א. רקע עובדתי
לפנינו בני זוג שנישאו בתאריך י"ב תמוז תשס"א (3/7/2001). לצדדים 3 ילדים משותפים.

הדיון שלפנינו – תביעת האישה לכתובה בסך של 400,000 ₪. להלן תיאור העובדות:

האישה פתחה תיק גירושין בתאריך 11/2/2014. בכתב התביעה נכתב: "הצדדים לא מסתדרים. פרטים ימסרו בדיון."

בתאריך 17/2/2014, שלחה ב"כ האישה מכתב לבעל, ובין השאר נכתב בו כדלהלן:

1. הבעל נתפס כשהוא נמצא בבית אישה זרה.
2. האישה מגדלת לבדה שלושה ילדים קטנים והבעל גרר את האישה לחובות עתק, כאשר בקרנות שהאישה חסכה במשך שנים כוסו חלק מהחובות שנגרמו כתוצאה מפתיחת עסק על ידי הבעל, והאישה דורשת את השבתם.
3. הבעל מתנהג באופן אלים מילולית.
4. הבעל ביצע עסקת מכר על ידי זיוף חתימת האישה וללא הסכמתה.
5. מעשי הבגידה של הבעל ובחירתו לחיות עם אישה אחרת, גרם לאישה השפלות ועלבונות, ולכן מבקשת להתגרש באופן מידי.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך י"ז אדר ב' תשע"ד (19/3/2014):

האישה טוענת שיותר מחצי שנה יש בעיות והבעל בגד עם בחורה בשם [ע'], רוסיה גרושה.

הבעל טוען שמדובר בלקוחה שלו ולא בגד באישה מעולם. הייתה הסתבכות כלכלית, סיכמו למכור את הבית ותוך כדי טיפול הוגשה על ידי האישה תביעת גירושין. מבקש שלום בית.

בתאריך 4/5/2014, פתחה האישה תיק כתובה. בכתב התביעה נכתב בין השאר:
1. האישה מזה זמן רב ספגה עלבונות ובמשך שנה שלמה לא הבינה לאן בעלה הולך ונעלם וחוזר בשעות מאוחרות ולא דואג לצרכי הילדים... האישה נאלצה במשך כל השנים לדאוג לילדים להאכיל ולפרנס לבדה במעט שהיא השתכרה מעבודתה כפקידה בבית החולים סורוקה.

2. המשפחה נכנסה לחובות עתק, ולא נותרה ברירה, בני הזוג נטלו הלוואות שגרמו למפלה כלכלית.

3. בחודש 2/2014, האישה תפסה את הבעל בדירת מגורי האישה עמה הוא בוגד, ועל כן, הבעל הוא הגורם לגירושין.

בתאריך כ"א אייר תשע"ד 21/5/2014, התקיים דיון נוסף:

האישה: הוא כאילו בא הביתה. הוא בא לישון לפנות בוקר. הוא בגד בי ומנהל יחסים עם מישהי אחרת.

הבעל: אני הולך לאמא שלי, את משערת דברים... לקחת סיטואציה אחת ולהפוך אותה לדבר אחר.

האישה: אני ניסיתי בתקופה הזאת לעשות עוד שלום בית. הוא בא הביתה וצועק עלי ומשפיל אותי.

ב"כ האישה: היא מגדלת את הילדים לבד. הוא מנהל אורך חיים נוסף. הוא הכריח אותה למכור את הבית ברמאות והכריח אותה לחתום על חוזה. הוא פתח עסק, כנראה עם בת הזוג שלו והיא בינתיים משלמת את כל ההוצאות לבד.

הבעל: אין לי קשר חריג. יש לי קשר חברי עם לקוחה. לא ישבתי לקפה עם [ע']. מדובר בפראנויה, אני לא מכיר את הסיפור של מערכת יחסים איתה, יש לי הרבה לקוחות. כל הדברים שלה בגדר הנחה, אני לא הייתי שם, אח שלי נתקע עם הרכב שם... מעולם לא קיימתי יחסי אישות איתה, זה רחוק מאד מהטענות שלה.

אני כל הזמן ביקשתי שלום בית, ואני חושב שלמען הילדים, אפשר לעבור את התהליך הזה בצורה יותר נורמאלית. היא לא מדברת איתי כבר חצי שנה.

האישה: אני לא יכולה לשקם את היחסים, אני לא יכולה להסתכל עליו, אחרי שניסיתי לעשות שלום בית ונתתי מעצמי, אני לא מוכנה, אני יודעת מה הוא עשה.

ב"כ האישה: אנחנו מסכימים לפוליגרף כנגד חיוב בכתובה. האישה לא תשנה את דעתה לגבי הגירושין. היא לא אמורה להישאר כבולה כל החיים.

החלטת ביה"ד בדיון הנ"ל:
א.

הבעל הסכים ללכת לבדיקת פוליגרף לברר את טענת הבגידה שאשתו טוענת נגדו. עלות הבדיקה על הבעל. במידה ויתברר בבדיקה כי האישה צודקת בטענותיה, ביה"ד רושם בפניו את הצהרת הבעל שייתן מידית גט לאשתו.

ב. ביה"ד ממליץ לאשה לפנות לגורם מטפל לברור דרכם המשותפת של בני הזוג.

בדיון שהתקיים בתאריך ט"ו תמוז תשע"ד 13/7/2014:

האישה חוזרת על טענתה לבגידה והבעל מכחיש.

ביה"ד: מסביר לבעל לפנות לפוליגרף ולהוכיח את חפותו.

ב"כ הבעל: אין סיבה ללכת למכשיר לא אמין ואם רוצים כתובה נערוך הוכחות.

הבעל: אין לנו יחסי אישות מזה שבעה חודשים.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ו תשרי תשע"ה 20/10/2014:

האישה: אני רוצה להתגרש. הוא חי עם אישה אחרת כבר מעל שמונה חדשים. הוא לא חי בבית. אין יחסי אישות. הוא בא בלילה לישון ויש לילות שהוא לא בא.

הבעל: אני לא בא כי יש התפרצויות זעם ואני מעדיף לשמור מרחק. אני ישן אצל ההורים שלי.

ב"כ האישה: יש את האמא ואת האח שלה שראו אותו עם מישהי אחרת. בכתובה רשום 400,000 ₪ ויש לנו הוכחות חד משמעויות. יש פס"ד למזונות בסך 3,600 ₪ והוא לא שילם פעם אחת.

מתנהל מו"מ בעניין הדירה והחובות.

ביה"ד: אני מציע שתמכרו את הבית ותכסו את כל החובות והאישה תקבל את החלק שלה והחלק של הבעל יהיה מעוקל עד סיום ההליכים.

ב"כ האישה: אנו מסכימים.

ב"כ הבעל: לא יכול להיות מצב שכל ההלוואות שעל שמה יכוסו וההלוואות שעל שמו לא יכוסו והיא תישאר עם הרכב והתכולה.

האישה: שהוא יוותר על הבית ואני אוותר על הכתובה.

ביה"ד מזהיר את הצדדים שהם עומדים לפני שוקת שבורה.

בדיון שהתקיים בתאריך ט' שבט תשע"ה 29/1/2015, מתנהל דיון בעניין הכתובה. שני הצדדים נחקרים על ידי ב"כ הצד השני.

ב"כ האישה מציג סרטון שבוצע באמצעות חוקר פרטי, שבו נראה הבעל עם אישה זרה – [ע'].

בעניין התמונה עם נשיקה, טוען הבעל שהוא נפגש עם עשרות אנשים קרובים ונותנים נשיקות על הלחי. גם אשתי נתנה לעשרות גברים נשיקה על הלחי.

