ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אברהם שינדלר הרב רפאל י. בן שמעון הרב יאיר לרנר |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 873249/3 | |
תאריך: |
י"ז באייר התשע"ו
25.5.2016 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד אבידן רויטל | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד מיכאל גבור ועו"ד אסנת קוצר | |||
הנדון: | סמכות לדון בתוקף מחילת הכתובה לאחר הגירושין; הנסיבות שמצדיקות הפקדת ערבות לתשלום הוצאות משפט | |||
נושא הדיון: | הסמכות לדון בתוקף מחילת הכתובה לאחר הגירושין, הנסיבות שמצדיקות הפקדת ערבות לתשלום הוצאות משפט |
"הופיעו הצדדים, נישאו [בשנת] 95 ברבנות ראשון לציון [לצדדים] 3 [ילדים –] קטינים, הקטן בן 6, גרים בפירוד מזה חודשיים, הבעל עזב את הבית.באותו היום בית הדין הוציא פסק דין לגירושין בו נכתב כדלהלן:
לצדדים הסכם גירושין שאושר בבית המשפט,
לשאלת בית הדין אומרת האישה שמוותרת על כתובתה.
בית דין: מה סיבת הגירושין.
אישה: בגידה."
"פרוטוקול – גירושין בהסכמהכאמור, כעבור כמה ימים התגרשו הצדדים בבית הדין בגט פיטורין.
הצדדים הופיעו בפני בית הדין והודיעו שברצונם להתגרש זה מזו.
הצדדים הציגו בפני בית הדין הסכם גירושין, שאושר מחוץ לכותלי בית הדין.
האישה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה עם קבלת הגט.
פסק דין
1) לסדר גט פיטורין בין הצדדים כדת משה וישראל.
2) ההסכם שבין הצדדים, בעניינים הכספיים והרכושיים, החזקת הילדים
ומזונותיהם – אושר וקיבל תוקף של פסק דין בערכאה אחרת.
3) פרט למפורט בהסכם, אין תביעות הדדיות כולל הכתובה."
"מכתב מהר"ר איסרלין ז"ל:בסוף הסימן שם, הביא קושיית הראבי"ה מינץ על מהר"י איסרלין:
[...] ואותן עידי מסירה יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאישה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר אם ישנה בידה. ואם איננה בידה – תפטור אותו בפני עדים ממנה או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט."
"מה לו למורה להתעסק בכתובה, הא תנן פרק הכותב: 'הוציאה גט ואין עמה כתובה כו' גובה.' אם כן הגט לא יפסל כלל במה שחוב הכתובה יעמוד על עומד חיובו. מעתה על מה זה יבקש כאלה?"לאחר מכן הביא את המקור מהמשנה בפרק השולח (גטין דף מו, א):
"נשאת לאחר [...] והיא תובעת כתובתה – אמר רבי יהודה: אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך."וביאר:
"ומפרש רש"י והתוספות דמצי אמר לה אדעתא דיהבנא כתובתך לא גרשתיך. וכן הלכה. אמור מעתה: מאלה חשש פן בבואה לגבות כתובה יאמר הבעל: 'אילו ידעתי לא גרשתיך' ונמצא מוציא לעז כו'."כידוע נוהג זה נפסק להלכה בסדר הגט (שבשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף פא), שם כתב הרמ"א שעניין תשלום הכתובה או מחילתה יסודר עוד לפני סידור הגט, וזו לשון הרמ"א בשם מהר"י מינץ:
"ויאמר לה החכם המסדר הגט: 'דעי שבגט זה תהא מגורשת מבעליך.' וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה."גם בשו"ת בנין ציון (סימן קמד) דן בצדדים שנתרצו להתגרש כדת משה וישראל אבל האישה לא הסכימה לוותר על כתובתה והבעל אינו מוכן לשלם כתובתה. ונשאל האם בכהאי גוונא מותר לסדר גט.
"[...] דהר"י מינץ סובר כיון דלאו כולי עלמא דינא גמירא, לעולם יהיה לעז אם הבעל צווח גרשתי בטעות ושהגט בטל ובניה ממזרים, אף שהאמת אינו כן [...]"והוסיף הבנין ציון:
"סוף דבר אני אומר: אף שהראתי פנים להקל בדין זה, עם כל זה לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט, המוסכם להלכה מכל ישראל. גם לא ראיתי שם חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר הגט. אמנם מכל מקום, מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט, ורוצה לסמוך על דעתו להקל – לעניות דעתי ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל."כלומר: המקור ההלכתי לשאלת בית הדין את האישה במעמד סידור הגט, האם היא מוותרת על כתובתה מעוגן בספרי הפוסקים ובהלכה, והוא נוהג שהשתרש בבתי הדין הרבניים.
