לפנינו תביעת גירושין של האשה על רקע אלימות במשפחה.

עובדות והליכים
הבעל והאשה נישאו לפני עשרים שנה באתיופיה.

בעלייתם ארצה עברו גיור ונישאו שנית בחופה וקידושין. לצדדים ארבעה ילדים משותפים.

האשה בנישואין אלו חוותה אלימות מילולית, נפשית ופיזית קשה, בעלה קנאי לה, מקלל, צורח ומאיים ללא הרף.

כפי העולה מתסקיר שירותי הרווחה מתאריך ו' תשרי תשע"ה (30.9.14), לדברי האשה היא עשתה ניסיונות חוזרים ונשנים כדי לעשות שלום בית, ניסיונות שלא צלחו.

עוד מובא בתסקיר שבתאריך כ' כסלו התשע"ד (23.11.13), הבעל איים על חיי האשה, חנק אותה וניסה להרוג אותה. ילדיה באו לעזרתה, וכתוצאה מהצרחות גם השכנים באו לעזרת האשה והצילו אותה. הבעל התוקף היה באותה שעה שיכור.

האשה הגישה תלונה במשטרה ובקשה צו הגנה. הבעל נעצר עד תום ההליכים. הבעל הוזמן בצו לבית הדין באמצעות שב"ס בתאריך כ"ב אדר ב' התשע"ד (24.3.14).

לאחר שחרורו ניתן צו הגנה והבעל הורחק מהבית ועבר לגור בבית אביו בנתניה, ומאז ועד היום בני הזוג חיים בנפרד.

בדיון בתאריך כ"ה תמוז התשע"ד (23.6.14), הסכימה האשה לחזרתו של הבעל לניסיון לשלום בית, לאחר שילך לטיפול ויביא מסמכים שהוא נמצא בתהליך טיפולי ושאין סכנה בחזרתו הביתה, וכל זאת בלווי שירותי הרווחה.

בתאריך ד' תשרי התשע"ה (28.9.14), שלחה האשה ע"י ב"כ הודעה לביה"ד בו היא מודיעה, שמכיוון שלא הגיע התסקיר משירותי הרווחה על טיפוליו המתקדמים של הבעל היא הגיעה למסקנה שאין לזה תקוה ומאסה בבעלה ואין היא רוצה שוב בשלום בית.

בתאריך ו' תשרי התשע"ה (30.9.14), התקבל תסקיר משירותי הרווחה. בתסקיר נכתב כי הבעל מוגדר כאדם בעל מסוכנות גבוהה, בעיות אלימות ובעיות שליטה על כעסים. עוד נכתב בתסקיר שלבעל בעיית התמכרות גבוהה לאלכוהול עד כדי שיכרות, יש לציין שהבעל היה במצב של שיכרות בזמן ההתנפלות על האשה וניסיון לחניקה שהוזכר לעיל.

עוד נאמר בתסקיר שבמשך כל חיי הנישואין היתה אלימות פיזית כלפי האשה והילדים, ובעקבות כך האשה חשה מאוימת מאד בנוכחות הבעל, חייה אינם חיים, ומציפים אותה פחדים ורגשות המביאים אותה לידי מחשבות אובדן. הבעל עצמו אינו מבין את בעיותיו בצורה מלאה ואמתית וגם כשאומר שישנה דרכיו לא נראה שהוא עומד בצורה אחראית אחרי דבריו.

בתאריך כ"ז תמוז התשע"ה (14.7.15) שלח הרב אלון נגוסה חוות דעת בה נאמר שכיוון שהאשה מתעקשת לגירושין, הבעל נכנע, והבין שאין טעם להמשיך בחיי הנישואין, ומשכך מסכים להתגרש.

בדיון שהתקיים ביום ו' ניסן התשע"ו (14.4.16), הבעל חזר וטען שהוא רוצה שלום בית והאשה בקשה לסיים את התיק ובית הדין אמר שיינתן פסק דין בענין זה.

בנוסף לכל הנ"ל טענה האשה שהבעל לא שילם מזונות קרוב לשנתיים, ואינו נושא בעול הבית.