בעניין התמונה שבו הבעל נראה נכנס לדירה של [ע'] בשעה 00:27 בלילה, הבעל טוען שזו אכן דירת שותפה עסקית שלו ולא מאהבת. וכן בתמונה שנראה שם בבוקר מוציא זבל מהדירה, טוען שהוא מגיע מדי פעם אף בשעות הלילה והבוקר, על מנת להביא לה כסף מקורסים שהיו בשעות הערב, וכשהגיע בבוקר, בדרך ליציאה זרק את הזבל.

בעניין הטענות לחיובי מסעדה, טוען שאכל עם אחיו, ובעניין הטענות להוצאות במשכן לאומנויות, טוען שהלך למופע קונג פו עם הילדים בהוצאה של 516 ₪.

הבעל טוען שכל הקשר עם [ע'] הוא על בסיס עסקי בלבד.

ביה"ד: אתה יודע שזה מציק לאשתך ואתה לוקח משרד ונמצא עמה מהבוקר עד הערב... אי אפשר להגיש בקשה לשלום בית וכל הבית מתפוצץ ואותה אישה היא שותפה עסקית.

הבעל: עכשיו אני מפסיק את השותפות העסקית, חוזרים לשלום בית?

האישה: לא.

ביה"ד: למה אתה לא מוכן ללכת לפוליגרף.

ב"כ הבעל: הבעל רצה ללכת ואני התנגדתי, והסיבות הן כדלקמן: חששתי איך זה ישפיע שהוא מכיר אותה. הטענה שלהם הייתה פשוטה, שאם הוא יוצא דובר שקר מחייבים אותו כתובה ואם הוא יוצא דובר אמת, היא מתעקשת להתגרש ותובעת את הכתובה כך שבכל מקרה הוא ישלם.

ביה"ד: אם יתברר שהוא לא קיים יחסי אישות תרצי לחזור לשלום בית.

האישה: אני יודעת מה אני לא רוצה, לחזור אליו, אני רוצה גט.

ב"כ הבעל פונה לאישה בשלב החקירה: כל הטענות שלך על בגידה בעיניים שלך ראית את בעלך במצבים אינטימיים?

האישה: לא.

ב"כ הבעל: תאשרי שאת לא רוצה להיות עם בעלך ואת לא רוצה לחזור להיות אשתו בשום מקרה לא משנה מה יעשה בעלך.

האישה: אני לא רוצה שלום בית. אני לא רוצה להיות אשתו, הוא בגד בי ולכן אני לא רוצה להיות איתו.

בעקבות הדיון הנ"ל, ביה"ד החליט בתאריך י"ב שבט תשע"ה 1/2/2015, שעל שני הצדדים להגיש סיכומים בעניין הכתובה. הצדדים הגישו סיכומים.

ב. תמצית הטענות בסיכומים
להלן מסיכומי האישה:
1. האישה הגישה תביעת גירושין עקב עזיבת הבעל את הדירה למען אישה אחרת, גויה מחבר העמים, והודה כי מנהל יחד עמה עסק, ונמצא שם יום ולילה (צולם ותועד על ידי דו"ח חוקר), והוכחות רבות שהובאו לבית הדין.

2. מצבה של האישה "בכי רע" הואיל ועובדת כפקידה בבית החולים ומביאה את לחמה האחרון לילדיה יחד עם החובות הרובצים על המגורים המהווים לסכנת כינוס הבית כשכבר נפתח תיק הוצל"פ בכפר סבא.

3. הבעל מתעלם מצרכי הילדים ואינו זן אותם בטענה שאין לו כסף, בעוד שלפי טענותיו היצירתיות, מוציא הוצאות גדולות לבילויים עם אחיו בבית קפה, ועם הילדים הקטנים במופע קונג פו בשעה 22:00.

4. הן מדו"ח החוקר הפרטי והן מחקירת הבעל בביה"ד, עולה באופן ברור שהבעל מתגורר בבית "שותפתו" לחיים ולא שותפתו לעסק.

5. הבעל הינו בריא בגופו ובנפשו והינו גבר צעיר לחייו, לפיכך לא ברור מדוע לא עובד בעבודות אחרות ולאן הכספים נעלמים, ומדוע ממשיך לעבוד בעסק שנכשל וכיצד ייתכן שהאישה לבד עומדת בפרנסת הבית והילדים המשותפים, ועוד בנוסף, הבעל נעלם בלילות ולא מגיע לבית שבועות על גבי שבועות, לטענתו גר אצל אמו ללא נוכחות האם שתיתן גיבוי לדבריו, והתשובה הינה כפי שהוכח חד משמעית בדיון הוכחות, כי הבעל מפרנס משפחה אחרת, הבעל מנהל חיים אחרים, הבעל מתעלם מהעובדה שיש לו משפחה עם שלושה ילדים ואישה שזועקת לעזרתו של ביה"ד הנכבד, הבעל לוקח את ילדיו מידי פעם לפעם, לטענתו, כל הזמן נמצא בקליניקה או בעבודה בבית דפוס, כיצד ייתכן שיוכל להיות עם ילדיו, והתשובה חד משמעית, ילדיו נמצאים אצל אמו וזה הולך לעלילותיו עם האישה האחרת.

6. הבעל עזב את הבית לטובת אישה אחרת, לא הוכיח את סיבת עזיבתו ואף לא הוכיח אם באמת חי אצל אמו.

7. האישה מזה זמן רב ספגה עלבונות ובמשך שנה שלמה לא הבינה לאן בעלה הולך ונעלם וחוזר בשעות מאוחרות ולא דואג לצרכי הילדים, והאישה נאלצה במשך כל השנים, לדאוג לילדים להאכיל לפרנס לבדה, עושה קניות ומכלכלת את המשפחה, במעט שהיא משתכרת מעבודתה כפקידה בבית החולים סורוקה ומקבלת שכר של 5,000 ₪.

8. כל הכספים שהבעל הרוויח בזבז עבור אישה אחרת, וכתוצאה מכך, המשפחה נכנסה לחובות עתק ולא נותרה ברירה, בני הזוג נטלו הלוואות שגרמו למפלה כלכלית.

9. הבעל הסכים ללכת לבדיקת פוליגרף וחזר בו.

10. האישה קיבלה פירוט שיחות של הבעל, ובו הוברר שהבעל משוחח עם אותה אישה בשעות לא שגרתיות, כמות שיחות יותר גבוהה ממה שמשוחח עם אשתו.

11. טענותיו של הבעל היו מלווים סתירות והכחשות בעניין הקשר עם האישה האחרת.

12. אם הבעל היה עוזב את האישה האחרת, האישה הייתה מסכימה לשלום, אך הבעל ממשיך לבגוד ובזבז כספים עבור אישה אחרת.

לאחר הגשת הסיכומים, האישה צרפה דו"ח של "צוות חקירת מידע ויעוץ עסקי", שנכתב לבקשת בנק הבינלאומי, בעניין מצבו הכלכלי של הבעל [א'].

הם מציינים שביצעו חקירה ע"פ חוק חוקרים פרטיים. בדו"ח זה נכתב בין השאר:
1. לנבדק (הבעל-[א']), בת זוג לחיים: [ע']. מובאים שם פרטיה האישיים.

2. [א'] מתגורר כיום ב-2 כתובות:
א. בבית הוריו ברח' [...] ביישוב באר שבע.

ב. בבית בת זוגתו לחיים [ע'] ברחוב [...] באר שבע.

להלן מסיכומי הבעל:
1. בשנים האחרונות יחסי הצדדים עלו על שרטון בעטיה של התובעת ובשל התנהגותה.

