ב"ה
בית הדין האזורי באר שבע
בפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא
הרב אהרן דרשביץ
הרב משה בצרי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 840142/1
תאריך: י"ט במרחשוון התשע"ו
1.11.2015
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד מיכל זמרן)
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד סימונה חיים
הנדון: חלוקת רכוש בדירה שנרכשה ושופצה ברובה מכספים של פיצויי נזיקין
נושא הדיון: חלוקת רכוש בדירה שנרכשה ושופצה ברובה מכספים של פיצויי נזיקין

פסק דין
א. רקע כללי
בפנינו תביעה לחלוקת רכוש. הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל בברית המועצות בשנת 1985, בהיות הבעל אינו יהודי. לאחר שהזוג עלה לארץ, הבעל עבר גיור בשנת 1992, אך בני הזוג המשיכו את קשרם כמקודם ולא נישאו בחופה וקידושין. נולדו להם שתי בנות משותפות, אשר הן כיום בגירות.

בשנת 2004 עברה האישה תאונת עבודה קשה, אשר הותיר אותה במגבלות פיזית וגם גרם לה נכות נפשות, כולל דיכאון פוסט־טראומטי (PTSD). מצבה הנפשי החמיר בעקבות מות הוריה מספר שנים אחרי זה. בצירוף המגבלות הפיזיות ומצבה הנפשי, נקבעה לה מביטוח לאומי נכות 100% לצמיתות באמצע שנת 2008, רטרואקטיבית ליום י' בחשוון תשס"ז (1.11.2006). בעקבות התאונה, קיבלה האישה במשך השנים מחברות ביטוח "כלל" ו"אליהו" ומביטוח לאומי כספי פיצויים ומענקים בסכום העולה על מיליון ש"ח.

בני הזוג גרו בתחילה בקומה שלישית. לאחר התאונה, שהקשתה מאוד על האישה לעלות לשם, הצדדים חתמו על חוזה לרכישת קוטג' קומת קרקע בסוף שנת 2007. באמצע שנת 2008 השלימו את הרכישה והחלו בשיפוצים נרחבים, שנועדו גם להתאים את הבית לצרכי האישה.

בסוף שנת 2010 הבעל עזב את הבית, לאחר הידרדרות היחסים בין בני הזוג, וביום ט"ו בשבט תשע"א (20.1.2011) הגיש לבית הדין תביעת גירושין כרוכה בחלוקת רכוש. האישה תבעה שלום בית, וביקשה מבעלה שיחזור אליה, אך הבעל עמד על דעתו להתגרש. הבעל נשאר מחוץ לבית עד תחילת שנת 2013, כאשר חזר ליחידת דיור נפרדת בבית. התנהלו במקביל דיונים בחלוקת הרכוש, בעיקר מסביב לחלוקת הבית.

ביום ל' בסיוון תשע"ה (17.6.2015) החליט בית הדין שלאור העובדה שהצדדים נישאו בחו"ל בהיות הבעל אינו יהודי, ולא חידשו את הנישואין בחופה וקידושין או אפילו בנישואין אזרחיים חדשים לאחר הגרות, יש להתיר את נישואיהן ללא גט. בכך, נשאר רק נושא חלוקת הרכוש.

בחוות דעת האקטואר גד שפירא, שהתעכבה הרבה עקב המתנה ממושכת למסמכים הנדרשים, ציין שמספר סעיפים תלויים בהכרעה משפטית של בית הדין. בנוסף, הצדדים העירו כמה הערות וגם ביקשו לכלול דברים נוספים בחוות הדעת.

בהחלטה מיום ט"ו בתמוז תשע"ה (2.7.2015) דרש בית הדין מהצדדים להעביר את שארית החומר לאקטואר, וקבע שבית הדין יכריע בשלוש סוגיות בלבד: 1. חלק כל אחד מהצדדים בדירת המגורים. 2. דמי שימוש בדירה שהבעל שכר. 3. דמי הפיצויים שקבלה האישה מחברת הביטוח.

ב. טענות הצדדים בחלוקת הרכוש
בעניין הדירה:

בית הדין מינה את השמאי לאון פרץ להעריך את שווי הדירה. ביום כ"ו בכסלו תשע"ה (18.12.2014) נקבע ערך הדירה בסך 1,680,000 ש"ח.

