תקציר העובדות
המנוח ר' ל' כתב צואה בתאריך כ"ה בחשון תש"ן (23.11.89) ובה הוריש את כל רכושו לשתי בנותיו היחידות א' וד'.

מר ר' ל' נפטר כאלמן בתאריך ז' בסיון תשע"א (9.6.11) והותיר אחריו את שתי בנותיו הנ"ל.

בתאריך י"ד באב תשע"א (14.8.11) הוגשה לבית הדין בקשה לקיום צואה, הבקשה הוגשה על ידי בנותיו של המנוח מר ר' ל', המוטבות בצואה.

בתאריך כ"ה בתשרי תשע"ב (23.10.11) התקיים דיון בעניינם ובסיומו הוצאה החלטה להוציא צו ירושה כמבוקש בכפוף להודעת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה.

בתאריך י"ג בחשון תשע"ב (10.11.11) הגישו הגברת מא' וגברת רנ' התנגדות למתן צו ירושה.

למעשה עיקר המחלוקת בין בנותיו של המנוח לבין העותרות מתנהלת בבית המשפט המחוזי (תביעה מספר 4162-10-09). שם הוגשה בקשה לביטול כל רישומי הבעלות במקרקעין שהיו רשומים על שם צ' ל' אביו של המנוח ר' ל'. לטענת העותרות קרקעות אלו הועברו במרמה על שם חברת ל' חברה שהייתה בשליטתו של המנוח ר' ל' ובצו הירושה עוברת לשליטת בנותיו.

במעשה זה, לטענת העותרות, המנוח מר ל' גזל את נכסיו של אחיו - סבם של העותרות, ובכך קופחו זכויותיו ומכוח זה זכויותיהם של העותרות שהינן נכדותיו.

בא כוח העותרות פנה לבית הדין בבקשת התנגדות לצו הירושה בטענה שיש חשש ממשי שצו הירושה ינוצל על ידי בנותיו של המנוח לשם הברחת הממון שעומד במחלוקת הנ"ל.

במקביל להליך בבית הדין התנהל הליך בבית המשפט המחוזי ומשם התיק הועבר לבית המשפט העליון (בע"א 4151/12), בתאריך ה' בחשון תשע"ד (9.10.13) התנהל דיון בעניינם, כאשר העותרת ד' לא הופיעה לדיון היות והגיעה להסכמה עם יורשות המנוח ר' ל'.

בהחלטת בית המשפט העליון נכתב, כפי שיובא לקמן, שהעותרות זכאיות לקבל 7% מרכושו של המנוח (פרוטוקול בסיכומי הבנות ותקציר בסעיף 5 לסיכום העותרת).

סיכום תביעות הצדדים
בנותיו של המנוח מבקשות לאשר את צו הירושה על שמן ולבטל את העיקולים שהוטלו על עזבונו של המנוח.

העותרת מבקשת להשאיר את העיקולים על כנם ולמנות מנהל לעיזבון המנוח אשר יכנס וינהל את כלל נכסיו של המנוח עד לסיום סופי ומוחלט של המחלוקת בין הצדדים וחלוקת כלל נכסי עזבון המנוח.

הליכים משפטיים
כאמור לעיל בתאריך י"ג חשון תשע"ב (10.11.11) הגישו הגברת מא' וגברת רנ' התנגדות למתן צו קיום צואה בטענה שיש חשש ממשי שצו הירושה ינוצל על ידי בנותיו של המנוח לשם הברחת הממון שעומד במחלוקת משפטית.

דיון בעניין התקיים בבית הדין בתאריך כ"ו באלול תשע"ב (13.9.12) במהלך הדיון הגיעו להסכמה שיינתן צו ירושה והמבקשות יעשו בו שימוש אך ורק לעניין כספים שנמצאים ב[מ.] וזה מתוך חשש שאם הכספים לא ימשכו הם ילכו לאיבוד. הצו לא יהיה תקף לגבי שאר הנכסים שיישארו במצבם הנוכחי עד למתן החלטה מבית המשפט בעניין.

ביא' בתשרי תשע"ג (27.9.12) קיבלו ההסכמות תוקף של פסק דין ובתאריך כ"ט בתשרי תשע"ג (15.10.12) הוציא בית הדין צו ירושה שמחלק את עזבונו של המנוח ר' ל' בחלקים שווים בין שתי בנותיו א', ד' - המוטבות בצואה. וכפי שנאמר לעיל התחייבו הבנות שיעשה בו שימוש מוגבל עד להחלטה כוללת של בית המשפט בעניין נכסי המנוח.