2. הנתבע ניסה לפייס את התובעת ואף הציע כי הצדדים ילכו לייעוץ זוגי.

3. האישה לא העמידה ולו ראשית ראיה לכך שהנתבע בוגד בה לכאורה.

4. האישה הצהירה שאיננה מעוניינת בבעל, אף אם יוכח שאין לו קשר עם אישה זרה.

5. בהעדר זימונו של עורך דו"ח החוקר לחקירה, כמו גם בהעדר התייצבות מטעם אחיה של התובעת שמסר התצהיר, לא ניתן להתייחס לראיות אלה כראיות אמינות.

6. מדו"ח החוקר, לא הוכחה כל עילת גירושין, ובוודאי שלא הוכחה בגידה.

7. על מנת להוכיח מעשה בגידה, יש צורך או בהודאת הבוגד או בשני עדים, ואף אחד מן התנאים ההכרחיים להוכחת בגידה, לא התקיים בענייננו.

8. בדיני הראיות, דו"ח חוקר ותצהיר האח אינם בגדר ראיות קבילות, שהרי עסקינן בעדים שכלל לא באו להעיד בפני ביה"ד.

9. ביה"ד מחויב לניהול הליך הוגן שיקוימו בו עיקרי הצדק הטבעי.

10. הנתבע שיתף פעולה עם ב"כ התובעת, ענה בכנות על שאלות שנשאל והבהיר כי הגב' [ע'] הינה שותפה עסקית שלו ואין המדובר במאהבת.

11. הבעל הגיע לדירת [ע'], על מנת למסור לה כסף ולא מעבר לזה.

12. הבעל עדיין חפץ בשלום בית. ולצורך זאת, הוא מוכן לפרק את השותפות העסקית עם [ע'].

13. בדיקת פוליגרף איננה אמינה, ועל כן, לא ניתן להעמיד את סירוב ב"כ הבעל לשלוח את הבעל לבדיקת פוליגרף, לחובת הבעל.

14. לחילופין ולמען הזהירות בלבד, אם ביה"ד יקבע שהאישה זכאית לכתובתה, יש להעמיד את סכום הכתובה לכל היותר, על סך של 100,00-120,000 ₪ כעמדתו של כב' הרב דיכובסקי, וזאת על מנת שלא תהיה כתובה מוגזמת.

15. הדו"ח של צוות חקירת מידע ויעוץ עסקי שהוגש לבנק הבינלאומי, ומובא בו שהבעל חי בדירת [ע'], טוען, כדלהלן:
א. דו"ח זה אינו יכול להוות כלל ראיה בהליך המתנהל בביה"ד.
ב. אין מדובר כלל בעדות וודאי שלא בעדות קבילה, אלא בחקירה כלכלית שהמקורות לה עלומים, ולא ניתן להבין ממנה כלל כיצד הגיע עורך הדו"ח למסקנותיו.
ג. נראה כי מקור המידע לחקירה האמורה הוא התובעת בעצמה, שמסרה לחוקר רכילויות חסרת כל שחר ביחס לנתבע.
ד. כעולה מהדו"ח סיכום, עסקינן בחקירה כלכלית מצומצמת ולא במעקבים אחר הנתבע, ולעשה החוקר חיפש אינפורמציה על הנתבע במאגרים שונים ושוחח מן הסתם עם התובעת עצמה, כך שאין כל ערך ראייתי למסקנותיו.
ה. לדו"ח החקירה לא צורפה ולו שמץ של ראייה לכך שהנתבע עובד לכאורה "בשחור", או שלנתבע יש בת זוג כלשהי.
ו. שלב הבאת הראיות הסתיים וכבר הוגשו סיכומי הצדדים, כך שהתיק בשל למתן פסק דין, ואין כל מקום לאפשר הצגת ראיות ועדויות נוספות.

ג. דיון והכרעה
בתיק שלפנינו, האישה תובעת כתובה.

טענתה העיקרית היא שהבעל חי עם ובדירת אישה זרה – [ע'].

האישה מעלה טענה נוספת מהפן הכלכלי, שהבעל כלל לא היה מפרנס את הבית וכל הוצאות הבית וכלכלת הילדים היו על כתפיה, ואילו הבעל יצר רק חובות גבוהים, וכתוצאה מכך, יש חשש שיאלצו למכור את הבית המשותף.

בעניין טענת האישה לבגידת הבעל:

האישה הציגה דו"ח של חוקר פרטי, כולל תמונות המוכיחות את הקשר בין הבעל ל[ע'].

הבעל טוען שקיים קשר עסקי בלבד. כמו כן, טוען הבעל, שעל מנת להוכיח את בגידת הבעל, יש צורך בשני עדים, או בהודאת הבעל, מה שלא נמצא בתיק שלפנינו.

לאחר העיון נראה לומר שבמישור העקרוני, צודק ב"כ הבעל בטענתו, שעל פי כל החומר שבתיק, לא ניתן להגדיר את הבעל כבוגד באשתו, ועל כן, מהבחינה הזאת, לא ניתן לחייבו בכתובה.

א. יסוד הדין של בגידת הבעל מובא להלכה תחת הכותרת "רועה זונות". דין זה מובא ברמ"א (אבן העזר סי' קנד סעי' א):

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא."

מקור הדין, באגודה יבמות פרק הבא על יבמתו (סי' עז) הובאו דבריו בב"י (סוף סי' קנד), וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה... ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים... ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו בעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה, דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסולו (כתובות דף לו, ב), גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות, ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו, היכא דאיכא סהדי או שהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

כלומר, על מנת לתת לבעל דין "רועה זונות", יש צורך שהבעל יודה בכך, או שיהיו שני עדים שיחקרו כמו בדיני נפשות.

במקרה שלנו, אין הודאה של הבעל ואין עדים על מעשי הבעל.

יש לציין שלא הופיעו כלל עדים להוכחת טענת האישה, אך אף אם היו מופיעים החוקר הפרטי ואח האישה לדיון, לא היה ניתן לקבל את עדותם כעדות שניתן להסתמך עליה על מנת להוכיח שהבעל בגד באשתו. האח הינו קרוב משפחה ועדותו מן הסתם מגמתית ואינו עד כשר, בפרט, שאין במה שצורף בשמו בכדי להוכיח על מעשי בגידה, והחוקר הפרטי, מעבר לבעיה ההלכתית לקבל את עדותו כעדות קבילה, אפילו אם היינו מקבלים את הדו"ח במלואו, לא ניתן להוכיח ממנו מעשה בגידה ושהבעל חי עם אישה זרה.

לטענת החוקר, הבעל נכנס לבית האישה הזרה בערב ולא יצא משם כל הלילה עד הבוקר.

ידועה ההלכה שאין אוסרים על הייחוד, כל עוד שאין הוכחה או הודאה לחיים משותפים.

אמנם באישה שניתן לפעמים להפסידה כתובתה אף במעשי כיעור, כי הם רגליים לדבר שהיו אף מעשי זנות ממש, על כן, אף ביחוד של לילה שלם עם גבר זר, יש מקום לדון להפסידה כתובתה.

אך בבעל, הצורך להפכו לדין "רועה זונות" בעדים הינו, על מנת להוכיח שהבעל חי ומתגורר עם אישה אחרת ולא עם אשתו או בבית אמו כפי דבריו, ואין בעדות על לילה אחד בלבד שבו הבעל היה בבית אישה זרה ולא בבית אשתו או אמו, אין בכך בכדי להוכיח שאכן הבעל דינו "רועה זונות."