השאלות לדיון
והנה השאלות העומדות לפנינו הם:

א. בעל המכה את אשתו באופן תמידי ומטיל מורא ופחד בבית, האם אפשר לחייבו לתת גט לאשתו.

ב. בעל שניסה לרצוח את אשתו בשעה שהוא שיכור, האם יש לכפות אותו לתת גט לאשתו או לא.

ונברר שאלות אלו אחת לאחת.

הנה כתב הרמ"א (אבן העזר סימן קנ"ד ס"ג) וזה לשונו:

איש המכה את אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל בכך יש ביד בית הדין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי בית הדין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו בתחילה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה כותים הוא, ובלבד כשהוא מתחיל וכו'.

וכאן בנדוננו, כיוון שהוא רגיל בכך ועל פי דו"ח העו"ס אין שום שינוי בהתנהגותו, והוא אדם כעסן שאינו יכול לשלוט בעצמו, אם כן התראה לא תעזור, שהרי הטעם שצריך התראה הוא כדי שישנה את מעשיו, וכמו שכתב הגר"א (שם סקי"א) דלא גרע מעוברת על דת, ושם הדברים נתונים בידיה שלא לעבור על דברי תורה, וכמו"כ כאן איירי שבידו שלא להכות. אולם אם אין הוא שולט בעצמו, ואין דבר זה בידו, מה תועיל כאן התראה.

וכן פסקו ביה"ד הרבני בבאר שבע (בהרכב הגר"א קושלבסקי זצ"ל הגר"ח נברוצקי זצ"ל והגר"מ לופז זצ"ל מובא בפד"ר כרך ו' עמ' 222) וז"ל:

ולפי זה בנדון דידן לפי טענת האשה שהבעל הכה אותה תמיד בשעת התקפותיו התכופות, יש לכופו לגרשה, וכדעת ה"יש אומרים" שבהגה הנ"ל, ואף על פי שבהגה שם כתב שהכפייה היא רק לאחר שהתרו בו כמה פעמים, הרי בנדון דידן שהוא מכה אותה מחמת שאינו שולט על עצמו, אם כן לא שייכת התראה ולכן החיוב על הבעל לגרשה.

וכן כתב בתשובת הרמב"ן (סי' קב' הביאו הגר"א סק"י) שאפילו על שאר דברים שאין לה צער כל כך, כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל וכו' או שלא תשאל נפה וכברה וכו' כל שכן במצערא בגופא וכו' שיוציא וייתן כתובה.

והבאר הגולה שם כתב בשם מהרי"ו וז"ל:

מצאתי בשם תשובות מהרי"ו הישנים, דעונשו יותר ממכה חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה לכבדה יותר מגופו עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים ניתנה ולא לצער, ועונשו גדול ממכה חבירו, כי יושבת לבטח איתו ודמעתה מצויה.

ובשו"ת בנימין זאב (סימן פ"ח) האריך בהאי דינא דבעל המכה את אשתו, והביא תשובות הראשונים בדין זה וסיים שם וז"ל:

הא קמן דאפילו לא נחרים אותו האיש המכה את אשתו וכו' הרי הוא מוחרם מגזירה דלעיל, ואם על דמאיס עלי כתבו האלפסי ןהרמב"ם פי"ד מה' אישות דאם אמרה מאיס עלי ואינה יכולה ליבעל לו מדעתה, כופין אותו לגרשה, שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר בתוך סל אחד, שכשלא ישמר ישכנו, כל שכן היכא דמתמיד להכותה ברשע ובזדון דפשיטא דכופין אותו לגרשה.

ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן ח') באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וז"ל:

קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי (כתובות סא.) ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין להם צער, ... וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא וייתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה, עד שיכפוהו לגרש יכופוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן ומקרא מלא דיבר הכתוב, טוב פת חריבה בה מבית מלא זבחי ריב... ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר בבעל פוליפוס וכו'. ולמד משם למקרה דידן.