לטענת ב"כ האישה, הבית נרכש ושופץ בעיקר מכספי הפיצויים של האישה, כאשר השתתפותו של הבעל במימון הרכישה מסתכמת במחצית חלקו בדירה הקודמת לאחר סילוק המשכנתה. על פי חישוביה, חלקה של התובעת ברכישת הדירה ובשיפוצה היא 942,178 ש"ח: 752,128 ש"ח מכספי הפיצויים ועוד מחצית היתרה מהדירה הקודמת בסך 190,050 ש"ח, וחלקו של הבעל היא 190,050 ש"ח בלבד.

ביום י"ג במרחשוון תשע"ג (29.10.2012) הגישה בקשה לסעד הצהרתי שחלקו של הבעל בדירה הנוכחית הוא עשרים אחוז בלבד.

היא הדגישה את סעיף 5 (א) (2) בחוק יחסי הממון אשר חורג מאיזון נכסים: "גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על יד המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק הגוף, או מוות". בשל כך, לטענתה, אין לבעל כל זכות בכספי הפיצויים.

כמו כן, ציינה את סעיף 8 (2) בחוק יחסי ממון אשר מעניק לבית הדין סמכות בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע". לדבריה, הבעל ניצל את תמימותה ומצבה הנפשי של האישה לרשום את הדירה על שם שניהם בשווה, על אף תרומתה הגדולה של האישה ברכישת הדירה ובשיפוצה. בכך, יש לקבוע את זכותו של הבעל רק כפי חלקו במימון הדירה – עשרים אחוז בלבד.

לטענת ב"כ הבעל, רק גמלה שמתקבלת כתשלום חודשי לקיום שוטף הוצא מכלל האיזון. הוא הפנה לפסק דין של השופטת נילי מימון (תיק משפחה 14702/97, פדאור: פ"מ משפחה ס 289), בעניין נכה צה"ל אשר קבל מענקים לצורך רכישת "רכב רפואי" ודירה, שצמצמה את החריגה של סעיף 5 (א) (2) בחוק יחסי הממון. בנוסף, מכיוון שכספי הפיצויים התמזגו עם כספים משותפים לרכישת דירה משותפת אשר גרו בה הצדדים, האישה גילתה בזה כוונת שיתוף, ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה באופן רטרואקטיבי לזכות לאישה חלק לפי חלקה במימון, כמבואר בפסק הדין הנ"ל. בכך, זכאי הבעל למחצית הבית, ואף לכספי הפיצויים הנותרים ביד האישה.

בנוסף, תובע הבעל דמי שימוש ראויים לתקופה שבה שהה מחוץ לבית, ואף דרש שתשתתף האישה בשכירות שנאלץ לשלם בתקופה זו. גם עתה, כשחזר הבעל לבית, הוא גר רק ביחידת דיור, כאשר האישה דרה בעיקר הבית, ומגיעים לו הפרשים של דמי שימוש ראויים לאור זכותו השווה בבית (לטענתו).

ב"כ האישה דחתה את תביעה לדמי שימוש בטענה שהבעל עזב את הבית מרצונו. האישה לא מנעה את הבעל מלחזור לשם, ואדרבה, ביקשה ממנו שיחזור. לכן, אין לחייב אותה בדמי שימוש ראויים.

ג. כספי הפיצויים
כאמור, סעיף 5 (א) (2) בחוק יחסי הממון הוציא גמלה או פיצוי בשל נזק הגוף מכלל האיזון. השופטת נילי מיימון, בפסק דין הנ"ל, נקטה מגמה "כי יש לצמצם תחולת סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג בהתייחס לנכסים אשר לא ייכללו בנכסי האיזון ולא להרחיבו". הנידון שם היה לגבי נכה צה"ל, האם לכלול באיזון משאבים רכב שנרכש ממענק והלוואה של משרד הביטחון, כספים אשר נותרו מתשלום רטרואקטיבי עקב נכותו ואשר שימשו לצורכי המשפחה, ומענק והלוואה אשר ניתנו לרכישת דירת הצדדים.

לדבריה: "פיצוי מובנו, משמעותו ומהותו סכום כסף הניתן לנפגע במטרה להשיב המצב לקדמותו במטרה להביאו למצב שבו היה טרם האירוע אשר גרם לנכותו." לפיכך, מענק לצורך רכישת רכב למי שנפגע ברגלו נחשב פיצוי כיון שבא לאפשר ניידותו ולקרבו למצבו לפני הפגיעה.

