לפנינו ערעור האישה (להלן המערערת) באמצעות בא כוחה עורך הדין דין עדני על פסק הדין האזורי מיום י"ט בשבט תשע"ה (8.2.2015) לפיו נפסק בדעת הרוב שאינה זכאית לקבל את כתובתה.

לדעת המיעוט המשיב חויב בסך 36,000 ש"ח.

סך הכתובה עומד על 520,000 ש"ח.

הבעל לשעבר (להלן המשיב) מיוצג על ידי עורך הדין שי זוהר ועורך הדין אורי חיים.

רקע עובדתי
א. בתאריך ט' בשבט תשע"ב (2.2.2012) נישאו הצדדים זה לזה כדמו"י לאחר קשר זוגי שנמשך מספר חדשים.

ב. לצדדים אין ילדים משותפים.

ג. בתאריך ז' בסיוון תשע"ב (28.5.2012) – כשלושה חודשים לאחר הנישואין, פתחה המערערת תיק תביעה לגירושין.

ד. בכתב התביעה העלתה המערערת טענות לאלימות קשה מצד המשיב כבר בראשית נישואיהם.

ה. הצדדים חיו יחד במשך כחודשיים.

ו. המערערת הסכימה לפשרה בסך 200,000 ש"ח.

ז. בתאריך י"ט בטבת תשע"ג (1.1.2013) התגרשו הצדדים לאחר הסכמתם לדון בתביעת הכתובה לאחר סידור הגט.

ח. התקיימו דיונים בבית הדין האזורי, הוגשו סיכומים וניתן פסק דין – נשוא הערעור.

טיעוני המערערת המרכזיים
א. על פי הדין האישה מוחזקת בכתובה והבעל נחשב כמוציא, כך שנטל ההוכחה על הבעל.

ב. המשיב הודה כי במהלך ויכוח נהג באלימות כלפי המערערת עד כדי גרימת חבלה ואף נטל סכין ואיים כי יפגע בעצמו.

ג. המשיב הודה בעוד אירוע אלימות כנגד שוטר.

ד. המשיב הודה כי ניסה לחתוך את עצמו.

ה. המשיב הודה כי היה שתוי בעת שעשה חלק מהמעשים הללו.

ו. בגין מעשיו הנ"ל הורשע המשיב בגזר דין בבית המשפט. מצרפת כתבי אישום ופסק בית המשפט.

ז. המשיב היכה אותה בבטן מה שגרם להפסקת הריון, ואף כלא אותה בבית עד למחרת כך שלא יכלה להגיע לבית חולים.

דורשת לקבל 200,000 ש"ח כפי שהסכימה בהצעת הפשרה.

טיעוני ותגובות המשיב המרכזיים:
א. על פי הדין הבעל הוא המוחזק בכתובה ואילו על האישה נטל הראיה להוציא מהבעל.

ב. המערערת היא זו שתקפה את המשיב ראשונה ויש להחיל עליה דין מורדת.

ג. המשיב בעיקר איים לפגוע בעצמו ולא במערערת פרט למקרה אחד.

ד. המערערת ידעה על מצבו של המשיב שאינו יציב וכי הוא נוטל תרופות הרגעה והסכימה להינשא לו.

ה. המערערת נמצאת דוברת שקר בטענתה כי המשיב גרם לה להפלה. מצרף מכתב מרופא נשים שהמערערת לא ביקרה אצלו בעניין זה.

ו. המדובר בנישואי בוסר קצרים שלא על דעת כן התחייב המשיב בכתובה.

ז. המדובר בסכום כתובה מופרז שיש פסקי דין הקובעים כי זו אסמכתא בעלמא.

דיון והכרעה
בפסק דין האזורי המנומק נשוא הערעור מתבססים חברי בית הדין על דברי הפוסקים בדין בעל המכה את אשתו והוכיחו כי אין בהכאה חד פעמית ללא התראה כדי לחייב את הבעל בכתובה. ואם האישה מסרבת לתת לבעל הזדמנות לתקן מעשיו נחשבת כמורדת.

לדעתם, לאחר ניתוח העובדות לא עבר הבעל את ההליכים של התראה ענישה והרתעה וטענת המערערת כי הוכתה כמה פעמים לא הוכחה ואדרבה נסתרה ממכתב של רופא נשים שלדבריו האישה פנתה אליו וייתכן שהיה לה איחור בווסת – מה שגרם לדימום כמו שקורה לנשים בתחילת הריון.

עוד לדעתם: דברי הרמ"א (סימן קנד סעיף ג) שלאישה חזקת כשרות ונאמנת בטענתה כי הבעל החל במריבה, איירי בבעל הרגיל להכות, שאז כשאין ידוע מי התחיל במריבה נאמנת האישה. לדבריהם, המשיב הודה שהחזיר למערערת מכות וללא שהוא התחיל.

גם בפסק הדין הפלילי התייחס בית המשפט לכך שמהתסקיר האחרון עולה כי המשיב עשה שינוי בהתנהגותו והביע חרטה, ומבקש להסיק כי בית המשפט הבין שהמדובר ב"רף הנמוך" של אלימות וכי דרישת המערערת להתגרש וחיכוכים שנגרמו בעטיה של דרישה גרמו למשיב להתנהג באלימות.

עוד ציין לאירוע אלימות שהתרחש ביום סידור הגט בבית הדין שם תקף המשיב את המערערת והוגש נגדו כתב אישום שעדיין לא ניתנה בו החלטה.

דעת המיעוט (אב"ד) מתבססת על כך שהתברר כי המשיב הודה באלימות וכי למערערת חזקת כשרות ואין המשיב נאמן בטענתו כי המערערת החלה את המריבה.

עוד מתבסס בעל דעת המיעוט על כי די בהוכחה שתביעת האישה לגירושין נגרמו בגין מעשי הבעל כדי שהאישה לא תפסיד מכתובה ומציין לדברי הטור (סימן קיח) לחזון איש ולעוד פוסקים.

עם זאת, לאחר שקלול רכיבים נוספים כמו זמן נישואין קצר ביותר וכי ייתכן שהמערערת הייתה מודעת להתקפי הזעם שלו עוד לפני הנישואין קבע כי יש לפשר על סך 36,000 ש"ח.

הנה לאחר העיון בנימוקי חברי ההרכב שליט"א והעיון בחומר שבתיקים התרשמנו כי המדובר בדפוס התנהגותי בעייתי של המשיב.

המשיב עצמו מודה בסיכומיו בבית הדין האזורי כי מצבו אינו יציב וכי הוא נוטל תרופות הרגעה אלא שלטענתו המערערת הייתה מודעת לכך וסברה וקיבלה.

כלומר, יש לפנינו הודאת בעל דין שיש לו בעיה התנהגותית הגובלת בהתפרצויות אלימות מדי פעם.

במקרה זה יפים הם דברי הרמ"א (בסימן קנד סעיף ג, הובא בדברי חברי ההרכב) שכאשר מתעורר ספק למי להאמין בגרסתו: "ואם אינו ידוע מי הוא הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות" אלא שדעת הרוב הייתה שדברי הרמ"א מדברים בבעל המכה תדיר ולכן אינו נאמן אולם במקרה של הכאה חד פעמית ללא התראה אין האישה נאמנת.