וכ"כ הרשב"ץ ביכין ובועז (ח"ב סימן פ"ד) ובחוט המשולש (טור שלישי סימן ל"ה) והובאו דבריהם ברבים מן הפדרי"ם שדנו במקרים מעין אלו. (ראה כרך א' עמודים 77-80 "ויש יסוד לאשה לא להאמין להבטחותיו בזה להבא כי כבר הוחזק האי גברא לערמומי והפכפך" כרך ג' עמודים 220-224).

ויעוין בגמ' כתובות (לג.) דאמרינן אמר רב אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, אמר ליה רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי וכו' ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ופירש רש"י, יסורי המלכות הכאה שאין לה קצבה היא, אבל מלקות יש לה קצבה ארבעים עכ"ל. כלומר שמה שאמר רב, זה דוקא בייסורי מלקות שאין להם קצבה, ואז אמרינן שזה חמור ממיתה שלא היו יכולים לעמוד בזה וכמו כן כאן ההכאה התמידית והפחדים היום יומיים הם ייסורים שאין להם קצבה וחמורים ממיתה.

כמו כן האשה מסרבת לשוחח עם הבעל ביחידות או להיפגש איתו מהפחד להיות בחברתו. הדבר מצביע על כך שאין לה אימון יותר בבעל. הבעל הוא זה שהפך, בהתנהגותו האלימה ובניסיון לרצוח את האשה מתוך שכרות, את חיי האשה והילדים לגיהינום.

והנה מצב זה שבו האשה נמצאת מאויימת בגלל התנהגות אלימה של הבעל, יכול להוות עילה לחיוב בגט. דבר זה יש ללמוד מסוגיית הגמרא בכתובות (עז.) – אמר רב, האומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא וייתן כתובה. ומבארת הגמ' שם בהמשך את סברת רב, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. והנה לא מדובר בגמ' שאדם זה נוהג באלימות פיזית כלפי האשה אלא רק אומר שאינו רוצה לזון ולפרנס. אך במצב זה האשה אינה בוטחת בו ואינה סומכת עליו כאדם הקרוב אליה ומסתכלת עליו כאדם שעוין אותה, ועל פי הגמרא בעל זה כבר נחשב כלפי האשה כנחש, שמכיוון שטבעו של הנחש לנשוך את האדם אינו יכול להיות איתו ביחד במקום אחד באופן תמידי [וכלשון הגמ' אין אדם "דר" שמשמע באופן תמידי] עם הרגשה שצריך תמיד ליזהר ממנו שצורה זאת של חיים אינה נחשבת חיים נורמליים ואשה ניתנה לחיים ולא לצער

וכן יש להוכיח הבנה זאת מדברי הגמ' ביבמות קיב: "חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נישואין, שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, לא תקינו רבנן נישואין" [ומזה שהגמ' הביאה סברא זאת כסברא פשוטה משמע שזה סברא מוסכמת]. ופירש רש"י בד"ה דקיימא וז"ל: דקיימא תקנתא דרבנן. שדרכן להיות שלום ביניהם אפילו חרש עם חרשת וכל שכן כשהאיש פקח, אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקחת אין [והב"ח מוסיף את המילים "דרכן להיות"] שלום ביניהם, וכל שכן שוטה לשוטה עכ"ל.

ומבואר מדברי רש"י שגדר "נחש" היינו אין שלום ביניהם ולפי גירסת רש"י שלפנינו המשמעות היא שאין שלום ביניהם אף פעם אולם אם יש מצב שלפעמים יש שלום זה כבר מקל על המצב ואין זה בגדר נחש. אולם לפי גרסת הב"ח אין "דרכן להיות" משמע שמכיוון שאין דרך שיהיה ביניהם שלום אפילו שלפעמים כן יש, כיוון שבדרך כלל אין שלום ביניהם זה נחשב "שאין דרך", ואין זה מקל על המצב שלא יחשב בגדר "נחש", ואם כן הב"ח הוא מחמיר ורש"י מקל.

