רקע עובדתי והליכים קודמים
בתאריך י"ד במרחשוון התשע"ה (7.11.14), הגישה התובעת [פלונית] (להלן: האישה) תלונה למשטרה על איומים מצד הנתבע מר [פלוני] (להלן: הבעל).

בתאריך ד' בכסלו התשע"ה (26.11.14), הגישה האישה באמצעות ב"כ עו"ד דורית לופו בקשה לצו הגנה בבימ"ש לענייני משפחה בבאר שבע בטענה כי הבעל מאיים עליה שאם יתברר שבנם הקטין אינו שלו יפגע בה. כמו כן טענה שהוא שובר חפצים, ומתנהג כאדם אובססיבי.

בית המשפט נענה לבקשתה והוציא צו הגנה כנגד הבעל.

בתאריך י"א בכסלו התשע"ה (3.12.14), פנתה האישה שוב לביהמ"ש בבקשה להארכת הצו בעוד שלשה חודשים, בית המשפט נעתר לבקשתה.

הצדדים הגיעו להסכמה שהבעל יראה את בנו הקטין פעם בשבועיים בבית קפה בדרום הארץ בנוכחות אדם נוסף.

תביעת הגירושין, רקע וטענות
בתאריך כ"ב בטבת התשע"ה (13.1.15) הגישה האישה באמצעות ב"כ עו"ד דן תורג'מן תביעה לגירושין ובה פירטה האישה את העובדות והנימוקים לבקשתה.

הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י בתאריך ב' בכסלו התשע"ד (5.11.13). ולהם בן קטין משותף יליד ד' בניסן התשע"ד (4.4.14).

בסמוך לחתונה החל הבעל לגלות ניצני קנאה מוגזמים, לאחר החתונה המצב החמיר והבעל חשד באשתו שהיא בוגדת בו והחל לצעוק עליה ולקללה במילים "זונה" "בוגדת" "שרמוטה" וכן "עיוורת" (האישה סובלת מעיוורון חלקי), כמו כן הבעל החל לזרוק חפצים בבית (תמונות, טלפון נייד, מחשב). האישה החלה לחשוש וברחה עם בנה לבית הוריה. הבעל אינו משלם מזונות לבן.

האישה ביקשה לחייב את בעלה בגט.


בתאריך י"א אדר התשע"ה (2.3.15) התקיים דיון בביה"ד.

האישה ביקשה להתגרש, הבעל אמר כי אינו מוכן להתגרש וכי האישה רוצה לגור בעיר אחרת "והמצב ימנע ממני לראות את הילד".

לטענת האישה:

"זו קנאה אובססיבית, מחשבות שאני בוגדת בו [...] הוא טוען שאני בעבודה בוגדת עם גברים אחרים, אח"כ זה עבר לקללות, זונה, שרמוטה, עיוורת [...] היה מצב שבבית ההורים שלי הוא כעס, הוא דרש לדעת את כל הגברים שהייתי איתם לפני החתונה ויצאתי איתם, ובגלל שהוא אמר שלא סיפרתי לו הוא אומר שאני בוגדת, הוא שבר שתי תמונות בבית של ההורים שלי [...]

חזרתי לבית אחרי הלידה [...] הוא אמר שהעקמת שלי בגב זה מכל הגברים שעלו עלי [...] הוא התקרב אלי לפנים בתנועות של איום, ובבוקר ברחתי משם,

אחר כך הוא רצה לראות את הילד ואיים עלי אם הילד לא שלי, שנינו – אני והילד – לא נחיה, אז הגשתי תלונה במשטרה [...]"

ביה"ד דן בנושא הכתובה:

"ב"כ האישה: אם הם יתגרשו היא תוותר על הכתובה [...]

ביה"ד: מה הסכום?

הבעל: לא זוכר זה אצלה, אולי 180.000 ש"ח."

ובהמשך הדיון (מתוך הפרוטוקול):

"הבעל טוען: יש לי כאן דף שהיא השאירה כשהיא עזבה את הבית [...] היא כתבה שני דפים, והתנאי היחיד להישאר כזוג זה לעבור לעיר אחרת [...]

