בפנינו תביעת האישה לכתובתה. סכום הכתובה – עיקר ותוספת – 180,000 ש"ח.

א. רקע עובדתי ותאור הליכי הדיון
הצדדים נישאו כדמו"י בכ' אלול תשנ"ה (15.9.95), ונולדו להם שלושה ילדים משותפים. בנובמבר 2012 עזב הבעל את הבית, ובג' באדר ב' תשע"ד (5.3.2014), הגיש תביעת גירושין.

הדיון הראשון התקיים בל' בניסן תשע"ד (30.4.2014) בפתח הדיון נאמר:

הבעל: אני רוצה להתגרש.

האישה: הוא יזם את הגירושין אבל אני מסכימה להתגרש. היום הוא חי אם מישהי אחרת.

ב"כ האישה: אם היה מהלך של תיקון האישה הייתה שמחה לשבת ולשוחח.

ב"כ הבעל: הוא לא עזב את הבית הוא גורש מהבית.

בסוף הדיון הודיעה ב"כ האישה על רצונה להגיש תביעה לכתובה, אשר הגישה בי"ג באייר תשע"ד (13.5.2014).

בדיון שהתקיים בתאריך י"ט במרחשוון תשע"ה (12.11.2014), לשאלת ביה"ד בנוגע לגירושין, נאמר:

האישה: אחרי שהוא עזב אותי ובגד בי ואנחנו כבר שלוש שנים בתוך זה. מעולם לא גירשתי אותו. הוא בגד בי ויש לי הוכחות אין לי למה לחזור עכשיו...

ב"כ הבעל: אנחנו מבקשים לקבוע מועד קרוב לגט [...]

ב"כ האישה: לאשה אין בעיה לערוך את הגט. היא לא יכולה להמשיך לחיות עם הבעל.

ביה"ד נתן החלטה להזמין פעם נוספת לדיון בתביעת האישה לכתובה, לאישור הסכם גירושין, לבירור שמות ולסידור הגט.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ד בטבת תשע"ה (15.1.2015), נסוב רוב הדיון על ענין מכירת הבית.

ב"כ הבעל ביקש במהלך הדיון להציג עד, עו"ס שלדבריו פנה אליו הבעל כדי לשקם את מערכת היחסים, והאישה לא רצתה לנסות. ב"כ האישה הכחישה את זה, אך סירבה לקבלת העדות בטענה שהעד לא הוזמן והיא לא מוכנה לחקירה.

בסיום הדיון באותו יום (כ"ד בטבת תשע"ה) נערך הגט כדמו"י. ביה"ד הזמין את הצדדים פעם נוספת לדיון הוכחות לחיוב הבעל בכתובה, וכן לחלוקת רכוש.

בדיון שהתקיים בתאריך ה' בניסן תשע"ה (25.3.2015) נדון עניין הכתובה. הבעל והאישה הציגו באריכות את טענותיהם ואת עובדות הפירוד לפי דבריהם. אולם לא הוצגו שום ראיות או עדויות, למעט מכתב מהעו"ס מלפני שנה, מהתאריך כ"ז בניסן תשע"ד (27.4.2014) (כמה ימים לפני הדיון הראשון) שבו נכתב:

אחרי מספר פגישות טיפוליות עם [פלוני] ניסיתי להזמין את [פלונית] לפגישות על מנת לבדוק יחד אפשרות של חיים זוגיים מספקים.

בשיחת טלפון עם [פלוני] הובהר לי על ידה שאינה מעוניינת לתקן את היחסים ביניהם.

ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים, שאחריהם ייתן החלטתו.

בינתיים, האישה החליפה את ייצוגה בביה"ד. ב"כ האישה החדש ביקש לקבוע מועד הוכחות לברר את העובדות והשתלשלות הדברים שהובילו לגירושין.

לאחר תגובות הצדדים בנושא זה, נתן ביה"ד החלטה בתאריך ט' בסיוון תשע"ה (27.5.2015):

לאחר העיון בבקשה ובתגובה, בשלב זה, אין ביה"ד רואה מקום לקיים דיון הוכחות נוסף.