בית הדין סבור שבנסיבות מקרה זה בו בעל הדין הודה שמצבו אינו יציב ונוטל תרופות הרגעה יש להעמיד את המערערת בחזקת כשרות ולהאמין לגרסתה שכן לבעל יש ריעותא בהודאה זו שהתברר שהבעל הינו בחזקת אדם אלים.

אין כל נפקותא אם את האלימות הוא מפנה כלפי עצמו או כלפי הזולת כמו שוטר, ולכן יש לראות גם בהודאתו שניסה לחתוך את עצמו כחיזוק לנורמת התנהגות אלימה המקשה על חיי נישואין ראויים.

זאת ועוד. ביום סידור הגט עצמו (כפי שצוין בסיפא של פסק הדין בדעת הרוב) טענה המערערת כי המשיב תקף אותה בבית הדין ועל כך הגישה תלונה. טענה זו מצטרפת לטענות נוספות של המערערת ושוב מחזקת את נורמת התנהגותו האלימה של המערער גם אם עדיין לא התבררה. יוער כי המערערת הייתה זכאית לחיות במסגרת נורמטיבית שכן "לחיים ניתנה ולא לצער" ולא ייתכן לדרוש ממנה להמתין עד שהבעל ייאות בטובו לשנות דפוסי התנהגות שעמם הגיע לנישואין ולאור הקשיים שגילה בוויסות רגשותיו כפי שציינה קצינת מבחן בהתרשמותה מהמשיב לאחר שיחות עמו (ראה החלטת בית המשפט נתניה).

אין צורך להגיע ל"רף אלימות גבוה" שיקבע למערערת האם לחיות עם אדם כזה או לא.

המערערת מוחזקת בטענותיה לגבי אלימות קשה שהמשיב נהג כלפיה ומכוח זה דרישתה להתגרש הייתה לגיטימית. המערערת אינה מחויבת להמתין עד שבית משפט יקבע מה "גובה הרף" של האלימות כפי שהתרשם מעיון בחומר שבתיק כדי לפתוח תיק תביעה לגירושין.

בית הדין בתוך עמו יושב ולמרבה הצער גילויי אלימות שהחלו עם "רף נמוך" הסתיימו באסונות.

בנסיבות הללו, השאלה ההלכתית העומדת לבירור תחילה: מה הדין כאשר אישה מעלה טענות קשות כלפי בעלה, ולכן מבקשת להתגרש, האם היא מפסידה את כתובתה.

בעניין זה מקובלת עלינו דעת המיעוט שהתבססה על הפוסקים הסוברים שאם עילת הגירושין יצאה מהבעל אזי גם אם האישה דרשה את הגירושין אינה מפסידה כתובה.

נצטט קטע מפסק דין שניתן לא מכבר (בתאריך ט' בסיוון התשע"ו 15.6.2016) ובו היה מדובר באישה שתבעה גירושין ובעל שתבע שלום בית. ולאחר הבירור העובדתי התברר כי העילה לגירושין הייתה התנהגות הבעל ונפסק שהאישה לא הפסידה כתובתה.

להלן קטע מפסק הדין:

"מפורסמים דברי הטור בשם תשובת הרא"ש (הובא בסימן קיח) שכתב:

'מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה [...] ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתוך כתובתה [...]'

העולה מדברי הטור שהעיקר ממי יצאו הגירושין, כלומר מי גרם במעשיו לגירושין, אם יצאו הגירושין מהבעל, אזי גם אם האישה תבעה גירושין עקב מעלליו ומעשיו הרעים של הבעל זכאית היא לכתובתה.

וכעין נדון זה כתב התשב"ץ (חלק ב סימן ח) וזו לשונו:

'עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהיא מכעיסה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבית הדין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה, הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא – דכתיב "כי היא היתה אם כל חי" – בפרק אף על פי (כתובות סא) ומקרא מלא דיבר הכתוב "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" [...] ואיזו טובה יש לאשה שבעלה [מצערה] במריבה בכל יום ויום.'

וכן מבואר בדבריו שם סימן רצ"ב.

וכעין זה כתבו בפד"ר (חלק א עמוד201) שהאישה תובעת להתגרש ותובעת כתובתה וזה לשונם:

'אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון ובגלל זה היא דורשת גט, דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי־רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט, ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה [...] ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי. דבר זה אין הדעת סובלתו.'

וכתבו שהדברים מפורשים במרדכי כתובות (דף נה ע"א) וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה (בכלל ח סי' ז מובא בטור סימן קנד).

וכעין זה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר (ח עמוד 278) וזו לשונו:

'אמנם נראה פשוט דאף לפי דברי חלקת מחוקק הנ"ל הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה והבעל מחוייב לגרשה, וגם כופין אותו על כך, אך במה דברים אמורים כשבאה מחמת בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב, דאין בידו להפטר מגורם זה דכהאי גוונא יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכהאי גוונא לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו. ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.'

העולה מדברי הרב בפשטות כי באופן זה שהבעל יכול לתקן המצב ואינו מתקן הרי שיש לדונו כמגרש מרצונו.

ועיין גם בדברי האור שמח (אישות יב, יא) שדן בבעל שכפו אותו לגרש משום שהיה עני ביותר ולא עמד בפרנסת אשתו וחייבו בתשלום כתובתה כולה, עיקר ותוספת, וזה לשונו:

'ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט.'

וכן מובא בחזון איש (אבן העזר סימן סט סעיף קטן כב ד"ה "דיני תוספת") וזו לשונו:

'והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח ע"א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ואינו מפרנס דמחייבינן ליה לגרש, יש להן תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע ע"א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו, וכן כתב בהגהת מרדכי בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת [מארץ ישראל] (כתובות דף קי ע"ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת [...] ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא, וכל שכן בנעשה מקמץ שלא לדעתה [...] ומיהו במורד בבחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת [...] וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמיה ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה.'

למדנו מדברי החזון איש את היסוד המובא בטור, שזכאות האישה לתוספת כתובה תלויה בשאלה בעטיו של מי נגרמו הגירושין, ואם הגירושין לא נגרמו כתוצאה ומיוזמת האישה, אלא להיפך – כתוצאה של מעשים או התנהגויות של הבעל – האישה זכאית לתוספת כתובה."

דיון – כשיש ספק אם האישה זכאית לכתובה –מי המוחזק
ציטוט מפסק הדין המייחס במקרה של ספק האם מגיע כתובה:

"הרי בפנינו שתי טענות של האישה שבגין כל אחת מהן האישה זכאית לכתובתה. א. טענת לא זן ומפרנס. ב. רועה זונות. ולחיזוק יתר – גם אם עדיין יש ספק כל שהוא – אציין מה שכתבו כבוד הדיינים הרה"ג י' מ' בן מנחם, הרה"ג הדס, והרה"ג זולטי בפסקי דין רבניים (חלק ג עמ' 143–163) שדנים כעין זה, וזו לשונם:

[...] ואף שהדיון בנדון דידן הוא בתשלום הכתובה והבעל הוא המוחזק בכתובה אם כן מספק שהיא דינה כמורדת אין להוציא ממנו את הכתובה, אמנם כתב בספר נתיבות משפט על רבנו ירוחם ספר מישרים (נתיב כג) גבי פלוגתא דרבוותא אם הבעל יכול לכופה לדור עמו במקומו אם הבעל שהוא המוחזק יכול לומר קים לי ולא יפרע לה כתובתה וזה לשונו: "ואפשר עוד דאפילו לא תפסה מכל מקום כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים."

