ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שינדלר
הרב רפאל י. בן שמעון
הרב יאיר לרנר
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 987220/3
תאריך: ל בניסן התשע"ו
08/05/2016
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד ישראל תעיזי ועו"ד אמנון בן דרור
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד טובה אייזנשטיין
הנדון: דחיית בקשה לפסילת הרכב בית הדין; חיוב בהוצאות
נושא הדיון: דחיית בקשה לפסילת הרכב, חיוב בהוצאות

החלטה
הוגשה לפנינו בקשת האשה לפסילת הרכב ביה"ד.

העילה לבקשה כפי שמובאת בפניה לביה"ד היא כדלהלן:
"בהתאם להחלטת ביה"ד הנכבד לקביעת מועד לדיון ב-08 במאי 2016, מתבקש ביה"ד לפסול את הרכב הדיינים בתיק וזאת מהסיבה שהמבקשת התלוננה נגד ההרכב ותלונתה נמצאה מוצדקת."
הבקשה הוגשה לתגובת הצד שכנגד – הבעל וב"כ.

התגובה התקבלה כדלהלן:
"הבקשה לפסילת ההרכב נועדה להוסיף ולדחות את הדיונים ולמנוע מהבעל לקבל את יומו בפני כב' בית הדין, כאשר בכל הכבוד הראוי אין שום תוכן ממשי בבקשת האישה ואין בה שום עילה ". עכ"ל התגובה.
בקשה לפסילת הרכב אינה דבר שבשגרה ואינה דבר של מה בכך. הזכות לשבת בדין היא גם חובה לעשות כן גם כלפי הצדדים, וגם כלפי הציבור בכללותו. פסילת ההרכב יכולה אולי להיראות כפתרון קל אולם אין בכך פתרון ראוי. אסור לו לדיין לפסול עצמו בהיעדר עילת פסילה שבדין. פסילה שלא על פי הדין עומדת בניגוד לחובת הדיין לשבת בדין, היא גורמת לעיוות הדין, היא מכרסמת באמון הציבור בשלטון הדין וברמת דייני בתי הדין הרבניים.

בשו"ת הרא"ש כלל ק"ז סימן ו' כתב גבי דיין המבקש להסתלק מן הדין, מאחר והדיין חושש לדין מרומה וז"ל:
"והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב: אמת ומשפט שלום וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה, כדי לתת שלום בעולם."
החוק קבע כללים ברורים ועילות של ממש ע"מ להגיש ולהצדיק בקשה שכזו.

העילות שיש בהן כדי למנוע דיין מלשבת בדין הם מנויות בסעיף 19א לחוק הדיינים תשט"ו-1955:
"19א. (א) דיין לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), דיין לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:
    (1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של הדיין או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

    (2) יש לדיין עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של הדיין יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;

    (3) בטרם התמנה לדיין היה הדיין מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת";
עיון בכל העילות דלעיל מגלה שלמעשה אין בהם בתיק שבפנינו משום סיבה לקבוע פסלות הרכב.

לדעתנו, אין בקביעת הנציב שהתלונה שהאשה הגישה לפניו בעניין המנהלתי מוצדקת, משום חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

תמיכה לדעתינו נמצא בשני סעיפים הנמצאים בחוק נציבות תלונות השופטים.

בחוק נציבות תלונות השופטים צויין בסעיף 22 כדלהלן:
"(א) מצא הנציב שהתלונה הייתה מוצדקת יודיע על כך למתלונן, לשופט הנילון ולמי שמנוי בסעיף 19 (ד), לפי העניין, בצירוף החלטתו; בהודעה כאמור רשאי הנציב לפרט את תמצית ממצאיו, כולם או חלקם, ואם העלה הבירור כי קיים ליקוי, רשאי הוא להצביע על הצורך בתיקונו ועל הדרך הראויה לכך."
מהאמור בחוק עולה שאילו סבור היה הנציב שיש מקום לפסילת ההרכב, הרי שיכול היה הנציב בהחלטתו להמליץ להעביר את התיק לטיפולו של הרכב אחר, אולם כפי הנראה הוא לא סבר שיש הצדקה לכך, ועל כן הסתפק באמירה שהתלונה מוצדקת ללא המלצות מעשיות בעניין ההרכב הראוי שימשיך את הטיפול בתיק.