זכות ב"כ האישה לצרף במסגרת הסיכומים, את כל הטענות, הראיות והמסמכים החדשים, (אם ישנם), ולאחר העיון יחליט ביה"ד אם ניתן להכריע על פי הסיכומים, או שיש צורך בקיום דיון נוסף.

ב"כ האישה הגיש סיכומים בז' בתמוז תשע"ה (24.6.2015), ובהם הרחיב בפן העובדתי ובפן ההלכתי, וב"כ הבעל הגיב בסיכומים מה' במרחשוון תשע"ו (18.10.2015)

ב. טענות הצדדים
בכתב תביעת הכתובה, טענה האישה שביולי 2011 הודיע הבעל לאשה שהוא מתכנן לעזוב בדצמבר 2011. התברר בדיעבד שהיו לו קשרים כבר אז עם אישה נוספת ב[ר']. בני הזוג המשיכו לקיים יחסי אישות, והאישה אף יזמה נופשים לאילת ולירושלים בתקווה לשמר את התא המשפחתי, אך הבעל עזב את הבית לדאבון לב האישה בדצמבר 2011. הצדדים ניסו אח"כ להגיע לידי הסכם בנעמ"ת, אך ללא הועיל.

בכתב ההגנה חזר ב"כ הבעל על טענתו מתביעת הגירושין שנוכחותה והעדפתה של אם האישה היותה את הקטליזטור לפרידתם של בני הזוג ולעזיבת הבעל את הבית. עוד טען שהאישה דרשה מהבעל לעזוב את הבית. הבעל נפגש עם יועץ זוגי, ואף ביקש מהאישה לגשת יחד אתו ליועץ הנישואין לגשר על המחלוקת, אך סירבה. בנוסף, טען שהאישה לא קיימה עונתה כחצי שנה לפני עזיבת הבית.

בתצהיר האישה מט' בכסלו תשע"ה (1.12.2014), הרחיבה האישה את דבריה וכתבה, בין השאר:

14. היחסים בין מר [פלוני] לביני היו סבירים. יחסים של עליות ומורדות, כאשר בדרך כלל, ויכוחנו נסבו סביב כסף שהיה חסר, וסביב שוועתי לסיועו [...]

16. לפתע פתאום, בחודש יולי 2011 [...] הודיעני מר [פלוני] כי הוא רוצה להתגרש. הבקשה לגירושין של מר [פלוני] נפלה עלי כרעם ביום בהיר!
[...]
18.התחלתי לנסות ולחזר אחר בעלי. הזמנתי לנו נופש אחד באילת, ואחר – בירושלים [...]

22. כך המשכנו, כאשר אני בוודאי לא מסלקת את מר [פלוני] ממיטתי, ממשיכה לקיים עמו יחסי אישות והכול – למען איחוי הקרעים ותיקון התא המשפחתי [...]

24. הנה כי כן, הגיע חודש דצמבר, דיבוריו של מר [פלוני] על סיום הקשר בינינו ועל פרידה – הלכו והתעצמו, עד כי אמרתי לו כי איני מסוגלת לישון במיטה אחת עם אדם שרוצה לעזוב אותי. מר [פלוני] עבר לישון במיטת בתנו, ובתוך כשבוע – הודיעני, כי כידוע לי היטב – הוא שכר דירה ב[...], וכי הוא עוזב סופית את הבית בסוף החודש. בחנוכה אכן – עזב!

25. עוד בטרם עזיבתו את הבית, תכנן מר [פלוני] את העזיבה [...]

(ב) מספר ימים קודם לכן, פנה אליי עובד סוציאלי מהמועצה, וביקש כי נשוחח, על מנת "לסכם יפה את הדברים בין מר [פלוני] וביני". היינו, ביקש לשמש מגשר בין מר [פלוני] וביני. אני בהחלט לא רציתי להתגרש, ולכן – גם לא חפצתי לשוחח עמו!