וכן נראה דעת הבית שמואל (בסימן קנד ס"ק ב) שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו איני יכולה לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא מכל מקום אין דינה כמורדת אם אין רצונה לגור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון.

אכן דעת הבית שמואל הוא כמו שכתב הנתיבות משפט הנ"ל כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בכנסת הגדולה כללי קים לי (אות מו) ובברכי יוסף חושן משפט (סימן יב סעיף טו).

וגם לדעת הבית מאיר ייתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין לפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קיט) [...]"'

ע"כ ציטוט מפסק הדין.

בפסק דין נוסף שפורסם (תיק מספר 862728/1) ושנכתב ע"י הדיין הרב יאיר בן מנחם שליט"א הועלה נושא זה בהרחבה. גם שם האישה תבעה גירושין בטענות קשות של אלימות וצירפה גזר דין שבו הואשם הבעל בתקיפה. גם שם הבעל הכחיש את דבר האלימות. עיין שם שהביא דברי פוסקים נוספים לחיזוק הסברא שאם הגירושין נגרמו בעטיו של הבעל שהאישה זכאית לכתובתה.

ולעניין הצורך בהתראת הבעל לפני שמחייבים אותו בכתובה הביא דברי החכם צבי (בשו"ת סימן קלג) המפורסמים שיש צורך בהתראה וכן דקדק מדברי הנודע ביהודה אולם לעומתם הביא פוסקים רבים שאינם מצריכים התראה.

עוד הוסיף להביא מדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל ויבלחט"א הגר"ש עמאר, שדברי החכם צבי נאמרו במקרה של בעל שזינה על דרך המקרה מה שאין כן כשהבעל שונה באיוולתו או שבית הדין אינו רואה סיכוי שישנה את דרכו על ידי התראה, אזי לא נצרכת התראה גם לדעת החכם צבי. והביא ראיות לביסוס הסברא הנ"ל מדברי השבות יעקב.

כאמור, במקרה דנן שהמשיב הודה בכך שמצבו אינו יציב, יש יותר מרגלים לדבר להאמין לגרסת המערערת שנקט כנגדה באלימות קשה שקשה לה לחיות ולהשלים עמה ובלית ברירה הגישה את תביעתה להתגרש, כך שזכאותה לכתובה עומדת לה.

זאת ועוד: אישה התובעת גירושין והבעל הסכים להתגרש אינה מפסדת כתובה ותוספת.

כך עולה מדברי רש"י בגיטין (מט ע"ב) על דברי הגמרא:

"אמר ר"ש: מפני מה אמרו אשה כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא. דבר אחר אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. מאי דבר אחר? וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה – ת"ש, אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה אגיטא."

ופירש רש"י (ד"ה אפשר דמשהי לה אגיטא): "ולא יהיב לה גיטא, וכיון דלא אשהי – מדעתיה גירשה". כלומר רש"י מבאר שלבעל יש אפשרות למנוע את הגירושין גם כאשר האישה דורשת ואם הוא מסכים נחשב הדבר שמדעתו מגרש אותה.

שוב ראיתי שכבר עמד בעניין זה אב"ד חיפה (בדימוס) הרה"ג יצחק גמזו שליט"א במאמר מקיף שפורסם בספר שורת הדין (כרך ו עמוד רפא) והלאה. ושם הביא ראיה זו והוסיף עוד ראיות לעיקרון זה. עיין שם היטב.

ושם הובאה דעת אב"ד חיפה (בדימוס) הרה"ג יצחק הרצברג שליט"א שחלק עליו ולמיטב זכרוני הוגש ערעור על פסק הדין ובית הדין הגדול אישר את פסק הדין של אב"ד גמזו שליט"א.

סיכום
לא מצאתי עילה הלכתית להפסיד את המערערת מכתובה.

עקרונית, מן הראוי היה לקבל את דרישת המערערת לקבלת סכום מאתיים אלף ש"ח.

עם זאת בהתחשב בשיקולים נוספים שכתב האב"ד בדעת המיעוט שלדעתו יש להתחשב עמם אין אני מוצא לנכון להתערב במערכת השיקולים שהייתה לפני אב"ד שפסק סך 36,000 ש"ח. אולם נראה לי שיש להוסיף ולחייב את המשיב לשלם למשיבה סך שישים אלף ש"ח:

למערערת נגרמו הוצאות בגין הליך הערעור שיש להתחשב בו.

המשיב גרר את המערערת לערעור הנוכחי בגין סירובו לקבל הצעת בית הדין לפשרה. (ראה פרוטוקול הדיון מיום ב' בניסן תשע"ה 2.4.2015) ויש לדעתי להתחשב בהוצאות שנגרמו למערערת.

לאור האמור נראה לי לפסוק:
א. הערעור מתקבל חלקית.
ב. המשיב חייב לשלם למערערת סך 60,000 ש"ח.

הרב מימון נהרי

עברתי על כל הדברים שכתב עמיתי הגאון מימון נהרי ואכתוב את דעתי, על הדברים שדן בדבריו.

א. כבוד כתב הרב מימון נהרי כתב בדבריו:

"העולה מדברי הטור שהעיקר ממי יצאו הגירושין, כלומר מי גרם במעשיו לגירושין, אם יצאו הגירושין מהבעל, אזי גם אם האישה תבעה גירושין עקב מעלליו ומעשיו הרעים של הבעל זכאית היא לכתובתה."

הרב הדגיש את ההגדרה ממי יצאו הגירושין: שאם יצאו הגירושין מהבעל אינה מפסידה כתובתה, ואם יצאו הגירושין ממנה – מפסידה כתובתה. ודעתי שאם האישה דרשה גירושין במקרה שהיה לבעל דין יוציא וייתן כתובה, הדין הוא שאף שדרשה גירושין דינו יוציא וייתן כתובה. אולם אם האישה תבעה להתגרש, והמקרה היה שהגירושין יצאו מן הבעל ולא היה דינו יוציא וייתן כתובה, כגון שהכה את אשתו והיה הדין שצריכים להתרות בבעל תחילה, דינה שיוצאת ללא כתובה. ועיין בכל התשובות דלעיל שהביא הרב נהרי שבכל המקרים שדנו שם היה לבעל דין של יוציא וייתן כתובה. ובעניין בעל המכה את אשתו עיין מה שאכתוב לקמן.

ב. בעל המכה את אשתו ניתן לפסוק שיוציא וייתן כתובה, רק לאחר התראה. והחכם צבי הביא ראיה לדבריו, דאישה שעוברת על דת שמפסידה כתובתה רק לאחר התראה, קל וחומר שדין זה קיים גם בבעל – דלהוציא ממון ממוחזק קשה יותר מלהפסיד ממון לאישה שאינה מוחזקת בכתובתה.