לעומת פיצוי: "גמלה היא סכום מחזורי קבוע המשולם באופן שוטף, ברגיל סכום המתקבל מדי חודש, סכום בשיעור שאינו גבוה במיוחד הבא לאפשר לנכה קיום כדי מחסורו והמושפע ונקבע בהתאם לשכרו." ולכן, לדעתה, הייתרה של סכום גדול רטרואקטיבי אשר רובו שימש כבר לצרכי משפחה אין לראותה כגמלה לצורף קיום שוטף, אלא כחיסכון ויש לאזנו.

כמו כן, לעניין מענק והלוואה לרכישת דירה, דעתה היא:
אין המענק וההלוואה מהווים גמלה, אין הם תשלום מחזורי קבוע לקיום יומיומי של הנכה, אף אין הם בגדר "פיצוי" הבא להחזיר מצבו של הנכה לקדמותו כמו הרכב הרפואי לנכה שנפגע בגפיו ומוגבל בניידותו. המענק וההלוואה לרכישת דירה באים לסייע לנכה בשיקומו; אין הם ניתנים כ"פיצוי" ישיר לפגיעה.
לעומת גישה מצמצמת זו, ב"כ האישה ציטטה מ"פיצויים על נזקי גוף" (עמ' 249):
הדעת נותנת, כי פיצויים בשל נזקי גוף, או גמלת נכות, או כל תשלום המשתלם עקב נזק גוף, יהיו קניינו של הנפגע ובן זוגו של הנפגע לא יהיה זכאי לשיתוף בהם. הנימוקים לכך נעוצים בעיקר מטרת הפיצויים. מטרת הפיצויים היא השבת הנפגע לקדמותו, ככל שהדבר ניתן. נימוקים אחרים נעוצים במקור התשלום, שאינו מקור שהושג תוך מאמץ משותף ואינו "נכס" של אחד מבני הזוג אותו יש לאזן.
וכן כתב השופט המלומד ברוך אזולאי (ת"א 258/94, פדאור: 98 (6) 357):
לדעתי גם ביחס לפיצויים בגין נזקי גוף, יש לבחון כל מקרה לגופו... אין הגיון שבן זוג שקיבל פיצוי בגין נזקי גוף עקב כאב וסבל על מנת לשקם את עצמו בעקבות הגבלות פיזיות שנגרמו לו, ייוותר לאחר פקיעת הנישואין או לאחר פירוק השיתוף בנכסים עם נכות מלאה ומחצית בלבד מהפיצויים שנועדו לסייע לו להתמודד עם מגבלותיו הגופניות. גם מבחינת המאמץ המשותף – לא ניתן לומר על פיצויים כאלה שהם הושגו במאמץ משותף. מאידך גיסא, יש מקום להתחשב בעיתוי בו התקבלו הפיצויים בהשוואה לעיתוי בו מבקש אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנכסים, וכן את טיב הפיצויים שהתקבלו, באיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות שהוצאו, או נזקים שנגרמו, החל ממועד התאונה ועד למועד פירוק השיתוף, ובאיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות או נזקים המתייחסים לתקופה שלאחר פירוק השיתוף. סביר להניח שכל עוד קיימת הרמוניה בין בני הזוג, הם משתמשים בכספים שנתקבלו מפיצויים בגין נזקי גוף לכיסוי הוצאות רפואיות ואחרות בגין הפגיעה, להשלמת ההכנסות שנפגעו עקב אובדן ההשתכרות שבגינו שולמו הפיצויים, וגם לצרכי מחייה שוטפים, תוך התחשבות בצרכי העתיד ובמטרת הפיצויים, היינו: לאפשר לנפגע להשקיע את כספי הפיצויים ולהשתמש בהם לאורך הימים בהם הוא עשוי להזדקק להם עקב מגבלותיו הגופניות.
כמו כן, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים – אם הייתה כוונתם לכלול את הפיצויים בגין נזקי גוף בחזקת השיתוף או להוציאם מחזקת השיתוף.

אולם, נראה ברור שגם לדברי השופטת מימון יש להחשיב פיצוי חד פעמי שהתקבל מחברת ביטוח במסגרת גישור או פשרה בתביעת בית המשפט, ואשר קיבל תוקף פסק דין, כפיצוי שנפסק, ואינו כלול באיזון נכסים לפי סעיף 5 (א) (2), אלא אם כן הוכחה בו כוונת שיתוף בהמשך. עיקרו של פיצוי זה הוא עבור הכאב, הסבל, והפגיעה בגוף של הנפגע, לאפשר לו קיום עם מגבלותיו מכאן והלאה כמו מצבו הקודם.