(ג) מר [פלוני] עזב, באמצע חודש דצמבר 2011 את הבית, למורת רוחי ושלא מרצוני, ושלח אליי טיוטה של הסכם גירושין [...]

28. אני לא הבנתי, במשך תקופה, על מה ולמה נפלה עליי כל הסיטואציה המוזרה והקשה הזו, עד כי סיפרו לי ילדיי, בערך שבועיים (!!) לאחר שמר [פלוני] עזב את הבית, במהלך חודש ינואר 2012, כי אביהם, מר [פלוני], מבקש להכיר להם את חברתו החדשה [...]

36. הנה כי כן, עתה הבנתי מדוע היתה הפרידה התמוהה והכואבת הזו. אכן, מריבה ספציפית לא הייתה בינינו, אלא פשוט – בעלי מאס בי, ומצא אחרת על פניי.

בדיון בה' בניסן תשע"ה (25.3.2015) גוללו הצדדים באורך את טענותיהם:

הבעל לשעבר: היא זרקה אותי מהבית. הרבה שנים אנחנו על מזוודות והיו הרבה פעמים על סף גירושין [...]

יחסי אישות היו פעמיים בחודש. כל אחד היה ישן בכיוון שלו. לא היו חיי משפחה ועם כל זה אני ניסיתי להישאר בבית והלכתי למטפל זוגי [...]

בסופו של דבר עברתי לחדר של הילדה כמה חודשים. עשיתי לה הפתעה ליום ההולדת שלה ומיום שגיליתי לה על ההפתעה היא כעסה עליי. באותו יום היה פיצוץ והלכתי לישון בחדר של הילדה. היא התחננה שאצא מהחדר ואח"כ היא התחננה שאצא מהבית.

אמא שלה היתה גרה אתנו בבית תקופה ארוכה שגם השפיע על היחסים בינינו. אמא שלה התגרשה מבעלה ומכרה את הדירה שלה ב[...] ועברה לגור אתנו.

האישה: ביולי, ביום ההולדת שלי אכן הלכנו למסעדה ואז הוא הודיע לי שהוא כבר שישה – שבעה חודשים הולך למישהו במועצה והגיע למסקנה שלא טוב לו והוא רוצה לעזוב את הבית ויש לו עוד הרבה מה לומר לי. לא נשארנו לאכול [...]

תקופה קצרה אח"כ התקשר אליי המטפל ואמרתי לו שאני לא רוצה להתגרש ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה להתגרש וחשך עליי עולמי. מבחינה כלכלית ראינו את האור בקצה המנהרה וקיבלתי 'סטירת לחי' שאולי סוף סוף נעלה על דרך המלך [...]

לקחתי כספים מאמא שלי. היא אכן התגרשה אבל היא לא גרה אצלנו הילדים היו אוכלים אצלה ואנחנו היינו אוכלים אצלה בימי שישי. רק במושב [...] גרנו יחד אבל היא היתה בחדר חיצוני.

ברגע שהוא הודיע לי שהוא רוצה לעזוב, אמרתי לו טוב אז נתגרש. הוא מעולם לא דיבר איתי ונפגעתי ממנו אמרתי לו שאפשר ללכת למישהו ניטרלי. אני לא רציתי להתגרש ובהמשך אמרתי לו שלא יעזוב את הבית. היה לנו יחידת נופש באילת והיינו אמורים לצאת בסוף אוגוסט וביקשתי ממנו שלא יעזוב וניסע. הוא נשאר לישון אתי והמשכנו לקיים יחסי אישות והיה הרבה יותר מפעמיים בחודש [...]

לא עשיתי שום צעד כדי שהוא יצא. הזמנתי את גיסתו בראש השנה כדי לחגוג את החג. בסוף הוא הודיע לי שהוא רוצה לעזוב. בחופשה באילת אחרי יומיים הוא חזר בחזרה והשאיר אותנו לבד.