בתאריך י"ד בכסלו תשע"ד (17.11.13) הגיש בא כוח הבנות בקשה להסרת ההגבלה על צו הירושה. לבקשה צורפה החלטת בית המשפט העליון בו החלטת בית המשפט המחוזי בדבר ביטול העברת המקרקעין - בוטלה.

בית המשפט העליון קבע שחלקה של המשיבה בנכסים הוא 7% בלבד והיא רשאית לתבוע את חלקה הנ"ל בין מנכסים שנמכרו ובין מנכסים שנשארו ברשות המנוח.

לאחר מספר דחיות של הדיון התקיים דיון בתאריך ט' באלול תשע"ד (4.9.2014), היורשות הגיעו לדיון והעותרת לא הגיעה.

בתאריך ג' במרחשוון תשע"ה (27.10.2014) התקיים דיון נוסף, לדיון הופיע רק אחד מבאי הכוח ואמר שהוא בא בשם שני הצדדים שמבקשים לדחות את מועד הדיון. לשאלת בית הדין מדוע הצדדים לא הופיעו השיב שהצדדים לא יכולים לשבת באותו חדר ובימים אלו מתנהל ניסיון לגישור, הצדדים מבקשים שתינתן להם שהות מתוך תקוה שהצדדים יגיעו להסכם והדיון יתייתר.

וזה לשון החלטת בית הדין שניתנה במועד הדיון הנ"ל:

"לאור האמור בפרוטוקול בית הדין בשלב זה לא קובע מועד דיון, על הצדדים לדווח לבית הדין אודות המשא ומתן ביניהם ורק לאחר מיכן יקבע מועד דיון".

בתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ו (3.4.16) הוגשה בקשתם של היורשות לקבלת צו ירושה ללא הגבלה.

גם כאן ניסיון לקביעת מועד דיון נתקל בדחיות שונות ומשונות, כך שלבסוף נקבע מועד לדיון בתאריך ו' בשבט תשע"ז (2.2.2017), הצדדים הגיעו מיוצגים על ידי באי כוח חדשים.

בא כוח היורשות טען שאין מקום לצו ירושה מוגבל, לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו, וכרגע מדובר בפגיעה ביורשות שסך הכל ביקשו מבית הדין צו קיום צואה וכאשר הצואה כדין ואין מערער על תקפותה אין מקום להתנגדות.

בא כוח העותרות טען שהיות והיורשות לא קיימו את פסק דינו של בית המשפט העליון יש מקום לעיכוב צו הירושה כדי למנוע מצב בו הם מבריחות את הכספים המגיעים לעותרות כדין. ולכן הם דורשים שצו ההגבלה על הירושה יעמוד בעינו עד שהיורשות יעבירו לעותרות 7% מהקרקעות שברשותן ו-7% מהזכויות שהיו ונמכרו (שורות 24-34, 38-39 לפרוטוקול).

לשאלת בית הדין מדוע הם לא מגישים בקשה לבית המשפט לאכיפת פסק הדין השיב בא כוח העותרות שיש מספר דרכים להגיע לאותה תוצאה וזה לשון הפרוטוקול (שורות 48 – 50):

"עו"ד יניב: לא נאמר שאין דרכים אחרות אך יש גם כאן דרך להשיג את התוצאה, אותה דרך של כפיה היינו הקפאת המצב הקיים כי עומדים אנשים שאלו שלפניהם גזלו רכוש משפחתי יש פסק דין ללא עוררין ואף כל פי כן אינם מעבירים את הרכוש שצריך".

הצדדים הסכימו שמדובר על 7% מכלל הרכוש שהיורשות אמורות להעביר לעותרות ובית הדין בהסכמת הצדדים ניסה לרדת לעומק המחלוקת ולנסות להביא את הצדדים להסכמה, התברר שלמרות שאין עוררין על פסק הדין של בית המשפט העליון המורה שעל היורשות להעביר 7% לעותרות, ישנה מחלוקת בין הצדדים כיצד סכום זה יחושב. בהחלטה שניתנה באותו היום התבקשו הצדדים להציג לבית הדין את החומר שנמצא בידם ואת סיכום התחשיב של כל אחד מהצדדים ונקבע תאריך לישיבת גישור ביום י"ז באדר תשע"ז (15.3.2017).