וא"כ במצב זה שהאשה מרגישה מאוימת ממנו ואינה יכולה לחיות בצורה שלווה ושקטה כשהיא נמצאת בקרבתו, והתנהגותו זאת ידועה ומפורסמת שהרי היה עצור על כך במשטרה זמן ארוך, וגם הבעל יודע ומודה שהוא מתנהג בצורה שמיחסים אליו אלא שהוא לא מבין את המשמעות הגרועה שבהתנהגות זו, ואם כן בני הזוג נמצאים במצב ש"אין דרכן שיהיה שלום ביניהם", ואפילו לרש"י שמקל בהגדרה, כיוון שהוא הוגדר כאדם בעל מסוכנות גבוהה ואלימות ולא שולט על כעסיו ומכור לאלכוהול שאין לו שליטה על עצמו כיוון שזה מצב מתמיד ונחשב שזה צורת התנהגותו, יש להחשיב זאת כמצב ש"אף פעם אין שלום ביניהם" והוי בגדר "נחש" לכולי עלמא.

כמו כן מה שהאדם נמצא בפחד מתמיד זה משפיע על גוף האדם לרעה שהרי מבואר בגמ' (ב"ב י.) "גוף קשה – פחד שוברו, פחד קשה – יין מפיגו", הרי לך שפחד הוא דבר קשה לגוף האדם, וכן מבואר בגמ' (נדה עא.) "פחד – צמית, ביעתותא – רפיא" ומבואר שפחד משבש את המהלכים הטבעיים של גוף האדם, ושלמה המלך אמר במשלי [י' כז'] "יראת ה' תוסיף ימים" ופי' הגר"א וז"ל כאשר האדם תמיד ביראה ופחד, חייו אינם חיים ויכול למות מן הדאגה בימים מועטים, אבל יראת ה' – תוסיף ימים ואינה כשאר היראות ופחדים עכ"ל, ומוכח מהנ"ל שפחד זה מוות לאדם שהרי מקצר ימים ואם כן בודאי שכיוון שהאשה אינה רוצה להמשיך את חיי הנישואין האלה שהם מרים לה יותר מהמוות אין ספק שעל כגון זה נאמר יוציא וייתן כתובה.

ולפי המבואר בתשובת הרמב"ן הנ"ל לכאורה כופין להוציא, אולם עיין שם בפת"ש סק"ז וסק"ח שכתב בשם ספר גבורת אנשים שאין להורות כן למעשה לכוף גם במורד ממזונות ותשמיש, ואפילו במונע כל עניני אישות כדי לחוש לדעת החולקים דהוי גט מעושה, וגם דין של הרב רמ"א לקוח מתשובת הרשב"א סי' תרצג' ושם לא כתב כן בהחלט אלא בלשון אפשר, ואם כן פשיטא שלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ"ד, וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וזה לשונו – וכן מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו, אין כופין להוציא אף על פי שעל ידי זה אינו זנה לפעמים וגם פורש ממנה יותר מעונתה, מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש או ליתן לה גט בדרך ברירה ואין זה נקרא כפיה על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה. עכ"ל. ובס"ק ה' הביא הפת"ש את דברי הנו"ב (תנינא סי' צ') שכתב ועוד דזה פשיטא ליה להרב השואל דכוונת הגהות מיימוני והרמ"א שכתבו כופין להוציא היינו אפילו בשוטים לא בריריא לי וכו' וכן הרמ"א בהגה כאן לא נחית עדיין לפרטי הדינים מי כופין בשוטים ומי בדברים. וטעם שני שכתב הרב השואל אני תמה שבאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לרב דכופין מכל מקום מי לא בעי התראה וכו' והאריך בזה וסיים שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים ולא בנידוי כלל ואפילו בדברים וכו' כיוון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשתכר ולעבוד ולזון ולפרנס וכו' ואמנם ודאי שהאשה יכולה לטעון מאוס עלי מחמת בגידתו בזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מכל מקום גם היא אינה מחוייבת לדור עמו וכו' עכ"ל, ודוקא במקרה שלו שלא עמד בהתחייבותו ובגד בה המצב ישאר כמו שהוא, אולם בנידון דידן שמכה וצורח ומקלל בלא הרף ולא יכולה לדור עמו יש לומר שבכהאי גוונא יודה שכופין.