אלא שהאמור לעיל נכון רק בבעל שיש סבירות שמחמת ההתראה ישנה דרכיו ולא יכה עוד אשתו. אבל בעל כזה שניכר עליו שהתראה לא תשפיע עליו, כגון בעל שכאשר הוא מתרגז אינו שולט כלל בעצמו, ומכה ללא רחם ושובר חפצים, ברור שבעל כזה דינו שיוציא וייתן כתובה ולא צריך להתרות בו תחילה. ובוודאי שדין זה נכון בבעל שאינו בן תורה שיש לומר עליו שמחמת התראת בית דין ייקח מוסר, וישתדל לשלוט בעצמו בעת כעס.

ג. כאשר יש ספק אם האישה הפסידה כתובתה, דין כתובה כדין כל שטר דהמוציא מחברו עליו הראיה. וכתבתי פסק דין ארוך ומנומק בעניין זה ואכתוב כאן את מסקנות פסק הדין בקצרה:

העולה מדברינו שבכל מקרה שיש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה, וכגון ששני הצדדים מורדים זה על זה זמן ממושך, והאישה טוענת טענות שלפי דבריה לא הפסידה כתובתה, והבעל מכחישה וטוען שהדברים לא היו כדברי האישה והיא המורדת, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. והבעל פטור לשלם לאשה כתובתה.

ואם היה המקרה שבלא טענות הצדדים יש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה, והאישה טוענת ברי לי שלא הפסדתי כתובתי, והבעל טוען שמא ויש לאשה חזקת כשרות אין האישה מפסידה כתובתה.

ד. ואם הבעל מאשים את האישה כגון שטוען שזנתה או שהיא מכה אותו או עוברת על דת באופן שהפסידה כתובתה והאישה מכחישה אותו וטוענת שהוא משקר: במקרה זה יש לסתם אישה חזקת כשרות, ועל הבעל להביא ראיה, דאם לא תאמר כן אין לך אישה שתוכל לגבות כתובתה, ועל כגון מקרים כאלו תיקנו שהבעל צריך להביא ראיה שדבריו נכונים.

צירפתי את הנימוקים המורחבים בהחלטה נפרדת. כותרת ההחלטה: "מי המוחזק כשיש ספק בכתובה – נימוקים" ושם הוכחתי את האמור לעיל.^?

ולגוף הדברים בערעור: ברור שאם הבעל התנהג לאשה באלימות כפי טענת האישה – אף שהדברים קרו רק פעם אחת – דין הבעל שיוציא וייתן כתובה, אולם הבעל הכחיש את הדברים. בפסק הדין של בית הדין האזורי דעת הרוב שהאישה לא הוכיחה את דבריה ומחמת הספק פסקו שלא מגיע לאשה כתובה. ברם במקרה שלפנינו יש יותר מרגליים לדבר שטענות האישה אמת.

א. המשיב הודה שבמהלך ויכוח נהג באלימות כלפי המערערת עד כדי גרימת חבלה ואף נטל סכין ואיים כי יפגע בעצמו.

ב. המשיב הודה בעוד אירוע אלימות כנגד שוטר.

ג. המשיב הודה כי ניסה לחתוך את עצמו.

ד. המשיב הודה כי היה שתוי בעת שעשה חלק מהמעשים הללו.

ה. בגין מעשיו הנ"ל הורשע המשיב בגזר דין בבית המשפט. האישה צרפה כתבי אישום ופסק בית המשפט. נציין שבפסק הדין נאמר שהבעל הודה בחלק מהדברים שהאשם בהם.

הנתבע טען שצריך לפטור אותו מתשלום כתובה משום שהאישה ידעה לפני הנישואין על מצבו של המשיב שאינו יציב וכי הוא נוטל תרופות הרגעה והסכימה להינשא לו. ברור שגם אם האישה ידעה דברים מסוימים לפני הנישואין ממצבו של בבעלה לשעבר, אולם ברור שהיא לא ראתה ולא חשה לפני הנישואין מה שחוותה אחרי הנישואין.

דעת הרוב שהאישה לא הוכיחה את טענותיה, אולם כתבתי לעיל שיש יותר מרגליים לדבר, שטענות האישה הם אמת, ובמקרה כזה ידועים דברי הרא"ש בתשובה (כלל קז סימן ו) וזו לשונו:

"ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדויות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה."

ונראה שבמקרה זה ניתן לבית דין לעשות פשרה כראות עיניו, לכן גם דעתי לחייב את הבעל לשלם לאשה 60,000 ש"ח.

הרב נחום גורטלר

מצטרף למסקנות חבריי.

הרב אליהו הישריק

ניתן לפרסם את פסה"ד לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום ט' בסיוון התשע"ו (15.6.2016)






הנדון: מי המוחזק כשיש ספק בכתובה - נימוקים
החלטה –
נימוקים מורחבים לפסק הדין^?
הרב נחום שמואל גורטלר

נידון א: כאשר יש ספק – האם האישה מפסידה כתובתה?
נידון ב: "איני יודע אם פרעתיך" – האם בכל מקרה הנתבע חייב לשלם?

מאחר שהדבר מצוי מאוד בתביעות כתובה, שיש ספק השקול לבית הדין אם מגיע לאישה כתובה, לכן נאריך בשאלה זו ונלבן דין זה להלכה.

"איני יודע אם פרעתיך" ו"איני יודע אם נפטרתי"
הנה ידוע הדין שאם תובע טוען "אתה חייב לי ממון" והנתבע משיב "איני יודע אם פרעתי" הנתבע חייב לשלם (חושן משפט סימן עה סעיף ט) ואם הנתבע משיב "אכן הייתי חייב ממון, אולם איני יודע אם נפטרתי" וטענתו היא באופן שלא היה לו לדעת האם פרע – בדבר זה נחלקו הראשונים אם הנתבע חייב או פטור ומחלוקת זו תובא להלן.

טעם המחייבים ב"איני יודע אם נפטרתי" הוא: היות שיש חזקת חיוב שהנתבע חייב, אינו יכול להיפטר בטענת שמא. וטעמם של הפוטרים, שמה שאמרו "איני יודע אם נפטרתי – חייב לשלם" הוא משום שיש ריעותא בטענתו, אבל כאשר נתבע טוען "שמא נפטרתי" באופן שאין ריעותא בטענתו – באופן זה אין עדיפות לברי על השמא, ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה.

כדי לברר עניין זה משורשו, אלו הספקות שעלינו לברר:

א. תובע הטוען "ברי לי שלא פרעת" והנתבע טוען "איני יודע אם פרעתי" ובאופן שלא היה לו לדעת אם פרע, או במקרה שיש ספק השקול אם פרע.

ב. במקרה שיש ספק השקול לכל העולם אם הנתבע פרע, והתובע טוען שהנתבע לא פרע, והנתבע טוען "ברי לי שפרעתי".

כדי לברר דין זה, נבאר תחילה מספר הלכות בדיני סוטה.

כשיש ספק השקול לבית דין אינה גובה כתובתה אף בטוענת ברי והבעל טוען "איני יודע אם פרעתיך"
המקנא לאשתו בפני עדים והאישה נסתרה בפני עדים, דינה שצריכה לשתות מי המרים (מי סוטה). ואם אינה רוצה לשתות, היא אסורה לבעלה ויוצאת ללא כתובה (סוטה פרק ד משנה ב, בגמרא דף כד ע"א), והוא דין סוטה האמורה בתורה.