כמו כן צורפה תמונה שבה נראים הבעל והאישה הזרה מתנשקים. אף בתמונה זאת אף אם נאמר שהינה אמינה, אין בנשיקה עם אישה זרה להוכיח על מעשי בגידה, ובפרט, שלצערנו, מעשים שבכל יום, שגברים ונשים, ואף כשהם נשואים, מתנשקים עם אנשים זרים כביטוי של חיבה ובמקום אמירת שלום. כפי שטען הבעל שלא רק הוא אלא אף אשתו הנוכחית, מתנשקים עם עשרות גברים זרים או נשים זרות ללא שיש להם כוונות מעבר לאמירת שלום או כקשר של חיבה.

אמנם, כפי שנראה בהמשך, מדובר על נשיקה בפה ולא בלחי, אך עדיין, לא ניתן להוכיח מכך על מעשה בגידה.

כמו כן, טען הבעל בדיון, שתמורת שלום בית, מוכן לפרק את השותפות העסקית עם [ע'].

בעניין זה, מובא בחכם צבי (שו"ת סי' קלג, הו"ד בקצרה, בבאר היטב, שם, ס"ק ו), לעניין מי שבא על אשת איש וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וכתובה, וז"ל:

"ואני אומר נשתקע ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט, ואפילו מומר לכל התורה, איכא פלוגתא, וכבר נודע במקום פלוגתא לא כייפינן... ודברי חידושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא, מ"מ אפילו לדברי האגודה, אין הדברים אמורים אלא במוחזק לכך.

ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה, דלא יהא חמור מעוברת על דת שהפסידה כתובתה ובעיא התראה כדמסקינן בפרק ארוסה, והדברים ק"ו, ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובה שנינו בכל מקום, אעפ"כ צריכה התראה, הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל, על אחת כמה וכמה דצריך התראה, ולא עוד אלא אף אם רצונה לצאת בלא כתובה, אין כופין אותו כלל לגרש אלא לאחר התראה, שלא יהא איסורא קל מממונא, וזה ברור בעיני אף לפי דעת האגודה.

ועוד שהרי שב בתשובה, ורוצה לקבל עליו דברי חברות, ואפילו היה מומר גמור, אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל, ודאי שאף האומרים לכוף, יודו, כיון שלא כפוהו בעודו בהמרתו, כיון שחזר בו, שוב אין לכופו, וכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה, שאף בעל האגודה מודה שאין כופין, אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתים, ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני התשובה."

במקרה שלנו, אם נניח, שההצהרה של הבעל שתמורת שלום בית מוכן לנתק כל קשר עם [ע'], הינה הצהרה כנה ואמתית, אזי, אף אם הבעל אכן בגד באשתו עם אותה אישה, לא ניתן היה לחייבו בכתובה בגלל "רועה זונות", וכמובא בחכם צבי.

יש להעיר, שאם הבעל היה כנה עם עצמו והיה באמת ובתמים רוצה שלום בית עם אשתו, היה עליו לנתק את הקשר העסקי עם אותה אישה, ללא תנאי, וניתן להניח כפי שאכן הועלה במסגרת סיכומי האישה, שאם האישה הייתה מתרשמת בדבר כנותו של הבעל וניתוק כל קשר עם אותה אישה, יש סיכוי יותר מסביר, שהייתה מוכנה לנסות לחזור לחיי שלום בית מלאים. נתייחס לכך בהמשך הדברים.

לסיכום:
ראינו שדין "רועה זונות", מתקיים באחד מהאופנים הבאים: שהבעל מודה שחי עם אישה אחרת, או שיש שני עדים המעידים על כך, אך במקרה שלנו אין הודאה ואין שני עדים.

כמו כן, ראינו שעל מנת לתת לבעל דין "רועה זונות", יש צורך בהתראה.

בעניין זה נראה לומר, שמאחר והאישה מפתיחת התיק, בכל דיון חזרה וטענה שהבעל בוגד בה, יש בכך התראה מספיקה, ואם היינו מגיעים למסקנה, שדין הבעל היה כדין מ"רועה זונות", היה מקום לחייבו בכתובה.

כמו כן, ראינו שניתנת לבעל אפשרות "לחזור בתשובה", ולחזור לחיי שלום בית לאחר ניתוק הקשר עם האישה הזרה, והבעל הסכים לכך ואילו האישה סירבה בכל תוקף.

ב. מאחר וכאמור, הגענו למסקנה שלבעל אין דין של "רועה זונות", ומאידך, האישה פתחה את תיק הגירושין ועומדת על דעתה להתגרש ללא תנאי, על כן, הגירושין באים מהאישה ואין לה כתובה.

יסוד הדין מובא בגמרא כתובות (דף עא ע"א):

"תנן, המדיר את שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה... הכא במאי עסקינן, כגון, שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה."

כלומר, אם האישה נדרה נדר שיש בו "עינוי נפש", והבעל לא הפר לה "ביום שומעו", אף אם האישה תובעת גט, הבעל חייב בכתובתה.

משמעות הדברים, שלמרות שהאישה הייתה הראשונה ליזום את הגירושין, בכך שנדרה נדר שיש בו עינוי נפש, ואף תבעה את בעלה להתגרש ממנו, מאחר והבעל לא הפר לה את הנדר, הופך אותו לגורם שבעטיו הצדדים מתגרשים וחייב בכתובתה.

דין זה מובא אף בטור (אבן העזר סי' קיח), וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

העולה מהטור, שהזכאות או אי הזכאות של האישה לכתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי מהצדדים נגרמו הגירושין. אם הגירושין היו ביוזמת ובעטיה של האישה – הפסידה כתובתה ואם הגירושין היו ביוזמת ובעטיו של הבעל- לא הפסידה כתובתה.

כן מובא בחזון איש (אה"ע סי' סט ס"ק כב ד"ה "דיני תוספת"), וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ואינו מפרנס דמחייבינן ליה לגרש, יש להן תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהמ"ר בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת [מארץ ישראל] (כתובות דף קי, ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת... ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא, וכ"ש בנעשה מקמץ שלא לדעתה... ומיהו במורד בבחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת... וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמי' ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

למדנו מהחזון איש, את היסוד המובא בטור, שזכאות האישה לתוספת כתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי נגרמו הגירושין, ואם הגירושין לא נגרמו כתוצאה ומיוזמת האישה, אלא להיפך, כתוצאה של מעשים או התנהגויות של הבעל, האישה זכאית לתוספת כתובה.

יסוד דומה ניתן ללמוד מהתשב"ץ (שו"ת ח"ב סימן ח), וז"ל:

"עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבי"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבי"ד שתפסיד אותה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער... שאין אדם דר עם נחש בכפיפה... ומ"מ, אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבי"ד ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום, ורח"ל מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות."

כלומר, למרות שהאישה פותחת בהליכים ומגיעה לבי"ד להתגרש ואף לתבוע את הכתובה, כל עוד שמתברר לבי"ד שהבעל הוא האשם בפירוק חיי הנישואין, נחשב הדבר, שהגירושין באים בעטיו וחייב בכתובת אשתו.

לפי זה, במקרה שלנו, מאחר והגירושין באים בעטיה של האישה ולא הצליחה להוכיח את טענתה שהבעל הינו "רועה זונות", על כן, אין מנוס מהקביעה שבמישור העקרוני, האישה הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

ג. טענה נוספת שהעלתה האישה: שהבעל כלל לא פרנס את הבית ואת הילדים ורק יצר חובות עתק.

לפי ההלכה, הבעל חייב לפרנס את אשתו והילדים, אך אף אם הבעל לא פרנס או שמיעט לפרנס, לא ניתן עקב כך, לחייב אותו בכתובה כאשר מעיקר הדין אינו חייב בה.