"תנו רבנן: לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא על ידי אחר, אמר רב ששת ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו, רב פפא אמר שמותי משמתינן להו, רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי נמי מנגדינן להו."גם בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קיט סעיף ט) נפסק כך:
"גרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותה או מכין אותה מכת מרדות."וכן בסדר הגט למוהר"ם ר' יוזפש (שצורף לחלקת מחוקק ונדפס בשולחן ערוך סוף סימן קנד) כתב (בסימן ריח ובסימן ריט [בסדר הגט שנדפס בפני עצמו – סימנים ריט–רכ]) שלא רק נושא הכתובה צריך להיות מוסדר, אלא גם שאר הנושאים הקשורים לגירושין וזה לשונו:
"יזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חילוקים ביניהם יתקשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה".כלומר יש הוראה מתקופת האמוראים דרך השולחן ערוך ואילך שיש להסדיר את ענייני הממון קודם לגט, משתי סיבות: א. על מנת שעם מתן הגט יהיה פירוד מוחלט בין בני הזוג ולא תהיה כל עילה להפגיש בין בני הזוג גם אם המטרה היא התדיינות משפטית במסדרונות בתי הדין בעניינים הנוגעים לרכוש הצדדים. ב. כדי "שלא יבואו אחר כך לידי קטטה, שיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה" כפי שכתב הרמ"א.
"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."פירושו של המונח "ענייני נישואין וגירושין" נקבע בעבר בבג"ץ (בג"ץ 9858/07 פלוני נ' בד"ר הגדול, תק־על 2008 (1) 5924, מיום 30.3.2008):
"[...] ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של עיקרון הדין האישי־הדתי, זאת לפי הקביעה שבסימן 51 (1) לדבר המלך במועצתו, 1922 ושבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953. הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" המופיע בסימן 51 (1) וסעיף 1 ככולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות (ביד"מ 1/50 סידיס) כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין" (מנשה שאוה הדין האישי בישראל 225 מהדורה רביעית, 2001) על כן, עניין תביעת הכתובה הנו באופן מהותי בסמכותו של בית הדין הרבני."בבג"ץ 76/57 (פרשת צ'רניחובסקי, פ"ד יא 706) נפסק:
"מתברר שאפילו כשאין מסמך הנושא את השם כתובה בין בעל ואשה, הרי בקשר עם גירושין רשאי, לפי הדין, בית הדין הרבני לפסוק סכום כסף, ודינו יהיה כדין כתובה למרות זה שאין מסמך הנושא את השם הזה. בע"א 47/42 [1], כבר עיין בנקודה דומה, בית המשפט העליון בזמן שלטון המנדט, ופסק בכיוון זה."כלומר פסיקת פיצוי וכתובה היא חלק בלתי נפרד מהגירושין.
"אני סבור כי תביעת פיצויים על הפרת הסכם לגירושין היא עניין של גירושין הנתון לשיפוטו הייחודי של בית הדין הדתי. ייתכן שאף אפשר לראות בהסכם לגירושין עניין של נישואין, שהרי הסכם להפקעת נישואין, אף שהוא עצמו אינו מפקיע את הנישואין, הריהו נובע מהנישואין – רק זוג נשוי יכול לעשות הסכם כזה."רואים אנו את החוט המקשר בין פסיקות הבג"ץ השונות שהובאו לעיל הקובעות שיש להבדיל בין העניינים הרכושיים של צדדים שאין להם קשר לגט, ועל כן יש להם דין אחד וכללים מסוימים בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניינם, לבין עניינים הכרוכים בסידור הגט וכשרותו כמו תשלום כתובה, פיצוי כתובה או פיצוי בגין הפרת הסכם גירושין, שהערכאה היחידה המוסמכת לדון בהם היא בית הדין הרבני. וזאת משום שפסיקות בגין תביעות אלו עלולות להשפיע על כשרותו של הגט. כאשר מוסכם על הכול שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בכשרות הגט.