עוד נוסיף, בחוק הנציבות בסעיף 24 נכתב כדלהלן:
" (א) החלטותיו וממצאיו של הנציב בעניין תלונה –

(1) אין בהם כדי להעניק למתלונן או לאדם אחר זכות או סעד, בבית משפט או בבית דין, שלא היו להם לפני כן;

(ב) דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי."
הרי שהחוק ציין מפורשות שאין בממצאיו של הנציב כדי "להעניק למתלונן או לאדם אחר זכות או סעד, בבית משפט או בבית דין, שלא היו להם לפני כן" והחלטותיו "לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי."

הרי שהחוק קובע וסייג מפורשות שאין בממצאיו של הנציב משום סעד כל שהוא לצד המתלונן.

א"כ ברור שאין מקום לטענות המבקשת בדבר בקשת פסילת ההרכב כאשר הטענות נשענות על מסקנת הנציב.

עוד נוסיף, שנים מחברי ההרכב המקורי שדן בתיק שבזמנו הוגשה התלונה עברו לכהן זה מכבר – לפני כחצי שנה בבתי דין אחרים, הרי שההרכב שמטפל כיום בתיק הוא לא ההרכב המקורי.

עוד נוסיף, לגופו של עניין, על פניו נראה שהבקשה מוגשת כיום שלא בתום לב, החלטת הנציב ניתנה לפני כחצי שנה והיא הגיעה למסקנה שהתלונה מוצדקת, בנקודה אחת- בעניין קיום דיון דחוף שביה"ד קיים במעמד צד אחד, להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא בזמנו כנגד הבעל.

ברור לכל, שככל שהדבר נוגע לטענת "משוא פנים" זו אינה יכולה לעמוד על רגליה אלא תוך הצבעה על עובדות מסוימות הגורמות לחשש ממשי של משא פנים בדין, ללא זאת אין כלל מקום לטענה של משוא פנים. על כן נבדוק האם העובדות והרקע להחלטת הנציב בזמנו מצביעות על חשש ממשי (כלשון החוק) למשוא פנים.

נסקור בתמצית את השתלשלות האירועים הנוגעים לאותה התלונה שנמצאה מוצדקת, בכדי להיווכח שאין בהתנהלות ביה"ד בזמנו כל עניין הנוגע למשוא פנים.

ביה"ד בהרכבו הקודם, נעתר לבקשת האשה ונגד הבעל הוצא צו לעיכוב יציאה מהארץ, ונקבע שאם יבקש לצאת מהארץ יהיה עליו להפקיד בבית הדין בטוחות להתייצבותו לדיון.

בעקבות בקשת הבעל לביטול הצו נקבע מועד לדיון ליום י"ב בתמוז תשע"ד (10.7.2014) אולם הבעל עוד קודם למועד שנקבע, הופיע ביום ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014) במסדרון ביה"ד והסביר לפקיד העזר, שיציאתו לחו"ל, דחופה ביותר עוד באותו היום בח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014) ולמשך חמישה ימים (כך גם נכתב בבקשה המצורפת לתיק), ויש בה צורך מידי שאינו סובל כל דיחוי, וזאת משום שהוא אמור להשתתף בהגשת הצעה למכרז בפרויקט בנייה מסוים בחו"ל. ביה"ד הסכים לקבלו לדיון במעמד צד אחד, כאשר כערובה, הבעל הסכים לשעבד את כל רכושו – חלקו בשתי דירות המשותפות וזאת לצורך הבטחת שובו לארץ, והוסיף שאם לא ישוב לארץ הם יועברו לבעלות המלאה של האשה על פי הוראת ביה"ד.