כמו כן, עניין החובות שהבעל יצר, ניתן לדון בו במסגרת תיק חלוקת רכוש, ותיק כזה, לא נפתח בביה"ד. בהמשך נתייחס לעניין זה.

ד. כל האמור הינו מעיקר הדין. אך לא ניתן להתעלם מחוסר האמינות המשמעותי של הבעל, כפי שניווכח להלן:

1. ביה"ד הפנה את הבעל לבדיקת פוליגרף, וזאת בהסכמתו. בפועל, הבעל לא הסכים לשתף פעולה עם הבדיקה.

לטענת ב"כ הבעל, הסכמת הבעל ניתנה כאשר הוא לא היה מיוצג, ולאחר ששכר את שירותיו, המליץ לו לסרב לשתף פעולה עם הבדיקה ונימוקיו עמו.

לדעתנו, שני הנימוקים שהעלה ב"כ הבעל אינם סבירים ואינם מתקבלים.

בעניין הנימוק הראשון, ניתן היה לשאול שאלה אחרת או בסגנון אחר או לבקש להסתפק בשאלה אחת בלבד, ומן הסתם, ביה"ד היה מאשר זאת.

בעניין הנימוק השני, מוטב היה שלא היה מעלה נימוק זה. וכי ביה"ד תלוי "בגחמותיו" של צד כזה או אחר. אם הבעל היה נמצא דובר אמת, והיה מתברר שהאישה תובעת גירושין בטענות סרק כנגד הבעל, היה ביה"ד פוסק שהאישה איננה זכאית לכתובה וכפי שראינו בדברי הטור לעיל.

ב"כ הבעל העלה נימוק נוסף, תוך שהוא מפנה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביום 9/1/2003, בעניין בדיקת פוליגרף. שקיימת בעיה לא פשוטה של מהימנות בדיקת הפוליגרף ושהיא לא תהיה בעלת משקל ראייתי עצמאי, בגיבוש תוצאות ומסקנות החקירה אלא כלי עזר משלים בלבד, ושבדיקת פוליגרף תעשה רק במסגרת חקירה על פי דין ורק במסגרת בדיקות עבירות חמורות פליליות או משמעותיות ובהעדר דרך אחרת למיצוי החקירה.

בעניין זה, ברצוננו להבהיר, שוודאי שלא ניתן לסמוך על בדיקת הפוליגרף כאמצעי אמין לחלוטין, שהרי אף לפי הבודקים עצמם, ניתן להגיע לתוצאה של עד 90% ולא ניתן להגיע לתוצאה של 100%, ובפרט שביה"ד בהחלטתו קבע, שהבדיקה תשמש רק כאמצעי ראיה לעצם בקשת האישה לגירושין, ושאם יתברר שהבעל אינו דובר אמת, יסכים להתגרש.

אמנם, אין ספק, שבדיקה מעין זאת יכלה להוות "סניף" נוסף בשיקולים בעניין הכתובה, אך לא הייתה יכולה לשמש כהוכחה חד משמעית, ומצד שני, אם הבעל היה נמצא דובר אמת, היה בכך משקל משמעותי להפריך את טענות האישה לבגידה, וייתכן, שהיינו קובעים שהאישה כלל לא זכאית לכתובה.

כלומר, לדעתנו, לאחר שהבעל הסכים לפנות לבדיקת פוליגרף, היה עליו לבצע את הבדיקה, שהרי אדם שמאמין בחפותו באופן נחרץ, הסיכוי שהבדיקה לא תשקף את האמת, איננה גדולה, והיה עליו לקחת את הסיכון, ומצד שני, הסיכוי גדול הרבה יותר.

חוסר רצונו של הבעל לשתף פעולה עם בדיקת פוליגרף, מבטאת חוסר אמינות ויושרה, ופחד שאכן תתגלה האמת בעניין קשריו עם [ע'].

אף הטענה שהבעל בעצמו אכן רצה ללכת לבדיקה אינה מתקבלת.

החלטת ביה"ד בעניין בדיקת הפוליגרף הייתה בתאריך כ"ד אייר תשע"ד (21/5/2014).

כבר בתאריך 17/6/2014, הודיע בודק מכון הפוליגרף שהבעל אינו משתף פעולה הן לטלפונים הן למספר מכתבים והן לשיחת טלפון לבית הוריו. כל אלו היו לפני שהבעל שכר את שירותיו של עו"ד מטעמו. ב"כ הבעל החל לייצג את הבעל רק שלושה שבועות לאחר הודעת הבודק.

כך שטענתו של ב"כ הבעל, שהבעל רצה ללכת לבדיקה ורק ב"כ שכנע אותו לא לקיים את הבדיקה נראית לא אמינה.

בעניין העקרוני של הסכמת הבעל לבדיקת פוליגרף שאף קיבלה תוקף של החלטה, יש לדון אם מועילה חזרתו מאותה הסכמה.

אמנם במקרה שלנו, נטען שההסכמה הייתה כאשר הבעל לא היה מיוצג ולא ידע את זכויותיו, ועל כן אין תוקף להסכמה זאת, ויש לעיין בכך.

על כל פנים, אין ספק, שחזרתו מההסכמה שקיבלה תוקף של החלטת ביה"ד, מערערת מאד את אמינותו של הבעל, וכפי שנראה אף בהמשך, ואולי יש בכך משום "דין מרומה" ומעין "רגלים לדבר", לטענת האישה על בגידה.

בעניין זה, עיין שולחן ערוך (חושן משפט סי' טו סעי' ג- ד), וז"ל:

"וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה, במה דברים אמורים, שהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו, ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו."

מוסיף שם הרמ"א:

"ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין, אם עושה כדי לברר האמת."

עיין בסמ"ע (שם ס"ק יג ד"ה באומדנא דמוכח), וז"ל:

"וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו, ודאי רמאי הוא, ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר, כן כתב הרא"ש שם בתשובה."

ועיין בתשובת מהרש"ם (ח"ב סי' כד וח"ו סי' קלג) בשם הכסף משנה (פ"ג מהל' סוטה ה"ב), שאישה האומרת איני שותה (את המים), דינה כאומרת אני טמאה.

היוצא מהנ"ל, שאם הנתבע מסרב לשתף פעולה ואינו רוצה להשיב על מה שנחקר, יש בכך "דין מרומה", וניתן לפסוק כאילו השיב והתברר שהוא שקרן.

במקרה שלנו, שהבעל התחייב לשתף פעולה עם בדיקת פוליגרף וחזר בו מטעמים לא ענייניים, יש מקום לדון מצד "דין מרומה", ושאינו דובר אמת.

2. הבעל התנהל במישור הכלכלי באופן לא אחראי וגרם לחובות כבדים, בעוד האישה, במעט הכסף שהרוויחה, פרנסה את הבית.

אמנם, כאמור לעיל, לא ניתן להוכיח בעניין הבגידה, וייתכן שההפסדים הכספיים נבעו מהתנהלות כלכלית לא נכונה, אך מצד שני, לא ניתן להתעלם מאחד הטעמים המובאים לכך שרועה זונות חייב בכתובה וחייב לגרש את אשתו.

הטעם מובא באגודה ובחכם צבי לעיל, "דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה". משמעות הדברים, שכאשר הבעל יוצר קשר אסור עם אישה אחרת, נאלץ להוציא עליה כספים רבים, וזאת על חשבון פרנסת המשפחה, וסיבה זאת מספיקה לתת לבעל שם של "רועה זונות", (מעבר לעצם הקשר האסור עם אישה זרה), ולחייבו במלוא הכתובה.