"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חברו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו."ובמרדכי (סנהדרין פרק זה בורר סימן תשז) כתב:
"מכאן מוכיח ר"י דאם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין דשמעון לא יפרע הוצאה אף על פי שראובן זכה בתביעתו דאם לא כן מאי פריך הכא מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה מה בכך מכל מקום הלווה יפרע הכול אלא שמעת מינה שאין צריך לפרוע הוצאה."גם הרא"ש (סנהדרין פרק ג סימן לט) כתב:
" כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חברו לדון אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד – כופין אותו והולך למקום הועד. אמר לפניו רבי אלעזר: 'מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה?' מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת."מבואר בראשונים הנ"ל, שמי שנתחייב בדין אינו משלם לצד שכנגד את הוצאותיו, אף לא הוצאות הכרחיות כמו דמי נסיעות למקום בית הדין.
"ואשר שאלתם: מענין ההוצאות שנעשית בזה הריב – על מי לפורעם? [...] ואם הוצרך דבר לשאול, כותבין ושולחין ושואלין. שהרי למ"ד התם: כופין אותו והולך לבית הועד – כל אחד עושה הוצאותיו לעצמו, ואין המתחייב בדין פורע אותם לחברו. והיינו דקאמרינן התם מסכת בבא בתרא: 'אמר לפניו רבי אלעזר. מי שנושה בחברו מנה, יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו, ודן בעירו.' והוכיחו מכאן המפרשים ז"ל: שאין המתחייב בדין פורע ההוצאות. שאם כן, מאי קשיא ליה לרבי אלעזר – הרי לא יוציא מנה על מנה, שהרי אם יתחייב הלווה – הוא יפרע ההוצאות? אלא שמע מינה שכל אחד מבעלי דינין עושה ההוצאה לעצמו [...] אמנם אם הנתבע מסרב מלבא לדין. והוצרך התובע לעשות הוצאות כדי לכופו לבא לדין ויצא הנתבע מחוייב – בענין זה חייב לפרוע ההוצאות ההם כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קיב, א) דבעי למיתן זוזא דפתיחא."מבואר בדברי הריב"ש שסיבת הפטור משום שכל אחד מוציא את ההוצאות לטובת עצמו, וגרימה בעקיפין להוצאות לצד שכנגד אינה מוגדרת כמעשה נזק כלל ועל כן אינו יוצא בדיינים.
"ואפילו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא. ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו כשורף שטרותיו של חברו ודומין לו. וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקובעין."משמע מדברי הרשב"א שהוצאות משפט מוגדרות כ"גרמא בנזיקין" ולא כמעשה נזק ממש, ועל כן לא ניתן לחייב בדיני אדם, אלא חייב לצאת ידי שמים.
"[...] אמנם נראה לפי עניות דעתי דדווקא בכפה המלווה את הלווה ויצא הלווה חייב, בזה אין צריך הלווה לשלם לו הוצאות דעל דעת הנאתו עשה, כמו שכתב רש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק י סימן יד) אבל במקום שכפה המלווה את הלווה ונמצא שהמלווה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה וודאי חייב המלווה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפייה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי אבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ללך ואני אבוא אחריך ולא בא דצריך לשלם לו ההוצאות כיוון שעל פי דיבורו הוציא זה ממונו [...] אבל כשלא רצה הלווה לשלם עד שיחייבו אותו בית הדין הגדול לדעת הסוברים דגם הנתבע יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא, נראה דלתוספות והרא"ש פטור כיון שהרי המלווה הזה לצורך עצמו הוא שמוציא הוצאות, אבל לרי"ף ורמב"ם חייב [...]"משמע מדבריו שאם התובע גרם לנתבע הוצאות שלא כדין מחמת שהתברר בפסק הדין שהמלווה שיקר וברור היה לו לתובע שהוא לא צודק ואף על פי כן תבע – חייב לשלם לנתבע הוצאותיו, אולם כשלא רצה הלווה לשלם עד שיחייבו אותו בית הדין הגדול בזה אין מחויב הנתבע לשלם הוצאות לתובע.
"בית הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול דעתו, להתנות את הגשה הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות."סעיף זה נמצא בהתייחס להתנהלות בהגשת ערעור לבית הדין הרבני גדול ולא בהגשת תביעה בבית הדין האזורי.
"בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות משפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית הדין."אך עדיין לא ניתן להסיק מכך ולהרחיב את ההוראה שבית הדין יורה על הפקדת ערבות מראש גם בבית הדין האזורי.
הרב אברהם שינדלר | הרב רפאל י' בן שמעון | הרב יאיר לרנר |