ולכן, זכאית האישה להחזיק את יתרת ה־200,000 ש"ח מפיצוי "אליהו" שנשאר בידה. האישה מנעה ממנו במפורש כוונת שיתוף ע"י הפקדה בחשבונה הפרטי וגם סירבה לעשות בו שימוש משותף לסילוק המשכנתה כפי שדרש הבעל בשיחת הטלפון (שהוגש תמליל שלה לבית הדין). וכן אמרה בדיון הראשון (ה' באדר א' תשע"א – 9.2.2011 שורה 12-11 לפרוטוקול): "קיבלתי חצי מיליון מהביטוח, וחצי מהכסף השקעתי בבית וחצי שמרתי לעתיד מאחר ואני נכה."

נשאר רק לדון בשאר כספי הפיצויים של האישה מחברת "כלל" ומביטוח לאומי אשר כבר הושקעו ברכישת הבית המשותף ובשיפוצו.

ד. בירור העובדות ברכישת הבית ושיפוצו
בפתח הדברים, בית הדין רואה נכון להעיר לב"כ הצדדים על שהגישו בקשות וסיכומים בצירוף מאות רבות של עמודי מסמכים, אך לא הציגו בצורה ברורה את אופן מימון רכישת הדירה ושיפוצה. העוזר המשפטי של בית הדין נאלץ להשקיע שעות רבות לברר את הדברים על פי המסמכים שהוצגו לבית הדין. במיוחד, מתפלאים על ב"כ האישה המלומדת אשר טענה לכל אורך הדרך שכמעט כל כספי הפיצויים שקבלה האישה שימשו לרכישת הדירה או שיפוצה, כאשר רובם הגיעו לידי האישה רק לאחר רכישת הבית ושיפוצו. רכישת הדירה מומנה בעיקר על ידי משכנתה גדולה שנטלו הצדדים, וככל הנראה, גם שיפוץ הדירה מומן ברובו מכספים משותפים. בכל זאת, צדקה ב"כ האישה בכך שחלק נכבד מכספי הפיצויים שימש אחר כך לפירעון מוקדם של המשכנתה.

ובכן, העובדות – לכאורה – כפי שעולות מתוך המסמכים ותאריכי תנועת הכספים, הן:

מימון רכישת הבית:
1. תשלום ראשוני ביום 26.12.2007 בסך 110,000 ש"ח + 10,000 ש"ח שכר תיווך (נבע בעיקר מתוך פיצויי "כלל").

2. תשלום שני ביום 23.1.2008 בסך 200,000 ש"ח (נבע בעיקר מתוך פיצוי "כלל" ותשלום חד פעמי של מל"ל).

3. שאר התמורה (700,000 ש"ח), כולל סילוק המשכנתה של המוכרים, נבעה ממשכנתה שנייה שנטלו הצדדים במרץ 2008 בסך 724,746 ש"ח.

משכנתה זו סולקה בחודש אוקטובר 2010 ע"י תשלומים מוקדמים ושינוי מסלול. מעבר לתשלומים השוטפים, שולם:
1. סכום של 170,793 ש"ח ביום 2.7.2008 (כפי הנראה, נבע בעיקר מתוך תשלום שני של התמורה מהדירה הקודמת של הצדדים).

2. סכום של כ־50,000 ש"ח ביום 6.8.2008 (כפי הנראה, נבע בעיקר משארית התשלום הקודם או מתשלום שלישי של הדירה הקודמת).

3. תשלום של 60,000 ש"ח ביום 4.12.2008 (נבע בעיקר מתשלום ג' של פיצוי "כלל").

4. 231,227 ש"ח ביום 28.9.2010 (נבע מתוך פיצוי "אליהו").

5. 'שינוי מסלול' ע"י נטילת משכנתה שלישית בסך 245,700 ש"ח בחודש אוקטובר 2010. משכנתה זו עדיין רובצת על הבית.

בנוסף, לטענת ב"כ האישה הושקעו כ־190,000 ש"ח בשיפוץ הדירה. בנוסף לתשלומי כרטיס אשראי וצ'קים מתועדים, סכום זה כולל כ־85,000 ש"ח משיכות מזומנים סתמיים מהחשבון או מכספומט, ומסתבר שחלק מכסף זה שימש צרכים שוטפים וצרכי מעבר כלליים. לכן, נראה להעריך את עלות השיפוץ ב־150,000 ש"ח. כנראה, כסף זה נבע בעיקר מתשלום שלישי של תמורת הדירה הקודמת (97,000 ש"ח) ומתוך מענק מעבר של מל"ל (61,058 ש"ח).