ניסיון הרצח
המשנה בכתובות (עז.) אומרת האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג במה דברים אמורים, במומין הקטנים, אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא עכ"ל המשנה. ובגמ' אמרינן ואלו הן מומין הגדולים פירש רשב"ג כגון ניסמית עינו נקטעה ידו ונשברה רגלו ע"כ.

והנה המשנה הסמוכה באותו עמוד אומרת, ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס ומקמץ והמצרף נחשת והבורסי בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ועל כולן אמר רבי מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וחכ"א מקבלת היא על כרחה וכו' עכ"ל המשנה.

והנה המשנה הראשונה מדברת על מומין שבגופו שרואים אותם והמשנה שאחריה מדברת על מומין שאין בגללם שנוי בגופו אולם זה יוצא מגופו ואין זה חיצוני, לומר שזה גם נחשב מום.

ויש סוג מומין שלישי שמוזכר בברייתא [שזה במקור תוספתא] שהובאה בגמ' (בבא מציעא פ.) גבי מקח טעות בשפחה "המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומים הרי זה מקח טעות", ופירש רש"י וז"ל ניכפית – נופלת מחולי משועממת, משוגעת. עכ"ל. וברייתא זאת מדברת במחלות נפש ולא בתחלואי הגוף שהרי הגוף בריא אלא שצורת המחשבה שלה אינה רגילה שהיא משוגעת וכן שאר הדברים המוזכרים שם ונמצא שיש שלשה סוגי מומין וכמו שנתבאר.

והנה יש לדון במומין שנזכרו בתוספתא הנ"ל האם מחמתם גם כופים להוציא או לא. והנה הרא"ש בתשובה (כלל מב' סימן א') כתב שנכפה הרי זה מום וכופים להוציא. ושם הביאו את תשובת הריב"ם שסובר כמו הרא"ש, אלא שהריב"ם הביא את שיטת רבינו יואל שהסתפק בזה, וכתב הריב"ם לחוש לשיטתו של רבנו יואל ולא לכפות על גט. ועי"ש שהובאו עוד שיטות ראשונים שסוברים שניתן לכפות במומים אלו, כרא"ש.

אולם בכלל מג' סעיף ג' כתב הרא"ש וז"ל ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטיפשות מתווספת עליו מידי יום יום ושואלת שיגרשנה טרם ייטרף ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה ואביה היה עני ומחמת דוחקו השיאה לו וכסבורה היתה לקבל ואינה יכולה לקבל כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגיזים אותו מכה והורג וזורק ובועט ונושך, וראובן משיב הכרת בו מקודם לכן וסברת וקבלת, גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם ואז יגרשך. תשובה, איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכוף עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (כתובות עז.) ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין וכו' ועוד שנינו התם האיש שנולדו לו מומים אין כופין אותם להוציא לכן אין לכופו לגרש אך שתפייסנו שיגרש או תקבלינו ותזון מנכסיו, עכ"ל. וכאן כתב שעל מום נכפה אין מוציאים וזה סותר את דבריו לעיל? ובפד"ר (חי"ב עמ'12) כתבו שכאן לא היתה הודאת הבעל, שהרי הכחישה ראובן, אולם אם לא היתה הכחשה היו כופים. (ועיין עוד פד"ר ח"ג עמ' 223 בענין זה).

