ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יצחק אושינסקי |
אב בית דין |
תיק מספר: | 995674/8 | |
תאריך: |
כ"ב במרחשוון התשע"ז
23.11.2016 | |||
מבקש |
פלוני
בא כוח המבקש עו"ד דור שוורץ | |||
משיבה |
פלונית
בא כוח המשיבה עו"ד אורן ברקן | |||
הנדון: | משמורת משותפת – בהתאם להלכה ולאור המגמה המתחדשת | |||
נושא הדיון: | משמורת משותפת בהתאם להלכה ולאור המגמה המתחדשת |
ובכן, לאור העובדה כי קיים בסיס נאות להצלחת המשא ומתן, בית הדין מקציב לצדדים עוד שבעה ימים לסיום ההתדברות ביניהם.כאמור, התקבלה הודעת בא כוח הבעל כי לא הושגה ההסכמה המיוחלת, וחבל שכך.
בית הדין, בהכירו את באי כוח שני הצדדים, סבור כי המשימה אפשרית בהחלט.
הצדדים ידווחו לבית הדין בתום התקופה.
במידה ולא תושג הסכמה, בית הדין יכריע בסוגיות שלא תושג בהם ההסכמה.
טוען בא כוח האישה: אמנם בחוות הדעת של האקטואר נאמר כי על האישה להעביר לבעל כ־100,000 ש"ח, אך יש פה טעות, והוא אמור להעביר לה.ובכן, לאחר העיון מוחלט כדלהלן:
מגיב בא כוח הבעל: יש לבדוק זאת לעומק. נבדוק זאת יחדיו. על הפרק ענין כתובה, איזון משאבים, לבדוק אם לא נפלה טעות, הורות שוויונית והפחתת מזונות כמשמורת משותפת.
טוען בא כוח האישה: הילד קשור לאמו, אין להטריח את הילד לכמה מקומות, האב פוגש את הילד כמה פעמים בשבוע וכל סוף שבוע שני. על שאר הדברים נוכל להתפשר. באשר לאיזון, לאישה מגיעה יתרה מהבעל. אם נסתדר, לא תהיה כתובה. כן רכוש משותף שמגיע לאישה. כן ממירים של חברת YES.
מגיב בא כוח הבעל: הילד לן אצל האב, הוא לן ארבעה לילות במשך שבועיים אצל אביו. על פי התסקיר, האב צריך לקבל עוד. הוא יכול להישאר אצל האב עד יום ראשון. הוא גם מבקש עוד לילה אחד ב[ש']. גובה המזונות כיום הם 1,800 ש"ח לחודש. כיום המעון אף ירד בסכומו. נבקש משמורת משותפת ואף הקטנת מזונות. האב נוסע הרבה ושכר דירה ב[ש'] ואלו הוצאות עבורו.
מגיב בא כוח האם: לא הכול בסדר כפי שנראה. הבן בגיל שלוש. אף אם לא ניגע במזונות, לא נסכים למשמורת משותפת. אנו חוששים שהילד יטורטר יותר ושהמזונות יפחתו.
עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות כאמור בהחלטה שם.
בפסקי הדין לעיל נקבע ונחזר ונקבע כי על פי הספרות המקצועית, המחקרים וחוות דעתם של המומחים אלה הם התנאים המרכזיים למשמורת משותפת (אשר אינם מהווים רשימה סגורה):ברם, כמדומני שלמעשה הדבר לא נצרך בכל מקרה, ואבאר הדברים.
א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים.
ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם.
ג. רצון הילד.
ד. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים.
ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים.
ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.
עם זאת, קביעת המשמרות היא קביעה של סטטוס אשר אינה נושאת עמה תוכן רב. עיקר מעמד ההורים נובע מאפוטרופסותם, ולא משאלת המשמורת. למעשה, חובות וזכויות ההורים בנוגד לילדיהם נקבעו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר מפרט בהרחבה את חובות וזכויות ההורים (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית). חוק זה קובע במפורש כי שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, דבר שאינו מושפע משאלת המשמורת (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית).אף אם נקבל את עיקר דבריו (דבר שאינו מוכרע אצלי עדיין באופן מוחלט, ויש עוד לבדוק עיקרון זה והנחה זו ברבות השנים ולגבש עמדה מוחלטת יותר), מכל מקום, בנקודה אחת הנני חלוק על האמור בדבריו.