אני לא מוכן לוותר על הילד שלי, אני מוכן להיות פרוד, אני לא אחזיק אותה בכוח.

ביה"ד: אז תן לה גט?

הבעל: אני לא אתן, יש כאן ילד [...]"

בהמשך הדיון שאל ב"כ האישה: "שברתָ רהיטים?"

הבעל השיב:

"תספרי למה זה קרה, היא שיקרה לי שלוש פעמים, היא אמרה שלפני החתונה היא יצאה עם גבר – שניים שהיא הכירה קודם, ואחרי החתונה אני מגלה שהיו לה פי שלוש."

ביה"ד החליט לקבוע מועד בהסכמה לסידור גט.

אך בתאריך כ"ו בניסן התשע"ה (15.4.15), מועד סידור הגט, סירב הבעל וכמתואר בפרוטוקול:

"ביה"ד: מתגרשים היום?

הבעל: לא.

האישה: כן.

הבעל: אני רוצה שלום בית, אני רוצה לגדל את הילד [...]

ביה"ד: פעם קיללת אותה ?

הבעל: יכול להיות אבל זה היה כי נפגעתי [...]

האישה: מה עם הרכוש שהוא שבר לי, הוא שבר מחשב נייד ותמונות

הבעל: נפגעתי קשה מאד ממנה אז שברתי תמונה שלנו יחד [...]

הבעל: אני לא אתן גט, פרינציפ, היא התעקשה על החתונה הזו שתישאר כך."

ביה"ד החליט להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע בניסיון לגשר בין הצדדים.

בתאריך כ"ז באדר ב' התשע"ה (6.4.16) התקיים דיון נוסף, ביה"ד ניסה לגבש פשרה ודיבר עם כל צד בנפרד, באין הסכמות בין הצדדים החליט ביה"ד לקבוע מועד להוכחות לחיוב הבעל בגט ובכתובה.

בתאריך ה' בתמוז התשע"ו (11.7.2016) התקיים דיון הוכחות בביה"ד. בחקירה חזרה האישה על טענותיה בדבר איומים, השפלות וקללות מצד הבעל.

הבעל השיב:

"מה שאמרתי יכול להיות דברים שאני מתנצל, לא שיניתי שום דבר, אמרתי שאם אמרתי דברים, זה היה בלהט."

ביה"ד החליט שכל צד יגיש סיכומים.

בתאריך א' באלול התשע"ו (4.9.16) הגיש ב"כ האישה את סיכומיו שבהם כתב:

"[...] גילויי הקנאה מצד הבעל החלו להחמיר אחרי החתונה [...] הבעל החל לקלל את האישה ולכנות אותה 'זונה', 'שרמוטה', 'בוגדת וכן 'עיוורת' [...] שבר תמונות ועוד בבית הוריה [...] הבעל מוכן להתגרש אך דורש לא לשלם מזונות ומדור כלל [...] האישה הגישה תלונה כנגד הבעל [...] ואף ניתן לבעל צו הרחקה ע"י בית המשפט [...]"

וסיים: "מתבקש לחייב את הבעל במתן גט ואף לכפותו אם יהיה צורך."

בתאריך י"ט בטבת התשע"ז (17.1.17) הגיש הבעל בקשה לקביעת מועד דיון ובסופה כתב הבעל שאינו מוכן לתת גט.

ביה"ד דחה את הבקשה והסיק בהחלטתו ש"התנהלות הבעל בתיק אינה ראויה".

בתאריך כ"ג באדר התשע"ז (21.3.17) הגיש ב"כ הבעל, עו"ד יוני שמיל, בקשה לשלום בית. ביה"ד החליט שבקשה זו נדחית והבהיר כי תיק הצדדים בהמתנה לפסק דין.