(בדיון בכ"ח בסיוון תשע"א – 30.6.2011 טען הבעל שזכה ב־100,000 ש"ח בתביעת בית המשפט ששם על בית, וכן קרן השתלמות. הדברים לא באו לידי ביטוי, לכאורה, במסכמים שהוגשו לבית הדין. בכל מקרה, לפי המשך הדיון והמסקנה העולה מהם, אין לטענה זו השלכה מעשית.)

ה. אחוזי הזכות בבית
לפי הנ"ל, הסך הכולל מהפיצויים שהושקעו ברכישת הדירה, בשיפוצה, ובפירעון המוקדם של המשכנתה, היא: 110,000+ 10,000+ 200,000+ 60,000+ 231,227+ 61,058 = 672,285 ש"ח, מתוך עלות כוללת של 1,170,000 ש"ח, שהוא 57%. אם נוסיף את מחצית שאר התשלומים ((43%)/2=21.5%), השקעת האישה ברכישת הדירה ובשיפוצה מסתכמת ב-78.5%. בכך, אם היינו מקבלים את טענת ב"כ האישה שיש לזכות לאישה חלק בדירה באופן יחסי להשקעתה הכספית, הרי שיש לבעל רק כעשרים אחוזים בדירה.

אולם, מנגד, מכיוון שפחות משישים אחוזים של הרכישה, השיפוץ והפירעון המוקדם נבעו מכספי הפיצויים, והתערבו בהם סכומים גדולים (כ־43%) של כסף משותף, יש לראות ברכישת הדירה ובשיפוצה כוונת שיתוף, במיוחד מכיוון שמדובר בבית דירה שגרו בה הצדדים ונרשם על שם שני בני הזוג.

ובזה צדקו דברי ב"כ המלומדת של הבעל שאין לקבוע אחוזי זכות לפי אחוזי ההשקעה הכספית, כפי שהביא את דברי השופטת נילי מימון בפסק דין הנ"ל:
לאחר שנרכשה הדירה ונרשמה על שם שני בני הזוג, אין "לחפור" ולבדוק רטרואקטיבית מי שילם מה עבור רכישתה. מעצם הרישום על שם שני בני-הזוג יש ללמוד על כוונתם כי הכספים שכל אחד מהם תרם עבור רכישת הדירה ייבלעו בערך הדירה והסכימו כי הבעלות עליה הינה שווה בשווה בידי שניהם.
וכן נפסק בפסק דין בבית הדין מחיפה (תיק 573821/2, פדאור: 12 (23) 887) במפורש לגבי כספי פיצויים: "אמנם על פי חוק יחסי ממון פיצוים בגין נזקי גוף אין לאזנם, אבל אם הוטמעו ברכוש המשותף הרי הם ככלל הנכסים ויש לאזנם". וכן בפסק דין בית המשפט בבאר שבע (תמ"ש 24017-01-11, פדאור: 14 (84) 369) שכספי פיצוי נזקי גוף שהופקדו בחשבון משותף "עשוי להעיד על כוונת שיתוף או על הטמעת הכספים ברכוש המשותף."

וכן נפסק בשורה ארוכה של פסק דין בבית הדין וגם בבית המשפט, שאפילו אם צד אחד תרם יותר למימון הבית שדרו בה הצדדים – בדרך כלל יש לחלק בשווה כי קיימת חזקת שיתוף. אולם יש לציין, שבפסק דין בג"ץ (ע"א 806/93, פדאור פ"ד מח (3) 685), שהזכירה ב"כ של הבעל, התייחסו לתקופת הנישואין כגורם: "חלק קטן יחסית בהשקעה בדירה הוא בעל משמעות רבה יותר לשלילת החזקה, אם תקופת הנישואין קצרה." במקרה שלנו, אף שהצדדים היו ביחד תקופה ארוכה של כ25 שנה, התקופה מזמן רכישת הבית עד הפירוד הייתה יחסית קצרה, שלוש שנים בלבד.

טענת ב"כ האישה שהבעל השתמש בכספי האישה ורשם את הדירה על שם שניהם במרמה וניצל את מצבה הנפשי של האישה – אינה מתקבלת, מכיוון שרכישת הדירה ושיפוצה אירעו שתיים – שלוש שנים לפני תביעת הגירושין. אין לנו שום הוכחה שהייתה לבעל כבר אז כוונת פירוד. אדרבה, האישה הפקידה את כספה בחשבון המשותף (שלא כפיצויים של חברת "אליהו", שהתקבלו סמוך הפירוד, שהפקידה בחשבונה הפרטי). גם רחוק מהדעת שהבעל היה משקיע כל כך זמן ומרץ לעבור דירה ולשפץ אותה ומתחייב במשכנתה כל כך גדולה, רק כדי שיוכל ליהנות מכספי הפיצויים לאחר מספר שנים בתהליך גירושין. בנוסף, מכיוון שחלקה הארי (75%) של רכישת הדירה נבעה ממשכנתה שנטלו הצדדים ביחד, מתבקש בשעת הרכישה שתהא רשומה על שם שני הצדדים.