שבועיים לאחר החגים הוא עזב ואני לקחתי אותו לת"א והוצאתי אותו מהחשבון וביטלתי את הערבות ורק לאחר מכן הוצאתי אותו מהחדר והפסקנו לקיים יחסי אישות.

הוא הפסיק לאהוב אותי [...] בדיעבד שהתברר שהייתה לו מישהי – הייתה לו סיבה לעזוב [...] הוא גם אמר לילדים שהוא רוצה להכיר להם מישהי אחרת מ[...]

ב"כ הבעל לשעבר: אותו אדם הוא עו"ס של המועצה האזורית. הוא מגולל את אותם הדברים כפי שהיה. כל מטרתו של מר [פלוני] הייתה להציל את הנישואין. הבעל ביקש להציל את הנישואין הוא דיבר אתו וגולל את מה שעבר עליו הוא לא יעץ עליו לצאת מהבית. היא סירבה לבוא לייעוץ [...]

ב"כ האישה: האישה לא רצתה לדבר עם עו"ס כי האישה באה כאשר הבעל כבר עזב אותה ואמר לה שהוא התייעץ עם אותו עו"ס והמליץ לו לעזוב את הבית [...]

בסופו של דבר הוא המציא להם הסכם גירושין. האישה הסכימה ללכת לאדם ניטרלי לייעוץ ונטפל. אצל עו"ס נפרשה תמונה של האישה בלי שהוא פגש אותה. הוא לא אמר לה בשום אופן בטלפון על מה הוא רוצה לדבר איתה. בעלה אמר לה שהוא רוצה להתגרש לאחר שהוא שוחח עם עו"ס.

לאחר מכן האישה עשתה ככל שעלה בידה כדי לקרב את בעלה הם הלכו לנופש באילת ובירושלים. זה נכון שהם לא הלכו ליעוץ אבל בהחלט היא עשתה כמידת יכולתה כדי לקרב אותו הביתה.

בסיכומי ב"כ האישה, הוא צירף מכתב שכתבה האישה לבעל סמוך לפרידתו (10.1.12) – לפני שהתחיל כל תהליך משפטי – אשר ניכר ממנו שההחלטה לעזוב הייתה של הבעל ולא היא שדרשה כן, ובו היא כתבה:

נשארתי המומה מהחלטות והמעשים שלך, ונפגעתי קשות [...]
נכון, אני כל השנה האחרונה, לפחות בחלקים ממנה, נסיתי [ל]התקרב אליך, אם זה בדרכים של לנסות שנצא רק שנינו, או ביחד כמשפחה, או בחג [...]

אם אחרי עשרים שנה שאנחנו ביחד, הגענו למצב כזה, שכל כך פשוט לעזוב, אז באמת אין לנו מה לעשות יותר ביחד [...]

ב"כ האישה גם צירף העתק של הסכם גירושין שהוכן, כנראה, בסיוע העו"ס, ונושא תאריך 13.12.11 במשלוח הפקס. הרי שכבר היו תכנוני גירושין זמן מה לפני עזיבת הבעל את הבית.

כמו"כ, צירף שתי בדיקות פוליגרף, שבהן נמצאת האישה דוברת אמת בשתי הצהרות: האחת – שבעלה הודיע לה ביולי 2011 שרצונו להתגרש – החלטה שבאה אחרי חודשים ארוכים של ייעוץ עם עו"ס שעזר לו להגיע למסקנה כי רוצה לעזוב את הבית, ושהחליט לעזוב באופן חד צדדי בניגוד לדעת האישה ורצונה; והשנייה – שלאחר שהבעל הודיע את רצונו להתגרש לא הביע שום רצון לשלו"ב, שקיימו יחסי אישות עד אשר הודיע הבעל כי שכר דירה ועובר אליה בחנוכה 2011, ושהסיבה היחידה שסירבה לשירותיו של העו"ס היא העובדה שאותו עו"ס יעץ לבעלה בעניין הגירושין.