דיון
ראשי פרקים
א. אישה שטוענת שבעלה משפיל אותה ומשליט כלפיה אלימות נפשית מחייבים את הבעל בגט – הדבר תלוי אך ורק ברגשות האישה כלפי הבעל
ב. טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובתה – פעמים שנאמנת
ג. בטענת 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת' – מחייבין בגט
ד. צירוף שיטת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י
ה. מסקנה ופסק דין

א. אישה שטוענת שבעלה משפיל אותה ומשליט כלפיה אלימות נפשית מחייבים את הבעל בגט. הדבר תלוי אך ורק ברגשות האישה כלפי הבעל
במקרה העומד לפנינו, האישה מתלוננת על קנאה אובססיבית ששרוי בה הבעל כלפיה והחשדות שלו שהייתה עם הרבה גברים לפני הנישואין וכן שגם עכשיו בוגדת בו. מצב זה מביא את הבעל לקלל אותה ולהשפילה וכן לשבור חפצים ואף לאיים על חייה.

האישה מכחישה כל בגידה מצידה. האישה הגישה תלונה במשטרה ואף ביקשה צו הגנה בבית משפט וקיבלה.

בחקירתו בדיון אמר הבעל:

"לא אמרתי, ואם הערתי לה דברים, זה בגלל כעסים ודברים שהיא עשתה לי, לא זרקתי סתם דברים [...]

התחתנו הכול היה טוב, אחרי זה היא פתחה את זה בפני על כל החברים שהיא אמרה ששיקרה לי, אז התעצבנתי, שברתי את התמונה [...] מה שאמרתי – יכול להיות שאמרתי דברים שאני מתנצל, לא שיניתי שום דבר, אמרתי שאם אמרתי דברים זה היה בלהט [...]"

לאחר שמיעת טענות הצדדים וחקירתם התרשם ביה"ד שהאישה דוברת אמת, שהרי הבעל הוא יותר מ"מודה במקצת" לטענות האישה על קללות והשפלות, והאישה מרגישה מפוחדת ומאוימת מנוכחות הבעל.

לפיכך נראה שהבעל חייב להוציא את אשתו בגט. שכן מצינו בדברי רבותינו שטענת 'מאיס עלי' שטוענת האישה תלויה ברגשות וביחס האישה כלפי הבעל, בהנהגותיו ובמידותיו כלפיה.

כתב בשו"ת הרשב"א (מיוחסות לרמב"ן סימן קלח):

"האומרת 'מאיס עלי' אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס עליה, לפי שכשם במאכל, כך הדעות באנשים ובנשים [...]"

וכן מביא הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תקעג):

"במה שהסתפקתם שאמרה ההיא מאיס עלי [...] אינו כן שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאים בעיני נשותיהם, וכמה יפים וטובים שסר הטעם בעיניהם [...]"

וכן הביא בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר חלק א סימן ב אות ה):

"ועוד יש לחלק ד'מאיס עלי' הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמננו גילו חכמי הרופאים מחלה ידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע [...] אבל טענה נפשית גופנית כמו מאיס עלי הוא עניין אחר, ואם דעת ביה"ד מתיישבת שיש מקום לכך, מתחשבין עמה [...]"

וכן כתב הגר"א אטלס (דברי משפט חלק ב עמ' קלה):

"יש סוג אחר של מאיסות כזו שאינה בעצם האדם אלא מאיסות זו קשורה לרגישות האישה, לטעמה, ולדעתה, והרי זה כאוכל שאינו מאוס בעצם, אלא שיש אדם הבוחל ממנו [...]"

וכתב התשב"ץ (חלק ב סימן ח):

"על אישה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת בו, והכל יודעים שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות [...]

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן 'לחיים ניתנה ולא לצער' [...] כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, אבל הכא 'מעוות לא יוכל לתקון' הוא ומקרא מלא דבר הכתוב 'טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב', ועוד כתוב 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו', הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס [...]"

ובמיוחד בנידוננו, לפי מה שכתב השלטי גיבורים (על המרדכי בפרק החובל): "הקורא לאשתו 'זונה' במריבה, מלקינן ליה ומתרינן ביה דאי קרי ליה זימנא אחריתי, יוציאה ויתן כתובה."