ביה"ד קיבל את הצעתו ואפשר לו לצאת לחו"ל לחמישה ימים.

ככלל בכל תיק, ביה"ד אינו אוהב להשתמש בסנקציית עיכוב יציאה כנגד מי מהצדדים, שהרי יש בכך הגבלה קשה של חירותו של הפרט. למותר לציין שאין הוצאת צווי עיכוב יציאה משמשים כענישה של הצד המעוכב. ביה"ד נאלץ להשתמש במשורה בצווים לעיכוב יציאה, ואך ורק בחשש ממשי לעיגון ובכדי להבטיח את התייצבות הצדדים לדיונים.

בתיק זה, הבעל הוא זה שתבע גירושין והיה מוכן להתגרש לאלתר, כמו"כ הסכים להפקיד ערובה טובה את כל זכויותיו בשני הבתים ב[...], בנוסף מחמת עבודתו כקבלן הייתה חשיבות מידית לאפשר לו לצאת מהארץ ולהתמודד על מכרז – זו פרנסתו, חמשת ילדיו ומשפחתו מתגוררים בארץ, על כן ביה"ד נענה למבוקשו, ובמסגרת סמכותנו והנוהג במקרים אלו, ביטל במעמד צד אחד את הצו לעיכוב היציאה שהוצא כנגדו, הכול בהתאם להחלטת העיכוב ולפיה כאשר יוצגו הערבויות העיכוב יבוטל.

ביה"ד השתכנע שהערובה מספיקה להבטחת התייצבותו לדיונים.

ביה"ד הוציא החלטה שהצו מבוטל והדיון המקורי שנקבע לכך ג"כ מבוטל, וזו נוסח ההחלטה.
"בית הדין מקבל הצהרת הבעל כי להבטחת שובו לארץ לדיונים, חלקו של הבעל בשתי הדירות ב[...], תשמשנה כבטוחה להופעתו לדיונים לפי שיקול דעתו של בית הדין.

לנוכח הנ"ל:
• בית הדין מבטל עיכוב היציאה שהוציא כנגד הבעל.

• הדיון שאמור היה להתקיים בתאריך 10 ביולי 2014 בעניין עיכוב היציאה – מבוטל בזה."
מזכירות ביה"ד נוהגת בקביעות לשלוח לב"כ הצדדים את כל ההחלטות הניתנות בתיק, מבדיקה בנתוני הדיוור במחשב ביה"ד עולה שגם הפרוטוקול וגם ההחלטה למשטרת הגבולות להסרת הצו נשלחו לאשה במייל ביום ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014), באותו היום.

למחרת ביקשה האשה לבטל את הביטול, וביה"ד הודיע לה כדלקמן.
"ביה"ד קיים דיון, והבעל נתן ערבויות להבטחת התייצבותו לדיון ועל כן ביה"ד ביטל את עיכוב היציאה שהוצא כנגדו.

מקום הערעור על החלטות ביה"ד הוא בפני ביה"ד הגדול."
לגופו של עניין, מדובר בהחלטה שיפוטית לביטול העיכוב כאשר הערובה שניתנה הניחה את דעת ביה"ד, אם צד מסוים מבקש לערער הוא יכול לערער בפני ביה"ד הגדול.

הנציב במסקנתו חלק על עמדת בית הדין וקבע, שמאחר וביה"ד קבע מועד לדיון בעניין הצו, ביה"ד היה צריך להמתין ולקיים את הדיון בנוכחות האשה, ועל כן הסיק שהתלונה בעניין זה כלפי ביה"ד מוצדקת. (הוא התייחס גם להתנהלות המזכירות בתיק, אולם אין זה נוגע אישית לדייני הרכב ביה"ד).

למותר לציין, שהבעל אכן חזר לאחר כמה ימים והצדדים התגרשו זה מכבר.