במקרה שלנו, לכאורה נראה לומר, שהחובות הכבדים בעטיו של הבעל, מחזקים את דברי האישה שהבעל בוגד בה, וכפי שהאישה אכן טענה, שהחובות הגדולים נוצרו כתוצאה מכך שפרנס את האישה הזרה.

3. הבעל הציג את [ע'] בדיונים הראשונים כ"לקוחה שלו."

כך טען בדיונים שהתקיימו בתאריכים: 19/3/2014 ו-21/5/2014. מסתבר שהכוונה שהאישה הנ"ל הייתה לקוחה שלו בעסק בית הדפוס שניהל, ושיחותיו עמה היו בענייני הדפסה ותו לא.

כך גם טען בדיון ההוכחות: "הייתי מדפיס לה כרטיסי ביקור ומגנטים". ביה"ד: "וכמה פעמים צריך לדבר עם אותו בן אדם שמספקים לו סחורה". הבעל: "תלוי, לפעמים זה על בסיס יומי ולפעמים זה פעם בשנה."

כמו כן טען שהצטרף אליה כשותף רק חצי שנה אחרי ששכרה את הקליניקה ברח' [...], וזאת באופן חלקי של שעות בודדות בשבוע.

לעומת זאת, מדבריו באותו דיון ומברור נוסף שעשה ביה"ד, מתברר שכבר בשנת 2013, פעל להקמת עסק חדש בשותפות עמה, כך שטענת הבעל בדיונים הראשונים ש[ע'] הייתה לקוחה שלו בלבד ולא שותפה נראים כלא נכונים ולפחות רחוקים מאד מהאמת.

4. האישה טענה שהבעל נעדר מהבית המשותף בשעות היום והלילה, בסוף שנת 2013 ובמשך שנת 2014, הבעל לא הכחיש זאת, אך טען להגנתו, שהוא מתגורר בבית הוריו, ואינו מעוניין לגור בבית המשותף, מחשש שהאישה תתנכל לו.

אם מתבוננים במכלול הטענות והתשובות שסיפק הבעל, ההתרשמות הינה שאף טענתו שגר בבית הוריו, היא לא יותר מחצי אמת, שהרי לא מסתבר שבעל יעזוב את הבית בטענה מעין זאת, כאשר יש שלושה ילדים קטנים בבית, אלא אם, אכן חי בבית אישה אחרת וכפי שטוענת האישה.

5. אם קשרי הבעל עם [ע'] היו קשרים עסקיים תמימים בלבד דרך בית הדפוס או דרך מקום עבודה חדש במחצית השנייה של שנת 2014, ונועדו לצורך כלכלת אשתו והילדים, לא היה צריך להתחמק בתשובותיו לאשתו ולביה"ד על מעשיו ופועלו במשך כל החדשים עד אז, ולהסתיר את בניית העסק וריבוי הקשר עם אותה אישה זרה.

התחמקות זו של הבעל מעלה חשש כבד, שהשותפות הזאת פרצה את גבולות העסק בלבד ופלשה באופן משמעותי לתחום האישי.

6. פירוט השיחות הרב של הבעל עם [ע'], אף בשעות מאוחרות של הלילה, כאשר הבעל טוען שמדובר בשיחות תמימות עם "לקוחה", מוכיחים היטב את "אמינותו" של הבעל.

7. בעניין כרטיס האשראי שניתן למשכן לאומנויות הבמה באר שבע בתאריך 26/1/2014, טען שלקח את הילדים למופע "קונג פו". טענה זאת נראית לא נכונה, מהטעמים הבאים:

א. מדובר במופע שהתקיים בשעה 22:00. מופע זה – הן מבחינת מהות המופע והן מבחינת הזמן, מתאים לגיל מבוגר יותר ולא לילדים קטנים בני 4,6,8, ובוודאי שלא הגיוני להוציא על מופע כזה עם הילדים הקטנים סכום כ"כ גבוה של 516 ₪ כאשר הצדדים נמצאים במשבר כלכלי וחובות. כמו כן, לא מסתבר, שמופע מעין זה המיועד לילדים, כל כרטיס לילד עולה כ-130 ₪.

ב. בבירור לא רשמי עם המשכן לאומנויות הבמה, מופע "קונג פו", לא התקיים שם בתאריך הנ"ל אם בכלל.

8. חוסר אמינות הבעל שהתברר בסעיפים הקודמים, מטיל צל כבד ויוצר וספק גדול על שאר "הסבריו" בעניין החיובים במסעדת קמפאי ופיצה גולד.

9. בהסבר האירוע מתאריך 11/2/2014, המופיע בכתב התביעה לכתובה, טען הבעל שהרכב שחנה סמוך למקום מגורי [ע'], היה רכב של אחיו שנתקע שם מספר ימים.

לדבריו, בהמשך הערב, קבל מסרון מ[ע'], שאשתו הגיעה לדירתה.

ניתן להבין מדבריו, שלא היה נוכח בבית [ע'] באותו זמן.

לעומת זאת, בתצהיר של אחי האישה, המצורף לסיכומי האישה, מתוארים אירועי הערב:

"אני ואחותי עלינו למעלה לבניין שבו מתגוררת הבת זוג החדשה שלו, אני חיכיתי ליד הדלת וראיתי איך הוא נכנס לקומה ראשונה, אחותי עלתה לשם ודפקה בדלת."

כך גם מוזכר במכתב ששלחה ב"כ האישה לבעל בסמוך לאירוע הנ"ל: "מרשתי ראתה אותך נכנס לבית האישה האחרת."

אמנם כבר כתבנו, שלא ניתן לקבל תצהיר זה משתי סיבות: א. מדובר באחי האישה, שהינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ועל פי ההלכה, עדותו איננה קבילה. ב. מדובר רק בתצהיר והאח לא הופיע לדיון ולא נחקר כלל על עדותו זאת.

אך וודאי שניתן לצרף "עדות" זאת, למסקנה שאליה הגענו, על חוסר האמינות של הבעל.

10. החוקר הפרטי צילם את הבעל מתנשק עם [ע']. הבעל לא הכחיש שהוא נמצא בתמונה, אך טען להגנתו, שזאת נשיקה של ידידים ומכרים, ואף אשתו מתנשקת עם עשרות אנשים באופן זה. יש להעיר, שכפי שנראה מהתמונה, הם התנשקו על השפתיים תוך הנחת יד על המותן, ולא רק נשיקה "תמימה" על הלחי המצוי לדבריו אצל ידידים ומכרים.

11. בדיון ההוכחות שהתקיים בביה"ד, טען הבעל, שהגיע לבית [ע'] בשעה 00:30 בלילה, וכן שהיה בביתה בבוקר בשעה 08:30, כי הוא מעביר קורסים בשעות הערב בין השעות 20:00-23:30, ואת הכסף תמורת הקורסים הנ"ל העביר ל[ע'], "ובדרך אגב", כשיצא מביתה, זרק את הזבל.

טענה זאת, נראה שאיננה נכונה מהטעמים הבאים:
א. לא הגיוני בעליל להעביר כסף בשעה כ"כ מאוחרת, בזמן שניתן להעביר את הכסף בשעות היום הרגילות.

ב. מדו"ח החוקר עולה, שהבעל הגיע לבית [ע'] ביום 17/8/2014 לאחר סדנה ב[...]. בשעה 22:26 נכנס לדירת [ע']. במשך הלילה נעשו מספר בדיקות לאשר שהרכב עדיין חונה שם וכן שהבעל לא נראה יוצא מהדירה הנ"ל. בשעה 9:45 בבוקר, נראית [ע'] יוצאת מהבניין והבעל נראה יוצא מיד אחריה. לפי עדות זאת, ברור שהבעל שהה בדירה זאת כל הלילה, ולא כפי טענתו, שרק העביר לה כסף ויצא מהדירה.