ולכן, בעקרון, יש לראות כוונת שיתוף וזכות שווה ברכישת הדירה ובשיפוצה.

בכל זאת, נראה להוציא מכלל זה שני סכומים. הראשון הוא 231,227 ש"ח מתוך פיצוי "אליהו" שנתנה האישה לסלק את המשכנתה השנייה ביום 28.9.2010, כשלושה חודשים בלבד לפני עזיבת הבעל את הבית, כשכבר היה סכסוך קשה בין הצדדים. ברור שהאישה לא ניתנה כסף זה עבור הבעל על דעת שיעזוב אותה אחר זמן קצר ויתבע גירושין.

טענה מעין זה מצאנו בהלכה, שכאשר האישה תובעת להתגרש (גם בסיבות מוצדקת שכופין את הבעל לגרש), אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי לא כתב לה על דעת שתצא ממנו (שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף ו; בית שמואל סימן קנד ס"ק א). וכן בטוענת "מאיס עליי" ב"אמתלא מבוררת", צריכה להחזיר כל מה שנתן לה, כמו שכתב הרמ"א (אבן העזר סימן עז סעיף ג) בדינא דמתיבתא, שלא נתן לה על דעת שתצא, כמו שכתב שם הגר"א (ס"ק לג).

וכן כתב בשולחן ערוך חושן משפט (סימן רמו סעיף א) בכל נותן מתנה:
"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש."
ולא רק בנסיבות של טעות בשעתו, אלא גם בהתפתחויות עתידיות שנמצאים בתהליכים, כמו שכתב שם (סעיף ג):
"יש מי שאומר דהוא הדין בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן – הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו – בטלה המתנה."
ובפתחי חושן (הלכות קניינים, פרק טו הערה קלא) הביא בשם מנחת פתים: "דצריך לומר שמתכוין למתנה גמורה, ואפילו הכי כיון שנתפשר עם הבעלי חובות אמרינן דאדעתא דהכי לא נתן."

וכן לענייננו, יש לומר שהאישה לא התכוונה לשתף את בעלה בכספי הפיצויים שלה בפירעון המשכנתה על דעת שבעלה יעזוב אותה ויתבע גירושין תוך זמן קצר. ולכן יש לבטל כוונת השיתוף בסכום זה.

הסכום השני הוא מענק המעבר של מל"ל, בסך 61,058 ש"ח, שרובו הגדול שימש לשיפוץ הדירה ולהתאמתו למגבלותיה וצרכיה המיוחדים של האישה, שהיה קשה לה לעלות לקומה למעלה. זה היה עיקר הצורך במעבר הדירה ובשיפוצה. ולכן, אף על פי שגם סך זה הושקע עם שאר הכספים במשותף, יש לראות סכום זה כנצרך במיוחד ל"החזרת המצב" של האישה לקדמותו (בדומה ל"רכב רפואי" הנ"ל), ולכן יש לשמור סכום זה כבלעדי לאישה, אף לדברי השופטת מימון בפסק הדין הנ"ל. (הרי גם בפסק הדין הנ"ל התמזגו כספים משותפים עם כספי המענק לרכב הרפואי, ובכל זאת שמרה השופטת מימון על אחוזי הנכה הבלעדיים ברכב.)

גישה מעין זו יש לראות גם בפסק הדין של השופטת אלה מרוז (תמ"ש 22632-08-10, פדאור: 15 (19) 899), אשר הוציאה מכלל איזון מענק והלוואה לצורך רכישת דירה לנכה צה"ל בכיסא גלגלים אשר "מצבו הרפואי של הנתבע היווה עילה למתן המענק, על מנת שיוכל להתגורר ולהשתמש בדירה באופן הקרוב 'לאדם רגיל'" ואשר היה נדרש לבצע שינויים בנכס.