על סוטה זו נאמר בפסוק (במדבר ה יב) "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" וגו' ודרשו חז"ל (סוטה פרק ד משנה א, בגמרא דף כג ע"ב) שדווקא אישה נשואה שותה, ולא ארוסה. ומבואר במשנה שארוסה אינה שותה ויוצאת ללא כתובה.

שנינו במשנה (סוטה דף כד ע"א) שאדם שקינא לאשתו ונסתרה, ולפני ששתתה מת בעלה, בית שמאי אומרים שנוטלת כתובתה, ובית הלל אומרים שאינה נוטלת.

וביארה הגמרא (שם כה ע"א) שבית שמאי סוברים ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, ובית הלל סוברים ששטר העומד לגבות אינו כגבוי.

נאמר בפסוק (במדבר ה יג) "ועד אין בה", ודרשו חז"ל (סוטה דף לא ע"א) שסוטה שותה כאשר אין עד המעיד שנטמאה בזמן שנסתרה, אבל אם יש עד שנטמאה אינה שותה, אלא יוצאת ללא כתובה.

מאידך שנינו במשנה (שם) שאם אחת מהנשים ששונאות אותה (כגון חמותה, ובת חמותה, צרתה, יבמתה ובת בעלה), מעידה שנטמאה בעת הסתירה, אינה שותה, ויוצאת ונוטלת כתובתה.

והנה הבית מאיר (אבן העזר סימן קעח סעיף טו) דן בדינים אלו, וכתב שלכאורה נראה שהטעם שסוטה שמת בעלה וכן סוטה ארוסה שאינן יכולות לשתות אינן נוטלות כתובתן הוא משום שסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה – יש ספק השקול אם נטמאה, ומספק אינה יכולה להוציא ממון. ברם, לפי זה הקשה, מדוע סוטה שנסתרה ואחת מהנשים השונאות אותה מעידה שנטמאה, שדינה שאינה יכולה לשתות והיא אסורה לבעלה מספק, נוטלת כתובתה – הרי יש ספק שמא נטמאה, וצריך להיות הדין שלא תיטול כתובתה מספק, ומה שונה דין זה ממתו בעליהן עד שלא שתו, שדעת בית הלל (כדלעיל) שאינה שותה אך אינה נוטלת כתובתה?

ועל כן ביאר הבית מאיר שסוטה שאינה רוצה לשתות, עשאה הכתוב כוודאי טמאה שהיא אסורה לבעלה, ולכן מפסדת כתובתה.

אך מה שארוסה אינה שותה ומפסדת כתובתה הוא משום שכיון שידעה שאינה יכולה לשתות, ונסתרה, והיא גרמה להיאסר על בעלה, לכן מפסדת כתובתה.

לעומת זאת, אישה שנסתרה, ואחת מהנשים ששונאות אותה מעידה שנטמאה בזמן הסתירה, אינה יכולה לשתות ונאסרת על בעלה, אולם אין זה בגרמתה אלא בגרמת אותן נשים, הלכך נוטלת כתובתה, כיוון שיש ספק אם נטמאה, והיות ויש חזקת חיוב שהבעל חייב בכתובתה, ואין לו ראיה שהאישה זנתה והפסידה כתובתה, על כן גובה כתובתה.

והקשה האחיעזר (חלק א סימן ו אות ח) על דבריו, שאם כן מדוע בעד אחד מעידה הפסידה כתובתה, הרי גם באופן זה צריך שיהיה כ"איני יודע אם פרעתיך". ותירץ שבאופן שיש עד אחר שמעיד שנטמאה – בעלה פטור מכתובתה כיוון שרגלים לדבר שנטמאה, ועל כן בעלה נאמן במקרה זה גם בטענת ברי על ידי אחר (שטוען ברי על פי העד).¹ אבל כשאחת הנשים ששונאות אותה מעידה שנטמאה – אינה מפסידה כתובתה, כיוון שהבעל אינו יכול לטעון טענת ברי על פיהן.² ומכל מקום, סוטה שלא שתתה ומת בעלה, אינה יכולה לשתות ואינה נוטלת כתובתה, ומשום שעתה היא באה לגבות את הכתובה מהיתומים, וכלפי היתומים יש ספק אם התחייבו בתשלום הכתובה מעולם, והרי זה "איני יודע אם התחייבתי" שפטור.³

"איני יודע אם פרעתיך" במקום שיש ספק שקול
לפי מה שיתבאר להלן, שבמקום שיש ספק לכל העולם אם החייב פרע, יש ראשונים הסוברים שהנתבע פטור, אם כן דינו של הבית מאיר צריך עיון. ויש לומר שבסוטה יש לאישה חזקה שהיא מותרת לבעלה ויש חזקת חיוב שהבעל התחייב לה כתובה, ומצטרף לזה ה"ברי" שלה, וזה מועיל לעניין לגבות כתובתה, ורק לעניין היתר האישה לבעלה או לזה שנסתרה עמו התורה אסרתה עד שתשתה.

מכל מקום נראה שמה שאמר הבית מאיר שבספק אם הבעל טוען איני יודע אם נפטרתי מתשלום הכתובה – אם הוא ספק השקול הבעל חייב לשלם – זה דווקא כאשר הבעל טוען "שמא נפטרתי" אבל אם הבעל טוען "ברי לי שנפטרתי" אף שהמקרה הוא ספק השקול לכל העולם, מכל מקום הבעל פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה. וכך עולה גם מדברי האחיעזר שכתב שבספק השקול והבעל טוען "ברי לי – על ידי אחר – שנפטרתי" הבעל פטור מלשלם הכתובה, דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה.

העולה מדברינו, שבכל מקרה שיש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה והאישה טוענת טענות שלפי דבריה לא הפסידה כתובתה, והבעל מכחישה וטוען שהדברים לא היו כדברי האישה, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. והבעל פטור מלשלם לאישה כתובתה.

נמצאנו למדים, שגם בספק אם יש חוב של כתובה, יש לפטור את הבעל מספק, ואין בזה הכלל שהאישה מוחזקת בכתובה.

דין נתבע הטוען "איני יודע אם פרעתיך" במקום שלא הווה ליה לנתבע לדעת אם פרע
כתב הנימוקי יוסף (בריש פרק הגוזל והמאכיל – בבא קמא לט ע"א) בשם הרא"ה שהשוכר בהמה כדי שירכב עליו שלוחו והבהמה מתה ביד השליח, וטוען השוכר "שמא מתה הבהמה באונס" – השוכר פטור. וביאר שכיוון שפוסקים ששומר מתחייב לשלם רק בשעה שהבהמה מתה בפשיעה, לכן הווי כ"איני יודע אם התחייבתי"⁴ אולם אדם ששכר בהמה כדי לרכב עליה, ומסר הבהמה לשומר והבהמה מתה ביד השומר, וטוען השומר "איני יודע אם מתה בפשיעה או באונס" השוכר חייב לשלם, כי מאחר שפשע במה שמסר את הבהמה לאחר בלא רשות, השתעבדו נכסיו משעת פשיעה ועל כן הווי כ"איני יודע אם נפטרתי" וחייב לשלם עד שישבע שמתה באונס או שיבואו עדים שמתה באונס.