תיאור הנסיבות דלעיל מוכיח שלא הייתה כל התנהלות של משוא פנים של ביה"ד, אלא דיון והחלטה עניינית שלדעת ביה"ד בתוקף הנסיבות הדחופות כפי שתוארו, הצריכו הכרעה שיפוטית מידית להסרת צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד הבעל.

בתשובת הרא"ש כלל נ"ו סימן ט' כתב גבי דרישה לפסול דיין מחמת עילה של חשש למשוא פנים משום שהוא שונא של אחד הצדדים וזה לשונו:
"את אשר שאלת על אויב ושונא שפסולין לדון, אם הבעל דין אומר לאחד מן הדיינים שהוא שונאו או אוהבו של בעל דינו, אם יש להעמיד דבריו ויסתלק הדיין מלדונו, או אם צריך להביא ראיה על דבריו, וכתבת כי יש דיינים במקומך דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם, ואיך יוכל העני בעל דין להביא ראיה או עדים על שנאה שבלב.

תשובה. דע כי אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל (סנהדרין כ"ז) אוהב ושונא שפסל ר' יהודה לעדות, מפרש בגמרא אוהב זה שושבינו, ושונא כל שלא היה עמו ג' ימים באיבה, ונחלקו חכמים על ר' יהודה בעדות, אבל בדין מודים דפסולין, וצריך הבעל דין לברר בעדים שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה, אם אין הדיין מודה לו, אבל בדיבורו לא מהימן, דאם לא כן יפסול כל הדיינין, ושנאה שבלב לא תוכל להתברר ולא נחשדו ישראל על כך, ואף אם אינו שונאו כל כך הדיין מוזהר שלא לדונו לכתחילה, כדאמרינן בכתובות לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובה, דסני ליה לא חזי ליה זכותא, אבל אם הוא רוצה לדון אין בעל דינו יכול לפסלו."
והנה מדקדוק לשונו של הרא"ש מבואר, שצריך בעל-דין לברר בעדים שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה, דמשמע רק אם לא דיבר עמו ג' ימים באיבה, אם הביא ראיה יכול לפסלו. אבל אם אינו שונאו כל כך, אפילו הביא עדים אין יכול לפסלו, וזאת מאחר ואין מכך כל ראיה לחשש ממשי למשוא פנים.

עוד נוסיף, כלל הוא שכל בקשה בעניין חוסר סמכות ההרכב או פסלות, יש להגיש בדיון הראשון ובסמוך למועד בו מתקיימת העילה לחוסר סמכות או לבקשת הפסלות.

מאז הגשת התלונה לנציבות חלפה שנה ומהחלטת הנציב חלפה חצי שנה. נכתבו החלטות רבות, הרכב ביה"ד השתנה, והתקיים דיון בפני הרכב חדש.

בעבר, לא נטענה בפנינו כל טענת פסלות עקב ממצאי הנציב. לבוא היום ולטעון טענת פסלות על מסקנת הנציב שניתנה לפני כחצי שנה, היא הגשת בקשה שלא בתום לב ונועדה לשבש את ההליך המשפטי המתבקש של חלוקת הרכוש בין הצדדים שווה בשווה וכפי שהצדדים עצמם ביקשו מביה"ד.

לסיכום האמור לעיל, ביה"ד דוחה את בקשת האשה לפסילת הרכב ביה"ד.

לפני סיום, נסקור את התנהלות המבקשת בשנה האחרונה בתיק זה.

לפני כשנה, לתאריך 13 במאי 2015 נקבע דיון להוכחות לחלוקת הרכוש של הצדדים, הגרוש וב"כ הופיעו, האשה לא הופיעה (ב"כ השנייה של האשה הופיעה וביקשה להתפטר מהייצוג, עקב חילוקי דעות ועקב תלונה שהאשה הגישה כנגדה).