בית הדין ניסה להביא את הצדדים להסכמה בעניין, אך הפער בין הצדדים גדול היה, כך שלא היה ניתן לגשר ביניהם.

ישיבת הגישור לא צלחה, ובית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים.

פסק דין
למעשה בפני בית הדין עומדת שאלה אחת בלבד והיא שאלת צו הירושה. כאמור המחלוקת בין הצדדים על הרכוש שהיה רשום על שם המנוח האם היה שייך לו או לאחרים לא הובאה בפני בית הדין.

נכון הדבר שבית הדין ניסה לפשר בין הצדדים וזאת מתוך רצון להגיע לסיומו של תיק הנמשך זמן רב ונמצא בדיון בערכאות רבות דבר שמקשה על ניהולו ופוגע בכל צדדים, וכן לעשות שלום במשפחה. אבל לעצם השאלה העומדת בפני בית הדין אין זה מעלה או מוריד.

כאמור לעיל בית הדין הקפיא את צו הירושה ולאחר מכן בהסכמה הוציא צו ירושה מוגבל, כאשר היום היורשות מבקשות לאשר את צו הירושה כך שיוכלו להשתמש בו בכל נכסי אביהם המנוח, ומנגד העותרות מבקשות להשאיר את המצב על כנו עד אשר יגיעו הצדדים להבנות בדבר הסכום המדויק המגיע להם ויקבלו אותו.

השאלה העומדת בפנינו - האם ניתן לעקל את נכסי הנתבע, נתונה במחלוקת ראשונים וכפי שהובא בבית יוסף חושן משפט סימן ע"ג.

הרא"ש בפרק קמא דבבא קמא סימן ה' מביא את דברי הגאון שמתיר לעקל את נכסי הנתבע והוא עצמו מסכים עמו ולא מטעמו, ובסוף דבריו כתב שכן דעת הרי"ף בשו"ת, וזה לשונו:

"וכן נמי מי שבא לפני בית דין ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו בית הדין הנכסים עד שיתברר תביעתו, וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין, ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין, ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר, וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן, אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי אמר ליה אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך".

לעומת זאת הרמב"ן חולק והובאו דבריו בבעל התרומות (שער ט"ז ח"ג) וזה לשונו:

"ומפני שנסתפקתי בהכרעתם שאלתי בזה הרב רבי משה בן רבי נחמן ז"ל. וזה אשר השיב, אף על פי שאימת חכמת הרב מוטלת עלינו - אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית דין משום חששא זו שמא יזכו אחרים בממונו [...] אבל בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו. וסוף דבר גבי מלוה ולוה אין בית דין נזקקין להם עד שיגיע זמנם, אבל גבי מוכר שמא יש לדון כדברי רבינו ז"ל, מפני שהוא קרוב למקח טעות, וכל שכן היכא דאתנהו לזוזי דיהיב ליה, כדאמרינן עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, ועוד נתישב בדבר".

וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן תתק"ח).

נמצא שבדין עיקול יש שלוש דעות, לדעת הרא"ש הדין הוא דינא דאוריתא, לדעת הגאונים הוי דין דרבנן ומעקלים מכח התקנה, לדעת הרמב"ן והרשב"א אין היתר לעקל את נכסי הנתבע אלא במקרים מיוחדים שבהם יש לדון.

למעשה השו"ע והרמ"א מסכימים שניתן לעקל את נכסי הנתבע, הרמ"א מוסיף שהמנהג לעקל אף על פי שאין כל כך צורך, וזה לשון השולחן ערוך (חושן משפט הלכות הלוואה סימן ע"ג סעיף י'):

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר מצאתי מנכסי פלוני, ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו. הגה: והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' ס"ד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סימן ש"ה)".

ועיין בדברי הש"ך סוף סימן ל"ג שכתב וזה לשונו:

"ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים, קיצרתי".

וכן כתב בס"ק ל"ד לאחר שהביא מחלוקת בעיקר דין עיקול נכסים ובפרטי הדינים, עיין שם.

למעשה נהגו היום בתי דינים כדברי הרמ"א ומטילים עיקול על נכסי הנתבע.

ונראה שפסק דין לעיקול נכסים צריך למצוא את האיזון בין שני גורמים עיקריים:

א. מידת החשש שהרכוש יוברח.

ב. מידת הפגיעה במי שרכושו מעוקל.