וכעין זה כתב הקצות החושן (סימן שמ ס"ק ד) בשם הריטב"א (חידושי הריטב"א "החדשים" בבא מציעא צז ע"ב ד"ה ש"מ) שאף למאן דאמר שנכסי השומרים משתעבדים משעת משיכה (וראה בבא קמא קיב ע"א בזה), הם משתעבדים רק בתנאי - אם יתברר יארע דבר המחייבם לשלם ובאופן זה משתעבדים הנכסים למפרע, ועל כן אם יש ספק אירע דבר המחייבם אין זה ברור שנכסיהם השתעבדו בשעת המשיכה וכשיש ספק הוי איני יודע האם התחייבתי.⁵

והמהרש"ל בים של שלמה שם (בבא קמא פרק י סימן ג) כתב שהשומר הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" ומכל מקום אינו חייב אלא אם כן הבעלים תובעים אותו ב"ברי שאתה חייב לי", ועל כן כתב שאין נפקא מינה אם נתן השוכר לאחר לרכב על הבהמה ברשות או שלא ברשות, ובכל אופן, אם הבעלים טוענים "ידוע לי שהבהמה מתה באופן שאתה חייב" – השומר חייב, ואם הבעלים טוענים "שמא" – השוכר פטור. ועיין בקצות החושן שם שהביא דבריו.

אם שומר שטוען לפטור הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" או כ"איני יודע אם התחייבתי"
הש"ך (חושן משפט רצא ס"ק מד) הביא את דברי הבית יוסף, שהעתיק מספר תלמידי הרשב"א שכתבו שאם השומר שהוא שומר שכר מסר לשמור לאשתו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו, השומר השני נשבע שלא פשע ונפטר משום שהוא שומר חינם, ואולם אם אינו רוצה להישבע שמתה או אבדה באונס, דעת הרמב"ן והרשב"א שהשומר הראשון חייב עד שישבע שמתה או אבדה באונס, ודעת הרא"ה שהשומר הראשון פטור דהווי כ"איני יודע אם התחייבתי".

והש"ך כתב שהעיקר דהווי כ"איני יודע אם פרעתי" שמשעה שקיבל החפץ לשומרו הוא התחייב להחזירו, וכל עוד שאינו טוען טענה ודאית שנפטר מלהחזיר את החפץ הוי כאיני יודע אם פרעתי.⁶ וכתב שכן משמע מדברי הרא"ש (הובאו דבריו בשולחן ערוך סימן שמ סעיף ג) שפסק שאם אמר השואל איני יודע האם מתה מחמת מלאכה או מתה באונס דחייב לשלם ומשום שהוא כ"איני יודע אם פרעתיך".⁷ וביאר הש"ך שעל כן השמיט הרמ"א (בסימן שמ) את דברי הנימוקי יוסף בשם הרא"ה כי ודאי הרא"ש והרא"ה חולקים בזה.

ב"איני יודע אם פרעתיך" ויש חזקת חיוב אך לא הווה להו למידע
על כן תמה הש"ך על הלבוש שהביא את דברי הרא"ש ואת דברי הנימוקי יוסף וכתב שהדברים סותרים. והקצות החושן (סימן שמ ס"ק ד) כתב שהעיקר כהנימוקי יוסף, ומה שטען הש"ך דהווי כ"איני יודע האם החזרתי" אינו נכון. זאת כיוון שכל זמן שהבהמה קיימת אין השומר מתחייב להחזיר את הבהמה או דמיה – שהבהמה ברשות בעליה עומדת, ושעת הפשיעה היא המחייבת את השומר ועל כן הווי כ"איני יודע אם התחייבתי". ואת שיטת המהרש"ל (הנזכרת לעיל) דחה הקצות החושן וכתב שאם טענת השואל הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" השומר היה צריך להיות חייב אף אם המשאיל טוען "שמא" ואין לפטור את השואל משום שהמשאיל טוען שמא במקום דלא הווה ליה למידע, שכל שהשואל טוען "איני יודע אם פרעתיך" חייב. וכן כתב המשנה למלך (שאלה ופיקדון פרק ד הלכה א).

והנתיבות (סימן רצא ביאורים ס"ק כח) כתב שהמחלוקת בין הש"ך לנימוקי יוסף תלויה בשאלה אם נתבע הטוען "איני יודע האם פרעתיך" במקום שלא הווה ליה למידע חייב או פטור, שדעת הש"ך שהנתבע חייב, ודעת הנימוקי יוסף שהנתבע פטור.⁸

כשיש ספק לכל העולם אם פרע או לאו אין לחייבו אף ב"איני יודע אם פרעתיך"
כתב הרמב"ן (בבא מציעא דף צז ע"ב) שאם קיבל פרה חצי יום בשאלה וחצי יום בשכירות והפרה מתה ולא ידוע מתי מתה – דין שאלה זו תלוי במחלוקת רבא ורב פפא (בבא קמא קיב ע"א) שנחלקו אם נכסי השומרים משתעבדים משעת שאלה או שמשתעבדים מעת שאירע להם דבר המחייב בתשלומים. ולפי רבא שסובר שנכסי שואל משתעבדים משעת שאלה, אם כן באופן האמור הוי איני יודע אם פרעתי וחייב, ולרב פפא שנכסי שואל משתעבדים משעה שחל עליו חיוב תשלומים, הוי כאיני יודע אם התחייבתי ופטור. והנה מכך שהגמרא ביארה את המשנה שם בשומר הטוען איני יודע אם מתה בשעת שאלה או בשעת שכירות שחייב לשלם, וביארה הגמרא שמדובר כשיש עסק של שבועת מודה במקצת ביניהם, והגמרא לא ביארה את המשנה שהשומר חייב משום שנכסי השומר משתעבדים משעת שאלה, הרי הגמרא להדיא סוברת שהעיקר כרב פפא.⁹ ועל כן פסק הרמב"ן כרב פפא, וכן כתב הרשב"א שם.

מפשטות דברי הרמב"ן והרשב"א ניתן ללמוד שדעתם שלווה הטוען איני יודע אם פרעתי, ובאופן שלא הווה ליה למידע אם פרע, הלווה חייב לשלם מחמת שיש חזקת חיוב שחייב, ואינו יכול להיפטר בטענת שמא אף במקרה דלא הווה ליה לידע אם פרע. ועל כן פירשו ששם מדובר שהשומר שטוען איני יודע אם בשעת שאלה או בשעת שכירות, דהוי כאיני יודע אם התחייבתי.

והריטב"א כתב שגם לפי רבא הווי כ"איני יודע אם התחייבתי", משום שלרבא נכסי השואל משתעבדים משעת שאלה, אולם שיעבוד זה חל בתנאי אם יתברר אחר כך שקרה דבר המחייב את השואל. ואם יש ספק אם נעשה מעשה המחייב את השואל הוי כאיני יודע אם התחייבתי. והרמב"ם פסק כרבא. וכתב רבי עקיבא איגר על המשניות שהרמב"ם סובר כהריטב"א.