ההורה המשמורן אמנם זכאי להטבות סוציאליות שונות בגין היותו הורה משמורן (כדוגמת הנחה בארנונה, קצבה מהביטוח לאומי וכדומה), אך מבחינת חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים, העובדה שהורה אחד הוא משמורן וההורה השני אינו משמורן, אינה נושאת עמה השלכות משפטיות, בדמות סמכויות יתר של ההורה המשמורן בנוגע לטיפול בילד. לפיכך אין למעשה משמעות מהותית לעובדה כי הורה אחד הוא משמורן וההורה השני אינו משמורן.
דברים ברוח דומה קבעה אף ועדת שניט בדו"ח הביניים שלה, שם נקבע כי יש לדאוג כי שני ההורים ימלאו את אחריותם ההורית, בלי קשר לשאלת המשמורת. למעשה הועדה ביטלה את מושג המשמורת כליל.
כללא דמילתא, כי כל זכות שאמרו 'הבת אצל האם לעולם', בזכותה דברו ולא בזכות האם, וכן בבן עד שש, בזכות הבן דברו ולא בזכות האם, דבן עד שש בצוותא דאימיה ניחא ליה. אם כן, כל שיראה לאב או לאפוטרופוס שהוא חוב לבן או לבת, הרשות בידם, שיכולם לומר לאם 'מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא בזכות הבת, והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך'.הרי שהסיק באופן ברור כי מה שעומד לנגד עינינו היא טובת הילד, ולא טובת הוריו של הילד. ועוד הוסיף שם המהרשד"ם:
אלא על כורחך יש לך לומר שחכמים דברו על הסתם. אמנם אם יראה בעין שתקנת הבת אינה להניחה אצל אמה, ודאי ואין ספק שיש כח לבית הדין לראות על תקנתה.וכן כתב המבי"ט (שו"ת חלק ב סימן סב):
למדנו מכאן שתגדל הבת אצל אמה שתלמד לה אומנות נשים וצניעות דרך נשים, ואם כן אפילו נתרצית האם לתתן לאב – חייב להחזירן כשתרצה היא להחזירן לביתה, כי מה שאמרו הבת אצל אמה, לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת שתלמוד דרך נשים עם אמה כדאמרן, ואם כן מה לי שנתרצית לתתה לו אז וחזרה ונתרצית לקחתה אצלה, או שהיתה אצלה מקודם.לדבריו, משמורת הילדים אינה נקבעת על פי הקשר שבין הילד להורה, אלא טובת הילד גרידא היא המנחה בקבלת ההחלטה (ועיין שורת הדין כרך ט עמודים צד-קג, מאמרו של הגר"י גולדברג שליט"א, שדין זה של בת אצל אמה הוא רק תקנה ולא מעיקר הדין, ואחת ההשלכות מקביעה זו, שאחר הגירושין האב זכאי להחליט בדבר חינוכה של הבת ולא האם, אף שהבת בפועל אצל אמה. עיין שם ראיותיו בהרחבה).
החזקת הילדים איננה שאלה של זכות האב או זכות האם כי אם טובת הילדים והיא הקובעת, ולכן אם בית הדין רואה שטובת הבן הוא שיהיה אצל האם גם לאחר גיל שש, משאירים אותו ברשות האם והאב חייב במזונותיו.ועוד ראיתי בפד"ר אחר (חלק א עמודים 177-176), שם עסקו בענין אב, בעל המשמורת על הילד, המעוניין לצאת לחו"ל לתקופה מוגבלת והאם מסרבת לכך בטענה שזה מרחיק ממנה את הילד למשך אותה תקופה, והזכירו בין השאר את טובת הילד מול טובת ההורה, וכך כתבו:
ועוד, בשעה שעומדת לפנינו השאלה מה להעדיף, את זכויות האם או טובת הילד, ודאי שטובת הילד קודמת. ובעובדה שלפנינו יש מקום לחשוש שהעברת הילד מטיפול האב לטיפול האם ואחר כך שוב לטיפול האב, ישפיע לרעה על יציבותו הנפשית של הילד, דבר זה משמש אפוא נימוק נוסף לא להוציא את הילד מידי האב למשך חדשי העדרו מן הארץ.וכך ביאורו את הדברים בפד"ר (חלק א עמוד 157):
והסבר הדברים הוא, כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים, אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחויבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא, טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזו אופן תהיה וכו'.ועיין גם בפד"ר (חלק ג עמוד 358) שם כתבו כך:
אולם לפי האמת אין כאן כלל מקום לטענת אונס על הסכמתה [...] דכל הנדון הוא רק מה שהוא לטובת הבת. ואם בנדון דידן טובת הבת היא שתהיה זמן של ששת החדשים הנזכרים לעיל אצל האב, כפי שקבע בית הדין בפסק הדין המעורער – לא צריכים כלל להסכמת האם, ויכול בית הדין הדן בדבר לקבוע כך אף נגד הסכמתה. ולהפך: אם טובת הבת הייתה דורשת שתהא אצל האם אף בששת החדשים האלה – לא היה משנה הדבר אף אם היתה מודה שנתנה הסכמתה מרצון שתהא אצל האב, אם אחר כך מסכימה לקבלה לרשותה, שכל דין מקום החזקת הילדים איננה שאלה של זכות האם או זכות האב אלא טובת הילד קובעת.וראה עוד בספר פסקים וכתבים לגרי"א הרצוג זצ"ל (שו"ת אבן העזר עמוד תקכב) שכתב כך: "צדק הטוען מצד הבעל שלא מצינו בפוסקים שבעניינים הללו מתחשבים ברחמנות על ההורים [...]"