כאשר מעקלים רכוש של אדם ומונעים ממנו להשתמש בו, בית הדין צריך לברר שאכן יש חשש שהרכוש יוברח או יעשה בו שימוש לא ראוי שיפגע בזכויותיהם של אחרים, וגם הרמ"א שכתב שנהגו לעקל אף על פי שאין בו צורך כולי האי, לא דיבר על מקרה שבו אין בכך שום צורך.

כמו כן בית הדין צריך לוודא שאכן מניעת העיקול תגרום לבעל הרכוש פגיעה לא סבירה ולא מידתית. לא יתכן שנפגע בזכויותיו הממוניות של אדם ונגרום לו נזק ממשי ולא סביר מתוך ספק ששמא אחר יפגע.

ועיין פד"ר חלק יא (עמוד 40) ושו"ת דברי חיים (חושן משפט חלק ב' סימן ז').

דבר זה מסביר את החלטותיו של בית הדין. בתחילה בית הדין הקפיא את צו הירושה. לבית הדין היה חשש סביר שהרכוש שעומד במחלוקת משפטית שאיננה מתנהלת בבית הדין ואין לבית הדין השפעה עליה יוברח, ולכן מתוך רצון למנוע פגיעה במבקשות ומתוך רצון שהחלטות בית המשפט יכובדו ככתבם וכלשונם בית הדין הקפיא את צו הירושה.

לאחר שהובהר לבית הדין שההקפאה הגורפת גורמת נזק לא מידתי לבנותיו של המנוח, בית הדין הוציא צו ירושה חלקי שממזער את הנזק מחד ולא פוגע בעותרות מאידך. כאמור לעיל הדבר נעשה בהסכמת הצדדים.

היום, לאחר שנים של התדיינות משפטית ולאחר שבית הדין נוכח, לאחר שעות רבות שהושקעו בניסיון הגישור, שהעותרות אינם מעוניינות בפשרה או בגישור או אפילו בהגעה להבנות, הם מעוניינות לקבל סכומי כסף גדולים מעיזבונו של המנוח, ובית הדין שכאמור לא דן בעניין יאמר בזהירות המתבקשת שלא נראה שמגיע להם, וזאת ללא כל נכונות לפשרה.

כאמור בית הדין לא נכנס למידת הצדק בתביעות היות ונושא זה לא עומד לפניו, אבל לבית הדין הוברר שצו העיקול הפך להיות כלי בידן של התובעות, כלי שעל ידו הם מנסות להשיג הישגים משפטיים וללחוץ על הצד השני להגיע לפשרות שאינן מתקבלות על הדעת ובדרישה של סכומים גדולים.

למעשה בא כוח העותרות אמר את הדברים באופן גלוי וברור בפרוטוקול הדיון שצוטט לעיל, ואף על פי שלדבריו מדובר ברכוש שמגיע לעותרות על פי דין, עדיין הוא נמנע מלעתור לערכאות האמונות על הטיפול בעניין ומעדיף להקפיא את צו הירושה על ידי בית הדין שתיק הרכוש כלל לא עומד לפניו.

משכך, צו העיקול אינו עומד בשתי הדרישות שהובאו לעיל. לא מדובר בחשש סביר של העותרות שהכסף יוברח או יעשה בו שימוש שאינו ראוי, אלא בניסיון להקפיא את המצב כדי ללחוץ על היורשות, ומצד שני מדובר במקרה בו נעשה שימוש לא ראוי בצו העיקול ובפגיעה לא מידתית בצד השני שאינו יכול לעשות שימוש בנכסיו, גם בחלקים שמגיעים לו לכל הדעות, ונאלץ להתפשר ולהסכים לדברים שאינם לרוחו.

ועיין בשו"ת מהר"י ווייל סימן ל"ד וזה לשונו:

"חיים ברכה ושלום מעתה ועד עולם לאהובי מהר"ש יצ"ו, עדיין אני עומד בדבריי הראשונים שלא לעכב ממון של אדם בשום מקום אם הנתבע מרוצה לעמוד לדין במקומו מפני תיקון העולם כאשר כתבתי לכבוד תורתו כבר. וכן שמעתי שהיה מהר"א כ"ץ ז"ל נוהג והכי מסתבר. ומתקנת העיקול איני מביא ראייה דדילמא תקנת העיקול לא נתקנה אלא על הנפקד שהנפקד עצמו לא יעכב מה שהופקד בידו והכי משמע לישנא במרדכי. ומה שאמר דניכסי דאיניש אינון ערבאין ביה כולי ומפ"ק דב"ק באשר"י - כולהו איירי שהלוה ודאי חייב מזה איני צריך להאריך".

