגרוש את הבית.
ה. הצדדים ימכרו את המגרש ויחלקו בתמורתו שווה בשווה.
ו. הצדדים רשאים להגיש בקשות לסעד לכל ההוראות הנ"ל.

ניתן ביום ב' באייר התשע"ו (10/05/2016).






^[1] ומה שכתב שפסק הרמ"א בסימן רצ"ב ס"ז שאם אמר בפירוש שמתעסק בו לצורך עצמו שא"צ ליתן הריוח והוא מטעם דהוי כנחית אדעתא דגזלנותא, כבר העיר בהגהות רעק"א, שברמ"א מבואר להיפוך, שאם תבע פקדונו ונתעסק בו לצורך עצמו שחייב לשלם הרווח למפקיד, ומזה נראה שהבין את דברי הרמ"א בסיפא של הרישא כמו המל"מ והחת"ס, אבל מדברי החוו"ד משמע כנ"ל, שאת הסיפא של הרישא מעמיד באופן שהוא מתכוין להרויח לצורך המפקיד. ונראה שמה שכתב בשם הרמ"א בס"ז כוונתו לסוף דברי הרמ"א שאם אומר בפני עדים שעושה לצורך עצמו דהרווח שלו או לדברי הרישא שבסיפא שבדברי הרמ"א כדלהלן]. וצ"ע מדוע בנתה"מ הביא את דברי המל"מ, שמשמע מדבריו שמפרש את הסיפא שברישא באופן שמרויח לעצמו כדברי החת"ס, ואילו בחוו"ד מוכח שמפרש דמיירי באופן שעושה לצורך המפקיד.
¹ דברי הגר"א הובאו על דברי השו"ע שם ס"א שכתב: "כל הגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה שנאמר: והשיב את הגזילה אשר גזל (ויקרא ה, כג). ואם אבדה או נשתנית, משלם דמיה", וכתב הגר"א שם: "ואם אבדה. מכות ט"ז א' וש"מ: (ליקוט) כל הגוזל כו' ואם אבדה כו'. תוספתא ספ"י גנבים כו' טול דמי פרתך טול דמי טליתך אין שומעין לו נגנבו או אבדו נותן לו דמיהן (ע"כ)".
² דברי הסמ"ע מתייחסים למקרה הכתוב ברמב"ם ובשו"ע על אכילת פירות היוצאים מן הקרקע. והנה כפי שהבאנו בתחילת דברנו מהסוגיא בב"ק צ"ז ונפסק בסימן שס"ג, עולה, כי מי שישב על קרקע חברו שלא ברשות צריך לשלם דמי שימוש על ישיבתו זו, וכן הדין אם אכל פירות, וזאת בשונה ממי שגזל מטלטלין שאינו משלם דמי שימוש עליהם. א"כ בשלמא על הישיבה בקרקע צריך לשלם, כי נחשב כמי שמשתמש בקרקע, וקרקע אינה נגזלת, אבל על הפירות שהם כעת מטלטלין, לכאורה הו"ל לפטור מתשלום כי הם נגזלים, ונמצא שהוא משתמש בשלו ופטור מתשלומין. וצ"ל שמדובר באכל פירות המחוברים לקרקע, וממילא נחשב כמי שמשתמש בקרקע.
³ חידוש גדול מצאנו בשו"ת מהרי"ל הישנות סימן קצח שיובא להלן, דס"ל ששואל שלא מדעת אינו עובר על איסור גזילה אך דינו שווה לשל גזלן בכל שאר הדברים.

⁴ וז"ל: "דבאמת מיירי בפחת כי האי דחשוב שינוי מעשה, ולהכי אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, והא דאינו משלם אלא פחתה, הוא משום דמיירי הכא שלא גזל את גוף הספינה ורק תשמישה, דהוי שואל שלא מדעת דחייב משום גזלן, ולהכי לא שייך בזה הך דינא דאין שמין, כיון דאין כאן שינוי קונה, דהרי לא נחית לה אדעתא דגזלנותא לקנותה כולה".

⁵ ועוד נראה להוכיח מדברי הש"ך דס"ל שהבין בדברי הגמרא ששואל שלא מדעת נקונה בקייני גזילה, ונ"מ שיתחייב משעה ששאל, ולא משעת שבירה.

דהנה כתב המרדכי בהגוזל בתרא סימן קצ"ח:

"אדם הנפקד אם שאל חפץ א' מפקדון שבידו ולאח"ז החזירו למקום שהי' מונח מתחל' אין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא ודעת שומר כדעת בעלי' ואפי' ר"ע דאמר כלתה שמירתו ה"מ גונב דמעת' לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלת' שמירתו".