בנוסף לכך, צירף הקלטת שיחה עם פקידה במוסך, בה משתמע שכבר לפני הפירוד הייתה קירבה גדולה בין הבעל לבין אישה אחרת.

בסיכומי הבעל טען בארוכה שלא הביאה האישה הוכחות או עדות לתביעתה או לבגידת הבעל, ודחה את הקבילות של הקלטת השיחה. מאידך, לא הביא הוכחות נוספות לטענתו שהאישה אשמה בפירוק הבית ושהוציאה אותו, מעבר לדברי העו"ס במכתבו שהציג בדיון.

ג. דיון והכרעה
בפתח הדברים, יש להבהיר שכאשר בעל יוזם גירושין, עוזב את בית, ואח"כ תובע גירושין, חזקתו שחייב בכתובה. אין האישה חייבת להוכיח שבעלה אשם, ואין היא צריכה להביא הוכחות פוזיטיביות שבעלה רעה בשדות אחרים כבר לפני הפירוד. לכן, גם אם יש לדחות את הוכחות האישה, אין בזה בלבד בכדי לגרוע את זכותה הבסיסית לכתובה, אדרבה, נטל ההוכחה על הבעל להצדיק ולהוכיח את טענותיו שאשתו גרמה לפירוק הנישואין למרות מאמציו הכנים לשלום בית.

להלן נדון בטענות הצדדים בעניין הכתובה והנימוקים לזכאות האישה לכתובה ולתוספת כתובה:

אין חולק שהבעל הוא שפתח את תיק הגירושין ותבע להתגרש. הבעל אף הצהיר בפרוטוקול הדיון שהוא עזב את דירת מגורי הצדדים. אמנם אף האישה הצהירה בדיונים שאין מנוס מגירושין, אך מעשים אלו של הבעל (פתיחת התיק ועזיבת הדירה המשותפת), יוצרים מציאות עובדתית, שהגירושין הינם בעטיו של הבעל, ואם כן, האישה זכאית לכתובה, אלא אם, יוכיח הבעל את טענותיו שהאישה הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

מקור הדין מובא בגמרא כתובות (דף עא ע"א), לעניין דברי תנא קמא במשנה (שם דף ע ע"א): "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא ויתן כתובה." ומעמידה הגמרא את דברי המשנה באופן הבא: "כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה."

משמעות הדברים, שלמרות שהאישה הייתה הראשונה ליזום את הגירושין, בכך שנדרה נדר שיש בו "עינוי נפש", ואף תבעה את הבעל להתגרש ממנו, מאחר והבעל לא הפר לה את הנדר "ביום שמעו", הופך אותו לגורם שבעטיו הצדדים מתגרשים ומתחייב בכתובה.

כלומר: חיוב או הפסד הכתובה אינו מוטל דווקא על הצד שפתח את התיק ויזם את הגירושין, אלא על הצד שגרם לגירושין. וודאי במקרה שלנו, שהבעל פתח את תיק הגירושין, ועזב את הדירה המשותפת והצהיר בביה"ד שהוא נחרץ להתגרש, שהבעל נחשב כגורם לגירושין שהם ביוזמתו, וחייב בכתובה.

דין זה מובא אף בטור אבן העזר (סי' קיח), וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

עולה מהטור שהזכאות או אי הזכאות של האישה לכתובה, תלויה בשאלה בעטיו של מי מהצדדים נגרמו הגירושין. אם הגירושין היו ביזמת ובעטיה של האישה – הפסידה כתובתה ואם הגירושין היו ביוזמת ובעטיו של הבעל – לא הפסידה כתובתה.

יסוד דומה ניתן ללמוד מהתשב"ץ (שו"ת, חלק ב סימן ח), וז"ל:

"עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבי"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבי"ד שתפסיד אותה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער [...] שאין אדם דר עם נחש בכפיפה [...] ומ"מ, אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבי"ד ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורח"ל מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות."