הרי מבואר שאם האישה מואסת את הבעל עקב השפלות וקללות והנהגת אלימות נפשית בבית יכולה לטעון 'מאיס עלי' ויוציא בגט, ובמיוחד שרגיל לקללה בכינויים כזונה חייב להוציא. ומה שהשלטי גיבורים כתב "מתרין בו" היינו כיוון שהשלטי גיבורים מדבר על פעם אחת לכן צריך התראה, אבל ברגיל בכך חייב להוציא.

והנה דעתו של מהר"א ששון בספרו תורת אמת (סימן קפ) הובא (בקיצור) בבאר היטב (אבן העזר סימן עז ס"ק יב) ובאוצר הפוסקים (שם קונטרס כפיה, אות י) שאם האישה אומרת 'מאיס עלי' אפילו אין זה מחמת בעילה הוויא טענה – תחילה הציע הספק שבנידונו ועיקר דברי הספק הם אי בעינן 'מאיס עלי' מחמת בעילה או לא ולבסוף מסיק:

"כל זה אני מספק בנידון דידן ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו, ואפשר שהם הניחוהו לרוב פשיטותו, ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת 'שנאתיו', 'לא יקרא עוד בעלי' הוי 'מאיס עלי'."

ב. טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובתה – פעמים שנאמנת
דעת החזון איש (אבן העזר סימן סט אות טז) מבוארת, שכתב:

"דכל שמתאמת דבריה [...] לא הפסידה כלום במה שתובעת גם כתובתה, וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה. והעיקר לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במה שתבעה כתובתה, אבל אם נראים הדברים שבעלה מאיס עליה אלא שמבקשת כתובתה כדי שתוכל להתפרנס, למה לה לוותר על שלה? כיון שחייב לה כתובה אינה מפסידה בתביעתה, וכל שכן שאומרת שיתנו לה לפי הדין המגיע לה, שלא הפסידה בכך."

וכך מובא כבר התשב"ץ (חלק ב סימן ח) המובא לעיל:

"על אישה שבעלה מצער אותה הרבה [...] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים את המעוקות [...]"

הרי לנו שאפילו כשהאישה תובעת כתובתה תלוי בראות עיני בית הדין. ובנידון דידן לא הגישה האישה תביעה לכתובה, אך ב"כ האישה טען בדיון מתאריך י"א באדר התשע"ה (2.3.15):

"לא הגשנו תביעה לכתובה. דיברתי איתה, אם הם יתגרשו היא תוותר על הכתובה, אבל אם הוא יתעקש ויידרש דיון הוכחות, היא תעמוד על כתובתה."

ולפי האמור, גם אם נחשיב את דברי ב"כ האישה כטוענת לכתובה למרות העדר תביעה לפנינו, יכולה האישה לטעון שרוצה להתגרש מאחר ומאוס עליה.

ג. בטענת 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת' – מחייבין בגט
הנה מצינו מחלוקת בין הראשונים אם ניתן לחייב את הבעל במתן גט בכהאי גוונא.

השיטה מקובצת (כתובות דף סד) מביא בשם רבנו יונה שאין כופין גט אבל מודיעין לו שמצווה לגרשה, ורבנו תם סובר שאפילו את זה לא נגיד לו. מדברי המאירי משמע שמחייבין את הבעל בגט. והריטב"א מביא בשם רבו, הרא"ה, שאין מחייבין את הבעל.

אבל האחרונים פוסקים במקרה של 'מאיס עלי' באמתלא ברורה מחייבין את הבעל בגט, בראשם הרב הראשי, הגאון הראי"ה קוק זצ"ל בספרו (עזרת כהן תשובה נו):

"מכל מקום מפני חומר אשת איש אין אנו נהוגין לכוף לגרש, אבל מכל מקום מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו כסברת הרמב"ם 'שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות' כיון שהיא אומרת 'מאיס עלי' בטענות מבוררות והוא מעכב אותה [...] ובודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות [...]"

וכך פסקו הראשון לציון הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמידט (הובא בפד"ר כרך ז עמ' 205):

"[...] אך בנוגע לחייבו בגט, בזה יש לומר דשפיר מחייבינן ליה במתן גט בטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת [...]"