אולם, השו"ע (סימן קנ"ד סעיף ה') כתב וז"ל איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דוחקו השיאו לי וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותן שאמרו חכמים ע"כ וכתב הגר"א (ס"ק י"ז בא"ד וז"ל) ועיין ס"ג בהגה (כוונתו שלעיל בס"ג הרמ"א כתב שאם מכה את האשה, כופין אותו להוציא, וכאן לא הגיה, משמע שמודה למרן שאין כופים) אלא דכאן י"ל כיוון שידעה, אין אומרים סבורה הייתי לקבל כמו שכתוב ס"א. עכ"ל. שמזה שאמרה סבורה הייתי בהכרח שידעה מטבעו זה ושוב לא תוכל לומר איני יכולה לקבל כיוון שהנישואין היו על מנת כן. ומשמע שאם היא לא ידעה לפני הנישואין ממום זה כן יכולה לומר איני יכולה לקבל ויכפו אותו להוציא והרמ"א שכתב לעיל שכופין איירי בכה"ג שלא ידעה לפני הנישואין מדבר זה, ובזה מתיישבת גם הסתירה בדברי הרא"ש, שבכלל מב' סימן א' איירי שלא ידעה לפני הנישואין, ולכן כופין, ובזה מבוארת דעת מרן השו"ע (וכן דעת הרמ"א וכמו שכתב הגר"א וכנ"ל) שהברייתא נפסקה להלכה שזה נחשב מומים שכופין עליהם להוציא, ובכלל זה גם מה שכתוב בברייתא שזה משועממת דהיינו משוגעת (וכמו שפירש רש"י) שעל מום כזה שזה מחלה נפשית גם כופין להוציא (ועיין בדברי הרי"ף בכתובות (כז. הביאו הב"י בסי' עז') שכתב ואלו הן שכופין אותן להוציא ומאי דדמו להו עכ"ל.

והנה כשאדם מכור לדבר מסויים כגון במקרה דידן שהבעל מכור לשתית אלכוהול, לכאורה דבר זה הוא מום שזה ממחלות הנפש שלא יכול להיפרד מהרגלו הרע, ובוודאי שלא יכול לנהל חיים נורמליים. וכאן איירינן שנולד דבר זה אחרי הנישואין ובוודאי שיכולה לומר שלא יכולה לקבל. ואפילו שבדו"ח עו"ס נכתב שהוא התחרט על המקרה הנורא שקרה שחנק את אשתו עד שבגלל זה הפסיק את שתית האלכוהול, מכל מקום גם כתבו שם שניסו לבדוק את רמת ההתמכרות לדעת אם באמת יש לו את האפשרות להתנתק ממנה או לא, ולא הגיעו למסקנות ברורות, ואם כן הדבר נשאר בספק, ואולי העמד דבר על חזקתו עד שיודע לך אחרת. ואפילו אם נאמר שבאמת חזר בו מכל מקום יש לומר שטענת מאיס עלי שטוענת עדיין היא בתוקפה שהרי כתב בספר אמרי משפט להגאון הרב יצחק אלמליח שליט"א (סי' ז') בשם התורת ששון שהסתפק האם טענת מאיס עלי זה הרגשה אישית שלה בשעת תשמיש או אפילו כתוצאה ממעשיו, והעלה דכל שאמרה "איני רוצה בו" "שנאתיו" "לא נקרא עוד בעלי" הוי כמאיס עלי, והוכיח כן מדברי הגמרא והרמב"ם ז"ל, וכן הוכיח מדברי הרמ"א (בהג"ה סי' ע"ז סעי' ג') שכתב וז"ל – ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא לדבריה למה אומרת מאיס עלי, אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיו"ב וכו'. הרי דגם באומרת מאיס עלי מחמת מידותיו הרעות דין מאיס עלי יש לה, וכן כתב בבאר היטב שם (ס"ק ל"ב) וזה לשונו "אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכון לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס יותר מזה. רש"ל בתשובה סי' סט'". עכ"ל, נמצא דבנדון דידן דבאומרת מאיס עלי מחמת התנהגותו ויחסו הרע כלפיה וכיוצא, יש לדונה בדין אומרת מאיס עלי דלהר"ן ושאר ראשונים הנזכרים לעיל אינה צריכה הכרזה ואפשר דגם אינה צריכה התראה, עכ"ל.

וכמו כן את הפחדים שיש לה ורשמים שנוצרו ממעשיו אי אפשר למחוק שעל כן אינה יכולה להיות בקרבתו ולכן אינה חייבת לחיות איתו.