והקצות החושן (ס"ק ג) כתב בעניין זה וזו לשונו:

"ובדעת הרמב"ם נראה דסבירא ליה דעד כאן לא אמרו איני יודע אם פרעתיו חייב אלא היכא דליכא רגליים לדבר ואין מקום לספק פירעון, אבל היכא דהספק לפנינו אפילו ספק פירעון נמי פטור. וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו פרק הזורק (גיטין דף עח ע"ב ד"ה רבה) שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן ז"ל, הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל אם כן הא דתני לעניין החוב מחצה [על מחצה] יחלוקו היינו נמי בשתי כתי עדים, ואמאי יחלוקו אדרבה הווה ליה למימר אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה, ותירצו בתוספות דהכא לתרווייהו אית להו חזקה, למלווה איכא למימר אוקי אחזקתו שהיה חייב לו הלווה קודם שנפל הספק הזה, וללווה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה הלכך יחלוקו. ואם תאמר אדרבה הווה ליה כ'מנה הלוויתי ואיני יודע אם פרעתיך' שהוא חייב, ויש דשאני התם דליכא רגליים לדבר שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו עכ"ל. ואם כן הכי נמי בשאלה חצי יום כו' הספק לפניך. אלא דלהרשב"א כל כי האי גוונא שהספק לפנינו חולקין והרמב"ם סבירא ליה דפטור לגמרי."

עכ"ל הקצות החושן.¹⁰

ברם, ברמב"ן וברשב"א (בבא מציעא דף צז ע"ב) שהבאתי לעיל מבואר שאם מתה הבהמה, ויש ספק אם מתה בחצי יום של שכירות או בחצי היום של שאלה אין לפטרו מחמת שכשנולד הספק בפנינו. ולעיל נתבאר שהם סוברים שלא ניתן לפטור לווה שטוען איני יודע אם פרעתי מחמת דלא הווה ליה למידע אם פרע.

והריטב"א בגיטין (דף עח ע"ב) הביא את תירוץ התוספות בלשון זו: "ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב דהתם ליכא רגלים לדבר שפרעו אבל כאן דאיכא עדים לא, והלכך יחלוקו."

ולדברי התוספות יש לומר שרק בתרי ותרי אמרינן שהנתבע יכול לומר עדי אומרים אמת, ואי אפשר להוציא ממני ממון,¹¹ אבל בשאר ספקות המתחדשים הדין הוא שאם אומר "איני יודע אם פרעתי" חייב לשלם, ויש לומר שגם הרשב"א התכוון לתירוץ זה שאם לא כן הרי דבריו סותרים זה את זה. ולכן נראה שהתירוץ הנכון בדברי הרמב"ם שמפרש כהריטב"א וכפי שכתב רבי עקיבא איגר.

שוב ראיתי בתוספות הרא"ש (בבא מציעא צז ע"ב) וזו לשונו:

"והלה אומר איני יודע חייב. דוקא שאומר איני יודע אם הלויתני אבל אם אמר הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אפילו לרב נחמן כדאיתא בפרק הגוזל בתרא, ואפילו הכי פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין דאף על גב דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שהחזיר לו האחת ועל האחרת מסתפקים בדבר הראוי להסתפק לא דמי לאיני יודע אם החזרתי לך כי היה לו לידע אם החזיר אם לא החזיר אלא דמי לאיני יודע אם השאלתני אם לאו."

וכעין דברי התוספות הרא"ש כתבו גם התוספות שם, ומבואר בדבריהם שאם קרה דבר שמחמתו ראוי לכל להסתפק אם החזיר או לא החזיר, לא אמרינן שמחמת חזקת חיוב יחויב לשלם, וכפי שכתב הקצות החושן בדעת הרמב"ם.

העולה מן הדברים, שבמקרה שנוצר ספק לכל העולם אם הנתבע פרע, ולכן הנתבע טוען איני יודע אם פרעתי, דין זה שנוי במחלוקת הראשונים אם הנתבע חייב או פטור. אולם אם תרי אומרים שפרע ותרי אומרים שלא פרע, הנתבע פטור.

העולה מן הדברים
א. "איני יודע אם התחייבתי" הנתבע פטור, אולם המהר"ם כתב (מרדכי כתובות פרק א סימן קלז) "והיכא שנוטה ומוכח שהנתבע מרמה הנתבע חייב לשלם".

ב. נתבע טוען "איני יודע אם פרעתי" והווה ליה למידע אם פרע: חייב לשלם גם אם גם התובע טוען "שמא פרעת" כאשר לא הווה ליה למידע אם פרע. דיש כאן חזקת חיוב, ויש ריעותא בטענת הנתבע.¹²

ג. אם יש חזקת חיוב והתובע והנתבע טוענים "שמא פרע" ובמקרה שהתובע והנתבע לא הוו להו למידע אם פרע: דעת הש"ך שהנתבע חייב לשלם, וטעמו דהיות שיש חזקת חיוב אין הנתבע נפטר בטענת שמא. והנתיבות כתב שהנתבע פטור לשלם, כיון שאין ריעותא בטענת הנתבע שטוען איני יודע אם פרעתי. והאמרי בינה ביאר שיטה זו, שאמנם יש חזקת חיוב אולם כנגד זה יש לנתבע חזקת ממון ואי אפשר להוציא ממנו מספק. ולפי זה כתב שאם התובע מוחזק בממון הנתבע, הוא יכול ליטלו כיון שיש כאן חזקת חיוב, ובממון זה אין התובע מוציא מחזקת הנתבע.

אולם אם תרי אומרים שפרע ותרי אומרים שלא פרע, הנתבע פטור. ובמקרה שנוצר ספק לכל העולם אם הנתבע פרע, ולכן הנתבע טוען איני יודע אם פרעתי, אם הוא חייב לשלם, דבר זה הוא מחלוקת הראשונים.

ד. אם התובע טוען "ברי לי שלא פרעת" והנתבע טוען "שמא פרעתי" ובאופן דהווי ספק השקול אם פרע, וגם הנתבע לא הווה ליה למידע אם פרע – מכל מקום חייב הנתבע לשלם. והטעם משום שהתובע תובע ברי ויש חזקת חיוב, ועל כן הנתבע אינו יכול להיפטר בטענת שמא. אולם יורשים במקרה כזה פטורים דהוי ספק אם התחייבו. כן כתב הבית מאיר (אבן העזר סימן קעח סעיף טו). אולם אם גם הנתבע טוען ברי לי שפרעתי ונפטרתי, הנתבע פטור. וכן הדין כאשר הנתבע טוען "ברי שנפטרתי" הנתבע פטור – כן כתב האחיעזר.