כלומר: למרות שהאישה פותחת בהליכים ומגיעה לבי"ד להתגרש ואף לתבוע את הכתובה, כל עוד שמתברר לבי"ד, שהבעל הוא האשם בפירוק חיי הנישואין, כתוצאה מהתנהגות לא ראויה וכיוצא בזה, נחשב הדבר, שהגירושין באים בעטיו וחייב בכתובת אשתו.

כן מובא בחזון איש (אה"ע סי' סט ס"ק כב ד"ה דיני תוספת), וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א) דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס, דמחייבינן ליה לגרש, יש לה תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א) יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהות מרדכי בהדיא, וכן, בהיא אומרת שלא לצאת (כתובות דף קי, ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת [...] ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא, מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא, וכל שכן, בנעשה מקמץ שלא לדעתה [...] ומיהו במורד בבחירת לב כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת [...] וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה ואי אפשר לה למיקם קמי', ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

היוצא מהחזון איש, כפי המובא לעיל, שעניין תוספת כתובה, תלוי בשאלה, בעטיו של מי נגרמו הגירושין.

במקרה שלנו, מאחר וכאמור, הגירושין הינם בעטיו של הבעל, שהוא עזב את הדירה המשותפת ופתח את תיק הגירושין, וביקש להתגרש, על כן, האישה זכאית למלוא הכתובה, אלא אם, יוכיח הבעל אחרת.

הבעל הציג שלוש טענות עיקריות לפטור את עצמו מכתובה:

א) נוכחות אם האישה בבית. ב) סירוב האישה לבוא לייעוץ. ג) סילוק הבעל מן הבית ע"י האישה.

א. הטענה הראשונה היא נוכחות אם האישה כגורם מפריד ביניהם. מובא בשו"ע (אה"ע סי' עד סעי' ט): "האומר לאשתו: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, אחיך ואחיותיך – שומעין לו", היינו שזכותו לדרוש להרחיקם מהבית אם מפריעים ליחסי בני הזוג, אך לא לפטור עצמו מתשלום כתובה אם עוזב משום כך.

בנוסף, במקרה שטוענת האישה שמשפחת בעלה מצירים לה ומבקשת להרחיקם, כתב הרמ"א (שם סעיף י): "ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה". כאן לא הציג הבעל שום ראיה, ואף לא טען בצורה מפורטת, שאם האישה חרחרה ריב ביניהם. אדרבה, לדברי האישה כבר הרבה שנים סייעה האם לבני הזוג בגידול ילדיהם, ואף מעברה מ[...] לאזור הדרום הייתה לאחר בקשה משותפת – בהסכמת הבעל. בנוסף, האישה הכחישה בכלל שהאם דרה אִתם בבית וטענה שגרה בבית סמוך. על כן, אין לקבל טענה זו כסיבה לפטור את הבעל מחיוב הכתובה.

ב. הטענה השנייה היא שהאישה סירבה לבוא לייעוץ עם עו"ס [מ'], ובכך הראתה שאין רצונה בשלום בית. טענה זו דחתה האישה באמרה שסירבה להיפגש עם אותו עו"ס כי כבר המליץ לבעלה להתגרש באופן חד צדדי. הסבר זה אף קיבל תימוכין בבדיקת פוליגרף שעשתה. זאת ועוד, לדבריה בתצהיר: "ביקש כי נשוחח, על מנת לסכם יפה את הדברים בין מר [פלוני] וביני [...] אני בהחלט לא רציתי להתגרש, ולכן – גם לא חפצתי לשוחח עמו!" היא הסכימה ללכת לנעמ"ת, אם כי לא ברור אם המגמה שם הייתה לייעוץ נישואין או להכנת הסכם גירושין.

מעבר לכך, הדברים במכתב הם קצרים ביותר ועמומים מכדי לקבוע על פיהם שהבעל מיצה את האפשרויות בניסיון להשיג שלום בית ושהאישה העדיפה את הפירוד. כ"ש לאור דברי האישה שיזמה נופשים ופעילויות משותפות למשפחה בחגים כדי לקרבם. נראה שאם הבעל היה דורש שלום בית בכנות, היו יכולים למצוא גורם מתאים לסייע להם בכך. לכן, יש לדחות גם טענה זו.