ועיין בפסק דין של הרב הישריק שליט"א מיום כא' מרחשוון התשע"ו (תיק מס' 1005966/5) שהעלה:

א. כל מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם כופין את הבעל באומרת מאיס עלי או לא, הינה רק ביחס לשלב הכפייה, אך גם הרמב"ם מודה יש להטיל חיוב גט על הבעל (ראה שורת הדין ח"ב סי' ס"ג, עזרת כהן סי' נ"ה נ"ו פס"ד לח\131 לח\134 ועוד) ובמקרה של אמתלא ברורה רבים הסוברים כן ואפילו לגבי כפיה.

ב. התנהגות המונעת למעשה כל אפשרות של קיום חיי נישואין משותפים כגון הימור בכספים וכמוהו שימוש בסמים שהצד השווה ביניהם הוא ההתמכרות למצב מסויים שאינו עולה בקנה אחד עם מסלול חיים נורמלי שיש חיוב בגט ועיין שם מה שהאריך.

ויש להוסיף עוד בזה דהנה כתב הר"ן שם:

ואיכא מ"ד (סברת הרשב"א והשלטי גבורים) דכי אמרי רבנן מקבלת היא על כרחה דוקא בשהתנה עמה אבל ראתה אותן יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, ואחרים אומרים דאם איתא דיכולה למימר הכי, כי התנה עמה מאי הוי, אלא ודאי כיוון דכשהתנה לא יכלה למימר הכי, כי ראתה נמי מקבלת על כורחה וכן נראה דעת הרמב"ם בפרק כה' מהל' אישות.

ובשלטי גיבורים באות ג' כתב:

התנה עמה לקבל הרי זו מקבלת על כורחה ואם לא התנה עמה אינה מקבלת, ואע"פ שהייתה יודעת בהן מתחילה לפי שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ויוציא ויתן כתובה כדברי מז"ה. ואם אומר ידעה בהן מתחילה הרי כבר נתרצית וכמו שהתנה בפי' הוא דומה ואם תובעת גירושין תצא בלא כתובה.

והסברא השנייה שהביא השלטי גבורים מבארת את סברת האחרים שהביא הר"ן שאם ידעה בהן תחילה הרי כבר נתרצית וכמי שהתנה וא"כ אין הבדל בין ידעה לבין התנה ודברו על זה להדיא ומבואר א"כ שסברת חכמים היא כיוון שנתרצתה ומחלה לא יכולה לחזור בה ולומר שלא יכולה לקבל.

ויעוין בשו"ת הרידב"ז (ח"ג סי' אלף של,א) שכתב:

והוי יודע דבעל פוליפוס וחביריו דכופין הנ"מ שנולדו בו אח"כ אבל אם היו בו מומין אלו בתחילה וידעה בהם אין כופין אותו להוציא אפילו שלא מחלה וכן כתב הרמב"ם ומה שכתב האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא וכו' אבל אם נולד לו ריח הפה וכו' לאו למיעוטי היו בו בתחילה ולא ידעה בהם אלא למעוטי היו בו בתחילה וידעה בהם וכו'.

ומבואר אפילו שלא מחלה היינו שלא אמרה בפירוש שמוחלת, מכל מקום כיוון שידעה לא יכולה לחזור בה. שידיעתה נחשב כמחילה מפורשת. וכדברי השלטי גבורים שידיעתה נחשבת ריצוי מפורש וכן כתב הרמ"א בשו"ע סי' קנד' סעי' א' – ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה.

ויש לומר דברים אלו נאמרו אך ורק לעניין המומים, אך לעניין אלימות פיסית ומילולית אין לומר שאם ידעה בהם קודם שנישאת, למשל שחיו יחד קודם הנישואין והייתה אלימות פיסית, או המנהג שהאשה כנועה ומקבלת מכות ושותקת וראתה זאת בבית אביה או חמיה, שנאמר, סברה וקיבלה ואין לה לטעון טענה בגין האלימות בכדי לחייב את הבעל להתגרש, וודאי שאינו כן אלא יכולה לטעון ואף להתלונן עליו במשטרה ובמקרים מסויימים לדרוש את הכתובה.