כעת נחזי אנן אם יש ממש בנימוקים אלו של המערערת. כלל גדול הוא בהלכה היהודית מדור דור, ויסוד מוסד הוא בבתי הדין בארץ ישראל כי כל שיקול והחלטה בנוגע לקביעת מקום החזקת הילדים חייב להתבסס על מה שהוא טוב יותר לילדים, כמו שהביא הרמ"א באבן העזר (סימן פב סעיף ז) בשם מהר"ם פאדוואה: דווקא שנראה לבית הדין שטוב לבת להיות עם אמה. אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה.ועוד הוסיפו:
כל זה מתבסס על שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן שכתב (בסוף סימן לח): ולעולם צריך לדקדק בכלל הדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית הדין בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים, שבית דין אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן.ועוד:
וכן הוא דעת הרא"ש בתשובות (כלל פב סימן ג) כשיטת הרמב"ן. והוא כלל גדול בהלכה ובפוסקים שונים כגון הרדב"ז (בחלק א סימן קנו) שכתב: כללא דמלתא: הכול תלוי בראות בית הדין באיזה מקום יש תקנה לילד יותר, וכמו שהביא דבריו בפתחי תשובה (באבן העזר סימן פב ס"ק ז) וכו'.וכן הוסיפו:
וכלל גדול זה כבר קבע המהר"ם פאדוואה כנ"ל, וכן כתב בשו"ת משפטי שמואל (סימן צ) בה סומך על דברי המיוחסות להרמב"ן, שיש כוח ביד בית דין להוציא ולתת היתום למי שימצאו שזה לטובת הילד, וזהו מה שאמרו מה כח בית דין יפה וכו'.וסיכמו ביחס לנידון שלפניהם:
ברור אפוא שגם בית הדין האזורי בת"א כל שיקוליו והחלטותיו בקביעת מקום ההחזקה של הילדים מבוססים על מה שנראה בעיניהם שזהו טובתם של הילדים, ללא כל שיקול אחר, באשר זוהי ההלכה של תורת ישראל, וכן נהגו בתי הדין ומורי הוראה בכל דור ודור, לשקוד על תקנת הילדים וטובתם בלבד, וזהו שעומד תמיד לנגד עיני בתי הדין בישראל.הרי שעל פי דעת תורה, כל הדיון בשאלת החזקת הילדים אינו סביב ההטבות של ההורה המשמורן וכד', אלא רק סביב טובת הילד עצמו.
כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתם דמילתא הבת אצל האם, והבן גם כן בקטנותו, ואחר כך עם האב וכו' שכל זה תיקון הולד על הסתם, אבל אם ראו בית הדין שאין בזה תיקון אלא אדרבא קלקול, מחזירין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינים. וכל הפוסקים הסכימו לזה שהכול תלוי כפי ראות עיני בית הדין מה שהוא תיקון לולד.הרי שאין כלל קבוע בדבר מקום הילדים, אלא ישנו רק כלל קבוע (זה המובא בגמרא ובשו"ע) התקף רק בהעדר הכרעה אחרת על ידי בית הדין.
נציין כי בנסיבות תיק זה, האם התרחקה עם הבן מאזור מגוריהם ב[נ'] לישוב [...], ואין סיבה כי טובת הילד והסדרי הראיה שלו עם אביו ייפגעו בשל כך. בית הדין אף מוצא מקום לשבח את האב המוכן להשקיע מכספו ומזמנו בשכירות דירה באזור מגורי האם, כדי לחזק את הקשר שלו עם הקטין, ורואה בכך רק ברכה לבן.החלטה זו באשר למשמורת המשותפת היא זמנית בשלב זה, ותיבחן בהמשך כמקובל בהתאם להתפתחויות הרלוונטיות שבתיק.