ג. הטענה השלישית היא שהאישה 'זרקה' אותו מהבית. אולם, אף לטענתו ברור שהאישה לא נקטה שום צד מעשי לכפות אותו לכך, כלשונו בפרוטוקול: "היא התחננה שאצא מהחדר ואח"כ היא התחננה שאצא מהבית". בנוסף, לטענת האישה כל זה בא בעקבות הודעתו לה שרצונו להתגרש, כפי שכתבה בתצהירה: "אמרתי לו כי איני מסוגלת לישון במיטה אחת עם אדם שרוצה לעזוב אותי."

במצב זה, שבעל החליט כבר להתגרש – להרבה דעות האישה פעלה בצדק להפריד מיטתם, שכ"כ בשו"ע (אה"ע סי' קיט סעיף ב): "לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה". עיי"ש באחרונים שדנו האם שייך איסור זה רק באינה יודעת מזה או גם במודיעה (ח"מ, פר"ח, ופת"ש ס"ק א; ב"ש סי' כה ס"ק ט בשם פרישה).

יתרה מזו, לדברי האישה כבר לפני הפירוד התחיל לרעות בשדות אחרים – טענה אשר לא הכחיש הבעל במפורש. בכך, יש לראות את עזיבתו את הבית כהחלטת הבעל עצמו, והדברים נוטים כי נתן עיניו באחרת. לכן, אין לקבל את טענתו שהאישה זרקה אותו מהבית לקבוע עליה דין מורדת להפסידה כתובתה.

לאור כל הנ"ל, לא עמד הבעל בנטל ההוכחה שאשתו היא האשמה בפירוד (והדברים אף נוטים להפך), ולכן יש לחייב את הבעל במלוא סכום הכתובה והתוספת 180,000 ש"ח. ממילא ביה"ד אינו רואה צורך לדיון נוסף.

נשארה רק שאלת ההצמדה שתבע ב"כ האישה בסיכומים. מכיוון שמדובר בנישואין לפני כעשרים שנה, הסכום עם הצמדה למדד – נכון להיום – הוא 324,912 ש"ח, תוספת של כ80%.

כידוע, נחלקו הפוסקים האם להצמיד את הכתובה למדד, ואף חלוקים בזה בפועל בתי הדין. בכתובות ישנות שנכתבו בהן מטבעות שכבר לא קיימים (ל"י או שקלים ישנים) או כשנשחק הערך עד לסכום שאינו משמעותי – להרבה דעות יש להצמיד ונראה לפשר בנושא. עי' מאמרו של הרה"ג בנימין בארי שליט"א "הצמדת ערך הכתובה" (כנס הדיינים, תשע"א, עמ' 251-262) וסיכום השיטות בפס"ד מביה"ד בחיפה (תיק ‏858610/3‏, פדאור: 15 (23) 363). אולם בענייננו, אף שמדובר בשנים מרובות (20 שנה) והפרש גדול (80%), הסכום של 180,000 ש"ח עדיין הוא סכום רלוונטי ומשמעותי, ובזה הסברה נוטה שלא להצמיד. בנוסף, מכיוון שיש לבעל טענות ותביעות כלפי אשתו, הגם שלא נתקבלו וכנ"ל – ע"י חיוב הכתובה במלוא הסכום הנקוב יצאנו גם ידי פשרה על ההצמדה.

לאור כל האמור, ביה"ד קובע:
1. הבעל לשעבר חייב סך 180,000 ש"ח כתשלום הכתובה והתוספת.
2. להזמין את הצדדים לדיון בכל ענייני הממון. ביה"ד ממליץ לצדדים להגיע להסכמות ולייתר את הדיון הקרוב.

ניתן ביום י' בכסלו התשע"ו (22.11.2015).