לפי זה, גם אם נקבל את טענת ב"כ הבעל שיש לראות שיתוף בשאר כספי הפיצויים של האישה, עדיין יש לראות את זכותה הבלעדית של האישה ב: (231,227+61,058)/1,170,000= 25%, ואת שאר ה־75% יש לחלק בשווה. הרי שמגיע לאישה 62.5% ולבעל כ־37.5%.

ואף אם יש לפקפק בקביעה זו לכאן ולכאן, צדקה באת כוחה של האישה שהחוק בסעיף 8 (2) העניק סמכות לבית הדין לאזן כפי ראות עיניו בנסיבות מצדיקות. בהתחשב במכלול הנסיבות במקרה זה – הסכומים הגדולים שהשקיעה האישה, מצבה הנפשי והפיזי, והזמן היחסית קצר ששהו הצדדים יחד לאחר רכישת הדירה ושיפוצה – סכום זה, וייתכן אף יותר, נראה לבית הדין הוגן וישר.

בכך, בית הדין קובע שזכותה של האישה בבית מסתכמת ב־65%, וזכותו של הבעל ב־35%.

ו. דמי שימוש ראויים, ארנונה, ותשלומי משכנתה
צדקו דברי ב"כ האישה שאין לקבוע דמי שימוש ראויים אלא אם הצד השני מנוע מלהשתמש בנכס, כמבואר בע"א 1492/90 זרקא נגד פארס.

וכן עולה לפי ההלכה על פי דברי הרמ"א (חושן משפט סימן קעא סעיף ח) בעניין שותפין:
"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר: אשתמש גם כן זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש."
ומקורו בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן קמא) בעניין שותפים במקום ישיבה בבית הכנסת שהשתמש בו אחד מהם מספר שנים:
"נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש [...] ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו."
מתוך דברי האישה בבית הדין ביום כ"ח בניסן תשע"א (2.5.11), ומתוך שיחת הטלפון המוקלט, האישה הסכימה ואף רצתה שהבעל יחזור לדירה, אך הוא לא רצה לעשות כן. ב"כ הבעל לא הציגה שום הוכחה שהוא הוצא מהבית מכוח צו הרחקה וכדומה לתקופה ממושכת. ואף אם עזב את הבית בעקבות שנאת האישה (לטענתו) – עדיין נחשב הדבר כעוזב מרצון.

וכן כתבו בפסק דין מבית הדין בחיפה (תיק 585321/5, פדאור 12 (23) 887):
העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו, אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי.

אולם הדברים אמורים בשותף שעזב את הנכס מרצונו, ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. "נכפה" פירושו, שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס ואין פירושו שעזב את הנכס מרצונו בשל תחושה לא נעימה ו/או אווירה לא טובה.
ובפסק דין נוסף (תיק 573821/2, מראה מקום: פדאור 12 (23) 887) כתבו: "אף אם יטען השותף שלא השתמש בנכס מחמת האווירה העכורה בבית בין בני הזוג וכדומה, נחשב הדבר שעזב את הנכס מרצונו."

בנוסף, עיקר העיכוב בעבודת האקטואר שהיה מאפשר פירוק השותפות נגרם באשמת הבעל עקב התנהלות ב"כ הבעל מול האקטואר, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו בהארכת התקופה שהיה מחוץ לבית.

בכך, אין לקבוע דמי שימוש ראויים לתקופה שהאישה גרה בבית לבד, וכל שכן שאין לחייב את האישה בדמי שכירות ששילם הבעל בתקופה זו. לכן אין להתייחס לסעיף 2.9 שבחוות הדעת המעודכנת.

ואף שהבעל משתמש עכשיו רק ביחידת הדיור, והאישה בעיקר הבית – בהתחשב באחוזי זכות הצדדים בבית כנ"ל, הסדר זה מתקבל על הדעת.

ארנונה ותשלומי משכנתה מכאן ולהבא יש לחלק כפי אחוזי הבעלות בדירה, כנ"ל.

ביחס לתשלום משכנתה וארנונה לשעבר:

מן הדין היה ראוי לערוך חשבון לפי אחוזים אלו, וכן להשית על האישה מלוא תשלום הארנונה בתקופה 2011–2013 שדרה בדירה לבד, ולתת הפרש זה לבעל.