כפי שכבר כתבנו, לא ניתן לקבל את דו"ח החוקר כראיה לבגידת הבעל, וזאת מהטעמים הבאים:
א. מדובר בדו"ח בלבד והחוקר לא הופיע לעדות ולא נחקר.

ב. אף אם החוקר היה מופיע לעדות, היה מקום לדון אם לקבל את עדותו כעדות הלכתית כשרה.

ג. מדובר בעד אחד בלבד, וכפי שראינו, להוכחת בגידה, יש צורך בשני עדים כשרים.

ד. לא ניתן להוכיח מהדו"ח אלא שהיה ייחוד כל הלילה, וכאמור, לא ניתן להוכיח מכך על חיים משותפים של הבעל עם [ע'].

ואכן, אם הבעל היה מודה לאמור לעיל, לא היה ניתן על פי כל הנ"ל, להפוך את הבעל "לרועה זונות", אך מצד שני, ההכחשות "והתפתלויות" בטענות שנראות לא נכונות בעליל, מצטרפות לאמור לעיל, המוכיחות על חוסר אמינותו של הבעל, ומחזקות את החשדות של האישה וטענותיה לקיום קשר הרבה יותר משמעותי "מעסקי" בלבד עם [ע'].

12. ב"כ הבעל טען שהבעל הציע לנתק לחלוטין את הקשר "העסקי" עם [ע'], אך אשתו הודיעה שבכל מקרה לא מעוניינת בשלום בית, ומתוך כך, ביקש להוכיח, שהאישה מסכלת כל ניסיון לשלום בית.

אמנם כבא כתבנו, שבעל "שחוזר בתשובה", מבטל את טענת "רועה זונות", אך מצד שני, לדעתנו, הבעל כלל לא התכוון לנתק באמת את הקשר הנ"ל, ורק הצהיר "מהשפה ולחוץ", ובפרט שהעריך שהאישה לא תאמין שהוא מתכוון ברצינות לנתק את הקשר.

ואין ספק, שאם הבעל היה מנתק את הקשר עם [ע'] ללא תנאי, האישה הייתה מוכנה להתחיל בהליך של שיקום הקשר הזוגי, כפי שאף נכתב בסיכומי האישה.

יש לציין שהתנהלות זאת של הבעל, מצטרפת לכל האמור ומבטאת את מה שכבר כתבנו, לחוסר היושרה וחוסר האמינות של הבעל.

13. לאחר סיום שלב הדיונים והסיכומים, צרפה האישה דו"ח של צוות חקירת מידע ויעוץ עסקי שהוגש לבנק הבינלאומי, ונכתב בו שהבעל חי בדירת [ע'].

טוען ב"כ הבעל שלא ניתן לצרף מסמך זה כהוכחה לטענות האישה על בגידה ונימוקיו עמו, אך אין ספק, שמסמך זה נראה אובייקטיבי לחלוטין, ולא מסתבר בעליל, שהמסמך "ניזון", אך ורק מתוך דברי וטענות האישה, אלא מתוך ברור עובדתי של מקום המגורים של הבעל.

אמנם איננו מקבלים את המסמך כראיה, ובפרט, שכותב המסמך לא נחקר על כך בביה"ד, אך וודאי שניתן לצרף את המסמך, כהוכחה נוספת לחוסר האמינות של הבעל והפרכת טענותיו.

(ביה"ד מבהיר, שטענתו של ב"כ הבעל שלא ניתן לצרף את המסמך לאחר שכבר הסתיימו ההליכים ונכתבו סיכומים, אינה מתקבלת. לפי ההלכה, יש אפשרות לצרף מסמכים חדשים או עדים שלא היו ידועים בעבר.

עיין שולחן ערוך (חושן משפט סי' טז סעי' א), וז"ל:

"אמר אחד מבעלי הדין, יש לי עדים להביא נותנין לו זמן ל' יום ולאחר ל' יום פוסקין הדין, ואם מביאן אחר כך, יסתור הדין."

וכן עיין שולחן ערוך (שם סי' פז סעי' ל), וז"ל:

"אף על פי שנשבע הנתבע ונפטר על פי ב"ד... ואין צריך לומר, שאם הביא התובע עדים אחר שנשבע, בין שבועה דאורייתא ובין שבועת היסת, שמוציאין מידו ונותנין לזה ונעשה חשוד על פי העדים."

משמע, שניתן להביא עדים או ראיות אחרות אפילו לאחר שנפסק הדין, וודאי שבמקרה שלנו, שעדיין לא נפסק הדין, שניתן לצרף כל מסמך או ראיה אחרת).

בשולי הדברים: ב"כ הבעל טוען בסיכומים שביה"ד מחויב לניהול הליך הוגן, שיקוימו בו עיקרי הצדק הטבעי.

כוונתו הינה שיש לפעול על פי כללי הראיות ואין להסתמך על תצהירים בלבד, כל עוד שלא הופיעו עדים בביה"ד ולא נחקרו על עדותם.

ביה"ד הבהיר, שאף אם היו מגיעים העדים הנ"ל והיו מעידים על התצהירים והדו"ח, לא היה ניתן על פיהם, להוכיח שהבעל בוגד באשתו ויש לו דין "רועה זונות."

אך כפי שכבר כתבנו, על מנת ליצור ספק ולערער את אמינותו של הבעל, אין צורך כלל לדיני הראיות ולעדים, ודי במה שכתבנו באריכות, ליצור "סדקים" גדולים ומשמעותיים בחומת ההגנה של הבעל, ומאידך, לתמוך מאד בגרסת ובטענת האישה לבגידה.

ה. מאחר ועל פי כל האמור, התעוררו ספיקות כבדי משקל, המערערות מאד את טענות הבעל, לקשר "עסקי" בלבד עם [ע'], על כן יש לדון, בתביעת האישה לכתובה במקום שנוצר ספק.

יסוד דין זה (שבמקום שיש ספק במציאות ויש הכחשות בין הצדדים באופן שלא ניתן לברר את האמת, שניתן להשביע את הצד המוחזק), מובא ברמב"ם (פי"ד מהלכות אישות הלכה טז) וכן מובא בשולחן ערוך (אבן העזר סי' עז סעי' ד):

"איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי בדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין."

לפי זה, במקום שיש טענות סותרות בין הבעל לאישה בעניין מרידה מתשמיש, יש מקום להטלת חרם על הצד הנטען שהוא מורד.

מובא בחלקת מחוקק (שם ס"ק לא), בעניין מה שכתוב בשולחן ערוך "מחרימין תחילה": "נראה שהרשות ביד ב"ד להשביע הנטען כפי ראות עיניהם, וכמו שכתוב בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי", כוונת החלקת מחוקק לדברי הרמ"א בסעיף הקודם שכתב:

"והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם ויכולים להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי, וכן ראוי להורות."

מובא באוצר הפוסקים (סי' עז ס"ד ס"ק פד אות ג), בפרוש הרב קפאח על הרמב"ם, שבמקום שיש הכחשה בין הצדדים בעניין המרידה, שהבעל משביע את האישה בנקיטת חפץ ואז תגבה כתובתה.

מובא במשפטי שמואל (סי' יט ס"ק ג) מתשובת הגאונים (שערי צדק ח"ד שער ד סי' ל), שכאשר יש הכחשה בין הצדדים בעניין אם היש מורד או האישה מורדת, שיש מקום לחייב שבועה דרבנן. ומוסיף שם המשפטי שמואל, שדינו של הרמב"ם והשולחן ערוך "שמחרימים", מדובר במקרה שבאים לביה"ד מטרה לטפל ולשקם את מערכת היחסים ביניהם, אך במקרה שבאים להתגרש ולתבוע כתובה, לא שייך חרם, אלא יש מקום לחייב שבועה ולהפטר.