כתבנו זאת בכדי להוציא את הנרמז בכוונה או שלא בכוונה בתסקיר המשלים משירותי הרווחה בעניין הצדדים, שהיה קשה לבית הדין מה עומד אחר כתיבת הדברים כדלקמן:

בני הזוג נישאו בשידוך כשהאישה הייתה עדיין קטינה והבעל בחור צעיר. ככל הנראה, החיים המשותפים היו מסוג של משפחה מסורתית, שהבעל השולט והקובע, ויכול להשתמש אף באלימות פיסית ומילולית, והאשה כנועה ומשתדלת לרצותו על מנת להשיג שקט משפחתי. אף כי המשפחה הצליחה להסתגל היטב לעליה לארץ הן מבחינה תעסוקתית והן מבחינת תפקוד הילדים, דפוסי השליטה של הבעל מול הכניעה של האישה לא השתנו.

ובנוסף יש לומר שהרי מבואר ברמ"א וכן בתשובות הראשונים שבהכאת האשה עובר בלאו של "לא יוסיף" "פן יוסיף", ומכיוון שהדבר כרוך באיסור על כגון דא אין לומר שלא יכולה לשנות את המצב. הגע בעצמך, וכי אדם שנשא אשה כשהם לא היו שומרי תורה ומצוות והיא הולכת בלי כסוי ראש וחזר בתשובה ורוצה שאשתו תכסה ראשה, וכן בשאר החיובים והמצוות, וכי יעלה על הדעת לומר שעל מנת כן נישאו וסברו וקיבלו ולא יהיה אפשר לדרוש לשנות את המצב, ודאי שלא, ועיין בנידון כזה באריכות ביביע אומר חלק ג' סי' כא' אות יא'.

העולה מכל האמור
א. בעל המכה באופן תמידי ומטיל מורא ופחד אין זה צורת חיי נישואין ואפשר לחייבו בגט.

ב. העובדה שהוא מכור לאלכוהול ומשתכר על אובדן שליטה, שיכרות מסוכנת שהביאה בעבר לניסיון לרצח, התמכרות זאת נחשבת מום שנולד אחר הנישואין, וכופין אותו להוציא ומ"מ לפחות יש חיוב גט וכמו שהתבאר לעיל.

עוד יש לומר בנדון זה יפים הם דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קי"ב):

בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית הדין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים. גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים וכו' והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור.

המעיין בדברי רבי חיים פלאג'י הנ"ל, הנימוק שהביא אותו לפסוק שכאשר קיימת תקופת פירוד של י"ח חודשים, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני, נמצא בדבריו המובאים לעיל בו ציין "כל שנראה לבית הדין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האשה".

הרי שפסק שצריך להשתדל הרבה ולהפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה.

ולא רק עצם מצב הפירוד הוא הסיבה להשתדל ולהפרידם זה מזה בגט, אלא מצב הפירוד הגורם שהן האיש והן האשה, עלולים להיות חוטאים בחטאים רבים.

על פי זה ברור שדבריו של ר' חיים פאלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, הם במסגרת החובה של בי"ד לכפות אף על המצוות לאפרושי מאיסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו, ולא רק בגלל הפירוד הממושך.

במקרה דידן כאשר הזוג בפירוד מוחלט וכל אחד חי בדירה אחרת זמן רב, אין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית. וכן הצדדים אינם מעוניינים כלל וכלל ביעוץ ובניסיון לשלום בית.

וכך נכתב בפסק של ביה"ד הגדול בערעור בראשות הגר"מ אליהו, הרב דיכובסקי והרב נדב משנת תשנ"ה (לא פורסם)

בהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד צדדית אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו'....זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר.

מסקנות
א. בית הדין מחייב את הבעל בגט.
ב. על הצדדים לפתוח תיק לסידור הגט.
ג. אם הבעל יסרב ליתן גט בית הדין ידון בצווי הגבלה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח באייר התשע"ו (26/05/2016).