אך קשה מאוד לעמוד על דיוק הדברים. הבעל לא שילם עבור המשכנתה בחודש 10/12, ולדברי ב"כ האישה הפסיק הבעל לשלם את המשכנתה השוטפת כבר שלושה חודשים ואת ארנונה – ארבעה חודשים. בנוסף, המשכנתה והארנונה בין כה שולמו מתוך חשבון משותף אשר נכנסה לשם קצבה של האישה בסכום גבוה יותר מהפקדת הבעל. נראה שמכלול סכומים אלו עם הסכום שמופיע בסעיף 2.10 לחוות הדעת המעודכנת, שווה בערך לסכום ההפרש הראוי. כדי למנוע הוצאות אקטואר מיותרות, בית הדין מכריע בדרך פשרה לקבל את סעיף 2.10 בחוות הדעת, ושלא להשית הפרשים נוספים על האישה.

ז. זכויות סוציאליות וכספים פרטיים של האישה
חוות דעת האקטואר כוללת את הזכויות הסוציאליות של הבעל. אולם, חסרה בה הערכת הזכויות הסוציאליות של האישה, שלא הוצגו לגביה המסמכים הנדרשים.

אין ספק שזכאי הבעל למחצית זכויות הסוציאליות של האישה, במיוחד מחברת [ע']. (וכן הדין לגבי כספי הבעל במיטב דש השתלמות מסלול כללי וכספי ביטוח הכשרה, אם קיימים.) בית הדין מורה לצדדים וב"כ להמציא את המסמכים הרלוונטיים, לטיפול האקטואר. אם לא ימציאו – זכותם של הצדדים וב"כ לבקש צו גילוי מסמכים. יש להשית בשווה את עלות האקטואר לחישובים אלו.

כמו כן, על האישה להציג יתרת החשבון בבנק דיסקונט ביום הפירוד. אם יש בו יתרה מעבר לסכום 200,000 ש"ח שנשאר מהפיצויים מחברת "אליהו" – יש לחלקה בשווה.

לא הובאה שום הוכחה שהאישה הבריחה כספים משותפים לחשבונה הפרטי, ולכן אין להתייחס לטענה זו.

החשבון בבנק הפועלים בערד שירשה האישה מאמה ז"ל אינו נכלל באיזון נכסים, כפי סעיף 5 (א) (1) של חוק יחסי הממון, ומאחר שגם נשאר כחשבון נפרד בלי כוונת שיתוף ולכן אין לבעל זכות בו.

ח. מסקנות בחלוקת הרכוש
לאור כל האמור, בית הדין קובע:
1. זכות האישה בבית היא 65% וזכות הבעל 35%.

2. אם ידרוש אחד מהצדדים את פירוק השיתוף יש לתת זכות ראשונית לצדדים לרכוש חלקו של השני תוך 4ארבעים וחמישה יום, על פי הערכת השמאי לאון פרץ בסך 1,680,000 ש"ח. זכות כל צד לדרוש הערכת שמאי מחודשת. אם לא ירצה אף אחד מהצדדים לרכוש את הבית, יימכר הבית בשוק החופשי למרבה במחיר.

3. זכות כל צד לדרוש מבית הדין מינוי כונס נכסים למכירת הבית.

4. אין לחייב את האישה בדמי שימוש ראויים על העבר, וכן בהפרשי תשלום משכנתה וארנונה, חוץ מהסכום המופיע בחוות הדעת המעודכנת בסעיף 2.10.

5. מכאן ולהבא, עד מכירת הבית, יש לחלק את תשלומי המשכנתה הרובצת על הדירה ואת תשלומי הארנונה לפי אחוזי הבעלות.

6. יש להשלים את עבודת האקטואר בזכויות הסוציאליות של האישה, במיוחד בחברת [ע'], (ובחשבונות של הבעל מיטב דש השתלמות וביטוח הכשרה, ככל שקיימים). כמו כן, יש לחלק את יתרת האישה בחשבון בנק דיסקונט ביום הפירוד אם היא עולה על 200,000 ש"ח. על ב"כ הצדדים להציג לאקטואר מסמכים רלוונטיים לכך תוך עשרה ימים. עלות שכר טרחת האקטואר בעניין זה תתחלק בשווה.

7. יש לחלק את זכויות הסוציאליות העתידיות כפי חישוב האקטואר בהגיע זמנם, או להוון אותם, כפי בחירת בעל הזכות.

8. בית הדין אינו מקבל הכללת ריבית בשערוך הזכויות. לכן, את הסכום הסופי של חוות דעת האקטואר יש להצמיד למדד בלבד. סכום זו יש לבעל להעביר לאישה תוך שלושים יום ממסירת חוות דעת סופית.

ניתן ביום י"ט במרחשוון התשע"ו (1.11.2015).

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי הדין.


הרב אליעזר איגרא – אב"דהרב אהרן דרשביץהרב משה בצרי