וכן מובא בפסקי דין רבניים (חלק י' עמ' 232) מבית הדין תל אביב בהרכב הרה"ג: ורנר, טנא, אפשטיין, בשם תשובת הרא"ש (כלל מג, י): "אשה המורדת צריכה עדים והתראה להפסידה כתובה ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת, תשבע שהוא כדבריה."

משמע, שמוטל על האישה חיוב שבועה על מנת ליטול כתובתה.

מכל הנ"ל יוצא, שבכל מקום שיש הכחשות בין הצדדים, ולא ניתן לברר את האמת, ויש ספק בטענות ובעובדות, יש מקום לחייב שבועה.

במקרה שלנו, שכאמור, האישה טוענת בנחרצות שהבעל בוגד בה עם אישה זרה, ומאידך הבעל מכחיש בכל תוקף, ולאחר שהוכחנו את חוסר אמינותו המשווע של הבעל, ואמנם, כל מה שכתבנו והוכחנו, אינו נכלל במסגרת "דיני הראיות", אך ודאי, שהם יוצרים ספק בטענות שני הצדדים, וכפי שראינו, במקום שיש ספק, ניתן לחייב שבועה.

דברים אלו כתובים במפורש בדברי האגודה לעניין רועה זונות:

"ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו בעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה, דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסולו (כתובות דף לו, ב)...

העולה מדברי האגודה שאם הבעל אינו בחזקת כשרות ניתן החרימו או להשביעו. וכאמור לעיל מכל החומר שבפנינו בוודאי שאין לבעל חזקת כשרות וניתן להשביעו.

בעניין חיוב שבועה, מובא בשו"ע (חושן משפט סימן יב סעיף ב), וז"ל:

"ואם ב"ד חייבו שבועה לאחד מהם, רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי להפטר מעונש שבועה."

כלומר, בכל מקום שיש חיוב שבועה ניתן לפשר בין הצדדים כדי להפטר מעונש שבועה.

ועיין שם בפתחי תשובה (ס"ק ג) בשם תשובת שבות יעקב (ח"ב סי' קמה), שפשרה הינה בשיעור של עד שליש, וכן מובא בפתחי תשובה (חו"מ סי' סא ס"ק ד) בשם תשובת הרשד"ם, שיעשו פשרה קרובה לדין, ומובא שם ששיעורו הינו הנחת שליש.

כן עיין פסקי דין רבניים (חלק ב' עמוד 297), מביה"ד ירושלים בהרכב הרה"ג: אזולאי, וולדנברג, קאפח:

"ברם בי"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מידה אפשרית ויש להם רשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי להפטר מעונש שבועה, ולכן גם בנדוננו, יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קבלת חרם, היינו, שליש פחות ממה שזכאי על פי דין או פחות מזה, הכל לפי ראות עיני הדיין, ומכיוון שלפי הנימוקים הנ"ל, הדין נוטה לזכות התובע, לכן יש לעשות פשרה באופן של ניכוי שליש מהסך המגיע לתובע."

יש לציין שבפסק דין הנ"ל מובא שדין חרם הוא כדין שבועה, ועל כן, אף אם נאמר שיש מקום להטיל חרם כמובא בשולחן ערוך, יש לפשר בשליש.

כמו כן, מובא בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג), שמעיד שמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי התביעה.

כן עיין בפסקי דין רבניים (חלק י' עמ' 29-30), מביה"ד תל אביב, בהרכב הרה"ג: ורנר, אזולאי, צימבליסט, במקרה שיש ויכוח ממוני בין שני אנשים, והשאלה במקרה הנ"ל, אם הנתבע נחשב "כאיני יודע אם פרעתיך", שמעיקר הדין, הנתבע חייב לשלם את כל התביעה הממונית, אך מאחר שיכול הנתבע להטיל חרם על מי שנוטל ממונו שלא כדין, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סי' עה סע' ט), וכפי שראינו, שדין חרם כדין שבועה, ועל מנת להימנע מהטלת חרם, יש לעשות פשרה קרובה לדין, ועל הנתבע לשלם שני שליש מסך התביעה.

אך אם הנתבע נחשב "כאיני יודע אם התחייבתי", אזי מעיקר הדין, הנתבע פטור לחלוטין מתשלום, אלא שמוטלת עליו שבועת היסת, כמבואר בשולחן ערוך (שם), ומאחר וכאמור, יש לפשר במקום שבועה, והדין נוטה לטובת הנתבע, שמעיקר הדין הוא פטור ויש עליו שבועת היסת מדרבנן בלבד, על כן, יש לפשר באופן, שאין לחייבו יותר משליש מסך התביעה.

בעניין חיוב כתובה, בדרך כלל האישה נחשבת מוחזקת, וכשיש ספק, יש מקום לחייב את האישה שבועה, וכפי שראינו, במקום שבועה, יש לקזז שליש מהכתובה ולחייב את הבעל בשני שליש מסך הכתובה.

אך במקרה שלנו, הדין שונה. כתבנו לעיל, שמעיקר הדין, הבעל פטור לגמרי מתשלום הכתובה, ומאחר והדין נוטה לטובת הבעל, על כן ידו על העליונה, והוא המוחזק בכתובה, ובפועל, באי תשלום הכתובה, וכפי שראינו לעיל בפסקי דין רבניים, מאחר והדין נוטה לטובת הבעל, השבועה צריכה להיות מוטלת עליו, ובמקום שבועה, יש לחייבו בשליש מסך הכתובה.

מאחר ושיעור הכתובה הינו 400,000 ₪, שיעור שליש הינו 133,333 ₪.

ו. ב"כ הבעל בסיכומים, טען שלא ניתן לחייב בכתובה בסך 400,000 ₪, מאחר ומדובר בכתובה מוגזמת, ואם ביה"ד יחליט לחייב כתובה, מבקש להעמיד את החיוב בסך של 100,000-120,000 ש"ח. ביה"ד מבהיר, במקרה שלנו, לפי הנימוקים לעיל, לא היה ניתן לפסוק ולחייב את סך כל הכתובה, ופסקנו שמעיקר הדין, יש מקום לחייב שליש כתובה כאמור לעיל, אך על מנת לא להיכנס לעומק שאלת כתובה מוגזמת ואסמכתא, מאחר והחיוב שליש הוא הוא בגדר אומדנא, ביה"ד מתחשב אף בדעת הבעל ומעמיד את חוב הכתובה ע"ס 120,000 ₪.

ז. בעניין החובות שיצר הבעל: אמנם לפנינו אין תיק חלוקת רכוש, אך מאחר ועל פי ההלכה, החובות שיצר הבעל ורשומים על שמו, הינם באחריותו הבלעדית ועליו לשלם אותם לבדו, ומאחר שמעיקר הדין, הבעל חייב לפרנס את אשתו והילדים, ובפועל, האישה היא זאת ששילמה את כל הוצאות הבית כולל מזונות הילדים, כל האמור הינו סניף נוסף להחלטה לחייב את הבעל בסך האמור בסעיף ה.

לסיכום: על הבעל לשלם לאישה סך של 120,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 90 יום. לחילופין, הסך הנ"ל יועבר לאישה, לאחר מכירת הבית וסילוק כל החובות, והאישה תקבל מחצית מהיתרה ועוד 120,000 ₪.

ניתן ביום כ"ה באלול התשע"ה (09/09/2015).