במקרה שלפנינו בית הדין התרשם שהבעל המאיס את עצמו על האישה בחשדותיו כלפיה בבגידה וכן בבירור הגברים שהיו לה לפני הנישואין, והבעל אינו מכחיש את חשדותיו אלו. כמו כן ההתנהגות האלימה בשבירת חפצים ובקללות עד שהאישה קצה בו, ובזה מחייבין בגט.

ד. צירוף שיטת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י
הנה במקרה זה בית הדין התרשם בדיונים שגם הבעל אינו רוצה להמשיך את חיי הנישואין אלא שרוצה לראות את בנו, ורק מסיבה זו מעכב את נתינת הגט.

בדיון הראשון אמר הבעל: "יש כאן ילד שמעורב, מבחינתי גירושין זה לוותר על הילד."

ובהמשך הפרוטוקול: "ביה"ד: אז תן לה גט, הבעל: אני לא אתן, יש כאן ילד. אני רוצה להתגרש קודם בשלום."

ובדיון השני אמר הבעל: "אבל אם היא מתעקשת על הגירושין אז נסדיר את העניין של הילד." ובהמשך: "אם היא רוצה ללכת לכיוון הזה לא אחזיק אותה בכוח, אבל אני רוצה כמה דברים בקשר לילד. אם אני אתן לה גט מאיפה אני יודע אם אני אראה אותו."

הבקשה האחרונה שכתב הבעל בדבר רצונו בשלום בית נראית רק מהשפה ולחוץ.

והנה ידועה שיטת רבנו ירוחם (מישרים חלק ח נתיב כג):

"וכתב מורי הר"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה', והוא אומר 'אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר הכתובה ונדוניא [...] לאחר שנה כופין אותו לגרש [...]"

וכן ידועים דברי הגר"ח פלאג'י (ספר חיים ושלום חלק ב סימן קב) שבמצב שאין סיכוי לשלום בית והצדדים פרודים י"ח חודש, על ביה"ד לעשות מאמץ להפריד בין הצדדים.

בנסיבות שלנו הצדדים פרודים כשנתיים, האישה טוענת 'מאיס עלי' והבעל מתנה את הגט בהסדרי שהות שאינם נידונים כלל בביה"ד אלא בבית המשפט, הרי יש מקום לחייבו בגט ובמיוחד לאור מאמרו של הג"ר נחום פרובר שליט"א (פורסם בקובץ כנס הדיינים התשס"ח עמ' 114) שכתב:

"[...] לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש. וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו: אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האישה תרצה לחזור אליו או לחילופין כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו."

מסקנה ופסק דין
1. הבעל חייב לתת גט לאשתו.
2. על המזכירות לקבוע מועד לחקירת שמות וסידור גט [...]
3. ביה"ד לא דן ולא פסק בעניין הכתובה מאחר שאין בפנינו תיק לתביעת כתובה.

הרב יאיר לרנר |

אוסיף עוד טעם לחייב את הבעל בגט, מלבד טענת 'מאיס עלי':

האישה חוששת מאד לחייה וזאת בעקבות איומי הבעל.

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף ה) נפסק:

"איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו: 'אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו' – אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

ובביאור הגר"א (שם ס"ק יז): "דכאן יש לומר: כיון שידעה אינה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל כמ"ש בסעיף א'."

כלומר: על פי הסבר הגר"א אם לא ידעה על כך מראש, קודם לנישואין, כופין אותו לגרש.

בנדון דידן האישה חשה פחד עמוק מהבעל וזאת בעקבות קנאות אובססיבית חולנית, שבירת חפצים, ואיומים מפורשים שבהם איים הבעל על חייה. בגין אותם איומים, התנהלו דיונים בבית המשפט.

לאור האמור אני מצטרף למסקנות עמיתי.

הרב אברהם שינדלר

מצטרף למסקנות.

הרב רפאל י' בן שמעון

נפסק כאמור במסקנות.

ניתן ביום י"א באייר התשע"ז (7.5.2017).