דברי המרדכי הובאו בב"י ובד"מ בריש סימן רצ"ב. ועפ"ז כתב הרמ"א שם בס"א בדין שואל שלא מדעת בשומר, וז"ל:
"ואם החזירה למקום שנטלה משם, חזר להיות דינו כשומר, הואיל ולא הוי עליו מתחלה רק שואל בעלמא (מרדכי פרק הגוזל בתרא)".
וכתב הש"ך שם סק"א לפרש דברי הרמ"א:
"והבין הר"ב דר"ל ששאל החפץ שלא מדעת הבעלי', וזה אינו, דא"כ לר"ע ודאי דינו כגונב וכדאיתא בפ' המפקיד שם". ו
וכוונתו מבוארת עפ"י מש"כ שם בגר"א אות ו שהרמ"א הבין לדעת המרדכי שאף אם פוסקים כדעת ר"ע ששלח"י כלתה שמירתו ולכן בעינן דעת בעלים כדי להשיב, מ"מ שואל שלא מדעת שהיה שומר מקודם אין דינו כן, ולא בעינן דעת בעלים.

ונראה שסברת החילוק לדעת הרמ"א יכולה להתפרש באופן זה דס"ל שאפילו אם שואל של"מ גזלן, מ"מ אין לו קנייני גזילה, דהיינו שהחפץ עדיין ברשות בעלים, ולא בעינן דעת בעלים כדי להשיבו.

אבל הש"ך מבין ששואל שלא מדעת הוא כגזלן לכל דבר אפילו לענין קנייני גזילה, ודבר זה מבואר בש"ך שם שחלק על דברי הרמ"א בהמשך דבריו, ז"ל:

"שזה אינו כדאיתא בפרק המפקיד".

ור"ל כמשו"כ הגר"א שם בסו"ד: "וצ"ע דהא בגמרא שם אמרינן שם אלא אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שטלטלה ליטול עליה גוזלות וכולה רבי ישמעאל". ור"ל דכיון שרב ששת פירש דמיירי בשואל שלא מדעת, וגם העמיד את המשנה כדעת רבי ישמעאל, משמע שלפי ר"ע דקיי"ל כמותו לא מיתוקמא, וה"ט משום שבעינן דעת בעלים אפילו בשואל שלא מדעת. ולפי דרכינו קושית הש"ך והגר"א על הרמ"א מגמרא זו, מושתת על היסוד שמוכח מהגמרא ששואל של"מ דינו כגזלן על כל השלכותיו – דהיינו שחייב באונסין כיון שיש לו קנייני גזילה. וכן כתב בספר אגודת אזוב שליחות י"ד ז.
⁶ מחצית השקל אורח חיים סימן קלב:

"שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים. ר"ל, דהא אפילו היה שותפו פה, היה זה רשאי להשתמש בכל החצר בענין שלא היה מפסיד ומונע תשמיש שותפו האחר, דהא קודם חלוקה יש לכל אחד מהשותפים זכות לכל החצר, א"כ כיון שלא היית כאן לא היה תשמישי מפסידך, וגם עתה הרי כל החצר לפניך לחלוק כמאז, ומה שנשתמשתי בשלי נשתמשתי".

⁷ וראה בחידושי רבי שמואל ב"ב סימן ה שנקט בדעת הרמב"ם כמו שהביאו הטור, וס"ל שגם בקנין חזקה לחלוקת שותפות בעינן שיאמר לו לך חזק וקני כשיטת הרמב"ן, ולפ"ז יצא לחלק בדוחק דיש תרי גוונא חלוקה בממון השותפות:

"יש ליישב בדוחק את סתירת דברי הרמב"ם שהקשינו לעיל אות ג', דממ"ש בהלכות למד הטור דס"ל דצריך שיחזיקו שניהם ולא סגי בחזקה דחד מינייהו, ואילו בפיה"מ לקמן כתב להדיא דסגי בחזקה דחד מינייהו. ולהנ"ל י"ל דבפיה"מ מיירי הרמב"ם בסתם חזקה דעלמא דהיינו שמחזיק בפניו או דא"ל לך חזק וקני דבכה"ג מצי לחלוק בדרך הקנאה וסגי בחזקה דחד מינייהו והשני יקנה בתורת כסף או חליפין, אבל בהלכות הרי כ' הרמב"ם דהלך זה בעצמו והחזיק והבאנו לעיל סוף או"ד מ"ש הסמ"ע לדייק מדברי הרמב"ם דמיירי כגון שהחזיק שלא בפניו ולא אמר לך חזק וקני וא"כ הא לא מצו לחלוק בדרך הקנאה כ"א בדרך חלוקה וכשחולקין בדרך חלוקה צריכים שניהם להחזיק וכמשנ"ת לעיל דס"ל להרמב"ם דל"מ תורת חליפין כשחולקין בדרך חלוקה".

אבל לאמור, הרי שדעת רוב הפוסקים שדעת הרמב"ם היא כדעת התוס' והרא"ש ושוב אין מקום לחידושו הנ"ל

חזרה לתחילת פסק הדין

---

---