והנה כל המעיין בפרוטוקולים היורשות ובא כוחם מעולם לא ברחו מהדין, ואף היו מעוניינים לקבל את הכרעת בית הדין בעניין גובה הרכוש שהעותרות אמורות לקבל, וזאת על אף שעניין זה אינו נמצא בסמכות בית הדין, כפי שכתבנו לעיל, זאת ועוד, בא כוח היורשות הצהיר, שהתובעות רשאיות ללכת לכול ערכאה שירצו, ויתבעו את היורשות על פי פסק הדין של בית המשפט העליון, וכל פסק שייפסק נקבל ונקיים, אנו לא בורחים מהדין, מה שמגיע להם הם יקבלו, ויותר מזה בישיבת הגישור הציעו היורשות סכום מסוים בכדי לסיים את ההליך אך התובעות ובא כוחם דרשו סכומים גדולים יותר כך שלא הייתה הסכמה, אם כן כאמור במהר"י וייל סימן ל"ד שהיורשות הנתבעות מעוניינות לעמוד בדין בכל ערכאה שיידרשו - אין מקום לעכב את הממון.

כמו כן ליורשות ממון רב בתים וקרקעות המניבים רווח גדול, וחברה לפיתוח חקלאי ולסחר בע"מ, כך שקשה לומר שישנו חשש ואפילו חשש קטן שיבריחו או ימכרו את הנכסים לא בזמן הקרוב ולא בזמן הרחוק.

על אף פניית התובעות ובא כוחם למשרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, כתב בא כוח היועץ המשפטי בתגובתו שאין עילה להתנגד לצו המבוקש.

עוד יש לומר, בקשת התובעות, בעיקרה, עוסקת במחלוקת משפחתית, שלדברי התובעות אביהם של היורשות הנתבעות גזל קרקעות מאחיו, וקרקעות אלה שייכים להם. טענות התובעות בעניין גזל הקרקעות התרחשו עוד קודם פטירת המנוח, ואין בטענות אלו כדי למנוע מתן צו קיום צוואה מאחר ואין בטענות אלו נגד תוקף הצוואה או כשרותה (עיין בסעיף 67 לחוק הירושה). זאת ועוד, בירור מחלוקות כספיות הקשורות להיקף העיזבון, אינו אמור להשפיע על קיום צוואת המנוח, מה עוד שכבר ניתן פסק דין בעניין הרכוש שאמורות לקבל התובעות מהעיזבון, והנתבעות היורשות אינם מתנגדות, כל המחלוקת ביניהם מהו ה-7% שאמורות לקבל ומהו שיעורו, עניין זה אין לו קשר למתן אישור קיום הצוואה והתובעות רשאיות לגשת לרשום הערת אזהרה בעניין הנכסים של החברה או לחילופין לממשו בכל ערכאה.

כמו כן המעיין בכתב התביעה סעיף 5 יראה מה שכתב בא כוח התובעות:

"התובעות חוששות, כי בנותיו של המנוח, שהן יורשותיו על פי דין, עלולות לבקש ולקבל צו ירושה או צו קיום צוואת המנוח ובדרך זו להבריח את רכושו של המנוח ובכך לסכל את ביצועו של פסק הדין אם יינתן לטובתן".

לאור האמור לעיל אין חשש שהבנות יבריחו את הרכוש, פסק הדין כבר ניתן על ידי הערכאה הגבוהה ביותר קרי בית המשפט העליון, אם כן מה שנותר הוא ביצוע פסק הדין, כאשר ביצוע פסק הדין ניתן לעשותו בכל ערכאה שימצאו לנכון.

משכך בית הדין מאשר את הבקשה למתן צו הירושה ללא הגבלות, היורשות יכולות לפעול עמו על פי חוק ועל פי דין בכל הרכוש השייך לאביהם המנוח.

אין בפסק דין זה בכדי להכריע למי שייך הרכוש העומד במחלוקת בין הצדדים ולעותרות עומדים כל הסעדים הקבועים בחוק כדי לממש את זכויותיהם ברכוש שמגיע להם על פי דין.

מסקנה
א. המזכירות תוציא צו ירושה ללא הגבלה.

ב. צו הירושה מתאריך כ"ט תשרי התשע"ג (15.10.2012) מבוטל.

ג. החלטת בית הדין מתאריך י"א תשרי התשע"ג (27.9.2012) מבוטלת.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' באב התשע"ז (25/07/2017).