בתאריך 07 באוקטובר 2015 נקבע מועד לדיון בחלוקת הרכוש האשה לא הופיעה לדיון.

בתאריך 05 בנובמבר 2015 לאחר שהאשה הוזמנה בצו הבאה, היא הופיעה לדיון. ב"כ השלישית, ביקשה לטעון טענות מקדמיות בדבר חוסר סמכות ביה"ד לדון ברכוש ובענייני הילדים, ועל כן לא התנהל דיון לגופו של עניין בחלוקת הרכוש.

לאחר הדיון והסיכומים שהוגשו, ביה"ד כתב החלטה ארוכה ומנומקת מדוע לדעתו הסמכות לדון בחלוקת הרכוש ובהסדרי הראיה נתונה לביה"ד.

לאחר ההחלטה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, ביה"ד דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

כיום מבקשת האשה שוב לעכב את הדיונים, והגישה בקשה חדשה לפסילת ההרכב בגין נתונים ועובדות שהיו ידועים לה מזה כחצי שנה, וכפי שנכתב לעיל.

השבוע, הגישה האשה בקשות רבות לתיק, כאשר ביה"ד הוכיח בהחלטתו שהאשה כתבה בבקשות עובדות שאינן נכונות.

בעבר, ביה"ד הפגין סבלנות ואורך רוח רב בהתנהלותה של האשה באי הופעותיה לדיונים – בזבוז זמן משפטי שיכול היה להינתן למתדיינים אחרים, ובבקשות מקדמיות נוספות שהופנו לביה"ד שהצריכו זמן שיפוטי יקר לכתוב החלטות מנומקות לדחיית הטענות. בעבר, ביה"ד לא חייב את האשה בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה.

כיום, ביה"ד סבור שבמצטבר, האשה הגדישה את הסאה, בכך שהיא מגישה בקשות רבות שאין להם בסיס משפטי, הם יוצרות עינוי דין, ושכל תכליתן לעכב את בירור ההליך המשפטי של חלוקת הרכוש בין הצדדים.

בהגשת הבקשות, האשה מטילה על ביה"ד פעם אחר פעם לכתוב החלטות הגוזלות זמן שיפוטי יקר ממתדיינים אחרים.

ההליך המשפטי הוא הליך יקר מאד, יקר גם מן הפן הכלכלי וגם מפן ניצול המשאבים של זמן שיפוטי, מצרך יקר הנמצא בחסר מתמיד בבתי הדין הרבניים. העומס המוטל על כתפי בתי הדין הרבניים בישראל יוצר מצבים לא בריאים, בהם זמן ההמתנה לדיון הוא ארוך מאד, וכן ההמתנה למתן פסקי דין. התנהלות האשה בתיק זה כפי שתוארה לעיל גרמה כאמור סחבת ובזבוז זמן שיפוטי יקר.

בתקנות הדיון בסעיף קי"ט (1) נקבע:
"בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות משפט... וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית הדין."

גם בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כדלהלן:

"תקנה 514. הארכת דיון שלא לצורך (475 (ג) )

"ראה בית המשפט או הרשם כי בעל הדין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת (ההדגשה אינה במקור), רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם."
לאור האמור, ובהתחשב במצבה הכלכלי של האשה, ביה"ד מחליט לחייב אותה בתשלום הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה על סך 3000 ₪ בלבד.

לסיכום כל האמור לעיל:
א) ביה"ד דוחה את בקשת האשה לפסילת ההרכב.
ב) ביה"ד מחייב את האשה הגב' [פלונית] מ"ז [...] בתשלום הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪. עליה לשלם תשלום זה בתוך 30 יום.
ג) על המזכירות להעביר את ההחלטה למרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות שע"י רשות האכיפה במשרד המשפטים.

ניתן ביום ל' בניסן התשע"ו (08/05/2016).


הרב אברהם שינדלרהרב רפאל י' בן שמעוןהרב יאיר לרנר