ניתן ביום ט' בסיוון התשע"ו (15.6.2016)

הרב נחום שמואל גורטלר




^? החלטה זו מצורפת לפסק הדין ומתפרסמת להלן.
^? חבר ביה"ד הגדול ויו"ר המותר – הרב גורטלר צירף החלטה זו לפסה"ד דלעיל (והפנה אליה בפסה"ד). ההחלטה היא הרחבת האמור בפסה"ד "ואם הבעל מאשים את האישה [...] על הבעל להביא ראיה, דאם לא תאמר כן אין לך אישה שתוכל לגבות כתובתה [...]" ומתווה כללים להכרעה בספק – כאשר מלכתחילה היה חיוב (כגון חיוב כתובה) והספק הוא אם פקע החיוב או לא.
¹ ראה בעניין זה בשולחן ערוך חושן משפט (סימן עה סעיף כג).
² וביאר שם שיש שני טעמים למה שאיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם: האחד – חזקת חיוב, והשני – שאין ספק מוציא מידי ודאי. ובסוטה, כיוון שנסתרה, יש ריעותא בחזקת החיוב, ואפשר לחייב באיני יודע אם פרעתיך רק מהטעם שאין ספק מוציא מידי ודאי. ולפי זה יש לחלק ולומר שאף שטענת ברי מפי אחר אינה מועילה כטענת ברי, מכל מקום לגבי אין ספק מוציא מידי וודאי מועילה טענת הברי, שעל ידי כך הוי כוודאי וודאי. ומכל מקום, טענת ברי מפי אחר אינה מועילה בנוגע, כמבואר ברמ"א (חו"מ סימן עה סעיף כג) ועל כן ברי על פי טענת חמש נשים אינו מועיל, משום שהן נוגעות בדבר שרוצות לקלקלה.
³ דברי הבית מאיר תמוהים, שמאחר שעל אביהם הייתה חזקת חיוב לשלם את הכתובה, ונכסיו היו משועבדים לשלם את הכתובה, כיצד בטל שעבוד הנכסים כשמת. ועיין בעניין זה באמרי בינה (חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן ד בד"ה ובספר בית מאיר).
⁴ וחלק בזה על דעת תרומת הדשן (סימן שלג הובא בקצות החושן שם) שסובר שבזה הוי כאיני יודע אם נפטרתי.
⁵ ודע שהרמב"ן והרשב"א בסוגיה בבבא מציעא לעניין שאלה חצי יום ושכרה חצי יום חולקים על דברי הריטב"א, וכן מבואר בנימוקי יוסף דלעיל. ועיין רמב"ם (פרק ג מהלכות שאלה הלכות ג – ד) וכתב רבי עקיבא איגר שם שהרמב"ם סובר כהריטב"א.
⁶ הנה מה שכתב הש"ך שמקרה זה הווי כ"איני יודע האם פרעתי" לכאורה תמוה, שהרי בפשטות צדקו דברי הנימוקי יוסף, שהיות שפוסקים כרב פפא שנכסי השומר משתעבדים משעת אונסים, הווי כ"איני יודע האם התחייבתי". ונראה שטענת הש"ך היא, ששומר שקיבל חפץ לשמירה – אם החפץ אבד, מיד הוא מתחייב לשלם דמיו, אלא שיש לשומר אפשרות להיפטר מתשלום אם ישבע שקרה לחפץ דבר הפוטר אותו. ועל כן אם השומר אינו מחזיר החפץ ואינו נשבע, יש לו דין של "איני יודע אם פרעתיך".
⁷ ומכל מקום בקיבל בהמה חצי יום בשכירות וחצי יום בשאלה, והפרה מתה באונס ולא ידוע אם מתה בזמן השאלה או השכירות, מבואר במשנה שהשומר פטור, וצריך לומר שבאופן זה לא הווי כ"איני אם פרעתי" ובטעם הדבר עיין בדברי הקצות החושן (סימן שדמ סעיף ד).
⁸ לווה שטען שמא פרעתיך בדבר שלא הווה ללווה לידע, המשנה למלך הביא שהרשב"א כתב שהלווה פטור. והש"ך (סימן רצא) כתב שהלווה חייב. והנתיבות (סימן עה ס"ק ז) כתב שהטעם ש"איני יודע אם פרעתיך" חייב הוא משום שהשמא גרוע דהווה ליה למידע ועל כן אמרינן שברי עדיף, ולפי זה כתב שבמקרה שהשמא טוב דלא הווה ליה למידע לא אמרינן שהברי עדיף. וכן כתב הדגול מרבבה (חושן משפט סימן רלב על ש"ך ס"ק טו).
אולם האמרי בינה (סימן ד) כתב שהטעם ש"איני יודע אם פרעתיך" חייב, הוא משום שיש חזקת חיוב על הלווה ואינו יכול להיפטר בטענת שמא. ועוד כתב שהסוברים שבמקום שלא הווה ליה ללווה למידע שהלווה פטור, טעמם שכנגד חזקת החיוב שיש על הלווה יש לו חזקת ממון והווי כחזקה מול חזקה. ונראה שלפי זה אם יש למלווה ממון של הלווה הוא זוכה בממון זה גם אם המלווה אינו יודע אם פרעו (ובאופן דלא הווה ליה למלווה למידע וכעין האופן שבכאן). ועיין עוד באמרי בינה שהרחיב בעניין זה ומסקנתו שדין זה הווי ספיקא דדינא.
ודע שהתומים (סימן עה ס"ק כב) הוכיח מנימוקי יוסף זה שהוא סובר שאיני יודע אם פרעתי חייב אף בלא הווה ליה למידע שהרי הנימוקי יוסף נתן טעם לפטור את השוכר משום דהווי "איני יודע אם התחייבתי", משמע שאם היה "איני יודע אם פרעתי" היה חייב. ולפי זה צריך לומר שטעמו של הנימוקי יוסף כדברי הקצות החושן, שכאן הווי "איני יודע אם התחייבתי" משום שכל זמן שהבהמה קיימת השומר אינו חייב דבר לבעלים, ורק בשעת פשיעה הוא מתחייב.
⁹ ודע שברשב"א (ב"מ דף צז ע"ב ד"ה שמעת מינה) משמע בדעת רבא את המשנה "זה אומר איני יודע וזה אומר אינו יודע" – אם "בשעה שהייתה שאולה מתה או בשעה שהייתה שכורה מתה" דהשומר פטור – מדובר שתחילתה הייתה שכורה ואח"כ שאולה, או שלא היה ידוע להם אם בתחילה הייתה שאולה או שכורה, ולכן הווי איני יודע אם התחייבתי. ועיין לקמן שנכתוב ביאור נוסף במשנה לשיטת רבא.
¹⁰ ונראה לי שבגמרא בגיטין אפשר לומר פירוש נוסף, דשם פסקו יחלוקו ולא אמרינן איני יודע אם פרעתי חייב, משום דהגמ' מעמידה שם את המקרה שמדובר שהמלווה אמר ללווה זרוק לי בחובי ויהיה דינך כדין הזורק גט לאשתו, ובגט נפסק דאם יש תרי שאומרים קרוב לבעל ותרי אומרים קרוב לאישה דהויא ספק מגורשת, ולכן במלווה הדין יחלוקו.
¹¹ ובתרי ותרי הכריעו הנתיבות (כללי תפיסה כלל ג) וקונטרס הספיקות (כלל ב) דלא מועילה תפיסה כשהתובע טוען שמא, ורק בטוען ברי לי מועילה תפיסה.
¹² כן עולה מדברי הש"ך הרא"ה והנימוקי יוסף, ברם בנתיבות (סימן רצא ס"ק כח) משמע שאם הנתבע לא הווה ליה למידע הוא פטור. ובשומרים במקום שהמפקיד לא פטר את השומר משבועה (כגון שמסר לבני ביתו לשמור) דעת הרמב"ן והרשב"א דאמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם. ועיין מה שכתבתי בענין זה בספרי בִכורי גֹשן (חלק א סימן מ ענף ה).